פלוני נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון בע"מ 300/22 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (השופט א' קולה) שניתנה ביום 3.2.2022 ברמ"ש 65170-12-21 בשם המבקש: עו"ד גלית ביטון לנקרי בשם המשיבה: עו"ד שמעונה שמעוני פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט א' קולה) אשר ניתנה ביום 3.1.2022 ברמ"ש 65170-12-21 (להלן: בית המשפט המחוזי), ואשר דחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטותיו של בית משפט לענייני משפחה נצרת (השופט מ' שדאפנה) אשר ניתנו ביום 5.12.2021 וביום 21.12.2021 בתלה"מ 76702-12-20 (להלן: בית המשפט לענייני משפחה), ואשר בגדרן קבע בית המשפט דיון לשמיעת ראיות בסוגיית הסמכות של בית הדין הרבני האזורי חיפה (להלן: בית הדין הרבני) לדון בתוקפו של הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים ביום 3.2.2020 ולו ניתן אישור ותוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני ביום 18.2.2020 (להלן: הסכם הגירושין). לאחר עיון בכתובים אשר הונחו לפניי על ידי בעלי הדין, החלטתי לדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותיי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כמו כן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטות קמא – זאת של בית המשפט המחוזי וזאת של בית המשפט לענייני משפחה – ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתוקפו של הסכם הגירושין נתונה בידי בית הדין הרבני. ואלה הם טעמיי: הלכה היא עמנו, כי – "[...] ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה [...] לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם).". ראו: בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002) (ההדגשה הוספה – א.ש.) וכן: "[...] תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002) (להלן: פרשת חליווה); ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, פ"ד מד(2), 471, 475-474 (1990); ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פסקה 4 (23.10.1995); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (6.4.2006) (להלן: פרשת אמיר); בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (24.12.2006)). זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או לשינוי של הסכם מסוג זה (פרשת חליווה, שם; בג"ץ 6103/93 לוי נ' לוי, פ"ד מח(4) 591, 613 (1994) (להלן: פרשת לוי); בג"ץ 4117/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (27.7.2008)). שונים הם פני הדברים בנוגע לתביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו, שכן הערכאה המאשרת את ההסכם איננה רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה מסוג זה (פרשת חליווה, שם; פרשת לוי, שם; ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה, פ"ד כו(1) 515, 517 (1972), דעתם של השופטים ח' כהן ו-ויתקון; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 837 (1998)). [...] ואולם, כפי שציינה השופטת ד' ביניש, "ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים" (פרשת חליווה, בעמ' 642). יש לבחון את "עילת התביעה האמיתית" (השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת אמיר, פסקה 25) [...].". ראו: בג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 19 (18.4.2012) (להלן: בג"ץ 1607/11); וראו גם: בג"ץ 1537/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 2 (30.3.2017); בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סו(2) 1 (2013), פסקה 23 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור (כתוארה אז). לזאת אוסיף הבהרה חשובה אשר ניתנה על ידי השופט נ' הנדל (כתוארו אז) בבג"ץ 5105/19 פלונית נ' בית הדין השרעי עכו, פסקה 5 (19.4.2021): "[...] כאשר צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין מבקש את ביטולו בשל פגם שנפל בהסכם עצמו – דוגמת עושק, כפייה או הטעיה – עליו לעשות זאת באמצעות הגשת תובענה חדשה לערכאה בה ניתן פסק הדין, ולא באמצעות מסלול הערעור הרגיל, הרלוונטי רק לפגמים שנפלו בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. [...] ממילא, אין בוויתור על זכות הערעור כדי להשליך על תביעת הביטול, ולהצדיק את השיהוי בהגשתה, שכן מדובר בשני מסלולים מקבילים ועצמאיים." (ההדגשה הוספה והציטוטים הפנימיים הוסרו – א.ש.). כפי שאראה להלן, הערכאות קמא התעלמו מהלכה זו בהחלטותיהן נושא הבקשה. החלטות אלה טעונות אפוא תיקון. המבקש והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל ביום 1.8.1988. בחלוף כשלושה עשורים, יחסיהם עלו על שרטון. ביום 3.2.2020, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין לאחר ניהול הליכי גישור באמצעות מגשרת. כאמור, בית הדין הרבני אישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק דין ביום 18.2.2020. ביום 31.12.2020, הגישה המשיבה תביעה לביטול הסכם הגירושין לבית המשפט לענייני משפחה. עילות התביעה כללו עושק, הטעיה, כפייה וניהול משא ומתן בחוסר תום-לב. לטענת המשיבה, ההסכם מנשל אותה ממרבית הזכויות שצברו הצדדים בחיי הנישואין ומיטיב עם המבקש באופן קיצוני. מנגד, הגיש המבקש בקשה מקדמית למחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה. בקשה זו התבססה על ההלכה הפסוקה שכאמור קובעת כי הסמכות לדון בביטול ההסכם מתוקף העילות המנויות בכתב התביעה נתונה לבית הדין הרבני אשר אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. לאחר דיון במעמד הצדדים – בגדרו הוסיפה המשיבה טענה נוספת, לפיה ההסכם בטל מעיקרו מטעמי תקנת הציבור, בהיותו תולדה של אלימות אשר הופעלה נגדה על ידי המבקש – קבע בית המשפט לענייני משפחה, בהחלטתו מיום 12.4.2021, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה לביטול ההסכם נתונה לו. בית המשפט הטעים כי כאשר עסקינן בעילות לבר-הסכמיות שתוצאת קבלתן היא בטלות מוחלטת של ההסכם, אין העדפה לכך שהדיון יתקיים לפני הערכאה שאישרה את ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק דין. בנוסף, עמד בית המשפט על העיקרון לפיו יש לאפשר פנייה לכל ערכאה שיפוטית אשר מוקנית לה סמכות לדון בעילות הקשורות לאמור בהסכם, במובחן מעילות הנוגעות להתנהגות הצדדים עובר לכריתת ההסכם או לכריתתו ולאישורו. לנוכח עילות התביעה הנטענות והטענה כי ההסכם נוגד את תקנת הציבור, שהינה טענה מהותית ומרכזית, ואשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה – וכן מטעמים של יעילות דיונית בכל הנוגע ליתר טענות המשיבה בדבר ביטול ההסכם – קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לו, ודחה את בקשת המבקש למחיקת התביעה. לאור ההלכה הברורה שציטטתי לעיל, ברי הוא כי החלטה זו היתה שגויה – שכן כל טענותיה של המשיבה בנוגע להסכם הגירושין, לרבות אלו אשר באו באצטלה של "תקנות הציבור" ו"חוסר תום-לב", היו טענות בדבר זכאות לביטול ההסכם מחמת פגם ברצון המשיבה בכריתתו. שורתן התחתונה של טענות אלו, כפי שבאו מפיה של המשיבה, לא היתה אלא זו: "חתמתי על אשר חתמתי בניגוד לרצוני בגלל מעשי אלימות ולחצים פסולים אחרים שהמבקש הפעיל נגדי, ועל כן אני זכאית לבטלו". טענות אלו הולבשו בלבושים משפטיים שונים, אך אחרי שידענו כי מה שקובע בכגון דא הוא המהות ולא הלבוש (ראו: בג"ץ 1607/11, פסקה 19), על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי המשיבה טענה לזכותה לבטל את הסכם הגירושין מחמת פגם ברצון – טענה המסורה לסמכותו העניינית של בית הדין הרבני, שכאמור אישר את ההסכם ואף נתן לו תוקף של פסק דין. האסמכתא היחידה אשר יכולה – על-פני הדברים וממבט ראשון – לתמוך בהחלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה היא החלטתה של המשנה לנשיא מ' בן פורת בר"ע 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד ל"ט (3) 421 (1985) (להלן: עניין קוך). החלטה זו נסובה על הסכם ממון בין בני זוג שקיבל אישור כדין בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שלגביו נקבע כי תפקידו של נותן האישור – בית משפט או בית דין דתי – הוא "פורמאלי גרידא" וכן "טכני-אינסטרומנטלי" (ראו: עניין קוך, בעמ' 422ו). לנוכח היות האישור פורמאלי גרידא, העירה השופטת בן פורת כי "אם רוצה בעל דין בהכרזה, שההסכם בטל – חרף הליך האישור התקף – פתוחה לפניו הדרך לפנות לכל ערכאה שיפוטית בעלת סמכות לדון בעילות, שעליהן משתית את עתירתו" (שם, בעמ' 423ב; ההדגשה במקור – א.ש.). כך הוא, כאמור, ממבט ראשון בלבד. ממבט שני, המעמיק יותר, האמור בהחלטה זו אינו יכול לתמוך בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה – וזאת, לא רק משום שמדובר בהחלטת דן-יחיד שאינה תואמת את ההלכה העכשווית הנזכרת לעיל. החלטה זו, כפי שהודגש בגופה, מדברת על הליך של ביטול הסכם שמקומו, לפי דברי השופטת בן פורת, בכל ערכאה המוסכמת לדון בעילות הביטול – זאת, מאחר שאישור ההסכם על ידי הערכאה הקודמת אינו אלא אקט פורמאלי, ואף טכני, להבדיל ממעשה-בית-דין שיפוטי אשר בא בגדרו של פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך. במקרה שבו עסקינן, אין מדובר רק באישורו של הסכם הגירושין, אלא בפסק דין מחייב של בית הדין הרבני – פסק דין שלפי הסכמת הצדדים הפך את ההסכם לבר-אכיפה ולבר-ביצוע בהוצאה לפועל. ברי הוא, כי דברי השופטת בן פורת בעניין קוך, אשר הדגישו כי כוונתם להסכם ותו לא, ולא לפסק דין, אינם יכולים להוות אסמכתא לכך שבית משפט לענייני משפחה מוסמך לבטל את פסק דינו של בית דין רבני (לעניין זה, ראו גם: ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פסקה 7 (23.10.1995)). ממסקנה זו נגזרת טעות נוספת בהחלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה. בעולמם של בתי המשפט הכלליים של המדינה, הסמכות לבטל את פסק דינו של בית דין רבני מסורה אך ורק לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כך קובע סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, שזאת לשונו: "מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק [...] לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.". סמכות ייחודית זו הוסברה על ידי השופט מ' אלון (כתוארו אז) במילים אלו: "[..] עקרון הכיבוד ההדדי מחייב, כי בית המשפט המחוזי יימנע מלדון בעניין שנדון בבית הדין הרבני ולא יעודד בעל דין, שאינו שבע רצון מפסיקתו של בית הדין הרבני, לבוא ולחסות בצל שפוטו של בית המשפט המחוזי, ההבחנה בין ביטול פסק-דין בתקיפה ישירה לבין התעלמות מפסק-דין בדרך התקיפה העקיפה הינה סמנטית בלבד, וספק גדול בעיניי ובלבי, מה מידת ההצדקה לקיומה כל עיקר. הסדר הציבורי ומדיניות משפטית תקינה מחייבים, כי הדיון בתוקפו של פסק הדין נתון הוא תחילת כל דבר בידי ערכאת הערעור של בית הדין הדתי, ולאחר מכאן, ובסופו של דבר, בידי בית המשפט הגבוה לצדק." (ראו: בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, פסקה 26 לפסק דינו של השופט אלון (1984); ההדגשה הוספה – א.ש.). בעניין האפשרות של תקיפה עקיפה, הנשיא מ' שמגר סייג דברים אלה באמרו כי "מאחר שאין בנסיבותיו של המקרה שלפנינו צורך בכך, לא ראיתי להביע דעה לעצם האפשרות של תקיפה עקיפה של פסק-דין של בית-דין רבני לפני בית המשפט המחוזי." (ראו שם, פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא שמגר). ככלל, הסמכות לבטל את פסק דינו של בית דין רבני, שכאמור נתונה בידי בג"ץ בלבד, ניתנת להפעלה רק אחרי שמבקש הביטול מיצה את ההליכים בפני בית הדין האזורי ובפני בית הדין הרבני הגדול (ראו: בג"ץ 7481/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פסקה 4 והאסמכתאות שם (21.12.2021)). בכל מקרה, בתי משפט לענייני משפחה אינם מוסמכים לבטל את פסקי הדין של בתי דין רבניים (בכפוף לאפשרות הצרה של תקיפה עקיפה שאינה עומדת לדיון בהליך שלפניי, ועל כן לא אתייחס אליה). לא בכדי הדגישה השופטת בן פורת בהחלטתה בעניין קוך כי הסמכות הכללית לדון בעילות לביטולו של הסכם ממון מאושר מכוונת אל הסכם הממון כהסכם, ולא להסכם אשר שודרג למעמד של פסק דין של בית דין רבני: הסמכות לבטל פסקי דין של בתי דין רבניים בתקיפה ישירה יוחדה, מאז ומתמיד, לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957). לזאת אוסיף, כי לעניינה של סמכות הביטול אין שום הבדל בין פסק דין רבני אשר ניתן אחרי דיון, ואשר הכריע במחלוקת, לבין פסק דין רבני שניתן בהסכמת הצדדים, כפי שהיה במקרה דנן. פסק-דין הוא פסק-דין, והדרך לבטלו – ככל שקיימת עילה לכך – היא אחת: הגשת בקשת הביטול לבית הדין הרבני האזורי אשר נתן את פסק הדין, שבעקבותיה, אם הצדדים עודם חלוקים ביניהם, באים הערעור לבית הדין הרבני הגדול ועתירה לבג"ץ. המבקש ביקש לתקן את החלטתו השגויה של בית המשפט לענייני משפחה. לשם כך, הוא ביקש רשות לערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי (רמ"ש 46897-04-21). בהחלטתו מיום 3.6.2021, אשר ניתנה לאחר דיון, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ע' טאהא) כי דינה של בקשת רשות הערעור להתקבל. בית המשפט הטעים כי הסמכות לדון בטענות בדבר עושק, מרמה, הטעיה וכפייה מסורה לערכאה שאישרה את הסכם הגירושין, קרי: לבית הדין הרבני. כמו כן נקבע כי עיון בהסכם הגירושין מלמד כי זה איננו נוגד את תקנת הציבור. בהקשרה של קביעה זו אזכיר את דבריה של השופטת בן פורת בעניין קוך, לפיהם: "ספק בלבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני-זוג, במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן-זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, [שלא] מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון." (ראו: שם, בעמ' 422ד; ההדגשה במקור – א.ש.). החלטה זו, שתואמת את ההלכה הפסוקה, אמורה היתה לתקן את החלטתו השגויה של בית המשפט לענייני משפחה. דא עקא, התיקון לא נעשה. לצד החלטתו האמורה, ציין בית המשפט המחוזי כי במסגרת התגובה מטעם המשיבה לבקשתו המקדמית של המבקש, אשר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ביום 11.3.2021, הועלתה טענה לפיה לבית הדין הרבני לא הייתה "סמכות במקור" לדון באישור ההסכם, וכי בית המשפט לענייני משפחה לא דן בטענה זו וממילא לא הכריע בה. לאור האמור, נקבע כי הדיון בשאלת הסמכות העניינית יחזור לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שזה ידון בשאלת "הסמכות במקור" של בית הדין הרבני. עוד הורה בית המשפט המחוזי כי ככל שההכרעה בשאלת "הסמכות במקור" מצריכה בירור עובדתי ושמיעת ראיות – יהא על בית המשפט לענייני משפחה לקיימו. לאור כללי הסמכות העניינית, אשר נמצאים עמנו מקדמת דנא, סבורני כי בקביעתו אחרונה זו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה. סמכות עניינית נקנית על יסוד האמור בכתב התביעה, או בכתב-בי-דין אחר שפותח את ההליך, ולאור מהותו המשפטית. קיומה או העדרה של סמכות הוא פונקציה של טענות ובקשות-סעדים פורמאליות אשר באות מפיהם של בעלי הדין. קיומה או העדרה של סמכות איננו תלוי אפוא, כהוא זה, בשמיעת ראיות (ראו: רע"א 8721/21 מכללת באקה נ' המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 16 והאסמכתאות שם (22.12.2021)). בעניינו-שלנו, המבקש והמשיבה התייצבו בפני בית הדין הרבני, ביקשוהו לאשר את הסכם הגירושין וליתן לו תוקף של פסק דין; וכך נעשה. בית הדין הרבני קנה אפוא את סמכותו מכוח הבעת הסכמתם של הצדדים המתגרשים, האישה והבעל, לקיום ההליך כאמור; וככל שעולה טענה כי ההליך אשר התקיים בפני בית הדין, ואשר במסגרתו נקבעו הסדרי הגירושין, הינו פסול ויש לבטלו מחמת כפיה או עושק אשר הופעלו כלפי המשיבה, או בעטיו של פגם אחר אשר נפל בגיבוש רצונה והסכמתה הראשונית להליך – גם אז הסמכות להכריע בטענה זו היא סמכות נלווית אשר מסורה לבית הדין הרבני, ולא לבית המשפט לענייני משפחה. הווה אומר: "פעם מוסמך – תמיד מוסמך". לעניין זה יפים דבריו של השופט א' א' לוי בבג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (27.7.2008) (להלן: בג"ץ 4111/07): "אדגיש, עם זאת, את מה שנראה לי מובן מאליו, כי מקום בו ממקד מאן דהוא את השגותיו בשאלת כשרותו של הליך אישורו של פסק-דין או בתוקפו של האישור שניתן, מקומן של אלו להתברר בערכאה המאשרת ולא באחרת זולתה." דברים ברורים אלה משקפים את ההלכה הנקוטה בידינו, והערכאות קמא חייבות היו לפסוק לפיה (ראו גם: ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה, פ"ד כו(1) 515, 518 (1972); ע"א 394/88 מאייר נ' מאייר, מד(2) 471, 475-474 (1990); וכן יצחק כהן "סמכות נמשכת בדיני משפחה לאחר אישור הסכם בין בני זוג: על כיבוד הדדי, על מבחן הסיכול ועל מבחן ה"דן ופסק" – מודל חדש" משפט ועסקים י"ט 767, 775-774, 798 (2016) (להלן: כהן, סמכות נמשכת)). בהקשר זה, אוסיף ואציין כי לטענת "חוסר סמכות במקור" אין כל נפקות משפטית – זאת, מאחר שסמכות עניינית לעולם קשורה למקור שלה. פשיטא הוא, כי באין מקור לסמכות אין סמכות. ברם, קיומו של מקור הסמכות איננו נושא להוכחות. מקור הסמכות אינו אלא החיבור בין שני אלו: הוראת החיקוק אשר יוצרת את הסמכות והאמור בכתב-בי-דין אשר פותח את ההליך (או בהצהרה פורמלית אחרת אשר באה במקומו של כתב-בי-דין, ככל שהדבר מתאפשר על-פי הפרוצדורה הנהוגה בבית המשפט או בבית הדין). במקרה דנן, לית מאן דפליג כי סמכותו של בית הדין הרבני לאשר את הסכם הגירושין וליתן לו תוקף של פסק דין מושתתת על הבעת הסכמתם של שני הצדדים – המבקש והמשיבה – לקיומו של הליך האישור. בעניין זה, אין לי אלא לצטט את מילותיו של סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק בתי הדין הרבניים), שכותרתו "שיפוט על פי הסכמה": "בענייני המעמד האישי של יהודים [...] אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך." (ההדגשה הוספה – א.ש.). ודוק: הסעיף מדבר על הבעת הסכמה של בעלי הדין – היא לבדה מקנה לבית הדין הרבני את סמכות השיפוט. בעל דין שטוען כי ההסכמה שהביע נבעה מכפייה, מעושק או מאילוץ אחר רשאי, כמובן, לנסות לבטל את הסכמתו על ידי פנייה לבית הדין, שסמכותו לדון בעניין כבר מצויה בידו ואינה יכולה עוד להיות נושא למחלוקת. במקרה כזה, אם בית הדין ימצא כי ההסכמה להליך שהתקיים לפניו אכן נובעת מעושק, מכפייה או מאילוץ אחר אשר מאיין את רצונו של בעל הדין – שבתחילת הדרך הביע את הסכמתו להליך – חזקה עליו כי יבטל את ההליך הקודם ויחזיר את הצדדים למצבם שלפני הפניה אליו. במילים אחרות: הסמכות לחוד והמהות לחוד. בעקבות קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי, התקיים דיון בפני בית המשפט לענייני משפחה בטיעוני הצדדים באשר לפגם הנטען בסמכותו של בית הדין הרבני. דיון זה התקיים ביום 14.10.2021. במסגרתו, טען המבקש כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בטענה שעניינה "סמכות במקור" ולבררה, שכן הסמכות לקיים דיון כאמור נתונה לערכאה שאישרה את הסכם הגירושין, קרי: לבית הדין הרבני. ביום 5.12.2021, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא יקיים דיון הוכחות בשאלת "הסמכות במקור" של בית הדין הרבני על רקע האלימות שלטענת המשיבה הופעלה נגדה – זאת, בהתאם להנחיותיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 3.6.2021. ביום 21.12.2021, נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה בה הורה על עיכוב ביצוע החלטתו מיום 5.12.2021 כדי לאפשר למבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו בעניין ההוכחות. ביום 29.12.2021 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בעניין ההוכחות שנקבעו (רמ"ש 65170-12-21). בהחלטתו מיום 3.1.2022 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' קולה) את בקשת רשות הערעור מבלי להידרש לתשובת המשיבה. בהחלטה זו נקבע כי החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.12.2021 עולה בקנה אחד עם הוראותיו של בית המשפט המחוזי. עוד הבהיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 3.1.2022, כי אם ידחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת המשיבה באשר להיעדר סמכותו של בית הדין הרבני "במקור" לדון באישורו של הסכם הגירושין, הרי שאז החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.6.2021 (השופט ע' טאהא) – אשר קבעה, כאמור, כי הסמכות לדון בטענות הנוגעות לפגמים בכריתת ההסכם מסורה לבית הדין הרבני – תעמוד בעינה. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי בית המשפט לענייני משפחה יהא מוסמך לדון בתוקפו של הסכם הגירושין רק אם ימצא כי לבית הדין הרבני אכן לא היתה "סמכות במקור" לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין. החלטתו זו של בית המשפט המחוזי חזרה אפוא על הטעויות בנושא הסמכות אשר נפלו בהחלטתו הקודמת ובהחלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה. "הסמכות במקור" נקנתה על ידי בית הדין הרבני כאשר המבקש והמשיבה התייצבו לפניו, הביעו את הסכמתם להליך כנדרש בסעיף 9 לחוק בתי הדין הרבניים, הציגו בפניו את הסכם הגירושין שעשו ביניהם וביקשוהו לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין. טענתה של המשיבה כי הדבר נעשה שלא מרצונה החופשי איננה נוגעת לסמכותו של בית הדין – שכאמור נקנתה מכוח הבעת הסכמתה להליך – אלא למהותם של דברים, דהיינו: לבטלותו האפשרי של ההליך אשר התקיים בפני בית הדין הרבני; וכפי שכבר ציינתי, הסמכות לדון בבטלות ההליך כאמור נתונה לבית הדין (ראו: בג"ץ 4111/07, פסקה 10; כהן, סמכות נמשכת 799-798). מן המקובץ עולה כי הערכאות קמא טעו בהחלטותיהן לדחות את טענות המבקש בעניין הסמכות. בכתובים שבעלי הדין הניחו לפניי נפרשׂה יריעה רחבה בעניינן של החלטות אלה וטעמיהן. המבקש טוען כי החלטות אלה יסודן בשגגה, ואילו המשיבה מצדיקה את כולן. אחרי שמצאתי כי ההחלטות שניתנו כאמור אינן תואמות את ההלכה הפסוקה ואת הוראת סעיף 9 לחוק בתי הדין הרבניים, איני רואה כל סיבה להידרש לפירוט זה. מה שמוטל עלי לעשות בהליך שלפניי הוא לתקן את ההחלטות הללו ולהעביר את הצדדים מהפרוזדור של הפרוצדורה אל טרקלין הדיון שלגוף העניין; וכך אעשה. הערעור מתקבל אפוא, וההחלטות קמא מבוטלות בזאת. אני קובע כי הסמכות לדון בכל טענות המשיבה בדבר זכאותה לביטולו של הסכם הגירושין ובטלות ההליך אשר התקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני, ולו בלבד. חזקה על בית הדין כי יידע לבחון את טענות המשיבה בעניין הפגמים ברצון ולהכריע בהן על פי הדין הכללי. הערכאות קמא נמנעו מלפסוק הוצאות בהליכים שהתקיימו לפניהן, וכך אעשה גם אני. ניתן היום, ‏כ"ג באדר א התשפ"ב (‏24.2.2022). ש ו פ ט _________________________ 22003000_F03.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1