פסק-דין בתיק ע"פ 3/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3/10 ע"פ 370/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערערים בע"פ 3/10: 1. רפי אוחנה 2. משה אוחנה המערער בע"פ 370/10: שלום (צ'רלי) שטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים צ' גורפינקל, ש' ברוש ות' שפירא) בתפ"ח 1120/04 מיום 1.11.2009 (הכרעת הדין) ומיום 30.11.2009 (גזר הדין) תאריכי הישיבות: ד' בתמוז התשע"ב (24.6.2012) ה' בתמוז התשע"ב (25.6.2012) ז' בתמוז התשע"ב (27.6.2012) בשם המערער 1 בע"פ 3/10: עו"ד יורם שפטל בשם המערער 2 בע"פ 3/10: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד זאב וישניא בשם המערער בע"פ 370/10: עו"ד גלית בש; עו"ד גל וולף בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר; עו"ד סיוון רוסו פסק-דין תוכן עניינים א. פתח דבר. 4 ב. הרקע הצריך לעניין וההליך בבית המשפט המחוזי 5 1. תמצית כתב האישום. 5 2. השלמת התמונה העובדתית: פרשות משיקות והשלכתן על ענייננו 10 3. אופן התנהלות המשפט. 17 4. הכרעת הדין 18 5. גזר הדין 23 ג. הערעור – מתווה הכרעה. 24 ד. דיון בטענות הכלליות. 24 1. הגנה מן הצדק – מחדלי חקירה. 24 (א) סיכום קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא מחדלי החקירה. 25 (ב) קביעות בית משפט זה בנושא מחדלי החקירה בערעורים של סנקר ושל האשקלונים. 26 (ג) טענת המערערים להגנה מן הצדק בשל מחדלי חקירה. 28 (ד) טענות המשיבה. 29 (ה) טענת ההגנה מן הצדק בשל מחדלי חקירה – דיון והכרעה. 30 2. מהימנות גירסת סנקר. 34 (א) סיכום קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא מהימנות סנקר. 34 (ב) קביעות בית משפט זה בעניין מהימנות גירסת סנקר בערעורים של סנקר ושל האשקלונים. 35 (ג) טיעוני הצדדים. 36 (ד) מהימנות גירסת סנקר – דיון והכרעה. 36 3. מעמדו של סנקר כעד מדינה. 39 4. "דיבור בשני קולות" והתוספת הראייתית. 43 ה. חלק כללי – הפגישה בצומת רעננה צפון 49 1. הכרעת הדין בבית המשפט קמא – מידת השתתפותו ומעורבותו של משה בפגישה. 50 2. הכרעת הדין בבית המשפט קמא – מטרת הפגישה ותוכנה. 51 3. טענות המערערים לגבי המפגש ברעננה צפון 52 4. מידת השתתפותו ומעורבותו של משה בפגישה ברעננה צפון – דיון והכרעה. 53 5. מטרת הפגישה ותוכנה – דיון והכרעה. 57 ו. האישום הראשון 61 1. ערעורו של רפי 61 (א) ראיות התקשורת. 61 (1) פירוט השיחות. 62 (2) פלטי האיכון 67 (ב) טענות נוספות. 72 (ג) רפי – תוספת מסוג סיוע. 72 2. ערעורו של צ'רלי 73 3. אישום ראשון – תוצאה. 77 ז. האישום השני 77 1. האישום השני בכתב האישום. 78 2. הכרעת בית המשפט קמא באישום השני 79 3. ההתפתחויות והתמורות בגירסתו של סנקר בנוגע לאישום השני 80 4. תיאור ההתפתחויות בגירסת סנקר. 82 5. טיבן של העבירות העולות מגירסת סנקר, היא הבסיס לאישומים. 87 (א) טענות המערערים בנוגע לעבירות העולות מגירסת סנקר. 87 (ב) העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר – רקע עיוני 88 (1) שידול לדבר עבירה. 89 (2) ביצוע בצוותא וסיוע. 91 (3) המבחנים העיקריים בפסיקה. 92 (4) מנהיג חבורת עבריינים – דיון במעמדו של רפי 97 (ג) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר. 102 (ד) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס למשה לפי גירסת סנקר. 106 6. הסיוע הראייתי לגירסת סנקר. 109 (א) סיוע ראייתי להרשעת רפי 109 (1) טענת המשיבה – קיימות מספר ראיות סיוע. 109 (2) תגובת רפי לטענת המשיבה לקיומו של סיוע. 110 (3) דיון והכרעה בראיות הסיוע שהציגה המשיבה. 110 (4) סיוע באמצעות מקבץ ראיות. 112 (5) למען הסר ספק: סיוע כזה אינו עומד בסתירה לעקרון של סיוע עצמאי לכל אישום. 115 (6) פירוט מקבץ הראיות. 117 (i) המפגש בצומת רעננה צפון 117 (ii) המפגשים הבאים. 119 (iii) האזנות הסתר לשיחות של סנקר בתקופת מאסרו 121 (iv) ראיות התקשורת בנוגע לאישום הראשון והשלכתן על האישום השני 125 (v) סיכום מקבץ הראיות. 126 (ב) התייחסות לטענות נוספות של רפי בעניין האישום השני 126 (ג) רפי – סיכום. 132 7. סיוע ראייתי להרשעת צ'רלי 132 (א) ראיות התקשורת. 132 (ב) עדותה של פטריסיה. 134 (1) טענות המשיבה לגבי עדותה של פטריסיה. 134 (2) טענותיו של צ'רלי לגבי עדותה של פטריסיה. 135 (3) דיון והכרעה לגבי עדותה של פטריסיה. 135 (ג) צ'רלי – סיכום. 136 8. האישום השני – תוצאה. 137 ח. האישום החמישי 137 1. גירסת סנקר בתמצית. 137 2. הכרעת הדין של בית המשפט קמא – כללי 138 3. רפי ומשה. 138 4. צ'רלי 140 5. טענות הצדדים בערעור לפנינו 140 (א) טענות מערערים 2-1 (רפי ומשה) 140 (1) גירסת המערערים מול גירסת סנקר. 141 (2) התוספת הראייתית לגירסת סנקר. 141 (3) שתיקת המערערים בחקירה. 142 (4) ראיות התקשורת. 142 (ב) טענות מערער 3 (צ'רלי) 143 (1) מעורבותו של מבצע נוסף. 143 (2) טענת האליבי 143 (3) הרשעה בעבירה שונה ונוספת לפי סעיף 34 לחוק העונשין 144 (ג) טענות המשיבה. 144 (1) החיזוק הראייתי לגירסת סנקר. 144 (2) האזנות הסתר וראיות התקשורת. 145 (3) תשובה לטענותיו המשפטיות של צ'רלי 145 6. אישום 5 – דיון והכרעה. 145 (א) חלק ראשון – בחינת אחריות המערערים לפי דיני השותפות. 146 (1) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר. 146 (2) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס למשה לפי גירסת סנקר. 149 (3) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לצ'רלי לפי גירסת סנקר. 154 (4) סיכום ביניים. 156 7. חלק שני – בחינת התשתית הראייתית. 156 (א) כללי 156 (ב) גירסת סנקר ליום הרצח וטענות הצדדים לגביה. 159 (ג) סיוע ראייתי להרשעת צ'רלי 166 (ד) סיוע ראייתי להרשעת רפי 172 (ה) סיוע ראייתי להרשעתו של משה בסיוע לעבירת הרצח, ובקשירת קשר לביצוע פשע. 177 8. אישום חמישי – תוצאה. 180 ט. הערעור על גזר הדין 180 1. רפי וצ'רלי 180 2. משה. 181 י. סוף דבר. 181 א. פתח דבר 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים צ' גורפינקל, ת' שפירא וש' ברוש) הרשיע פה אחד את המערערים – רפי אוחנה (להלן: רפי), משה אוחנה (להלן: משה) ושלום (צ'רלי) שטרית (להלן: צ'רלי) – בעבירות של רצח בכוונה תחילה, נסיון לרצח, הריגה, קשירת קשר לביצוע פשע ופציעה בנסיבות מחמירות. ברקע העבירות – סכסוך עקוב מדם בין קבוצת עבריינים בראשות רפי אוחנה – ושעמה נמנו בין היתר גם אחיו, משה אוחנה (להלן גם: האחים אוחנה), צ'רלי וירון סנקר (להלן: סנקר) – לבין עבריינים אחרים. עילת הסכסוך – רציחתו של חנניה אוחנה ז"ל (להלן: חנניה), אחיהם של רפי ומשה, בשנת 2003. לפי המיוחס להם בכתב האישום, האחרונים רקמו תכנית להמית את כל מי שהיה מעורב ברצח של חנניה או שהביע סיפוק ממנו. לשם הגשמת תכניתם, נפגשו האחים אוחנה עם סנקר – שהיה באותה עת אסיר בבריחה והיה מיודד עם חנניה לפני הירצחו – והתחייבו לספק לו מגורים, רכב ותעודת זהות, בתמורה לצירופו לפעילותם העבריינית. כפי הנטען בכתב האישום, ביום 6.5.2003 ניסה סנקר להתנקש בשמעון זריהן (להלן: זריהן) (שלימים הוגש נגדו כתב אישום בגין רצח חנניה) מחוץ למסעדה בתל אביב, באמצעות ירי שלושה קליעי אקדח לעברו; ביום 2.6.2003 ניסה סנקר, יחד עם אחר, לרצוח את שלום דומרני (להלן: דומרני) בבניין מגוריו באשקלון, אך לבסוף נורה מכר של דומרני, שי בן-אמו (להלן: בן-אמו), ונפצע קשה; וביום 1.10.2003 רצח סנקר את חיים שאבי ז"ל (להלן: שאבי) ואת תומר שבת ז"ל (להלן: שבת) – עובר אורח תמים שהיה דומה לשאבי – במספרה בהוד השרון. סנקר הורשע בביצוע המעשים האמורים ונגזרו עליו שני מאסרי עולם במצטבר. השאלה המרכזית שעמדה במוקד כתב האישום נושא הערעור שלפנינו נגעה לזהות משלחיו ושותפיו של סנקר לעבירות שבהן הורשע: האם היו אלה המערערים, כפי שגרס סנקר בהודעותיו במשטרה – או שמא בחר סנקר להפליל את המערערים עקב שאיפתו לשמש עד מדינה, לזכות בטובות הנאה או מתוך ציפייה להמתקה בעונשו, כפי גירסת המערערים? נקדים את המאוחר ונציין, כי הגם שסנקר שיתף פעולה עם המשטרה בתחילת הדרך ומסר הודעות מפורטות בחקירותיו, חזר בו כשנדרש להעיד בבית המשפט. הודעות החוץ שנגבו ממנו הוגשו לבית המשפט לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 והיו לעיקר התשתית העובדתית להוכחת המיוחס למערערים בכתב האישום. בית המשפט קמא מצא את גירסתו של סנקר מהימנה ונתמכת בתוספת ראייתית מסוג חיזוק, ביחס לכל אחד מן האישומים שבהם הורשעו המערערים. על הרשעה זו נסבים הערעורים שלפנינו. ב. הרקע הצריך לעניין וההליך בבית המשפט המחוזי 1. תמצית כתב האישום 2. כתב האישום הוגש נגד חמישה נאשמים: שלושת המערערים, דוד עקיבא (להלן: עקיבא) וגל (אשר) בוגנים (להלן: בוגנים). עקיבא ובוגנים זוכו מן העבירות שיוחסו להם (עקיבא זוכה מן האישום החמישי ובוגנים – מן הראשון והחמישי). כמו כן זוכה רפי מן האישום השלישי וצ'רלי – מן השלישי ומן הרביעי. האישומים השלישי והרביעי הסתיימו אפוא בזיכוי מלא, ועל כן נתייחס אליהם להלן רק ככל שהדבר דרוש להבנת הרקע הרלוונטי. 3. לפי החלק הכללי שבכתב האישום, גמלה בליבם של רפי ומשה החלטה לנקום את מותו של חנניה. סנקר, שנשפט בשנת 1994 למאסר בן 12 שנים, הכיר את חנניה בבית הסוהר ונוצרו ביניהם יחסי חברות. בשנת 1999 נרצח אחיו של סנקר, ארמונד סנקר ז"ל (להלן: ארמונד). בנובמבר 2002 יצא סנקר לחופשה מבית הסוהר, ולא שב. בזמן שהיה בבריחה, חש סנקר כי הוא נמצא בסיכון הנשקף לו מאלה שרצחו את אחיו, ועל כן החליט לחבור לאחים אוחנה כדי להשתתף עמם בפעילות עבריינית, בתמורה להגנה וסיוע. בחודש אפריל 2003 התקיימה פגישה בתחנת דלק בצומת רעננה צפון בין רפי ומשה לסנקר. בפגישה סוכם שסנקר "יצטרף למשפחה", ייטול חלק בפעילותה העבריינית ובתמורה יקבל בית, אמצעי תחבורה ותעודת זהות. לאחר פגישה זו, אך קודם ליום 6.5.2003, עבר סנקר להתגורר בדירה ברחוב הרכבי 1 בתל אביב, שהייתה מושכרת לאבי אשתו של חנניה, בהסכמתו של רפי. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום פעלו צ'רלי, עקיבא ובוגנים בצוותא חדא עם האחים אוחנה כדי להגשים את מטרתם של האחרונים לנקום את רציחתו של חנניה. 4. לפי האישום הראשון, ביום 4.5.2003 הגיע צ'רלי, ששימש איש קשר בין האחים אוחנה לבין סנקר, לדירתו של סנקר בתל אביב. הוא הציג לסנקר תצלום של זריהן ושל יורם אלאל והצביע על זריהן כמי שרצח את חנניה, במטרה שסנקר יגרום למותו. ביום 5.5.2003 נפגשו סנקר וצ'רלי עם רפי, בוגנים וגיא יחזקאל (להלן: יחזקאל) בתל אביב. במהלך פגישה זו מסר רפי לסנקר את פרטי התכנית שמטרתה להמית את זריהן. למחרת היום (6.5.2003) קבעו זריהן ויחזקאל להיפגש במסעדה ברחוב דיזנגוף בתל אביב בשעות הערב. סנקר ויחזקאל נסעו לפגישה במונית וכשהגיעו למסעדה, בשעה 20:19, הבחינו בזריהן עומד על המדרכה מחוצה לה. יחזקאל יצא מהמונית והתקדם עם זריהן לעבר המסעדה, כשגבם מופנה לסנקר. סנקר, שהתחזה למאבטח של יחזקאל ולכן לא עורר את חשדו של זריהן, התקדם לעברו, שלף אקדח, כיוון אותו לאחורי ראשו של זריהן, ולחץ על ההדק. ברם, עקב אי-שחרור הנצרה נוצר מעצור ולא נורה קליע. זריהן, ששמע את רעש המעצור, ניסה להימלט לכיוון המסעדה. סנקר לחץ שוב על ההדק וירה קליע בגבו. לאחר מכן ירה סנקר שתי יריות נוספות לעבר זריהן, וסנקר ויחזקאל נמלטו רגלית. בהמשך אסף צ'רלי ברכבו את סנקר מכיכר המדינה והשניים נסעו מהמקום. במהלך הנסיעה התקשר רפי לצ'רלי, והאחרון אמר לרפי "יש לך ד"ש" – קוד שהוסכם מבעוד מועד כאות לאישור שהרצח בוצע בהצלחה. לאחר מכן שוחח רפי עם סנקר, ומשהגיעו צ'רלי וסנקר לביתו של צ'רלי בהרצליה פיתוח, שוב התקשר רפי לצ'רלי כדי למסור לו ששמע שזריהן רק נפצע קל מהירי. בהמשך הערב, בסמוך לשעה 23:00, נפגשו צ'רלי וסנקר עם רפי ליד הכניסה לרשפון, שם דיווח סנקר לרפי על אודות פרטי האירוע. במעמד זה החליט רפי שסנקר ישהה מספר ימים בדירתו של צ'רלי בהרצליה פיתוח, עד שרפי יארגן לסנקר דירה אחרת – וזו היתה ברחוב רוטשילד 49 בכפר סבא. העבירות שיוחסו לרפי ולצ'רלי בגין האישום הראשון הן נסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. 5. לפי האישום השני, ביום 1.6.2003 הגיעו סנקר וצ'רלי לדירה באזור המרינה באשקלון, שם שהו מישל ז'אנו (להלן: ז'אנו), ישראל גנון (להלן: בגה) ואחרים. בדירה היו אקדחים ותחפושות שנועדו לשמש אותם במהלך גרימת מותו של דומרני, אשר הביע סיפוק מרציחתו של חנניה. ביום 2.6.2003, בשעות הבוקר, הגיעו סנקר ובגה לבית מגוריו של דומרני כשהם מצוידים באקדחים ומשתיקי קול. סנקר לבש סרבל וכובע, וכן הודבקו על פניו זקן ושפם. צ'רלי, ז'אנו (שהיה מצויד אף הוא באקדח) ואחרים הגיעו סמוך לבניין בכלי רכב נפרדים. סנקר פתח את שער החניה התת-קרקעית של הבניין באמצעות שלט רחוק שצ'רלי מסר לו קודם לכן, ונכנס יחד עם בגה לתוך החניה באמצעות כלי הרכב. בשעה 10:48 נמסר לסנקר כי בן-אמו הגיע לבניין. סנקר ובגה, שידעו כי לדומרני קבוע דיון בבית המשפט והוא אמור לצאת לשם בקרוב מדירתו שבקומה השנייה בבניין, התמקמו בקומה הראשונה והמתינו ליציאתו. כעבור דקות אחדות, לאחר ששמעו כי המעלית הוזמנה לקומה השנייה, לחץ סנקר על לחצן המעלית כדי שזו תעצור בקומה הראשונה בדרכה חזרה לקומת הלובי. משנעצרה המעלית ונפתחו דלתותיה ירה סנקר שלוש יריות באדם שהיה במעלית, על אף שהבחין שקורבנו אינו דומרני, אלא בן-אמו. בגה ירה בבן-אמו ירייה אחת, ולאחר מכן נמלטו השניים מן הזירה. בן-אמו נפצע קשה. למחרת, אסף צ'רלי את סנקר לפגישה עם רפי בגן הזכרון, הצמוד לבית העלמין הצבאי בכפר סבא (להלן: גן הזכרון), שבמסגרתה דיווחו לרפי על פרטי ההתרחשות ואז רפי שאל את סנקר, באמצעות תנועות ידיים, מדוע לא "וידא הריגה" וירה בראשו של בן-אמו. מספר ימים לאחר מכן התלונן סנקר באזני צ'רלי כי הוא לוקח את כל הסיכונים על עצמו ואין דואגים לו כראוי. צ'רלי העביר מסר זה לרפי, ובעקבות כך התקשר רפי לסנקר וקבע להיפגש עמו בגן הזיכרון. צ'רלי הסיע את סנקר לפארק, שם נפגש סנקר עם רפי ומשה. במהלך המפגש התלונן סנקר כי השניים אינם דואגים לו וכי ייקח את הציוד שלו ו"ילך לחיים שלו". בשלב זה פנה אליו משה ושאל אותו "מה אתה רוצה? אתה באת אלינו". בתגובה ענה סנקר שהוא רוצה שיתייחסו אליו כמו אח, שיהיה לו כלי רכב צמוד, מזגן בבית ושיסדרו לו שותף מקצועי שיוכל לאבטחו ולהסיעו על אופנוע מזירת הפעולה במקום צ'רלי, שאינו "בנוי" לעבודות כאלו. בעקבות בקשותיו של סנקר, הורה רפי לשכור אופנוען טוב שיסייע לסנקר בפעולותיו. העבירות שיוחסו לרפי, משה וצ'רלי באישום השני הן נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע ופציעה בנסיבות מחמירות. 6. לפי האישום השלישי, ביום 3.6.2003 נפגשו סנקר, צ'רלי ורפי וקשרו קשר לרצוח את יעקב אלפרון (להלן: יעקב) וניסים אלפרון, שכן רפי חשד שגם להם יד ברצח של חנניה. צ'רלי הציג לסנקר תמונה של יעקב וכן הסיע אותו לביתו שברחוב השחר ברעננה. סנקר יצא במספר הזדמנויות לפארק הסמוך לביתו של יעקב כשהוא חמוש באקדח מתוך כוונה לארוב לו ולגרום למותו. במועד לא ידוע לאחר יום 3.6.2003, הודיע צ'רלי לסנקר כי הגיע "אחד גבוה, קטלני" (להלן: הרוסי) כדי לסייע לו לרצוח את האחים אלפרון. בסמוך למועד זה, ולאחר שסנקר עזב את דירתו בתל אביב ועבר לדירה בכפר סבא, הסיעוֹ צ'רלי חזרה לדירתו הקודמת כדי להראות לו שהמקום הפך למחסן נשק. הרוסי החל להעביר, בהדרגה, את אמצעי הלחימה מהדירה בתל אביב לדירה בכפר סבא. בהמשך הכין הרוסי מטען חבלה בדירתו של סנקר, וצ'רלי ביקש מסנקר להטמין את המטען במכוניתו של יעקב. באחד מלילות חודש ספטמבר 2003 הצטייד סנקר בכובע, אקדח ומטען החבלה שהכין הרוסי, ונסע לביתו של יעקב. בסמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר איתר סנקר את מכוניתו של יעקב. סנקר פתח את מכסה הגלגל הרזרבי שמאחורי הרכב וחיבר את מטען החבלה והנפץ לגלגל הרזרבי של הרכב. ברם, משלא הצליח לסגור את מכסה הגלגל הרזרבי, הוא הוציא את המטען והסתלק מן המקום. העבירה שיוחסה לרפי ולצ'רלי באישום השלישי היא נסיון לחבול בחומר נפיץ. כאמור, אישום זה הסתיים בזיכוי. 7. לפי האישום הרביעי, במועד לא ידוע בין החודשים יוני לאוגוסט 2003 נפגשו סנקר, רפי, משה וצ'רלי וקשרו קשר לרצוח את יצחק אברג'יל (להלן: אברג'יל) ואנשים הקשורים אליו. בסמוך ליום 24.9.2003 תכננו סנקר, צ'רלי והרוסי לפוצץ מכונית תופת בפתח אולם השמחות "הרודיון" בראשון לציון, שאליו היו אמורים להגיע האנשים הקשורים לאברג'יל לרגל אירוע ברית מילה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, באו סנקר צ'רלי והרוסי, ביום 24.9.2003, לדירתו של סנקר, שם הכין הרוסי מטען חבלה שחובר לטלפון נייד. לאחר מכן הכניסו השלושה את מטען החבלה למושב האחורי של רכב שהיה בחזקתו של סנקר, וצ'רלי העביר גם בלון גז מרכבו שלו לרכב זה. בסמוך לשעה 14:45 נסעו סנקר, צ'רלי והרוסי לכיוון האולם כשצ'רלי נוסע ברכב אחד וסנקר והרוסי נוסעים אחריו במכונית אחרת. בדרך לאולם ביים סנקר תאונת דרכים במטרה למנוע את התפוצצות מכונית התופת מחוץ לאולם, שהייתה עלולה לגרום להרג המוני של חפים מפשע. או אז נטלו סנקר והרוסי את מטען החבלה מתוך הרכב ונמלטו מהזירה. סמוך לאחר מכן צ'רלי אסף את סנקר והרוסי והסיעם לדירה. השלושה לקחו ממנה רובה סער מסוג 16-M שאליו חוברה כוונת טלסקופית, והשלושה חזרו בנסיעה לאולם. כשהגיעו לקרבתו, עלו סנקר והרוסי עם הנשק לקומה השנייה במרכז מסחרי סמוך כדי לתצפת על פתח האולם. צ'רלי התמקם אף הוא בסמוך כדי להודיע לסנקר ולרוסי על התקרבותם של אנשי אברג'יל. בסופו של דבר, לא זיהו השלושה אנשים הקשורים לאברג'יל ועזבו את המקום מבלי לבצע את זממם. העבירות שיוחסו לצ'רלי בגין האישום הרביעי הן נסיון לרצח, נשיאה או הובלה של נשק, נסיון לחבול בחומר נפץ וקשירת קשר לביצוע פשע. צ'רלי זוכה, כאמור, גם מאישום זה. 8. לפי האישום החמישי, במועד לא ידוע בין החודשים יוני לאוגוסט 2003 נפגשו סנקר, רפי, משה וצ'רלי בגן הזכרון, שם קשרו קשר לרצוח את שאבי. במהלך הפגישה אמר רפי לסנקר כי שאבי מספק מודיעין לאנשים שרצחו את חנניה, וכי אנשים אלה אף ממשיכים לסכן את רפי. רפי הציע לסנקר ולצ'רלי בונוס בסך של 10,000 דולר "על כל בן אדם שתצליחו להרוג אותו". סנקר השיב לרפי כי הוא אינו עושה את זה בשביל הכסף, אלא בגלל שהאנשים מסכנים את רפי, ורפי השיב כי הוא יסייע לסנקר לנקום את רציחתו של ארמונד המנוח. סמוך לאחר הפגישה, הסיע צ'רלי את סנקר מדירתו בכפר סבא למקום עסקו של שאבי בהוד השרון. כמו כן הסיע צ'רלי את סנקר למקום מגורי הוריו של שאבי, והסביר לו כי שאבי עצמו מתגורר בקרוואן בסמוך למקום. במהלך הנסיעה, צ'רלי נתן לסנקר תצלום של שאבי (שצילם עקיבא) כשהוא נמצא ב"פיצוציה" הסמוכה למקום עבודתו. ביום 30.7.2003 נגנב רכב מסוג אופל אסטרה (להלן: האופל) בנתניה והגיע – לאחר שהוחלפו בו לוחיות הרישוי בלוחיות מזויפות – לחזקת סנקר. ביום 30.9.2003 נסעו צ'רלי, בוגנים וסנקר לדירה ברחוב הרכבי בתל אביב. בוגנים לקח קטנוע שהיה אמור לשמש כלי תחבורה לסנקר לצורך גרימת מותו של שאבי, והסיעו לדירה. צ'רלי וסנקר נסעו אחריו. במעמד זה, הודיע צ'רלי לסנקר כי למחרת היום יעקוב עקיבא אחר שאבי משעות הבוקר וידווח על מקום הימצאו. סנקר הצטייד באקדח מסוג FN ובאקדח נוסף מתוצרת איטליה, ניקה אותם וטען אותם בתחמושת, לרבות כדור אחד מסוג "דום-דום" בהתאם להנחיה שקיבל מרפי. ביום 1.10.2003, בשעות הבוקר, לבש סנקר בגדי מכונאי רכב מלוכלכים, חבש כובע והרכיב משקפיים, וכן נטל את שני האקדחים, דרך ונצר אותם, ושם אותם בתוך מכנסיו. לאחר שעקיבא הודיע כי איתר את שאבי בהוד השרון, נסע סנקר לאותו כיוון על הקטנוע, אך בדרך התהפך ונחבל בידו השמאלית. בעקבות זאת החליט שלא לעשות שימוש בקטנוע בעת ביצוע הרצח של שאבי, אלא לנסוע באופל כשצ'רלי נוסע לפניו. סמוך לאחר מכן, עקיבא הודיע לצ'רלי כי שאבי לבוש בחולצה אפורה, כי יש לו אף ארוך וכי הוא נמצא במספרה ויושב בסמוך לכניסה. צ'רלי העביר את המידע שקיבל מעקיבא לסנקר. קצת לפני השעה 15:35 בקירוב הגיע סנקר לאזור המספרה. הוא עצר את האופל על הכביש בסמוך למספרה וצעד לכיוון פתחה. הוא נכנס פנימה, הוציא את אקדח ה- FNוירה ירייה אחת לעבר שאבי. שאבי ניסה להימלט מהמקום, ותוך כדי מנוסתו עבר ליד שבת, אשר ישב על המעקה ליד פתח המספרה. או אז ירה סנקר גם בשבת, כיוון שלבש חולצה דומה לזו של שאבי ותווי פניו היו דומים לאלה של שאבי. בשלב זה הבחין סנקר בשאבי כשהוא כורע על ברכיו, וסנקר ירה לכיוון ראשו, כפי שהנחה אותו רפי. הוא ירה עוד שתי יריות באוויר כדי למנוע מאנשים אחרים שהיו במקום לרדוף אחריו, ולאחר מכן חזר לרכב האופל ונסע מהמקום. שאבי ושבת מתו מפצעיהם. לאחר שהחנה את רכב האופל ברחוב הסמוך, השליך סנקר את האקדחים בחצר אחד הבתים וזרק את בגדיו, כובעו ומשקפיו לחדר האשפה. סנקר התקשר לצ'רלי כדי שיאסוף אותו מהמקום, אך עקב סגירת האזור בידי כוחות המשטרה הוחלט כי סנקר יסתתר בקרבת מקום. לאחר כשעתיים, הזמין צ'רלי מונית עם וילונות כהים לסנקר, וזה נסע מהמקום לתחנת דלק לפני היציאה מכפר סבא, שם פגש בו צ'רלי והסיעו חזרה לדירתו. בדירה שבר צ'רלי את מכשירי הטלפון הניידים שהיו ברשותם במהלך האירוע, גזר את נעליו של סנקר שהוכתמו בדם, ולאחר מכן עלו השניים לגג המבנה ושרפו אותם. ביום 9.10.2003 בשעה 00:45 הוצת רכב האופל אשר הושאר בהוד השרון לאחר ביצוע הרצח. העבירות שיוחסו לרפי, משה וצ'רלי בגין האישום החמישי הן רצח בכוונה תחילה, הריגה וקשירת קשר לביצוע פשע. עקיבא הואשם בנסיון לרצח, גרם מוות ברשלנות וסיוע לאחר מעשה. בוגנים הואשם בנשיאת נשק ומתן אמצעים לביצוע פשע. 2. השלמת התמונה העובדתית: פרשות משיקות והשלכתן על ענייננו 9. בסמוך להגשת כתב האישום דנן, הוגשו שלושה כתבי אישום נוספים שנסבו כולם על אותה שרשרת אירועים, שהרקע המשותף לה הוא "חיסול חשבונות" בין קבוצות עבריינים כמתואר. פרשות אלו רלוונטיות לדיון בערעור דנן ולכן נסקור אותן בקצרה. 10. ביום 20.7.2003 ניסו בגה, ז'אנו ואחר להתנקש בחייו של דומרני. הם הצטיידו ברובה סער מסוג "גליל" והמתינו לדיווח בדבר תנועתו של דומרני באשקלון. בסמוך לשעה 22:00 התקבל דיווח שדומרני נצפה נוסע ברכב סוזוקי לבן שנהגו הוא יניב רווח. בגה, ז'אנו והאחר נסעו לאזור שבו נצפה דומרני והחלו לתור אחר רכבו. בינתיים ירד דומרני מהרכב ובמקומו אסף הנהג (רווח) שתי נערות צעירות – שקד שלחוב ודנית שמש – והסיע אותן ברכב ברחבי אשקלון. זמן מה לפני 23:00, איתרו ז'אנו ובגה את רכב הסוזוקי הלבן. על פי הוראתו של ז'אנו, שלף בגה את הרובה וירה ממנו צרור יריות שכוונו לנוסעי הרכב. כל נוסעיו נפצעו. שקד שלחוב נפגעה בראשה ובכתפה מהיריות ונפטרה מפצעיה בדרך לבית החולים. 11. ביום 6.11.2003 נעשה נסיון נוסף להתנקש בחייו של יעקב אלפרון באמצעות הטמנת מטען חבלה במכוניתו. ביום 11.12.2003 נעצר סנקר בנתב"ג בעת שניסה לצאת מן הארץ בזהות בדויה. סנקר הוחזר לבית הסוהר כדי להמשיך לשאת בעונש שנגזר עליו. בסוף חודש דצמבר 2003, בעקבות חקירה של ימ"ר תל אביב, בוצעו האזנות סתר לשיחותיו של סנקר במכשירי הטלפון הציבורי בכלא, באגף שבו שהה. באמצע חודש פברואר 2004 נעצרו האחים אוחנה, צ'רלי וחשודים נוספים בנסיון להתנקש בחייו של יעקב. בהמשך נעצר גם סנקר בחשד למעורבות בכך. במהלך חקירתו בימ"ר תל אביב, ניתן אישור לנהל עם סנקר משא ומתן לשם חתימה על הסכם עד מדינה עמו. בסופו של דבר נמנע סנקר מלמסור גירסה מפורטת בדבר מעורבותו הפלילית בחשדות נגדו, והמגעים עמו לא הבשילו להסכם. ביום 2.3.2004, במהלך החקירה בימ"ר תל אביב, נמסרה לסנקר הודעה כי המשא ומתן עמו נפסק, וכי כל דבר שייאמר מעתה ואילך עשוי לשמש ראיה לחובתו בבית המשפט. 12. ביום 8.4.2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד שמונה נאשמים ובהם סנקר, צ'רלי וארבעה תושבי חוץ שבאו לארץ מבלארוס במטרה לסייע לאחים אוחנה להתנקש בחייו של יעקב אלפרון (תפ"ח 1070/04; להלן: תיק הבלארוסים). במסגרת תיק זה נחקר חשד כי המעורבים בו אחראים גם לנסיון לרצוח את זריהן (האישום הראשון בהליך דנן), אולם חקירה זו לא הבשילה לכתב אישום נגד מי מהם באותו שלב. 13. ביום 11.4.2004 החלה חקירתו של סנקר בימ"ר מרכז בקשר למעורבותו ברצח הכפול בהוד השרון (האירוע נושא האישום החמישי בתיק דנן). ביום 30.4.2004 הודה סנקר במעורבותו בביצוע הרצח הכפול. עם התפתחות החקירה, הודה סנקר גם בנסיון לרצוח את זריהן (האירוע נושא האישום הראשון דנן) ובנסיון לרצוח את דומרני בבניין מגוריו (האירוע נושא האישום השני דנן). ביום 6.5.2004 התקיימה ישיבה בפרקליטות המדינה שבמהלכה נדונה המלצתם של חוקרי ימ"ר מרכז לפתוח (פעם נוספת) במשא ומתן עם סנקר במטרה לחתום עמו על הסכם עד מדינה. החלטת המשנה לפרקליטת המדינה דאז הייתה כי אין מקום לפתוח במשא ומתן. למחרת היום (7.5.2004) כתב סנקר לבני משפחתו מכתב שבו הביע כוונה להתאבד. במכתב זה הודה סנקר כי הרג שני אנשים והביע סיפוק מכך שהודה במעשים לפני חוקריו. ביום 12.5.2004 נעצרו רפי, משה, צ'רלי ועקיבא והובאו לחקירה בימ"ר מרכז. בוגנים אותר ונעצר ביום 3.6.2004. ביום 18.5.2004 מסר סנקר הודאה מלאה ומפורטת שתועדה בכתב יד, בצילום ובהקלטת אודיו. סנקר הודה בעובדות המפורטות בכתב האישום דנן, והפליל את כל שותפיו. בהודעות אחרות שמסר הוא הפליל גם את בגה וז'אנו, הן בגין הנסיון לרצוח את דומרני בבניין מגוריו (כמפורט באישום השני דנן), הן רציחתה של שקד שלחוב ז"ל. בהמשך החקירה נערכו עימותים בין סנקר לנאשמים האחרים בפרשה דנן. סנקר הטיח בהם את עיקרי גירסתו, אך הם העדיפו שלא להתייחס לדבריו ושמרו על זכות השתיקה (זולת אמירות כלליות כי מדובר בעלילה). 14. ביום 23.6.2004 הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד סנקר (תפ"ח 1119/04) וכתב אישום נפרד נגד המערערים יחד עם עקיבא ובוגנים (תפ"ח 1120/04). כתב האישום נגד סנקר ייחס לו את העבירות שלביצוען היה שותף בכתב האישום נושא הערעור שלפנינו, וכן אישום נוסף של שוד מזוין שביצע בעסק להמרת כספים באשדוד. סנקר כפר בעובדות כתב האישום וניהל משפט זוטא נגד קבילות הודעותיו במשטרה בטענה שמסר אותן שלא מרצון ומתוך פיתוי והשאה. 15. ביום 21.7.2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד בגה וז'אנו (תפ"ח 994/04; להלן: תיק האשקלונים). כתב אישום זה כלל שני אישומים: האישום הראשון עניינו במעורבות בנסיון לרצוח את דומרני בבניין מגוריו שבמסגרתו נפצע בן-אמו (העובדות המתוארות באישום השני דנן); האישום השני ייחס להם את רציחתה של שקד שלחוב ז"ל ופציעת הנוסעים האחרים ברכב. בדומה לפרשה שלפנינו, גם בתיק האשקלונים שימש סנקר עד התביעה העיקרי וציר מרכזי בחקירה. רק בזכות הגירסה שמסר בחקירתו עלה בידי המדינה לגבש כתבי אישום ולהביא למעצרם של יתר המעורבים. דא עקא, משהגיע יומו להעיד, סירב סנקר להשיב לשאלות שנשאל. הוא הוכרז עד עוין, והתביעה הגישה את תמלילי חקירותיו מכוח סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. 16. עקב התמשכות ההליכים במשפטו של סנקר (תפ"ח 1119/04 הנזכר מעלה), כמו גם החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לא להתיר לתביעה להעיד את סנקר בתיק האשקלונים עד שיוכרע דינו בגין מעורבותו בפרשה, עתרה המדינה לבית משפט זה לביטול הלכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976)). כידוע, הלכה זו אסרה להעיד מטעם התביעה עד שמשפטו מתברר בנפרד, במשפטו של נאשם השותף לעבירה נושא כתב האישום, וזאת כל עוד משפטו של העד תלוי ועומד. ביום 8.10.2006 נעתר בית משפט זה לעתירת המדינה וביטל את הלכת קינזי (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פ"ד סא(3) 93 (2006)). 17. ביום 31.5.2006 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את טענותיו של סנקר במשפט הזוטא שניהל בקשר להודעותיו (במסגרת תפ"ח 1119/04 הנזכר מעלה). בית המשפט קבע כי ההודעות נמסרו בלא שנכרת עם סנקר הסכם עד מדינה, לאחר שהוא נואש מתקוותו לקבל אישור של הפרקליטות לנהל משא ומתן עמו, ומשלא יכול היה לעמוד בלחץ מצפונו. 18. ביום 17.7.2006 החליט בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק הבלארוסים, על דחיית טענות הזוטא של סנקר, ככל שהן נוגעות לחקירת ימ"ר מרכז. עם זאת, בנוגע לחקירת ימ"ר תל אביב, החליט בית המשפט על פסילת תוצרי פעולות החקירה שנגבו מתחילת המשא ומתן שהתנהל בין סנקר וחוקרי ימ"ר תל אביב ועד שנמסרה לו הודעה על הפסקת המשא ומתן עמו, ככל שהדבר נוגע לתיק האמור. 19. ביום 25.9.2006 הורשע סנקר בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בתפ"ח 1119/04. ביום 15.10.2006 נגזר דינו בגין הרצח הכפול לשני מאסרי עולם במצטבר, המצטברים גם לעונש מאסר קודם שנגזר עליו; כמו כן נדון ל-25 שנות מאסר בחופף לתקופות המאסר האמורות בגין יתר העבירות שביצע. 20. ביום 10.1.2007, בסמוך לאחר שהסתיים משפטו בהרשעה (ובמקביל בוטלה הלכת קינזי), עלה סנקר לדוכן העדים במשפטם של המערערים. בתחילת העדות הציב סנקר דרישה להעיד בעודו מחובר למכשיר פוליגרף, ונימק זאת בכך שהוא זקוק לתמיכה, גיבוי ובטחון. משלא נענתה דרישתו, הוא סרב להעיד. סנקר הוכרז עד עוין גם במשפט זה, וכל אמרותיו הוגשו לבית המשפט מכוח סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. 21. ביום 25.9.2008 ניתנה הכרעת הדין בתיק הבלארוסים, וביום 27.11.2008 ניתן גזר הדין. צ'רלי הורשע בשורה ארוכה של עבירות ובהן נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע רצח, נסיון לחבול בחומר נפיץ, ייצור נשק שלא כדין, החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין ועוד. בית המשפט המחוזי קבע כי צ'רלי היה החוט המקשר בין הנאשמים לבין אנשים נוספים שלא הובאו לדין באותה עת, וכי חלקו בפרשה היה מרכזי ואלמלא מעשיו ייתכן שלא הייתה מתאפשרת הפעלת האחרים. בית המשפט גזר על צ'רלי עונש מאסר של 17 שנים ו-8 חודשים. ערעורו, שנסב הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, נדחה (ע"פ 310/09 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011)). על סנקר נגזר עונש מאסר בן 9 שנים במצטבר לעונשי המאסר האחרים שהוא נושא בהם (ובהם שני מאסרי עולם במצטבר). ערעורו של סנקר על גזר דין זה תלוי ועומד (ע"פ 10763/08). על הבלארוסים עצמם – אותם "חיילים" שהובאו ארצה במטרה לבצע "פיגוע איכותי" – נגזרו 13 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים בפועל. ערעורם על גזר הדין נדחה אף הוא (ע"פ 318/09 נביטסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010)). 22. ביום 30.3.2009 ניתנה הכרעת הדין בתיק האשקלונים. לאחר שניתח באריכות את התפתחות גירסתו של סנקר, לא ראה בית המשפט המחוזי (השופט נ' הנדל, בהסכמת השופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) ליתן בה אמון וקבע כי אין לבסס עליה הרשעה. בית המשפט הגדיר את סנקר כ"סימן שאלה מהלך" וכמי שאצלו רב הנסתר על הנגלה. נקבע כי מדובר בעד ששינה את גירסתו כמה פעמים, ושקשה לעמוד על שיקוליו: האם המניע לוידויו ולהפללת האחרים הוא רצונו לכפר על עוונותיו ו"להתנקות", כדבריו – או שמא הניעו אותו תקוותו לקבל מעמד של עד מדינה או טובות הנאה אחרות, ובכללן הקלה בעונש הצפוי לו. אשר למעמדה של העדות, נקבע כי זו מצריכה חיזוק משני כיוונים שונים – פעם אחת משום סירובו של סנקר להעיד והגשת אמרותיו לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות (סעיף 10א(ד) לפקודה); ופעם שנייה משום עדותו נגד שותפיו לעבירה (סעיף 54א(א) רישה לפקודה). בית המשפט קבע כי סנקר אומנם אינו עד מדינה, ולכן עדותו אינה מחייבת תוספת של ראיה מסייעת (כאמור בסעיף 54א(א) סיפה לפקודת הראיות), אולם יש לייחס משקל לתחושתו הסובייקטיבית בדבר שאיפתו לשמש עד מדינה. נקבע כי לכל אורך החקירה סנקר ביקש למצוא דרך שתביא להקלה בעונשים הצפויים לו, ושחוקריו עודדו אותו לנהל משא ומתן לחתימה על הסכם עד מדינה. נוכח כל אלה, קבע בית המשפט כי סנקר אינו עד רגיל ויש לבחון את עדותו בזהירות. בית המשפט התחזק במסקנתו בדבר אי-מהימנות גירסתו של סנקר עקב סתירות שהתגלו בין אמרותיו לראיות אחרות שהובאו ובהן עדויות של עדי ראייה. משהגיע בית המשפט למסקנה כי אין לתת אמון בגירסתו של סנקר, נמנע מלתור אחר קיומה של תוספת ראייתית, אך הוסיף כי אין בראיות המפלילות הנוספות שהציגה התביעה כדי לבסס את אשמת הנאשמים ברמה הנדרשת בפלילים. אשר על כן, זיכה בית המשפט המחוזי את הנאשמים מכלל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 23. סנקר ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שנסב, כאמור, על חלקו בפרשה נושא הערעור שלפנינו (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2010)). טענותיו של סנקר כוונו בעיקר להחלטת בית המשפט המחוזי במשפט הזוטא ולביסוס הרשעתו על הודאותיו. בית משפט זה (השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' עמית) לא התערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתנו לסנקר הבטחות שווא או טובות הנאה שעלו כדי פיתוי והשאה ושללו את כושר בחירתו. הודגש כי חוקריו של סנקר הקפידו הקפדה יתרה, לכל אורך החקירה, לשוב ולציין באוזניו כי העבירות החמורות שיוחסו לו יגררו אחריהן תקופת מאסר ממושכת; כי לא מובטח לו דבר זולת תחושת ההקלה הנלווית לוידוי; וכי לא מנוהל עמו משא ומתן לחתימה על הסכם עד מדינה. בית משפט זה היה שותף לביקורתו של בית המשפט המחוזי על התנהלות גורמי החקירה, הן ביחס לטובות ההנאה שסנקר קיבל, החורגות ממערכת יחסים מקובלת של חוקר ונחקר, הן בדבר התחבולה שננקטה נגדו באמצעות הפגשתו עם שוטר שהתחזה לרב ועודד אותו להתוודות (פגישה שלא תועדה ושלגביה נקבע כי היא מעוררת קושי של ממש). עם זאת נקבע כי לא היה בכל אלה כדי לשלול את רצונו החופשי של סנקר וכי הודאתו עומדת בתוקפה. בית המשפט אף דחה את טענותיו של סנקר שהחוקרים הגו את הרעיון לנהל עמו משא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה, ושקיבל הבטחה שלטונית שבכוחה להשליך על ההודאות שמסר; שנפגעה זכותו להיוועצות בעורך דין; ושנפל בתיעוד חקירותיו פגם היורד לשורש הודאותיו. לבסוף נקבע כי יש להקנות להודאות את מלוא משקלן בהיותן נתמכות, ביחס לכל אישום בנפרד, בתוספת הראייתית הנדרשת מסוג "דבר מה נוסף". אשר על כן, אישר בית משפט זה את הרשעתו של סנקר בכל העבירות שיוחסו לו ודחה את ערעורו. 24. המדינה ערערה על זיכוי הנאשמים בתיק האשקלונים ובערעור נהפכה הקערה על פיה (ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 2.12.2010) (השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' עמית)). השופט לוי, שכתב את פסק הדין העיקרי, דחה את עיקר טענות ההגנה שכוונו לחקירתו של סנקר בקובעו כי הן נדונו בהרחבה ונדחו בפסק הדין שניתן בערעורו של סנקר על הרשעתו ובידי אותו מותב (ע"פ 9808/06 הנזכר מעלה), ומשכך אין מקום לדון בהן פעם נוספת (אם כי השופט לוי חזר בקצרה על הטעמים לדחיית הטענות לגופן). בית משפט זה אף דחה את הטענה שהיה מקום לפסול את אחת מהודאותיו של סנקר מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב); ואת טענת ההגנה בנוגע למחדלי החקירה. לאחר מכן נבחנה מהימנות גירסתו המתפתחת של סנקר – אותה גירסה שבית המשפט המחוזי לא נתן בה כל אמון. בפתח הדיון כתב השופט לוי: "חקירתו של סנקר היתה חקירה ממושכת, מורכבת וסבוכה. היא התפרשה על פני מספר חודשים במהלכם הוא מסר שלל הודעות ... לא היה זה המקרה שבו בפני הערכאות מופיע עד ששיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, מסר גרסה מלאה כבר בראשית החקירה ודבק בה לכל אורך הדרך. ההיפך הוא הנכון, שכן נדרשו להם, לחוקרים, שעות רבות של עבודה מאומצת עד שהצליחו להתקרב אל סנקר, לרכוש את אמונו ולהביאו לחשוף, בהדרגה, את גרסאותיו. אכן, סנקר היה אגוז קשה לפיצוח. גם כאשר נטל אחריות למעשיו והודה בשורת עבירות חמורות מכל-חמורות שביצע לא מיהר לחשוף את זהות שותפיו ולהפלילם. העובדה שאין בפנינו כיום גרסה עקבית אחת, אלא אוסף של הודעות אשר התמונה המצטיירת מהן היא של גרסה דינאמית ומתפתחת, וודאי שגורעת היא מהמשקל שניתן לייחס לדבריו של עד זה ומנכונותנו להסתמך עליהם כראיה בלעדית להוכחת האישומים. גורעת ממשקל הראיה גם העובדה שבמהלך החקירה הצטברו בידי החוקרים עדויותיהם של עדים, אשר לכאורה אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של סנקר. כוונתי היא לעדויותיהם של דרי הבניין בו התגורר דומרני, ושל עדי הראיה לרציחתה של שקד שלחוב, בהן אעסוק בהמשך. אולם מכאן ועד למסקנתו של בית-המשפט המחוזי, אשר דימה את גרסאותיו של סנקר למשענת קנה רצוץ, שכלל לא ניתן להסתמך עליהן ואין לייחס להן כל משקל – הדרך ארוכה. אדרבה, כפי שעמדנו על כך בפסק-דינו של סנקר, בחינת ההודעות לגופן מעלה כי מדובר הוא במי שהודעותיו הן 'רצופות וסדורות מן המבחינה הכרונולוגית, במסגרתן תאר [סנקר] באופן נרחב מפורט ודקדקני את דרך ביצוען של העבירות, ואת החרטה שתקפה אותו' (ע"פ 9808/06, בפסקה 34). כפי שאראה להלן, סבורני כי מסקנה זו נותרת על כנה גם בנוגע להודעות שנמסרו מפי סנקר בקשר לאישומים הניצבים בבסיס ההליך הנוכחי" (ע"פ 5002/09 הנזכר מעלה, בפסקה 23 לפסק הדין). השופט לוי ניתח באריכות את השתלשלות חקירתו של סנקר ואת התפתחות הגירסה שמסר (ואף אנו נייחד לכך דיון בהמשך הדברים), אך לא לפני שהקדים אחרית לראשית וקבע, כי "היתה זו טעות להכריז על גירסתו של סנקר ככזו שיש לראותה כנטולת משקל. אדרבה, סבורני כי מדובר בגירסה שגם אם לא ניתן לייחס לה את מלוא המשקל – חשיבותה לבירור האמת רבה" (שם). בתום הניתוח קבע השופט לוי: "לסיכום האמור עד פה – בית-המשפט המחוזי הרחיק לכת בקבעו כי גרסתו של סנקר היא כה בעייתית עד שאין לה ייחס לה כל משקל. להשקפתי, מדובר בהודעות שחרף קשיים שקיימים בהן, וחרף ההתפתחויות שחלו בהן לאורך החקירה, יכולות להתיישב עם ראיות שנאספו בזירות האירוע, במיוחד אלה הנוגעות לאישום שעניינו רציחתה של שקד שלחוב. אולם גרסתו של סנקר אינה יכולה לשמש ראיה בלעדית להרשעה. ולא רק נוכח העובדה שלא ניתן לייחס לגרסתו את מלוא המשקל, אלא גם נוכח מעמדו המיוחד של סנקר, מעמד הדורש לתמוך את גרסתו בתוספות ראייתיות שעליהן אעמוד עתה" (פסקה 35 סיפה לע"פ 5002/09 הנזכר מעלה). כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי אף שלא נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע בנסיבות העניין (שכן סנקר אינו עד מדינה), יש לבחון את עדותו בזהירות, בין היתר מכוח דוקטרינת "עד מדינה לשאיפתו" (השוו: ע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' גומז-קרדוסו, פ"ד נא(3) 769 (1997) (להלן: עניין גומז-קרדוסו); ע"פ 7450/01 אבו-ליטאף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2007)). השופט לוי קבע בהקשר זה כי בנסיבות העניין סנקר ידע שלא צפויה לו כל הטבה משמעותית, ולכן הותיר את הדיון בדוקטרינה זו – לרבות התוספת הראייתית הנדרשת מכוחה – בצריך עיון. בצד האמור, קבע השופט לוי: "כך או כך, לא אביע כאן את עמדתי בסוגיה זו בה עסק בית-המשפט קמא באריכות [הדוקטרינה של "עד מדינה לשאיפתו"], שכן בנסיבות המקרה שלפנינו סבורני כי יהא נכון וראוי לדרוש להוסיף לגרסתו של סנקר תוספת ראייתית חזקה ומשמעותית מן הסוג עליו עמד בית-המשפט המחוזי, היינו, של סיוע. אמנם, הוראת החוק היא כי בעניינו של שותף כסנקר – שאינו עד מדינה – מותר להסתפק בתוספת של ראיה מחזקת. ובמקרה של דרישות ראייתיות מצטברות – כמו במקרה שלפנינו – נשמעה בפסיקה הדרישה ל'חיזוק מוגבר', כלומר 'חיזוק בעל משקל רציני ומיוחד' ... אולם דרישות פורמאליות אלה הן 'בגדר דרישת מינימום, המשקפת את הסף התחתון הדרוש להרשעה כאשר המשקל הפנימי של העדות המפלילה הוא מלא. כאשר משקלה הפנימי של [האמרה] אינו מלא, רשאי בית-המשפט לדרוש תוספת ראייתית משמעותית יותר' ... . דרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע נועדה ליתן מענה לקשיים המתעוררים נוכח הודעותיו של סנקר, ולהתנהלותו לכל אורך ההליכים" (שם, בפסקה 36). כלומר, נקבע כי נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע להודעותיו של סנקר, על מנת להרשיע את ז'נו ובגה בעבירות המיוחסות להם. לגופו של עניין, ולאחר שסקר את התשתית הראייתית העולה משלל אמרותיו של סנקר ומיתר הראיות שהוגשו, מצא השופט לוי כי התביעה הביאה תוספת ראייתית מסייעת לעדותו של סנקר ביחס לעבירות המנויות באישום השני (שייחס לבגה וז'אנו את רציחתה של שקד שלחוב ז"ל ופציעת הנוסעים הנוספים), אולם לא עמדה בנטל להציג תוספת כזו ביחס לאישום הראשון (שייחס להם מעורבות בנסיון ההתנקשות בדומרני בבניין מגוריו שבמהלכו נפצע בן-אמו (העובדות המתוארות באישום השני בפרשה דנן)), ומשכך נדחה ערעור המדינה על הזיכוי. יצוין עוד כי השופט י' עמית היה בדעה כי לגבי האישום השני הובאו די ראיות חיצוניות, שאינן תלויות בסנקר, המגבשות יחדיו "מסה קריטית" המטה את הכף עד לסף ההרשעה, ועדותו של סנקר שימשה אך כתוספת ראייתית המסירה ספק סביר. סיכומו של דבר: ז'אנו ובגה הורשעו ברצח שקד שלחוב ז"ל, וזוכו מהנסיון לרצוח את דומרני בבניין מגוריו באשקלון בהעדר סיוע. על רקע הדברים האלה נפנה לפרשה דנן. 3. אופן התנהלות המשפט 25. משפטם של המערערים נמשך למעלה מחמש שנים וחמישה חודשים, הרבה מעבר למקובל ולרצוי במקומותינו. גרמו לכך, בין היתר, אופיים של האישומים והיקפו יוצא הדופן של חומר הראיות שהוגש. בכלל זה העידו 140 עדי תביעה ו-10 עדי הגנה; הוגשו 671 מוצגי תביעה ו-47 מוצגי הגנה; ונכתבו 5,595 עמודי פרוטוקול. מספר רב של ישיבות – שנפרשו על פני תקופה בת כשנה – הוקדשו לדיון בשאלה אם פלטי איכוני תקשורת של מכשירי טלפון סלולאריים שהגישה התביעה מטעמן של ארבע חברות התקשורת, שבעזרתם ביקשה התביעה להוכיח את מקום הימצאם של מכשירים סלולאריים שבהם השתמשו הנאשמים, עונים להגדרת "רשומה מוסדית" כאמור בסעיף 36 לפקודת הראיות, וניתן להגישם כראיה לאמיתות תוכנם. בתום שנה של התדיינות בנושא זה, החליט בית המשפט קמא כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח את התנאים הנדרשים להכרה בפלטי האיכונים כרשומה מוסדית, וקבע כי הם אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם (החלטה מיום 15.2.2007). נוסף לאמור, במהלך המשפט התחלף ייצוגם של שניים מהנאשמים. החלפת ייצוגו של צ'רלי הייתה כורח נסיבות מצערות, עקב פטירתו בטרם עת של פרקליטו, עורך הדין דן קואל ז"ל. 26. עיכוב נוסף בשמיעת המשפט נוצר בשל סיום כהונתו של אב בית הדין הקודם, כב' השופט ש' טימן, בטרם תם המשפט. ההרכב בראשות השופט טימן שמע את רובם המכריע של עדי התביעה (5,123 עמודי פרוטוקול); ישיבה אחרונה בראשותו התקיימה ביום 11.11.2007, וביום 5.3.2008 התקיימה ישיבה ראשונה בראשות אב בית הדין החדש, כב' השופט צ' גורפינקל. לפני מותב אחרון זה נשמעה פרשת התביעה עד סופה (עמ' 5203), וכן פרשת ההגנה כולה. ישיבת ההוכחות האחרונה הייתה ביום 24.9.2008. סיכומים אחרונים הוגשו ביום 15.12.2008. 4. הכרעת הדין הכרעת הדין ניתנה ביום 1.11.2009. חוות הדעת העיקרית, המשתרעת על פני כ-550 עמודים, נכתבה בידי השופט צ' גורפינקל. השופטת ת' שפירא הסכימה והוסיפה הערות משלה. השופטת ש' ברוש הסכימה לדברים. הכרעת הדין נפתחה בכמה הערות מקדמיות. ראשית ציין השופט גורפינקל כי גירסתו של סנקר, כפי שמתבטאת באמרותיו שהוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, היא היסוד להוכחת העובדות שפורטו בכתב האישום, ובלעדיה אין לתביעה על מה לסמוך. אמנם התביעה הביאה ראיות נסיבתיות נוספות, אך עצמתן ומשקלן עולים כדי תמיכה ראייתית בלבד, ואין הן מהוות ראיות חותכות ומוחצות היכולות לבסס הרשעה בגפן. לאחר מכן ציין בית המשפט כי הגם שרוב עדי התביעה העידו לפני אב בית הדין הקודם, אין בכך כדי לפגום ביכולתו שלו לכתוב את הכרעת הדין בתיק. זאת מאחר שהמחלוקות העיקריות בתיק הן שלוש: התנהלות היחידה החוקרת ונפקותה; גירסתו המפלילה של סנקר במשטרה מול גירסאות הנאשמים, המכחישים כל מעורבות פלילית; ושאלות משפטיות. באשר לקביעת ממצאים בדבר התנהלות היחידה החוקרת והשלכות התנהגות זו, סבר בית המשפט קמא כי שמיעת העדויות ממקור ראשון אמנם רצויה אך אינה הכרחית. קריאת הפרוטוקולים, כמו גם חשיפה לראיות שהוגשו במהלך המשפט, יש בהן לשקף נכוחה את המצב, מה גם שכמה חוקרים מרכזיים שבו לדוכן העדים והעידו גם לפניו. אשר לגדר המחלוקת המהותי – בחינת גירסאות סנקר אל מול גירסאות הנאשמים – ציין השופט גורפינקל כי עדויות הנאשמים נשמעו לפניו במסגרת פרשת ההגנה; ואילו את גירסתו של סנקר גם אב בית הדין הקודם לא שמע, בשל היותו "עד שותק" שכל גירסאותיו בכתובים (הודעותיו והודאותיו במסגרת החקירות במשטרה). בהתייחס לשאלות משפטיות שהתעוררו, הכרעה בהן – כך נקבע – אינה מחייבת שמיעת עדויות. בהמשך סקר בית המשפט בהרחבה את מהלך חקירותיו של סנקר במשטרה – חקירות שהחלו ביום 15.3.2004 והסתיימו ביום 18.8.2004 (עמ' 5755-5622); לאחר מכן תיאר באריכות את עדויות חוקריו של סנקר (עמ' 5847-5757); ובהמשך דן בטענה מקדמית בדבר הגנה מן הצדק. עיקר טענת הנאשמים בהקשר זה הייתה כי נפלו מחדלים חמורים בהליכי חקירתו של סנקר. בכלל זה התירו לו חוקריו לצאת מתא המעצר ולשתות בירה על שפת הים בליווי משטרתי; הובאו לו מאכלים שאהב; הוא נלקח לביקור בקברי צדיקים; ולבקשתו להיפגש עם רב כדי לקבל הכוונה רוחנית, הפגישו אותו החוקרים עם שוטר שהתחזה לרב ועודד אותו להתוודות. חלק מהמקרים שבהם סנקר הוצא מתא המעצר לא תועדו בכרטיס החבוש שלו. אף חלק מהשיחות עמו לא תועדו. בית המשפט קמא מתח ביקורת חריפה על התנהלות זו של גורמי החקירה. עם זאת, הוא לא מצא שמדובר בהתנהגות "שערורייתית" מן הסוג שמקים עילה לפסילת כתב האישום בעבירות חמורות כגון דא, ודחה את הטענה בעניין הגנה מן הצדק (עמ' 5858-5847). 27. בשלב הבא נדונה השאלה אם סנקר הוא עד מדינה, וכנגזרת מכך מהי התוספת הראייתית הנדרשת לצורך ביסוס הרשעה על עדותו. בית המשפט קבע כי לא נחתם עם סנקר הסכם עד מדינה, ואף לא התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף 54א(ד) סיפה לפקודת הראיות, כפי שפורשו בפסיקה, למתן מעמד של עד מדינה. נקבע כי מעמדו של סנקר הוא של שותף לדבר עבירה ועדותו מצריכה חיזוק לשם הרשעה על פיה (עמ' 5884). בצד זאת קבע בית המשפט כי נוכח מאפייניו הייחודיים של תיק זה – ובהם מחדלי החקירה שעליהם עמד והעובדה שסנקר הוא שותף לדבר עבירה שלא העיד – יש להחמיר בדרישה לתמיכה הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה. להחמרה זו שני פנים: האחד, בית המשפט ידרוש ראיית חיזוק ביחס לכל פרט אישום באופן עצמאי; והשני, בית המשפט ידרוש ראיית חיזוק הנוגעת לזהותו של כל נאשם (עמ' 5888-5887). 28. כעת פנה בית המשפט להכריע במהימנות גירסתו של סנקר. על סמך התשתית הראייתית שסקר, זו הייתה מסקנתו: "מקריאת אמרותיו של סנקר, אשר נפרשׂות על-פני מאות שעות חקירה, ניתן להבחין כי גירסותיו מתפתחות, בהתאם לשלב הנפשי בו הוא מצוי. בתחילת הדרך בחקירותיו בימ"ר תל-אביב, הוא שומר על זכות השתיקה באדיקות, פרט לרמיזוֹת אותן הוא מוסר לצורך ניהול משא-וּמתן להסכם עד-מדינה. לאחר מכן, עם העברתו לימ"ר מרכז, הוא ממשיך וּמתבּצר בשתיקתו עַד לתרגיל המדובבים, ומיום 28.4.04 – סגוֹר-ליבו של סנקר נפתח; אך גם כאן התהליך הוא רב-שלבִּי והדרגתי. תחילה מבקש סנקר לחשוף את מעורבותו בלבד, תוך שמירה קפדנית על אי-חשׂיפת פרטים מזהים אודות מְשלחיו ו/או מסייעיו. לאחר מכן סנקר מכסה טפח ומגלה טפחיים. בשלב זה סנקר מוסיף פרטים נוספים בהדרגה, אך עדיין חוסה פרטים מזהים – לדוגמא משתמש בכינוי 'החבר' ואינו נוקב בשמו של [צ'רלי]. עם ההתקדמות על-פני ציר הזמן, סנקר ניאוֹת לחשוף יותר ויותר פרטים וּמשׁיל מעליו את שכבות ההגנה בהן הסתייע, עַד שביום 18.5.04, בשׂיאוֹ של התהליך, הוא מפרט באופן גלוי את גירסתו המלאה במִשׁנה סדוּרה וכתובה. מיום זה ואילך – ניתן להיווכח כי כל המחסומים הוסרו לחלוטין, סנקר מדבר בחופשיות וללא כל עכבות. הנה כי כן, ניתן לראות כי סנקר, בהדרגה, מסר לחוקריו חלקי תצריף, טיפּין טיפּין, עד שאלוּ התגבשו לכדי תמונה שלמה וקוהרנטית. בגירסותיו של סנקר, לכל אורכן, ניתן להבחין כי גירסתו מתעבּה, נדבּך על-גבי נדבּך, בצורה אמינה ועִקבית. מגירסתו עולה תמונה שלמה, קוהרנטית וּרציפה, ויש לִיתן בה אמון. אכן, נתגלו סתירות מסויימות בגירסתו. יחד עם זאת, סתירות אלה הינן בודדות, ואין בהן כדי לפגוע בלוז גירסתו של סנקר. סתירות אלו – תיבּחנה אחת לאחת, בזכוכית מגדלת, ולגופו של עניין בהתייחס לאישום הרלוונטי; אך אין בהן כדי לפגום במהימנות שיש לִיתן במכלול עדותו כפי שפּוֹרט לעיל. ניתן להבחין כי בגירסאות המוקדמות של סנקר מופיעים חללים, אשר כל תכליתם להגן על הנאשמים. חללים אלו מובנים והגיוניים, בהתחשב בתהליך שחָווה, ומתמלאים מאוחר יותר בקוֹרֶלציה עם השלב בתהליך. לאור זאת, אין בהם כדי לפגום במהימנות שיש לִיתן בגירסתו של סנקר בכללותה, אשר הינה גירסה שלמה, רציפה, קוהרנטית, ובעלת היגיון פנימי" (עמ' 5886-5884). 29. משמצא בית המשפט כי גירסתו של סנקר מהימנה, הוא פנה לדון באישומים שפורטו בכתב האישום, לפי סדרם, ובחלוקה לנאשמים. תחילה דן בטענות התביעה, לאחר מכן בטענות ההגנה, ולבסוף ניתנה הכרעתו. נעמוד על עיקרי הדברים, ונידרש להם ביתר פירוט בהמשך, בהתייחס לכל אישום בנפרד, תוך דיון בטענות המערערים גופן. אשר לחלק הכללי של כתב האישום, בית המשפט אימץ את עיקר גירסתו של סנקר בנוגע לאופיו של המפגש בצומת רעננה צפון. בית המשפט ציין כי המערערים שמרו על זכות השתיקה במהלך חקירתם במשטרה ולא מסרו כל גירסה, פרט לעצם הכחשת המפגש. במהלך העימות בין סנקר לרפי, כשסנקר סיפר על אודות המפגש, רפי הזדעק והטיח בסנקר כי הוא מעליל עליו עלילות (עמ' 5889). לעומת זאת, במהלך המשפט נסוגו האחים אוחנה מהכחשה גורפת זו והודו בקיום המפגש – אך ניסו לשוות לו אופי תמים ולתרצו בכך שסנקר ביקש לנחם אותם בעקבות רצח חנניה. לפי בית המשפט קמא, תיאור המפגש כפי שהוא עולה מן הראיות מתיישב יותר עם המטרה שתיאר סנקר – השתלבות בפעילותם העבריינית של האחים אוחנה, מאשר עם גירסת המערערים – ביקור תנחומים תמים מצדו של אסיר נמלט. מסקנתו נתמכה בעובדות (שאינן במחלוקת) כי רפי נתן לסנקר סך של כ-1,000 ש"ח במזומן והיה מעורב בסידור דירה למגוריו. מתן הטבות מסוג זה, כך בית המשפט, מתיישב עם רצון להפיק מהן תועלת. ואכן, זמן קצר לאחר המפגש ניסה סנקר לרצוח את זריהן, אשר לימים הוגש נגדו כתב אישום בגין רצח חנניה ע"ה (עמ' 5892, 5907-5905). בית המשפט אף קיבל את גירסתו של סנקר כי משה היה נוכח בפגישה בין רפי לסנקר והיה שותף לדברים; ואת גירסתו שרפי קישר בינו לבין צ'רלי. אשר לאישום הראשון, בית המשפט הרשיע את רפי וצ'רלי במיוחס להם וזיכה את בוגנים מחמת הספק. הכרעתו נסמכה על ראיות חיצוניות המחזקות ומאמתות את גירסתו של סנקר, ובמיוחד על מחקר התקשורת המעיד על אופי הקשרים בין מכשירי הטלפון הסלולאריים של המעורבים באירוע כראיה חיצונית, מסבכת וכבדת משקל התומכת בגירסתו של סנקר בצורה מובהקת (עמ' 5958). בית המשפט דחה את גירסתו של רפי בנוגע למפגש עם סנקר בצומת רעננה צפון, לזהות המתווך בינו לבין סנקר ולנושא השיחות עם יחזקאל ביום הירי. עוד נקבע כי ההסברים שסיפק במסגרת פרשת ההגנה ולא בחקירותיו במשטרה (שבהן שתק) הם נסיון להתמודד בדיעבד עם הראיות שנאספו, ומופרכותן מהווה זלזול בהבנתו של בית המשפט. אף הרשעתו של צ'רלי נשענה על ראיות חיצוניות, ובמיוחד פלטי התקשורת, ועל דחיית גירסתו ביחס לטענה שהוא זה שתיווך בין רפי לסנקר, ובנוגע לאופי ונושא השיחות למכשיר הטלפון הנייד של דורית דנון, חברתו דאז של רפי (כיום אשתו). בית המשפט ציין כי ביסוס ההרשעה אמנם אינו נסמך על שקריהם או על גירסתם הכבושה של רפי וצ'רלי, אך יש בהם כדי לחזק את ראיות התביעה (עמ' 5983-5981). אשר לבוגנים, הגם שבית המשפט סבר שיש ראיות אשר תומכות בגירסת סנקר וקושרות אותו למיוחס לו, החליט לזכותו מחמת הספק ולו מן הטעם שמשהוצגה לסנקר בחקירתו מיום 5.5.2006 תמונה של בוגנים, סנקר לא זיהה אותו. אשר לאישום השני, בית המשפט הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו, למעט את משה, שאותו הרשיע כמסייע ולא כמבצע בצוותא. מעבר לאמון שנתן בגירסתו של סנקר, הצביע בית המשפט על מקבץ של ראיות חיצוניות המחזקות ותומכות בגירסתו, ובהן העובדה שרפי ומשה – ששמרו על זכות השתיקה בחקירתם במשטרה – הודו לבסוף שנפגשו עם סנקר בגן הזכרון לאחר אירוע הירי בבניין שבו התגורר דומרני באשקלון; העובדה שמשה הזמין ושילם עבור שירותי טלוויזיה בלוויין בדירתו של סנקר בכפר סבא; ואירוע המטווח שבמהלכו הגיעו צ'רלי, סנקר, משה ויוסי להדרכה ואימוני ירי (הגם שראה בכך ראיה מאמתת בלבד). בית המשפט דחה את טענת המערערים שהעדר מניע להמית את דומרני פוגע בעצמת הראיות. אשר לרפי, בית המשפט סמך את הכרעתו על התימוכין החיצוניים שנמצאו לגירסתו של סנקר, על אישור המפגשים בגן הזכרון ועל כבישת גירסתו. בנוגע למשה נסמך בית המשפט על המפגשים האמורים, על אירוע המטווח ועל התשלום לשירותי הלוויין בדירה בכפר סבא, אולם קבע, כאמור, שמעמדו הוא של מסייע ולא של מבצע בצוותא. אשר לצ'רלי, בית המשפט סמך את הרשעתו, בין היתר, על עדותה של פטריסיה אשר נכחה בתצפית שביצע על ביתו של דומרני, ובעיקר על פלטי תקשורת הקושרים אותו ישירות לגירסתו של סנקר. אשר לאישומים השלישי והרביעי, בית המשפט זיכה את הנאשמים מהמיוחס להם באישומים אלה – לא מפאת חוסר מהימנות גירסתו של סנקר, אלא משום שלא מצא בחומר הראיות חיזוק ברמה המוגברת שדרש. אישומים אלה אינם מעניינו של הערעור ולא נעסוק בהם. אשר לאישום החמישי, בית המשפט הרשיע את המערערים במיוחס להם וזיכה את עקיבא ובוגנים מחמת הספק. אשר לרפי, בנוסף לגירסתו של סנקר סמך בית המשפט את ידו על שתיקתו בחקירת המשטרה, על ראיות רבות המחזקות ומאמתות את גירסתו של סנקר ובמיוחד תמלילי האזנות הסתר, אירוע המטווח והפגישות בצומת רעננה צפון ובגן הזכרון אשר להן לא סיפקו המערערים הסבר ושאינן יכולות להתיישב עם גירסתם שמדובר בפגישות תמימות (עמ' 6130-6128). לגבי משה נקבע כי בניגוד לרפי, פלטי התקשורת – ובהם, בין היתר, שיחה יוצאת מסנקר לצ'רלי מייד לאחר הירי ובסופה שיחה יוצאת של צ'רלי למשה – מעידים על דפוס פעולה של תיאום ועדכון, ומגבשים ראיה חיצונית ואובייקטיבית הקושרת את משה למעגל הפנימי של מבצעי העבירה. אשר לצ'רלי, הרשעתו נשענה אף היא על מחקר התקשורת; על טענת האליבי הכבושה שהעלה; ועל דחיית גירסתו בנוגע לזהות המתווך בין סנקר לרפי. לפרטי ההכרעה באישום החמישי נחזור בשלב הדיון וההכרעה ביתר פירוט. 5. גזר הדין 30. ביום 30.11.2009 ניתן גזר הדין. בית המשפט עמד על החובה המוטלת עליו לגזור עונש מאסר עולם על המורשעים ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; על כך שיש מקום להטיל על המערערים עונשים נפרדים בגין העבירות שבהן הורשעו; ועל כך שיש מקום להטיל עליהם עונשים מצטברים לעונש מאסר העולם שנגזר עליהם כעונש חובה. בית המשפט גזר על רפי עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי; 20 שנות מאסר בפועל בגין הריגת שבת; 20 שנות מאסר בגין נסיון הרצח של זריהן; 16 שנות מאסר בגין נסיון הרצח של דומרני; ו-6 שנות מאסר בגין פציעתו של בן-אמו. עוד הורה בית המשפט כי העונשים שנגזרו עליו בגין ניסיונות הרצח יהיו חופפים לעונש מאסר העולם, וכי עונש המאסר שנגזר עליו בגין הריגתו של שבת יצטבר לעונש מאסר העולם. בית המשפט אף הפעיל עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים שהיה תלוי נגדו. סך כל העונשים שנגזרו על רפי מסתכמים במאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. בית המשפט גזר על משה עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי וכן 10 שנות מאסר בפועל בגין הריגתו של שבת; 5 שנות מאסר בגין סיוע לנסיון הרצח דומרני ועוד שנתיים וחצי מאסר בגין סיועו לפציעתו של בן-אמו. עוד הורה בית המשפט כי עונשי המאסר שנגזרו על משה באישום השני יהיו חופפים לעונש מאסר העולם, וכי עונש המאסר שנגזר עליו בגין הריגתו של שבת יצטבר לעונש מאסר העולם. בית המשפט אף הפעיל עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים שהיה תלוי נגדו. סך כל העונשים שנגזרו על משה מסתכמים במאסר עולם ועוד 10 שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. על צ'רלי גזר בית המשפט עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי וכן 12 שנות מאסר בפועל בגין הריגתו של שבת; 15 שנות מאסר בגין נסיון הרצח של זריהן; 10 שנות מאסר בגין נסיון הרצח של דומרני; ועוד 5 שנות מאסר בגין פציעתו של בן-אמו. עוד הורה בית המשפט כי עונשי המאסר שנגזרו עליו בגין ניסיונות הרצח יהיו חופפים לעונש מאסר העולם, וכי מתוך עונש המאסר שנגזר עליו בגין הריגתו של שבת, ישא צ'רלי 10 שנות מאסר במצטבר לעונש מאסר העולם. סך כל העונשים שנגזרו על צ'רלי מסתכמים במאסר עולם ועוד 10 שנות מאסר. על פי קביעת בית המשפט, יתחיל צ'רלי לשאת בעונשו לאחר שיסיים 10 שנות מאסר מתוך העונש שנגזר עליו בתיק הבלארוסים. ג. הערעור – מתווה הכרעה 31. פרקליטי המערערים פרשו לפנינו יריעה רחבה. טענותיהם הרבות, שלא הותירו אבן לא הפוכה, כוונו הן לממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא הן למסקנות שהסיק מהם. כדי להימנע מחזרה מיותרת, נימנע מפירוט טענות המערערים בפרק נפרד, ונסקור אותן בסמוך לדיון ולהכרעה בהן, הכל כפי שיפורט להלן. הערעור יתברר אפוא במתווה הבא: תחילה נדון בשלוש סוגיות כלליות הרלוונטיות למערערים כולם: האחת, הטענה להגנה מן הצדק נוכח מחדלים שנפלו בחקירה; השנייה, מהימנות גירסתו של סנקר כפי שהיא עולה מאמרות החוץ שהוגשו לבית המשפט קמא; והשלישית, שאלת מעמד עדותו של סנקר והתוספת הראייתית הנדרשת להרשעה על פיה, שאלה שהתשובה לה נגזרת, בין היתר, מן התשובות לשתי השאלות הראשונות. לאחר מכן נדון בחלקו הכללי של כתב האישום, בפגישה בצומת רעננה צפון שבה, לטענת סנקר, נוצר הקשר הראשוני עם האחים אוחנה. אז נעבור לבחינת הטענות הנוגעות לקביעותיו של בית המשפט קמא המתייחסות לאישומים עצמם, לפי סדרם, ובחלוקה לנאשמים. ד. דיון בטענות הכלליות 1. הגנה מן הצדק – מחדלי חקירה 32. בטרם נידרש לשאלת מהימנותו של סנקר, ולשאלה מהו המעמד של הודעותיו ומהי התמיכה הראייתית הנדרשת להרשעה על בסיס גירסתו, יש להתייחס להתנהלותם של חוקרי המשטרה המעורבים בתיק. בפרשות השונות הנוגעות להודעות סנקר – משפטו של סנקר עצמו, משפטם של האשקלונים (ז'אנו ובגה) ומשפטם של המערערים – עלו טענות קשות על מחדלי חקירה מצדם של חוקרי המשטרה, במיוחד חוקרי ימ"ר מרכז שהם אלה שחילצו את ההודעות המפלילות מסנקר. גם לפנינו הועלו כמה וכמה טענות בנושא זה מצד המערערים, אותן נפרט מייד – אשר מכוונות לנסות ולשכנע כי נוכח מחדלי החקירה הקשים (לגישת המערערים) אין מנוס מביטולו של כתב האישום, בהתאם לדוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". נקדים ונאמר, בטרם ניגש לפרטי הדברים, כי למרות שסבורים אנו כי נפלו מחדלי חקירה מסוימים בפעולת חוקריו של סנקר בימ"ר מרכז, אין מקום לביטולו של כתב האישום. (א) סיכום קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא מחדלי החקירה 33. בית המשפט קמא נדרש לטענות המערערים באשר למחדלים חמורים בכל הקשור לחקירותיו של סנקר. חלק מן הטענות למחדלי חקירה התקבלו וחלק אחר נדחה: ראשית, התייחס בית המשפט קמא לשורה של מקרים שלא תועדו שבמהלכם הוצא סנקר מתא המעצר על-ידי חוקרי המשטרה – לשתות בירה בחוף הים, למועדון בנמל התעופה בן-גוריון, לביקור אצל בני משפחתו, לקברי צדיקים ולמקווה, ואפילו לקברי קורבנותיו של סנקר. בית המשפט קמא ביקר את התנהלות החוקרים, אשר נהגו להוציא את סנקר מתאו לפרקי זמן ממושכים בלא הקפדה על תיעוד, או תוך תיעוד לא מדויק (למשל רישום כי הוצא למטרות חקירה שעה שלא נתקיימה כל חקירה). בית המשפט סבר כי "חוסר תיעוד זה, של יציאות חריגות אלה, הינו שערורייתי, מדיף ריח רע ומעלה סימני-שאלה ... יתרה מזו, הוא אינו מאפשר בחינה אובייקטיבית ופשוטה של מעשי החוקרים" (עמ' 5850 להכרעת הדין). שנית, בית המשפט קמא קבע כי סנקר זכה לשורת הטבות לא שגרתיות מחוקריו, בתור עציר החשוד ברצח: הוא קיבל אוכל שהכינה אמו של רפ"ק שמעון אלימלך (להלן: אלימלך) וכן יין לקידוש; טלוויזיה (בבעלות אלימלך) לתאו; ביקורים של חברתו אורטל, שאף הורשתה להביא לו כרטיסי חיוג ובגדים; בירה על חוף הים, על חשבון אלימלך; אוכל הודי ממסעדה ברמלה; שימוש חופשי בטלפון. מעבר לכך, הובטח לסנקר על ידי נצ"מ מנשה ארביב (להלן: ארביב), כי ינסה למשוך את תיק חקירת רצח אחיו של סנקר לימ"ר מרכז, כדי שארביב יהיה אחראי עליו ויוכל לקדם אותו. חלק מחוקריו של סנקר הביעו רצון, גם באזניו, כי ייחתם עמו הסכם עד מדינה, וגם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, המשיכו החוקרים וסנקר להיפגש. שלישית, בית המשפט עמד על כך שהסירוב (מצד גורמי פרקליטות המדינה) לכך שסנקר ישמש עד מדינה לא הועבר לידיעתו של סנקר באופן מיידי. נקבע כי במקום ליידע את סנקר על החלטת הפרקליטות סמוך לאחר קבלתה, חוקרי המשטרה נקטו לשון עמומה ואף ניסו להטעות אותו לחשוב שטרם התקבלה החלטה. עקב כך, קבע בית המשפט, קיים קושי לקבוע מהו קו פרשת המים שממנו והלאה ניתן לומר כי גירסתו של סנקר נקייה ממניעים זרים וטובות הנאה שהובטחו לו. רביעית, בית המשפט קמא ציין כי חומר הראיות לא הועבר מימ"ר תל-אביב לימ"ר מרכז באופן המצופה, וכי הועבר חומר חלקי ו"מסונן", על רקע יריבות בין היחידות. חמישית, ובהקשר ישיר לנקודה הרביעית, נקבע כי למרות המידע החלקי שהועבר לימ"ר מרכז, אין מקום לטענה כי החוקרים התמקדו מלכתחילה אך ורק באחים אוחנה וזנחו כיווני חקירה אחרים. מעבר לכך, נדחו טענות ההגנה על כך שהחוקרים שתלו גירסה בפיו של סנקר, ונקבע כי מדובר היה בנסיונות דיבוב לגיטימיים, זריקת מלים לחלל האוויר ולא הכתבת גירסאות. 34. לאחר סקירת היבטים אלו של התנהלות החוקרים, קבע בית המשפט קמא כי בהתאם להלכה העולה מע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: הלכת בורוביץ'), יש לאזן את דבר קיומם של מחדלי החקירה החמורים עם העובדה שמדובר באישומים בעבירות חמורות ביותר. מאיזון זה מתבקשת המסקנה, לשיטת בית המשפט, כי זיכוי הנאשמים אינו מידתי וכי די בכך שחומרת המחדלים תובא בחשבון במסגרת בחינת הראיות ותצדיק משנה זהירות בנוגע לאימוץ גירסת סנקר. (ב) קביעות בית משפט זה בנושא מחדלי החקירה בערעורים של סנקר ושל האשקלונים 35. מחדלי החקירה הללו, ומחדלים נוספים שיוחסו למשטרה בקשר לסנקר, נדונו לא רק בבית המשפט קמא, אלא מאוחר יותר גם בבית משפט זה, הן בערעור על הכרעת דינו של סנקר עצמו (ע"פ 9808/06, פסקאות 33-10 לפסק דינו של השופט לוי), הן בערעור על הכרעת דינם של האשקלונים, ז'אנו ובגה (ע"פ 5002/09). עמדתו של המותב (השופטים לוי, ג'ובראן ועמית) אשר דן בשני ערעורים אלו, היתה שונה במידה רבה מעמדת בית משפט קמא בנידון דידן, על אף שניתן לומר כי התוצאה האופרטיבית שאליה הגיעו דומה. לעניין שורת ההטבות להן זכה סנקר, קבע בית משפט זה כי אלו ניתנו למעשה ללא תמורה, ולאחר שסנקר כבר הפליל את עצמו. החוקרים לא ניסו, על ידי פיתויים וטובות הנאה, לשדל את סנקר להימנע מלעמוד על זכות השתיקה. נקבע כי יתכן שברקע להטבות אלו עמד רצון לנסות ולהקל על סנקר את מתן ההודעות המפלילות, אולם מעבר לכך שיחק תפקיד משמעותי גם רצון החוקרים לרומם את מצבו הנפשי של סנקר, שהיה ירוד באותה עת, ולהניאו מניסיון לשים קץ לחייו. מבחינת הודעותיו של סנקר, הגיע בית המשפט למסקנה שלא טובות הנאה הן שהביאו אותו להתוודות אלא תחושת החרטה שפיעמה בו. למרות זאת, מתח בית המשפט ביקורת על שורת ההטבות ועל התנהלותו של אלימלך מול סנקר, וקבע כי בנסיבות אחרות עלולה היתה התנהלות שכזו להוביל לפסילת הודאותיו של סנקר. לעניין ההגנה על בני משפחתו של סנקר קבע בית המשפט, כי זו התבצעה כנהוג במקרים שבהם מתקבל מידע מודיעיני בדבר איום על חיי אזרחים. לעניין הטענות שהועלו לגבי אי-תיעוד חלק מן השיחות עם סנקר מחוץ לחדרי החקירות, קבע בית משפט זה כי אין חובה לתעד כל שיחת מסדרון. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי מחומר החקירה בכללותו עולה תמונה רציפה שלא נראה כי חסרות בה פיסות משמעותיות, וכי הטענה, כאילו כלל האמירות המסגירות את העובדה שהודאתו של סנקר נמסרה בניגוד לרצונו החופשי הושמטו, היא מופרכת. עם זאת, בית המשפט קבע כי אי תיעוד המפגש של סנקר עם "הרב המתחזה" הוא מחדל. בית המשפט דחה גם את הטענה כי סנקר נפל קורבן למצג שווא בנוגע לאפשרות שיחתם עמו הסכם עד מדינה. סנקר הוא זה שיזם את המשא ומתן, ולכל אורך הדרך הבין כי הסכם שכזה כרוך באישור הפרקליטות. מעבר לכך, נקבע כי מעולם לא הוצג לו כי אישור שכזה התקבל, וההפך הוא הנכון – החוקרים הבהירו לסנקר פעמים רבות כי צפוי לו עונש מאסר כבד. כלומר, מבחינה אובייקטיבית סנקר לא שימש עד מדינה, ואף לא הובטחו לו הטבות בתמורה למסירת גירסתו המפלילה. 36. בית המשפט לא בחן טענה של הגנה מן הצדק, אולם דן בטענה לפסילת ראיות, לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית העולה מהלכת יששכרוב. בית המשפט קבע, לעניין תרגיל "הרב המתחזה", כי אירוע זה אינו מצדיק פסילתן של ראיות – לא במשפטו של סנקר וודאי שלא במשפטם של נאשמים אחרים (האשקלונים) – בין היתר משום שכלל לא היה קשר סיבתי בין התרגיל לבין החלטתו של סנקר לוותר על זכות השתיקה ולמסור את גירסתו המפלילה (את עצמו ואחרים). כמו בית המשפט קמא, גם בית משפט זה עמד על חומרתן של העבירות המיוחסות לסנקר ולאשקלונים, והביא שיקול זה בחשבון כמטה את הכף לעבר אי פסילתן של הראיות. עוד קבע בית המשפט כי לא נכונה הטענה שבכמה וכמה מקרים נחקר סנקר על ידי חוקרים שלא היו בקיאים בפרשה, מה שהוביל לחקירה חלקית ולא ממצה, אשר הותירה קצוות פתוחים בגירסת סנקר. נקבע, כי אכן במבט לאחור ישנן שאלות שמוטב שהיו נשאלות, אולם מכך לא ניתן להגיע למסקנה כי ככלל נמנעו החוקרים בתיק ממיצוי כיווני החקירה. (ג) טענת המערערים להגנה מן הצדק בשל מחדלי חקירה 37. לטענת המערערים, נוכח התנהלותם של חוקרי ימ"ר מרכז, החקירה ותוצאותיה המפלילות "מורעלות", ונדרש ביטולו של כתב האישום על בסיס "הגנה מן הצדק". זאת, במיוחד נוכח העובדה כי טענות אלו, למחדלי חקירה קשים, התקבלו במלואן על ידי בית המשפט קמא בחלקים בהכרעת דינו המפורטים מעלה. במקרה זה מתקיימים, לגישת המערערים, התנאים שנקבעו בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, לגבי הגנה מן הצדק. אולם, לפי הנטען, בית המשפט קמא, כפי שנעשה במקרים רבים אחרים, התעלם מכוונת המחוקק להרחיב את תחולת ההגנה מן הצדק, והמשיך להסתמך על מבחני פסיקה ישנים (הלכת בורוביץ') המצמצמים את האפשרות לטעון להגנה מן הצדק רק למקרים "קיצוניים" ו"חריגים ביותר", בניגוד לאמור בחוק וממילא, נטען על ידי המערערים, כי במקרה זה מתקיימים גם מבחני הלכת בורוביץ'. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי האפשרות של זיכוי אינה מידתית בשל חומרת העבירות המיוחסות להם. מבחינה דיונית, לשיטת המערערים, כלל לא עומד על הפרק זיכוים של המערערים, אלא ביטול כתב האישום. בנוסף, בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, סבורים המערערים כי אין מדובר בבקשה לביטול כתב אישום מעיקרא, אלא דווקא לביטול על יסוד בחינת הראיות לגופן. מעבר לכך, מבחינה מהותית, נטען שאין מקום לקביעת בית המשפט קמא על כך שביטול כתב האישום אינו מידתי. כך למשל, בע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009) נפסלה ראיה יחידה להוכחת רצח, כיוון שזו הושגה באמצעים בלתי הוגנים ובלתי לגיטימיים. הלכה זו הרחיבה את הלכת יששכרוב לגבי קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין. גם במקרה שלפנינו נפגעה זכותם של המערערים להליך הוגן באופן מהותי ועל כן הם זכאים, כך נטען, כי כתב האישום נגדם יבוטל. מעבר למחדלי החקירה עצמם, טוענים המערערים כי יש להביא בחשבון גם את התנהלות הפרקליטות במהלך המשפט, עת ניסתה – כנטען – להסתיר את מחדלי החקירה של המשטרה מן ההגנה ומבית המשפט. כך למשל טענו המערערים כי נודע להם באורח מקרי על העובדה שסנקר קיבל "סל אבטחה" למשפחתו ומימון שכר דירה והוצאות החזקה, מידע שלא נמסר במסגרת גילוי חומרי חקירה; וכן נודע להם באקראי על מגעים פסולים בין סנקר לבין חוקריו, לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ועל כך שמגעים אלו היו באישור הפרקליטות. נסיונות ההסתרה של מחדלי החקירה מחייבים גם הם כשלעצמם, לגישת המערערים, לבטל את כתב האישום. כאמור, בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים באשר ל"הגנה מן הצדק", וקבע כי די בכך שינקוט משנה זהירות בכל הקשור לאימוץ גירסת סנקר. אולם גם בכך לא עמד, לשיטת המערערים: בית המשפט התעלם מסתירות מהותיות רבות בגירסת סנקר; ואף הרשיעם על סמך אמרות של סנקר שאין בהן דבר מפליל לגבי חלק מהמערערים. וממילא בכך לא די: סנקר הוא – כנטען – שותף לדבר עבירה, לכל הפחות, שלא העיד במשפט, ועל כן, במנותק ממחדלי החקירה, ממילא נדרש משנה זהירות בכל הקשור לאימוץ גירסתו. כלומר, המשיבה לא נאלצה "לשלם" כל מחיר על מחדלי החקירה. מעבר לכך, לאחר שבית המשפט קמא עצמו קבע כי מחדלי החקירה פוגעים באפשרות לבחון באופן אובייקטיבי את מעשי החוקרים מול סנקר, נראה כי עצם המחדלים מונעים את האפשרות "לנקוט משנה זהירות". (ד) טענות המשיבה 38. לגישת המשיבה, קו טיעון זה הוא נסיון להסיט את תשומת הלב מן העיקר, הוא שאלת אשמתם של המערערים. מעבר לכך, המשיבה התייחסה אף לגופן של הטענות בנוגע למחדלי חקירה. ראשית, המשיבה סבורה כי אין מקום לטענות כי בתי המשפט (ובפרט בית המשפט קמא) טועים בהותירם על כנה את הלכת בורוביץ' שקדמה לתיקון סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת המשיבה, זוהי מלאכת הפרשנות המשפטית לדברי החוק, עליה אמון בית המשפט. מעבר לכך, לטענת המשיבה, אין זה ברור על מה בהלכת בורוביץ' חולקים המערערים, ונראה כי גישתם היא כי כל פגם צריך להוביל לסעד אחד ויחיד, הוא ביטול כתב האישום, בלא יכולת איזון ממשית. המשיבה מתנגדת גם לטענות המערערים לפיהן המקרה שלפנינו עומד למעשה גם בקריטריונים לביטול האישום על פי הלכת בורוביץ'. ראשית, לשיטת המשיבה אין מדובר במחדלי חקירה חמורים, מאחר שלפי ההלכה הפסוקה אין חובה לתעד כל "שיחת מסדרון". שנית, לא הוכח על ידי המערערים כי היתה פגיעה ממשית בזכותם להליך הוגן, כנדרש על פי פסיקה עניפה של בית משפט זה. מעבר לכך, מתנגדת המשיבה לגישת המערערים לפיה עליה "לשלם מחיר" על מחדלים של המשטרה והפרקליטות, וטוענת כי תפיסה כזו אינה מקובלת במשפט הישראלי. כפי שנקבע בעניין בורוביץ', מטרת ההגנה מן הצדק – כך נטען – היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על התנהלות בעייתית מצדן. מסקנה דומה עולה לטענת המשיבה גם מבחינת דיני הראיות בארצות הברית וקנדה, שתי מדינות שבהן הדין, על פניו, קפדן מן הדין בישראל באשר לכשרותן של ראיות. (ה) טענת ההגנה מן הצדק בשל מחדלי חקירה – דיון והכרעה 39. בטרם נכריע בטענת ההגנה מן הצדק, ראוי להתייחס בקצרה ליחס שבין קביעות בית המשפט קמא בנוגע למחדלי החקירה בתיק זה לבין קביעותיו של בית משפט זה בנושא, אשר נכללו בפסקי הדין בערעורים של סנקר עצמו ושל האשקלונים. כאמור, בערעורים אלו לא נדונה טענת "הגנה מן הצדק", ובית המשפט דן במחדלי החקירה בהתייחס לבקשת המערערים באותם ערעורים לפסול חלק מהודעותיו של סנקר נוכח המחדלים. השופט לוי לא שלל את הטענות לקיומם של מחדלי חקירה, אולם אין ספק כי התמונה העולה ממכלול קביעותיו היא, שהיקפם וחומרתם של מחדלי החקירה היו מצומצמים. בית משפט זה קיבל את הטענה לקיומם של מחדלי חקירה במתן יחס מועדף לסנקר, באי תיעוד מפגשים מסוימים, ובכך שלא הובהר לסנקר מיידית כשנדחתה האפשרות שיחתם עמו הסכם עד מדינה. אולם, ההסברים שסיפק לתופעות אלה מרככים במידה רבה את עוצמתן: א. בית המשפט לא שלל את האפשרות שכוונת טובות ההנאה היתה להקל על סנקר במתן הגירסאות המפלילות, אולם קבע כי מעבר לכך, הן באו להקל על סנקר שהיה מצוי במצב נפשי רעוע ובסכנת התאבדות. ב. בית המשפט קבע כי ככלל לא היתה על החוקרים החובה לתעד כל שיחת מסדרון ולהסתובב כל העת כשבידם מכשיר הקלטה, למרות ביקורת מסוימת שמתח גם הוא על מפגשים שלא תועדו. ג. בית המשפט קבע, כי ככלל הובהר לסנקר היטב שהפרקליטות היא הגורם המחליט בכל הנוגע לעניין הסכמי עד מדינה, והחוקרים אף חזרו וציינו בפניו כי הוא צפוי לרצות עונש מאסר ממושך על העבירות שביצע – וקביעות אלו מרככות את המחדל שנוצר בכך שהחוקרים לא יידעו את סנקר באופן מיידי על החלטת הפרקליטות שלא לחתום עמו על הסכם עד מדינה. 40. בהתחשב בקביעות אלו של בית המשפט קמא ושל בית משפט זה, ניגש עתה לבחינת הטענה כי יש לבטל את כתב האישום נוכח דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". דוקטרינה זו הלכה והתפתחה במשפט הישראלי עוד בטרם עיגונה בחקיקה ראשית, במסגרת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי: 149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן – ... 10. הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. תהליך ממושך של התפתחות הפסיקה בנושא "הגנה מן הצדק" הגיע לשיאו בפסק דינו של בית משפט זה בעניין בורוביץ', ממנו עולה גישה מרחיבה יחסית לדוקטרינה זו; ותוך מעבר מהלכה לפיה "הגנה מן הצדק" תחול רק בנסיבות חריגות, "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)), לגישה רחבה יותר, הבוחנת אם נגרמה פגיעה ממשית או חריפה בתחושת הצדק וההגינות. הלכת בורוביץ' הציבה את המבחן המשולש הבא: "שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום" (שם, בעמ' 808-807). השאלה מהי השפעתו של עיגון דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" בחקיקה, זכתה להתייחסות בספרות ובפסיקה. ישגב נקדימון מתייחס לעניין זה בהרחבה ומגיע למסקנה כי בעוד שיתכן שלחקיקה היתה השפעה מסוימת (מרחיבה לגישתו) על הלכת בורוביץ' לעניין רוחבה של ה"הגנה מן הצדק", היא לא השפיעה על מעמדו האיתן של המבחן המשולש שעולה מהלכה זו (ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 101-89 (2009) (להלן: נקדימון)). חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא בפסיקה מגוונת של בית משפט זה מן העת האחרונה, אשר עולה ממנה בבירור כי מעמדו של המבחן המשולש איתן: "בעת האחרונה חלה התפתחות נוספת בקשר להגנה זו, כאשר היא זכתה לעיגון בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. על המשמעות של אימוצה בידי המחוקק, אם מרחיבה היא או מצמצמת את גדרה של ההגנה, נשמעו דעות שונות .... כך או כך, המבחן להחלתה של הדוקטרינה נותר זה שנקבע בפרשת בורוביץ', לפיו שאלת החלתה של ההגנה מן הצדק טעונה בחינה תלת שלבית" (ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 1.8.2011)). ובעניין אחר נקבע כי "גם לאחר חקיקת סעיף 149(10) האמור משמש עדיין 'המבחן המשולש' כאבן בוחן להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק" (ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 34 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 4.7.2011)). לפיכך, חרף טענות המערערים כנגד השימוש בהלכת בורוביץ', שקדמה לתיקון לחוק סדר הדין הפלילי, קיימת גישה ברורה בפסיקה לשמר את המבחן המשולש, גם אם יתכן, בלא שניטע מסמרות, שהחקיקה הביאה לשינויים מסוימים בהלכה זו באשר לרוחבה של ההגנה מן הצדק. 41. מצירוף הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא (בעניינם של המערערים) ושל בית משפט זה (בפרשות סנקר והאשקלונים), עולה המסקנה כי נפלו פגמים לא מבוטלים בהתנהלות הרשות – מחדלי חקירה מצדה של משטרת ישראל: אי תיעוד יציאות של סנקר; הטבות מופלגות שקיבל; עיכוב ההודעה בדבר דחיית האפשרות להעניק לו מעמד עד מדינה; והעברת מידע חלקית ביותר בין יחידות שונות במשטרה. מבלי להידרש לשאלת עוצמתם של הפגמים, קביעת עצם קיומם מעבירה אותנו מן השלב הראשון אל השלב השני במבחן המשולש, שבמסגרתו יש לבחון האם הותרת כתב האישום על כנו, חרף הפגמים, תעמוד בסתירה מהותית לתחושת הצדק וההגינות. היה והמענה על שאלה זו הוא בשלילה, המסקנה המתבקשת היא כי ניתן להשלים עם קיומם של הפגמים השונים. בעניין בורוביץ' עמד המשנה לנשיא א' מצא על כך שהרעיון העומד מאחורי דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" אינו להעניש את הרשות על מחדליה, אלא לעשות צדק עם הנאשם. האיזון שערך בית המשפט קמא – בין חומרת מחדלי החקירה, לבין חומרת העבירות – הוא ראוי ונכון, אם כי אינו ממצה ואינו מביא לידי ביטוי חלק מן המרכיבים שיש להביא בחשבון בנסיון לקבוע האם תחושת הצדק וההגינות סובלת השלמה עם קיומם של הפגמים. מרכיב רב-משמעות נוסף שיש להוסיף למערכת השיקולים הוא הפגיעה שנגרמה למערערים כתוצאה מהפגמים. בענייננו, נראה כי מרבית מחדלי החקירה שעליהם הצביע בית המשפט קמא נוגעים, למעשה, ליחסים שבין סנקר לחוקריו, ועלולים היו, באופן היפותטי, להשפיע על מידת מוכנותו של סנקר "להתאמץ" למען חוקריו. החשש המרחף באוויר הוא שכיוון שהחוקרים נהגו כלפיו באופן חריג ביותר בהשוואה לעצורים אחרים, ונמנעו מלהבהיר לו בהקדם כי לא יזכה למעמד הנכסף של עד מדינה, נטה סנקר לספר את ש"רצו" החוקרים לשמוע. חשש זה, אף שאין להקל בו ראש, אינו כה משמעותי בענייננו – בפני עצמו, ולבטח במבט הכולל. ראשית, חשוב להדגיש כי הפגמים שעומדים כאן על הפרק אינם מעמידים בספק את מכלול עדותו של סנקר. הטענה כי כל גירסתו של סנקר "הושתלה" על ידי חוקרי המשטרה נדחתה זה מכבר על ידי בית המשפט קמא ובית משפט זה, ואינה עומדת עוד על הפרק. כלומר, גם אילו הסבו מחדלי החקירה נזק, הרי שהוא בשולי גירסתו של סנקר, ולא במכלול הודעותיו. בעניין סנקר ובעניין האשקלונים עמד בית המשפט על כך שהודעותיו המפלילות של סנקר נמסרו קודם למתן טובות ההנאה ונמשכו זמן רב לאחריהן, ואין זה נכון לקשור בין השניים. שנית, מבחינה עובדתית, המערערים לא הראו כיצד למעשה נפגעו זכויותיהם כתוצאה מאותם מחדלי חקירה עליהם הצביע בית המשפט קמא, ומדוע קיום המשפט בהינתן פגמים אלו עומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות. שלישית, כפי שציין המשנה לנשיא מצא בעניין בורוביץ', האיזון שנעשה במסגרת השלב השני צריך לכלול גם את חומרת העבירות בהן מדובר. בענייננו מדובר, כפי שציין גם בית המשפט קמא, בעבירות חמורות ביותר, ומובן כי יש לכך משקל לא מבוטל לטובת האינטרס הציבורי בקיום המשפט, אלמנט רב משמעות כשלעצמו ב"תחושת הצדק וההגינות", אשר טומן בחובו עקרונות של מיצוי דין עם עבריינים, שמירת בטחון הציבור, הוצאת האמת לאור, והגנה על זכויותיהם של קרבנות העבירה (נקדימון, בעמ' 70-69). חומר העבירות היא אחת מאמות המידה לבחינתה של טענת ההגנה מן הצדק, בלא שנמעיט מחומרתם של מחדלים. 42. נוכח האמור, עוד בטרם הגיענו לשלב השלישי במבחן המשולש, ניתן לומר כי איננו רואים במחדלי החקירה שאת קיומם קבע בית המשפט קמא ככאלה הגוררים ביטול כתב האישום והמשפט. משכך, אין מקום להידרש לשלב השלישי במבחן המשולש, אולם ראוי לציין כי מחדלי החקירה מובאים בחשבון במסגרת הכרעתנו – הן בבחינת מהימנות גירסתו של סנקר, הן בהחלטה מהי התמיכה הראייתית אשר נדרשת לגירסת סנקר. איננו סבורים כי נכון להתייחס לגירסת סנקר כאל "כזה ראה וקדש", אלא לבחון אותה במשנה-זהירות, על פגמיה השונים, כולל אלו הנובעים ממחדלי החקירה. 2. מהימנות גירסת סנקר (א) סיכום קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא מהימנות סנקר 43. בית המשפט קמא סבור היה, לאחר שניתח בפירוט ובאריכות את התפתחות חקירותיו של סנקר, כי גירסתו התפתחה יחד עם השינויים במצבו הנפשי ובהתאם להם. סנקר חשף בהדרגה, שלב אחר שלב, עוד ועוד פרטים, עד אשר מסר, בהודעתו מיום 18.5.2004, גירסה שלמה וקוהרנטית, אשר בית המשפט קמא סבר כי יש לתת בה אמון. בית המשפט קבע כי אמנם נתגלו סתירות מסוימות בגירסת סנקר, אולם אלו אינן מהותיות, "אין בהן כדי לפגוע בלוז גירסתו של סנקר", וניתן לבודד אותן ולהתייחס אליהן מבלי לערער על כלל גירסתו. נקבע כי סתירות אלו שיקפו פעמים רבות את קשייו של סנקר בהפללת חבריו ואת נסיונו של סנקר לחפות עליהם. (ב) קביעות בית משפט זה בעניין מהימנות גירסת סנקר בערעורים של סנקר ושל האשקלונים א. בע"פ 9808/06, ערעורו של סנקר, לאחר שבית המשפט דחה, באופן מפורט ומעמיק, את טענות ההגנה לקיומם של מחדלי חקירה חריפים אשר פוגעים בקבילותן של הודעותיו של סנקר – נקבע כי יש ליתן להודעות משקל משמעותי, בדומה לקביעת בית המשפט קמא: "יש ליתן להודאותיו משקל רב מן הטעם שעסקינן בהודאות מובנות, רצופות וסדורות מן הבחינה הכרונולוגית, במסגרתן תאר המערער באופן נרחב מפורט ודקדקני את דרך ביצוען של העבירות, ואת החרטה שתקפה אותו" (ע"פ 9808/06, פסקה 34 לפסק דינו של השופט לוי). כאמור, בעניין האשקלונים קבעה הערכאה הדיונית כי אין לתת אמון בהודעותיו של סנקר. בע"פ 5002/09 שינה בית משפט זה קביעה זו, בהגיעו למסקנה (שאליה הגיע גם בערעורו של סנקר עצמו) כי יש לתת אמון מסוים בהודעותיו של סנקר. בית המשפט עמד על כך שלמרות נטייתו ככלל שלא להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, עקב נסיבות המקרה, קרי העובדה שהודעותיו של סנקר נמסרו במשטרה וכי לא הציג גירסה בפני בית המשפט, נעלם יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת מהימנות של הודעות סנקר. השופט לוי עמד בהרחבה על כך שאכן נתגלו פערים מסוימים בין גירסאותיו של סנקר לאורך הזמן, הן בהתאם לשלבי החקירה הן בהתאם להתפתחות מצבו הנפשי של סנקר. הודעותיו החלקיות בתחילה היו תוצאה של העובדה שרצה לספק לחוקריו ולפרקליטות תמריץ להגיע עמו להסכם עד-מדינה. אולם בהמשך חקירותיו, השתנו מניעיו של סנקר, שהבין כי לא יהיה עד-מדינה, ובכל זאת המשיך להתוודות כחלק מתהליך של תיקון וחזרה בתשובה: "אם הארכתי בהבאת הדברים, היה זה כדי להראות שניתן גם ניתן ליתן פשר לשינוי שחל בהתנהלותו של סנקר, כאשר בראשית החקירה לא שיתף פעולה עם חוקריו, בהמשך בחר בטקטיקה של מסירת מידע חלקי, מתוך מטרה שהדבר ישמש בידיו כקלף מיקוח במגעים לקראת כינונו של הסכם עד מדינה, ולבסוף – חרף העובדה שמגעים כאלה מעולם לא התקיימו – פתח את סוגר ליבו ושטח בפני החוקרים גרסה מלאה אודות מעורבותם שלו ושל אחרים בביצוע העבירות. אני מתקשה אפוא לקבל את עמדתו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי לא ניתן להבין מה הסיבה לשינוי שחל בגרסאותיו של סנקר עם התפתחות החקירה (עמ' 706 להכרעת-הדין)" (ע"פ 5002/09, פסקה 25 לפסק דינו של השופט לוי). מעבר לכך, בית המשפט אף עמד על כך שהודעותיו של סנקר נתמכות בשורה של ראיות חיצוניות לאמיתות תוכנן, אשר מחזקות את מהימנותן. (ג) טיעוני הצדדים 44. לכל אורך טיעוניהם, בכתב ובעל-פה, העלו באי כוחם של המערערים טענות שונות באשר למהימנותו של סנקר. לטענות הפרטניות של המערערים, באשר לסתירות או שקרים לכאורה בגירסת סנקר, נידרש בהמשך, במסגרת הדיונים הפרטניים באישומים השונים. אולם, נוסיף בקליפת האגוז כי טענתם הכללית של המערערים היא שסנקר הפליל אותם על לא עוול בכפם, בשל שאיפתו להציל את עצמו – כשחתר תחילה למעמד של עד מדינה, ומאוחר יותר, גם כשהבין שלא יקבל מעמד כזה, על מנת לזכות בהקלה בעונשו עד כמה שניתן ובתנאים מיטביים, במסגרת "התכנית העוקפת" כדברי בא כוחו של רפי. כך, חזרו באי כוחם של המערערים פעם אחר פעם בכתב ובדיון שלפנינו על אמירתו של סנקר מחקירתו על כך ש"כל בן אדם שנעצר בשביל לשחרר את התחת שלו הוא מעליל עלילה על מישהו" (הודעה מיום 14.4.2004 – ת/446א', בעמ' 6). 45. לעומת זאת, באי כוחה של המשיבה עמדו בקצרה על כך שבגירסתו של סנקר לא נתגלו אלא סתירות שוליות, אשר אין מקום לייחס להן משקל רב נוכח רוחב היריעה שפרש סנקר בגירסתו – אשר כללה תיאור מספר רב של אירועים שנמשכו תקופת זמן לא קצרה, במהלך חקירות שונות שהתקיימו תקופה ממושכת לאחר אותם אירועים. מעבר לכך, לגירסת סנקר נמצאו ראיות חיצוניות רבות, מחזקות ומסייעות, אשר מתקפות עד מאוד את מהימנותה. (ד) מהימנות גירסת סנקר – דיון והכרעה 46. כפי שסבר בית המשפט קמא וכפי שסבר בית משפט זה בעניין סנקר ובעניין האשקלונים, גם אנו סבורים כי בכללותה, גירסת סנקר מהימנה ובעלת משקל לא מבוטל, על אף פגמים פנימיים וחיצוניים שנפלו בה. המדובר בגירסה רווית פרטים, הגיונית ורציפה, אשר סנקר חזר עליה פעם אחר פעם במסגרת חקירותיו השונות. במשך כמה חודשים נחקר סנקר בנוגע לפיסות שונות ביריעה הרחבה שפרש בפני החוקרים, ובאופן הדרגתי התגלתה בחקירות אלו גירסה קוהרנטית ושלמה. 47. אכן, כפי שנטען לא פעם, נתגלו בגירסה זו סתירות מסוימות, בין הודעה אחת של סנקר לבין הודעה אחרת – למשל כשבנוגע לאישום השני מסר סנקר בתחילה כי ירה לבדו בשי בן-אמו, ומאוחר יותר כשטען כי גם בגה ירה עמו; או בין גירסתו של סנקר לבין ראיות חיצוניות – למשל, טענותיו של סנקר על כך שבפגישה ברעננה צפון השתתף משה בשיחה בין סנקר לרפי, נתקלו בעדויות של חלק מהמאבטחים שטענו שמשה נותר בצד במשך השיחה. אולם, משקלן הכולל של הסתירות אינו רב. פעמים רבות, כפי שנראה בהמשך בהתייחס לטענות פרטניות, קיים הסבר מספק לסתירה מסוימת. ופעמים אחרות, ישנן סתירות שלא ניתן ליישבן, ועל כן הן מפחיתות ממשקל גירסת סנקר ואף מאיינות את משקלה בעניינים מסוימים, אולם כפי שנראה, סתירות אלו אינן מהותיות ואינן מזהמות את לוז גירסתו של סנקר. בעניין זה, יפים דברי הנשיא מ' שמגר: "בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם ובמיקשה אחת. ... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 314 (1994)). עקרון זה חוזר ונזכר בפסקי דין רבים של בית משפט זה (ראו, למשל, ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-21 לפסק דינו של השופט י' עמית (לא פורסם, 14.3.2012); ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 94 ואילך לפסק דינו של השופט י' דנציגר (לא פורסם, 7.9.2010)). 48. בית משפט זה עמד בהרחבה רבה בעבר על ההתפתחות ההדרגתית בחקירותיו של סנקר, ועל ביטויה בגירסה שהציג לחוקריו, בהתאם למניעיו אשר הושפעו ממצבו הנפשי המורכב והדינמי באותה עת. בית משפט זה הכיר במקרים מסוימים בעבר בכך שהתפתחויות בגירסתו של הנחקר, בין חקירה לחקירה, אינן מלמדות בהכרח על חוסר מהימנותו, אלא יכולות ללמד גם על תהליך החקירה ועל קשייו של הנחקר בחשיפת האמת (כך למשל, בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 131-129 לפסק דינה של השופטת (כתארה אז) מ' נאור (לא פורסם, 10.11.2011)). דברים אלה מתישבים עם השכל הישר ועם נסיון החיים. ובנידון דידן. בענייננו, בתחילה לא שיתף סנקר פעולה עם חוקריו. במסגרת חקירותיו בימ"ר תל אביב הוא סירב להצעה לחתום על הסכם עד מדינה, וגם לאחר מכן, בשבועות הראשונים לחקירתו בימ"ר מרכז לא שיתף פעולה. רק עם התפתחות החקירה, החל סנקר לספק לחוקריו מידע. בעזרת מאמצים רבים, תרגילי חקירה ותחבולות שונות הצליחו החוקרים "לשבור" את סנקר, ולהביאו לספק מידע. בתחילה סיפק מעט מידע למדובבים שהושמו בתאו, ואחר כך חלק פרטים מסוימים גם עם חוקריו, כשעדיין מקננת בלבו השאיפה לזכות בהסכם עד מדינה. אולם, במידה רבה כתוצאה מפעולות החוקרים, אשר ניתן לומר כי הצליחו בעת ובעונה אחת גם לרכוש את אמונו של סנקר וגם ללחוץ עליו למסור הודאה, התחולל אצל סנקר שינוי פנימי והתחזקה אצלו תחושת חרטה ורצון להתוודות על מעשיו. זו הובילה אותו בסופו של דבר להודייתו, על אף שכבר בשלב מוקדם יחסית הובהר לו כי לא יזכה למעמד של עד מדינה, וכי הוא צפוי לשאת בעונש מאסר ממושך (תהליך זה מתואר ביתר פירוט בע"פ 5002/09, פסקה 25 לפסק דינו של השופט לוי; ובהכרעת הדין של בית המשפט קמא). לאחר שנשבר והחל לתת את הודעותיו הרחבות, הסביר סנקר פעם אחר פעם את חרטתו ואת רצונו לכפר על מעשיו (כפי שיתואר במסגרת החלק הבא). כך, למשל, עולה משיחתם של סנקר ואלימלך לאחר שסנקר נלקח לביקור בקבר הבבא-סאלי, בסיומו התוודה על זהות רוצחיה של הנערה שקד שלחוב ז"ל, ואף סיפק פרטים חדשים באשר לאירועים אחרים: "חוקר: מה גרם לך באמת לעשות את התיקון הזה ולספר את כל האמת. סנקר: מה גרם לי שני אנשים שני ילדים בגיל שלי יותר קטנים שלקחתי אותם בידיים שלי ואחד חף מפשע מתחרט זה לא מילה מאז המקרה אני בן אדם אחר הייתי חושב על האימהות שהלכו להם בנים ... אמא זאת אמא כמה זה כואב לה וכמה הצער משפיע על כל המשפחה, מה שהרגיז אותי על האנשים האלה שאיתם עבדתי אחד מהם זה צ'רלי שבשבילם לקחת נשמות זה כאילו שוק בשר וגם אם ילך חף מפשע זה משמיים זה לא בידיים שלך לא קרה שום דבר ... חוקר: עכשיו למה [מה] שאת[ה] אומר שגרם לך לדבר על אחרים. סנקר: מה גורם לי קודם כל הנשמות התמימות האלה שאני לא יסלח לעצמי בחיים ... אני יכול להבין שנרצח מישהו מהמשפחה זה דבר שמכעיס ולא נותן לך לישון בשקט אבל לא להגיע לרמה של להרוג סתם אנשים וגם בשביל כסף אני מאוד מאוד מאוד מתחרט שלא בא לי לחיות. היום אחד התיקונים שאני רואה את עצמי לא בית סוהר בית סוהר זה עונש קל בשבילי. אחד הדחפים שלי זה כבר לא מהיום לבוא ולדבר על המעשה הזה ולהביא את כל האנשים בפרשה הזאתי. זה אולי אני מקווה מאוד שכן אני מאמין שכן יביא איזה שהיא נחמה למשפחות שאיבדו את הבן שלהם או את האח היקר להם. ויותר מכל לעצור למנוע גל של רציחות ועוד אנשים שיכולים להרצח ... שאולי מה שאני עושה יעשה איזה זעזוע לכולם ושכל אחד יבדוק את עצמו טוב וידע שיש אלוהים בשמים ובארץ ובכל מקום. נכון אני כואב אני לא יסלח לעצמי אף פעם לא מפסיק לזעוק לאלוקים לבקש ממנו סליחה ואני יודע שבמעשה הזה שאני עושה שהוא מעשה הכי נכון שממנו אני שואף את הכח מבלי לפחד מאף אחד כי הפחד העיקרי הוא הפחד מאלוהים והפחד מלראות אותי מפלצת כי אני בן אדם כמו כולם למרות שעשיתי מעשה כזה נורא" (ת/484 טז', בעמ' 26-25) [ההבהרות אינן במקור]. 49. מעבר לאמור, גירסת סנקר נתמכת גם בראיות חיצוניות, בהן ראיות מחזקות ומסייעות, אשר מאמתות את הגירסה בשלל היבטים שונים. בעיקרי הטיעון עמדה המשיבה על מספר ראיות סיוע ועל שורה ארוכה מאוד של ראיות חיזוק לגירסת סנקר. חלק מהראיות, לגביהן נרחיב בהמשך, נוגע לליבת העבירות המיוחסות למערערים, וחלק מן הראיות אך מאמת פרטים משניים יחסית בגירסתו של סנקר, לעתים אף כאלו שאינם שנויים במחלוקת ואינם תורמים להוכחת אשמתם של המערערים. ישנן ראיות חיצוניות רבות – עדים, חוות דעת, חפצים ומסמכים שנתפסו, ראיות תקשורת ודוחות משטרה – ומכלול הראיות הללו מעיד על כך שגירסתו של סנקר היא גירסה שבסיסה אמת, ושעל אף שאינה "מושלמת", יש להעניק לה משקל משמעותי. 50. נמצא שאין מקום לקבל את טענתם של המערערים לפיה סנקר בדה חלקים גדולים מגירסתו ושילב בה את המערערים, לרצונם של חוקריו, על מנת "לשחרר את התחת שלו". טענה שכזו אינה משתלבת עם ההגיון הפנימי, הפירוט והשלמות שבגירסת סנקר; אינה מתיישבת עם ההתפתחות ההדרגתית שאפיינה את תהליך חקירתו של סנקר ואת הודעותיו; ואינה עולה בקנה אחד עם ריבוי הראיות החיצוניות לגירסה שהציג, אשר שוללות את האפשרות שמדובר בגירסה מצוצה מן האצבע. כמו בית המשפט קמא ובית משפט זה בגלגולים הקודמים של הפרשות הנוגעות להודעות סנקר, סבורים אנו כי נכון לייחס משקל משמעותי להודעות אלו. 3. מעמדו של סנקר כעד מדינה 51. חלק הארי בדיון בהכרעת הדין נסב על סוגית מעמדו של סנקר כעד מדינה והתמיכה הראייתית הנדרשת לעדותו בהתאם לכך (ראו עמ' 5888-5858). נזכיר כי לפני בית המשפט קמא העלו המערערים את הטענה, שעדותו של סנקר – חרף אי חתימתו של הסכם עד מדינה פורמלי – שקולה לעדותו של עד מדינה, וככזו דרושה תוספת ראייתית מסוג סיוע. בית המשפט נדרש לשלושת היסודות של הגדרת "עד מדינה" בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות: שותף לדבר עבירה, מתן או הבטחה של טובת הנאה, וזיקה בין מתן טובת ההנאה לבין מתן העדות (ראו, למשל, עניין גומז-קרדוסו, בעמ' 776-775). בית המשפט יצא מן ההנחה כי שני היסודות הראשונים מתקיימים, אך קבע שאין זיקה בין מתן טובות ההנאה לבין מסירת העדות, ולפיכך אין מדובר בעדותו של עד מדינה הטעונה סיוע, אלא בעדות שותף "רגיל", הטעונה (לפי אותו סעיף) חיזוק בלבד. 52. בערעור שבפנינו נטען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו האמורה, וכי עדותו של סנקר טעונה סיוע מתוקף היותו עד מדינה דה-פקטו. המערערים מעלים שורה ארוכה של טענות אשר נועדו, בשורה התחתונה, לבסס את הדרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע (כדוגמת משמעותה של "התכנית העוקפת", שכנטען, הוצעה לסנקר, וכשלי החקירה שנדונו בפרק העוסק בטענת ההגנה מן הצדק). עם זאת, נוכח הכרעתנו להלן, שלפיה שיקולים אחרים תומכים בדרישת הסיוע, לא נערוך דיון מלא בסוגיה זו ובטענות הנלוות לה. נאמר כבר כאן: הנושא העיקרי שבשלו סבורים אנו כי נחוץ בנידון דידן סיוע, הוא הכרעתו של בית משפט זה – מפי השופט לוי – בפרשת האשקלונים הנזכרת, שם לאותה מסכת עדות עצמה, זו של סנקר, נקבעה דרישת סיוע, והאחידות – קולה האחד של המערכת השפיטה – וההגינות מובילות למסקנה דומה גם כאן. ואולם לא נימנע מאמור ברישה, כי מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לאי-התקיימות התנאי שעניינו הקשר בין טובות ההנאה לבין מתן הגירסה. כשלי החקירה שנמצאו הובילו את בית המשפט להכרעה, כי לא ניתן לקבוע שלא הוצעו לסנקר טובות הנאה, ולכן נכון היה להניח שאכן הוצעו טובות הנאה. אולם, העיקר גם לדעתנו, הוא, כי לא היו אלה טובות ההנאה שהובילו את סנקר למסור את גירסתו. עדותו של סנקר התפתחה בהדרגה במקביל לתהליך פנימי שהתחולל בו. איננו בוחני כליות ולב, אך אין להתעלם מאמירותיו החוזרות ונשנות של סנקר לאורך חקירותיו, המעידות על מצבו הנפשי הרעוע ולבטיו הפנימיים בדבר חייו ומעשיו; זאת, חרף מעצרו הצפוי ולא נוכח תקוה אמיתית לשחרור (ראו למשל ת/511, ת/511ד', ת/520-ת/520ד', ת/536-ת/536ו'): "אני הולך לכלוב מפה, אני אחזור לכלוב, אני יודע את זה, זה בעיה, זה בעיה, אני לא רוצה לצאת בהכרזות אבל זה בעיה. אני את התיקון שלי אעשה. אחרי שאני אעשה את התיקון שלי כנראה מה יהיה, מה שלא יהיה אני (לא מובן) ... ימ"ר תל-אביב הציעו לי הצעות מפה ועד לונדון, ולא דיברתי. אתם לא הצעתם כלום ודברתי. לפחות האינטרס הוא אינטרס טהור. אתה מבין? (לא מובן) לשים חבל, לדפוק לעצמי כדור לראש זה כבר לא עניין (לא מובן) לפחות עשיתי את הדבר הזה, האמהות שלהם, וואלק אני אביא להם את הנחמה, אתה מבין, אם אני אלך לבית הסוהר והרוצח, כולם יודעים מי הרוצח האמיתי, והרוצח האמיתי ישאר בחוץ ... אז הבאתם את המאסר עולם לזה שירה ... אני ביומיים האלה לא ישן בלילות. עד לפני יומיים הייתי באיזשהו מקום ... מרגיש מרוסק, אתה מבין לקחתם עכשיו יעני דבר שנבנה עם כל השנים האלה וכל הדפוסים וכל הזה, ועכשיו כולו מפורק על הרצפה לחתיכות, לחתיכות הוא מפורק ..." (ת/463ב', עמ' 14-13). וראו גם דבריו הברורים של סנקר בשיחה עם החוקר אלימלך לאחר הביקור בקבר הבבא-סאלי שנזכרו מעלה (ת/484טז', עמ' 26-25) ודבריו הדומים במקום אחר: "פה בנשמה שלי שטות בדיוק שתי נשמות שלא עוזבות אותי בשקט. לא ישן בלילות, לא אוכל, לא שותה, לא עוזבות אותי, לא עוזבות אותי הנשמות. אתה יודע מה הנשמות האלה רוצות? הן רוצות את הרוצח ... אני מרגיש כמו הקין הזה" (ת/497ב', עמ' 33). 53. לא נחזור על הניתוח המפורט בהכרעת הדין ועל הנימוקים הנכונים, לדעתנו, לקביעה זו. גם בית משפט זה אמר את דברו בנקודה זו, באופן ברור וחד משמעי, בערעור בעניינו של סנקר עצמו: "המערער [סנקר] הבהיר במספר רב של הזדמנויות כי המניע למסירת הודאותיו הן רגשות החרטה שחש, ולא ציפייה לכריתת הסכם עד מדינה; המערער עצמו הבין, יומיים בלבד לאחר שהתקבלה תשובת הפרקליטות בעניינו, כי פנייתו העלתה חרס, ועל כן אמר 'אני כבר הבנתי שאין כלום' ... הווה אומר, הודאתו השנייה והמפורטת של המערער נמסרה בידיעה ברורה כי אין ולא ייתכן כריתתו של הסכם עמו. מן האמור מתחייבת מסקנה אחת ואין בילתה, לפיה אין ולא כלום בין אמירות החוקרים למערער ובין הבטחה שלטונית" (ע"פ 9808/06 הנזכר מעלה, עמ' 33 לפסק דינו של השופט לוי). דבר נוסף שאליו יש להידרש בקצרה בעניין זה, היא טענת המערערים, כי הקביעה שלפיה עדותו של סנקר נבעה ממניע טהור של "חזרה בתשובה", אינה מתיישבת עם העובדה שבחר לנהל משפט וכפר באשמה בעת העמדתו לדין. יתר על כן, כך נטען, מעובדה זו ניתן להסיק, כי היו אלה טובות ההנאה שהובילו את סנקר למסור את גירסתו. הגם שטענה זו שובה לב במבט ראשון, איננו סבורים כי היא מטה את הכף לעניין הקשר הסיבתי שבין טובות ההנאה, שלכאורה הוצעו לסנקר, ומסירת גירסתו המפלילה. בענייננו הוכחו המניעים למתן הגירסה, ואלה אינם נסתרים על-ידי ההחלטה לכפור באשמה. מטבע האנוש וההליכים המשפטיים, לעתים קרובות יוותר ערפל מסוים סביב מניעיו ודרכי מחשבתו של העומד לדין; ערפל זה נובע ממגבלות אינהרנטיות להליך משפטי, ובמיוחד לדין הפלילי העוסק בשגרה במצבו הנפשי של נאשם; לא כל שכן אדם מסובך, מסובך בנפשו ומסובך בעבירותיו, שנטל חיי אנוש וירד לשפל המדרגה. אך גם מבעד לערפל זה, במבט רחב על גירסתו של סנקר, נראה לדעתנו, כי צדק בית המשפט בקבעו, שאין קשר של סיבה ותוצאה בין ההטבות שהוצעו לבין מסירת הגירסה; החוקרים עבדו ימים כלילות בנסיון להוביל את סנקר למסור גירסה מפלילה. לאורך הזמן, ניתן להיווכח בתהליך העובר על סנקר, בו הוא קושר אט אט את עצמו ואת המערערים באירועים. אין מדובר בגירסה אחת ויחידה שניתנה ביום אחד, אלא בתהליך ארוך של היחלשות הנפש, והתרוממות מחדש תחת כוח הנלוה להודיה ולתחושת השליחות שסנקר אופף עצמו בה (ראו את התייחסותו של סנקר לעצמו כ"עד צדק" – ת/519-ת519ד', ואת אמירותיו הרבות המובאות בהכרעת הדין, בעמ' 5878-5874). אין זה מפתיע אפוא כי בתום התהליך וההגעה אל היעד הידוע מראש, מוצא עצמו סנקר שוב נתפס להכחשה ולנסיון להימלט מאימת הדין, בידעו את המצפה לו כך או אחרת. אין מדובר באדם מן היישוב החי במערכת ערכים יציבה ונורמטיבית. מדובר ברוצח מורשע, אשר תחת לחץ החקירה ולחצים פנימיים אדירים מוסר למשטרה גירסה מפלילה ומודה בעבירות. העובדה שמאוחר יותר גירסה זו מוכחשת – אינה מוכיחה, כי ניתנה מראש בשם הבטחות שניתנו לו לכאורה. על הפער שבין המניעים ה"טהורים" שביסוד מסירת הגירסה לבין החזרה ממנה, בענייננו של סנקר, היטיב לעמוד, בכל הכבוד, השופט עמית בתיק 9808/06 הנזכר: "המערער ניחם באמת ובתמים על מעשיו בעקבות ייסורי מצפון וטלטלה נפשית על כך שקיפח חייו של עובר אורח, אך 'התפכח' חיש-מהר מחרטתו ונדמה בעיני כמי שיושב על הטריבונה ועוקב בהשתאות אחר הסערה המתחוללת בעקבות מוצא פיו. די למערער להטות אצבעו לכיוון ההפוך ולומר כי הוא חוזר בו מהודאותיו הרבות והמפורטות, ושורה של פרקליטים לבית המשפט ייחפזון, ואלפי עמודי פרוטוקול יירשמו, ושורה של עדים לדוכן יעלו, ושלושה שופטים בבית המשפט המחוזי לילותיהם כימים יעשו, והכרעת דין מנומקת ומלומדת יכתבו. וכל זאת תוך שהמערער עצמו, חתן השמחה, שומר על שתיקתו במהלך המשפט ואף אינו משתף פעולה עם באי כוחו שהוחלפו זה אחר זה כמתואר בהכרעת הדין. דומני כי יש בכל אלה כדי להכניס את הדברים לפרופורציה הראויה" (ע"פ 9808/06, השופט עמית – בעמ' 41). הטלטלות של "ספינת סנקר" היורדת ועולה אינן מאיינות את תוכן הודעותיו. הן רק מצדיקות כי הזכוכית המגדלת הבוחנת אותן תהיה למיקרוסקופ. כאן באים אנו לשאלת התוספת הראייתית. 4. "דיבור בשני קולות" והתוספת הראייתית 54. לדעתנו, אף אם צדק בית המשפט קמא בקבעו כי היסודות הקבועים בסעיף 54א לפקודת הראיות אינם מתקיימים בעדותו של סנקר, קרי, באופן "פורמלי" נדרש חיזוק ולא סיוע כפשוטו, בנסיבות נראה לנו כי נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע על מנת לבסס הרשעה על עדותו. זאת, בין היתר, נוכח התפתחויות שאירעו לאחר פסק הדין בנידון דידן, ובמוקדן ההכרעה בתיק האשקלונים שבו נקבע כי נדרשת ראיית סיוע בנסיבות המיוחדות של הפרשה. כאמור, המערערים טענו, כי בתי המשפט, לרבות בית משפט זה, אמרו את דברם בתיקים אחרים ביחס לשתי נקודות: הראשונה, מהימנות גירסת סנקר; והשניה, התוספת הראייתית הנדרשת לה. עו"ד שפטל, בא כוחו של רפי, הזכיר את קביעת בית המשפט המחוזי בפרשת האשקלונים (ע"פ 5002/09), בכל הנוגע לחוסר מהימנותו של סנקר (שכונה, כאמור, "סימן שאלה מהלך"; עמוד 727 להכרעת הדין, שם), וטען כי אי אימוצה בתיק זה משמעה דיבור של בתי המשפט – אמנם בשני תיקים שונים – בשני קולות לגבי סנקר. עו"ד פלדמן, בא כוחו של משה, טען בתורו כי טענה זו נכונה גם בנוגע לתוספת הראייתית. קרי, משעה שהכריע בית משפט זה בערעור המדינה על זיכויים של האשקלונים כי עדותו של סנקר טעונה – בשל מורכבותה (גם אם לא במישור הסטטוטורי) – סיוע, אין להסתפק בתוספת ראייתית פחותה מכך בתיק זה; שאם לא כן, כך נטען שוב, יימצא בית משפט זה מדבר בשני קולות. מנגד טענה המשיבה בעניין זה, כי נסיבות ערעורם של האשקלונים שונות מתיק זה – בין היתר כיון שבאותו מקרה החליט בית משפט זה להפוך את פסק דינה של הערכאה הדיונית – ומסיבה זו נדרשה בעניינם תוספת ראייתית מסוג סיוע. אין להלום את הטענה הראשונה, שכן היא מבוססת ביסודה על אמירות של בית המשפט המחוזי, אשר הכרעתו נהפכה בבית משפט זה בערעור (בכפוף לדרישת סיוע). קבלת הטענה תהיה לשיטת המערערים עצמם, "דיבור בשני קולות": השופט לוי בחן לאורכה ולרוחבה את עדותו של סנקר ואנו מצרפים, כאמור, את קולנו אליו. את הדברים העקרוניים שקבע השופט לוי בפרשה סקרנו מעלה בחלק הכללי ואין צורך לחזור עליהם כעת. בכל הנוגע לטענה השניה – התוספת הראייתית הנדרשת לגירסתו של סנקר – החלטנו לקבל את הטענה העקרונית ולדרוש תוספת מסוג סיוע לעדותו. בשורה התחתונה, הכרעה זו נסמכת – כאמור – על קביעותיו של בית משפט זה, מפי השופט לוי, בפרשת האשקלונים. רוצה לומר, מעבר לעובדה שבית משפט זה הכריע בעבר בסוגיה – וקשה להלום מצב בו עד אחד, וראיה אחת ביסודה, ייבחנו באופן שונה על ידי שני מותבים באותו בית משפט – בסופו של יום, הודאותיו של סנקר שהוגשו בהיעדרו, עומדות בעינן על מורכבותן וקשייהן, ולא מצאנו סיבה לסטות מן הנתיב שפילס המותב אשר דן בפרשת האשקלונים. סנקר נותר עד מורכב שרב הנסתר בו, וסימני שאלה מסוימים נותרו סביב עדותו. התוספת הראייתית הקבועה בחוק היא דרישת החובה מבית המשפט ממנה אין להקל, אולם היא אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט להורות על דרישה מחמירה יותר בהתאם לנסיבות המקרה. כפי שנפסק בעבר בהקשר של התוספת הראייתית הנדרשת במקרה של הגשת אמרה לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות – החל גם במקרה דנן: "דרישת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות (נוסח חדש) ל'דבר לחיזוקה' של האמרה, שבלעדיו לא יורשע הנאשם על סמך אמרתו של עד, היא 'הגבול התחתון' למהותה של הראיה הנוספת. גבול זה שקבע המחוקק, לא רק שמידתו אינה אחידה, אלא יש ואין די בו לשמש 'חגורת בטחון' לחיזוק האמינות בדברים שנאמרו מחוץ לכתלי בית המשפט, ותתחייב ראיה בעלת משקל ניכר יותר, שאף תגיע לכדי דרגת סיוע. שכן אין לראות, בכל מקרה, את דרישת סעיף 10א(ד) כדרישה טכנית גרידא, ואין בית המשפט מיישמה כדי לצאת ידי חובת הכתוב. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו תמיד כי גם אם עברה האמרה את שלב הקבילות, עליה עוד לעבור את שלב האמינות, שלאחריו יוכרע גורלו של הנאשם לשבט או לחסד. גבול הבטחון להסתמכות על דברים שאמר עד באמרה, ייקבע, על כן, על פי 'קו אדום' המתחייב בכל מקרה" (ע"פ 361/90 קמהוז נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של השופט גולדברג (לא פורסם, 21.5.1991)). על כן יהיה זה נכון, בנידון דידן, לגופו של עניין, לדרוש תוספת ראייתית מחמירה על זו הנדרשת על פי דין. כפי שהטעים השופט לוי בפרשת האשקלונים: "כידוע, הכלל הוא כי אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים על ראיה אחת ויחידה, אם בית-המשפט סבור כי היא מוכיחה את אשמתו של הנאשם ברמה הנדרשת בפלילים. לצד כלל זה קבע הדין מקרים מיוחדים בהם לא ניתן להסתפק בראיה בודדת להוכחת האשמה, ונדרשות ראיות נוספות לתמיכה בראיה העיקרית. בעניינו של סנקר מצטלבות יחדיו כמה הוראות כאלה. הראשונה שבהן היא הוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת כי עדותו המפלילה של שותף לדבר עבירה טעונה ראיה מחזקת ... הוראה נוספת הרלוונטית לעניינו של סנקר היא זו שבסעיף 10א לפקודת הראיות ושמכוחה הוגשו לבית-המשפט תמלילי חקירתו של סנקר לאחר שבמהלך המשפט עלה לדוכן העדים אך סירב למסור עדות על-פה. סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע כי אמרות מן הסוג הזה טעונות אף הן ראיה מחזקת לשם הרשעה ... בנסיבות המקרה שלפנינו סבורני כי יהא נכון וראוי לדרוש להוסיף לגירסתו של סנקר תוספת ראייתית חזקה ומשמעותית מן הסוג עליו עמד בית-המשפט המחוזי, היינו, של סיוע. אמנם, הוראת החוק היא כי בעניינו של שותף כסנקר – שאינו עד מדינה – מותר להסתפק בתוספת של ראיה מחזקת. ובמקרה של דרישות ראייתיות מצטברות – כמו במקרה שלפנינו – נשמעה בפסיקה הדרישה ל'חיזוק מוגבר', כלומר "חיזוק בעל משקל רציני ומיוחד" (ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748, 754 (1986)). אולם דרישות פורמאליות אלה הן 'בגדר דרישת מינימום, המשקפת את הסף התחתון הדרוש להרשעה כאשר המשקל הפנימי של העדות המפלילה הוא מלא. כאשר משקלה הפנימי של [האמרה] אינו מלא, רשאי בית-המשפט לדרוש תוספת ראייתית משמעותית יותר' (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (לא פורסם, 11.4.2007) [ההוספה אינה במקור] ... דרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע נועדה ליתן מענה לקשיים המתעוררים נוכח הודעותיו של סנקר, ולהתנהלותו לכל אורך ההליכים" (ע"פ 5002/09, פסקה 36). 55. ומכאן לטעם הנוסף שבגינו מצאנו לנכון לדרוש תוספת ראייתית מסוג סיוע. מבלי לשוב ולדון במחדלי הרשויות בתיק הנוכחי, ואף כי סברנו שטענת ההגנה מן הצדק אינה מצדיקה סעד מסוג ביטול ההליכים כנגד המערערים, נכון יהיה לדעתנו לתת מענה מסוים לטענות המערערים בעניין; לשיטתנו, איזון ראוי מול החשש שמעלים המערערים להפללת שווא יימצא, בין היתר, באמצעות החמרת הדרישה הסטטוטורית לתוספת ראייתית. כפי שהטעים בית המשפט קמא בהכרעתו: "כמו כן יש לזכור, כי התקיימו כשלים חקירתיים אשר אין בהם כדי לאיין את קבלת הודאותיו [של סנקר]; אולם יש בהם כדי להציב בפני בית-המשפט תמרור אזהרה ... כללי הראיות מהווים איזון של מכלול שיקולים (כגון: הגנה על הפרט אל מול הרשות, אמצעי זהירות מפני שקריו של עד אשר חבוי בו פוטנציאל העולה על הממוצע למסור דבר שקר ועוד). כללים אלו נועדו על-מנת לאפשר לבית המשפט להגיע, עד כמה שניתן, להקבלה בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, שהרי השאיפה היא כי השניים יתאחדו. ברור ונהיר הוא לכל, כי מצב זה הוא כמעט ובלתי אפשרי, אולם לשם מועדות פנינו. בית המשפט הינו סוברני להפעיל שיקול דעתו, ובמקרים כגון המקרה לפנינו – בו היוצא מן הכלל הפך לכלל – מוצא בית המשפט לנכון להציב לעצמו מכשול נוסף – תמרור אזהרה עודף – על-מנת שיסייע לו בקביעת ממצאיו" (עמ' 5886). "שדרוג" הדרישה לתוספת ראייתית מתחייב גם מתפיסת ההגינות, ההגינות כלפי כולי עלמא, שעל בית המשפט להיות אמון עליה בכל עת. אכן, עסקינן בעדות מורכבת, אשר התפתחה לאורך תקופה ממושכת, ותוך שברקע משא ומתן להסכם של עד מדינה וכשלים מסוימים בעבודת גורמי החקירה; מתן משקל מלא בלי מצרים לעדותו של סנקר והרשעה על פיה בלבד בנסיבות אלה אינם מן המידה. עם זאת, וכפי שנאמר מפורשות גם בפרשת האשקלונים, אין מדובר בעדות שאין לייחס לה משקל לחקר האמת. אדרבה, מדובר בראיה משמעותית וכבדת משקל עד מאוד, העומדת גם במרכזה של הפרשה הנוכחית (ראו דברי השופט לוי בפרשת האשקלונים, ע"פ 5002/09, בעמ' 27-26); בצירוף ראיות הסיוע שייבחנו להלן, ניתן יהיה לקבל תמונה עובדתית ברורה ביחס לתפקידם בפרשה של חלק מן המערערים, וכפי שיוטעם – כך מסקנתנו בסופו של יום – גם לבסס את הרשעותיהם של אותם מערערים. 56. בטרם נעבור לבחינת כל אחד מן האישומים, נזכיר שוב כי טיבה של ראיית סיוע, שעליה להיות עצמאית ונפרדת מאמרותיו של העד הטעון סיוע; עליה להתיישב עם גירסתו ולתמוך בה בנקודה מרכזית ומהותית; ולבסוף – עליה לקשור את הנאשמים עצמם לביצוע העבירה (ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 636, 645 (2001); ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2002); ע"פ 1538/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 590 (2003)). בכך נבדלת הראיה המסייעת מזו המחזקת, שעניינה אך באימותה של הראיה העיקרית, והיא אינה נדרשת "לסבך" את הנאשם במעשה המיוחס לו. להלכות השונות בעניין ראיות הסיוע הנדרשות נידרש להלן ביחס לכל אישום בנפרד. 57. ועוד לפני נעילת פרק זה, יש להתייחס בקצרה לטענת המשיבה, כי בדרישה האמורה נמצא עצמנו מרכיבים "חגורה, שלייקס ועוד חגורה" (סיכומי התביעה, עמ' 57) ולטענות המערערים בדבר פרישת השופט טימן. אין בכוונתנו להרכיב את דרישת הסיוע על הדרישות המחמירות של בית המשפט קמא (שהוזכרו מעלה). התוספת הראייתית הנדרשת בענייננו היא סיוע, ותו לא – סיוע ככל משפטו וחוקתו. המשיבה הפנתה בסיכומיה להלכות המוכרות בעניין ראיות סיוע לעדותו של עד מדינה (כך למשל להלכה שלפיה די בראיית סיוע המתייחסת לתזה המרכזית של עד המדינה, ואין דרישה כי היא תתייחס לכל פרט ופרט באישום – ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2011); וכן זו שלפיה בנסיבות מסוימות די בראיית סיוע אחת בעניינו של נאשם בודד כדי לשמש סיוע לעד מדינה לצורך כמה אישומים – ע"פ 396/78 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 581 (1979)), אין בכוונתנו לחדש בהן; סיוע ראייתי בעינו בין אם מדובר בדרישה הנובעת מן החוק (כיום בשני מצבים – במקרה של עד מדינה, ובמקרה של עדות קטין שלא בפני בית המשפט לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955) ובין אם מדובר בדרישה הנובעת מטיבה של הראיה הטעונה סיוע, כאמור, על פי החלטת בית המשפט. בשלב הבא נבחן את אחריותם הפלילית של המערערים לכל אישום בנפרד, ובמקרה הצורך נתור אחר ראיית סיוע לפי דרישות הדין. העובדה שסנקר אינו עד מדינה במקרה הנוכחי אינה מעלה ואינה מורידה, כפי שיובהר להלן. בכך תנוח דעתה של המשיבה, כי אין בדרישה האמורה משום החמרה יתרה (או אבסורד) ביחס לראיית התמיכה שהייתה נדרשת לעדותו של סנקר אילו הוגדר עד מדינה. 58. המערערים העלו טענות רבות בדבר נסיבות פרישתו של השופט טימן מכס השיפוט וכניסתו של השופט גורפינקל במקומו כראש ההרכב בשלב מאוחר של שמיעת התיק דנא. נטען, כי פרישתו של השופט נבעה מלחצים שהופעלו עליו על ידי הפרקליטות וגורמי האכיפה משראו שנוטה ליבו, לכאורה, לטובת המערערים. לא נחזור על הטענות הרבות שהשמיעו המערערים בכתב ובפנינו, המתייחסות, בין היתר, לשמועות לעניין זה שליוו את פרישתו של השופט ולסיקורים בכלי התקשורת, שכן חלקן הגדול אינו ראוי למענה במסגרת הליכים שיפוטיים, ואינו בפנינו – וכמובן השופט טימן אינו צד להליך. חרף זאת נציין, כי ניתן להבין – במישור האנושי – את אי הנחת המתעורר בלב המערערים בשל עצם פרישתו של שופט ואב בית הדין בתיק ייחודי כדוגמת המקרה דנא, ובשלב כה מאוחר של שמיעת הראיות. יתר על כן, והדברים נאמרים בכל הכבוד הראוי, לא נתברר לנו הטעם – אף בנסיבות אלה של פרישת שופט מן הכס במהלך משפט ­– מדוע פסק הדין המרכזי נכתב על ידי השופט גורפינקל ולא על ידי אחת מהשופטות הנכבדות הנוספות שישבו בדין מתחילת המשפט ועד סופו. דומה אילו היה נכתב פסק הדין על ידי אחת מהן היה בדבר – ולו למראית העין – כדי למזער במידה מסוימת את התחושה הנלוות האמורה, וזאת מבלי שניטע מסמרות לגבי סיטואציות מורכבות מעין אלה שכל אחת לנסיבותיה. עם זאת, בסופו של יום, אין להלום את הטענות במישור זה. ראשית ועיקר, יש לזכור כי פסק הדין נסמך בראש וראשונה על הודעות סנקר במשטרה, וממילא הגורם המרכזי ככלל של ייחוס משקל יתר להתרשמות הערכאה המבררת מן העדים אינו חל בנידון דידן, וכפי שנפרט. לאחר פרישת השופט הוצעה, כאמור, למערערים האפשרות של שמיעת התיק מראשיתו לרבות "פתיחת" ההחלטה לעניין קבילות האיכונים. המערערים דחו אפשרות זו והיא כעת אינה על הפרק מטעמים ברורים. מעבר לכך סעד אפשרי במישור זה, ניתן כאמור, מטעמים אחרים – בהחלטה לדרוש תמיכה ראייתית מסוג סיוע. לב ליבו של תיק זה – הודעותיו של סנקר – נשאר כשהיה לאורך כל ההליך, והגשתן על פי סעיף 10א לפקודת הראיות לא איפשרה התרשמות ישירה של השופט היושב בדין. הן הרכב בית המשפט קמא, בראשות השופט גורפינקל, הן אנו כעת בערכאת הערעור, נדרשים בראש וראשונה לחקירותיו של סנקר, בצד ראיות חיצוניות שאף הן בחלקן בעלות אופי טכני (כמו האזנות). הצדקה זו עמדה גם בבסיס נימוקיו של השופט גורפינקל בפתח הכרעת הדין, ושל השופט לוי בפרשת האשקלונים בבואו לבחון את מידת ההתערבות הנדרשת בממצאי הערכאה הראשונה: "אמנם, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של עדים ... כידוע, טעמה של הלכה זו נעוץ ביתרונה של הערכאה הדיונית – המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית, על פני ערכאת הערעור – הנחשפת לראיות שהוצגו מכלי שני בלבד ... אולם נסיבותיו המיוחדות של ערעור זה הן כי נוכח שתיקתו מעל דוכן העדים נאלצה הערכאה הדיונית לבסס את ממצאי המהימנות על תמלילי ההודעות של סנקר ועליהן בלבד. והרי אותם תמלילים מונחים אף בפנינו ..." (ע"פ 5002/09, פסקה 23 לפסק דינו של השופט לוי) [ההדגשה אינה במקור]. לסיכום סוגיה זו, ובמבט לעתיד, יש להימנע ככל האפשר ממצב בו השופט היושב בדין פורש בשלב מתקדם ביותר של שמיעת הראיות בתיק כה מורכב, ובכל מקרה גם במצב שכזה ראוי לנסות ולמזער את תחושת אי הצדק העלולה להתעורר בקרב הצדדים בנסיבות. עם זאת, במקרה דנא לא מצאנו כי היה בכך כדי להשפיע על ההכרעה בתיק. ה. חלק כללי – הפגישה בצומת רעננה צפון 59. בכתב האישום ובהכרעת הדין נזכרת הפגישה בתחנת הדלק בצומת רעננה צפון בסביבות אפריל 2003 (להלן: הפגישה ברעננה צפון), כאירוע מכונן ביצירת הקשר בין סנקר לבין המערערים, אשר הוביל לאירועים המתוארים בשלושת האישומים שאליהם מתייחסים הערעורים שלפנינו. לפי המתואר, בפגישה זו הוחלט על שיתוף הפעולה העברייני בין המערערים לבין סנקר, וניתנו לסנקר הנחיות פעולה להמשך. לפי כתב האישום, סנקר החליט לחבור לפעילות העבריינית של משפחת אוחנה, מאחר שחש בסיכון גבוה, בעקבות בריחתו מהכלא ורצח אחיו. על רקע זה, נוצר קשר בינו לבין רפי (בעזרת גורם שלישי), והשניים תיאמו את הפגישה ברעננה צפון. עם הגיעו של סנקר לתחנת הדלק כבר היו בה מאבטחים מטעם האחים אוחנה, ולאחר זמן קצר הגיעו רפי ומשה בכלי רכב נפרדים, כל אחד מהם מלווה במאבטחים. אז התרחקו רפי, משה וסנקר מן השאר אל מאחורי תחנת הדלק ושוחחו. רפי הציע לסנקר להצטרף לפעילותם העבריינית ובתמורה להיות "חלק מהמשפחה" ולקבל מקום מגורים, אמצעי תחבורה ותעודת זהות. כבר באותה פגישה קיבל סנקר כ-1000-500 ש"ח מרפי, ודובר על כך שיעבור מדירתו באשדוד לדירה ברחוב הרכבי בתל אביב. כמו כן, במהלך פגישה זו קשרו רפי, משה וסנקר להביא למותו של שלום דומרני. 60. כדי להבין את גדר המחלוקת בין המערערים לבין המשיבה בעניין הפגישה ברעננה צפון, ראוי לעמוד על גירסאותיהם של המערערים בנושא זה לאורך שלבי החקירה והמשפט: שלבי החקירה – ככלל, במסגרת חקירותיהם שמרו רפי ומשה על זכות השתיקה. עם זאת, בעימות שנערך בין סנקר לרפי, ביום 9.6.2004, לאחר שסנקר אמר כי בזמן שהיה אסיר בבריחה נפגש עם רפי בתחנת הדלק, שבר רפי, לרגע קט, את שתיקתו ואמר: "איך אתם גורמים לאנשים להעליל עלילות" (ת/585). התגובה לכתב האישום – בתגובותיהם של רפי ומשה לכתב האישום, השניים לא הכחישו את קיומה של פגישה בצומת רעננה צפון. עם זאת, הכחישו השניים חלק ניכר מהאמור בכתב האישום לגבי הפגישה, ובכלל זאת פרטים בנוגע לתיאומים שקדמו לה; למניע לקיום הפגישה; לשאלת נוכחותו של משה בשיחה שבין רפי לסנקר; למאפייני האבטחה בפגישה; וכמובן לתוכן הפלילי של השיחה עם סנקר. העדות בבית המשפט – בבית המשפט, במסגרת עדויותיהם של רפי ומשה בפרשת ההגנה, השמיעו השניים את גירסאותיהם לעניין הפגישה. כפי שתאר גם בית המשפט קמא בהכרעתו (עמ' 5891), עיקר המחלוקת בין גירסת המשיבה לבין גירסת המערערים רפי ומשה, כפי שנשמעה בעדויותיהם, היא בשתי סוגיות: הראשונה, מידת השתתפותו ומעורבותו של משה בפגישה; השנייה, תוכן ומטרת הפגישה. בית המשפט קמא דן והכריע בטענות הצדדים בסוגיות אלו. 1. הכרעת הדין בבית המשפט קמא – מידת השתתפותו ומעורבותו של משה בפגישה 61. בהכרעת הדין, קבע בית המשפט כי באופן עקבי, סנקר הקפיד לדייק לגבי חלקו של משה, ולא הפריז במידת מעורבותו בפלילים – ובית המשפט סבר כי גם בעניין הפגישה ברעננה צפון סנקר נהג כך. בית המשפט קמא עמד על הסתירות והפערים שבין גירסאותיהם של העדים השונים לפגישה: מחד סנקר ודוד אסור (אחד המאבטחים שנכחו בפגישה), אשר טענו כי משה לא רק נכח בתחנת הדלק, אלא גם בשיחה המצומצמת בין רפי לסנקר; ומאידך גירסאותיהם של רפי, משה, יוסף בוצ'צ'ו (מאבטח נוסף שנכח בפגישה) ויוסי אוחנה (אחיהם של רפי ומשה, אשר שימש בעבורם כמאבטח ונכח בפגישה), אשר טענו כי משה נותר עם המאבטחים שעה שרפי וסנקר שוחחו. בית המשפט הגיע למסקנה כי למעשה אין סתירה בין העדויות השונות, מאחר שבעדויות מתוארות שתי פגישות שונות, ששתיהן התרחשו, אם כי במועדים שונים. בית המשפט מצא את עדותו של אסור מהימנה, ודחה את טענות ההגנה נגדה, הן לעניין סתירות בין עדותו לבין גירסת סנקר, לגביהן נקבע כי הן מתקבלות על הדעת נוכח מגבלות הזכרון האנושי; הן לעניין סתירות פנימיות בעדותו, בין היתר באשר לתאריך הפגישה ברעננה צפון. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת ההגנה על כך שמתיאורו של סנקר כי במהלך הפגישה הוא הצביע בידו על משה (כשניסה להמחיש לרפי שהוא רוצה לזכות ליחס כאילו היה בן משפחה), ניתן ללמוד על כך שמשה היה מרוחק מן המקום בו עמדו רפי וסנקר. נקבע כי מדברים אלו ניתן להבין כי משה "היה בטווח-ראייה קרוב או במרחק-מה" (עמ' 5907 להכרעת הדין), אך לא כי משה היה מרוחק מהשניים. נוכח מכלול הדברים, נתקבלה גירסתו של סנקר, ונקבע כי משה לא רק היה נוכח בתחנת הדלק, אלא גם בשיחה שבין רפי וסנקר. 2. הכרעת הדין בבית המשפט קמא – מטרת הפגישה ותוכנה 62. בית המשפט קמא קבע כי אין לקבל את טענת ההגנה לפיה המפגש עם סנקר ברעננה צפון היה מפגש ניחום אבלים "תמים". זאת, על אף שבית המשפט הכיר בכך ששגרת יומם של רפי ומשה כוללת הסתייעות במאבטחים, וכי יתכן שהם נוהגים לשוחח תוך שמירת מרחק ממאבטחיהם. בית המשפט קבע כי לא ברור מדוע יטריחו עצמם רפי ומשה, במיוחד נוכח חששם בתקופה שלאחר רצח חנניה, לפגישה עם אדם זר שאין להם שום קשר עמו או מחויבות כלפיו, תוך שהם חושפים עצמם לפגיעה. מעדותו של רפי עולה כי ידע שמתנהל מעקב משטרתי אחריו, מה שמעלה תהיות נוספות באשר לסיבת המפגש בינו לבין אסיר נמלט רק לצורכי ניחום אבלים שלא בימי שבעה או מתן סיוע כספי, שתי פעולות שבהחלט ניתן לבצען באמצעות גורמים שלישיים או בטלפון. מעבר לכך, סבר בית המשפט כי אין זה סביר שתוך מספר דקות השתכנע רפי לתת לסנקר, אדם זר לחלוטין (שלטענת רפי אינו קשור עמו בשום קשרי עבודה), כ-1000-500 ש"ח, ולהסביר לו כי יוכל להתקשר עימו בעתיד דרך צ'רלי. בחינת מכלול המאפיינים של הפגישה ברעננה צפון מלמדת כי זו אינה פגישה תמימה. למרות האמור, קבע בית המשפט כי יתכן שהסיבה לכל מאפייני הפגישה ("האופרציה") היא שמדובר בפגישה עם אסיר נמלט, אלא שטענה זו לא עלתה על-ידי המערערים ולכן אין מקום להעמיק בה. בית המשפט דחה את גם טענות המערערים על כך שאין זה סביר שרפי יפנה לאדם שזה עתה פגש, ובשיחה של כמה דקות יבקש ממנו לבצע מעשים פליליים, בהם רצח. נקבע שיתכן בהחלט שהתקיימה שיחה מקדימה לפגישה זו, כפי שטען סנקר, למרות שלא נמצאו ראיות תקשורת לשיחה שכזו. יתכן שהשיחה לא אותרה מאחר שסנקר עשה שימוש בטלפון ציבורי או טלפון של חבר, וכי מספרי הטלפון עליהם דיווח בחקירותיו ומוכרים למשטרה, הם אלו ששימשו אותו לאחר שחבר למערערים, ולא קודם לכן. 3. טענות המערערים לגבי המפגש ברעננה צפון 63. המערערים חולקים על קביעות בית המשפט, ושבים וטוענים כי משה לא נטל חלק בשיחה בין רפי לסנקר, וכי ממילא שיחה זו עסקה בניחום אבלים ובסיוע לסנקר. לפי גירסאותיהם של רפי ומשה, משה נותר עם המאבטחים, בשעה שרפי וסנקר התקדמו לחלקה האחורי של תחנת הדלק על מנת לשוחח. השיחה, שהתקיימה על רקע בקשתו של סנקר להביע תנחומיו על רצח חנניה, לא נסבה על תכנים עברייניים. לגישת ההגנה, שורה של עדי תביעה (ובמוֹקדם יוסף בוצ'צ'ו ויוסי אוחנה) הפריכו בעדותם את טענת המשיבה, כי משה נטל חלק בשיחה של רפי וסנקר בפגישה ברעננה צפון. מעבר לכך, הזכירו עדים אלו אנשים אחרים שנכחו בפגישה ברעננה צפון, אשר המשיבה נמנעה מלזמנם כעדים, למרות שלכאורה יכולים היו לסייע לרדת לחקר האמת ולאמת את טענתה של המשיבה. למול עדויות אלו, לפיהן משה נותר מאחור עם המאבטחים במהלך הפגישה, עמדו גירסאותיהם של סנקר ושל דוד אסור, שלשיטתם משה השתתף בפגישה בין רפי לסנקר. סתירה זו ניסה בית המשפט קמא ליישב בקובעו כי למעשה מתוארות שתי פגישות שונות, במועדים שונים (עמ' 5908 להכרעת הדין) – וזאת על רקע תיאורים שונים של שעת הפגישה ומשכה. אולם, לגישת ההגנה, גם בין גירסתו של סנקר לבין זו של אסור התגלו סתירות – לגבי מועד הגעתם של רפי ומשה (לפני או אחרי סנקר), לגבי סוג הרכב שבו הגיע רפי, ולגבי מועד המפגש; ואסור אף סתר את עצמו לגבי מועד המפגש והציג שני תאריכים, שניהם בלתי אפשריים. מעבר לכך, אסור נכשל בזיהויו של סנקר במסדר שנערך לו בחקירתו במשטרה. לגישת ההגנה קיים חשש כבד כי עדותו של אסור הושפעה מעוינותו הרבה כלפי המערערים, כשברקע גיוסו למשטרה, בתחילה על מנת לשמש כסוכן סמוי נגד האחים אוחנה. לטענת ההגנה, אסור הוכן על ידי מפעיליו לקראת חקירתו במשטרה ולקראת עדותו בבית המשפט. לגישת המערערים, בית המשפט בחר באופן מגמתי, מחד להתעלם מסתירות שבין עדותו של אסור לגירסת סנקר, ומאידך להתחשב בסתירות מסוימות שבין שניהם לבין בוצ'צ'ו ויוסי אוחנה, ורק על בסיסן לקבוע כי המדובר בשני מפגשים שונים. וזאת, למרות שטענה זו כלל לא עלתה, אפילו על ידי המשיבה, עד לסיכומיה. מלבד האמור, נטען כי ממילא, גם לפי גירסתו של סנקר, הוא לא ביקש או תיכנן להיפגש עם משה. גם במפגש עצמו, לא נטען כי משה הוציא הגה מפיו או נתן לסנקר כסף או דבר מה אחר במהלכה. כמו כן, ניתן לראות כי גם לפי סנקר, משה עמד במרחק מרפי וסנקר ששוחחו ביניהם, וזאת ניתן ללמוד מכך שסנקר הצביע על משה כשהסביר לרפי דבר מה. 64. לעניין תוכנו של המפגש, טוען רפי כי לא יעלה על הדעת שבמפגש ראשון עם אדם זר, יקשור קשר פלילי לרצח – לבטח בשיחה קצרה בת כ-10 דקות בלבד. סנקר היה מודע לחוסר הסבירות של גירסתו, ולכן טען כי התקיימה שיחת טלפון מקדימה לפגישה, אולם טענה זו הופרכה באמצעות ראיות התקשורת. בית המשפט התעלם מכך, ונימק זאת בהנחות והשערות – על כך שיתכן שסנקר עשה שימוש בטלפון ציבורי או במכשיר של אדם אחר. אולם אפשרות זו כלל לא הועלתה על ידי המשיבה ולא נחקרה, ואין זה נכון כי מחדל זה יגולגל לפתחו של רפי. מעבר לכך, נכתב בהכרעת הדין עצמה כי יתכן שהסיבה למאפייני המפגש (ריבוי המאבטחים, תחנת הדלק), היתה כי מדובר בפגישה עם אסיר נמלט שאינו מוכר למערערים, ולא מטרת קשר פלילי. המערערים אכן טוענים כי כך הם פני הדברים, ולטענתם בית המשפט שלל טיעון זה בהנמקה השגויה, כי המערערים כלל לא העלו אותו בפני בית המשפט קמא. לטענת המערערים הם טענו גם טענו בפני בית המשפט בעניין זה. באי כוחם של המערערים מזכירים כי עדויותיהם של המאבטחים אמנם מאשרות את קיום המפגש, אולם אינן מחזקות בשום אופן את טענתו של סנקר לגבי תוכן הפגישה ברעננה צפון. יצוין, כי במסגרת טענותיהם הספציפיות של המערערים באשר לאישום השני, עלתה טענה גם באשר למועד הפגישה ברעננה צפון. טענה זו תידון בהמשך, במסגרת הדיון באישום השני. 4. מידת השתתפותו ומעורבותו של משה בפגישה ברעננה צפון – דיון והכרעה 65. כאמור, לפי גירסתו של סנקר, לאחר שרפי ומשה הגיעו, בנפרד, לתחנת הדלק בצומת רעננה צפון, פנו השלושה ביחד לחלק האחורי של תחנת הדלק ושוחחו, ושם נרקם הקשר שהוביל לפעילות העבריינית שמפורטת בכתב האישום. 66. עד התביעה דוד אסור, אשר שימש כמאבטחו של רפי במפגש, תיאר (בעדותו מיום 3.1.2006) את המפגש ברעננה צפון: "ת . הפגישה הייתה, הפגישה הספציפית הזו הייתה בתחנת דלק גל בצומת רעננה צפון, בשעות הערב לערך. אני לא זוכר בדיוק שעה ספציפית. עו"ד פורן: חשוב לי שתאמר את השעה, אם אפשר, אתה יודע מה, עזוב. ת . אני הגעתי למקום אישית עם רפי, כאשר הגיע גם משה ויוסי אחיו ברכב אחר, הגיע רכב נוסף עם בני וצלי עם עוד מאבטח, בחור בשם אנטולי. הם נפגשו שם עם רכב מאזדה בצבע לבן, מאזדה 323 ישנה, יצאו מהרכב מאזדה שני בחורים שלי הם היו נראים ערבים, זה כאילו לפי איך שהם נראו, אמרו לנו שהם בסדר, כאילו באנו לפגוש אותם ואנחנו פשוט התפרסנו באזור באבטחה ש . בזמן הזה מה עושים, מה קורה? ת . בזמן הזה שני הבחורים צועדים עם רפי ומשה על שביל, כ.ה. טימן: אלו שנראו בני מיעוטים? ת. נכון. צועדים עם רפי ומשה על השביל לכיוון צפון לתחנת דלק, ז"א במקביל לכביש 4. אני באותו זמן עליתי על גבעה סמוכה, אבטחתי משם. לאחר כחצי שעה בערך, כאילו הם צעדו, דיברו, המשיכו. אחרי חצי שעה בערך סיימו את הפגישה, נכנסו לרכבים וחזרנו" (עמ' 2386). כפי שניתן לראות, אסור, כמו סנקר, טען כי רפי ומשה השתתפו שניהם בפגישה המדוברת ברעננה צפון. אסור לא זכר את סנקר (וגם נכשל לזהותו במסדר זיהוי), אך העיד שבאותה פגישה הגיעו במכונית מסוג מזדה 323 "שני בחורים שלי הם היו נראים ערבים" ודבריו כוונו כפי הנראה לסנקר ובן/בני לוויתו (עמ' 2386). אמנם אסור לא זיהה את סנקר, אולם אין פירושו של דבר, כפי שטוענים המערערים, כי לא ניתן לקבוע ממצאים בנוגע למפגש ברעננה צפון על סמך עדותו. אחרי הכל, המערערים עצמם לא טענו כי מפגשים בתחנת הדלק ברעננה צפון היו דבר שבשגרה, ונוכח ריבוי הפרטים הדומים ומאפייניו החיצוניים של סנקר, בהחלט סביר כי אסור מתייחס למפגש עם סנקר ומלוויו. כפי שציינו באי כוחם של המערערים, אכן קיימות סתירות מסוימות בין גירסתו של סנקר לזו של אסור. אולם, עמדתנו היא כי אין המדובר בסתירות משמעותיות, ובחלק מהמקרים אין המדובר בסתירות כלל: א. בשאלה מי הגיע תחילה למפגש – רפי ומשה או סנקר – טענה ההגנה לסתירה בין סנקר לאסור. סנקר סיפר כי הגיע לתחנת הדלק, וכשכבר היו בה מאבטחים באותה שעה, ורק כמה דקות לאחר הגעתו, הופיעו רפי ומשה, בכלי רכב נפרדים כאמור. לטענת המערערים, מדבריו של אסור עולה כי רפי ומשה הגיעו למפגש לפני סנקר. נסתפק באמירה שכלל אין זה ברור כיצד הגיעו המערערים למסקנה כי כך טען אסור, וכמו בית המשפט קמא, גם אנו סבורים שלא ניתן להסיק זאת מן החלקים שאליהם הפנו המערערים בעדותו של אסור (עמ' 2516). ב. בשאלה באילו כלי רכב הגיעו למפגש רפי ומשה, טען סנקר כי האחד היה מסוג פאג'רו והשני גרנד צ'ירוקי. אסור לעומת זאת אישר בעדותו, כי רפי הגיע בג'יפ מסוג פאג'רו ארוך ואילו משה בג'יפ מסוג פאג'רו קצר. גם אם ישנה סתירה מסוימת כאן, אין לייחס לה משמעויות מרחיקות לכת, כפי שניסתה ההגנה. בסיכומו של דבר בהחלט מתקבל על הדעת כי אסור התבלבל בין ג'יפ מסוג אחד לג'יפ מסוג אחר, ולא נכון לקבוע כי קיימות סתירות מהותיות בינו לבין סנקר על סמך זה. ג. גם נסיונם של המערערים לטעון כי לפי אסור הפגישה התקיימה בקיץ, ולא כמה שבועות לאחר רצח חנניה כפי שנטען על ידי סנקר והמערערים, אינו נשען על אדנים מוצקים. אסור הסביר בעדותו כי בתקופת המפגש לא עבד בעבור רפי, אלא בעבור אדם אחר בשם בני אסבאן, אשר ביקש ממנו להתלוות אליו למפגש ולאבטח בו את רפי. העובדה שאסור טוען כי שב לעבוד בעבור רפי באופן סדיר רק בחודש אוגוסט, אין פירושה כי לטענתו הפגישה התקיימה רק אז. 67. למול גירסאותיהם של סנקר ואסור, לפיהן משה נטל חלק בשיחה שבין רפי לסנקר, ניצבות עדויות אחרות. עדותו של יוסי אוחנה, אחיהם של רפי ומשה, אשר שימש גם כמאבטח בעבורם, תומכת בגירסת רפי ומשה לפיה משה נותר מאחור שעה שרפי וסנקר שוחחו. אולם, איננו מוצאים לנכון להעניק לעדות זו משקל רב. מקריאת פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא עולה בבירור כי יוסי אוחנה אך מאשר את דבריו של עו"ד פלדמן, ואינו מציג בעצמו גירסה של ממש. כפי שטענה המשיבה בפני בית המשפט קמא, לא ניכר מעדותו של יוסי אוחנה כי הוא זוכר את המפגש – הוא בעיקר אישר את שנאמר לו בחקירה הנגדית של עו"ד פלדמן, וגם את זה עשה באופן מהוסס משהו. כך, למשל: "ש: אני אנסה למקד אותך בפגישה שהיתה. ראשית, נתחום אותה בזמן. ת: מדברים על תקופה, ערב יום העצמאות? בערב הזה? ש: לא. לפני. באמת נתחום את הזמן, הזמן הוא לפני ערב יום העצמאות, ואחרי הרצח הנורא של אחיך חנניה. דובר בפגישה שהתקיימה בתחנת דלק. ת: תחנת דלק? ש: מיקום יותר טוב, צומת רעננה. מזכיר לך משהו?? ת: תמקד ברעננה. ש: רעננה צפון. ת: יכול להיות. זה צומת רעננה צפון. ש: כן" (עמ' 2104-2103). ובהמשך החקירה הנגדית: "ש: עכשיו, כשאני אומר לך שהם היו נוכחים בפגישה הזאת, יש לנו כמה נתונים. מאחר ולא נחקרת על זה במשטרה, אנחנו צריכים לשלוף את זה מתוך הזיכרון שלך, אז יש לנו זמן, לפני יום העצמאות, אחרי הרצח, יש לנו משתתפים נוספים, בוצ'צ'ו, דודו עשור, זה מתקיים בתחנת דלק צומת רעננה צפון. נזכר במשהו? ת: כן. כן. זכור לי משהו. ש: יפה. משתתפים בפגישה גם משה וגם רפי. ת: לא יודע. יכול להיות. ש: נזכר? ת: כן" (עמ' 2104). ובהמשך: "ש: אם אתה יכול לזכור שמשה לא היה עם רפי בשלב הזה. ת: לא. הייתי צמוד למשה, משה ביקש ממני להתלוות אליו. ש: יפה, משה היה מאחור. זאת אומרת היו הבחורים הללו, בחור אחד ושניים, שדיברו יחד, אבל משה לא היה איתם, משה היה במרחק, היה איתך. ת: כן" (עמ' 2104). וכך, בכל משך העדות ממשיך סניגורו של משה "להאכיל בכפית" את גירסתם של רפי ומשה בפיו של יוסי אוחנה. נוכח הדברים, איננו מוצאים לנכון לתת משקל משמעותי לעדות זו. אולם, לצד עדותו של יוסי אוחנה, נמצאה גם עדותו של יוסף בוצ'צ'ו, אשר שימש מאבטח לרפי באותה תקופה. בוצ'צ'ו סיפר על פגישה שאירעה כחודש לאחר השבעה על מות חנניה, בתחנת הדלק בצומת רעננה צפון: "בערך חודש אחרי שהתחלתי לעבוד היתה פגישה שהיתה בתחנת דלק באזור רעננה בין כ"ס לרעננה. צומת רעננה צפון תחנת דלק פינתית. אני הגעתי עם רפי ברכב שלו גרנד שירוקי צבע זהב/כסף, משה הגיע עם אח שלו יוסי שהיה מאבטח של משה ברכב פאג'רו. והגיעו ארבעה אנשים ברכב מזדה 6 חדשה ... זה היה בערך בשעה 12-11 בצהריים ... ונגשו רפי אוחנה והארבעה אנשים האלה מאחרי שיח גדול בתחנת דלק שמרו דיסטנס יוסי הפך להיות המאבטח של רפי ממרחק בקשר עין ואני נשארתי עם משה ליד הטוטו ממש בתחנת דלק. אחרי 20-15 דקות התקפלו וחזרו ונסענו משם" (ת/120). את יושבי המאזדה, תיאר בוצ'צ'ו כ"שחומים ... נראים מזרחים כולם, ישראלים, לא ערבים, רובם היו מגולחי ראש, אחד היה מזוקן, אחד חבש כיפה". בית המשפט קמא ביסס את קביעתו, שלפיה משה היה שותף למעגל המשוחחים עם סנקר, על גירסאותיהם של סנקר ושל אסור. בעשותו כן אימץ בית המשפט את השערת המשיבה, שלפיה בוצ'צ'ו ואסור מתארים שתי פגישות שונות. אלא שמדובר בהשערה, שקיים קושי לאמצה גם כיוון שאיש מהעדים לא העיד על אפשרות זו וגם לא נשאל עליה. באמצו השערה זו לא נזקק בית המשפט להכריע בין הגירסאות השונות, שכן לשיטתו ניתן היה ליישב ביניהן. ואולם בהיעדר ממצא עובדתי המעדיף גירסה אחת על פני רעותה – אין מנוס מלקבוע, כי לא הוכח מעבר לכל ספק שגם משה נמנה על אלה שנטלו חלק בשיחה בין רפי לבין סנקר, אם כי אפשרות זו שהעלה בית המשפט בהחלט לא נשללה. 5. מטרת הפגישה ותוכנה – דיון והכרעה 68. על פני הדברים, נסיבותיה של הפגישה ברעננה צפון מחשידות ביותר. רפי מתאר בעצמו את חששותיו לאחר רצח חנניה, אשר הביאו אותו לעשות שימוש תדיר במאבטחים לו ולבני משפחה אחרים, גם בבית וגם בחוץ. בין היתר, אמר רפי בעדותו את הדברים הבאים: "בתקופה שאחי נרצח, אני ואחי משה וכלל המשפחה היינו צריכים מאבטחים, כל במהלך השבעה [כך במקור] שמו מאבטחים על הבית ועל המשפחה, גם על אחים שלא היו עצורים מעולם, מהפחד לא ידענו מה קורה, היה פה אלמנט של הפתעה, הרצח" (עמ' 5394). רפי גם העיד על כך שבאותה תקופה היה זהיר מאוד במגעיו ובמפגשיו עם אנשים שלא הכיר – מחשש שנשלחו על ידי עבריינים או על ידי המשטרה (מתוך עדותו בחקירה ראשית, עמ' 5389). דברים אלו אכן משקפים את התנהלותו של רפי באותה תקופה, כפי שעולה מעדותו ומעדויות אחרות, בין היתר של המאבטחים שעבדו עמו (למשל הודעתו של יוסף בוצ'צ'ו, ת/120, עמ' 1). לפיכך, מוזר ותמוה שרפי בחר להיפגש עם סנקר, אותו אינו מכיר, כדי לסייע לו כספית או לטובת מפגש ניחום אבלים (כפי שעולה מגירסותיו השונות של רפי, בתגובה לכתב האישום ובעדותו במשפט – ועל הסתירה שבין גירסאות אלו נעמוד בהמשך). יוזכר, כי לצורך קיום הפגישה דאג רפי לכך שאנשיו יגיעו לתחנת הדלק לפניו, ורק לאחר מכן הגיעו משה והוא עצמו, בכלי רכב נפרדים, כל אחד עם מאבטחיו. נוכח ריבוי הגירסאות לאירוע, אין זה ברור מי בדיוק היו הנוכחים במפגש, אולם התמונה הכללית שמצטיירת היא כי רפי דאג לכך שיהיו אנשים רבים מטעמו במקום, למקרה שתתעוררנה "הפתעות" כלשהן. 69. רפי לא הסביר בשום שלב בצורה בהירה מדוע טרח על קיום פגישה שכזו, אשר דרשה ממנו להיחשף במקום ציבורי, ולפגוש אדם זר שקיים סיכון במפגש עימו עקב היותו עבריין אלים ואסיר בבריחה המבוקש על ידי המשטרה. במענה לכתב האישום ציין רפי כי הבין שסנקר מעוניין להיפגש עמו בשל קשייו הכספיים, אולם לא הסביר מדוע טרח להיענות לבקשה. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ציין רפי כי צ'רלי סיפר לו על אודות סנקר, ואמר לו כי הוא רוצה להיפגש עמו כדי להביע תנחומיו אך אינו יכול להגיע לביתו מאחר שהוא אסיר בבריחה. להבדיל ממה שנאמר בתשובתו לכתב האישום, בעדותו מסר רפי כי צ'רלי לא אמר לו שסנקר רוצה לבקש ממנו משהו. ושוב, רפי אינו מפרט מדוע החליט להיענות לבקשה להיפגש, אך אומר שמסר לצ'רלי "שנמצא לזה זמן" (עמ' 5388). בהמשך עדותו, בחקירה הנגדית, מוסיף רפי: "דיברתי עם סנקר כי הייתי סקרן, רציתי לשמוע עוד דבר לגבי חנניה כי הוא ישב איתו בכלא. שמעתי הרבה אנשים ומכרים בקשר לחנניה, ביום ראיתי עשרות אנשים, וסנקר היה כאחד מאלה, כדי שאלמד משהו שאולי איני יודע" (עמ' 5398). ראשית, ניתן לראות כי קיימת סתירה מסוימת בין גירסתו של רפי בתגובה לכתב האישום, שם גרס כי סנקר יזם את הפגישה בשל קשיים כספיים, לבין עדותו בה מסר כי מטרת הפגישה היתה ניחום אבלים, וכי טרם הפגישה לא ידע על כך שסנקר יבוא אליו בבקשות כלשהן. רפי טען לפנינו, מפי בא כוחו, כי אין מדובר בסתירה מאחר שבתגובתו לכתב האישום התייחס לתוכן השיחה עם סנקר בפגישה עצמה, ולא לרקע לפגישה. אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם תגובתו של רפי לכתב האישום – כיוון שמן ההקשר והנוסח עולה כי היא מתייחסת לרקע לפגישה ולא לתוכנה. הסתירה שבדברי רפי מערערת במידה מסוימת את מהימנות תיאורו את ההתרחשויות קודם לפגישה ברעננה צפון ואת הסיבות לקיום הפגישה. שנית, וחשוב מכך, רפי לא נתן הסבר משכנע להסכמתו לקיום המפגש, על אף הסיכונים, העלויות והמאמצים הלוגיסטיים שהיו כרוכים במימושו. אין זה סביר בעינינו כי בקשה למפגש ניחום אבלים, או לסיוע כלכלי, שמקורה באדם זר לגמרי – היתה מובילה את רפי, במצבו לאחר רצח חנניה, לקיום מפגש כמו זה שהתרחש בצומת רעננה צפון. כפי שנקבע בהכרעת הדין, מטרות אלו בהחלט נראה כי ניתן היה להשיג גם בעזרת שליח או שיחה טלפונית, ללא מפגש פנים אל פנים, הכרוך בכל הקשיים כאמור. 70. מעבר לסתירות שנתגלו בין גירסאותיו של רפי, ראוי לתת את הדעת גם לפער מסוים בין גירסאותיהם של רפי וצ'רלי בעניין הרקע להיכרות עם סנקר. בעוד שרפי העיד כי ידע טרם המפגש ברעננה צפון כי סנקר הוא אסיר בבריחה, ועל כן אינו יכול להגיע לביתו, צ'רלי העיד כי באותה עת כלל לא ידע כי סנקר אסיר נמלט. לפי גירסת צ'רלי, הוא גילה שסנקר אסיר בבריחה רק מאוחר יותר, עת נעצרו השניים במחסום משטרתי – ואז הסביר לו סנקר כי שמו ירון סנקר ולא אליקו, כפי שהזדהה עד אז, וכי הוא אסיר בבריחה. צ'רלי ניסה להסביר את הפער הזה בין גרסתו לגרסת רפי בעדותו, בחקירה הנגדית, ואמר כי הבין שרפי ערך בירור לגבי סנקר ולכן ידע מיהו כבר בפגישה ברעננה צפון, אך לא שיתף אותו במידע זה (עמ' 5455, 5474). נוכח הסברו של צ'רלי, לא ניתן להצביע על סתירה בין גירסאותיהם של רפי וצ'רלי, אולם העניין עודנו מעלה תמיהה. כיצד יתכן כי צ'רלי, שקישר בין סנקר לרפי לשיטת המערערים, לא ידע כי מדובר באסיר בבריחה, ואילו רפי, ששמע על סנקר מצ'רלי הבין זאת? מהיכן בדיוק נתגלה לו מידע זה? ומדוע המידע נותר בחזקת רפי בלבד ולא עבר גם לצ'רלי? הרי מעבר ליחסים הקרובים בין רפי לצ'רלי באופן כללי, צ'רלי היה גם איש הקשר בין סנקר לבין רפי (רפי אמר לסנקר כי יוכל ליצור עימו קשר דרך צ'רלי). הטענה כי מחד צ'רלי הוא זה שהפגיש בין סנקר לרפי, ומאידך צ'רלי כלל לא ידע את שידע רפי על זהות סנקר (עוד בטרם המפגש ברעננה צפון), נראית בעייתית ביותר. 71. חשוב לציין כי יתכן בהחלט שכפי שנטען על ידי המערערים, עובדת היותו של סנקר אסיר בבריחה ועבריין אלים היא שעומדת מאחורי מערך האבטחה המוגבר שטרח רפי להביא לפגישה, וכשלעצמה אינה מעידה בהכרח על כך שבפגישה נקשר קשר לביצוע עבירות פליליות. אולם, כאמור, ההסברים שנתן רפי לקיומה של הפגישה אינם משכנעים, ורפי לא היה טורח להיפגש עם סנקר כפי שנפגש למטרה תמימה של ניחום אבלים או מתן סיוע כספי לנזקק. נוסיף ונאמר כי אילו מדובר היה בשיחה "תמימה" של ניחום אבלים, כלל אין זה ברור מדוע יטרח רפי (כך לפי גירסתו וגירסת משה) לשוחח עם סנקר בנפרד משאר הנוכחים בתחנת הדלק, כולל אחיו משה, שאך סביר שיטול אף הוא חלק בשיחת ניחומים שכזו, כאבל על חנניה המנוח. רפי השיב בחקירתו הנגדית כי "זזתי ביחד איתו כשדיברנו באופן טבעי לי, משה עמד עם המאבטחים האחרים, הם היו מסביבי ברמה של מרחק, לא הסתודדנו, איני מכירו" – אולם בכך אין הסבר המניח את הדעת. גם אם נהג דרך קבע לדבר במרחק ממאבטחיו, אין זה מסביר מדוע הרחיק את משה מן השיחה שעניינה ניחומו על מות אחיו. זאת, במיוחד נוכח העובדה שאין חולק על כך שבחלק מן הפגישות האחרות שנערכו עם סנקר, מאוחר יותר בגן הזכרון בכפר סבא, השתתף גם משה. ישנה מידה מסוימת של צדק בטענתו של רפי על כך שאין זה מתקבל על הדעת לקשור קשר לרצח עם אדם שזה עתה פגשת לראשונה, בשיחה של כמה דקות בלבד. אולם, נראה כי יתכן בהחלט שהיתה מידה מסוימת של הכנה והיכרות שקדמה לפגישה – בשיחת טלפון מקדימה בין השניים, אותה תיאר סנקר, או באמצעות המתווך שהפגיש בין סנקר לרפי. יתכן כי ראוי היה לנסות ביתר שאת למצות את החקירה בעניין איתור שיחה מקדימה למפגש בין סנקר לרפי, אולם העובדה כי לא נמצאה הוכחה לקיומה של שיחה שכזו בראיות התקשורת אינה כה משמעותית. אחרי הכל, יש לזכור כי סנקר לא סיפק מידע על אמצעי ההתקשרות ששימשו אותו עובר לחבירתו למערערים, ויתכן בהחלט כי רפי נהג להחליף את אמצעי ההתקשרות שלו בתכיפות גבוהה ביותר. אפשרות זו נלמדת, בין היתר, מדפוסי הפעילות התקשורתית אותם תיארו סנקר וצ'רלי, אשר דיברו על כך שנהגו להחליף כרטיסי SIM בתדירות גבוהה (ת/460ו', עמ' 20; ת/460ז', עמ' 4; ת/463א', עמ' 6-5; עדות צ'רלי, בעמ' 5471), ומכך שנתפסה בדירתו כמות גדולה של כרטיסי SIM שטרם נעשה בהם שימוש (עמ' 5912 להכרעת הדין). 72. לכל האמור מעלה יש להוסיף כי את המפגש ברעננה צפון יש לראות לא רק כאירוע בודד, אלא כאירוע מרכזי ומכונן במסגרת רצף האירועים במערכת היחסים שבין סנקר למערערים. על כן הארכנו בפירוט הדברים. נוכח ריבוי הפגישות שלאחריו, היחסים ההדוקים עם צ'רלי, וראיות התקשורת השונות (במיוחד באישום הראשון), קשה עוד יותר לראות במפגש הזה מפגש תמים לניחום אבלים או סיוע כספי – כיוון שמערכת היחסים בין סנקר למערערים אינה מאפיינת יחסים של נזקק ותומך (ועל כך נרחיב בהמשך בחלק המתייחס לאישום השני). 73. לסיכום, למרות היעדר אינדיקציות ישירות לתוכן השיחה בין סנקר לרפי, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא כי המפגש בצומת רעננה צפון עסק בתכנים פליליים וכי מפגש זה כונן את הבסיס לפעילות עבריינית משותפת של סנקר והמערערים. נעבור עתה לבחינת שלושת האישומים שבגדרי הערעור. ו. האישום הראשון 1. ערעורו של רפי 74. ביחס לאישום הראשון, משיג רפי על קביעותיו של בית המשפט קמא ועל המסקנות הנובעות מהן בחמישה ראשי טענות: ראיות התקשורת; הפגישה ברשפון; מהימנות אמרותיו של סנקר; הטענה כי מקורו של הירי בזריהן הוא במשפחת אבוטבול; והטענה כי זיכויו של בוגנים מחייב לזכות גם אותו. נידרש לטענות אלו לפי סדרן. במסגרת זו אף נבחן אם יש בראיות שהובאו, לצד גירסתו של סנקר, תמיכה ראייתית מסוג סיוע לגירסתו של האחרון אשר נדרשת כתנאי להרשעה כפי שקבענו מעלה. (א) ראיות התקשורת 75. חלק ניכר מערעורו של רפי על הרשעתו באישום הראשון מכוון למסקנות שהסיק בית המשפט קמא מראיות התקשורת ולמשקל שייחס להן. בראשית הדברים יש להזכיר את קביעת בית המשפט קמא כי פלטי האיכונים – אותם פלטי מחשב שהפיקו חברות הסלולאר, המעידים על מיקומם של מכשירי הטלפון שבהם השתמשו המעורבים בפרשה בשעת קבלת והוצאת שיחות – לא התקבלו על ידי בית המשפט קמא כראיה לאמיתות תוכנם. על כן, ראיות התקשורת שניתח בית המשפט קמא כוללות פירוט שיחות "רגיל" של המנויים המעורבים, קרי: את מספרי השיחות היוצאות והנכנסות, מועדן ומשכן. אמיתות תוכנם של פלטים אלה אינה שנויה במחלוקת. 76. ערב הדיון בערעור, הגישו רפי ומשה בקשה להתיר להם להגיש ראיות נוספות. הראיות שהתבקש להגישן הן – באופן מפתיע – פלטי האיכונים של מספרי הטלפון הסלולאריים; אותם פלטים שבעניינם ניהלה ההגנה מערכה ארוכה, "כמעט עקובה מדם" (כלשון בית המשפט קמא בסעיף 2 להחלטתו מיום 15.2.2007), בנסיון למנוע את הגשתם. דרכה של ההגנה אכן צלחה במאבק זה, והתביעה לא הורשתה להגיש את האיכונים. אף על פי כן, ובניגוד חזיתי לעמדתם בבית המשפט קמא, מבקשים כעת רפי ומשה להסתמך על אותם איכונים ממש כדי לסתור את טענת המשיבה שלפיה צ'רלי שוחח עם רפי באמצעות המכשיר של דורית (חברתו דאז ואשתו היום), לפני נסיון הרצח של זריהן ואחריו. לשיטתם, האיכונים מוכיחים שהמכשירים של רפי ושל דורית היו במרחק של למעלה מ-10 ק"מ זה מזה בעת שהתקיימה שיחת העדכון בתכוף לאחר האירוע. המדינה הסכימה בהגינותה להגשת האיכונים, ובלבד שיתאפשר לה להציג את התמונה המלאה בעניינם, דהיינו: את כלל האיכונים של מנויי רפי, משה, יוסי (אחיהם של רפי ומשה) ודורית. רפי ומשה הסכימו לכך, אולם צ'רלי התנגד להגשת איכוני מכשיריו. אי לכך, נעתרנו לבקשה להביא ראיות נוספות וקיבלנו את פלטי האיכונים של המכשירים של רפי, משה, יוסי ודורית, ככל שהם נוגעים לאישום הראשון בלבד. המדינה הגישה לנו טיעון קצר בכתב בעניין. איכוניו של צ'רלי לא הוגשו. הדיון בעניין ראיות התקשורת יתחלק אפוא לשני חלקים: בחלק הראשון יידונו הטענות לגבי פירוט השיחות, ובחלק השני נדון בפלטי האיכונים. (1) פירוט השיחות 77. רפי אינו חולק על ייחוס מספרי הטלפון הסלולאריים לגורמים שהשתמשו בהם. טענותיו מכוונות כולן למסקנות שהסיק בית המשפט קמא מהנתונים העובדתיים שאינם שנויים במחלוקת. נדון בהשגותיו של רפי לצד פירוט קביעותיו של בית המשפט קמא. ניתוח זה ישמש אותנו גם בהמשך, כשנדון בערעורו של צ'רלי על הרשעתו באישום הראשון. אין חולק כי סנקר ירה בזריהן ביום 6.5.2003 בשעה 20:19 (דיווח על הירי התקבל במגן דוד אדום בשעה 20:21). באותו יום, משעה 12:23 עד 23:20, התקיימו 57 שיחות בין מנויים סלולאריים המשויכים למעורבים (לפי כתב האישום) בירי וחלק מבנות זוגם: רפי, צ'רלי, סנקר, בוגנים, יחזקאל, יוסי, זריהן, פטריסיה ודורית (עמ' 5927-5925). בית המשפט קמא ניתח לעומק את פירוט השיחות ומצא שהוא מתיישב עם לוז גירסתו של סנקר, תומך בה ומסבך את רפי וצ'רלי בעבירות המיוחסות להם באישום זה. מסקנת בית המשפט נשענה על ריבוי השיחות ומועדן; ייחוד השימוש במכשירי טלפון מסוימים לתקשורת בין המעגל הראשון של המעורבים בביצוע העבירה (וביניהם סנקר, יחזקאל ובוגנים) לבין אלה שהיו עמם בקשר (רפי וצ'רלי), וזאת על אף שחלק מהמעורבים החזיקו יותר ממכשיר אחד; שימוש בטלפונים "מבצעיים" שהושבתו בסמוך לאחר האירוע; הצלבת שיחות בין המעורבים ברגעים הקריטיים; והעדר מעורבים אחרים. נקדים את המאוחר ונציין כי מסקנתו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו. פירוט השיחות, וכל שכן פלטי האיכונים שהוגשו לנו בהסכמה (ושאליהם נתייחס בהמשך) – תומכים בגרעין הקשה של גירסתו של סנקר ומאששים אותה. להלן נפרט את הבסיס למסקנתנו. 78. בית המשפט עמד בהרחבה על גירסתו של סנקר בנוגע ליום האירוע והצליב בינה לבין פלטי השיחות בחלוקה למקטעים שונים של היום: א. לפי סנקר, התכנית שגובשה עם רפי וצ'רלי יומיים לפני הירי הייתה שיחזקאל יקבע מפגש עם זריהן ב"קפה מיכל" ברחוב דיזנגוף בתל אביב; סנקר ובוגנים יתחזו למאבטחיו של יחזקאל, יתלוו אליו למפגש ובמהלכו יתנקשו בזריהן. גירסה זו מתיישבת עם פירוט השיחות: בשעות הצהריים של יום האירוע – בין 12:33 ל-15:21 – יש תקשורת ערה בין המעורבים התומכת בגירסה שנעשה נסיון לתאם מפגש בין יחזקאל וזריהן: 12 שיחות טלפון תכופות בין יחזקאל, זריהן, רפי, צ'רלי וסנקר. בשיחות אלה נכללו, בין היתר, שיחה בין יחזקאל לזריהן (בשעה 15:01 למשך 82 שניות); בתכוף לאחריה שיחה בין יחזקאל לרפי (בשעה 15:03 למשך 55 שניות); ומייד לאחר מכן שיחה בין רפי לצ'רלי (בשעה 15:05 למשך כ-8 שניות) – דפוס המעיד על כך שרפי עדכן את צ'רלי – ששימש איש קשר בין רפי לסנקר – בדבר הנסיון לקבוע פגישה לפי המתוכנן. בית המשפט קמא דחה את גירסתו של רפי שלפיה שיחות הטלפון בינו לבין יחזקאל נסבו על ניסיונו של רפי לסייע ליחזקאל למכור את מכוניתו באמצעות קישורו עם סוכנות הרכב "קמור". לא הגיוני, כך נקבע, שהשניים ישוחחו 8 פעמים בשלוש שעות בנושא שולי זה, בו בזמן שיחזקאל מנסה לקבוע פגישה עם זריהן שמטרתה להתנקש בחייו. מסקנה זו מקובלת עלינו. כמו כן מקובל עלינו שאין בעדותו של יואב שגיא מסוכנות קמור כדי לתמוך בגירסתו של רפי. מר שגיא העיד שרפי פגש בו באקראי כשהשניים המתינו במכוניותיהם זה לצד זה ברמזור, וביקש ממנו לסייע לידיד במכירת רכב מסוג BMW, אך העניין לא התפתח מעבר לכך (עמ' 5575). ב. סנקר גרס כי המפגש בין יחזקאל וזריהן היה אמור להתקיים ב"קפה מיכל", אך מאחר שזריהן סרב תחילה להגיע לשם, נעשו שיחות טלפון בנסיון לקבוע מקום מפגש אחר, ובמקביל היו התייעצויות טלפוניות בין רפי לצ'רלי. ואכן, בין השעות 20:16-17:20 התקיימו 10 שיחות טלפון בין יחזקאל לזריהן; שיחה אחת בין צ'רלי לרפי (17:20); שני ניסיונות התקשרות של רפי לצ'רלי (17:51 ו-18:04); ו-5 שיחות שבהן התקשר צ'רלי לטלפון של דורית, אך לטענת התביעה דיבר עם רפי (18:09, 18:30, 18:51, 19:08, 19:22). בית המשפט קמא דחה את גירסתו של צ'רלי שלפיה הוא שוחח עם דורית (ולא עם רפי), ושנושא השיחות ביניהם היה טיפול במשלוח מזון שיועד לחיות-הבית של רפי. אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא בנושא זה. אכן, לא הגיוני שצ'רלי יתקשר לדורית מספר רב כל כך של פעמים בפרק זמן כה קצר בנוגע לנושא זה בלבד (בסך הכל היו 8 שיחות – ה-5 האמורות ו-3 לאחר האירוע: בשעות 20:24, 21:07 ו-21:18). יתרה מזו: צ'רלי העיד שדורית התקשרה אליו ולא הוא אליה, אך אין כל תיעוד לשיחות יוצאות מהטלפון של דורית לצ'רלי. רפי, מצידו, אישר ששוחח עם צ'רלי במשך כל הערב, אך זולת השיחות לדורית לא היו שיחות אחרות בין השניים בשעות אלו (היו שתי שיחות בשעות מאוחרות יותר – 22:58 ו-23:20). ג. סנקר טען כי בעקבות שיחות תיאום בין יחזקאל לזריהן, הועתק מיקום הפגישה מ"קפה מיכל" למסעדת "ברברסקו" הסמוכה. עוד הוא מסר כי השיחה האחרונה בין יחזקאל לזריהן הייתה בעת שסנקר ויחזקאל הגיעו במונית למסעדת "ברברסקו", שאז הבחינו בזריהן כשדיבר בטלפון עם יחזקאל. ואכן, לפי פלטי השיחות, בשעה 20:16 הייתה שיחה בין יחזקאל וזריהן שנמשכה 152 שניות, ומייד בסיומה – בשעה 20:19 – ארע נסיון ההתנקשות. ד. סנקר מסר כי לאחר האירוע הוא ברח מהמקום תוך שמאבטחיו של זריהן יורים לעברו, ואחר כך התקשר לצ'רלי וביקש ממנו שיבוא לאסוף אותו. צ'רלי סירב בטענה שהאזור סגור. סנקר המשיך להימלט בריצה שנמשכה כ-20-15 דקות, עד שהגיע לכיכר המדינה, שם התקשר שוב לצ'רלי וזה הגיע למקום ברכבו ואסף אותו. ואכן, בין 20:23 ל-20:48, משך כ-25 דקות, התנהלו 8 שיחות טלפון בין השניים (5 מסנקר לצ'רלי ו-3 מצ'רלי לסנקר), בלא שסנקר התקשר למנויים אחרים. בית המשפט דחה את גירסתו של צ'רלי שלפיה הוא אסף את סנקר לביתו לאחר האירוע משום שקיווה שהדבר יחסוך ממנו "סצינת קנאה" מצד פטריסיה, ושמאותה סיבה אף הזמינו להישאר ללון. נקבע כי גירסה זו אינה הגיונית, ואף הופרכה בעדותה של פטריסיה שאמרה כי שהותו של סנקר בבית גרמה למתיחות בינה לבין צ'רלי. ה. תמיכה לגירסת סנקר שלפיה היה האירוע ביוזמתו ובתכנונו של רפי ניתן למצוא בשיחה בין צ'רלי לרפי (באמצעות מכשיר הטלפון של דורית) בשעה 20:24:35. רצף השיחות לאחר האירוע תומך בכך: בשעה 20:23:51 התקשר סנקר לצ'רלי לראשונה לאחר האירוע. שיחה זו נמשכת 19 שניות. מייד בסיומה התקשר צ'רלי לרפי ושוחח עמו 5 שניות. הסמיכות בין השיחות מביאה למסקנה הגיונית אחת: מטרת השיחה של צ'רלי לרפי הייתה עדכונו של האחרון בדבר ביצוע נסיון ההתנקשות. בית המשפט דחה את גירסתו של רפי, אשר הכחיש שהיה צד לשיחה וטען כי באותה עת לא היה עם דורית. רפי אף אמר כי יביא את דורית להעיד בעניין זה, אך נמנע מלעשות כן (עמ' 5416). ו. סנקר מסר כי בעת נסיעת המילוט עם צ'רלי שוחחו השניים עם רפי ועדכנו אותו לגבי האירוע. ואכן, השיחה האחרונה בין סנקר לצ'רלי היא משעה 20:48, ולאחר מכן אין שיחות ביניהם – ראיה לכך שצ'רלי אסף את סנקר בסמוך לאחר שעה זו. כמו כן, בשעות 21:07 ו-21:18 יש שתי שיחות בין צ'רלי לרפי (המנוי של דורית). ז. סנקר מסר כי לאחר האירוע השמידו צ'רלי והוא את מכשירי הטלפון שלהם. סנקר הוביל את החוקרים למגרש ברחוב הנשיא בהרצליה פיתוח, בסמוך למקום מגוריו של צ'רלי, שם נמצא כיסוי לסוללה של מכשיר סלולארי. ואכן, מפלטי השיחות עולה כי המכשירים המבצעיים של סנקר ושל צ'רלי חדלו להיות פעילים בשעה 21:11 (סנקר) ו-21:17 (צ'רלי). ח. סנקר מסר כי כאשר הגיעו לביתו של צ'רלי, האחרון התחבר באמצעות מכשיר טלפון סלולארי לאינטרנט כדי לבדוק את מצבו של זריהן. פטריסיה העידה שכאשר צ'רלי וסנקר הגיעו הביתה נעשתה גלישה באינטרנט מהמכשיר שלה. ואכן, בשעה 22:07 בוצעה גלישה באינטרנט מאותו מכשיר. 79. גירסתו של סנקר נתמכת במאפייניו יוצאי הדופן של דפוס השיחות: א. ריבוי שיחות. החל משעה 12:33 ועד השיחה האחרונה לפני האירוע (20:16) התקיימו 38 שיחות בין המעורבים. לאחר האירוע, במשך פחות משעה, התקיימו 14 שיחות נוספות שבהן היו מעורבים סנקר, רפי, צ'רלי ובוגנים: 13 שיחות – בין 15:01 ו-20:16 – בין יחזקאל וזריהן (משך ימים ארוכים לפני האירוע לא הייתה כל תקשורת בין השניים); 8 שיחות – בין 12:33 ו-15:15 – בין יחזקאל (ממנוי אחר) ורפי; 9 שיחות בין צ'רלי וסנקר, שמתוכן 8 שיחות בפרק זמן של 25 דקות מייד לאחר האירוע (בין 20:23 ו-20:48); 12 שיחות בין רפי לצ'רלי, 8 מתוכן בין צ'רלי למנוי של דורית, בין 18:09 ו-21:18. באשר ל-4 השיחות הנוספות בין המנויים של רפי וצ'רלי – שתיים מהן בנות כ-10 שניות כל אחת ושתי שיחות (כפי הנראה ניסיונות שיחה) בנות פחות מ-2 שניות כל אחת. ב. שימוש במנויים "מבצעיים" והשבתתם לאחר האירוע. רפי, צ'רלי, סנקר, יחזקאל ובוגנים השתמשו כל אחד במנוי ששימש בזמן האירוע, ולאחר מכן חדל להיות פעיל (כינויי המנויים להלן מופיעים ב"מקרא" שבהכרעת הדין, עמ' 5928-5927): השיחה האחרונה של מנוי רפי-1 (המנוי "המבצעי" שהיה בקשר עם יחזקאל) הייתה בשעה 20:23; השיחה האחרונה של מנוי צ'רלי-2 (המנוי שהיה בקשר עם יחזקאל ובוגנים, אך לא עם רפי) הייתה בשעה 21:17; השיחה האחרונה מהמנוי של סנקר הייתה בשעה 21:11; השיחה האחרונה של מנוי יחזקאל-1 (המנוי שהיה בקשר עם זריהן) הייתה בשעה 20:16; והשיחה האחרונה מהמנוי של בוגנים הייתה בשעה 21:17 (בפלט של מנוי זה מופיעות 5 שיחות בלבד, כולן לצ'רלי ומאותו יום). ג. ייחוד מכשירי טלפון. המנויים "המבצעיים" שימשו לתקשורת עם המעורבים שבמעגל הראשון של ביצוע העבירה, שעה שלאותם מעורבים היה טלפון נוסף ששימש לתקשורת עם מעורבים אחרים. כך, יחזקאל ורפי משוחחים באמצעות מנוי אחד בלבד (יחזקאל-2 ורפי-1); במקביל משוחח רפי את כל שיחותיו עם צ'רלי באמצעות מנויים אחרים (רפי-2 והמכשיר של דורית). צ'רלי ייחד מנוי אחד (צ'רלי-2) לשיחות עם סנקר, יחזקאל ובוגנים, ולא התקשר ממנו למנוי "האישי" של רפי (רפי-2). ד. העדר מעורבים אחרים. המנוי שעמד בקשר עם זריהן משך כל יום האירוע הוא יחזקאל-1. מנוי זה היה בקשר עם המכשירים של זריהן וצ'רלי בלבד. כמו כן, מכשיר הטלפון של סנקר היה בקשר רק עם צ'רלי ויחזקאל. העובדה ששני המכשירים ששירתו את שני מבצעי האירוע בפועל – סנקר ויחזקאל – היו בתקשורת עם צ'רלי בלבד מזימה את הטענה כי סנקר חיפה על מעורבים אחרים. 80. מן המקובץ עולה כי מארג הראיות הכולל תומך בגירסתו המפורטת של סנקר ומוליך למסקנה הגיונית אחת: לא נותר מקום לספק סביר בדבר מעורבותו של רפי בנסיון הרצח. אכן, ההגנה סיפקה הסברים מהסברים שונים לתהיות שעלו מדפוס השיחות שתואר מעלה. כאלה הם, למשל, ההסבר למספר ונושא השיחות בין רפי ליחזקאל (סיוע למכור את רכבו של האחרון); ההסבר למספר ונושא השיחות בין צ'רלי למכשיר של דורית (טיפול במשלוח מזון לחיות הבית של רפי); וההסבר לשימוש במכשירים מבצעיים (רפי הסביר כי רפי-2 הוא קבוע ברכב ורפי-1 נייד; וצ'רלי הסביר שקיבל שיחות מבני משפחתו גם למכשירים המבצעיים, אם כי שניהם לא סיפקו הסבר מדוע המכשירים הושבתו לאחר האירוע). ייתכן שכל אחד מהסברים אלה, העומד לעצמו, עשוי היה להניח את הדעת ולהטות את הכף לעבר ספק סביר. ברם, מעבר לכך שאף אחד מהם לא נתמך בראיות חיצוניות ומהימנות, ההסברים אינם עומדים לבדם. נזכיר כי פירוט השיחות נועד אך לתמוך בגירסתו המפורטת והקוהרנטית של סנקר. צירופם של השניים מגבש יחדיו תמונה בהירה הקושרת את רפי לנסיון הרצח באופן ברור. (2) פלטי האיכון 81. כפי שצוין מעלה, פלטי האיכון של מכשירי הסלולאר ששימשו את רפי, משה, יוסי ודורית ביום הירי בזריהן הוגשו בהסכמה כראיות נוספת בערעור. לטענת ההגנה, האיכונים סותרים את גירסתו של סנקר בשני עניינים: האחד, שרפי היה נוכח בדירתו של סנקר ביום האירוע; והשני, שצ'רלי עדכן את רפי בסמוך לאחר הרצח, כשהתקשר למנוי של דורית אך דיבר עם רפי שהשתמש במכשירה. לאחר שעיינו בפלטי האיכונים, באנו לכלל דעה שאין בהם כדי לשנות את התוצאה. אדרבה: הם מחזקים את גירסתו של סנקר ומוסיפים לסבך את רפי. ובמה דברים אמורים? לפי גירסתו של סנקר, ביום האירוע הגיעו רפי ובוגנים בשעות הצהריים לדירתו של סנקר שברחוב הרכבי 1 בתל אביב (פינת רחוב לה גארדיה בשכונת יד אליהו). בוגנים הוציא מתוך תיק שנשא שני אקדחים; רפי אמר לסנקר שיבחר באקדח שבו הוא רוצה להשתמש להמתת זריהן, וסנקר בחר באקדח מסוג "גלוק". רפי אחז באקדח, הוציא מתוכו את המחסנית, פרק אותה כדור-כדור וטען אותה מחדש בטקסיות תוך שהוא מנקה במטלית את טביעות האצבע; לבסוף הוא הכניס שני כדורים מסוג "דום-דום" (hollow point) ומסר את האקדח לסנקר. לאחר מכן עזבו רפי ובוגנים את הדירה. רפי, מצידו, הכחיש שהיה בדירתו של סנקר. הוא טען שהיה באזור כפר סבא והוד השרון באותן שעות. אין חולק ששני המנויים שבהם השתמש רפי לא מאוכנים ביום האירוע בדרום תל אביב. אלא שעיון מדוקדק בעדויות ובאיכונים מעלה כי אין בעובדה זו כדי לסייע להגנה. יוסי – אחיהם של רפי ומשה, שלפי עדותו שימש מדי פעם כמאבטח שלהם – העיד כי היה עם רפי בשעות הצהריים באותו יום (עמ' 2075, שורות 22-13). הוא אמנם ציין כי בשעות אחר הצהריים היה עם משה. ברם, בשעה 15:48 יצאה שיחה בת 39 שניות מהטלפון של יוסי לטלפון של משה, המעידה שלפחות עד לאותה שעה השניים לא היו יחד; מה גם שהמנוי של משה אוכן בשעת השיחה באזור כפר סבא (ת/429א). לפי נתוני האיכון, בין השעות 15:49-15:46 המכשיר של יוסי שהה בתחום הקליטה של אתר חברת פלאפון בסמוך לפארק הספארי ברמת גן, מרחק נסיעה קצרה מביתו של סנקר (ת/240); ובשעות 16:03 ו-16:24 אוכן המנוי שלו באתר הקליטה "בית גיל הזהב – תל אביב" שבפינת הרחובות לה גארדיה ומשה דיין, מול דירתו של סנקר (ת/284, ת/284ז). איכונים אלה מעידים שיוסי, אשר הודה שבשעות הצהריים היה עם רפי, שהה בקרבת דירתו של סנקר ביום האירוע. יתרה מזו: בשעה 15:49 יצאה שיחה בת 14 שניות מהמנוי של יוסי ליחזקאל. יוסי העיד כי אינו מכיר את יחזקאל (עמ' 2077 שורה 11). הוא נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שנעשתה שיחה מהמנוי שלו לאדם שאינו מכיר, ומדבריו עולה כי מי שהיה עמו באותן שעות כנראה "חטף שיחה" (עמ' 2079-2077, 2081). רפי הודה ששוחח עם יחזקאל באותו יום, אך טען שנושא השיחות היה מכירת רכבו של האחרון (גירסה שבית המשפט קמא דחה אותה, ובדין עשה כן). הנה כי כן, משילוב נתוני האיכון עם עדותו של יוסי עולה התמונה הבאה: רפי שהה עם יוסי בשעות אחר הצהריים ביום נסיון הרצח; הטלפון של יוסי אוכן בסביבה הקרובה לדירתו של סנקר; רפי השתמש בטלפון של יוסי לשיחה עם יחזקאל לקראת שעה 16:00; ודקות אחדות לאחר מכן הגיע לדירתו של סנקר. לא נעלמה מעינינו העובדה שסנקר העיד כי "טקס" טעינת האקדח התקיים סביב שעות 12:00-11:00 בצהריים. ואולם, הפער בין השעות אינו עולה כדי סתירה מהותית לגירסתו של סנקר, אשר ייתכן שלא היה ער לשעת המפגש המדויקת. מכל מקום, העיקר הוא שבעוד שרפי הכחיש שהיה בדירתו של סנקר באותו יום (או בכלל), התמונה המסתברת מן האיכונים מראה אחרת, ומכל מקום – וכאן העיקר – אין בה כדי לסתור את לוז גירסתו של סנקר. 82. האיכונים מסבכים את רפי בנקודה מהותית נוספת: רפי הכחיש שנפגש עם יחזקאל ביום האירוע (עמ' 5408-5407). דא עקא, שגם גירסה זו אינה מתיישבת עם פלטי האיכון. המנויים של רפי ויחזקאל מאוכנים באותו מקום ובאותה שעה פעמיים באותו יום ובשני מקומות נפרדים. כך, בשעה 14:07 אוכן מכשיר הטלפון "המבצעי" של רפי (רפי-1) באתר הקליטה של חברת פרטנר ברחוב ברודצקי 68 תל אביב, מול קניון רמת אביב (ת/372, ת/373); ובשעה 14:21 אוכן המנוי "האישי" של רפי (שכונה בהכרעת הדין רפי-2) באתר הקליטה של חברת מירס, באתר בית אבות ברחוב איינשטיין בתל אביב. שני אתרי קליטה אלה סמוכים זה לזה וחופפים בחלקם. אשר ליחזקאל, בשעה 14:20 אוכן מכשיר הטלפון שלו באתר הקליטה של חברת פרטנר ברחוב ברודצקי 68 בתל אביב, באותו המקום שבו אוכנו שני המכשירים של רפי. אשר לפעם השנייה – בה בשעה שהטלפון של יוסי אוכן, כאמור, באזור פארק הספארי, הטלפון של יחזקאל אוכן באתר קליטה בדרך לוד 95, הנמצא בכביש הצמוד לפארק הספארי, בפינת דרך הטייסים המובילה לשכונת יד אליהו ורחוב הרכבי (ראו ת/370ג ו-ת/370ד). שני אתרים אלה אף הם סמוכים זה לזה וחופפים בחלקם. כמפורט מעלה, רפי התקשר ליחזקאל (מהטלפון של יוסי) שעה ששניהם היו באזור הספארי, לא רחוק מדירתו של סנקר, וכרבע שעה לאחר מכן אוכן הטלפון של יוסי בקרבת אותה דירה. מכאן, שבין השעות 13:30 ל-14:08 התקיימו 5 שיחות בין רפי ליחזקאל, ובשעת השיחה האחרונה ביניהם – בשעה 14:18 – מנוייהם אוכנו באותו אזור. כשעה וחצי לאחר מכן התקיים "מפגש איכונים" נוסף, באזור פארק הספארי, במרחק נסיעה קצר מדירתו של סנקר. העולה מן האמור הוא שרפי שיקר כשטען שלא היה בביתו של סנקר ושלא פגש ביחזקאל ביום האירוע. שקרים אלה נוגעים לנקודה השנויה במחלוקת ומסבכים את רפי במיוחס לו. 83. נדון כעת בטענות ההגנה שהביאוה לחזור בה מהעמדה הנחרצת שהציגה בבית המשפט קמא בנוגע לאיכונים. כזכור, בין השעות 18:09 ו-21:15 התקיימו 8 שיחות יוצאות מהמנוי של צ'רלי למנוי של דורית. גירסת התביעה הייתה שצ'רלי שוחח עם רפי באמצעות הטלפון של דורית. רפי, מצידו, הכחיש שהיה עם דורית באותה עת וטען כי פגש בה ב-22:00. עוד הוא העיד כי הטלפון של דורית נמצא תמיד אצלה ושיזמין אותה להעיד על כך אם צריך (עמ' 5414, 5416). ההגנה נסמכת על האיכונים וטוענת שגירסת התביעה שלפיה רפי היה עם דורית במועד קבלת שיחת העדכון הקריטית מייד לאחר הירי – שגויה, משום שבאותה עת המכשירים של רפי ודורית היו מאוכנים במרחק העולה על 10 ק"מ זה מזה. אכן, בשעה 20:24:35 אוכן המכשיר של דורית באתר "שרון-בזק" (נספח ז' לת/284); ואילו רפי-1, שקיבל שיחה בשעה 20:23:42, אוכן בתחילתה באתר "רחוב האר"י הקדוש 8 פתח תקוה" ובסופה – בשעה 20:25:14 (92 שניות לאחר מכן) – באתר "העינבל 2 פתח תקוה" (עמ' 4 לת/373). מקומות האיכון של מכשירה של דורית ורפי-1 נמצאים במרחק של כ-10 ק"מ זה מזה. יתרה מזו: מספר שניות בתום שיחה זו (בשעה 20:25:20 לפי הטלפון של דורית ובשעה 20:25:33 לפי הטלפון של רפי), יצאה שיחה בת 3 שניות מהמכשיר של דורית לרפי-2. מכך מבקשת ההגנה ללמוד שהמכשירים של רפי ודורית לא היו יחד בשעה 20:24:35. טענה זו אכן מושכת את העין, אולם היא נסמכת על תמונה חלקית בלבד. בשעה 20:25:33 – כדקה לאחר שהמנוי של דורית קיבל את שיחת העדכון מצ'רלי (20:24:35) – מאוכן רפי-2 באותו אזור שבו מאוכן המכשיר של דורית, אתר "תחנת משטרת כפר סבא" של חברת מירס, החופף בחלקו לאתר "שרון בזק" של חברת פלאפון (ת/287א, ת/287ג, נ/24). כלומר: בהפרש של דקה מהרגע שרפי-1 אוכן בפתח תקוה, במרחק של כ-10 ק"מ ממכשירה של דורית, רפי-2 אוכן באזור כפר סבא, בקרבת מכשירהּ של דורית; והרי אין חולק שרפי עצמו אינו יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. נזכיר כי אין זו הפעם הראשונה שרפי אינו מחזיק את שני מכשיריו עמו, שכן בין השעות 16:03 ו-16:24 – שעות שבהן היה מכשירו של יוסי באזור דירתו של סנקר ונעשתה ממנו שיחה ליחזקאל (שאותו יוסי לא הכיר) – רפי-1 אוכן באזור כפר סבא והוד השרון (שיחה בשעה 16:12; ת/373). רפי-2 לא אוכן באותן שעות בדיוק (כיוון שלא קיבל והוציא שיחות), אולם בשעה 15:10 הוא אוכן באזור התעשיה בהוד השרון, ובשעה 17:20 – בתחנה מרכזית בכפר סבא. 84. ההגנה מצביעה על כך שבשעה 20:27:35 – כ-3 דקות לאחר שיחת העדכון – רפי-2 אוכן באזור גבעת השלושה וכפר הבפטיסטים (ת/287ג), כ-8 ק"מ מכפר סבא. לא ייתכן, כך ההגנה, שרפי נסע מרחק זה ב-3 דקות בלבד. מר חיים קלוש, מהנדס רדיו ראשי של חברת מירס, העיד בהקשר זה שכל אתר קליטה שבמרכזו אנטנה סלולארית מכסה רדיוס של קילומטר עד שלושה, כמסומן במפה שצורפה לחוות דעתו (עמ' 2813, ת/287א). במפה זו מופיעים אתרי קליטה ותחומי הכיסוי שלהם, בין היתר באזור כפר סבא והוד השרון. מר קלוש העיד שיש סבירות של כ-70% שמכשיר שאוכן בשטח כיסוי של אתר קליטה אכן נמצא בתוך שטח הכיסוי בעת שבוצעה השיחה; ושאם יוגדל רדיוס תא השטח ב-20% עד 30%, תגבר הסבירות לכך שהשיחה תימצא בתא השטח המוגדל לכ-90% (עמ' 2815, 2829). במילים אחרות: אם שיחה מסוימת אוכנה באזור הכיסוי של אתר "תחנת משטרת כפר סבא", יש הסתברות של 70% שהמכשיר שממנו בוצעה השיחה נמצא באותו תא שטח, ויש הסתברות של 30% שהמכשיר נמצא בשטח כיסוי של אתר קליטה אחר. בהתחשב בנתונים אלה, אין להוציא מכלל אפשרות שהדברים התרחשו באופן הבא: לאחר שרפי ענה לטלפון של דורית בשעה 20:24:35 (שיחה שנמשכה 5 שניות), רפי-2 החל לעשות את דרכו על כביש 402 לכיוון דרום. בשעה 20:25:33, כשקיבל שיחה מהמנוי של דורית, הוא נמצא בקצה הדרומי של טווח הקליטה של האתר הממוקם בתחנת משטרת כפר סבא. בפעם הבאה שרפי-2 אוכן, בשעה 20:27:35, הוא נמצא בקצה הצפוני של אתר הקליטה "אזור תעשיה סגולה", צפון מערבית לגבעת השלושה וכפר הבפטיסטים. בהתחשב בחפיפה בין אתרי הקליטה, בשיעור הדיוק של האיכונים ובכך שהמרחק בין שתי הנקודות דלעיל הוא כ-4 ק"מ, ייתכן שמסקנה זו אפשרית. ברם, נוכח השאלות שמעלה נתון אחרון זה, אין בו כדי לתמוך בגירסת התביעה; אך בה במידה אין בו כדי לגרוע מהתמונה הכוללת שאינה משתמעת לשתי פנים שעולה ממכלול נתוני התקשורת והאיכונים. 85. עוד מצביעה ההגנה על 3 שיחות יוצאות שבוצעו מהמנוי של דורית לרפי-2 (בשעה 19:09:57 (6 שניות), 19:23:11 (3 שניות) ו-20:25:20 (3 שניות) (נספח ז' לפלטי האיכונים)). לשיטתה, שיחות אלו מצטרפות לאמור ומוכיחות שרפי-2 והמכשיר של דורית לא היו יחד בשעת ביצוע השיחות. אין בטענות אלו כדי לסייע להגנה. שלוש שיחות אלו בוצעו כולן בתכוף לאחר שצ'רלי טלפן למכשיר של דורית (בשעה 19:09:57 (11 שניות), 19:23:11 (3 שניות) ו-20:24:35 (5 שניות) בהתאמה), ובה בשעה שרפי-2 מאוכן באותו אזור שבו אוכן מכשירה של דורית ("תחנת משטרת כפר סבא"). בית המשפט קמא עמד על כך שדפוס זה הוא בבחינת "אינדיקציה מחשידה, שהרי משך השיחות מצביע על אי קיומה של שיחה ממש לגופו של עניין" (עמ' 5957). אכן, נתוני האיכונים שפורטו מעלה, דפוס השיחות הקצרות מהמכשיר של דורית לרפי-2 והחזקת מכשיריו של רפי זה בנפרד מזה מקשים לקבוע בידי מי היו המכשירים בכל נקודת זמן. עם זאת, לא יכול להיות ספק שמדובר בתמונה המעידה באופן ברור על מעורבותו של רפי בנעשה, באופן שמתיישב עם גירסתו של סנקר ותומך בה. נזכיר כי ההגנה הגישה את האיכונים בטענה, שיש בהם כדי לסתור את קביעתו של בית המשפט קמא לפיה צ'רלי שוחח עם רפי כשהתקשר למכשיר של דורית. האיכונים אומנם אינם מלמדים מי החזיק במכשיריו של רפי בכל נקודת זמן נתונה, אולם – כאמור – אין בהם כדי להאפיל על תמונת השיחות הכוללת. כך במיוחד מאחר שהאיכונים עצמם מסבכים את רפי, בהיותם תומכים בגירסתו של סנקר בנוגע לטענה שרפי היה בדירתו, וסותרים את טענתו של רפי כי לא פגש ביחזקאל באותו יום. (ב) טענות נוספות 86. לא מצאנו להלום גם את טענותיו הנוספות של רפי. די אם נאמר שהאופן שבו ניתח בית המשפט קמא את חומר הראיות מקובל עלינו. לכך נוסיף כי רפי אינו חולק על כך שהפגישה ברשפון אכן התקיימה, אולם טוען שאופיה היה תמים ולכן אין למצוא בה חיזוק לגירסתו של סנקר. מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא כי על רקע פירוט השיחות כאמור, אין מדובר בפגישה תמימה. עוד נטען כי סנקר מסר גירסאות שונות לגבי מועד קבלת ההוראה להתנקש בזריהן, ולגבי "טקס" טעינת האקדח: בהזדמנות אחת מסר שהוא טען את האקדח (הגירסה שתועדה בזיכרון הדברים שערך רנ"ג קול, ת/464) ובהזדמנויות אחרות גרס כי רפי עשה כן. בית המשפט קמא מצא שההבדל בין הגירסאות עשוי לנבוע מכך שרנ"ג קול ערך את זיכרון הדברים זמן מה לאחר ששוחח עם סנקר וייתכן שלא דייק. לא מצאנו יסוד להתערב בקביעה זו. עוד טוען רפי כי הראיות מצביעות בסבירות גבוהה שמקורו של הירי במשפחת אבוטבול. בית המשפט קמא קבע כי טענה זו נסתרת בראיות התקשורת, אשר מצביעות על כך שלא היו מעורבים אחרים ביום האירוע, ומנגד קושרות את המערערים למיוחס להם. גם בכך אין מקום להתערב. לבסוף טוען רפי כי משזיכה בית המשפט את בוגנים, היה מקום לזכות גם אותו מחמת הספק. אין ממש בטענה. בית המשפט קמא השתית את זיכויו של בוגנים על כך שסנקר לא זיהה אותו כשהוצג לו תצלום שלו בחקירה. ספק דומה לא התעורר לגבי רפי. לבסוף טוען רפי כי אין התאמה בין גירסתו של סנקר בדבר עיתוי השימוש בטלפון של פטריסיה; וכי סנקר סתר את עצמו כשאמר שרפי התקשר לצ'רלי לאחר האירוע, בעוד שבפועל הוכח שלא בוצעו שיחות יוצאות מהמנוי של רפי לצ'רלי באותן שעות. לא מצאנו להלום טענות אלו. אף אם נתגלו סתירות כאלו ואחרות בגירסתו של סנקר, אין מדובר בסתירות מהותיות הגורעות ממשקלה הכולל של העדות ומהתמונה הכוללת העולה ממנה. (ג) רפי – תוספת מסוג סיוע 87. בית המשפט קמא הרשיע את רפי במיוחס לו לאחר שמצא שגירסתו של סנקר נתמכת בתוספת ראייתית מסוג חיזוק. כפי שקבענו מעלה, נדרשת בענייננו תוספת מסוג סיוע, קרי: ראיה (או מקבץ של ראיות) ממקור נפרד ועצמאי, הנוטה לסבך את הנאשם באחריות למעשה המיוחס לו, ומתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. עם זאת, ראיית הסיוע אינה חייבת לחפוף במלואה את העדות שלגביה נדרש סיוע, ודי שהסיוע יתייחס לקטע מהותי שהוא חלק ממהלך ביצוע העבירה (השוו: ע"פ 5357/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (לא פורסם, 15.5.1994)). בנסיבות דנן, אין ספק כי ראיות התקשורת – כמכלול – מקיימות דרישה זו. מערך השיחות שתואר מעלה – שהוא בבחינת ראיה חיצונית לאמרותיו של סנקר – מצביע על דפוס ברור של עדכון ותיאום התומך בגירסתו של סנקר ומסבך את רפי במיוחס לו. על כך מעידות במיוחד השיחות התכופות בין זריהן ליחזקאל, יחזקאל לרפי ורפי לצ'רלי (בין השעות 15:01 ל-15:05); השיחות התדירות בין צ'רלי למכשיר של דורית לפני האירוע; והשיחות בתכוף לאחריו – בין סנקר לצ'רלי ובין צ'רלי למכשיר של דורית (בין השעות 20:23 ל-20:24). לאלה יש להוסיף את השבתת מכשירו הסלולרי של רפי לאחר הירי, שלא ניתן לה כל הסבר. יתר על כן: אפילו תמצי לומר כי ראיות התקשורת אינן מגיעות כדי סיוע (ולא כך הוא), האיכונים מספקים תוספת ראייתית מסוג זה. בעוד שרפי העיד שלא פגש את יחזקאל ביום האירוע ושלא נכח בדירתו של סנקר באותו יום, פלטי האיכונים מעידים אחרת: המכשיר רפי-1 אוכן פעמיים באותו יום ובזמנים שונים ב"מפגש איכונים" עם מכשירו של יחזקאל. הגם שזו ראיה נסיבתית, יש לה משקל משמעותי על רקע פירוט השיחות, והיא מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. לכך יש להוסיף את עדותו של יוסי והשיחה היוצאת ממכשירו ליחזקאל – שאותו יוסי אינו מכיר. המכלול מעיד על כך שרפי נכח ביום האירוע בדירתו של סנקר, בניגוד לטענתו. ראיה זו אף היא מסייעת לאמרותיו של סנקר. העולה מן המקובץ הוא שיש לדחות את ערעורו של רפי על הרשעתו באישום הראשון. 2. ערעורו של צ'רלי 88. ערעורו של צ'רלי נסב בעיקרו על המסקנות העובדתיות שהסיק בית המשפט קמא מחומר הראיות. צ'רלי טוען שבית המשפט לא ייחס משקל הולם למשקלן המצטבר של סתירות שהתגלו בעדותו של סנקר ביחס לראיות אחרות, לחלקים בעדותו שאינם הגיוניים ולתהיות שונות שלא קיבלו מענה. בכלל זה טוען צ'רלי כדלקמן: א. סנקר טען שצ'רלי נתן לו תצלום שבו מופיעים זריהן ויורם אלאל כדי שיוכל לזהות את זריהן. תצלום זה לא נמצא. כמו כן לא נמצאו הבגדים שסנקר טען שהחביא בשיחים והאקדח שטען שהשליך לנחל הירקון, וזאת על אף שנערכו חיפושים אחריהם. ב. סנקר טען כי צ'רלי היה אמצעי המילוט שלו לאחר הירי. לשיטתו של צ'רלי, גירסה זו אינה הגיונית מהטעם שלא סביר שסנקר – אשר העיד על עצמו כי הוא מקצועי ויסודי (ת/464א) – ינסה לרצוח את זריהן בערב יום העצמאות, בשעה שהרחובות הומים אדם ובקרבת מטה המשטרה, בלא לדאוג לאמצעי מילוט זמין קודם לכן. נזכיר כי סנקר אמר שהוכן עבורו קטנוע כאמצעי מילוט. סנקר לא נשאל בחקירתו מדוע החליט להסתייע בצ'רלי במקום להימלט בקטנוע, וזהו, לטענת האחרון, מחדל חקירה חמור. ג. רחלי קליינברג, מלצרית במסעדת ברברסקו, ודני פורת, שף במסעדה, שהיו עדים לירי, העידו כי יצא אדם אחד מהמונית שלא לבש בגדי מאבטח. סנקר, לעומת זאת, טען כי יצאו מהמונית שני אנשים (הוא ויחזקאל) ושהוא עצמו לבש בגדי מאבטח. כמו כן, ברוך פילו, שהיה מאבטח ונהג של זריהן, העיד שסנקר רץ לכיוון הים, בעוד שסנקר טען כי הוא רץ לכיוון כיכר המדינה. ד. סנקר טען שלאחר הירי הוא התחבא בחצר של אחד הבתים הסמוכים, ושראה משם את תחנת המשטרה; הוא פשט את מדי המאבטח והחביא אותם ואת האקדח בשיחים; ולאחר מכן טלפן לצ'רלי וביקש שיבוא לאסוף אותו. צ'רלי לא היה באזור, ומכך יש ללמוד, לשיטתו, על חוסר מעורבותו. ה. סנקר טען כי לאחר שהוריד את מדי המאבטח הוא רץ בין רבע שעה לעשרים דקות עד שהגיע לכיכר המדינה, שם צ'רלי אסף אותו. צ'רלי, מצידו, טוען שגירסה זו לא הגיונית בהינתן פרק הזמן הקצר שחלף משעת הירי (20:19) ועד האיסוף (השיחה האחרונה לפני האיסוף הייתה בשעה 20:48). במהלך פרק זמן זה סנקר ברח ממקום האירוע, התחבא בחצר סמוכה, פשט את מדי המאבטח והחביא אותם, רץ כ-1.3 ק"מ ברחוב הומה אדם, שוחח 8 פעמים בטלפון, ואף קנה בירה ולגם ממנה. ו. צ'רלי טוען שקביעת בית המשפט כי הוא השתמש ב"טלפון מבצעי" אינה מבוססת, שכן הוא קיבל שיחות למכשיר זה מבני משפחתו ואף ענה לשיחות אחרות שקיבל, זולת שיחותיה של פטריסיה. עוד טוען צ'רלי כי בית המשפט לא ייחס משקל להודעת סנקר במשטרה, אשר מצד אחד אמר שהוא לא זוכר את מספר הטלפון של צ'רלי, ובאותה נשימה שייך לצ'רלי מספר שהציגו לו החוקרים. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו שהיה צורך בהשמדת המכשירים הסלולאריים מאחר שהדבר אינו בבחינת ידיעה שיפוטית; ובקביעתו כי מעדותה של פטריסיה עולה שצ'רלי וסנקר בדקו יחד באינטרנט הסלולרי את מצבו של זריהן, ולא סנקר לבדו. ז. צ'רלי משיג גם על מסקנותיו של בית המשפט קמא בנוגע לפגישה ברשפון ולביקור בבית החולים איכילוב בכוונה להתנקש בזריהן; ועל היפוך נטל הראיה בנוגע למנוי צ'רלי-2. בהקשר זה טוען צ'רלי כי הגם שאין חולק כי בשלב כלשהו מנוי זה היה בשימושו, לא היה מקום להפוך את הנטל ולדרוש ממנו להוכיח שלא השתמש במנוי זה ביום האירוע. ח. לבסוף טוען צ'רלי כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל לטענת האליבי שלו. לדבריו, ביום האירוע הוא שהה עם בחורה בשם גליה. כמו כן נטען שבית המשפט לא ייחס משקל לעדותו של מריוס דיינאוסקאס שהיה עד בתיק הבלארוסים ושאמר במשטרה בנוגע למעורבותו של צ'רלי בפרשה כי "צ'רלי זה כלום, אף אחד" (ת/680, עמ' 8-7). 89. לאחר שבחנו את טענותיו של צ'רלי לעומקן, לא ראינו להתערב במסקנותיו המפורטות של בית המשפט קמא בנוגע אליו, המקובלת עלינו כשלעצמן. לא ראינו צורך לחזור על הדברים לפרטי פרטים. נשוב ונדגיש, כי בית המשפט קמא מצא את גירסתו של סנקר מהימנה. בכך אין יסוד להתערב. חלק מהטענות המועלות אינן מעלות בהכרח תהיות. כך, למשל, פרק הזמן שחלף מרגע הירי ועד שצ'רלי אסף את סנקר אינו מעורר תהיה מיוחדת. נזכיר כי השיחה האחרונה בין סנקר לצ'רלי לפני האיסוף הייתה בשעה 20:28 – כ-27 דקות לאחר הירי, אולם שעת האיסוף המדויקת אינה ידועה, ויכולה להיות בסמוך לפני השיחה הראשונה של צ'רלי למכשיר של דורית (בשעה 21:07). אף העובדה שלא אותרו הבגדים שסנקר החביא בשיחים אינה מעוררת בעינינו קושי מיוחד. כמו כן, אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לטענת האליבי המאוחרת והכבושה שהעלה צ'רלי: בעוד שבחקירתו במשטרה אמר כי היה עם בחורה בשם מיי, לראשונה על דוכן העדים טען כי היה עם גליה (הוא נקב בשם פרטי ושם משפחה). 90. אכן, וכפי שציינו מעלה, ייתכן שחלק מהטענות שצ'רלי מעלה עשוי לעורר שאלות כאלה ואחרות, וכי גירסתו של סנקר אינה מתיישבת עם כל פרט ופרט המופיע בחומר החקירה רב-ההיקף שנאסף בתיק זה. כך, למשל, ניתן אכן לתהות מדוע סנקר לא דאג לאמצעי מילוט טוב יותר בהינתן שמדובר ביום העצמאות ושהירי בוצע בסמוך לתחנת משטרה, ולא השתמש בקטנוע שהוכן מבעוד מועד (אם כי תשובה אפשרית לכך היא ששימוש בקטנוע בערב יום העצמאות וברחוב הומה אדם היה מגביר את הסיכוי שסנקר ייתפס). עם זאת, אין די בתהיות אלו כשלעצמן או באיזה מהטענות האחרות שצ'רלי מעלה (ושבית המשפט קמא התייחס לכולן בהרחבה) כדי לגבש מסה קריטית, שיש במשקלה כדי להעלות ספק ביחס לגירסתו של סנקר בנקודה מהותית ומרכזית. לא אחת נפסק, כי יש להבחין בין "'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 223 (2002); ע"פ 2860/08 אבו סריס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 28.7.2010); ע"פ 8203/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ה (לא פורסם, 9.9.2012)). בענייננו אין לומר כי התגלו סתירות בנקודות מהותיות בגירסתו של סנקר, לא כל שכן בגירסה כמכלול, המעמידות אותה בספק סביר (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 651 (1993)). נזכיר שוב כי זולת פירוט השיחות התומך בגירסתו של סנקר לכל אורכה ורוחבה (כאמור בדיון בערעורו של רפי), גירסתו נתמכת בראיות חיצוניות נוספות ובהן עדותו של ניסים מלכה, מאבטחו של זריהן, שאמר כי האדם שירה בזריהן לבש מעיל של מאבטחים; חוות דעת מומחה מז"פ שקבעה כי אחד הקליעים שנמצא בתוך המסעדה הוא מסוג של Hollow Point כפי שטען סנקר (ת/27); מכסה הסוללה שנמצא במקום שאליו סנקר הוביל את החוקרים וטען ששם צ'רלי והוא השמידו את מכשירי הסלולאר; ועדותו של דוד אשכנזי מ"קפה מיכל", שהעיד על פגישה של שלושה חשודים ומאבטח ביום האירוע ועל כך שביקש מהם לעזוב את המקום. לכל אלה יש להוסיף את צירופי המקרים שלא זכו להסבר מניח את הדעת: הפגישה ברשפון, שהתקיימה ביום הירי וכללה את המעורבים בו, והעובדה שבאותו יום עזב סנקר את דירתו בתל אביב ועבר להתגורר עם צ'רלי ובת זוגו בהרצליה. כל אלה תומכים במסקנת בית המשפט קמא כי יש להקנות לגירסתו של סנקר את מלוא המשקל ביחס לאירועי היום ולמעורבותו של צ'רלי במיוחס לו. 91. כאמור, בית המשפט קמא הסתפק בתוספת ראייתית מסוג חיזוק להרשעתו של צ'רלי על סמך אמרותיו של סנקר, בעוד שלפי קביעתנו מעלה נדרשת תוספת מסוג סיוע. ואולם, הצטרפותן של הראיות הנסיבתיות הבאות עולה כדי תוספת ראייתית מסוג זה: דפוס השיחות שתואר בהרחבה מעלה המעיד על תפקידו המרכזי של צ'רלי בפרשה; השבתת מכשירו של צ'רלי בסמוך לאחר האירוע בלא שניתן לכך כל הסבר; וכיסוי הסוללה שנמצא במקום שבו סנקר טען שצ'רלי והוא השמידו את המכשירים. אלה הן ראיות חיצוניות הנוגעות לסוגיות השנויות במחלוקת ומסבכות את צ'רלי במיוחס לו. אשר על כן, מסקנתנו היא שגם לגבי צ'רלי נמצאה בחומר הראיות תוספת מסוג סיוע שיש בה כדי לבסס את הרשעתו מעבר לספק סביר. 92. טענה חלופית שהעלה צ'רלי, היא שיש להרשיעו כמסייע ולא כמבצע בצוותא. אין לקבל טענה זו. צ'רלי היה החוליה המקשרת הבלעדית בין רפי, יוזם התוכנית העבריינית, לבין סנקר, המבצע בפועל. הוא קיבל מרפי מידע לגבי מועד הפגישה עם זריהן, והעבירו לסנקר כחלק מהתוכנית להמית את זריהן, ומתוך כוונה ברורה להוציאה מן הכוח אל הפועל. תרומתו של צ'רלי למעשה העבירה משמעותית ומרכזית, וספק אם העבירה הייתה מתממשת לולא תרומה זו (להבחנה בין מבצע בצוותא למסייע ראו דיון בהמשך, במסגרת הפרק העוסק באישום השני וכן ראו ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 95-90 (לא פורסם, 28.7.2011); ע"פ 8273/07 כואזבה נ' מדינת ישראל, פסקאות 49-46 (לא פורסם, 18.7.2012)). המתבקש מן האמור הוא שדין ערעורו של צ'רלי על הרשעתו באישום הראשון להידחות. 3. אישום ראשון – תוצאה 93. התוצאה היא שאין מקום להיעתר לערעורם של רפי וצ'ארלי על הכרעת הדין במסגרת האישום הראשון. ז. האישום השני 94. האישום השני, שבמסגרתו הואשמו והורשעו שלושת המערערים, עוסק בנסיון רצח של שלום דומרני בביתו באשקלון, במסגרתו נורה ונפצע שי בן-אמו, אחד מאנשיו של דומרני. ראשית, נפרט את המתואר באישום השני. שנית, נסקור בקיצור רב את הכרעת הדין של בית המשפט קמא. שלישית, נתאר את התפתחות גירסת סנקר לאירועים המתוארים באישום זה, שהיא הבסיס לאישום ולהרשעה, ונדון בטענת ההגנה כי סנקר השמיע שתי גירסאות סותרות בעניין זה. רביעית, נדון בטענותיהם של חלק מהמערערים (רפי ומשה) לכך שאין מקום להרשיעם בעבירות המיוחסות להם כיוון שגם לפי גירסת סנקר עצמה, שהיא הבסיס להרשעה, לא נעברו עבירות אלו – תוך דיון נרחב לפי דיני השותפות. חמישית, נדון בשאלה האם קיים סיוע ראייתי לגירסת סנקר, כפי שקבענו שנדרש לצורך הרשעת המערערים. נקדים ונאמר כי התוצאה אליה הגענו היא כי יש לזכות את משה מן העבירות בהן הורשע באישום השני ולוא מחמת הספק, ואילו באשר לרפי וצ'רלי סבורים אנו כי יש להותיר את הרשעתם על כנה. 1. האישום השני בכתב האישום 95. לפי המתואר באישום השני שבכתב האישום, קשרו שלושת המערערים קשר לגרום למותו של שלום דומרני, אשר הביע סיפוק מרציחתו של חנניה המנוח. רפי ומשה החליטו על כך לאחר רציחתו של חנניה, ובסמוך לפגישה ברעננה צפון, בה נרתם סנקר למשימה, הצטרף גם צ'רלי לקשר. במהלך אפריל-מאי 2003 פעלו סנקר וצ'רלי לקידום תכנית רציחתו של דומרני. השניים נסעו לאשקלון, תכננו את הרצח וערכו תצפיות באיזור ביתו של דומרני. כמו כן, צ'רלי השיג שלט רחוק המאפשר לפתוח את החנייה התת-קרקעית של ביתו של דומרני, ונתן אותו לסנקר. לסנקר וצ'רלי נודע כי ביום 2.6.2003 צפוי דומרני לצאת את ביתו, בו שהה באותה עת במעצר בית, לטובת דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לפיכך, החליטו לנסות להביא למותו במועד זה, ביציאה מביתו. ביום 1.6.2003 הגיעו השניים לאשקלון, לדירה באזור המרינה, בה שהו באותה עת "האשקלונים", ז'אנו, בגה, יוני ודדו. בדירה היו אקדחים ותחפושות לצורך ביצוע ההתנקשות. למחרת בבוקר, בשעה 9:30 לערך, הגיעו סנקר ובגה לביתו של דומרני ברכב מסוג סובארו אימפרזה מצוידים באקדחים עם משתיקי קול. סנקר היה מחופש – לבוש סרבל וכובע, וזקן ושפם מודבקים לפניו. השניים נכנסו לבניין דרך החנייה בעזרת השלט שסיפק צ'רלי. שאר המעורבים – צ'רלי, מישל, יוני ודדו – הגיעו גם הם לקרבת הבית בשני כלי רכב נוספים. מישל, שהיה חמוש, הסתתר בבניין שמול לבניין שבו גר דומרני; צ'רלי המתין ברחוב סמוך עם רכבו; דדו עלה על גג בניין סמוך ותיצפת משם על כניסת הבניין של דומרני; ויוני חיכה עם רכבו מאחורי הבניין של דומרני בכוונה לשמש כנהג רכב המילוט לאחר האירוע. לאחר שנכנסו לבניין, עלו סנקר ובגה, באמצעות מעלית הבניין, לקומה האחרונה, ומשם עלו לגג והמתינו ליציאתו של דומרני מדירתו. בשעה 10:48 התקשר דדו לשניים ומסר להם כי אדם ושמו שי בן-אמו מתקרב לבניין. השניים המתינו כמה דקות, ואז ירדו לקומה הראשונה, בידעם שדומרני מתגורר בקומה השנייה. כשראו שהמעלית עצרה בקומה השנייה, סבר סנקר כי דומרני הוא שנכנס למעלית, בדרכו לבית המשפט. השניים הזמינו את המעלית, כדי שתעצור בקומה הראשונה, וסנקר שלף את אקדחו והמתין לפתיחת דלת המעלית. לכשנפתחה דלת המעלית, ראה סנקר כי אין המדובר בדומרני, אלא בשי בן-אמו, ששאל את סנקר: "מי אתה? מה אתה רוצה?". סנקר הבין כי נחשף, וירה בבן-אמו שלושה כדורים, ובגה הצטרף אליו וירה גם הוא כדור בודד בבן-אמו. אז, נמלטו השניים מן הבניין דרך המדרגות, עלו לרכבו של יוני ונמלטו מהמקום. כתוצאה מהירי, נגרמו לשי בן-אמו פצעי ירי בבית החזה השמאלי, צואר ויד שמאל, וכן קרע בטחול ובסרעפת והוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ. למחרת, אסף צ'רלי את סנקר מדירתו והסיעו לגן הזכרון בכפר סבא, שם פגש ברפי על מנת לדווח לו על פרטי ההתרחשות. באמצעות תנועות ידיים, שאל רפי את סנקר מדוע לא ירה בראשו של בן-אמו. כשטען סנקר שלא רצה להמיתו כיוון שהוא חף מפשע, ענה רפי "לא חשוב. היית נותן לו בראש". כמה ימים לאחר פגישה זו, התלונן סנקר באוזני צ'רלי על כך שלא דואגים לו כיאות למרות שהוא לוקח על עצמו את מלוא הסיכונים. צ'רלי העביר מסרים אלו לרפי, ובעקבות זאת התקשר רפי לסנקר ונקבעה פגישה מיידית בגן הזכרון. צ'רלי אסף את סנקר והביא אותו למקום, ולאחר זמן קצר הופיעו גם רפי ומשה. בתגובה לתלונותיו של סנקר ואמירתו כי יקח את חפציו ו"ילך לחיים שלו", פנה אליו משה ושאל אותו: "מה אתה רוצה? אתה באת אלינו". סנקר הבהיר שברצונו לקבל יחס כמו של אח, אוטו צמוד, מזגן בבית ושותף מקצועי (להבדיל מצ'רלי שאינו בנוי לתפקיד) שיוכל לאבטח אותו, להסיע אותו על האופנוע ולהחזירו מזירת הפעולה. בעקבות זאת, פנה רפי לצ'רלי וביקש ממנו לשכור אופנוען טוב שיסייע לסנקר. בעקבות המיוחס בכתב האישום, הואשמו שלושת המערערים בקשירת קשר, יחד עם סנקר, לגרימת מותו של דומרני – עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; בנסיון שלא כדין, יחד עם סנקר, בגה, ז'אנו, יוני ודדו, להביא למותו של דומרני – עבירה על סעיף 305(1) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; ובפציעה שלא כדין, בצוותא חדא ובנסיבות מחמירות, יחד עם סנקר, בגה, ז'אנו, יוני ודדו, את שי בן-אמו – עבירה על סעיף 334 יחד עם סעיפים 335(א)(2), 29(ב) ו-34א(א)(1) לחוק העונשין. 2. הכרעת בית המשפט קמא באישום השני 96. בהכרעת הדין תוארו בהרחבה ונדונו טענות הצדדים בנוגע להיבטיו השונים של האישום השני. בסיכומו של דבר, הכריע בית המשפט כך: בעניינו של רפי – נקבע שרפי אישר את קיומם של המפגשים ברעננה צפון ובגן הזכרון בדיעבד, ושיש בכך כדי לקשור אותו ולהפלילו בנטען בכתב האישום. באופן ספציפי לגבי האישום השני, היעדרן של ראיות תקשורת הקושרות את רפי ישירות לאישום זה אינו מביא למסקנה כי לא הוכח הקשר של רפי לאירוע. הדבר סביר, במיוחד נוכח גירסתו של סנקר, לפיה רפי נהג לנקוט במידור טלפוני, והנחה את סנקר ליצור עמו קשר דרך צ'רלי. בית המשפט קבע כי תפקידו של רפי היה קריטי, וכי אלמלא הנחיותיו לסנקר והאופן שבו קישר אותו ל"אשקלונים", המעשים המתוארים לא היו מתבצעים. לפיכך, הורשע רפי באישום זה בקשירת קשר לביצוע פשע, ובביצוע בצוותא של עבירות נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות. בעניינו של משה – קבע בית המשפט כי מעורבותו היתה מצומצמת בהשוואה לזו של אחיו רפי. גם לפי גירסתו של סנקר, משה היה פסיבי יחסית ולא נתן לו הוראות כלשהן בפגישה המקדימה והמכוננת ברעננה צפון. לגישת בית המשפט, מעורבות מצומצמת זו מצדו של משה מובילה למסקנה כי הוא אינו מצוי במעגל הפנימי של העבירה, ושאין להרשיעו כמבצע בצוותא. עם זאת, בית המשפט הרשיע את משה כמסייע בעבירת נסיון לרצח ובעבירת פציעה בנסיבות מחמירות, ומשה אף הורשע בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט נימק את הרשעתו של משה בכך שהיה מעורב בשיחה בין רפי לסנקר בפגישה ברעננה צפון; בכך שמשה עצמו אינו מכחיש קיומה של פגישה בגן הזכרון; ובכך שאינו מקבל את הסבריו של משה לעניין תשלום עבור שירותי הטלוויזיה בלווין על ידו לדירה שבה שהה סנקר. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי משה שמר על זכות השתיקה במהלך חקירותיו במשטרה, והכחיש באופן גורף כל קשר לסנקר; ואישור בדיעבד של מפגשים שקיומם נתמך בראיות חיצוניות (עדויות המאבטחים) אינו פועל לטובתו אלא הוא בעל משקל ראייתי כנגדו. בעניינו של צ'רלי – קבע בית המשפט כי משקל מכלול הראיות לחובתו, ובמיוחד ראיות התקשורת החותכות, גובר על טענות ההגנה, המתמקדות בסתירות בגירסת סנקר ובפגמים בעדותה של פטריסיה, בת זוגו של צ'רלי ששימשה כעדת תביעה ועדותה אמורה היתה לתמוך בגירסת סנקר. לפיכך, הורשע צ'רלי בקשירת קשר לביצוע פשע, ובביצוע בצוותא של עבירות נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות. 3. ההתפתחויות והתמורות בגירסתו של סנקר בנוגע לאישום השני 97. גירסתו של סנקר בנוגע לאישום השני עברה תמורות משמעותיות במהלך חקירותיו במשטרה בחודשים מאי-יוני 2004. באי כוחם של שלושת המערערים עמדו על כך שתמורות אלו מלמדות רבות על מידת מהימנותו של סנקר – באופן כללי, ובפרט בנוגע לאישום השני. לגישת המערערים, סנקר הציג שתי גירסאות מפורטות השונות באופן מהותי זו מזו: "הגירסה הראשונה", בה טען כי פעל לבדו בנסיון הרצח וצ'רלי סייע לו להימלט, ו"הגירסה השנייה", לפיה פעל עם האשקלונים, וצ'רלי זכה לתפקיד מעט עמום ואולי אף מצומצם יותר. לטענתם, ניתן ללמוד מכך שאין זה נכון לראות בתיאור המפורט שמסר סנקר סימן לאמיתות דבריו, כיוון שהוא הוכיח את יכולתו למסור כמה גירסאות מפורטות לאותו אירוע, אשר חלקן, כמובן, שקריות. עוד הוסיפו המערערים, כי טענה על כך שהפער בין הגירסאות ניתן להסבר על ידי רצונו של סנקר להימנע מלהפליל אחרים, אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שסנקר עצמו הפליל אחרים על ימין ועל שמאל, כולל אותם אשקלונים שעליהם לכאורה ניסה להגן בפרשה ספציפית זו (בזמן שהפליל אותם ברצח שקד שלחוב ז"ל). המערערים שבים ומפנים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 994/04 (בעניין האשקלונים), שם נקבע כי ניכר שגירסאותיו השונות של סנקר לתיאור האירועים נמסרו כשהוא במצב נפשי קשה, ותיאוריו אינם מאפשרים לקבוע כי אחת מגירסאותיו היא הנכונה מעל לכל ספק סביר. אכן, להבדיל מז'אנו ובגה, שבאחת מגירסאות סנקר הושמטו ובשנייה שולבו, שלושת המערערים לקחו חלק בפרשה על-פי כל אחת מגירסאותיו של סנקר. אולם, לגישתם ניתן ללמוד מחוסר האמון שייחס לו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כי מדובר באדם שיעליל באופן חסר מעצורים על מנת לקדם את שאיפותיו להיות עד מדינה. 98. כפי שנַראה עתה, בחינת התפתחות גירסאותיו של סנקר מבהירה מעל לכל ספק כי בניגוד לטענות המערערים, אין בנמצא שתי גירסאות השונות זו מזו באופן מהותי, אלא גירסה אחת, אשר הלכה ונחשפה באופן הדרגתי. קיימות סתירות מסוימות בין הודעותיו השונות של סנקר, אולם אלו ניתנות להסבר על ידי רצונו להימנע, משום מה, מהפללת "האשקלונים" בנסיון הרצח של שלום דומרני המתואר באישום השני. אכן, כפי שטוענים המערערים, סנקר מסר מידע מפליל לגבי שורה של מקרים, כולל מידע מפליל בפרשת שקד שלחוב ז"ל, לגבי אותם אשקלונים עליהם ניסה להגן כאן. אין זה ברור מדוע בחר לעשות כך, להפלילם בפרשה אחת ולהסתיר את מעורבותם באחרת, אולם מהעמקה בחומרי החקירה עולה בבירור כי כך אכן עשה. גירסתו הראשונה של סנקר היא גירסה "מצונזרת", בה מנסה סנקר לתאר את הנעשה תוך השמטת חלקם של האשקלונים, בהצלחה חלקית בלבד. בכל מהלך מתן גירסתו פיזר סימנים, חלקם מפורשים, לכך שהוא מסתיר את חלקם של האשקלונים בפרשה. 4. תיאור ההתפתחויות בגירסת סנקר 99. בחקירתו של סנקר בימ"ר מרכז מיום 30.4.2004, לאחר שתאר בפני נצ"מ מנשה ארביב את פרטי נסיון ההתנקשות בזריהן (נושא האישום הראשון), נשאל לגבי מקרים נוספים בהם פעל בשירותו של רפי. סנקר הבהיר כי קיים מקרה נוסף, בדרום, שאינו מעוניין להרחיב לגביו מאחר שישנם אנשים שאינו מעוניין לדבר על אודותם: "מנשה: ... עכשיו אמרת לי שהיו עוד מיקרים שיצאת בשבילו. איזה מיקרים? סנקר: אותו אחד שאני לא רוצה לדבר, בדרום. מנשה: מה זה בדרום? סנקר: זה לא רצח. מנשה: מה זה? סנקר: לא משנה מנשה: איזה אירוע זה רק, תגיד לי איזה אירוע, אני לא צריך סנקר: לא רצח, זה מקרה בדרום. מנשה: בוא הנה אתה, אתה (לא מובן) קשה, אתה יודע. סנקר: לא, אני לא יוכל לדבר על זה. מנשה: למה? סנקר: יש אנשים שאני לא רוצה (לא מובן) מנשה: אתה אל תגיד לי על אנשים, שאלתי אותך אנשים. תגיד לי איזה מקרים, אל תגיד לי אנשים, ביקשתי ממך אנשים? אולי אני יבקש בהמשך, אבל כרגע אני לא רוצה, תגיד לי מה המקרה, צריך לדעת מה המקרה?" (ת/461ב', עמ' 25-24). רק לאחר חילופי דברים אלו, השתכנע סנקר למסור פרטים על אודות נסיון רצח דומרני והפגיעה בבן-אמו. סנקר אמר כי ניסה לרצוח את שלום דומרני בגלל ש"הוא היה לו בעיה עם חנניה", וסיפר על כך שניסה לרצוח אותו ביציאה מביתו באשקלון ביום בו אמור היה לצאת לדיון בבית המשפט, אך כשנפתחה המעלית היה אדם אחר, "אשקלוני", אשר זיהה אותו, ולכן סנקר ירה בו. 100. כמה ימים לאחר מכן, בחקירתו מיום 7.5.2004, חזר סנקר בפני החוקר, מפקח יוסי מגר, על תיאור הירי במעלית ביתו של דומרני, והוסיף כי הקרבן היה שותפו של דומרני, שגם שימש כנהג במקרה רצח אחר שאינו קשור אליו (שהתברר בהמשך חקירותיו כרצח של אחיו של בגה). סנקר גם תאר לראשונה את הפגישה שלאחר נסיון הרצח, ב"פארק" (גן הזכרון בכפר סבא), בה ניסה להסביר לרפי כי מדובר היה באדם חף מפשע, אך רפי התעקש על כך שצריך היה לירות לו בראש. 101. בחקירתו מיום 12.5.2004, סמוך לקברו של הבבא סאלי בנתיבות, באותו מעמד שבו פרש בפני החוקרים את הידוע לו על אודות רצח הנערה שקד שלחוב ז"ל באשקלון, הוסיף סנקר מידע גם על ההכנות שקדמו לנסיון רצח דומרני. לטענת סנקר, רפי רצה במותו של דומרני כי "התרברב ועשה חגיגות אחרי הרצח" (ת/478, עמ' 13). לכן, רפי שידך את סנקר עם "האשקלונים" – ז'אנו, בגה, יוני ודדו, ויחד איתם פעל כדי להביא למותו של שלום דומרני. בנוגע ליום האירוע עצמו, חזר סנקר על דבריו, והוסיף כי בזמן שהיה בבניין של דומרני, חיכה לו בחוץ חבר שאינו צ'רלי. סנקר סירב לדבר על זהות החבר, ולפרט על הרכב בו המתין, מחשש שיפליל מי מהמעורבים: "סנקר: ... ההוא למעלה (לא ברור) יוסי: חבר, חבר, חבר, החבר לא צ'רלי שטרית, בטוח? סנקר: חיכה לי בחוץ (לא ברור) אלימלך: איזה צבע האוטו היה? ... אלימלך: אתה מפחד שאני אדע למי זה שייך? אה? מה אתה פוחד? סנקר: (לא ברור) לא רוצה לדבר ... אלימלך: מה הוא לא ידע? סנקר: ידע, ידע. אלימלך: מה איכפת לך ... סנקר: (לא ברור) אלימלך: אם הוא לא ידע, אז אין בעיה. סנקר: הוא ידע ואני הכנסתי אותו. אלימלך: (לא ברור). סנקר: לא אדבר איתך על זה ... אלימלך: סיפרת לי על מקרי רצח על נסיון רצח. סנקר: (לא ברור) לא יפליל סתם אנשים (לא ברור) יצאתי איתך גבר ... מהתחלה ... שום הבטחה ושום דבר ... עזוב אל ..." (ת/478 עמ' 24). 102. ביום 18.5.2012, לאחר פגישתו עם "הרב המתחזה", העניק סנקר לחוקרים את הודעתו המפורטת ביותר, ובמסגרתה פירט גם על אודות נסיון הרצח של שלום דומרני (זו "הגירסה הראשונה" של סנקר, לגישת המערערים, במלואה). במהלך תיאור ההכנות לנסיון הרצח, ונסיון הרצח עצמו, ניסה סנקר שלא לחשוף את מעורבותם של האשקלונים, ולהתייחס לעצמו ולצ'רלי בלבד. כך למשל, כשנשאל על תצפיות מקדימות שנערכו סביב ביתו של דומרני, עצר סנקר את דבריו, ואמר כי אינו מעוניין להזכיר "אותם" בעדות, כשהוא מכוון להבנתנו לאשקלונים אשר פעלו עמו (ת/484א', עמ' 18-17). בהמשך דבריו, סיפר סנקר על כך שצ'רלי השיג שלט רחוק הפותח את דלת החנייה בבניין בו מתגורר דומרני, וכשנשאל על ידי החוקרת רנ"ג סוזי אל כיצד השיג צ'רלי את השלט, סירב לענות על השאלה, וביקש לדבר עם אלימלך, אשר לדבריו, מודע לכך שסנקר אינו רוצה להרחיב את הדיבור על האשקלונים: "אמרתי לו, אני לא יכול לדבר על מספר אנשים שהיו שמה". סנקר הוסיף: "אשקלונים שהיו שם סייעו שמה" (ת/484ב', עמ' 33). כשאלימלך הצטרף לשיחה, הבהיר לו סנקר מפורשות, כי הוא מעוניין שהאשקלונים יוותרו מחוץ לגירסתו שתכלול רק את החלק שלו ושל צ'רלי. סנקר אף ציין כי "גם ככה אתה שמה תופר אותם במשהו", בכוונו לכך שכבר מסר מידע מפליל לגבי חלקם של ז'אנו ובגה ברצח הנערה שקד שלחוב ז"ל, וכי אינו מעוניין לפגוע בהם עוד. כך, בתמליל החקירה: "סנקר: אלימלך, אני מספר את המקרה מספר את הכל אבל יש אנשים שהיו שמה שסייעו לנו בדברים להשיג את השלט וכל מיני קטנות כאלה. ... סנקר: אתה יודע, אשקלונים, אתה מבין? לא רוצה לדבר לא רוצה לדבר אלימלך: תזכור אבל דיברנו על משהו שאמרנו שאתה סנקר: אין כבר גם ככה אתה שמה תופר אותם במשהו אלימלך: אתה לא רוצה לדבר על זה סנקר: מדבר, השיגו לנו את השלט שמה, מספר את החלק שלי ושל צ'רלי מה שהיה שמה. אלימלך: למה אתה לא רוצה לדבר על זה סנקר: לא רוצה. אלימלך: טוב עזוב, תמשיכי עם זה, תמשיכי עם זה" (ת/484ב', עמ' 34). ניתן לראות כי אלימלך "מוותר" לסנקר, ומנחה את החוקרת סוזי אל לקבל את רצונו של סנקר להעלים את מעורבותם של האשקלונים. אז, פרש סנקר את גירסתו "נטולת-האשקלונים" לנסיון הרצח ("הגירסה הראשונה"). לפי "הגירסה הראשונה", לאחר שהושג השלט לחנייה, "מישהו" אמר לו ולצ'רלי באיזה יום צריך דומרני לצאת את ביתו בו שהה באותה עת במעצר בית, ולהתייצב בבית המשפט. סנקר התחפש בעזרת סרבל, כובע, זקן ושפם, ונשא באמצעות תיק שני אקדחי 9 מ"מ עם משתיקי קול. סנקר עשה שימוש בשלט ונכנס לחניית הבניין ברכב סובארו אימפרזה גנוב, ואילו צ'רלי המתין לו בחנייה האחורית של הבניין ברכב יונדאי. אז עלה סנקר לגג הבניין והמתין שם עד שקיבל שיחת טלפון, מ"תצפיתן למטה": "אלימלך: מי התקשר אליך? סנקר: אה תצפיתן למטה אלימלך: מי זה? מאשקלון? מאשקלון? אז תגיד מאשקלון. סנקר: ממ, קיבלתי טלפון" (ת/484ב', עמ' 38). כלומר, גם כאן ניתן לראות כי ישנה מעורבות של גורמים נוספים מלבד סנקר וצ'רלי בפעולה – אותו תצפיתן בקרבת הבניין אשר מדווח לסנקר על בואו של שי בן-אמו. סנקר תאר את גירסתו "נטולת האשקלונים" לנסיון הרצח, לפיה ירה לבדו בבן-אמו באמצעות שני אקדחים, ולאחר מכן רץ לרכבו של צ'רלי והשניים נסעו מהמקום. אז סיפר כי משם ברחו לדירה באשקלון, ושוב, לא רצה לפרט של מי הדירה, היכן בדיוק היא נמצאת, ומי היה בה; ופירט גם אודות צמד הפגישות בגן הזכרון לאחר האירוע. 103. ביום 24.5.2012 מסר סנקר את גירסתו בעניין רצח הנערה שקד שלחוב ז"ל, והתייחס לחלקם של ז'אנו, בגה, יוני ודדו בפרשה זו. הוא חזר על כך שהוא מכיר אותם דרך רפי, שחיבר ביניהם כדי שיביאו למותו של דומרני (ת/493ג', עמ' 3). 104. ביום 1.6.2004 נערכו עימותים בין סנקר לבין ז'אנו ובגה (בנפרד), בהם הטיח סנקר את גירסתו בפני השניים, וניסה לשכנעם להתוודות על חלקם ברצח הנערה שקד שלחוב ז"ל. סנקר רמז, בכמה מקומות, כי את נסיון הרצח מה-2.6.2003, הוא "לוקח על עצמו". בעימות בין סנקר לבין בגה, סנקר אמר "עזוב, מה שהיה במעלית התוודיתי על עצמי, אל תדאג" (ת/504א' מקור, עמ' 4). לז'אנו אמר סנקר: "אני יריתי בשי, אני יריתי בשי" (ת/505ב' מקור, עמ' 1). על עניין זה עמד גם השופט לוי בעבר (בפסקה 26 לפסק דינו בע"פ 5002/09). ז'אנו ובגה, מצידם, לא שיתפו עם סנקר פעולה במהלך העימותים, ולא הודו בחלקם בפרשת שלחוב. לאחר העימותים, בעקבות כשלונו של סנקר בנסיונותיו להביא את השניים להתוודות על חלקם ברצח, החליט לעדכן את גירסתו לגבי נסיון ההתנקשות בדומרני ולתאר גם את מעורבותם של האשקלונים בפרשה. סנקר שוחח עם אלימלך ועם רס"ר עמנואל כהנדלקר ופרש את גירסתו המעודכנת ("הגירסה השנייה", לגישת המערערים). לפי גירסה זו, בשלב ההכנות לאירוע הם החנו אצל "האשקלונים" את הרכב הגנוב מסוג סובארו אימפרזה. כל החבורה ישנה בדירת המסתור במרינה באשקלון בלילה לפני האירוע, ובבוקר סנקר הגיע לביתו של דומרני, יחד עם בגה, ברכב הגנוב. יוני ודדו הגיעו ברכב מושכר מסוג מאזדה, וצ'רלי וז'אנו הגיעו ברכב שלישי. במהלך האירוע בגה היה יחד עם סנקר, בתוך הבניין בו התגורר דומרני – סנקר ירה 3 כדורים ואילו בגה ירה באקדח השני, כדור בודד. דדו שימש כתצפיתן על גג בניין סמוך, ואילו יוני המתין ברכב מילוט. ז'אנו המתין מאחורי ביתו של דומרני כשהוא חמוש, וצ'רלי, ברכב השלישי, ברחוב סמוך לבית דומרני. לאחר הירי בבן-אמו, כל החבורה, למעט ז'אנו, נמלטה מהזירה לדירת המסתור במרינה באשקלון ומשם התעדכנו באמצעות סורק תדרים על דיווחים אודות האירוע. ז'אנו לקח מונית ונמלט אל מחוץ לאשקלון (ת/508א'). סנקר חזר על גירסה זו והוסיף לה פרטים מסוימים במסגרת דו"ח הובלה והצבעה שנערך באשקלון ביום 16.6.2012 (ת/528א'), ובחקירתו ביום 22.6.2012 (ת/533, ת/534). 105. לאחר תיאור מפורט זה של ההתפתחות ההדרגתית של גירסת סנקר להתרחשויות המתוארות באישום השני, ניתן לראות בנקל כי למעשה אין בפי סנקר שתי גירסאות, אלא גירסה אחת בלבד, אשר בתחילה ניסה להסתיר חלקים ממנה. טענת המערערים על כך שכפל הגירסאות המפורטות מוכיח שסנקר מסוגל לספק גירסה שהיא מפורטת ושקרית כאחד, נדחית. ההפך הוא הנכון: סנקר הסביר לחוקרים כי הוא מעוניין לכסות על האשקלונים ולא לתאר את חלקם, וגם כשניסה לספק גירסה שקרית, "נטולת-אשקלונים", הסתבך לא אחת, כשצצו בסיפורו דמויות שניסה להסתיר (התצפיתן או הבעלים של רכב המילוט) או כשעובדות לא "הסתדרו" (ממי קיבל צ'רלי את השלט ואת האינפורמציה על מועד משפטו של דומרני). 106. אם כן, גירסתו של סנקר לפרשה המתוארת באישום השני היא עקבית ורציפה – הודעותיו של סנקר מתיישבות היטב זו עם זו לכדי תמונה אחת קוהרנטית ונטולת סתירות פנימיות של ממש. אין פירושו של דבר כי גירסתו של סנקר נטולת פגמים – וישנם מקומות שונים, בהם הצבענו על כך שאין לקבל את גירסתו (למשל לגבי מעורבותו של משה בפגישה ברעננה צפון). אולם, בהחלט ניתן לסמוך את ידינו על גירסה זו שבסיסה מהימן ויכולה לשמש כראיה מרכזית, שבתוספת סיוע ראייתי תהא מספיקה לצורך הרשעה. 5. טיבן של העבירות העולות מגירסת סנקר, היא הבסיס לאישומים 107. לאחר שהגענו למסקנה כי אין מקום לאמץ את הטענות העקרוניות של המערערים בעניין מהימנות גירסתו של סנקר בכל הנוגע לאישום השני, יש לבחון את טענת חלק מהמערערים (רפי ומשה) האם על פי האמור בגירסתו של סנקר (מבלי להתייחס לעת עתה ליתר הראיות או לפגמים בגירסת סנקר), נכון היה להאשים ולהרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם. חשוב להדגיש כי שאלה זו לא עלתה באישום השני בעניינו של צ'רלי. (א) טענות המערערים בנוגע לעבירות העולות מגירסת סנקר 108. טוענים באי כוחם של רפי ומשה, כי אף אם תתקבל גירסתו של סנקר במלואה, אין מקום להרשיעם בעבירות המיוחסות להם באישום השני, מפני שלפי גירסת סנקר, אין מתקיימים יסודות אותן עבירות במערערים. לטענת בא כוחו של רפי, כל אשר מיוחס לו, לפי עובדות כתב האישום, היא המעורבות בקשירת הקשר להביא למותו של דומרני בפגישה ברעננה צפון. כל אותן פעולות שנעשו אחר כך, במשך כל תקופת ההכנות לחיסול, אינן נוגעות לרפי כלל. גם הפגישות בגן הזכרון אינן רלוונטיות, מאחר שלפי גירסתו של סנקר, אלו התבצעו לאחר נסיון הרצח וכללו דיווח בלבד. גם אם נכונה טענתו של סנקר לפיה רפי סייע לו באיתור מקום מגורים, הדירה ברחוב הרכבי, אין בכך כדי להרשיעו כמבצע או כמסייע באישום השני. לדוגמא, באישום החמישי, יוחסה לנאשם החמישי, אשר בוגנים, אספקת הנשק לסנקר לרצח הכפול – ולמרות זאת, הועמד לדין רק בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, ולא כמסייע או מבצע לרצח. אין ספק כי אספקת נשק שמשמש לרצח היא משמעותית הרבה יותר ממתן מקום מגורים. לגבי משה נטען כי להבדיל מרפי, לא ניתן להרשיעו אפילו בעבירה של קשירת קשר מאחר שגם לפי סנקר עצמו, נוכחותו במפגשים היתה פסיבית לחלוטין. מובן כי שתיקתו בחקירות לא יכולה לתמוך בהרשעתו, שעה שגם לפי גירסתו של סנקר לא מיוחס לו דבר. אין מקום להרשיעו גם כמסייע, מאחר שלא איפשר את ביצוע העבירות; לא הקל עליהן; לא איבטח אותן; לא מנע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה; וכן לא תרם בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה. לטענת המערערים, אין חולק על כך שמאז הפגישה ברעננה צפון, ועד הפגישה בגן הזכרון, לא היה שום קשר בין סנקר לבין משה, ומשה לא עשה דבר וחצי דבר בהקשר לנסיון הרצח של דומרני. כל שמיוחס למשה, למעט נוכחותו האילמת במפגש ברעננה צפון, זו אמירתו לסנקר כמה ימים לאחר האירוע, במפגש השני בגן הזכרון: "מה אתה רוצה? אתה באת אלינו". משה מכחיש אמירת משפט זה, אולם לחלופין טוען כי ממילא ניתן להבין מדברים אלו שרפי ומשה אינם חשים מחויבים כלפי סנקר, מאחר והוא שפנה אליהם בבקשת עזרה ולא ביצע בעבורם דבר. אילו אכן היה מבצע בעבורם את נסיונות הרצח המתוארים בכתב האישום, ספק אם היו מתרעמים נוכח דרישותיו הצנועות למזגן וכסף. נוכח כל האמור, נטען כי גם לפי גירסתו של סנקר עצמו, לא היה מקום להרשיע את משה באף אחת מהעבירות המיוחסות לו באישום השני. שמו של משה לא אוזכר על ידי סנקר ב"שיחת הציפורים" מיום 30.4.2004, עד שנשאל עליו על ידי ארביב, ואז אמר סנקר כי משה כלל לא היה מעורב (ת/461ב', עמ' 40). גם בתגובה לנסיונות חוזרים של חוקריו לערב את משה, שמר סנקר על קו אחיד למדי, לפיו משה לא היה ממש מעורב. (ב) העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר – רקע עיוני 109. כדי לבחון את חלקו של רפי בעבירות המיוחסות לו באישום השני, נעמוד בקיצור על עיקרי הדברים המיוחסים לו לפי גירסת סנקר: א. רפי נפגש עם סנקר ברעננה צפון, כחודשיים עובר ליום נסיון רצח דומרני. כזכור, בפגישה זו סיכמו השניים כי סנקר יבצע עבור רפי פעולות עברייניות מסוימות, ויקבל בתמורה מקום מגורים, כלי תחבורה ותעודת זהות, ומעבר לכך, יזכה ליחס כמו בן משפחה, ולא כמו חייל (ת/484א', עמ' 10). ב. קונקרטית בנוגע לאישום השני, בפגישה זו הורה רפי לסנקר להביא למותו של דומרני, והנחה אותו לחבור לצ'רלי ולאשקלונים, לשם הוצאת המשימה אל הפועל (שם, עמ' 12; ת/478 מקור, עמ' 13). ג. במהלך תקופת ההכנות, ולאחריה, תמך רפי בסנקר בסכומי כסף מסוימים ובדיור, חלק מהתחייבויותיו לפי ההסכמה הראשונית שבין השניים. ד. בימים שלאחר נסיון רצח דומרני, נערכו שתי פגישות בין רפי לסנקר. בראשונה שבהן, למחרת נסיון הרצח, דיווח סנקר לרפי על פרטי ההתרחשות. לפי סנקר, רפי הביע את אכזבתו מכשלון נסיון החיסול, ונזף בסנקר על שלא ירה בראשו של שי בן-אמו ו"וידא הריגה", למרות טענותיו של סנקר על כך שקורבנו חף מפשע (ת/484ב', עמ' 54-46; ת/471, עמ' 19). נבחן כעת את משמעותה של מעורבות רפי המתוארת בגירסת סנקר, לפי דיני השותפות. כאמור, רפי טען כי לפי גירסת סנקר אין מקום להרשיעו כלל, ולא העלה טענות של ממש באשר לשאלה האם נכון לסווג את חלקו בעבירות כביצוע בצוותא, שידול או סיוע. למרות זאת, לטעמנו שאלה זו מתעוררת במלואה באישום השני (ובהמשך, גם באישום החמישי), ועל כן, בחרנו להתייחס אליה בהרחבה. יוזכר, כי הרשעתו של רפי, הן באישום השני, הן באישום החמישי, התבססה על מבנה ההתארגנות הפלילית ועל חלקו של רפי כמשלח, המכוון בידיו את הפעילות הפלילית. בנסיבות מקרה זה, בו מואשם המערער בהיותו מנהיג שותפות פלילית, יש לבחון את מעשיו מנקודות מבט שונות של דיני השותפות: כמשדל, מסייע ולבסוף כמבצע בצוותא. (1) שידול לדבר עבירה 110. סעיף 30 לחוק העונשין מגדיר את אחריותו של המשדל, כדלקמן: המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. 111. בע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (1997) (להלן: עניין פלונים) הבהיר הנשיא א' ברק את אחריותו של המשדל לביצוע העבירה ומהותה: "תרומתו של המשדל מתבטאת בכך שהוא הביא את המבצע לידי קבלת ההחלטה לבצע את העבירה ... הוא זה שהשפיע על המבצע – אם המבצע העצמי (או העיקרי) ואם המבצע בצוותא – והביא לידי כך שהתגבשה בו ההחלטה לבצע העבירה, ונעשו צעדים להגשמתה ... אכן, החברה מבקשת להגן על עצמה לא רק כלפי מי שמבצע עבירה – אם כמבצע עצמי ואם כמבצע בצוותא – אלא גם כלפי חוג רחב יותר של אנשים המביאים לידי כך שאחרים מבצעים עבירות ... 'קירבתו' של המשדל מתבטאת בכך שהוא זה שנטע בלב העבריין העיקרי את המחשבה הפלילית לביצוע עבירה. הוא 'המבצע האינטלקטואלי' – 'auteur intellectual' של העבירה'. הוא זה שהביא לידי כך שאצל המבצע נתגבש הרעיון לבצע את העבירה – אם בכך שהוא נטע בו את הרעיון מראש, ואם על ידי כך שהטה את הכף במקום בו המבצע היסס" (שם, עמ' 404). השופט (כתארו אז) חשין פסק באותו מקרה (שם, עמ' 415), כי פעילותו של המשדל מתבטאת בעיקרה בכך שבשיחו עם אחר הוא גורם לו לבצע עבירה, אשר לולא המשדל אפשר שלא היתה מתבצעת כלל. 112. נוכח הכרעתנו להלן, לא נביא את הדברים במלואם, אולם יצוין כי מלבד היסוד העובדתי הנדרש ("המביא אחר...") דרשה הפסיקה כי יתקיים קשר סיבתי בין מעשי השידול לביצוע העבירה. בע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65 (2001) (להלן: עניין אסקין) פסקה השופטת (כתארה אז) ד' ביניש לגבי מהות השידול ודרישת הקשר הסיבתי, כי העיקר הוא שהתנהגות המשדל תהא בעלת פוטנציאל העשוי להשפיע על המשודל לבצע את העבירה מושא השידול, כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המשדלת לתחילת ביצוע העבירה. צוין, כי אין זה הכרחי או מספיק שהיוזמה או הרעיון למעשה העברייני יהיו של המשדל; אם ההתנהגות המשדלת הביאה להחלטתו הסופית של "המשודל" לבצע את העבירה, נתקיים היסוד העובדתי הנדרש בעבירת השידול (שם, עמ' 79-78). לעניין היסוד הנפשי של עבירת השידול נפסק כי: "ככלל, לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות: ראשית, על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את האחר (ה'משודל') לידי ביצוע העבירה נושא השידול. דרישה זו עניינה מודעות לטיב ההתנהגות המשדלת וכן מודעות לקיומו של אחר הזקוק להנעה מנטלית על מנת לבצע את העבירה נושא השידול. שנית, על המשדל להתכוון להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה יעד השידול. לשון אחר, השידול צריך להיות מלווה בשאיפה – מטרה – מצד המשדל כי העבירה נושא השידול אכן תבוצע, על כל יסודותיה, על ידי ה'משודל'" (שם, בעמ' 81). עוד נזכיר בקצרה, כי ככלל, עונשו של המשדל זהה לעונשו של המבצע בצוותא (שם, עמ' 402-401, 415). עם זאת, קיים ויכוח מסוים בפסיקה האם יש לראות במשדל שותף ראשי של המבצע העיקרי, או שמא שותף עקיף הדומה למסייע מבחינת אופי מעורבותו (ראו דברי השופט (כתארו אז) מ' חשין בעניין פלונים, בעמ' 416, המסתייג מן הביטוי "שותף עקיף", שכן לדעתו תרומתו של המשדל היא ישירה, ממש כתרומתו של המבצע העיקרי; והשוו לדברי הנשיא ברק בעמ' 404, המתייחס אל המשדל, חרף הדברים הללו, כאל "שותף עקיף", ולדברי השופטת (כתארה אז) ביניש המתייחסת אל המשדל "כשותף עקיף-ראשי"; עניין אסקין, עמ' 83-82). לדברים אלה נחזור בהמשך לאחר שנסקור בקצרה את ההלכות המרכזיות בעניינו של המבצע בצוותא. (2) ביצוע בצוותא וסיוע 113. מכאן להלכות הנוגעות להגדרתו של המבצע בצוותא וההבחנה בינו לבין המסייע. סעיף 29(ב) לחוק העונשין קובע את אחריותו של המבצע בצוותא: המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. 114. היסוד העובדתי הנדרש הוא, איפוא, עשיית מעשים לביצועה של העבירה. הפסיקה התוותה את הפירוש לצירוף לשוני זה, כשהיא מגדירה בצורה רחבה את מהות המעשה הנדרש לצורך כך (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 24-21 (השופט א' מצא), 55-54 (השופט (כתארו אז) מ' חשין), 64-63 (השופט י' קדמי) (1998); להרחבה ראו יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ראשון 584 (מהדורה שנייה, 2010)). 115. נפסק כי כדי שניתן יהיה לראות באדם מבצע בצוותא, די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא ואשר מלווה ביסוד הנפשי המתאים (עניין משולם, בעמ' 24-23). מעשה זה איננו חייב להיות חיוני להצלחת העבירה, ואף איננו חייב להיות כזה הנמנה עם רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה; די בכך שהמעשה משולב בתכנית העבירה, ומהוה השתתפות בביצועה, כמו למשל תכנון העבירה, מתן הנחיות לביצועה או חלוקת התפקידים בין המשתתפים (עניין משולם, בעמ' 64-63). בפרשת משולם הסכימו השופטים, כי הרב משולם, מי שהיה כהגדרתם ה"מוח" השולט בפעילות העבריינית, המתכנן והכוח המניע לאורך כל התרחשות העבירה, יוגדר כמבצע בצוותא, חרף היעדרותו הפיסית מן הזירה. יצוין, כי באותו מקרה נלקח הרב משולם על ידי המשטרה במהלך התבצרות חסידיו – המבצעים בשטח – והם המשיכו בהתנגדות לאחר מכן, כך שניתן היה לייחס לו גם נוכחות פיסית בזירה סמוך לפני ביצוע העבירות. את הגישה המרחיבה ביותר בעניין זה ניתן לזהות בפסיקתו של השופט י' קדמי בפרשת משולם ובפרשת כהן (ע"פ 4720/98 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 6.7.1999)). לפרשות אלה נשוב, תוך כדי הדיון במעמדו של רפי, אחרי שנסקור את המבחנים שנקבעו בפסיקה לסיווגו של המבצע בצוותא ולהבדלתו מן המסייע. (3) המבחנים העיקריים בפסיקה 116. המבצע בצוותא הוא חלק מן המעגל הפנימי של ביצוע העבירה, בעוד תרומתו של המסייע לביצוע העבירה חיצונית בלבד. לכן בוחן בית המשפט את מידת הקרבה של כל אחד מן המשתתפים לביצוע העבירה, קרי, האם מהוה הוא חלק מן המעגל הפנימי של המשימה העבריינית (ראו למשל ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 871, 878 (1999)). זהו איפוא מבחן הקרבה. 117. מעמד בכורה מסוים ניתן למבחן השליטה כמאפיין של המבצע בצוותא הנהנה משליטה, יחד עם האחרים, על ביצוע העבירה; הוא מהוה חלק מן התכנית המשותפת לביצוע העבירה, ופועל יחד עם האחרים להגשמתה. כפי שהסביר הנשיא ברק בעניין פלונים: "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונאלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התוכנית המשותפת" (שם, בעמ' 406-405) [ההדגשה אינה במקור]. בעניין זה ראו גם ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481, 550-547 (1997) (להלן: עניין מרקדו). לעומת מבחן זה, יש המדגישים את המבחן הפונקציונלי שלפיו המבצע בצוותא הוא מי שנטל חלק מהותי בביצוע העבירה גופה, בעוד שחלקו של המסייע מתבטא בפעולות עזר החיצוניות לעבירה. מבחן זה מוצא את ביטויו בלשון סעיף 29(ב) לחוק ("משתתפים בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה"). באשר לחשיבותו של המבחן הפונקציונלי נאמר על ידי השופט קדמי: "'המבצעים בצוותא' אינם רק אלה המשתתפים בעשית 'מעשה' העבירה גופו; אלא – נמנה עליהם כל מי ש'נוטל חלק' בביצועה של העבירה, במובן הרחב של המושג 'ביצוע'. ואילו כל מי שרק 'תורם' לביצוע, מבלי לקחת בו חלק – לאמור: מבלי למלא 'תפקיד' במסגרתו – נותר ב'מעגל החיצוני' של האחראים לביצוע. הוא אינו משתתף בביצוע; וחלקו מצטמצם ל'סיוע' גרידא למימושו של הביצוע [אם מעשיו חרגו משלב ההכנה]. ההבחנה בין הנמנים עם ה'מעגל הפנימי' – 'המבצעים בצוותא' – לבין הנמנים עם ה'מעגל החיצוני' – 'המסייעים', נעוצה, איפוא, בטיב ואופי מעורבותם בביצוע: אם 'נטלו-חלק-בביצוע' – קרי: אם היה להם 'תפקיד' בביצוע הריהם 'מבצעים בצוותא'; ואילו אם אך 'תרמו' לו מבחוץ – הריהם 'מסייעים' בלבד" (ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185, 190 (1998)). בהמשך דבריו הבהיר השופט קדמי, שההבחנה בין מבצע בצוותא למסייע איננה תלויה בשאלה האם היה בהתנהגותו של הנאשם משום סיוע לביצוע העבירה, שכן גם מבצע בצוותא מסייע לביצועה; השאלה היא "אם נטל חלק – קרי: אם מילא תפקיד – בביצוע העבירה". כלומר, עינינו הרואות שמבחינה עיונית התנהגות המבצע בצוותא כוללת רכיב של סיוע; בהמשך נראה, כי היא אף עשויה לכלול (בנסיבות מסוימות כדוגמת "רב עבריינים") – רכיב של שידול. לבסוף יש להזכיר גם את המבחן המשולב הכולל איזון בין היסוד ההתנהגותי (התרומה הפיסית) ליסוד הנפשי של המבצע: "מבחן העזר הראשון מצוי במישור העובדתי, ביטויו באיכות התרומה הפיזית של עושה העבירה. המבחן השני מצוי במישור הנפשי, הוא המבחן העומד על היחס החפצי בביצועה של העבירה ... סיווג מעמדו של הנאשם כמבצע בצוותא או כמסייע מתקבל כתוצאה מסינתזה של שני המבחנים הנ"ל, שהלא כבר נאמר כי 'בין היסוד ה'נפשי' (קרי: הנכונות לתרום לפגיעה משותפת בערך חברתי מסוים) לבין היסוד העובדתי הקבוע בעבירה קיימת זיקת גומלין ... (ע"פ 4188/93, לוי נ' מדינת ישראל, עמ' 550)'. מדובר אפוא במבחן משולב" (עניין מרקדו, בעמ' 555-553 לפסק דינו של השופט א' גולדברג). השילוב שבין היסוד הפיזי לבין היסוד הנפשי הוא במעין "מקבילית כוחות", שבה משלימים שני היסודות זה את זה: "המבחן המשולב כמוהו כמקבילית כוחות. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת העניין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי. ברוח זו כבר נאמר כי 'משהוכח יסוד 'נפשי' זה [המודעות – א' ג'], אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים באירוע' (ע"פ 4188/95, 5235 הנזכר, בעמ' 550). ולהפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה, רבה יותר, כן ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי" (שם, בעמ' 549). 118. נוסיף הבהרות אחדות לעניין מבחנים אלה, בטרם נעבור ליישומם במקרים שבפנינו. השופט (כתארו אז) חשין הוסיף בעניין משולם, כי החוק אינו דורש שמעשה ההשתתפות בביצוע העבירה ייעשה תוך כדי ביצועה בפועל, או בסמוך לכך (שם, בעמ' 54-53). עוד הובהר, כי הגם שמבחן השליטה קיבל מעמד בכורה מסוים – הוא אינו מבחן יחיד ובלעדי, ויש לשלבו עם מבחנים ושיקולים אחרים (יש אף שסברו כי יש להציבו כמבחן עזר בלבד, לצד המבחן המשולב – ראו גישת השופט מצא בעניין משולם, בעמ' 27-24). קרי: שליטה בביצוע אכן תיחשב ראיה חשובה להיותו של אדם מבצע בצוותא, אך היעדר שליטה, או היעדר תרומה פיסית חיונית לביצוע העבירה, אינם שוללים בהכרח מסקנה זו (שם, בעמ' 50 לפסק דינו של הנשיא ברק; עמ' 27-24 לפסק דינו של השופט מצא; עמ' 65 לפסק דינו של השופט קדמי). זאת ועוד: גם כאשר בית המשפט נעזר במבחן השליטה, הדבר נעשה תוך הדגשה כי אין מדובר ביכולת שליטה רצופה במהלך ביצוע העבירה כולה (שם, בעמ' 64 לפסק דינו של השופט קדמי). מן האמור עד כה עולה, כי השתתפות בתכנון העבירה מהווה בנסיבות מסוימות סממן מספיק של המבצע בצוותא, ובמקרים מסוימים אין צורך בנוכחות פיסית בזירת העבירה כדי להיחשב כמבצע בצוותא. עם זאת נראה, כי הפסיקה הלכה כברת דרך נוספת בהגדרת זהותו של המבצע בצוותא. כפי שציין השופט קדמי בעניין משולם: "'השתתפות', כאמור, יכול שתתחיל בהעלאת הרעיון בפני המיועדים לבצע את העבירה, ומכל מקום, לשיטתי, אין ספק, שתכנון הביצוע, מתן הנחיות והתוויית קווי הפעולה, לרבות חלוקת תפקידים בין המשתתפים, מהווים 'מעשה' המבטא 'השתתפות' כאמור" (שם, עמ' 64). לעניין זה ראו גם ע"פ 3596/93 אבו סרור נ' מדינת ישראל, פסקאות 12-10 לפסק דינו של השופט מצא (לא פורסם, 28.5.1998), שם דובר בעיקר על מעשים שנעשו לאחר השלמת העבירה נשוא כתב האישום. 119. ברי כי כל ההתבטאויות השיפוטיות שהבאנו נובעות מכך שהמאבק בפשע מתוחכם מחייב תחכום אף הוא. המבחנים עליהם עמדנו מסייעים להתמודד עם מצבים בהם מחד התרומה הפיזית של אחד מהמעורבים בעבירה היא מצומצמת למדי, ומאידך ניכר כי לא רק שמתקיים באותו אדם היסוד הנפשי הדרוש לביצוע העבירה, אלא כי מדובר במי שהיווה את הכוח המניע שמאחורי הביצוע. כלומר, גם אם "ראש הנחש" אינו מחובר פיסית או בעליל לנחש, יתכן ביניהם בעולם המעשה קשר שאינו קיים במציאות זואולוגית; יתכן שההוגה והמושך בחוטים מושך בהם מרחוק או באופן וירטואלי. אין הדבר גורע מאחריותו. 120. עוד יצוין, כי כאשר לעבירה העיקרית קדמה קשירת קשר לביצועה (כמו בענייננו), תהא הנטיה לראות בכל אחד מן הקושרים מבצע בצוותא של העבירה העיקרית, ובלבד שנטל חלק ממשי בביצועה. הטעם לכך הוא שקשירת קשר לביצוע עבירה מעידה על עניין שיש לכל אחד מהקושרים בביצועה. כדברי המלומד פלר, שצוטטו בעניין מרקדו הנזכר: "קשירת קשר בין שני אנשים, או יותר, לביצוע עבירה פלילית, טומנת בחובה גיבוש מחשבה משותפת למימוש מטרת הקשר – כל אחד במעמד עתידי של מבצע ישיר, ברוח יצירת 'Animo Auctoris'" (שם, בעמ' 550). 121. והערה אחרונה לעניין זה: ביקורת רבה נכתבה בספרות המשפטית על הפסיקה המרחיבה את ההגדרה של המבצע בצוותא לדבר עבירה. המלומדים, רובם ככולם, הביעו עמדה מסתייגת מן הפירוש שניתן להגדרת המבצע בצוותא (מרים גור-אריה "צדדים לעבירה – תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה" מגמות בפלילים 83, 109-106 (אלי לדרמן עורך, 2001)), ובמיוחד כלפי פרשנותו בפרשת משולם (יש שטענו, למשל, כי מדובר בחזרה "בדלת האחורית" של דוקטרינת הקושרים שהייתה נהוגה בעבר טרם חקיקת תיקון 39; ראו בועז סנג'רו "תיקון 39 לחוק העונשין במבחן סבלנותן של רשויות האכיפה – חוק מאבק בארגוני פשיעה" מגמות בפלילים – לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 91, 94 (אלי לדרמן, קרן שפירא-אטינגר ושי לביא עורכים, 2010)). אחרים העלו פתרונות נוספים, ביניהם האפשרות להרחיב את הפירוש להגדרת המבצע באמצעות אחר, הכוללת רשימה פתוחה של מצבים שבהם ייחשב נאשם כעושה אדם אחר כלי לביצוע עבירות (ראו שחר אלדר כלי אדם 75-69 (2009) המסתייג באופן ספציפי מהרחבה זו). לעניין זה ראו את דברי פרופ' קרמניצר מלפני למעלה משני עשורים בדבר הצורך לפתח דוקטרינות משפטיות לטיפול בתופעות העבריינות המודרנית והמבצע באמצעות אחר ככלי פוטנציאלי לכך: "שליטה מכוח שליטה בארגון. דומה כי לא צריך להכביר מילים על כך שהמושגים הרגילים של השתתפות עקיפה (סיוע ושידול) אינם הולמים תופעות עברייניות, כגון פשעי מלחמה, פשעים המתבצעים על ידי מדינה פושעת (פשעי הנאצים) או על ידי ארגון פשע ('המאפיה'). מי שנמצא בעמדת שליטה במערכת כזו (ולא רק ראש ההיררכיה) הנותן פקודה להמית אדם, איננו סתם משדל או מסייע לרצח כאשר פקודתו מתבצעת. האופי המיוחד של מעשהו מתבטא בכך שבעת מתן הפקודה הוא יכול לסמוך על כך שהוראתו תבוצע, מבלי שיהיה עליו להכיר את המבצע הפיזי. הוא יודע שאם אחד האורגנים הבאים בחשבון לביצוע לא ימלא את המשימה, אחר יבוא במקומו, והעיקר המשימה תבוצע. המבצע הישיר שולט אמנם על המעשה (הוא מבצע במו-ידיו את המעשה, מתוך היסוד הנפשי הנדרש, וללא כפייה), ואולם מבחינתו של נותן ההוראה הוא נתפש לגמרי אחרת – כפיגורה אנונימית וניתנת להחלפה, כבורג או גלגל בתוך מנגנון הפעולה של הארגון ... הפונגיביליות של המבצע הישיר הופכת את השליט בארגון למבצע באמצעות אחר" (מרדכי קרמניצר "תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו" פלילים א 65, 72 (1990)) [ההדגשה אינה במקור]. עם זאת, כידוע, הרחבה פרשנית של סעיף 29(ג) לחוק נדחתה בפסיקה, והפתרון נמצא, כאמור, במסגרת הגדרת המבצע בצוותא (ללא דיון ממשי באפשרות זו); חרף זאת, נזכיר, כי על הקרבה הרעיונית בין המבצע בצוותא למבצע באמצעות אחר עמד השופט (כתארו אז) חשין, עוד בפרשת משולם תוך שהוא מציין שסעיף 29(ג) לחוק עוסק בעבריין – "חייל" – ללא מחשבה פלילית (ובכך נבדל מן המבצע בצוותא): "משל למה הדבר דומה ל'מבצע [עבירה] באמצעות אחר' כהוראת סעיף 29(ג) לחוק העונשין. מבצע באמצעות אחר הוא 'אדם שתרם לעשיית המעשה על-ידי אדם אחר שעשאו ככלי בידיו', כשאותו אחר היה קטין, מי שאינו שפוי בדעתו, מי שפעל ללא מחשבה פלילית, ועוד כיוצא באלה בני-אדם שאינם נושאים באחריות בדיני עונשין. אותו קטין, מי שאינו שפוי בדעתו וכיוצא באלה, היו כידו הארוכה של פלוני, ועל-כן נושא פלוני באחריות לעבירה כאילו עשאה במו -ידיו. זו היא אחריותו של פייגין הרב-גנב, בשולחו את אוליוור טוויסט וחבריו למיבצעי הגניבות והפריצות. בשולחו את 'חייליו' לביצועה של עבירה, מדמה מנהיג כנופיה עצמו לאותו 'מבצע באמצעות אחר', ועל-כן ראוי כי ישא באחריות כמבצע-בצוותא. בכך נבדל מנהיג כנופיה מ'מבצע באמצעות אחר', שהאחרון עושה שימוש במי שאינם נושאים באחריות פלילית, בעוד אשר מנהיג הכנופיה עושה שימוש במי שנושאים באחריות פלילית. ההבדל קיים, ועל-כן הוראת סעיף 29(ג) לחוק העונשין לעניין ה'מבצע באמצעות אחר' אינה חלה מעצמה על רב-עבריינים השולח את 'חייליו' למיבצעי-עבירה. ואולם מבחינה מהותית דומים הם המקרים; לא עוד, אלא ש'חיילים' יישמעו להוראות מנהיגם עד שיבטלו את רצונם לחלוטין מפני רצונו" (שם, בעמ' 61-60) [ההדגשה אינה במקור]. (4) מנהיג חבורת עבריינים – דיון במעמדו של רפי 122. במקרה שלפנינו, ברי כי מעשיו של רפי, לפי גירסת סנקר, מגלמים מעשה שידול לדבר עבירה. רפי כמזמין הפעולה, הוא – לפי הגירסה – מי שנטע במוחו של סנקר את רעיון המעשים הפליליים בהם עסקינן, ובין מעשיו לבין ביצוע העבירה מתקיים קשר סיבתי. כן מתקיים יסוד נפשי של מטרה (מעבר למודעות), המתבטא הן בפגישה המקדימה ברעננה צפון, הן בפגישה שלאחר הרצח בה הביע את אכזבתו מכשלון נסיון החיסול (ובאופן דומה בפגישות שנערכו בגן הזיכרון לפני ואחרי הרצח המתואר במסגרת האישום החמישי כפי שיורחב בהמשך). מכאן שלא יתכן ספק, כי רפי מקיים את תנאי העבירה הנגזרת של שידול למעשה הרצח. ועם זאת, מתעוררת השאלה האם אין מעשיו של רפי חורגים אל מעבר למעשי השידול – קרי, האם מדובר בשותף עקיף או בשותף ישיר מן המעגל הפנימי כאמור עד כה. והרי בנידון דידן, מקום שמואשם רפי בהיותו מנהיג השותפות הפלילית או "רב עבריינים" (כדוגמת מקרה משולם שהוזכר), מעשה השידול הוא אינהרנטי לביצוע התכנית העבריינית; באופן עקרוני כל "מנהיג" שכזה משדל בפקודתו את "חייליו" למלא אחר תכניתו. אך האם ניתן לייחס לרפי אחריות נוספת למעשה השידול לרצח, זאת חרף היעדרותו מן הזירה ומעורבותו המתמקדת בפעילות "מאחורי הקלעים" (לפי גירסת סנקר, כאמור)? 123. נראה, כי קשה להלום מצב בו המנהיג, נותן הפקודה והנהנה העיקרי מביצוע העבירות יוגדר כמשדל בלבד. בית המשפט, כפרשן החוק הפלילי, אמנם ער למגבלות – אך גם אינו שוטה שבעולם, שיוריד את הראש המתכנן, ראש הנחש, לדרגה משנית כיון ש"ידיו הפיסיות" נותרו נקיות כביכול, והוא לא ליכלך אותן במגע המתכת או כלי ממית אחר או באבק שריפה. בעניין פלונים המוזכר, הורשע הקטין ט' כמבצע בצוותא, ולא רק כמשדל, בלא שהצטרף לביצוע עבירת הרצח עצמה, משום שהשתתף בתכנון והיה מנהיג החבורה, ובלשונו של הנשיא ברק היה "ראש וראשון לכולם". לעומת זאת, בעניין אסקין, הורשע הנאשם כמשדל לביצוע עבירות של הצתה וכניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה, שבוצעו על ידי אדם שהיה כפוף לנאשם וסר למרותו; בית המשפט הדגיש את היותו של הנאשם "מנהיג ומוביל", וכן את העובדה שהנאשם היה זה שנתן את "הסכמתו ואישורו" לביצוע העבירות, וקיבל דיווח לאחר השלמת הביצוע (שם, בעמ' 81-77, 84, 91-90). יש להוסיף, כי הנאשם באותו מקרה נטל חלק בתכנון העבירה וסייע בכסף לביצועה. בנסיבות אלה העירה השופטת (כתארה אז) ביניש, כי יתכן שהיה מקום להרשיעו כמבצע בצוותא, ולא רק כמשדל: "אף לו היינו אומרים כי עיקר 'תרומתו' של המערער לביצוע העבירה היה במתן 'אישורו' לתוכנית העבריינית ולמימושה, הרי שבנסיבות מיוחדות אפשר ש'הסכמה' לביצוע תהווה השתתפות 'בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה', כאמור בסעיף 29 לחוק העונשין" (שם, בעמ' 84). 124. בעניין אחר, בו הורשע הנאשם בביצוע בצוותא של רצח בכוונת תחילה, כאשר הוכח שנתן את הסכמתו ואישורו לביצוע הרצח, שלח את המבצע העיקרי להוציא לפועל את הרצח, והנחה אותו לגבי שיטת הביצוע באופן כללי, הטעים השופט קדמי, כי: "ככלל, עומדת בבסיס האחריות של 'מבצעים בצוותא' 'חבירה' של מספר בני אדם לביצועה של משימה עבריינית משותפת; כאשר לכל אחד מן החברים בחבורה "תפקיד" במבצע הכולל של הגשמת המשימה. במקרה דנא, חברו תוהמי ומישל יחדיו להמית את נוואל, כאשר לכל אחד מהם 'תפקיד' בהגשמת המשימה שלשמה חברו. 'תפקידו' של תוהמי היה 'להוביל' את הביצוע כ'אדונה' של נוואל וכמי שעומד 'בראש החבורה'; והוא מילא אותו, הלכה למעשה, במתן הנחיות אופרטיביות בדבר שיטת הביצוע ובעיקר – במתן 'הסכמה', שהיתה תנאי מוקדם להמתה בידי מישל. ואילו 'תפקידו' של מישל היה, להמית את נוואל ... 'מבצע בצוותא', נמנה בין אלה המצויים במעגל הפנימי של הביצוע, הוא נוטל חלק בביצוע וסימנו: מילוי 'תפקיד' בביצוע; ואילו ה'משדל' מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע, אין הוא נוטל חלק בביצוע – לאמור: אין לו 'תפקיד' בביצוע – וסימנו: דירבונו של אחר לבצע. אחריותו של המבצע בצוותא היא ישירה ומרכזית; בעוד שאחריותו של המשדל הינה עקיפה ומשנית ... תוהמי – הוא ה"מוח" של החבורה, כאשר מישל הוא – ידיה; ואנכי לא מוצא טעם להרחיק את ה"מוח" ממעגל האחריות הישירה לרצח, בשל כך שבפועל מתבצע הרצח באמצעות ה'ידיים'" (ע"פ 5589/98 סולטאן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינו של השופט קדמי (לא פורסם, 13.10.1999)). דברים אלה הובאו בהרחבה, נוכח קרבתו של המקרה לזה שלפנינו, בו עסקינן במבצע המסתתר לכאורה מאחורי הקלעים, על-ידי היעדרותו הפיסית מן הזירה. באופן קונקרטי, שאלת אחריותו של מנהיג קבוצת עבריינים, אשר איננו משתתף באופן פיסי בביצוע העבירה בידי הסרים למרותו, התעוררה במלוא חריפותה, כאמור, בעניין משולם. בית המשפט פסק, כי רב-עבריינים אשר מנהיג קבוצת עבריינים המבצעת עבירות בשליחותו ועל-פי תכנונו והנחיותיו, איננו רק משדל; הוא נחשב כמבצע בצוותא, בשל שליטתו המלאה על ביצוע העבירה ועל מבצעיה (השופטת דורנר סברה, בדעת מיעוט, כי יש לראות באדם שכזה, בכל זאת, משדל בלבד (שם, בעמ' 47-42)). באותו מקרה קבע השופט מצא כי: "יש לראות במשתתף כזה – שבידו שליטה מלאה על הביצוע ושעשייתו כוללת לא רק פעולות שידול והכנה, אלא גם הנחיית העבריינים הפועלים ופיקוח על פעילותם – מבצע בצוותא לכל דבר" (שם, עמ' 27). הודגש, כי: "במציאות המשפטית החדשה, התניית האחריות הישירה בנוכחות, פרושה ש'סנדקים' ומנהיגי קבוצות עבריינים, המשלחים לזירת הביצוע את 'דגי הרקק' הסרים למרותם, בעוד הם מנהיגים את הפעילות הפלילית מרחוק, יראו לא כמבצעים בצוותא אלא רק כמשדלים. ואפשרות זו, שבוודאי אינה משקפת את הדין הרצוי, איננה מתחייבת אף מן הדין המצוי" (שם, בעמ' 30). השופט מצא ציין לעניין שליטת המנהיג באנשיו, את העובדה שהנאשם יכול היה להורות לאנשיו לחדול מביצוע העבירה (שם, בעמ' 32; וראו גם דברי השופט קדמי, בעמ' 63). הנשיא ברק הצטרף בסופו של יום לדעה זו (בשונה מעמדה קודמת שלו), אך הדגיש גם את העובדה שהנאשם באותו מקרה היה נוכח בזירת ביצוע העבירה עד למעצרו, ובאותה עת הניע את תכנית העבירה (שם, עמ' 50). בהמשך ציין, כי: "מעמדו של משולם אינו מאפשר לראות בו משדל בלבד. משולם הוא ראש הקבוצה. הוא המנהיג. הוא תכנן את המבצע. זהו מבצע שלו. הוא איננו בעל רעיון עברייני; הוא איננו רק 'אב רוחני' של העבירה. הוא איננו אדם חיצוני המבקש כי מישהו אחר יבצע עבירה. הוא בעל תרומה פנימית לביצוע העברייני ... בידיו של משולם, כראש הקבוצה, השליטה האפקטיבית על האירוע העברייני, ואצלו המחשבה הפלילית הנדרשת לגיבוש אחריותו כמבצע בצוותא" (שם, בעמ' 51). השופט (כתארו אז) חשין הטעים, כי: "רב-עבריינים פלוני, היוזם, המתכנן, קובע משימות והשולח את 'חייליו' לביצוע העבירה" – נחשב כמבצע בצוותא הגם שאינו נוכח בזירת ביצוע העבירה. הוא הוסיף כי אדם שכזה, שהוא "הרוח הרעה בכל מעשה העבריינות" איננו יכול להיחשב כמשדל בלבד, שאחריותו פחותה: "הכול יסכימו כי אותו רב-עבריינים אינו (אך-ורק) 'מסייע'. ואילו אי-סיווגו כמבצע-בצוותא יאלץ אותנו ממילא לסווגו כ'משדל'. ואולם, סיווגו של רב-עבריינים כ'משדל' נראה מלאכותי ומאולץ בעיניי. הוא היה הרוח הרעה בכל מעשה העבריינות – למתחילתו ועד סופו – והנה רואים אותו אך כ'משדל' שאחריותו יכולה שתהיה פחותה מאחריותו של המבצע-בצוותא (לעניין עבירה שונה או נוספת)" (שם, בעמ' 54). וכך אף אמר מפורשות בהמשך: "נדע מכאן, כי בסווגנו את רב-העבריינים כמשדל – להבדילו ממבצע-בצוותא – כמו הפחתנו באחריותו והקלנו עימו. 'חיילים' ששלח רב-העבריינים לביצוע מעשה פשע, אלה ישאו באחריות מלאה לעבירה שונה ונוספת שביצעו, ואילו הוא – הרב-מוח והמנהיג העליון – ישא באחריות פחותה, אף כש'אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה' של אותה עבירה שונה ונוספת. מסקנה זו תמוהה ומוזרה ויקשה עלי לקבלה ... הנקבל כי הרב-מוח יהא זוטר ל'חייליו' עושי-דברו? אכן, אם הרב-מוח אכן רב-מוח הוא – שבלעדיו לא יוכל תמנון-השותפות-לעבירה להניע את זרועותיו – יקשה עלינו לקבל כי אחריותו תהא פחותה מאחריות המבצע בצוותא. רוחו הרעה של המנהיג שורה על כל המבצע העברייני, מוחו מילא את הקפיץ מפעיל-העבירה קודם תחילתה, ולעת עשייתה של העבירה הוא 'נמצא' עם העבריינים כמבצע – בצוותא עימהם. הוא ימשיך ו'יימצא' בינותם עד אם יעשה מעשה גלוי לעין למניעת העבירה, לא פחות" (שם, בעמ' 59). השופט קדמי פסק אף הוא ברוח דברים אלה, באמרו: "במצב דברים זה, במקום שמעורבותו של מנהיג של חבורה, שהחליטה על ביצועה של עבירה, באה לכלל ביטוי בתכנון, בהנחיה ובחלוקת תפקידים, השאלה אם בפנינו 'מבצע בצוותא' או 'משדל', תוכרע על-פי אופייה של ה'מעורבות': אם היתה זו 'מעורבות' שיש בה תרומה של 'השתתפות' בביצוע; או שמא 'מעורבות' חיצונית של שידול בלבד. יישומה של ההבחנה האמורה אינו תמיד קל, אך תמיד אפשרי. מכל מקום, כאשר מדובר במנהיג – או בראש חבורה – המציג לנוהים אחריו ולעושי דברו תכנית קונקרטית לביצועה של עבירה, כאשר זו כוללת חלוקת תפקידים ומתן הנחיות בדבר אורח הביצוע, לא יכול להיות ספק כי לא ב'משדל' המדובר, אלא במנהיג ש'השתתפותו' בביצוע באה לכלל ביטוי ב'מעשה התכנון' האמור. 'מעשה של תכנון' – להבדיל מ'מעשה-של-שידול' – מהווה מעשה של 'השתתפות' בביצוע, משום שבפועל יש בו משום שלב ראשון של הוצאה לפועל של התכנית העבריינית, קרי: של הביצוע. זאת, להבדיל מן ה'שידול', שאינו חלק מן הביצוע, אלא גורם חיצוני המניע את המבצע. כפי שהוסבר לעיל, ניתן להסתייע בענין זה, בבחינת קיומה של 'זיקת שליטה'. קיומה של 'זיקת שליטה' תאשר, כי ראש החבורה הינו 'מבצע בצוותא' על כל הנובע מכך; כאשר במקום שבו אין מתקיימת 'זיקת שליטה' כמוסבר לעיל, תהיה אינדיקציה לאפשרות שהמדובר במעורבות המקימה אחריות של 'משדל' בלבד" (שם, בעמ' 67-66). 125. על קו זה חזר השופט קדמי בהערת אגב בפרשת כהן (שם הועלו טענות כנגד ראיות הסיוע לעד מדינה, והדיון לא התמקד בסיווג האמור), תוך שהוא משמיט, כך נראה, את הדרישה לתכנון מוקדם: "לאחריותו של נחמן כ'מבצע בצוותא' ולא כ'משדל', מבקש אנכי להבהיר. לשיטתי, אותה הצגתי לא פעם בעבר, 'מנהיגה' של חבורה, היוזם ומוביל ביצועה של עבירה ע"י חבורתו, נימנה בין 'מבצעיה'. המנהיג, 'משתתף' בביצוע העבירה במשמעות שיש לדרישה זו בסעיף 29 לחוק העונשין. גורלו קשור בגורלם של המבצעים בפועל; והוא נושא באחריות לביצוע כאילו היה 'לצידם' של המבצעים בשעת הביצוע. זה דינו של ה'מנהיג' וזה דינם של ה'מתכננים' וממלאי 'תפקידים חיוניים' אחרים, שתרומתם לביצוע 'מסתיימת' אמנם פורמלית לפני תחילתו, אך היא נותרת חלק בלתי נפרד ממנו. גורלם של אלה – המנהיג, המתכנן ודומיהם – קשור בגורלם של המבצעים בפועל: הם מהווים גוף אחד, שכל איבריו נושאים באחריות למעשים שעושות 'ידיו'. לשיטתי, מנהיג של 'חבורה' שחברה לביצועה של עבירה, אינו 'משדל' של חבריו לחבורה, אלא מי שעומד בראשם ו'מוביל' אותם להגשמת מזימתם המשותפת. המשדל מצוי מחוץ למעגל הפנימי של ה'ביצוע'; ומעשה השידול הינו שידול 'נטו', לאמור: מעשה עצמאי ונפרד מן המאמץ הכולל של הביצוע. מי ש'משתתף' בביצוע – ולשיטתי, כמתחייב מן האמור לעיל, יש ליתן למושג 'השתתפות' בהקשר זה משמעות רחבה – אינו יכול להיות 'משדל'. בין ה'משדל' לבין ביצוע העבירה 'חוצץ' המבצע שסימנו 'מילוי תפקיד' בביצוע; ובמקום ש'שידול' מלווה ב'מילוי תפקיד' כאמור – לא 'משדל' ניצב בפנינו, אלא 'מבצע בצוותא'" (פרשת כהן, בעמ' 11) [ההדגשה אינה במקור]. (ג) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר 126. ומכאן לדיון הקונקרטי באישום השני: כפי שנבהיר עתה, המסקנה המתבקשת מהדברים מעלה, היא כי יש לסווג את רפי כמבצע בצוותא ולא כמשדל, בהתחשב במיוחס לו לפי גירסת סנקר. אכן, כפי שנטען על ידי רפי, סנקר לא תאר שום מעורבות של רפי בנסיון הרצח של דומרני למעט בשיחה ברעננה צפון, ובפגישות שלאחר נסיון הרצח בגן הזכרון. אולם, בכך יש די והותר לביסוס יסודות שלוש העבירות המיוחסות לו: קשירת קשר, נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות – כמבצע בצוותא, ולא רק כמשדל. 127. נשוב עתה, ביתר הרחבה, למיוחס לרפי לפי גירסת סנקר, תוך שנעמוד על המשמעויות הנגזרות מכך, בהתחשב בדיון המפורט מעלה: ראשית, לפי גירסתו של סנקר, במהלך הפגישה ברעננה צפון רפי העלה את שמו של דומרני, והבהיר לסנקר כי הוא רוצה להביא למותו וזקוק לעזרתו של סנקר בדבר. בתמורה, הבטיח רפי לסנקר מקום מגורים, תעודת זהות וכלי תחבורה, ואולי לא פחות חשוב, שיזכה ליחס כמו בן משפחה, ולא כמו "חייל". כך עולה מחקירותיו של סנקר: "סנקר: שכחתי להגיד לך שבפגישה ב ... אלימלך: תחנת הדלק? סנקר: רעננה צפון, בתחנת דלק ... סנקר: שהוא דיבר על בחור בשם סוזי אל: מי זה הוא? סנקר: רפי ... סנקר: על בחור בשם שלום דומרני ... סנקר: רוצה שאני יעזור לו ב ... להרוג אותו" (ת/484א', עמ' 12). ובהקשר לתמורה סיפר סנקר: "שהוא יודע את המצב שלי, לבוא ולהצטרף אליהם, ולעזור להם בכל מיני דברים שיש להם, כמובן שזה יהיה הדדי, תקבל בית, תקבל כלי תחבורה..." (ת/484א', עמ' 10). כלומר, לפי גישת סנקר, כתוצאה מפגישה זו, סנקר בעצם החל "לעבוד" בעבור רפי, בין היתר בנסיון להביא למותו של דומרני. רפי לא רק הציע לסנקר רעיון, "ללכת לרצוח את דומרני", אלא למעשה נתן לו משימה, כחלק מההסכמה שבין השניים. רפי לקח את סנקר תחת חסותו, ובין השניים נוצר קשר של מפעיל ומופעל, שבמסגרתו הצביע לסנקר על יעדים שונים לחיסול. שנית, רפי לא הסתפק בהצבעה על יעד החיסול, אלא גם הפנה את סנקר אל האשקלונים וחיבר ביניהם, כדי שסנקר יצטרף אליהם בתכניותיהם לחיסולו של דומרני: "סנקר: למה הוא [רפי] חיבר אותי איתם? ביחד. אומר לי תשמע, תלך לשם כמה אנשים הם גם בעיר הם מודעים, הם מכירים את הכל הם ... אתה חייב לעזור לי בקטע" (ת/478 מקור, עמ' 13). שלישית, בהתאם להסכמה שבין השניים, רפי תמך בסנקר בתקופת ההכנות לרצח ולאחר מכן. הוא נתן לו סכומי כסף מסוימים, סייע לו בדיור (בתחילה הדירה ברחוב הרכבי בתל אביב, ולאחר מכן הדירה ברחוב רוטשילד בכפר סבא), ולפחות לפי סנקר, אמור היה גם לספק לו תעודת זהות וכלי תחבורה. היבט זה אינו כולל מעורבות עמוקה בהכנות לרצח ממש, אולם זהו מרכיב נוסף שיש להביא בחשבון במכלול המעורבות של רפי. כפי שציין בית המשפט קמא, הסיוע מצדו של רפי הקל על סנקר להסתתר מפני רשויות החוק ובהכנות לרצח (עמ' 6000 להכרעת הדין). רביעית, כאמור, בין רפי לסנקר התקיימו שתי פגישות בגן הזכרון בסמוך לאחר נסיון הרצח, בהן, לפי גירסת סנקר, דיווח לרפי על המאורעות ורפי ביקר אותו על כך שלא ירה בראשו של בן-אמו ו"וידא הריגה". הפגישות עצמן התקיימו לאחר נסיון הרצח וכמובן שעצם ההשתתפות בהן אינה מלמדת באופן ישיר על חלקו של רפי בהכנות ובביצוע הרצח. עם זאת, ניתן ללמוד מהן, בעקיפין, על עצם מעורבותו של רפי, ועל מערכת היחסים בינו לבין סנקר, אשר נדרש לדווח לרפי, כמי שעובד בעבורו. סנקר תאר גם כיצד רפי היה מאוכזב שלא ירה לבן-אמו בראש, ורצה מאוד שסנקר "ישבור את המחסום", ויבצע חיסול מוצלח לאחר הכשלונות בנסיונות החיסול של זריהן ודומרני. רפי ניסה להכשיר את סנקר לתפקידו, רוצח: "הוא עושה אותך רוצח, עשה אותך רוצח. ולא רק רוצח, אתה רואה את התהליך. (לא נשמע) רוצח, תמונה, מביאים לו תמונה, אתה רואה את הזה, זה ... מבין? ואחרי התהליך הזה, שכבר קרה מקרה של זה ... מקרה ראשון ... אנשים נרצחו ומתחילים לדבר על דברים אחרים. תשמע, יש כך וכך, יש סכום כזה וכזה ... כן, אתה מבין? ניסה לעשות אותי רוצח (לא נשמע)" (ת/471, עמ' 19). 128. אם כן, מגירסתו של סנקר עולה כי למרות מעורבותו המצומצמת של רפי לאחר הפגישה ברעננה צפון, הוא שיזם את נסיון רצח דומרני והוא שנתן לסנקר (וכפי הנראה גם לצ'רלי) את ההנחיה; הוא היה המנהיג וראש החבורה, באופן כללי ובפרט לעניין האישום השני (לכל הפחות בפעולתם של צ'רלי וסנקר, גם אם לא של האשקלונים); והוא אף היה שותף במידה מסוימת בתכנון הפעולה, שעה שלכל הפחות, התוה בעבור סנקר וצ'רלי את הפעולה המשותפת עם האשקלונים להוצאת ההתנקשות לפועל. כך, גם אם יתכן שרפי לא היה מעורב בתכנון המפורט של נסיון הרצח, מתקיימות בעניינו דרישות הפסיקה לגבי ביצוע בצוותא. ומעבר לכך, יהיה זה "מלאכותי ומאולץ" (כדברי השופט מ' חשין בעניין משולם) לראות ברפי משדל ולא מבצע. העובדה שמגירסתו של סנקר עולה כי מעורבותו של רפי פחתה לאחר ההנחייה הראשונית בפגישה ברעננה צפון, אינה קריטית לעניין ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין משדל. בעניין משולם, עמד הנשיא ברק על כך שאין חשיבות רבה לנוכחות במקום ובזמן מבחינת הביצוע בצוותא, וכי השאלה החשובה היא האם קיימת שליטה פונקציונלית-מהותית. בהקשר למעורבותו המצומצמת של רפי בביצוע לאחר הפגישה ברעננה צפון, יפים דבריו אלו של הנשיא ברק, שנכתבו גם הם בעניין משולם: "מעמדו של משולם כמבצע בצוותא התגבש בעת שהותו במיתחם. כאן הוא הניע את התכנית כולה. בהוראתו החלה העגלה לנוע. כדי להימלט ממצב של מבצע בצוותא לא מספיק לקפוץ מהעגלה. כדי להימלט ממצב זה היה עליו להביע חרטה 'חרטה, בנסיבות העניין, צריכה להתבטא ביותר מאשר אי-השתתפות בהמשך העשייה. היא צריכה להשתקף בפעילות למניעת עשיית העבירה או השלמתה'" (עניין משולם, בעמ' 49 לפסק דינו של הנשיא ברק). כלומר, במלותיו של הנשיא ברק, ניתן לומר כי רפי עלה על העגלה במפגש ברעננה צפון, אז הנחה את סנקר (וכפי הנראה גם את צ'רלי בסמיכות זמנים), ומעגלה זו לא קפץ מעולם. עצם הפסיביות של רפי, משניתנה ההנחייה, אינה מורידה מחלקו ואינה צריכה להביא לסיווגו כמשדל. חשוב להדגיש כי אף אם לאחר "מתן המשימה" הצטמצמה מעורבותו של רפי בהכנות לנסיון הרצח, אין פירושו של דבר כי נחלשה השפעתו. מן התמונה המצטיירת ממכלול היחסים שבין רפי, סנקר וצ'רלי ניתן להבין כי השניים האחרונים סרו למרותו של הראשון. רפי הוא שהצביע על היעדים, וסביר להניח כי הוא זה שיכול היה גם להודיע על שינוי התכניות. מבחינה זו, נראה כי נותרה בידיו של רפי שליטה מהותית על סנקר ועל צ'רלי. 129. לסיכום, נוכח כל האמור, סבורים אנו כי לפי התמונה המצטיירת מגירסת סנקר, יש לייחס לרפי את שלוש העבירות המיוחסות לו בכתב האישום (נסיון רצח, פציעה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר), ונכון לראות בו מבצע בצוותא ולא משדל. בנקודה זו נשאלת לגבי רפי השאלה האם ניתן למצוא לגירסת סנקר סיוע ראייתי כפי שקבענו שנדרש לצורך הרשעה. 130. טרם סיום חלק זה נעיר, כי הספרות המשפטית בסוגיה זו ענפה, תלי תלים של מאמרים ופסקי דין כבר נכתבו בנוגע אליה, ולא ראינו צורך להידרש אל כולם כאן בשעה שביקשנו ליישם את הדין הקיים. עוד נעיר, כי ההתייחסות המשפטית לתופעה זו של "רב עבריינים" ותופעות רחבות ממנה, קיבלה מימד חדש והולם בדמות חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (לסקירה וביקורת על החוק והמצב המשפטי החדש ראו שחר אלדר "על היקפו של המונח 'ארגון פשיעה' בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003" משפטים מב 183, 215 ואילך (2012)). הגבול בין החוק החדש לדיני השותפות עודנו מצוי בעיצובו, ויש לתת הדעת להתפתחות העדינה וההדרגתית של הדין הפלילי בהקשר זה; ראו ע"פ 6976/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2011); ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2011); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2011). חרף הביקורת בספרות שהוזכרה מעלה, לא סברנו כי עסקינן במקרה המאתגר את גבולות ההגדרות של דיני השותפות. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה השתכנענו, כי מעשיו של רפי חרגו משמעותית מחלקו של משדל, והם מקיימים את מבחני הפסיקה להגדרתו של המבצע בצוותא ויותר מכך. אדרבה, התחושה היא, כי שותפות פלילית זו טומנת בחובה תחכום פלילי הנוטה לאפיין ארגוני פשיעה (כדוגמת היררכיה ומידור פנימי); אולם המקרה הנוכחי אינו בא בגדרו של חוק המאבק בארגוני פשיעה, ואין עלינו להידרש לשאלה האם היה מקרה זה עומד בתנאיו. אכן, כאמור, כעת יש בדין מענה הולם למקרים בהם אחריותו של ראש הארגון נובעת מעצם היותו ראש הארגון ולא מחלקו הישיר בעבירות (כמובן, בכפוף להוכחת קיומו של ארגון פשיעה; ראו למשל הדברים שצוטטו מעלה מפי השופט מצא בפרשת משולם (שם, עמ' 30), המזכיר את הקושי המשפטי שהיה קיים באותה עת טרם חקיקתו של חוק המאבק בארגוני פשיעה). ואולם, אין זה המקרה הנוכחי. כפי שהוסבר, המקרה דנא פוטר אותנו מהתמודדות עם הרחבה נוספת של דיני השותפות במצב המשפטי החדש (הרחבה שיתכן כי אינה מוצדקת). לרפי תפקיד ממשי ומשמעותי בביצוע העבירות המיוחסות לו, והוא נמצא אחראי באופן ישיר, לפי גירסת סנקר, ובכפוף לסיוע הנדרש, לעבירות המיוחסות לו באישום השני (וכפי שנרחיב בהמשך, גם בעבירות המיוחסות לו באישום החמישי). הערה זו נועדה להשיב את תשומת הלב לגבול העדין שבין החוק החדש לדיני השותפות, שבענייננו נותר על כנו. (ד) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס למשה לפי גירסת סנקר 131. להבדיל מרפי, מעורבותו של משה בעבירות המתוארות באישום השני, כפי שעולה מגירסתו של סנקר, לא הוכחה, בודאי לא באופן משמעותי. לגירסת סנקר, משה נכח בשיחה בינו לבין רפי בפגישה ברעננה צפון, אך מתיאור הפגישה עולה כי חלקו של משה בשיחה היה של מאזין בלבד – סנקר לא תאר ולוא אמירה אחת מצדו של משה (ויוזכר, כפי שנקבע בפרק על המפגש ברעננה צפון, כי ממילא גישתנו היא שלא ניתן לקבוע כי משה היה שותף לאותה שיחה בין רפי לסנקר). הדבר עולה בקנה אחד עם מכלול התיאורים שמסר סנקר לגבי משה, אשר תואר כדמות פסיבית יחסית, שאינה מקבלת את ההחלטות ואינה נותנת את ההוראות. מלבד נוכחותו הפסיבית של משה במפגש ברעננה צפון, סנקר לא ייחס למשה שום מעורבות נוספת אותה ניתן לקשר להכנות להתנקשות בדומרני ולנסיון להוציאה לפועל. מעבר לכך, כפי שציינו באי כוחו של משה, כלל לא מיוחסת למשה כל תקשורת עם סנקר ממועד הפגישה ברעננה צפון ועד לנסיון הרצח. מעורבותו של משה, לפי סנקר, היתה בשני היבטים, שניהם לאחר נסיון הרצח: בפגישה השנייה לאחר נסיון הרצח, שהתקיימה בגן הזכרון; ובמימון הכבלים שהותקנו בדירתו של סנקר (ביום 22.6.2003). כפי שנסביר, אין פעולות אלה, כל אחת בנפרד ושתיהן יחד, מגיעות לכלל סיוע במובן המשפטי מצדו של משה. 132. המסייע מוגדר בסעיף 31 לחוק העונשין כך: מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע. הפגישה בגן הזכרון ומימון התקנת שירותי הטלויזיה בלווין התבצעו שניהם לאחר נסיון ההתנקשות בדומרני, ועל כן ככלל אינם יכולים לבסס סיוע, אשר לפי לשון סעיף 31 עליו להתקיים "לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה". השתתפות בפגישה שהתרחשה בדיעבד, גם אם שוחחו בה על נסיון הרצח, אינה יכולה לכלול מימד של סיוע גם אם היא מחשידה. הוא הדין גם לעניין מימון שירותי הכבלים לטובת סנקר, אשר בוצע אף הוא לאחר הרצח. 133. אם כן, גירסת סנקר, שהיא לב חומר הראיות שלפנינו, אינה מצביעה על סיוע ממשי מצדו של משה לביצוע נסיון רצח דומרני ופציעתו של שי בן-אמו. גם המשיבה וגם בית המשפט קמא, אשר הרשיע את משה כמסייע, לא הסבירו במה סייע משה לביצוע העבירות המתוארות באישום השני. 134. הרשעתו של משה באישום השני מתבססת על גירסת סנקר, וגם המשיבה לא טענה כי ההרשעה תוכל לעמוד בלעדי הודעותיו. גם בהנחה שגירסת סנקר היא אמת לאמיתה ואינה נזקקת לסיוע ראייתי, לא ניתן להרשיע את משה כמסייע. לפיכך, יש לזכות את משה מהרשעתו כמסייע באישום השני (ראו והשוו לדבריו של קדמי על מקרים בהם העדות העיקרית אינה ראויה לאמון, להבדיל מענייננו בו העדות העיקרית ראויה לאמון, אך אינה מצביעה על קיומם של יסודות העבירה – יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה חלק ראשון 266 (מהדורה מורחבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי-על הראיות)). 135. דומה כי גם הרשעתו של משה בעבירת הקשר באישום השני אינה יכולה לעמוד. ממילא, כפי שנאמר בפרק הדן במפגש ברעננה צפון, לא ניתן לקבוע כי משה היה נוכח בשיחה בין רפי לסנקר – ולכן אין ראיות של ממש לכך שהיה שותף לקשר שנרקם בין רפי, סנקר וצ'רלי. גם בהנחה שגירסתו של סנקר היא אמת לאמיתה, כל שנלמד לגבי משה הוא שהיה בסוד העניינים מאחר שהיה נוכח בפגישה בין רפי לסנקר ברעננה צפון. דעת לנבון נקל כי הדבר מחשיד, והרי אין בית המשפט בחינת שוטה. אך בכך אין די לבסס את יסודות עבירת הקשר. עבירת הקשר מורכבת משני יסודות: "(1) עובדת ההתקשרות בין שניים, או יותר, אנשים לשם מטרה מסויימת (2) אותה מטרה חייבת להיות מה שנחשב בעיני החוק כ'מטרה בלתי כשרה'..." (ע"פ 129/54 גולדשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 505, 515 (1956) (להלן: עניין גולדשטיין)). ובמלים אחרות, כפי שתאר השופט פוגלמן: "בין הצדדים נרקם רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים, גם אם לא את העבירה הספציפית שבה הם הואשמו (ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29, 33 (1986)). באשר ליסוד הנפשי הטמון בעבירת הקשר, נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם התכוון להתקשר עם הצד השני וכי במסגרת ההתקשרות, התכוון הוא להביא להגשמת המעשה האסור..." (ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש, פסקה 50 (לא פורסם, 9.6.2010) (להלן: עניין חרבוש)). לפי גירסת סנקר, משה היה שותף פסיבי. להבדיל מעניינם של רפי, צ'רלי וסנקר, לגבי משה קשה לקבוע על פי תיאוריו של סנקר כי הוכח שהיה בעל עניין לחתור להגשמת אותה מטרה משותפת, היא חיסולו של דומרני, על אף שכאמור, יתכנו רגליים לחשד שהשקפתו לא היתה רחוקה מזו של רפי. אילו היה סנקר מתאר מעורבות של משה בהכנות לרצח, הרי שיתכן כי ניתן היה ללמוד מכך גם על היותו אחד מן השותפים לקשר (להרחבה על האפשרות ללמוד על הקשר מהתרחשויות המאוחרות למועד קשירתו, ראו ע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 701, פסקה 11 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר (1978); וכן ראו עניין חרבוש, פסקה 51 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). אולם בהודעותיו של סנקר לא נזכרת מעורבות שכזו, או אמירות של משה מהן יתכן שניתן היה ללמוד על כך שמתקיים אצלו היסוד הנפשי לעבירת הקשר – "הכוונה הנפסדת המקננת בלב כל אחד מהקושרים" (עניין גולדשטיין, בעמ' 515) – שחיסולו של דומרני יצא לפועל. נוכח האמור, עוד בטרם בחנו את טיב הסיוע הראייתי לגירסת סנקר, ניתן לקבוע כי אין מקום להרשיע את משה גם בעבירת הקשר שבה הואשם באישום השני. 136. אך על אף האמור, חשוב לשוב ולהבהיר כי מחומר הראיות בכללותו, כולל גירסת סנקר, עולה כי קיימת סבירות שמשה היה שותף בסוד העניינים, בפרט באירועים המתוארים באישום השני. קרבתו לאחיו רפי, השתתפותו בפגישות שלאחר נסיון הרצח, וקשריו הטובים עם צ'רלי וסנקר, שבאו לידי ביטוי גם בשיחות עם סנקר במהלך תקופת מאסרו (עליהן נרחיב בהמשך) – כל אלו מובילים למסקנה שיתכן בהחלט שמשה היה מודע לנעשה ויתכן שאף היה מעורב בו אף שהדבר לא הוכח כדבעי מחומר הראיות שלפנינו. כמובן שאין בכך כדי לשנות את מסקנתנו באשר לזיכויו של משה באישום השני, אולם חשוב לציין זאת כדי להבין כי יתכן שמעשים שונים של משה מלמדים גם על יתר המערערים, חרף זיכויו של משה. סביר בהחלט כי במקרים מסוימים משה פעל בשליחות או בשיתוף עם רפי (וכן עם צ'רלי וסנקר) – למשל כגורם מקשר, או כמי שאחראי על ביצוע פעולות כספיות מסוימות בשם אחיו. 6. הסיוע הראייתי לגירסת סנקר 137. נבחן עתה את שאלת קיומו של סיוע ראייתי לגירסת סנקר, כנדרש לצורך הרשעה באישום השני – הן לגבי רפי, הן לגבי צ'רלי. כאמור, אין מקום לבחון סיוע ראייתי לצורך הרשעת משה, מאחר שכבר לאחר בחינת גירסת סנקר, מובן כי אין מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו באישום השני. (א) סיוע ראייתי להרשעת רפי 138. המשיבה טוענת כי קיימות מספר ראיות היכולות לספק את הסיוע הנדרש לגירסת סנקר לצורך הרשעתו של רפי בעבירות המיוחסות לו באישום השני. נקדים ונאמר כי איננו סבורים כי קיימת ראיה בודדת המגלמת את התכונות הנדרשות מראיית סיוע, אולם, מבט על מכלול הראיות מבסס סיוע חזק ומספק לגירסת סנקר לאירועים המתוארים באישום השני. (1) טענת המשיבה – קיימות מספר ראיות סיוע 139. כאמור, לגישת המשיבה ישנן מספר ראיות שכל אחת מהן, בפני עצמה, יכולה לשמש כסיוע ראייתי לגירסת סנקר לצורך הרשעת רפי באישום השני: הכחשתו של רפי את המפגשים בגן הזכרון – בחקירתם, שמרו המערערים על זכות השתיקה, ולא התייחסו לפגישות בגן הזכרון. לטענת המשיבה, בתגובתם לכתב האישום הכחישו את קיומה של הפגישה לה טען סנקר, שהתרחשה בסמוך לאחר נסיון ההתנקשות בדומרני. בכך, לגישת המשיבה, עניין עצם קיומן של הפגישות בגן הזכרון נכנס ל"חזית המחלוקת" שבין הצדדים. אולם, לאחר סיום פרשת התביעה, אישרו רפי ומשה, לראשונה, את קיומן של הפגישות עם סנקר בגן הזכרון ורפי טען כי איננו זוכר האם התקיימה פגישה יום למחרת נסיון הרצח. אישור בדיעבד של קיומן של מספר פגישות כה משמעותיות, מהווה לטענת המשיבה ראייה מסייעת, המסבכת את רפי ומשה בנקודה ממשית השנויה במחלוקת. ההכחשה ששמו של דומרני עלה בפגישה ברעננה צפון – אמירתו של רפי מעל דוכן העדים, כי יתכן ששמו של דומרני הוזכר בשיחה ברעננה צפון, לאחר שהכחיש זאת בתגובתו לכתב האישום, מהווה ראיית סיוע המסבכת לטענת המשיבה את רפי. זאת, במיוחד נוכח היעדר הסבר ממשי מצדו של רפי לשאלה מדוע שמו של דומרני עלה בפגישה. הכחשתו של רפי את הפגישה ברעננה צפון – במהלך העימות שבין רפי לסנקר (ת/585), אמר סנקר כי היכרותו עם רפי החלה בפגישה ברעננה צפון, ובשלב זה הזדעק רפי ואמר "אני לא יודע איך אתם גורמים לאנשים להעליל עלילות". לגישת המשיבה, יש בכך משום הכחשה גורפת מצדו של רפי, וטענה כי דברי סנקר הם עלילות. זוהי הגדרה של חזית המחלוקת בין גירסאות הצדדים – המציבה את עצם קיום הפגישה בצומת רעננה צפון בחזית המחלוקת. אולם, כשנה לאחר הגשת כתב האישום, בתגובתם לאמור בו, הודו רפי ומשה בקיום הפגישה. אישור בדיעבד של הפגישה, שבתחילה טען רפי כנגד עצם קיומה, מהווה, לגישת המשיבה, ראייה מסייעת המסבכת את רפי. (2) תגובת רפי לטענת המשיבה לקיומו של סיוע 140. בדיון בבית משפט זה, טען בא כוחו של רפי, כי מרשו כלל לא הכחיש את המפגשים ברעננה צפון ובגן הזכרון או את האפשרות ששמו של דומרני עלה בשיחה עם סנקר. בחקירתו, שמר רפי על זכות השתיקה, ואין לזקוף זאת נגדו, במיוחד נוכח נסיון העבר שהיה לו עם חוקרי אותה יחידה במשטרת ישראל. לטענת רפי בעבר נחשף נסיון של חוקרים בימ"ר מרכז להביא להרשעתו באמצעות השתלת טביעת אצבעו על ראיות. רפי טוען כי גם בתגובתו לכתב האישום, לא הכחיש את המפגשים אלא את תוכנם הנטען על ידי המשיבה. (3) דיון והכרעה בראיות הסיוע שהציגה המשיבה 141. דעתנו היא כי אף אחת מראיות אלו אינה מקיימת כשלעצמה את התכונות הנדרשות מראיית סיוע, על אף שככלל, הראיות אינן נטולות משקל. שלוש הראיות שלשיטת המשיבה מהוות סיוע, עוסקות בתגובותיו של רפי בשלבים השונים בחקירה ובמשפט. למעשה, טענת המשיבה היא כי רפי שינה את גירסתו לגבי המפגשים ברעננה צפון ובגן הזכרון – בתחילה הציג גירסה ראשונית שקרית לגבי אירועים אלו (בחקירתו ובתגובה לכתב האישום), ורק לאחר פרשת התביעה הבין כי עליו להודות בעובדות מסוימות שהוכחו זה מכבר. ואכן, אילו הוכיחה המשיבה כי רפי שינה את גירסתו בעניינים מהותיים ושיקר בחקירתו, ניתן היה לקבוע כי מתקיימת דרישת הסיוע (וראו דבריו של קדמי בנושא פוטנציאל הסיוע הטמון בשקרי נאשם ובהתנהגות מפלילה של נאשם – קדמי-על הראיות, בעמ' 314-298). אולם, בענייננו לא כך הדבר. ראשית, כפי שציין בא כוחו של רפי בדיון בבית המשפט, הן לעניין רעננה צפון, הן לעניין גן הזכרון, רפי כלל לא הכחיש את קיום המפגשים בחקירתו, אלא שמר על זכות השתיקה. קדמי מתאר כיצד במקרים מסוימים, בהם מתבקש עד מאוד הסבר מצדו של הנאשם, יתכן שניתן יהיה למצוא סיוע גם בשתיקתו (שם, בעמ' 305). אולם, לכך לא טענה המשיבה בענייננו, וממילא נוכח הסבריו של רפי באשר לשתיקתו, לא נראה כי זו, כשלעצמה, היא בעלת משקל ראייתי רב נגדו. המשיבה טענה גם לשינוי גירסה מצדו של רפי בין מועד מסירת תגובתו לכתב האישום, בה הכחיש את הטענה כי התקיימה פגישה יום למחרת הרצח, לבין מועד עדותו, בה טען כי היו פגישות עם סנקר אך אינו זוכר את מועדן ולכן אינו יכול לקבוע אם אחת מהן אירעה יום למחרת נסיון רצח דומרני. כאמור, רפי ניסה לגשר על הפער שבין גרסאותיו, בטענה כי הכחשתו כוונה למכלול הפרטים האמורים בסעיף 20 לאישום השני בכתב האישום, וכי בהמשך תגובתו לכתב האישום (סעיף 24) אישר כי התקיימו פגישות בין השניים. כלומר, ניתן להבין מדבריו של רפי כי הכחשתו אינה מתייחסת לעצם קיומה של פגישה למחרת נסיון הרצח, מאחר שאינו זוכר את תאריכי פגישותיו עם סנקר, אלא לכך שפגישה שכזו, אם התקיימה, עסקה בדיווח אודות פרטי נסיון הרצח. גם אמירתו של רפי במהלך עדותו, כי יתכן ששמו של דומרני עלה בשיחה בינו לבין סנקר, אינה רבת משקל בפני עצמה. בתגובתו לכתב האישום רפי לא הכחיש כי שמו של דומרני עלה במהלך השיחה, אלא ציין, באופן כללי, כי בפגישה לא נדונו תכנים פליליים, ולעניין דומרני, טען כי לא ידע שהלה הביע סיפוק מרציחתו של חנניה. כלומר, נוכח העובדה שרפי לא התייחס לסוגיית אזכור שמו של דומרני בתגובתו לכתב האישום, עניין זה נותר מחוץ לחזית המחלוקת בין הצדדים. כיוון שאחת מדרישות הסיוע היא שהראיה תתייחס לנקודה השנויה במחלוקת בין הצדדים, הרי שאמירתו של רפי בעדות כי יתכן ושמו של דומרני עלה בשיחה כלל אינה יכולה לשמש כראיית סיוע כנגדו. גם בשאלת קיומן של הפגישות ברעננה צפון, וגם בשאלת אזכורו של דומרני בשיחה בין רפי לסנקר, תגובותיו של רפי לכתב האישום היו מעורפלות למדי – כך שקשה לקבוע על פיהן את מה בדיוק הוא מכחיש מתוך האמור בכתב האישום. הדבר לבטח אינו מוסיף נקודות זכות לגירסתו ואף להפך, אולם מאידך, במידה רבה בשל אותו ערפול, לא ניתן להצביע על שינוי גירסה מובהק מצד רפי, כזה שיעלה לכדי סיוע עצמאי ממשי. אין להתעלם מאמירתו של רפי במהלך חקירותיו, מייד לאחר שסנקר החל בתיאור הפגישה ברעננה צפון, כי האחרון "מעליל עלילות". דברים אלו של רפי שוברים, במידת מה, את קיר השתיקה שהציב במשך חקירותיו, ויש לייחס להם משקל מסוים (כפי שנבהיר בהמשך). אולם, לקבוע על בסיסם כי רפי הכחיש את קיומה של הפגישה ברעננה צפון יהא מעט מרחיק לכת לטעמנו. מדובר באמירה כללית ומעט סתומה, ולא כזו שניתן לגזור ממנה הכחשה מפורשת של קיום המפגש אותו אישר אחר כך בתגובה לכתב האישום ובעדותו. 142. לסיכום, סבורים אנו כי לא ניתן לקבל את טיעוני המשיבה, לפיהם ניתן למצוא סיוע ראייתי ממשי לגירסת סנקר בראיות העצמאיות העוסקות בשינויי גירסה (לטענת המשיבה) מצדו של רפי. עם זאת, כפי שנראה אין פירושו של דבר שראיות אלו הן נטולות משקל, וכמו כן, אין פירושו של דבר כי לא נמצא הסיוע הראייתי הדרוש לגירסת סנקר לצורך הרשעתו של רפי. (4) סיוע באמצעות מקבץ ראיות 143. הפסיקה והספרות הכירו זה מכבר בכך שאין הכרח שראיה בודדת תקיים בפני עצמה את מלוא דרישות הסיוע, וכי ניתן שמקבץ של ראיות תמלאנה יחד דרישה זו: "'ראיית הסיוע' אינה חייבת להיות ראיה אחת ויחידה העונה על כל שלוש הדרישות; 'ראיית הסיוע' יכולה להיות מורכבת ממקבץ של ראיות העונות יחד על שלוש דרישות אלו..." (קדמי-על הראיות, בעמ' 281) וראו בעניין זה גם ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 760 (1996); בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 403, 407 (1997); ע"פ 1741/99 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 750, 760 (1999); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם, 2.6.2011). פירושו של דבר, כי ישנם מצבים בהם אין לתביעה אף ראיה שבכוחה כשלעצמה לקיים את דרישת הסיוע, אך ישנו מקבץ של ראיות שיחדיו מספקות דרישה זאת. בענייננו, כפי שהסברנו, איננו רואים באף אחת מהראיות שהציגה המשיבה ככזו הממלאת את דרישות הסיוע בפני עצמה. עם זאת, התבוננות במקבץ הראיות לחובתו של רפי, כפי שנפרט מייד, מסבכת את רפי בסוגיה ממשית בחזית המחלוקת, כנדרש. 144. אחת מן הסוגיות שבחזית המחלוקת בין הצדדים, היא טיב מערכת היחסים בין המערערים, ובמוֹקדם רפי, לבין סנקר. המערערים ניסו, בעדויותיהם, לתאר את היחסים עם סנקר ככאלו המתאפיינים בסיוע לאדם בצרה, אסיר בבריחה שמצוי בקשיים שונים ובהם מצוקה כלכלית קשה. לטענתו של רפי, הוא נפגש עם סנקר על רקע רצונו של סנקר להביע ניחומים ולבקש סיוע כספי, ובפגישה ברעננה צפון אכן נתן לו סכום כסף מסוים על מנת לעזור לו. מסיבה זו גם סייע לו בהמשך בדיור, ואף נפגש עמו עוד מספר פעמים: "היו לי 3-2 פגישות נוספות עם סנקר ... רצה שאקשר אותו עם אנשים, הוא עסק בגביות שיקים, חובות, עזרתי לו בסכומים קטנים, 500, 1000 ש"ח כי הוא היה במצב של אסיר בבריחה, מבחינתי היה אדם שהביע רצון לנחם, סיפר על חנניה, הכסף שנתתי לו היה לעזרה. יש לי סימפטיה לאנשים במצוקה" (עמ' 5392-5391). בהמשך עדותו הוסיף רפי, כי מדובר היה בקשר של עזרה, "מהיד לפה" (עמ' 5392). כמו כן, הוסיף כי סנקר לא ביצע בעבורו שום עבודות, וכי נתן לו כספים כשביקש, אם התחשק לו באותו יום, ולא כי חב לו דבר. רפי הסביר גם כי אינו מבין האם ומדוע סנקר כעס עליו כששהה במאסר לאחר שנתפס, כיוון שלא ברור לו אילו ציפיות היו לסנקר ממנו. לטענתו סנקר כלל לא פנה אליו לעזרה ממאסרו, ואילו חפץ בכך, היה יכול ליצור עימו קשר טלפוני ולדבר עמו. כמובן שתיאוריו של רפי עומדים בסתירה גמורה לגירסת סנקר, לפיה בחודשים שלאחר הפגישה ברעננה צפון, ביצע בשליחות רפי שורה של מעשים עברייניים, בהם נסיון רצח דומרני, המתואר באישום השני. כספים והטבות אחרות שהועברו או אמורים היו להיות מועברים לסנקר במשך התקופה (החל מן הפגישה ברעננה צפון, וכלה בתקופת מעצרו של סנקר), ניתנו על רקע מחויבותו של סנקר לביצוע אותם מעשים עבור רפי – ולא כמעשה גמילות חסדים. רפי הבטיח לסנקר סיוע כספי, וכן סיוע בתחבורה, דיור והשגת תעודת זהות בתמורה לביצוע העבירות המתוארות באישומים השונים. 145. חשוב להדגיש כי טיבה של מערכת היחסים בין סנקר למערערים היא סוגיה שאינה רק שנויה במחלוקת בין הצדדים, אלא גם רבת חשיבות לכתב האישום שבפנינו: האם המפגשים וההתקשרויות שבין סנקר לרפי מאפיינים מערכת יחסים של "נדיב" ו"נזקק", או שמא התקשרות עבריינית, בין "רב-עבריינים" לבין "מוציא לפועל"? כדי לענות על שאלה זו, נידרש עתה לפיסות השונות המרכיבות את מקבץ הראיות, אותן ראיות הנוגעות לעניין זה. היה והמסקנה העולה באופן חד וברור ממקבץ הראיות היא כי מערכת היחסים היא מן הסוג השני, הרי שיש בכך כדי לסייע לגירסת סנקר ולסבך את רפי באישום השני. שקרי נאשם יכולים, בתנאים מסוימים, לבסס סיוע ראייתי כנגדו. קדמי עומד על חמישה תנאים בעניין זה: שקר בעניין מהותי ולא בעניין שולי; שקר המכוון לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; שקר ברור וחד משמעי; שקר המוכח בעדות עצמאית; שקר שאינו נובע מעילה אחרת (קדמי-על הראיות, בעמ' 305-298). בעניינו של רפי, אין ספק כי סוגיית יחסיו עם סנקר היא מרכזית ורבת-חשיבות לאישום השני. אם מקבץ הראיות יקיים גם את יתר התנאים, במיוחד אם יוביל באופן "ברור וחד משמעי" למסקנה כי רפי שיקר בגירסתו לגבי טיב יחסיו עם סנקר, הרי שניתן לקבוע כי מתקיים סיוע ראייתי. במלים אחרות, למעשה ניצבים לפנינו שני סיפורים, שני נרטיבים, שונים זה מזה בתכלית. את האחד סיפר סנקר, ובו חובר הוא למערערים על מנת להוציא לפועל, יחד עימם, שורה של מעשי רצח, ובתמורה לקבל סיוע נוכח הקשיים המלווים אותו על רקע היותו אסיר נמלט, מן המשטרה ומאויבים אחרים. הסיפור השני נרקם בגירסאות המערערים, כל אחד בהיבטים הנוגעים אליו, ולפיו סנקר פנה לרפי על רקע קשייו, ורפי, במפגן של אלטרואיזם, בחר לסייע לו מפעם לפעם, בסכומים נמוכים של כסף ובדיור. לפי סיפור זה, לא רפי ולא יתר המערערים (כל אחד, לפי גירסתו שלו), היה מעורבים עם סנקר במעשים פליליים. עתה נבחן האם ניתן, בהסתמך על הראיות הקיימות, לקבוע כי "הסיפור" אותו הציגו המערערים קורס, ונדגיש, לא נסדק ולא מתערער, אלא קורס. היה והתשובה על שאלה זו היא בחיוב, הרי שניתן למצוא בכך סיוע ראייתי לגירסת סנקר. ראוי לשוב ולהזכיר כי הבסיס להרשעה, הראיה המרכזית, היא גירסת סנקר, אשר מהימנה בעינינו בכללותה, וכי הדיון עתה נסוב בשאלת הסיוע לגירסה זו בלבד. (5) למען הסר ספק: סיוע כזה אינו עומד בסתירה לעקרון של סיוע עצמאי לכל אישום 146. כיוון שמקבץ הראיות עוסק בטיבה של מערכת היחסים בין סנקר למערערים, הוא אינו נוגע באופן בלעדי לאישום השני בלבד. זהו נושא הנוגע במידה שווה לשלושת האישומים, על אף שבאישום הראשון לא נדרשנו אליו, בשל עוצמתן של ראיות התקשורת המסבכות את רפי לבדן. כפי שנראה, חלק מן הראיות רלוונטיות לא פחות, ואף יותר, לשני האישומים האחרים שלפנינו – ובמובן זה, אינן ספציפיות לאישום השני. ועם זאת, כפי שנבהיר, ההסתמכות על ראיות אלו לצרכי סיוע לאישום השני אינה עומדת בסתירה לעקרון לפיו לכל אישום נדרש סיוע משל עצמו. לפי עקרון ותיק זה, לצורך הרשעה בעבירה מסוימת, נדרשת התביעה להראות כי קיים סיוע ראייתי לעבירה זו, ואין די בכך שהראתה סיוע לעבירה אחרת אותה ביצע הנאשם. כפי שציין ממלא-מקום הנשיא מ' זילברג, אין הגיון בכך שהשאלה אם עבירה מסוימת נדונה בנפרד או במשותף עם עבירות אחרות בהן מואשם הנאשם, היא שתכריע את גורל המשפט: "גם הפרקליטה המלומדת מודה בכך שאילו נדונו גניבות 'ויצמן' וגניבות 'בן-צבי' בתאריכים שונים, לא יכלה טביעת האצבעות של בית-הספר 'ויצמן' לסייע לגניבות אשר מבית-הספר 'בן-צבי'. ואם כך הדבר, הרי לא ייתכן, ויהיה זה ממש אבסורדי, אם גורלה של התביעה יהא תלוי בכך אם נדונה בצוותא או בנפרד מאת חברותיה התביעות האחרות" (ע"פ 236/67 אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ כא(2) 44, 46 (1967)). ובהתאם לדברי טעם אלו, בכל הכבוד, התפתח בפסיקה כלל לפיו מכריע בית המשפט, בבחנו האם ראיית סיוע הנוגעת לאישום אחד תוכל לשמש כסיוע גם לאישום אחר: "בעקבות הדברים שנאמרו בע"פ 236/67 ... מוכנים אנו גם בענין דנן לתלות את כשרות הראָיה, אם היתה הראָיה מתקבלת, לו לא הואשם הנאשם בכתב-אישום אחד בארבע עבירות שונות, לפי שאיש לא יחלוק על כך, שצירוף אישום לאישום לא יכשיר ראָיה. נניח שהנאשם לא הובא לדין אלא על עבירת מעשה מגונה אחת שביצע בתאריך פלוני, והתביעה מגישה ראיה המוכיחה ביקורה של הנערה בביתו של הנאשם בתאריך אחר, מרוחק זמן מועט בלבד מביצוע העבירה. ההיתה הראיה כשרה? סבורים אנו שכן" (ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן בע"פ 361/70 מוצטפה ג'ובארה נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(2) 747, 752 (1970) (להלן: עניין ג'ובארה)) [ההדגשות אינן במקור]. כלומר, על מנת לקבוע האם ראייה מסוימת תוכל לשמש לסיוע באישום ספציפי מבין כמה אישומים (של נאשם ספציפי) בכתב האישום, יש לבחון האם ראיה זו יכולה היתה לשמש אותנו אילו הנאשם הובא לדין רק באישום ספציפי זה. עצם העובדה שראיה משמשת לסיוע באישום אחד, אין פירושה כי בהכרח לא תוכל לשמש סיוע ראייתי גם, בנוסף, לאישום אחר: "ראיה היכולה לשמש בגדר סיוע לאישום א' איננה הופכת באופן אוטומטי גם לראית סיוע לגבי אישום ב', אשר כל מה שקושר אותו לראית הסיוע הוא עובדת הכללתו באותו כתב אישום, אשר בו גם נכלל אישום א'. לא צירופי האישום קובעים בכגון דא אלא תוכנם של הדברים העולים מתוך ראית הסיוע והתיחסותם לעדות אשר בה הם באים לתמוך. אולם מאידך גיסא, אין גם להסיק כי ראית הסיוע ממצה את עצמה, היינו כי אין עוד כל חפץ ושימוש בה, אחרי שמצאו אותה כראויה להוות סיוע לאישום אחד. יתכנו מצבים בהם זורקת ראית הסיוע אור על מספר אישומים וכפועל יוצא מכך ניתן גם להסיק כי יתכנו נסיבות בהן תשמש ראיה פלונית, לאור תוכנה ומהותה, כסיוע יחיד לגבי מספר אישומים ולאו דווקא לגבי אישום אחד בלבד" (ע"פ 396/78 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 581, 587 (1979)) [ההדגשות אינן במקור]. 147. בהתאם להלכות אלו, נקבעו בפסיקה במהלך השנים סוגי מקרים שבהם ניתן ללמוד מסיוע ראייתי לאישום אחד קיומו של סיוע גם לאישום אחר. כך למשל, במקרה שבו ביצע הנאשם סדרה של עבירות דומות, ניתן ללמוד מכך שעבירה אחת נעברה על כך שגם אחרות נעברו, ועל כן ראיית סיוע לאישום אחד תוכל לשמש גם לאחר (עניין ג'ובארה; ע"פ 242/85 בן שמעון חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 512, 519 (1987); ע"פ 7752/03 חלאילה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 259, 264 (2005); קדמי-על הראיות, בעמ' 335-330). מקרה נוסף שבו תוכל ראיה לשמש סיוע עבור יותר מאישום אחד, הוא כאשר מדובר במסכת עובדתית אחת המשותפת לכלל האישומים (ע"פ 840/79 גבריאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 371, 381 (1981); קדמי-על הראיות, בעמ' 331). במצב זה יש בכוחה של ראיה אחת לתמוך את העדות הנחוצה סיוע ביותר מאישום אחד. ההגיון העומד מאחורי גישה זו הוא בדיוק זה עליו עמד מ"מ הנשיא זוסמן במבחן שהציב בעניין ג'ובארה: אילו היינו מפרידים בין האישומים השונים ומגישים כל אחד מהם בנפרד, ראיות הסיוע היו רלוונטיות ותומכות בכל אחד מהאישומים בנפרד, גם ללא צירוף יתר האישומים. כך הדבר גם בענייננו. מערכת היחסים בין סנקר לבין המערערים, כפי שהבהרנו קודם לכן, היא סוגיה עובדתית מרכזית בכל אחד מן האישומים ובכתב האישום בכללותו. על כן, כמעט מתחייב כי תהיינה ראיות בנושא זה הנוגעות ליותר מאישום אחד. אין בכך פסול. מופרך ואבסורדי יהיה לחשוב כי בשל העובדה שסוגיה מסוימת משותפת לכלל האישומים, ראיות לגביה לא תוכלנה לשמש כראיות סיוע למי מהאישומים (או לאישום אחד בלבד). גישה שכזו אינה הגיונית ואילו נקט בה בית המשפט, היתה מטילה נטל כבד ומיותר על התביעה. 148. נוסיף ונאמר, כי בסיכומו של עניין, הכוונה בדרישת הסיוע העצמאי לכל אישום, היא כי עבור כל אחד מן האישומים תתמלאנה דרישות הסיוע במלואן. ובפרט – כי הנאשם יהיה מסובך בכל אישום ובכל עבירה בהם הורשע באופן פרטני, ולא יורשע באישום אחד בגלל ראיות שסיבכו אותו רק באישום אחר. ראיית הסיוע חייבת לסבך את הנאשם באישום שבו הוא מורשע, ואין זה משנה אם היא מסבכת אותו רק באישום זה או גם בשורה של אישומים אחרים. ואם נשוב למבחן שנקבע בעניין ג'ובארה, הרי שיכולים אנו לקבוע בנקל, כי אילו נכלל כל אחד מהאישומים בכתב אישום עצמאי, לא היה קושי עקרוני עם סיוע ראייתי העוסק בטיב מערכת היחסים שבין סנקר לבין המערערים. (6) פירוט מקבץ הראיות 149. במקבץ ראיות הסיוע נדון להלן בארבע כותרות: המפגש בצומת רעננה צפון; המפגשים הבאים; האזנות הסתר לשיחות של סנקר בתקופת מאסרו; ראיות התקשורת בנוגע לאישום הראשון. (i) המפגש בצומת רעננה צפון 150. ראוי להתחיל מן המפגש בצומת רעננה צפון, בו נרקמו תוכניותיהם המשותפות של רפי וסנקר, בין היתר ביחס לחיסולו של דומרני, נושא האישום השני. בחלק שיוחד למפגש זה מעלה, נימקנו את קביעתנו לפיה המפגש לא עסק בניחום אבלים ובסיוע כספי, כפי שניסו לטעון רפי ויתר המערערים, אלא בתכנים ויעדים פליליים, בהתאם לגירסת סנקר. למרות שאין בידינו מידע על תוכן השיחה למעט גירסת סנקר, ניתן לדחות את גירסת המערערים לגבי עניין זה, ולקבוע כי מאפייני הפגישה אינם מתיישבים עם מפגש לניחום אבלים עם אדם זר. לפיכך, ניתן להצביע על אוסף הראיות לגבי המפגש ברעננה צפון – עדויות הנוכחים במפגש, המערערים והמאבטחים – כנקודת השבר הראשונה בגירסה שהציבו המערערים לעניין טיב מערכת היחסים שבינם לבין סנקר. 151. מעבר למסקנה הסופית והכללית באשר לתכליתה של הפגישה ברעננה צפון, ראוי לשוב ולעמוד על הסתירות הנקודתיות שנמצאו בגירסת רפי ובינה לבין גירסת צ'רלי: א. רפי שינה את גירסתו בנוגע לתכלית הפגישה עם סנקר. בעוד שבתגובתו לכתב האישום טען כי סנקר רצה להיפגש עימו בשל קשייו הכספיים, בעדותו בבית המשפט טען כי לא ידע שסנקר יבוא בבקשות וידע רק כי מדובר במפגש ניחום אבלים. ב. רפי טען בעדותו כי ידע שסנקר הוא אסיר בבריחה עובר לפגישה, ואילו צ'רלי, איש הקשר ביניהם, טען כי הוא עצמו לא ידע זאת עד שלב מאוחר הרבה יותר. כפי שציינו, אין מדובר בהכרח בסתירה, אולם צירוף הדברים אינו סביר ומעלה תמיהה. ג. בעימות שנערך בין סנקר לרפי (ת/585), אמר סנקר כי היכרותו עם רפי החלה בפגישה ברעננה צפון, ובשלב זה הזדעק רפי ואמר "אני לא יודע איך אתם גורמים לאנשים להעליל עלילות". כפי שציינו, איננו רואים לנכון לקבל את טענת המשיבה כי ניתן להתייחס לאמירה זו כהכחשה מפורשת של קיום הפגישה ברעננה צפון, אותו אישר רפי בהמשך הדרך. אין בפנינו שקר מפורש וחד משמעי מצד רפי, ואף קשה לומר כי יש באמירתו של רפי משום "ראשית הודיה", מאחר שדבריו מרחיקים אותו מהעבירה ולא מקרבים אותו אליה. עם זאת, נכון לייחס משקל מסוים לאמירה זו, אותה ניתן לכנות כהתנהגות או התבטאות מפלילה. קדמי מתאר כיצד התנהגות המבטאת תחושת אשמה מצד החשוד במהלך חקירתו, עשויה לשמש "סיוע". בין יתר הדוגמאות שמציין קדמי, הוא מתייחס גם ל"התנהגות המתאפיינת במגמה ברורה ומודגשת של 'הרחקה עצמית' ממעשה העבירה והטיית העבירה לכיוון שגוי" (קדמי-על הראיות, בעמ' 311). כך ניתן ללמוד גם מאמירתו של רפי, המבטאת מצוקה נוכח תיאוריו של סנקר, על אף שהאחרון טרם הספיק באותו שלב לתאר דבר למעט עצם קיום הפגישה ברעננה צפון. נראה כי רפי צפה את העומד לבוא בהמשך תיאוריו של סנקר ונלחץ מכך, אחרת כיצד הבין כי מדובר בעלילות, בשלב בו סנקר טרם הספיק להיכנס לפרטים שבמחלוקת. ד. רפי חשף רק בשלב עדותו כי יתכן ששמו של דומרני עלה בשיחה בינו לבין סנקר (וכך עשה גם בעניין האפשרות שהתקיימה פגישה בגן הזכרון למחרת נסיון ההתנקשות בדומרני). כפי שציינו, לא ניתן לראות בכך שינוי גירסה מפורש מצדו של רפי, מאחר שהכחשותיו בתגובה לכתב האישום לא היו ממוקדות דיין כדי שניתן יהיה להבין מהן כי שמו של דומרני לא עלה בפגישה (או כי בהכרח לא התקיימה פגישה יום למחרת נסיון ההתנקשות בדומרני). אולם, אזכורים מאוחרים שכאלו "אינם תורמים", בלשון המעטה, לגירסתו של רפי, שצריך היה להבהיר את הכחשותיו ביתר טיב בתגובה לכתב האישום. (ii) המפגשים הבאים 152. פגישתם של רפי וסנקר ברעננה צפון לא היתה האחרונה, והשניים נפגשו עוד כמה וכמה פעמים לאחר מכן. לכל הפחות, ידוע על פגישתם של השניים בדירה ברחוב הרכבי בתל אביב, אשר קדמה לירי בזריהן באישום הראשון; על פגישה ברשפון, שלטענת רפי, תכנן לפגוש בה את צ'רלי והופתע לראות במקום גם את סנקר; ועל מספר (כנראה 4-2) פגישות נוספות שנערכו בגן הזכרון בכפר סבא, סמוך לבית אמו של רפי. את כל הפגישות, למעט זו שבתל אביב, אישר רפי, כלומר קיומן אינו שנוי במחלוקת: "אמרתי בח.ר. שנפגשתי איתו בפעם ראשונה ברעננה צפון, והיתה עוד פגישה ברשפון שלא ידעתי שסנקר יהיה, ולאחר מכן עוד 4-3 פגישות, בגן הזכרון, בנוכחות מאבטחים כולן היו בנוכחות ודרך צ'רלי, הייתי נערך לפני הפגישות עם סנקר עם מאבטחים, הוא מעולם לא קבע איתי פגישה או שאני איתו" (עמ' 5397). ראוי לציין כי קודם למועד אישורו של רפי (ויתר המערערים) את קיומן של הפגישות בגן הזכרון, נתמכה גירסת סנקר בעניין זה בהודעות (ומאוחר יותר גם עדויות) המאבטחים שליוו את רפי ומשה. נועם תורג'מן, ששימש כמאבטח של השניים לאחר רצח חנניה, העיד כי נכח בפגישה או שתיים בגן הזכרון, בהן השתתפו רפי, משה ו"לפעמים צ'רלי". הוא תאר כיצד בפגישות אלו נהגו המאובטחים להיכנס לגן ולהתרחק מן המאבטחים שנותרו בחניון, וכלל לא היה קשר עין במשך הפגישה (חקירה ראשית, עמ' 1268-1263). גם המאבטח דוד אסור ציין בעדותו כי איבטח פגישות שנערכו בגן הזכרון, ותיאר דפוס כמעט זהה לזה שתיאר תורג'מן (חקירה ראשית, בעמ' 2387). כלומר, המאבטחים לא יכולים היו לשמוע את השיחות שנערכו בגן הזכרון ואפילו לראות מי הם המשתתפים בפגישה. על כן, לגבי תוכנן של הפגישות בגן הזכרון אין ראיות למעט גירסאותיהם הסותרות של המערערים מחד ושל סנקר מאידך. ולמרות שאין ראיות חיצוניות היכולות לשפוך אור ישיר על תוכנן של השיחות במפגשים הללו, ניתן ללמוד על היחסים בין המשתתפים גם מהידיעה על עצם קיומם של המפגשים. ריבוי הפגישות (לפחות ארבע מלבד הפגישה ברעננה צפון) בין רפי לסנקר, בתוך תקופה קצרה למדי, מחזק את המסקנה כי לא נראה שיחסו של רפי לסנקר התאפיין בעזרה, תמיכה ותו לא. השניים נפגשו בתכיפות גבוהה, כשמרביתן של הפגישות היו מתוכננות, ותואמו מראש, ללא תקשורת ישירה אלא דרך צ'רלי. כפי שנאמר על ידי בית המשפט קמא, וכן מעלה (בחלק בנושא הפגישה ברעננה צפון), קשה לקבל את הטענה לפיה רפי היה נושא בכל הנטל הכרוך בקיום פגישות אלו – מבחינת תיאומים, עלויות (מאבטחים) ובעיקר סיכונים (מסנקר ומהמשטרה) – עבור סיוע לאדם שאינו מכיר, ובמיוחד אסיר נמלט. הסבר אפשרי לכך יכול היה להיות כי רפי רצה לעזור למי שהיה קרוב לאחיו חנניה שנרצח, אולם הסבר זה נשלל על ידי רפי עצמו, שציין כי לא סבר שסנקר היה כה קרוב לחנניה, וכי לא זו הסיבה שבחר להיפגש עמו ולסייע לו (חקירה נגדית, עמ' 5398). כפי שהרחבנו בעניין הפגישה ברעננה צפון, רפי לא סיפק הסבר של ממש לשאלה מדוע התאמץ לפגוש את סנקר. הרי את מטרת הפגישות, סיוע לסנקר, ניתן היה להשיג בנקל גם באמצעות העברת כספים באמצעות צ'רלי, שעמד בקשר רציף עם סנקר, או באמצעות שיחות טלפון. נראה כי התמיהה לגבי היעדר הסבר מספק מצדו של רפי ולגבי חוסר ההגיון בפגישה עם סנקר למטרות ניחום אבלים וסיוע כספי, עליהם עמדנו בהקשר לפגישה ברעננה צפון, מתעצמת ומתחדדת כשאנו מרחיבים מבטנו לעבר מכלול הפגישות בין השניים באותה תקופה. בעדותו של רפי אין הסבר המניח את הדעת לסדרת הפגישות בין השניים, שהתאפיינו בתיאומים מוקדמים בעזרת צ'רלי ובליווי מוקפד של מאבטחים. אין המדובר בצירוף מקרים, או במספר פגישות כמעט מקריות בהן בחר רפי לתת לסנקר מעט כסף או לעזור לו באמצעים אחרים, כפי שניסה לצייר זאת רפי: "הוא ביקש עזרה לגבי דירה ששכר בכ"ס, בקשר לחשמל או מזגנים, ונתתי לו כ-500 ש"ח. נתתי לו ברעננה 1000-500 ש"ח ושוב בקשר למזגנים, זה היה לפני שנסעתי לחו"ל ביולי ... הפגישות לא היו במיוחד כדי שסנקר יגיע עם צ'רלי, אלא זה היה על הדרך, אם הייתי בבית הם יכלו להגיע לביתי, יצא שהייתי בגן הזכרון כשצ'רלי דיבר איתי, והייתי שם המון" (עמ' 5397) [ההדגשות אינן במקור]. ובניגוד לאותה חזות ספונטנית אותה מצייר רפי, הוא עצמו העיד כי נהג להתארגן בטרם הפגישות עם סנקר כך שילוו אותו מאבטחים, וכי לא היה מתאם את הפגישות ישירות, אלא דרך צ'רלי. כלומר, גם בעדותו של רפי ישנם סימנים המצביעים על כך שלא מדובר היה בפגישות "על הדרך". 153. עניין נוסף שראוי להזכיר בהקשר לפגישה בגן הזכרון, לאחר הרצח, הוא קרבת המשפחה שבין רפי לבין בן-אמו. סנקר תיאר בהודעותיו כי בערב ה-2.6.2003, יום הירי בבן-אמו, סיפר לו צ'רלי כי בן-אמו הוא קרוב משפחה של רפי ומשה. למחרת, בפגישה עם רפי, הופתע סנקר מכך שרפי כעס על שלא ביצע וידוא הריגה בבן-אמו – במיוחד נוכח העובדה שמדובר בקרוב משפחתו (ת/484ב', עמ' 48-47; ת/536ב', עמ' 46). מנגד, טען רפי כי אינו יודע כיצד ידע סנקר על קרבת המשפחה, וכי נודע למערערים רק עם קבלת חומרי החקירה הרלוונטיים לתיק כי מדובר ב"קרוב-רחוק" (עמ' 5390, 5397, 5418). משה אמר אף הוא כי הוא מכיר את בן-אמו מחומרי החקירה, אך הוסיף כי כחודש לאחר האירוע, אחד מקרובי משפחתו אמר לו שהאדם שנורה הוא קרוב-רחוק (עמ' 5432). צ'רלי מסר בעדותו כי גם הוא למד על כך במהלך המשפט, וכי לא זכור לו שסיפר פרט שכזה לסנקר (עמ' 5516). אף לא אחד מהמערערים לא הצליח לספק הסבר כיצד ידע סנקר על כך שמדובר בקרוב משפחה של רפי ומשה, בשעה שלטענתם הם עצמם לא ידעו על כך. הדבר מעלה תמיהה לגבי גירסתם של המערערים, אף שאין מדובר בעניין מרכזי במיוחד. (iii) האזנות הסתר לשיחות של סנקר בתקופת מאסרו 154. על טיב היחסים שבין סנקר למערערים ניתן ללמוד גם מהאזנות סתר לשיחות שהתקיימו כחצי שנה לאחר הארועים המתוארים בכתב האישום. בחודשים דצמבר 2003 – ינואר 2004, בעת ששהה סנקר בכלא שאטה, התבצעו האזנות לטלפונים שבהם עשה שימוש לטובת שיחות, בין היתר עם צ'רלי, משה, בגה ואחרים. כפי שטענה המשיבה, תמלילי השיחות מספקים ראיה חיצונית נוספת לעדותו של סנקר, באשר ליחסיו עם שלושת המערערים. התועלת הראייתית העיקרית משיחות אלו היא בחיזוק ההבנה באשר לתחושת הניצול שחש סנקר בשל התנהלותם של רפי ומשה כלפיו, ובאשר לתחושת המחויבות שחשו המערערים כלפי סנקר. רפי אינו צד לשיחות אלו, ולמרות זאת, מתוכן השיחות ניתן ללמוד על כך שהדוברים, בעיקר סנקר וצ'רלי, סבורים היו כי רפי "חייב" לסנקר. 155. שותפו המרכזי של סנקר לשיחות הטלפון היה צ'רלי, אליו התקשר סנקר על בסיס יומי ואף כמה פעמים ביום. דמויות חוזרות בשיחות היו "הדוד" ו"האח של הדוד". בהודעותיו, טען סנקר כי "הדוד" הוא קוד שגור בין הדוברים עבור רפי, ומשה הוא "האח של הדוד" (ת/512א). המערערים כולם הכחישו זאת, וצ'רלי טען כי זה היה כינוי מתחלף לאדם פלוני, ולפי ההקשר נהגו להבין במי מדובר. מעיון בתמלילי השיחות, עולה בבירור כי כינויים אלו אכן שימשו עבור רפי ומשה, למעט מקרה בודד בו שימש הכינוי "הדוד" עבור חנניה, אחיו המנוח של רפי. במקרה אחד סנקר שוחח עם משה, וזמן קצר אחר כך, בשיחה עם רינה, אשתו של צ'רלי, מסר לה כי שוחח עם "האח של הדוד" (ת/87, ת/89 ו-ת/90). במקרה אחר, שוחחו סנקר וצ'רלי על האזכרה של חנניה, ומשם בהמשך ישיר עברו לדבר על אנשים שיוכלו לסייע לסנקר בועדת השחרורים, ובהם "הדוד". מן השיחות עולה כי הכינוי "הדוד" הוא ייחודי למדי, וגם אם לא בלעדי לחלוטין לרפי, נוהג לשמש עבורו, ואינו מזוהה עם אף פרט אחר. כלומר, ניתן לקבוע כי חלק ניכר מן השיחות בין השניים אכן עסק ברפי ומשה. 156. בשיחות בין צ'רלי וסנקר, נהג סנקר להביע את מורת רוחו באזני צ'רלי על כך שנוצל על ידי רפי, שהשתמש בו ושכח אותו לאחר שהפסיק להיות שימושי עבורו: "הבן אדם מנסה לעשות ממני איזה סמרטוט, יעני להשתמש. מה אני איזה קונדום של מישהו?? להשתמש ולזרוק? אתה מבין. אם אני לא שימושי, אז כבר אני לא, לא יתייחסו? לא ידאגו למה שצריך לדאוג? אוי ואווי [כך במקור] אם יהיה מצב כזה! אוי ואווי, אני לא רואה כלום, אין לי אלוהים בכלל! וואללק אני מעדיף לאכול כדור בראש ולמות, אתה מבין? ולא לשתוק!" (ת/95, עמ' 14). באותה שיחה הביע סנקר את אכזבתו מכך שרפי ומשה אינם דואגים לצרכיו. צ'רלי ניסה להסביר לסנקר כי משה דווקא התעניין במצבו ואמר כי אם צריך ישלח לו כספים לקנטינה, אך צ'רלי סיפר כי נמנע מלבקש מחשש שזה עלול לפגוע בהעברת כספים משמעותיים יותר שרפי ומשה חייבים לשניים, 10,000 או 5,000 דולר: "צ'רלי: שאל אותי האח של הדוד, מה עניינים וזה? מה, איך אתה מסתדר כאילו, יעני עם החבר וזה, יעני כאילו, חסר לו משהו וזה? אמרתי לו, מה אתה דואג, אתה דואג? אני לא דואג ... צ'רלי: ... שתבין, הוא בא, אומר לי, תשמע אם צריך עזרה בקנטינה וזה, אז תגיד לי. נו אז מה? אז אני אגיד לו חסר לי קנטינה, אז מה יגיד לי? טוב, אני ... אני אשלח לך קנטינה כל חודש 100 שקל ואני אשכח ממה שה..., אתה יודע למה אני מתכוון מהסכום ההוא?? ירון: מה זה, זה שום קשר לסכום ההוא צ'רלי: מה אני אומר לך? ירון: אין שום קשר לסכום הזה צ'רלי: אמרתי לך ירון: אם אתה רוצה לדבר איתי על סכום ההוא, זה צריך להיות לך ל 10 אלף דולר, אז מה אתה מדבר? אתה מבין? זה צריך להיות 10 אלף דולר, במקום זה אני מבקש 5" (שם, בעמ' 13-12). שיחה זו (אליה נחזור בהמשך במסגרת הדיון באישום החמישי), כמו שיחות אחרות, ממחישה כי סנקר וצ'רלי הניחו קיומה של מחויבות כלכלית של רפי ומשה כלפי סנקר. אין מדובר במחויבות אמורפית וכללית לסייע פה ושם, אלא בציפיה לסכומי כסף גבוהים ומפורטים, ואכזבה עמוקה כשאלו בוששו להגיע. מדבריהם של סנקר וצ'רלי עולה כי רפי "השתמש" בהם, ועתה הוא נמנע מתשלום שהוא חייב בו בתמורה לשימוש. הדבר עומד בסתירה גמורה לגירסת רפי, לפיה פה ושם סייע לסנקר בסכומים קטנים, מרצונו הטוב ובלא שדרש מעולם דבר בתמורה. מנגד, העולה מן השיחות משתלב היטב עם גירסתו של סנקר, לפיה ביצע שורה של נסיונות התנקשות עבור רפי, שבתמורה להם הגיעו לו אותם כספים, ועל כן הרגיש שנזנח על ידי רפי כשלא תמך בו בתקופת מאסרו. מעבר לכך שהשיחות משתלבות עם גירסתו הכללית של סנקר, הלה תיאר בהודעותיו כי לפני האירוע המתואר באישום החמישי, רפי הבטיח לו ולצ'רלי סכום של 10,000 דולר לכל אחד בעבור כל חיסול שיבצעו (ת/484ג' עמ' 25, ת/515 עמ' 20). סכום זה עלה מפורשות בשיחות שבין סנקר לבין צ'רלי, כפי שהוצג מעלה (כשנשאל סנקר בחקירותיו לפשר הסכומים שנזכרים בשיחה, פירש והסביר כי מדובר בסכום עליו סיפר בהודעותיו המוקדמות יותר הנזכרות מעלה – ראו ת/533, בעמ' 15-14. עם זאת, יש לציין כי כבר במתן הודעותיו המוקדמות היה מודע לקיומן של האזנות הסתר, לאחר שעומת עם תוכנן בחקירותיו בימ"ר תל אביב; ראו להלן). תמונה דומה עולה משיחות נוספות בין השניים. למשל, ביום 21.1.2004 תאר צ'רלי באזני סנקר את שיחתו עם רפי בה האחרון הסביר כי טרם העביר לשניים כספים שמגיעים להם בשל קשיים כלכליים זמניים בהם הוא מצוי, אך כי יעביר אותם בקרוב. השניים שוחחו גם על סיוע אפשרי מצדו של רפי בנסיונותיו של סנקר להגיש בקשה לועדת השחרורים (ת/106). גם אם האזנות הסתר לשיחה בין צ'רלי לסנקר אינן מהוות ראיה לקיום השיחה בין צ'רלי לרפי, ללא ספק ניתן ללמוד מהן לגבי הלך הרוחות של צ'רלי וסנקר עצמם. סנקר שוחח גם עם שמרית, בתו של בגה, שהיה כלוא יחד עם סנקר באותו בית כלא. סנקר ניסה לשכנע אותה להביא חבילות לו ולאביה, וסיפר לה כי רפי ודורית יארגנו בעבורה רכב מושכר וכמה מאות דולרים לטובת העניין (ת/101). ובמקרה אחר, כשסנקר וצ'רלי משוחחים על אכזבתם דווקא מיחסם של אחרים, כפי הנראה אסי אבוטבול ואיציק גפן, סנקר מסביר זאת בכך שהם כנראה סבורים שמי שאמור לדאוג לו זה רפי ולא הם. שוב, רפי עצמו אינו נוכח בשיחות, ועל כן לא ניתן ללמוד ישירות על גישתו כלפי סנקר, אולם ניתן ללמוד לא מעט מהאופן שבו מתבטאים אודותיו הדוברים. 157. לעומת רפי, משה שוחח בעצמו עם סנקר מספר פעמים, ועל אף שתוכן השיחות אינו מלמד רבות, ניכר כי השניים מכירים היטב ומשה אף זיהה את קולו של סנקר בטרם הציג את עצמו. משה טען בעדותו כי זיהה את מספר הטלפון וכך ידע שמדובר בסנקר (עמ' 5435). מצד שני, הוא גם סיפר על כך שנהג לקבל פניות רבות מאנשים בבתי כלא, על בסיס יומי, ועל כן לא ברור כיצד בדיוק זיהה דווקא את סנקר, שיחסיו עמו היו כה מינימליים לטענת המערערים: "היו הרבה אנשים שהתקשרו אלי מבתי הסוהר, כל הזמן מתקשרים אלי, כמעט כל יום" (עמ' 5442). בעניין הקנטינה, משה מסר בחקירתו הראשית כי סנקר לא ביקש ממנו עזרה כספית וכי אם היה מבקש סכום קטן לקנטינה אולי היה מסייע לו (עמ' 5431). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית טען כי אינו זוכר ויתכן שמישהו ביקש ממנו להעביר כספים לקנטינה עבור סנקר ועל כן רשם את מספר הקנטינה (עמ' 5443). דברים אלו נאמרו בעדותו בתגובה לכך שנשאל על תדפיס של כתבה מהאינטרנט על מעצר חשודים ברצח חנניה, אשר נמצא בביתו של משה. בגב הדף המודפס רשום היה בכתב ידו של משה מספר הקנטינה של סנקר (ת/243, כעולה מהאמור בעמ' 5439). הסבריו של משה, הן לעניין זיהוי סנקר הן לעניין הקנטינה, רחוקים מלשכנע, ואינם מרחיקים אותנו מן המסקנה לפיה מערכת היחסים בין משה לסנקר היתה קרובה מכפי שמשה ורפי מנסים לציירה. אכן, ענייננו עתה ברפי, ולא במשה, אשר על זיכויו באישום השני עמדנו זה מכבר. אולם, גירסתם של רפי ומשה בעניין יחסיהם עם סנקר היא כמעט אחידה, ולפיכך, היא גם קורסת לה יחדיו; ומעבר לכך, נוכח הקרבה והפעילות המשותפת של השניים, אין ספק של ממש כי התנהלותו של משה מול סנקר מלמדת גם על רפי, אשר נראה כי משה פעל עמו ומטעמו באופן הדוק. 158. לסיכום, האזנות הסתר מלמדות אותנו, פעם נוספת, על כך שיחסיהם של המערערים וסנקר היו רחוקים מיחסי תומך ונזקק גרידא. סנקר וצ'רלי ראו בהתנהלותו של רפי בתקופת מאסרו של סנקר הפרה של מחויבותו כלפי סנקר, מחויבות שנוצרה בתקופה בה סנקר פעל למען רפי ושימש אותו במשימות שונות. מחויבותו של רפי, לגישת המשוחחים, לא היתה כללית או אמורפית בלבד, אלא כזו הכוללת חיובים מוגדרים בהם לא עמד. ראיות אלו מתיישבות היטב עם גירסת סנקר בעוד הן עומדות בסתירה מוחלטת לגירסת המערערים, ורפי במוֹקדם, באשר לטיב היחסים עם סנקר. 159. בשולי הדברים, אך בהקשר להאזנות הסתר, ראוי להזכיר גם את ההקלטה של השיחה שנערכה בין סנקר לצ'רלי כשהושארו לבדם בחדר החקירות לאחר העימות ביניהם ביום 30.5.2004, ולאחר שהחוקרים לחצו על צ'רלי להתוודות. בשיחה זו מנסה סנקר לשכנע את צ'רלי לחתור למעמד עד מדינה יחד עמו, להתוודות ולמסור את גירסתו באשר לרפי. בשלב מסוים בשיחה, מביע צ'רלי את חששו לשלום ילדיו. סנקר שואל אותו "מי יפגע בהם?" ובתגובה משיב צ'רלי "הוא הוא יפגע בהם" (ת/500, בעמ' 3). דבריו של צ'רלי אינם מפורשים, אולם למקרא השיחה בשלמותה קשה להעלות על הדעת פרשנות אחרת מלבד זו לפיה צ'רלי מתייחס לרפי, וחושש כי יפגע בילדיו אם יפליל אותו. נראה כי צ'רלי, לפחות כלפי חוץ, חוכך באפשרות לנסות לפעול למעמד עד מדינה, אך מביע חשש מכך שמשפחתו עלולה להיפגע אם יספר את גירסתו באשר לרפי. לא נכון לייחס תלי-תלים לאמירה שכזו, אולם בכל זאת, ניתן לראות בה ביטוי נוסף, ראיה חיצונית לגירסת סנקר, למה שהשניים מייחסים לרפי – האיש שעומד במוקד הפרשות הפליליות שבהן מעורב סנקר ואותן חשף לחוקריו. (iv) ראיות התקשורת בנוגע לאישום הראשון והשלכתן על האישום השני 160. המסמר האחרון בארון גירסתו של רפי באשר לטיב יחסיו עם סנקר ננעץ בעזרת ראיות הסיוע החזקות שהובילו להרשעתו באישום הראשון – ראיות התקשורת העניפות מפרשת נסיון רצח זריהן. כפי שהבאנו בפירוט רב מעלה, במסגרת הדיון באישום הראשון, פירוט השיחות של סנקר, צ'רלי, רפי ויתר המעורבים בנסיון רצח זריהן – זהות המשוחחים, מועדי ומשך השיחות, ודפוס הדיווח שעולה מהן – כל אלו כורכים את רפי בצורה מובהקת ב"פעילות מבצעית" משותפת עם סנקר. גם חומר האיכונים, ממנו עולה כי רפי נפגש ביום נסיון רצח זריהן עם סנקר ועם יחזקאל, מחזק מסקנה זו. מאפייני הפעילות המשותפים של המעורבים בפרשה, כפי שהם נלמדים מראיות התקשורת, עומדים בניגוד מוחלט למערכת היחסים "התמימה" אותה ניסו המערערים, ובפרט רפי, להציג – מערכת יחסים אגבית, של תמיכה פה ושם, שאינה מתאפיינת כלל בקשרי "עבודה" משותפים, ובמעורבות אינטנסיבית מצדו של רפי בפעילות העבריינית של סנקר. ראיות אלו מבהירות היטב כי סנקר ורפי היו מעורבים יחדיו בפעילות עבריינית, בנסיון רצח, בניגוד מוחלט לגירסתו של רפי על כך שכל שיש ביניהם אלו קשרי סיוע מצומצם מצדו של רפי, שלא נתבקש דבר תמורתו; ובניגוד מוחלט לטענה כי רפי אינו מעורב בעבירות של סנקר. ראיות אלו נוגעות בראש ובראשונה לאישום הראשון, אולם כפי שהבהרנו בהרחבה קודם לכן, אין פירושו של דבר כי לא ניתן ללמוד מהם גם לעניין האישומים האחרים בכתב האישום, ובפרט האישום השני. (v) סיכום מקבץ הראיות 161. מקבץ ראיות זה, שבחרנו להציגו בארבעה פרקים (המפגש ברעננה צפון; המפגשים הבאים; האזנות הסתר לשיחות של סנקר בתקופת מאסרו; ראיות התקשורת בנוגע לאישום הראשון), מספק את הסיוע הנדרש לגירסת סנקר. הגענו למסקנה כי אלמנט בסיסי ומשמעותי בגירסתו של רפי קורס ואינו יכול לעמוד למול אוסף הראיות החיצוניות שבנמצא. הגירסה שהעמיד רפי בתגובה לגירסה שפרש סנקר בהודעותיו, הציגה את מערכת היחסים בין רפי לסנקר ככזו של תמיכה אגבית מצד רפי, שכל מקורה ברצונו הטוב ושלא נתבקש דבר תמורתה. אלא שריבוי הראיות אינו מותיר ספק כי גירסה זו משוללת הגיון ואינה אמת, אלא באה לכסות על טיבם האמיתי של יחסיו של רפי עם סנקר. בכך יש די כדי לסבך את רפי בעבירות המיוחסות לו באישום השני, ולקבוע כי קיים סיוע ראייתי כנדרש. ראוי לשוב ולומר כי ראיות הסיוע שבפנינו אינן בלעדיות לאישום השני, אולם נתון זה, כפי שהסברנו קודם, אינו משמעותי, והעיקר הוא שראיות אלו רלוונטיות ומהותיות לסיבוכו של רפי גם באישום זה, ואין חשיבות לשאלה מה משמעותן ביחס לאישומים אחרים. (ב) התייחסות לטענות נוספות של רפי בעניין האישום השני 162. "דיבור בשני קולות" נוכח זיכוים של האשקלונים בפרשה המתוארת באישום השני – לטענת המערערים, נוכח זיכוים של ז'אנו ובגה על חלקם בפרשה המתוארת באישום השני (בפסק הדין בתפ"ח 994/04 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, זיכוי שנותר על כנו בע"פ 5002/09 בבית משפט זה), הכרעתו של בית המשפט קמא באשר להרשעת המערערים מובילה ל"דיבור בשני קולות" ביחס להערכת מהימנות גירסת סנקר לגבי האישום השני. המערערים שבים לקביעותיו של המותב שזיכה את ז'אנו ובגה בערכאה הדיונית, באשר לחוסר מהימנות גירסת סנקר, וטוענים כי דחיית ערעורה של המשיבה על זיכוי זה תיקפה קביעות אלו. טענה זו אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. כפי שתיארנו קודם לכן, בכל הנוגע למהימנותו של סנקר, עמדתה של ערכאת הערעור בעניין ז'אנו ובגה היתה שונה לחלוטין מזו של מותב הערכאה הדיונית אשר קבע כי לא ניתן ליתן אמון בסנקר. כלומר, בניגוד לטענת המערערים, קביעת המהימנות של מותב הערכאה הדיונית לגבי סנקר ממש לא קיבלה משנה תוקף על ידי בית משפט זה אלא להפך. אכן, התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות בעניין חלקם של ז'אנו ובגה בפרשה המתוארת באישום השני היתה זהה – זיכוי. אולם, השופט לוי תאר בבירור כי הסיבה להחלטתו להותיר על כנו את הזיכוי אינה חוסר מהימנותו של סנקר אלא היעדר סיוע ראייתי: "שונה הוא המצב בנוגע לאישום האחר – זה שעסק בירי במעלית ביתו של דומרני. בקשר לאישום זה לא הוצגה ראייה שיהיה בה משום סיוע להודעותיו של סנקר. כפי שעמדתי על כך, סברתי כי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, לא יהיה זה נכון להסתפק בתוספת ראייתית שדרגתה פחותה מסיוע. אשר על כן, איני סבור כי בנושא זה אשמתם של המשיבים הוכחה מעבר לספק סביר" (ע"פ 5002/09, פסקה 56 לפסק דינו של השופט לוי). בעוד לחלקם של ז'אנו ובגה לא מצא בית משפט זה סיוע ראייתי, אנו סבורים כי קיים סיוע שכזה עבור רפי כמתואר מעלה (וכפי שנסביר מייד, גם עבור צ'רלי). אין המדובר ב"דיבור בשני קולות", או במחלוקת בינינו לבין המותב בע"פ 5002/09, אלא בתמונה עובדתית שונה – באשר לזהות המערערים, חלקם בפרשה לפי גירסת סנקר והתשתית הראייתית כנגדם. 163. פערים בהתנהלות רפי בין האישומים – בא כוחו של רפי העלה בפנינו טענה בעניין הפער הקיצוני והבלתי סביר לגישתו ("פיצול אישיות" כינה זאת) בין אופן התנהלותו (הנטענת בכתב האישום) של רפי באישום הראשון ובאישום השני. בעוד שבמסגרת באישום הראשון מתוארת מעורבות ללא הרף מצדו, הרי שבמשך כל יום האירוע המתואר באישום השני, וגם לפניו ואחריו, הקפיד רפי על דממה תקשורתית (הן לפי המתואר בכתב האישום, והן לפי היעדרן המוחלט של ראיות התקשורת). התנהלות כה שונה, בנסיבות כה דומות לכאורה, אינה סבירה לגישתו. איננו מוצאים לנכון לקבל טענה זו. מאפייני הפעולה של רפי אכן שונים באופן מהותי בין אירועי האישום הראשון לאירועי האישום השני – הן לפי גירסת סנקר (וכתב האישום), הן לפי מאפייני התקשורת. איננו יודעים מהי הסיבה לפער, אולם ניתן להעלות על הדעת הסברים שונים. למשל, שינוי ולימוד מצדו של רפי, אשר "השתפר" מנסיון התנקשות אחד למשנהו, ולמד להרחיק עצמו מן המעגל הפנימי של העבירה, מגמה שנמשכה גם ברצח המתואר באישום החמישי, אז ניסה בתחילה להרחיק עצמו לחו"ל במהלך ביצוע הרצח. לחלופין, יתכן שנסיון רצח זריהן, שהיה החשוד המרכזי ברצח חנניה, היה טעון במיוחד מבחינה רגשית עבור רפי ולכן הוא חש כי נדרשה ממנו מעורבות גבוהה בביצוע. אלו הסברים היפותטיים בלבד, ולמעשה איננו יודעים מהי הסיבה לפערים בהתנהלותו של רפי בין המקרים. עם זאת, אין פירושו של דבר כי פערים שכאלו הם "בלתי סבירים" במידה המטילה ספק בגירסתו של סנקר. 164. היעדר מניע לרצח דומרני – טענה נוספת שהעלה רפי, נוגעת לכך שסנקר מסר בחקירותיו כי דומרני הביע סיפוק לאחר רצח חנניה, ועקב כך החליט רפי להביא למותו. מניע זה הוא הזוי לגישת רפי, ואף אינו עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. דומרני בכבודו ובעצמו הכחיש כל סכסוך עם מי מהמערערים. גם סנקר עצמו לא דבק בגירסתו, ולאחר שטען בתחילה כי דומרני חגג את הרצח, מאוחר יותר, באחת מחקירותיו, טען כי התכנון היה לפגוע בדומרני על שום שהיה "שותף לרצח חנניה אוחנה" (כפי שהעיד אלימלך, ראו עמ' 13 לתפ"ח 994/04). לשיטת בא כוחו של רפי, ישנה "הוכחה פוזיטיבית" רבת-משמעות להיעדרו של מניע. מעבר לכך, לטענתו עצם העובדה שבמקביל פעלה קבוצת "האשקלונים" לחיסולו של דומרני מעלה ספקות נוספים לגבי אמינות גירסתו של סנקר בכל הנוגע למעורבות המערערים באישום השני. רפי סבור כי גירסתו של סנקר בנושא המניע קורסת, וכי עקב כך נפגמת בצורה קשה גירסתו לגבי האישום השני בכללותו. גישתנו היא כי בדומה לאמור באשר לפערים בהתנהלות רפי בין האישום הראשון לשני, גם בעניין טענותיו להיעדר מניע לרצח דומרני, רב הנסתר על הנגלה. אכן, איננו מסוגלים לקבוע מהי הסיבה שבעטיה החליט רפי להביא למותו של דומרני. סנקר העלה אפשרויות מסוימות, אולם גירסתו בעניין זה אינה בהירה ומפורשת די הצורך. העובדה שלא ניתן להצביע בבירור על מניע לרצח דומרני, יחד עם גירסתו של דומרני באשר להיעדר יריבות, הם בעלי משקל ראייתי מסוים לטובתו של רפי. עם זאת, איננו מקבלים את טענת רפי לפיה הוכח כי אין לו מניע. דבר זה לא הוכח – ומסופקים אנו כיצד ניתן להוכיח דבר שכזה. העובדה שלא הוכח קיומו של מניע אינה שוללת את האפשרות להרשיע את רפי. המניע אינו מרכיב הכרחי ביסוד הנפשי לעבירות בהן הואשם רפי, מרכיב שבלעדיו אין אפשרות להרשיע: "הדין המהותי הוא, כידוע, שדבר קיומו של מניע להתנהגות הפלילית של הנאשם איננו תנאי בל-יעבור להרשעתו. אמנם כאשר הקטגוריה לא השכילה להוכיח מניע, עשוי הדבר הזה לחזק את גרסת הסנגוריה או לפחות לעורר ספק בדבר אשמת הנאשם, אך תוצאה כזאת איננה הכרחית כאשר ההוכחות האחרות של הקטגוריה מסבכות, די הצורך, את הנאשם בעבירה שיוחסה לו" (ע"פ 200/59 אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2) 1104, 1105 (1960)) כן ראו ע"פ 3625/91 יאיר אור נ' מדינת ישראל, פסקה 71 לפסק דינו של השופט ד' לוין (לא פורסם, 9.6.1993) ובספרו של יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון 135-132, 158 (2004). 165. מועד הפגישה ברעננה צפון – לטענת המערערים, מגירסת סנקר לגבי מועד הפגישה ברעננה צפון, עולה כי לא יתכן שרפי הוא ששלח את סנקר לחבור לאשקלונים על מנת להביא למותו של דומרני. זאת, כיוון שלטענתם מהודעותיו של סנקר עולה כי הפגישה ברעננה צפון נערכה רק בסוף מאי – תחילת יוני 2003. לפי המערערים, לא לגמרי ברור מהו המועד שבו טוען סנקר כי התקיימה הפגישה, אך האפשרויות הטמונות בדבריו הן שהפגישה נערכה שלושה חודשים לאחר רצח חנניה (5.3.2003), או שהפגישה נערכה שלושה חודשים לאחר השוד שביצע סנקר באשדוד (20.2.2003). כך או כך, עולה כי הפגישה התרחשה לאחר מועד נסיון הרצח של זריהן, ובסמוך לנסיון ההתנקשות בדומרני. כיוון שסנקר עצמו טען כי ההכנות להתנקשות בדומרני החלו עוד בטרם נסיון הרצח של זריהן, הרי שלגישת המערערים לא יתכן שרפי הוא ששלח את סנקר לבצע מי מבין הפעולות האמורות – שהתרחשו בטרם השניים נפגשו, לפי לוח הזמנים שהציג סנקר בעצמו. פרשנות בית המשפט קמא (עמ' 6001 להכרעת הדין), לפיה ניתן לפרש את דבריו כמתייחסים לשלושה חודשים ממועד השחרור מן הכלא, מוטעית ומגמתית ואינה מתיישבת עם הודעותיו של סנקר; וממילא, גם חישוב כזה, של שלושה חודשים ממועד יציאתו של סנקר מן הכלא, יביא למסקנה שהפגישה נערכה בתחילת פברואר ואילו חנניה נרצח רק בראשית מרץ. עמדתנו היא כי בצדק דחה בית המשפט קמא טענה זו של המערערים. הטענה מתבססת, להבנתנו, על הודעתו של סנקר מיום 18.5.2004, בה תאר שוד שביצע באשדוד לאחר בריחתו מהכלא, ולאחר מכן אמר: "אחרי משהו כמו כמעט שלושה חודשים אחרי תווך בנינו לבין רפי אוחנה לביני אחרי שאחיו נרצח באותה תקופה והייתי במצב שלא היה לי לאן ללכת ולאן לפנות כל הזמן וידעתי שאני ברמת סיכון לגבי אנשים שרצחו את אחי ומחפשים אותי החלטתי שאני נפגש איתו" (ת/484 טז', עמ' 2). מכך מבינים המערערים כי סנקר טוען ששלושה חודשים לאחר השוד, או שלושה חודשים לאחר רצח חנניה, נפגש עם רפי. אולם, איננו סבורים כי ניתן לקבל פרשנות זו של המערערים, אשר אינה עולה בבירור מן הכתוב ואף אינה מתיישבת עם טענות אחרות שהעלו. מדברים אלו של סנקר אין זה ברור ממתי יש למנות את שלושת החודשים שאליהם הוא מתייחס – ממועד בריחתו, ממועד השוד באשדוד, ממועד רציחתו של חנניה, או אולי אף מרגע שהחל התיווך בין סנקר לבין רפי. מעבר לכך, כלל לא ברור מה קרה בתום שלושת החודשים – האם אז נפגשו השניים, או שמא רק אז החליט סנקר כי ברצונו להיפגש עם רפי, אך לקח עוד זמן עד שהדבר קרה. אם כן, אמירתו של סנקר אינה חד-משמעית, ואף אינה רק דו-משמעית כפי שניסה רפי לטעון. אולם, בהתחשב באמירות אחרות של סנקר במהלך חקירותיו, ניתן לקבוע כי הפרשנות שהציגו המערערים לדברי סנקר אינה סבירה. למשל, באותה חקירה עצמה, אמר סנקר כי "התקופה שבה השתחררתי עד לפגישה שלי עם רפי אוחנה לתקופה של 4 או 5 חודשים שבה הסתתרתי מבית לבית" (שם). אמירה זו ברורה הרבה יותר מקודמתה, ועולה ממנה כי נפגש עם רפי בסביבות מרץ-אפריל 2003. גם בהודעתו מיום 22.6.2004 (ת/534) מסר סנקר כי נפגש עם רפי בחודש אפריל 2003. מועד זה מתיישב היטב עם קיומו של מפגש זמן קצר לאחר רצח חנניה (5.3.2003), בטרם התבצעו נסיונות הרצח של זריהן ודומרני, ותואם לגירסתו הכללית של סנקר. כלומר, אין לייחס משמעות רבה לאותה אמירה ספציפית של סנקר אליה בחרו המערערים להיתפס ("שלושה חודשים אחרי"). זוהי אמירה רב-משמעית, לא לגמרי ברורה וכנראה גם לא מדויקת, שבמכלול הודעותיו של סנקר, מובן כי אינה משקפת באופן המיטבי את גירסתו. מעבר לכל האמור, גם רפי עצמו מיקם את הפגישה ברעננה צפון כחודש וחצי לאחר רצח חנניה (חקירה ראשית, בעמ' 5388). בשעה שהמערער עצמו טוען כך, כלל לא ברור מה טיבה של טענה על כך שסנקר גורס שהפגישה התרחשה במועד אחר. אפילו בנימוקי הערעור שלפנינו טען רפי במקום אחר כי "עפ"י גירסת סנקר המפגש התקיים לאחר השבעה, אולם במהלך ה-30 למותו של אחיהם של המערערים ... לפיכך המפגש התקיים לגירסת סנקר בין מחצית חודש מרץ לתחילת אפריל" (עמ' 117 לנימוקי הערעור של רפי). 166. היעדר ראיות תקשורת הקושרות את רפי לאישום השני, בניגוד למצופה לפי גירסת סנקר – רפי עומד על כך שלפי עמדת בית המשפט קמא, סנקר טען בהודעותיו כי ביום נסיון רצח דומרני התבצעה שיחה בין צ'רלי (באמצעות מכשירו הסלולרי) לבין רפי (עמ' 5741 להכרעת הדין). אולם, לטענת רפי, ראיות התקשורת לא רק שאינן מאמתות קיומה של שיחה שכזו אלא אף חושפות כי לא התקיימה וכי סנקר שיקר בעניין זה. כך, כשם שאיתורן של ראיות התקשורת יכול לחזק את גירסת סנקר (כפי שנעשה באישום הראשון), היעדרן באישום השני צריך להחלישה באופן משמעותי. כוונתם של המערערים היא כפי הנראה לאמירתו של סנקר במסגרת הודעתו מיום 6.6.2004 (ת/516א' העתק, עמ' 27-25; ת/516ד', עמ' 6-5 – למרות שהמערערים הפנו למוצגים אחרים מהם לא עולה האמור). ראשית, ובניגוד למתואר על ידי בית המשפט קמא, נראה כי מהודעותיו של סנקר כלל לא עולה בבירור ובבטחון כי התקיימה שיחה שכזו. לפנינו שני תמלילים של אותה החקירה, אשר שניהם, מטבע הדברים, אינם מושלמים – האחד, ת/516א' נרשם על בסיס הקלטה, ואילו השני, ת/516ד' נרשם על ידי החוקרים במהלך גביית ההודעה. לפי האמור באלו, נשאל סנקר האם הוא או צ'רלי שוחחו עם רפי לאחר נסיון רצח דומרני. בתגובה השיב סנקר "צ'רלי דיבר איתו. אני לא, לא דיברתי איתו", ואחר כך הוסיף "אה, עד כמה שזכור לי, שצ'רלי, אם דיבר איתו, אז צ'רלי דיבר איתו" (ת/516א', עמ' 27). חשוב להוסיף כי הציטוט הראשון מבין השניים כלל אינו מופיע בתמליל השני של החקירה, ת/516ד'. מדברים אלו קשה לקבוע באופן חד-משמעי כי סנקר בכלל טען שנערכה שיחה בין צ'רלי לרפי. בהחלט ניתן להבין את דבריו גם כמכוונים להגיד כי הוא עצמו לא דיבר עם רפי, ואם מישהו מהם דיבר איתו הרי שזה צ'רלי, למרות שסנקר אינו יודע אם שיחה שכזו התרחשה או לא. כלומר, בניגוד לעמדת בית המשפט קמא (עמ' 5741 להכרעת הדין), נראה כי כלל לא בטוח שלפי גירסת סנקר אמורה היתה להימצא שיחה שכזו בראיות התקשורת. שנית, אפילו נניח כי סנקר אכן טען לקיומה של שיחה בין צ'רלי לרפי, וזו לא נמצאה בראיות התקשורת, אין פירושו של דבר כי יש בכך כדי להחליש את כלל גירסתו של סנקר בנוגע לאישום השני. סנקר לא פירט באשר לזהות המנוי ממנו בוצעה ההתקשרות או לגבי המועד המדויק של השיחה, ועל כן נותרה האפשרות ששיחה זו בוצעה מאוחר יותר באותו יום ממנוי שאינו משויך לצ'רלי. העובדה כי השיחה לא אותרה, למרות שבידי המשיבה פירוט השיחות של המנויים המשויכים לצ'רלי, מפחיתה מהסבירות שהתרחשה שיחה שכזו, אולם לבטח אינה מפוררת את כלל גירסתו של סנקר. (ג) רפי – סיכום 167. גירסתו של סנקר בנוגע לאישום השני, שבכללותה נמצאה מהימנה ובעלת משקל בעינינו, ביחד עם מקבץ הראיות הענף שמספק סיוע ממשי לגירסת סנקר מובילים למסקנה כי גירסתו של רפי אינה יכולה לעמוד, גם לא לצורך יצירת ספק, וכי יש להותיר על כנה את הרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום השני: נסיון רצח, פציעה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר. 7. סיוע ראייתי להרשעת צ'רלי 168. לגבי מעורבות צ'רלי באירועים המתוארים באישום השני, קיים סיוע ראייתי משמעותי ביותר לגירסת סנקר, אשר נסמך בעיקרו על שני אדנים: הראשון, ראיות התקשורת, אשר קושרות את צ'רלי לנסיון הרצח באופן הדוק ביותר; והשני, עדותה של פטריסיה באשר לנסיעותיו של צ'רלי לאשקלון, אשר משתלבת עם תיאוריו של סנקר לגבי ההכנות לנסיון הרצח. (א) ראיות התקשורת 169. על אף קביעותיו הנחרצות של בית המשפט קמא באשר לכך שראיות התקשורת מהוות "ראיית תמיכה חותכת לגירסת סנקר" (עמ' 6021 להכרעת הדין), ועל אף שהמשיבה, בעיקרי הטיעון שהגישה לבית משפט זה, שבה והדגישה את קביעותיו של בית המשפט קמא, בחרו באי כוחו של צ'רלי שלא להתייחס לעניין זה במסגרת הערעור. טיעוניה המשכנעים של המשיבה (שעליהם נעמוד בקצרה) על כך שראיות התקשורת מספקות סיוע רב-עוצמה לגירסת סנקר, נותרו ללא מענה. צ'רלי לא ממש התמודד עם הראיות, והסתפק בטענה כי לא יתכן שהיה באשקלון באותו יום, וכי אינו זוכר אילו שיחות טלפון ערך אז. 170. ראיות התקשורת כוללות פירוט של שיחות מיום נסיון הרצח, בין מנויים סלולריים המשויכים לסנקר, צ'רלי, ואדם שלישי (להלן: התצפיתן), אשר לפי גירסתו של סנקר הוא דדו, אחד מהאשקלונים אשר שימש כתצפיתן מגג בניין סמוך לבית דומרני ביום האירוע. שניים מהמנויים משויכים לצ'רלי: האחד, על בסיס עדותו של צ'רלי עצמו (עמ' 5471), לפי השימוש שנעשה במנוי זה באישום הראשון, והתקשרויות שנעשו ממנו עם סנקר ומשה (ת/321, ת/322, ת/274); השני, לפי עדותה של פטריסיה, וכן לפי ההתקשרויות שנעשו ממנו לפטריסיה וסנקר (ת/335-331). 171. במהלך יום 2.6.2003, שבו אירעה ההתנקשות, התבצעו עשרות שיחות בין השלושה (צ'רלי, סנקר והתצפיתן), החל מתשע בבוקר ועד שעות הלילה. ריכוזן העיקרי של שיחות אלו הוא בזמן הקצר לפני מועד ביצוע הירי ובדקות לאחריו, החל מהשעה 10:44 ועד לשעה 11:18. כפי שציין בית המשפט קמא, על מועד ביצוע הירי ניתן ללמוד מדיווח שהתקבל במשטרה על האירוע בשעה 11:15, ומכך ששעונו של בן-אמו נעצר בשעה 11:05, ככל הנראה כתוצאה מהיריות. יוזכר, כי לפי גירסת סנקר, בדקות שלפני הירי המתין סנקר בבניין של דומרני, דדו שימש כתצפיתן על גג בית סמוך, ואילו צ'רלי היה ברכב במקום סמוך. סנקר סיפר שבתחילה המתין על הגג, כחצי שעה, וזמן קצר לאחר שקיבל מדדו התצפיתן דיווח טלפוני על בואו של בן-אמו, ירד לקומה הראשונה, שם פגש את בן-אמו מאוחר יותר, בפתח המעלית, וירה בו. מממצאי התקשורת אכן עולה קיומן של שיחות מדדו לסנקר החל מהשעה 10:49, שבהחלט מתאימות לתיאוריו של סנקר על "שיחות דיווח", בהן דדו מודיע לסנקר על הגעתו של בן-אמו. סנקר סיפר גם על כך שמייד לאחר שנמלטו התקשר לצ'רלי וסיפר לו כי קרתה "פדיחה" (ת/484ב' העתק, בעמ' 43) וגם לכך יש תמיכה בראיות: שתי שיחות בשעות 11:10 ו-11:18 מסנקר לאחד מהמנויים המשויכים לצ'רלי. מעבר לכך שמאפייני השיחות תומכים בגירסתו של סנקר על השתלשלות האירוע, הם מלמדים גם על עומק מעורבותו של צ'רלי. בפרק הזמן הקצר שקדם לביצוע הרצח התבצעו שיחות רבות בין צ'רלי לבין התצפיתן, ומעבר לכך ניתן לזהות הצטלבות שיחות בין צ'רלי, סנקר והתצפיתן. עם סיומה של שיחה של התצפיתן עם אחד מהשניים (צ'רלי או סנקר), מייד זה יצר קשר עם השני. כמה דקות לאחר שעת הירי בבן-אמו, דעכה הפעילות התקשורתית של השלושה. בשעה 11:13 התבצעה שיחה יוצאת אחרונה מהמנוי של התצפיתן (ומאז לא התבצעה בו יותר כל פעילות תקשורתית), ואילו סנקר וצ'רלי הפסיקו לשוחח ביניהם בשעה 11:18 וחידשו את הקשר רק בערב, החל מהשעה 19:48. יוזכר, כי סנקר אכן סיפר בהודעותיו שצ'רלי התקשר אליו באותו ערב, ושיתף אותו בגילוי המידע על קרבת המשפחה שבין משפחת אוחנה לבין שי בן-אמו (ת/484א', בעמ' 47). 172. אם כן, מן הראיות עולה כי צ'רלי היה מעורב בביצוע ההתנקשות באופן אינטנסיבי ביותר, בזמן אמת. ריבוי השיחות, עיתוין והתאמתן לגירסתו של סנקר, יחד עם היעדרו של הסבר של ממש מצדו של צ'רלי, כזה אשר ייטול את העוקץ מראיות אלו – מביאים אותנו למסקנה כי ראיות התקשורת מספקות סיוע חזק ביותר לגירסת סנקר באשר למעורבותו של צ'רלי בעבירות המתוארות באישום השני. נהיר בעינינו כי לא בשוגג בחרו באי כוחו להתעלם מראיות אלו, אשר מעניקות סיוע ברור לגירסת סנקר. (ב) עדותה של פטריסיה (1) טענות המשיבה לגבי עדותה של פטריסיה 173. לצד ראיות התקשורת, טוענת המשיבה כי ניתן למצוא תמיכה לגירסת סנקר (לגבי תקופת ההכנות לנסיון הרצח) בעדותה של פטריסיה, חברתו של צ'רלי, ובדו"ח ההובלה וההצבעה שנערכו לה. פטריסיה תיארה בעדותה נסיעה של צ'רלי ושלה לאשקלון, אז ישבו ברכב כשעתיים והמתינו, תוך שצ'רלי מסתכל באופן תכוף לאחור (עמ' 711-709) ומסרב להסביר לה למה הם מחכים. לטענת המשיבה, בדו"ח ההובלה וההצבעה של פטריסיה, נתבקשה פטריסיה להוביל את החוקרים אל המקום שבו המתינו ברכב, והובילה אותם ממש לפתח הרחוב שבו מתגורר דומרני. באותה עת, חוקרי המשטרה מימ"ר תל אביב אשר ליוו את פטריסיה, כלל לא ידעו לאן היא מובילה אותם, מאחר שעסקו בתיק הבלרוסים, ולא בנסיון רצח דומרני שנחקר בימ"ר דרום. רק בהמשך התגלה להם כי הובלו לקרבת ביתו של דומרני. תיאוריה של פטריסיה תומכים, לטענת המשיבה, בגירסת סנקר לפיה בתקופת ההכנות לנסיון רצח דומרני, נהגו צ'רלי וסנקר לנסוע לאשקלון על מנת לבצע תצפיות על בית דומרני. פטריסיה תיארה גם כי צ'רלי, סנקר והיא יצאו לחופשה בבית מלון באשקלון, וחלקו שלושתם חדר. פטריסיה הוסיפה כי החדר לא היה על שם אחד מהשלושה, אלא על שם אחר. המשיבה טוענת כי גם תיאור זה משתלב בגירסתו של סנקר שטען לנסיעה בעלת מאפיינים כאלו: בחקירתו מיום 27.5.2004 טען סנקר כי צ'רלי, פטריסיה והוא נסעו יחדיו למלון באשקלון, על מנת לחסל את דומרני; הוא טען כי צ'רלי הוא שסידר את החדר במלון, וכי הוא נרשם תחת שם בדוי "בוסקילה או בוזגלו" (ת/495). (2) טענותיו של צ'רלי לגבי עדותה של פטריסיה 174. לטענת צ'רלי, הוא אכן נסע עם פטריסיה לאשקלון והם המתינו יחד ברכב, אולם מחוץ לביתו של חייב ולא מחוץ לביתו של דומרני (לטענת צ'רלי, הוא כלל לא יודע היכן מתגורר דומרני). לא הובאה כל ראיה לסתור את גירסתו של צ'רלי, ועל כן, לשיטת צ'רלי, יש להעדיף גירסה זו. גם לגבי מהימנותו של דו"ח ההובלה וההצבעה שנערך לפטריסיה קיימים, לגישת צ'רלי, ספקות משמעותיים. מעדותה בבית המשפט עולה כי פטריסיה אינה יודעת את הדרך לאשקלון, וכלל אינה מתמצאת מבחינה גאוגרפית (אינה יודעת להבדיל בין אשדוד לחדרה). הדו"ח וההקלטה מתחילים כשפטריסיה כבר ניצבת מול מלון הולידיי אין באשקלון, אולם אין תיעוד להגעה לאתר זה. גם בעדותה, טוענת פטריסיה כי במהלך ההובלה ניחשה האם עליה לפנות שמאלה, ימינה, או ישר ולא ממש ידעה את הדרך. יתרה מכך, מצפייה בקלטת הדו"ח, נראה כי נהג הניידת סובב את ההגה ופנה עוד בטרם פטריסיה אמרה לאן לנסוע. גם השופט טימן הביע במהלך הדיון את פליאתו על כך שנראה כי השוטרים מנדבים לפטריסיה מידע (עמ' 755). במהלך עדותו בבית המשפט, טען צ'רלי כי אכן היה בבית מלון עם פטריסיה, אולם מספר חודשים לפני התקופה הרלוונטית לאישום השני, וכי השניים לא יצאו מהמלון. בעניין טענת סנקר על כך ששהו במלון בזהות בדויה, טוען צ'רלי כי מאמצי צוות החקירה לאמת טענה זו נכשלו. לכן, כעבור מספר ימים, בחקירתו מיום 1.6.2004, כבר שינה סנקר במידת מה את גירסתו וטען כי אינו זוכר את השם בו נרשם צ'רלי. סנקר, כהרגלו לגישת ההגנה, סתר את עצמו והתאים את גירסתו לממצאי החקירה. (3) דיון והכרעה לגבי עדותה של פטריסיה 175. גירסתה של פטריסיה אכן מחזקת את גירסת סנקר ומעמידה את גירסתו של צ'רלי באור שלילי. מגירסאותיהם של סנקר ופטריסיה, עולה כי השלושה חלקו יחד חדר בבית מלון באשקלון, אשר עליו שילם צ'רלי בזהות בדויה. למול אחידות גירסאותיהם של סנקר ופטריסיה לעניין זה, ניצבת גירסת צ'רלי לפיה סנקר לא ישן בחדר, צ'רלי לא שילם בזהות בדויה, ומועד השהות במלון היה בתקופה שאינה רלוונטית להכנות לנסיון רצח דומרני. מוצדקת הטענה שהעלתה המשיבה בבית המשפט קמא, והיא מדוע אם כן לא טרח צ'רלי לפעול להשגת אסמכתא מן המלון – אשר תשפוך אור על מועד שהותם, ועל זהות מזמין החדר. נוכח המתקבל מצירוף גירסאותיהם של סנקר ופטריסיה, אין להניח כי צ'רלי היה נמנע מהשגת מידע זה אם היה ממש בגירסתו. 176. קלטת דו"ח ההובלה וההצבעה אינה מצויה לפנינו, ועל כן אין לנו אלא להסתמך על העדויות השונות ועל קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה. טענותיו של צ'רלי בעניין מהימנות דו"ח ההובלה נשמעו גם בבית המשפט קמא, ושם נקבע כי העובדה שפטריסיה לא יודעת את הדרך לאשקלון אין פירושה שאינה יודעת את הדרך מן המלון (נקודת הפתיחה של ההובלה) למקום בו תצפתו, וכן כי העובדה שאינה זוכרת את הדרך במועד מתן העדות (1.11.2005), אין פירושה שלא ידעה אותה גם במועד מתן דו"ח ההובלה (17.5.2004, ת/215). כלומר, בית המשפט קמא לא הכריע בשאלת מהימנות דו"ח ההובלה, והסתפק בדחיית טענות ההגנה על כך שהוא בהכרח לא מהימן. נראה כי אכן ישנם קשיים מסוימים באשר לעדותה של פטריסיה, ועולים ספקות באשר ליכולתה להוביל את החוקרים ברחבי אשקלון לעבר המקומות בהם ביצע צ'רלי תצפיות מקדימות לנסיון הרצח. עם זאת, חשוב להדגיש כי ההכרעה בשאלת מהימנות דו"ח ההובלה שנערך לפטריסיה אינה גורלית, מאחר שחומר הראיות נגד צ'רלי מספק די והותר סיוע לגירסת סנקר, גם אם נניח בצד את הדו"ח. כאמור, מלבד הדו"ח, יש חשיבות מסוימת לעדותה של פטריסיה משום שהיא משתלבת היטב עם גירסת סנקר ומפריכה את גירסתו של צ'רלי בעניין שהותם המשותפת של השלושה במלון, במסגרת ההכנות להתנקשות. (ג) צ'רלי – סיכום 177. לפי גירסתו של סנקר, צ'רלי היה שותף להכנות לנסיון הרצח באופן אינטנסיבי ביותר – החל מן הפגישות הראשונות עם האשקלונים, דרך התצפיות על ביתו של דומרני והמעורבות בהובלת כלי הרכב ששימש את סנקר ביום נסיון הרצח לאשקלון, ועד למעורבות ביום נסיון הרצח עצמו. ראיות התקשורת מספקות את הסיוע הנחוץ לגירסתו של סנקר ומלמדות על מידת מעורבותו של צ'רלי, שהיה אחד משלושה "קודקודים" שעמדו בקשר רציף במהלך נסיון הרצח ולאחריו. גם עדותה של פטריסיה מוסיפה סיוע מסוים לגירסת סנקר, כאשר היא תומכת בה ועומדת בניגוד לגירסת צ'רלי באשר להתרחשויות קודמות לנסיון הרצח. בסיכומו של דבר, ניתן לקבוע כי קיים סיוע ראייתי מוצק לגירסת סנקר באשר למעורבותו של צ'רלי בנסיון רצח דומרני, ועל כן מסקנתנו היא כי יש להותיר את הרשעתו באישום השני על כנה. 8. האישום השני – תוצאה 178. נוכח המתואר מעלה, הגענו למסקנה כי יש לזכות את משה מן העבירות המיוחסות לו באישום השני, ואילו באשר לרפי וצ'רלי, יש להותיר את הרשעתם על כנה. ח. האישום החמישי 179. אישום זה, החמור ביותר בערעור שלפנינו, מגולל את פרשת "הרצח הכפול" (יש לציין, כי חרף כינוי זה, מדובר למעשה בעבירות של רצח והריגה). הנה סדר הדיון: ראשית נסקור בקצרה את הרקע, כתב האישום והכרעת הדין. שנית, נבחן את חלקם של המערערים – לפי גירסת סנקר – על פי דיני השותפות. שלישית נבחן את התשתית הראייתית, בין היתר, באיתור ראיות תמיכה מסוג סיוע, כפי שנעשה עד כה. יצוין כבר כעת, כי לאחר שבחנו את חלקו של משה, לפי קביעותיו של בית המשפט קמא ולפי עובדות כתב האישום וגירסתו של סנקר, לא מצאנו שחלקו עולה כדי השלמת העבירות המיוחסות לו; לפיכך החלטנו לזכותו מביצוע בצוותא של עבירות הרצח וההריגה, וחלף זאת להרשיעו בסיוע לעבירת הרצח; ולהותיר על כנה את ההרשעה בעבירת קשירת הקשר לביצוע פשע. לא כך לגבי רפי וצ'רלי, שלגביהם החלטנו להותיר את ההרשעה בעינה. 1. גירסת סנקר בתמצית 180. נזכיר בתמצית את גירסת סנקר לאישום, שכן היא נזכרה ברובה בעת סקירת כתב האישום מעלה. לפי כתב האישום, סנקר רצח את חיים שאבי (ע"ה) והרג את תומר שבת (ע"ה) בצוותא חדא עם רפי, משה וצ'רלי, לאור היום ב-1.10.2003, בהוד השרון. בתמצית יוזכר, כי בכמה מפגשים שהתקיימו בגן הזיכרון בכפר סבא עובר ליום זה בין החודשים יוני לאוגוסט 2003 (בכולם נכחו סנקר, רפי וצ'רלי, ובחלקם נכח משה), קשרו הארבעה לרצוח את שאבי; במהלך אחד המפגשים הציע רפי לסנקר וצ'רלי בונוס כספי בסך 10,000 דולר "על כל בנאדם שתצליחו להרוג". בעקבות הדברים, פעלו צ'רלי וסנקר בסיוע אחרים, ספק נשק ותצפיתן (נאשמים 5-4 בכתב האישום), לשם השלמת התכנית. ביום 1.10.2003, לאחר בוקר שלם שבו עקב התצפיתן אחר שאבי והעביר באמצעות צ'רלי דיווחים על מיקומו, הגיע סנקר למספרה בהוד השרון וירה בו למוות. כדי לוודא שלא טעה בזיהוי ושלא נכשל במשימתו (כבעבר) ירה סנקר, "ליתר ביטחון" גם בשבת, שתיאורו החיצוני הזכיר במידה מסוימת את תיאורו של שאבי (שניתן, כאמור, קודם לכן על ידי התצפיתן). לאחר מכן, נמלט סנקר מן האזור במונית שהוזמנה בעבורו על ידי צ'רלי. כעבור זמן מה נוסף, אסף צ'רלי את סנקר במכוניתו והשניים חזרו לדירתו של סנקר בכפר סבא, שם עלו על גג הבניין, והשמידו את מכשירי הטלפון אשר היו ברשותם ושימשו אותם במהלך האירוע; וכן השמידו את נעליו של סנקר שהיו מוכתמות בדם. כעבור ימים אחדים הועלה באש הרכב, ששימש את סנקר בדרכו לרצוח את שאבי. 2. הכרעת הדין של בית המשפט קמא – כללי 181. בגין מעשים אלה הרשיע בית המשפט קמא את רפי, משה וצ'רלי ברצח בכוונה תחילה, הריגה וקשירת קשר לביצוע פשע. נאשמים 5-4 בכתב האישום זוכו, כאמור, מחמת הספק (ראו הרקע הכללי לפסק הדין). בית המשפט קמא סמך ידו על גירסתו של סנקר וראיות החיזוק שהציגה המדינה במסגרת אישום זה. כאמור, גירסתו של סנקר היא הציר-בלעדיו-אין, ועליה מושתת גם אישום זה, תוך שהתביעה הציגה רשימה של ראיות מחזקות ומאמתות לה כנקבע. בין היתר, הובאו ראיות התקשורת מיום הרצח, שהצביעו על קשר טלפוני משולש – בזמן אמת – בין היורה (סנקר), לבין "קצין המבצעים" (צ'רלי) והתצפיתן (שזהותו לא הוכחה בפני בית המשפט), באופן התואם את גירסתו של סנקר. כן הצביעו ראיות התקשורת על דיווח לאחור, למשלחי הפעולה; הובאו ראיות להשמדת מכשירי הטלפון ששימשו את המעורבים ברצח, והנעליים המוכתמות בדם שנעל סנקר ביום הרצח. עוד הביאה המשיבה ראיות הנוגעות לפגישות בגן הזכרון, שבהן – כאמור – נרקם הקשר לביצוע הפשע וניתנה הבטחת התשלום; ביניהן האזנות סתר שנערכו לסנקר בעת שהותו במעצר, שהעידו על ציפייתו לקבל תשלום בעבור מעשיו. 3. רפי ומשה 182. רפי הורשע כמבצע בצוותא בכל העבירות אשר יוחסו לו באישום זה. בית המשפט קמא קבע, כי רפי הוא המְשׁלח, אשר על פי דברו המית סנקר את שאבי ושבת. בית המשפט הטעים, כי הרשעת רפי מושתתת, בנוסף לעדות סנקר, על מספר ראיות חיזוק. אך עם זאת נקבע, ובניגוד לאישומים האחרים, כי במקרה זה: "מוצא בית המשפט לנכון להעיר כי הגם שנקבע כי בית המשפט יתור אחר ראיות הקושרות כל נאשם ולכל אישום בנפרד, במקרה של הנאשם 1, מאחר ומיוחס לו תפקיד המשלח – ברגע שקיימת תמיכה לגירסת סנקר באשר למפגשים כפי שנטענו על ידו, גם מפי הנאשם 1 עצמו, כמו גם העובדה כי קיימות תמיכות ראייתיות חיצוניות באשר לשאר גירסתו של סנקר ביחס לכל פרטי האישום – יש בכך די, כדי לקבוע כי הוצגו תמיכות ראייתיות איתנות לגירסת סנקר, אשר אמינה ומהימנה על בית המשפט" (עמ' 6129). 183. בית המשפט קמא מצא כחיזוק את עדותו הכבושה של רפי בבית המשפט; עדות זו, לפי הכרעת הדין, התפתחה משלב החקירה, שבו בחר רפי לשמור על זכות השתיקה, לשלב המשפט בו הודה בהיכרותו עם סנקר ובפגישות שערך עימו. אליבא דבית המשפט קמא, כל מטרתו של רפי בהודייתו במשפט – בחלקים מסוימים של כתב האישום – הייתה התאמת גירסתו לראיות הקיימות בתיק. עוד הוטעם, כי בכל מקרה, מדובר בעדות תמוהה ובלתי הגיונית, אשר אינה מתיישבת עם אופיים המחשיד של הדברים. בית המשפט ציין, כי גם בשקרים שנמצאו בעדותו של רפי במסגרת האישומים האחרים (בעיקר בהתייחס לאישום 1), כשלעצמם, יש משום חיזוק לראיות המשיבה באישום החמישי. עוד הוטעם, כי אישורו של רפי לקיומם של המפגשים בגן הזכרון מחזק את הקשר שלו לביצוע העבירות המיוחסות לו. 184. כאמור, גם משה הורשע כמבצע בצוותא בעבירות באישום דנא. זאת, כזכור, בניגוד לאישום השני בו הורשע בסיוע לנסיון רצח דומרני. החיזוק המשמעותי לעדותו של סנקר באישום זה נמצא בראיות התקשורת. בית המשפט קמא קבע, כי קיימת ראיה ישירה, אובייקטיבית וחד משמעית הקושרת את משה למעגל הפנימי של המבצעים בצוותא של הרצח. כלומר, לפי הכרעת הדין במסגרת האישום החמישי, פעל משה יחד עם רפי כ"מושכי החוטים" אשר שלחו את צ'רלי וסנקר לרצוח את שאבי. את החיזוק הקונקרטי למעורבותו של משה באישום זה, מצא בית המשפט בפלטי השיחות שנערכו בין צ'רלי ומשה ביום הרצח (שתי שיחות של ארבע ושש שניות). ביחס לשיחה הראשונה מבין השתיים נקבע, כי: "מועד השיחה, כמו גם השתלבותה במסגרת מסכת ההתקשרויות בין סנקר לנאשם 3 [צ'רלי], אינם יכולים להשתמע לשתי פנים, ועולה מהם מעורבותו הישירה של נאשם 2 [משה] לביצוע המעשה" (עמ' 6131-6130). 185. כן הטעים בית המשפט קמא, כי גם משה, בדומה לרפי, מסר עדות כבושה אשר התפתחה משלב החקירה בהתאם לחומר הראיות הקיים; וכי אף בגירסתו של משה ביחס לחלק הכללי של כתב האישום נמצאו שקרים, הנוגעים לנוכחותו הפיסית בזמן השיחה בין רפי וסנקר בתחנת הדלק רעננה צפון (ראו התייחסותנו לעניין זה מעלה במסגרת האישום השני). יש להזכיר, כי סנקר הפליל את משה, גם במסגרת האישום השני, כמי שידע וסייע לנעשה על ידי אחיו רפי ושליחיו. באשר לאישום החמישי, קבע בית המשפט, כי שיחות הטלפון שנערכו בין משה לצ'רלי מסבכות את משה באופן ברור כחלק מן המעגל הפנימי, ובכך יש להבדיל את הרשעתו במקרה זה כמבצע בצוותא, לעומת דרגת הרשעתו באישומים האחרים. 186. לבסוף קבע בית המשפט, כי כל אלה בצד אי העלאתן של טענות ממשיות שיש בהן כדי לפגום בגירסת סנקר מובילים למסקנה, כי רפי יחד עם משה שלחו את סנקר וצ'רלי לבצע את הרצח, והרשיע אותם כמבצעים בצוותא בעבירות המיוחסות להם. 4. צ'רלי 187. ראיות התקשורת שימשו חיזוק מרכזי אשר תמך גם בהרשעתו של צ'רלי כמבצע בצוותא של הרצח וההריגה שיוחסו לו בכתב האישום. כאמור, לפי הכרעת הדין שימש צ'רלי כ"קצין מבצעים" אשר היה אחראי על הקשר שבין הנאשמים, תיאום כל הגורמים וסיוע כללי לסנקר ביום הרצח עצמו, לרבות הסיוע בהימלטות. בית המשפט קמא הטעים, כי גם אם זהותם של התצפיתן וספק הנשק, לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ראיות התקשורת מצביעות על מעורבותו של תצפיתן פלוני אשר צ'רלי שימש כחוט המקשר בינו לבין היורה – סנקר. כן, שימש צ'רלי כזרועם הארוכה של משה ורפי, וכאמור, מייד לאחר הדיווח על הרצח על ידי סנקר, התקשר למשה; אליבא דבית המשפט קמא, שיחות אלה שארכו מספר שניות, נועדו אך ורק לדווח על הנעשה, מבלי זמן ויכולת לשוחח באריכות. 188. עוד הטעים בית המשפט, כי גם צ'רלי מסר עדות כבושה ושיקר באופן המחזק את ראיות המשיבה (בין היתר, נקבע, כי טענת האליבי שהעלה שקרית), אף שבמקרה זה "חזקות הן גם כך" (עמ' 6132). 5. טענות הצדדים בערעור לפנינו (א) טענות מערערים 2-1 (רפי ומשה) 189. עיקר טענותיהם של באי כוח המערערים רפי ומשה התמקדו בשאלת משקלן של הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא ונמצאו כראיות חיזוק לגירסתו של סנקר להוכחת אשמתם של המערערים. הטענות נגעו בדבר מעמדן של הראיות כראיות חיזוק, ולמעמדן כראיות תמיכה פוטנציאליות מסוג סיוע. נוכח הכרעתנו מעלה, יוזכרו הטענות הנוגעות לחיזוק גירסתו של סנקר בקצרה, והדיון יתמקד, בשלב הבא, במשקלן של הראיות כראיות סיוע. עוד יצוין, כי חלק רב מטיעוני המערערים נגע לשניהם יחד; על כן טיעונים אלה ייסקרו במאוחד תחילה, ובהמשך יידון הנוגע למערערים בנפרד. (1) גירסת המערערים מול גירסת סנקר 190. גירסתו של רפי היא, כי מעולם לא שוחח עם סנקר על שאבי, וכי בפגישות שערך עם סנקר ושאר המעורבים, לא דנו ברצח זה או בנושאים פליליים אחרים; לשיטת המערערים רפי ומשה, גם לדבריו של סנקר, המפגשים שנערכו בינם לבין סנקר (וצ'רלי) עסקו במצבו הכלכלי של סנקר ובקשייו. המערערים אינם חולקים על עצם מעשה הרצח על ידי סנקר, אלא כופרים מכל וכל בכל קשר בינם לבין האירועים המיוחסים לסנקר. עוד נטען, כי לרפי ולמשה לא היה כל מניע לפגוע בנרצח, והמניע שיוחס להם סותר מהותית את זה המפורט בחלק הכללי של כתב האישום. כזכור, החלק הכללי של כתב האישום המציין, כי הקשר הפלילי בין המערערים רפי ומשה לבין סנקר נוצר על בסיס השאיפה לנקום את מות אחיהם של המערערים, סותר – לכאורה – את האמור באישום זה, שלפיו המניע לרצח היה פועלו של שאבי, לכאורה, כאיש מודיעין של ארגון הפשיעה של משפחת אברג'יל. כן נטען, ביחס לעניין זה, כי מניע "חדש" זה הושם בפיו של סנקר על ידי חוקריו. (2) התוספת הראייתית לגירסת סנקר 191. כאמור, בעניין התמיכה הראייתית לגירסת סנקר טענו המערערים, כי מקבץ טענות מוביל למסקנה שלעדותו של סנקר נדרשת תמיכה ראייתית מסוג סיוע, ובעיקרן הטענות למחדלי חקירה ולדיבור בשני קולות. מלבד זאת נטען, כי בית המשפט קמא לא פעל לפי קביעתו העקרונית, כי יש למצוא ראיות של חיזוק מוגבר, לכל אישום בנפרד (כך נסמך בית המשפט על הודיית רפי בעצם קיום המפגש עם סנקר בגן הזכרון, ועל ראיות הנוגעות לשקריו, הלכאוריים, ביחס לאישומים אחרים), אולם נוכח הכרעתנו מעלה, לא נידרש לטענות אלה, ונתור מראש אחר ראיות סיוע. 192. בכל מקרה, כך נטען, הראיות הקיימות בתיק אינן מהוות ראיות סיוע לעדותו של סנקר באשר הן אינן מסבכות את המערערים כנדרש. בעניין זה נטען, כי המערערים לא הכחישו מעולם את היכרותם עם סנקר, ולכן אין להתייחס לחלק זה כעובדה שנויה במחלוקת העשויה להבשיל לכדי ראיית סיוע; ובדומה לכך, אין לראות באישור קיומם של המפגשים בגן הזכרון על ידי רפי ומשה ראיית סיוע (שכן לא הוכחשו), ויש לזכור, כי כך או כך אין מדובר בראיות המעידות על תוכן המפגשים. 193. עוד נטען, בין היתר, כי גם אותם שקרים, לכאורה, שמצא בית המשפט קמא בדבריו של רפי אינם יכולים לשמש סיוע לעדותו של סנקר, שכן לא הוכחו בראיה חיצונית, וחלקם אף אינם קשורים לאישום הנוכחי. בהקשר זה צוין ספציפית, כי קביעת בית המשפט, שרפי שיקר בנוגע לתוכן הפגישות בגן הזכרון, אינה נתמכת בכל ראיה אחרת לתוכנן, ומכאן שאינה יכולה לעמוד. לבסוף נטען, כי נוכח זיכויו של רפי מהאישום השלישי יש לזכותו גם מן האישום החמישי, שכן הראיות שהצטברו כנגדו שם עולות, על הראיות באישום דנא, ולמצער אינן נופלות מהן. (3) שתיקת המערערים בחקירה 194. ביחס לשתיקות המערערים בחקירתם נטען, כי אין לראות בהן ראיית חיזוק מוגבר, ולבטח לא ראיית סיוע; זאת בשעה שמוכרת לנאשם זכות שתיקה בחקירה, ובמיוחד נוכח ההסברים המשכנעים שנתנו המערערים לחוסר שיתוף הפעולה מצידם במשטרה. רפי נימק, כי בעבר הואשם בעבירות שלגביהן ניסתה המשטרה "לפברק" ראיות כנגדו, ומשה התייחס לדברים שנאמרו על ידי שוטרי ימ"ר מרכז בעת פתיחת חקירתו, שכללו גידופים ואיומים. נטען, כי טעה בית המשפט בשעה שייחס למערערים עדות כבושה והתאמת גירסתם לראיות הקיימות, שכן השניים ידעו טרם המשפט שראיות המשיבה אינן מעידות על קיומן של פגישות בינם ובין סנקר (שכן עדות המאבטחים לא סיפקה אישור לנוכחותו של סנקר בפגישות שהתרחשו בגן הזכרון); בחירת המערערים לאשר את המפגשים לא חויבה, איפוא, גם לפי השקפתו של בית המשפט קמא. (4) ראיות התקשורת 195. ביחס לראיות התקשורת נטען, כי לגבי רפי לא נמצאו התקשרויות משמעותיות בינו לבין שאר המעורבים; דבר זה עומד בסתירה לטענות התביעה ביחס לאישומים האחרים (הפער בין מעורבותו, לכאורה, בשיחות ובפיקוח על ביצוע נסיון הרצח באישום הראשון לבין היעדרן הבולט באישום החמישי). נטען, כי יש להתייחס "למה שאינו בנמצא", וצפוי להופיע, לפי התמונה העובדתית שהעלתה תזת המשיבה – באותה מידה שניתן משקל לראיות שבנמצא. ביחס לראיות התקשורת כנגד משה נטען, כי נוכח העובדה שבגירסתו של סנקר לא נמסר מידע לגבי שיחה שאמורה היתה להתקיים בין צ'רלי ומשה, אין בקיומה כל תמיכה לגירסתו; הדבר אף מתיישב עם טענתו של משה, כי נהג להיות בקשר יומיומי עם צ'רלי, ואין למצוא בשיחות קצרות אלה – שייתכן ואף היו ניסיונות חיוג בלבד – ראיה למעורבותו של משה במעשה הרצח. (ב) טענות מערער 3 (צ'רלי) 196. באת כוחו של צ'רלי השליכה יהבה על שני כיווני טענות. הראשון והעיקרי, כאלה הנוגעות למהימנותו של סנקר ולמשקלן של ראיות התמיכה בגירסתו, והשני, טענות משפטיות שעיקרן אפשרות הרשעתו של צ'רלי כאמור לפי סעיף 34 לחוק העונשין. בשלב זה נסקור אך ורק את הטענות המשפטיות והטענות הכלליות, ואילו במסגרת השלב השני של הדיון וההכרעה נתייחס לטענות העובדתיות הנקודתיות, בהתאם למידת חשיבותן; לטענות הנוגעות למישור דיני השותפות, נתייחס כאמור בנפרד, בחלק הראשון של הדיון וההכרעה. (1) מעורבותו של מבצע נוסף 197. לטענת צ'רלי, מחקירתו של סנקר עלה, כי ליוה אותו אופנוען, אשר תפקידו היה לפקח ולהגן עליו. טענה זו סמך צ'רלי על זכרון הדברים של החוקר יוסי מגר (ת/475 מיום 12.5.2004) ועל דבריו של סנקר עצמו שציין, כי לקח בקבוק דלק "שהיה בקטנוע" (ת/484טז', עמ' 19, ש' 28-25). לטענת באת כוחו של צ'רלי כיוון חקירה זה נזנח לגמרי על ידי החוקרים. בית המשפט קמא קבע, כי גם אם היה מבצע נוסף אין הדבר משנה לעניין אחריותו של צ'רלי; ואולם, כך טענה באת כוחו של צ'רלי, אותו אופנוען ממלא למעשה את התפקיד שייחס סנקר לצ'רלי בגירסתו. (2) טענת האליבי 198. לגירסת צ'רלי, בזמן הרצח (שהתרחש, כאמור, בהוד השרון) היה הוא ליד חנות בגדים בכפר סבא, הסמוכה לבית הקפה בו נהג לבלות. גירסתו נתמכה בעדותו של בעל החנות (ע.ה/9 יהונתן רבני, עמ' 5583) שהעיד, כי לפני השעה 16:00 ראה את צ'רלי עם כוס קפה בידו, וסיפר לו על הרצח שאירע בהוד השרון. על כך נטען, כי שגה בית המשפט קמא שעה שלא קיבל את טענת האליבי, ונתן משקל רב לחלוף הזמן שעבר עד שנטענה (לפי הכלל, שעל טענת אליבי לעלות בשלבים המוקדמים של ההליך). (3) הרשעה בעבירה שונה ונוספת לפי סעיף 34 לחוק העונשין 199. לבסוף נטען, כי הרשעתו של צ'רלי בהריגתו של שבת לפי סעיף 34 לחוק העונשין אינה יכולה לעמוד, שכן הוא לא יכול היה לצפות, שסנקר יירה בכוונה בשבת (כדי, כאמור, לוודא שלא טעה בזיהוי). נטען, כי אילו היה מדובר בירי בשוגג בעקבות הירי על שאבי, לא היה מתעורר קושי; אולם, מפני שהירי בוצע לכיוון אחר לגמרי, באופן בלתי מתוכנן, לא ניתן לייחס לשותפיו של סנקר, לכאורה, צפיות למתרחש ואחריות פלילית. (ג) טענות המשיבה 200. נזכיר שבפתח טיעוני המשיבה נטען, כי נימוקי המערערים אינם מתמודדים עם הכרעת הדין, ולמעשה מבקשים הם לפתוח מחדש את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מבלי להתעמת עם נימוקיו. עוד נטען, כי הכרעת הדין של בית המשפט מנומקת כדבעי וכוללת, בנוסף לגירסתו של סנקר, שורה ארוכה של ראיות חיצוניות ועצמאיות המאמתות את גירסתו של האחרון. בית המשפט בחן את מכלול הראיות ואת גירסאותיהם של המערערים, והגיע לכלל מסקנה, כי מדובר בגירסאות שקריות, וכי די בראיות כדי להרשיע את כל המערערים בעבירות האמורות מעבר לכל ספק סביר. אותן סתירות שנמצאו בגירסת סנקר, כך נטען, הן שוליות ונובעות מהטבע האנושי של מתן עדות לאחר תקופת זמן ממושכת ועל אירועים כה רבים. המערערים לא הצליחו – לשיטת המדינה – להטיל ספק בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ואין בטיעוניהם כדי לקעקע באופן מהותי ממצאים אלה כעת בערכאת הערעור. (1) החיזוק הראייתי לגירסת סנקר 201. חרף האמור, טוענת המשיבה, כי קיימות גם ראיות סיוע במסגרת אישום זה, אף כי כזכור, נטען מטעמה שתמיכה מסוג זה אינה נדרשת, דבר שלא נתקבל על דעתנו. תחילה טוענת המשיבה, כי רפי ומשה בחרו, כאמור, לשמור על זכות השתיקה בחקירתם ביחס לעצם היכרותם ופגישתם עם סנקר; אלא שבמהלך העימות בין רפי לסנקר בחר רפי לשבור את שתיקתו ולהגיב לטענות תוך הכחשה גורפת וכללית לפיה סנקר "מעליל עלילות" (ת/585). לאחר שסנקר ציין בפניו את פגישתם בצומת רעננה צפון, נזדעק רפי ואמר "אני לא יודע איך אתם גורמים לאנשים להעליל עלילות" (שם, עמ' 2). מכאן מסיקה המשיבה, כי רפי הגדיר את "חזית המריבה" ככוללת את פגישות המערערים עם סנקר (לרבות בגן הזכרון); לכן העובדה, שמאוחר יותר אישרו המערערים את עצם קיומם של המפגשים – מסבכת אותם בנקודה ממשית ושנויה במחלוקת. (2) האזנות הסתר וראיות התקשורת 202. נטען מטעם המשיבה, כי בנוגע לתוכן המפגשים בגן הזכרון קיימת ראיה מסייעת נוספת (האזנות הסתר) הנוגעת להבטחת רפי לסנקר וצ'רלי לתשלום בונוס בסך 10,000 דולר, בעבור כל אדם שיצליחו להרוג בשירותו; בעקבות הרצח הפכה הבטחה זו כביכול לחוב. נקודה זו, לטענת המשיבה, שנויה במחלוקת ועשויה לשמש סיוע לגירסתו של סנקר, שכן רפי ומשה הכחישו, כי אי פעם היו חייבים לסנקר כסף (ראו עדותו של רפי עמ' 5413-5412). פירוטן המלא של טענות אלה ייסקר בהמשך במסגרת הדיון וההכרעה בחלק השני. כן נטען, כי גם ראיות התקשורת מסבכות את משה וצ'רלי כמי שהיו מעורבים באופן ישיר בפעולת הרצח – צ'רלי כמנהל הפעולה המקשר בין היורה והתצפיתן, ומשה כמזמין הפעולה המקבל את הדיווח הישיר מייד לאחר הרצח. גם טענות אלה ייסקרו בהמשך. (3) תשובה לטענותיו המשפטיות של צ'רלי 203. לבסוף טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענתו של צ'רלי, שלא יכול היה לצפות את הריגתו של שבת. לטענת המשיבה, די בכך שצ'רלי היה מבצע בצוותא לתכנית לשלח את סנקר לרצוח את שאבי, ואף הסכים ודאג לצייד את סנקר בנשק חם למטרה זו – כדי שמותו של שבת יהיה בגדר אפשרות שאליה התייחס בשוויון נפש. מעשה מתוכנן של רצח בלב עיר, בצהרי יום, מחזק את הקביעה, כי המעורבים בפרשה יכלו לצפות, שאדם אחר ייהרג כתוצאה מהשלמת התכנית; והעובדה, ששבת נהרג עקב ספק בזיהוי, אינה מעלה ואינה מורידה. 6. אישום 5 – דיון והכרעה 204. לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, בהכרעת הדין ובטיעוני הצדדים, החלטנו – כאמור – שלא להיעתר לערעוריהם של רפי וצ'רלי באישום זה; ערעורו של משה נתקבל באופן חלקי (ומשמעותי), כך שזוכה מחמת הספק מעבירות הרצח וההריגה והורשע בעבירה של סיוע לעבירת הרצח, בגרם מוות ברשלנות וקשירת קשר לביצוע פשע. הנימוקים להחלטה זו יפורטו להלן. לאחר השלמת הרקע הנדרש יתחלק הדיון לשניים: בחינת אחריותם של המערערים לפי דיני השותפות; ובחינת התשתית הראייתית – טענות הצדדים והתמיכה הראייתית מסוג סיוע. (א) חלק ראשון – בחינת אחריות המערערים לפי דיני השותפות 205. כאמור ובדומה לדיון באישום השני, הטענות במישור זה ייבחנו לפי גירסתו של סנקר, כפי שנתקבלה בהכרעת הדין של בית המשפט קמא. (1) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לרפי לפי גירסת סנקר 206. רפי הורשע כמבצע בצוותא בכל העבירות המיוחסות לו במסגרת האישום החמישי. את הרקע העיוני לסיווגו של רפי כ"רב עבריינים" וכתוצאה מכך כ"מבצע בצוותא", פרסנו במסגרת האישום השני ולכן כעת נעמוד, בקצרה, אך ורק על חלקו במסגרת האישום החמישי, ונתמקד בתוספות הרלבנטיות. 207. כדי לבחון את חלקו של רפי בעבירות הרצח וההריגה נסקור את עיקרי הדברים המיוחסים לו לפי גירסת סנקר: א. רפי נפגש עם משה, צ'רלי וסנקר בגן הזכרון בכפר סבא, כחודש-חודשיים עובר לאירועים, שם דובר על רציחתו של שאבי (ת/484טז', עמ' 15). ב. רפי נתן הוראה לרצוח את שאבי; זאת מכיון, ששימש מקור מודיעיני למשפחת אברג'יל (שם, בעמ' 15; ת/461ב', בעמ' 4). ג. רפי הבטיח לצ'רלי וסנקר בונוס של 10,000 דולר בעבור כל אדם שיצליחו להרוג למענו, מלבד הכסף שנתן להם דרך קבע למחייה (ת/484ג', בעמ' 25, ש' 25). ד. לאחר תקופה מסוימת שבה עקב סנקר בעצמו אחר שאבי, ביקש את עזרתו של החוקר הפרטי (התצפיתן) שיסייע במעקב אחריו ויקטין את הסיכון לחשיפתו של סנקר עובר לביצוע. כעבור שבוע או שבועיים הועבר המסר לרפי – לא ברור אם ישירות על ידי סנקר או באמצעות צ'רלי – והתצפיתן צורף לצוות המשימה (ת/484ג', בעמ' 40, ש' 17-14 ובהמשך בעמ' 43, ש' 4-3). ה. רפי טס לחו"ל כמה שבועות לפני הרצח וחזר בתקופה שלפניו במועד שאינו ידוע לסנקר (ראו ת/484ג', בעמ' 41 ש' 4-2, ובהמשך בעמ' 43 ש' 12-6; ראו להלן ההתייחסות לטענות ההגנה, כי סנקר מסר שרפי חזר יום לפני הרצח). לדברי סנקר, רפי טס לחו"ל כדי לוודא שלא יקושר לרצח שאבי. אולם, נוכח חלוף הזמן ואי-התקדמות התכנית, שב לארץ קודם לכן. יום לפני הביצוע נפגשו רפי, צ'רלי וסנקר במקרה, בצומת במרכז הארץ. ה. רפי המשיך להיפגש עם סנקר לאחר הרצח (ראו ת/484ג', עמ' 42, ש' 19-1). נבחן כעת את משמעותה של מעורבות רפי לפי דיני השותפות. 208. ברי, רק בהתייחס לסעיפים א-ג שנמנו מעלה, כי רפי כמזמין הפעולה, הוא – לפי הגירסה – מי שנטע במוחו של סנקר את רעיון המעשים הפליליים שבהם עסקינן. ועוד: ההבטחות לתשלום בונוס, הפיקוח על הנעשה בשלב מאוחר יותר, לא מותירים ספק, כי רפי מקיים את תנאי העבירה הנגזרת של שידול למעשה הרצח. השאלה – בדומה לאמור במסגרת האישום השני – היא האם חלקו עולה כדי ביצוע בצוותא במסגרת אישום זה? 209. אנו סבורים, כי חלקו של רפי בביצוע העבירות, עולה במהותו על חלקו של משדל, הנוטע במוחו של העבריין את "זרע" הרעיון הפלילי, ומגיע כדי חלקו של מבצע בצוותא של העבירות המיוחסות לו. לאורך כל הפרשות שנפרסו בפנינו עד כה, ניתן היה לראות שרפי הוא הכוח המניע מאחורי מעשי העבריינות, או במלותיו של השופט (כתארו אז) חשין בפרשת משולם, "הרוח הרעה". לא ניתן להכיל את מעשיו באמצעות הגדרת המשדל גרידא. ברור, כי רפי הוא נותן "האור הירוק" לביצוע, והוא המכונן של היסוד הנפשי הנדרש בכל אחד משאר המבצעים. עמדתו, בדומה לעניין סולטאן (הנזכר מעלה), היא הבסיס שאין בלתו, התנאי העיקרי להוצאת תכנית הרצח לפועל. 210. ועוד כפי שפורט מעלה, בחלק מן המקרים, כאשר היה הדבר חשוב במיוחד בעבורו, ככל הנראה, פעל רפי גם בפיקוח הדוק על "חייליו" (ראו למשל מעורבותו במסגרת האישום הראשון). במקרים אחרים, חרף היעדרותו הפיסית מן הזירה ופיקוחו מרחוק על הנעשה – הורגשה השפעתו כמנהיג הפעילות העבריינית במלוא עוצמתה הקטלנית; כך במקרים שקדמו לאישום זה, הטיח רפי בסנקר את כשלונותיו בנסיונות הרצח המתוארים, תוך שהוא מפציר בו מדי פעם להרוג את המטרה וכל העומד בדרכו אליה (ראו למשל ת/471, בעמ' 19). עד כדי כך הייתה השפעתו של רפי חזקה, שבזמן מעשה הרצח של שאבי נושא האישום הנוכחי, הידהדו דבריו במוחו של סנקר, וזה החליט "לוודא", כי לא ייכשל שוב במשימה – בכל מחיר (כתוצאה מהשפעה זו, בחר סנקר להמית אדם תמים, שבת, רק בשל מראהו הדומה לשאבי; ראו עמ' 5725). השפעה שכזו אינה עניין של מה בכך, ועל כך לא יתכן חולק, ויש לתת לה את מקומה הראוי, במקום גבוה בסולם העבירות. 211. מעורבותו של רפי מתחילה בשלב קשירת הקשר לרצח בגן הזכרון. אולם, רפי הוא לא רק "אבי הרעיון", במלותיו של הנשיא ברק, המשלח את סנקר לדרכו יחד עם צ'רלי (שאף הוא כפוף למרותו), אלא הוא המממן העיקרי, ככל הנראה, של כל הפעילות העבריינית (בסכומי כסף קבועים לסנקר וצ'רלי ובהבטחת תשלומי הבונוס שתידון בהמשך). זאת ועוד, תפקידו אינו מתמצה בכך: הוא ממשיך לתמוך במבצעים בשטח, בהתאם לצורך (בהתייחס לצירופו של התצפיתן – ראו סעיף ד בפירוט גירסתו של סנקר); הוא נפגש עם המבצעים מספר פעמים עובר לרצח ולאחריו. במעשיו אלה מניע רפי את גלגלי העשייה העבריינית במתן הפקודה והבטחת התשלום; ומשמן אותם, כמנהיג החבורה, באשרו את הצטרפותו של התצפיתן לתכנית הרצח. 212. ועוד נזכיר, כי דקות בודדות לאחר הרצח קיבל משה שיחת טלפון מצ'רלי, אשר בשלב מאוחר יותר ישוחח גם עם אחיו רפי. כמובן שניתן לספק לשיחות אלה הסברים תמימים, ובכך נעסוק בחלק הבא של הדיון; עם זאת, וזה עיקר, לצורך הגדרת חלקו של רפי, די בנתונים אלה כדי להגיע למסקנה, כי פעל כמבצע בצוותא בעבירת הרצח. לרפי תפקיד ממשי ומהותי, כ"מוח" וכמנהיג חבורת העבריינים השולט בחייליו כבחיילי שחמט, ממקמם ומשפיע על מעורבותם; וכמובן, נשמרת כל העת שליטתו על הביצוע. די בהנפת אצבע אחת שלו כדי לבטל את תכנית הרצח, ולמעשה דווקא סנקר המבצע בפועל הוא הניתן להחלפה. סנקר עצמו מודע לכך, כי אינו אדון הפעילות – ואם יסרב למלא אחר פקודותיו של המנהיג יבוא אחר במקומו; ובדבריו שלו: "סנקר: תאמין לי והרצח הזה קרה פה, חבל שאני הייתי שם, מאוד חבל, תאמין לי אם לא אני הייתי עושה את הרצח הזה תהיה בטוח שמישהו אחר היה בא ועושה את הרצח הזה ... חוקר: אני לא מבין אתה אומר לי מישהו אחר, מישהו אחר, אני לא בטוח. סנקר: רצח, היה נרצח, הבן אדם היה נרצח ... אני חייל ... לא מפקד, לא קצין ... אני חייל ... המפקד יכול להביא עוד 20 חיילים ..." ( ת/472א', בעמ' 9-8). 213. לסיכום, אין להיעתר לטענותיו של רפי במישור זה. גם בבחינה דקדקנית של ההלכות האמורות מעלה מצאנו, כי חלקו מקיים את הדרישות המינימליות למבצע בצוותא, ואף מעבר להן. יצוין, כי איננו נזקקים לעניין זה לפרשנות הרחבה ביותר שניתנה בפסיקה. חלקו של רפי, כמנהיג, מממן, שולח ומשדל, שולט ותורם לאופי הביצוע הקונקרטי (באמצעות צירוף של "חיילים" נוספים) מבסס כדבעי את הגדרת חלקו כמבצע בצוותא. על כן, אמרו מעתה, כי גם באישום החמישי רפי פעל כמבצע בצוותא של סנקר – במעשי הרצח וההריגה המיוחסים לו. בשלב הבא, נבחן את הראיות הנוספות לגירסתו של סנקר בעניין. (2) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס למשה לפי גירסת סנקר 214. מכאן נעבור לבחון את חלקו של משה – לפי גירסת סנקר – בעבירות המיוחסות לו. כזכור, גם משה הורשע כמבצע בצוותא של עבירות הרצח וההריגה. נזכיר, כי הטענה המרכזית מטעם משה היתה, שגם אם נקבל את גירסת סנקר במלואה, אין מעשיו של משה מקימים מעורבות ממשית כלשהי, או פעולה אקטיבית, אלא נוכחות אילמת בלבד. גם ביחס לידיעה נטען, כי היא אינה כוללת ידיעה קונקרטית על ההכנות למעשה הרצח או אף על המועד המתוכנן. 215. עיון באמירותיו של סנקר מעלה, כי אכן מתעורר ספק בעקבות טענות אלה. סנקר חוזר ומצמצם את מעורבותו של משה פעמים רבות, ורק במקרים בודדים מיחס לו נוכחות וידיעה על המתרחש. כאמור, בית המשפט קמא הרשיע את משה כמבצע בצוותא, בעיקר על בסיס ראיות התקשורת שהוזכרו. אכן, ראיות אלה, כפי שנראה בהמשך, מקימות בסיס להרשעתו כמסייע לעבירה, אך אין בהן די להרשעתו של משה בביצוע בצוותא במעשה הרצח. הדיווח המיידי על ידי צ'רלי למשה אינו ניתן להסבר באמצעות צירופי מקרים גרידא. אולם, לשיטתנו, גם דיווח בדיעבד זה, שהוא אכן מחשיד ביותר, בודאי באשר למעורבות והידיעה בקשר לתכנית הרצח, אינו מספיק כדי לבסס ביצוע בצוותא של המעשה עצמו. כאמור, הבסיס הראשוני להרשעתו של רפי כמבצע בצוותא, הוא תפקידו כמנהיג חבורת העבריינים וכמשלח (גם לדברי בית המשפט קמא) של סנקר; לעומת זאת, לגירסת סנקר, לא ניתן לייחס למשה תפקיד זהה ואף לא דומה. תיאורו של משה קרוב בהרבה לתיאורו של "חייל" בשירותו של אחיו רפי. 216. בחקירותיו נשאל סנקר פעמים רבות לגבי מעורבותו של משה בפעילות העבריינית. כך למשל במסגרת חקירתו מיום 5.5.2004 על-ידי החוקר יוסי מגר אמר סנקר את הדברים הבאים: "יוסי: אח שלו משה קשור לכל העסקים שלו וכל הדברים האלה? סנקר: ברור מה זה? יוסי: לא, תראה זה שזה ברור, ברור גם למשה נרצח אח, אין לי ספק בכלל. סנקר: גם משה עבריין, משה גם פושע, משה גם בעניינים, מה יחד איתו אבל הוא ... יוסי: משה היה אתך בקשר? הייתי בקשר עם משה? סנקר: אה לפעמים בא מביא כסף, מביא זה, הולך (מלל לא ברור) יוסי: משה שלח אותך לעשות דברים, משה אמר לך לעשות דברים? סנקר: לא, לא, לא" (ת/467ב', בעמ' 60; בעמ' 5681) [ההדגשה הוספה]. 217. בהזדמנות אחרת התייחס סנקר לנוכחותו של משה בפגישות בגן הזכרון בכפר סבא שבהן דובר על רציחתו של שאבי. לאחר שהסביר סנקר לחוקריו את המניע לרצח כפי שהוסבר לו על ידי רפי בפגישה בה ניתנה ההוראה לרציחתו, נשאל סנקר שוב לגבי מעורבותו של משה; ניתן לראות, כי החוקרים לוחצים על סנקר לפרט במה, אם בכלל, מעורב משה: "גבאי: חוץ מרפי צ'רלי ואתה במפגש הזה מי עוד היה? מי עוד היה? סנקר: לפעמים משה היה במפגש לפעמים לא בדרך כלל. אלימלך: במפגש הזה אתה זוכר אם הוא היה, משה? [בהתייחס למפגש בו ניתנה ההוראה לבצע את הרצח] סנקר: אני חושב שכן, אני חושב שכן. גבאי: מה החלק של משה בכל? סנקר: משה היה שותק, משה היה ישוב שותק לא מדבר. גבאי: מה אבל החלק של משה בכל העניינים האלה? סנקר: מה החלק שלו? גבאי: כן. סנקר: הוא היה בא עם אח שלו לפעמים. גבאי: כן. סנקר: בדרך כלל בא עם אח שלו, ואם היה [היה] יושב, בדרך כלל אח שלו [רפי] היה מדבר רק אתה מבין. וגם גם, רפי דאג, דאג לזה שאנחנו לא, לא נדבר איתו יותר מידי, דברו איתי. אתה מבין? גבאי: אז מה החלק שלו? סנקר: החלק שלו שהוא היה נוכח. גבאי: אהה הנוכחות שלו מה? סנקר: זה החלק שלו מה אני אומר לך, זה זה מה שאני אומר לך ... אני לא ישקר אותך [כך במקור], אני לא יוסיף לך דברים. החלק שלו שהוא היה נוכח בכמה פגישות בפארק הזה. גבאי: כן. סנקר: שדיברו שמה על אנשים שצריכים ללכת" (ראו ת/515, בעמ' 20-19; ובעמ' 5738-5737) [הדגשה הוספה]. 218. על דברים אלה חזר סנקר גם במקומות אחרים (ראו למשל ת/161ב', בעמ' 41-40 שם ציין מפורשות, כי משה "לא היה מעורב ... הוא [רפי] ידע להרחיק אותם ... כל הזמן 'אל תדברו לידו', יעני משה", שם; ראו גם בעמ' 5669-5668). 219. מדברים אלה עולה, כי גם אם נקבל את טענות המשיבה לעניין משמעותן של ראיות התקשורת בתיק ונראה בשיחות שנערכו בין צ'רלי ומשה דקות לאחר הרצח שיחות דיווח על הרצח, גירסתו של סנקר אינה מבססת לכשעצמה ביצוע בצוותא של עבירת הרצח; תרומתו לעבירות כחוליה מקשרת היא עקיפה ומשנית, ואינה יכולה לבסס שותפות מלאה "כתף אל כתף" עם יתר חברי התכנית. ועוד, משה אינו המשלח ואינו המנהיג (ראו גם את התייחסותו של בית המשפט קמא למעמדו, לפי סנקר, בעמ' 6006) ומכאן גם מעורבות אפשרית נוספת מאחורי הקלעים אינה יכולה להחזיק את כובד משקלה של הרשעתו הנוכחית. 220. חרף האמור, השכל הישר מורה לנו, כי יש דברים בגו. סעיף 31 לחוק העונשין הנזכר מעלה, מגדיר את השותף החיצוני לעבירה, קרי המסייע, כמי ש"עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה...". הדרישה הכללית של היסוד העובדתי בסיוע לדבר עבירה היא התנהגות, שיש בה כדי לסייע לביצועה של העבירה (ראו דברי ההסבר להוראות סעיף 31 להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 115, 131: "הסיפה לסעיף המוצע נועד להבהיר כי הסיוע יכול להתבצע בכל דרך שהיא וכי הדרכים המפורטות ברישה אינן אלא דוגמאות בלבד..."). אנו סבורים שמעשיו של משה – לפי גירסת סנקר – עונים לקריטריונים אלה. כפי שהטעים הנשיא ברק בע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, 34-33 (2001)): "הסיוע הוא, כמובן, עבירה בפני עצמה. המאפיין את ההתנהגות המסייעת הוא שהיא מהווה תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית ... התרומה של המסייע היא עקיפה, שכן הוא אינו נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של המסייע היא משנית, שכן אין הוא אלא שותף זוטר למבצע העיקרי ... היסוד העובדתי של עבירת הסיוע – שהיא עבירת התנהגות – הוא 'המעשה' ו'הנסיבה' (ראו סעיף 18 לחוק העונשין). 'המעשה' מהווה את המרכיב ההתנהגותי. המאפיין התנהגות זו הוא שיש בה כדי ליצור התנאים להגשמתו של היסוד העובדתי בעבירה על ידי המבצע העיקרי ... ההתנהגות המסייעת – בין אם היא מעשה ובין אם היא מחדל – מתאפיינת בכך שיש בה לאפשר, להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית. מעצם מהותה של עבירת הסיוע כתורמת באופן עקיף ומשני להגשמתה של העבירה העיקרית, מתבקשת המסקנה כי מעשה הסיוע צריך להיות 'מסוגל' לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית (ראו ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 307). עם זאת, לא נדרש כי ההתנהגות המסייעת תהיה אפקטיבית או כי הסיוע יהיה תנאי בלעדיו לא היתה מתגבשת העבירה ... אכן, סעיף 31 מדגיש כי ההתנהגות המסייעת צריכה 'לתרום ... ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה'. ודוק: בהגיעי למסקנה כי ליסוד ההתנהגותי צריכה להיות התכונה שהוא 'מסוגל' לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית, לא נזקקתי להוראת סעיף 31 לחוק העונשין, לפיה הסיוע מהווה מעשה 'כדי לאפשר את ביצוע העבירה'. הוראה זו נוגעת לדעתי ליסוד הנפשי שבעבירת הסיוע, ואין לה השלכה על שאלת היסוד ההתנהגותי ..." [ההדגשות אינן במקור]. 221. בנוגע ליסוד הנפשי נקבע כי נדרשת מחשבה פלילית ליסודות העבירה, בנוסף ליסוד נפשי מיוחד של "מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי" (שם, עמ' 34 – הנשיא ברק). 222. גירסתו של סנקר מבססת – קודם כל ­– את מודעותו של משה למתרחש: "סנקר: משה השתתף בשיחות מודע לכל הפרטים היה בפגישות היה בהכל אמרתי לך אני והוא מחזקים הוא מחזק אותי עכשיו אם אני לא אלך הוא לא ילך. ארביב: משה ברצח הכפול השתתף בפגישה הזו דוגמא סנקר: אני והוא זה אחד תבין ארביב: מבין סנקר: אחד ארביב: משה בפגישה סנקר: ידע ידע ידע ארביב: סליחה רגע סנקר: ידע הכל ארביב: אני רוצה לשאול מה סנקר: ידע על הרצח הכפול ידע ארביב: איפה הוא ידע סנקר: בפגישה ישב בפגישה ארביב: איפה ישבתם סנקר: אמרתי לך בפארק" (ת/473, בעמ' 6) [ההדגשה הוספה]. 223. מעבר לכך, לגירסת סנקר, משה נלוה אל אחיו מן הרגע הראשון של הפגישה בצומת רעננה צפון ולאורך כל הדרך (גם לא הוכח ששמע את תוכן השיחה עצמה בין רפי וסנקר), וקיבל מידע ישיר על מעשיו הפליליים. לשיטתנו, וכפי שצוין מספר פעמים עד כה, משה תיפקד הלכה למעשה כ"חייל" תחת מנהיגותו של רפי וחוליה מקשרת נוספת בין רפי לסנקר: "הראש והמילה האחרונה זה רפי ... משה הוא ... כזה ביניים אתה מבין..." ראו ת/515, בעמ' 20 [ההדגשה אינה במקור]. במובן זה ניתן לייחס למשה את היסוד הנפשי הנדרש של מודעות ליסודות העבירה ואף כוונה מיוחדת לסייע. אין זה סביר להניח, כי היותו ה"כתובת הראשונה" לדיווח על הרצח היא מקרית; אדרבה, היא מצביעה על מעורבות גבוהה שאף חורגת מגבולות הסיוע; הוא החייל של אחיו, איש אמון המוסיף לו "נוכחות ידידותית" וביטחון. עם זאת, כאמור מעלה, מצאנו ספק שדי בו לזיכויו מן הביצוע בצוותא ולפיכך נמצא מקומו במעגל החיצוני. 224. משה אינו שותף ב"שטח", בדומה לאחיו, ומעורבותו בעיקרה מאחורי הקלעים; עם זאת הוא מסייע באופן כללי לניהול תכניות הפשע והעברת הכסף ה"משמן" את המשך הפעילות של אחיו (ראו מעלה התייחסותנו להאזנות הסתר לשיחות סנקר ומשה מן הכלא); ובאופן קונקרטי בהעברת מידע (בהתייחס לשיחות הדיווח מייד לאחר הרצח) – שני מרכיבים להגשמת העבירות העיקריות. במובן זה מעורבותו מקלה ומאפשרת את ביצוע הרצח, עוד טרם המעשים הללו. גם אם חלקיו המעשיים מבוצעים אחרי הרצח עצמו, העיקר הוא הסתמכות השותפים עליהם עובר ליום הרצח; (ראו בש"פ 7389/96 שירזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 348, 350 (1996); ע"פ 9716/02 רימאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.2010); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ב 810-806 (2009)). המסייע אינו נדרש למעורבות מכוננת כשותף ישיר, אלא די במעורבות עקיפה "המקלה" (כדרישת הסעיף) על מעשה העבירה. לא נכחד, כי סנקר אינו מייחס למשה תפקיד מסייע "קלאסי" כדוגמת הנאשמים האחרים בפרשה (למשל באספקת נשק או במילוט מן הזירה), אך בנסיבות הייחודיות של המקרה והמתכונת הפלילית שנחשפה בפנינו, אנו סבורים שיש די באמור כדי לבסס את הרשעתו של משה כמסייע, כצמוד לאחיו. 225. לפני חתימת הדיון נזכיר, כי לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, לפי אותן עובדות, כל עוד ניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן; וקל וחומר במקרה הנוכחי כאשר אין מדובר בעבירה שונה (לפי סעיף 184) אלא באורח נגזר המקל על ביצוע העבירה; לעניין זה ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים כרך א 1512-1503 (תשס"ט-2009); ע"פ 4503/99 אפרים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 604, 622-621 (2001)). 226. לסיכום, יש לזכות את משה מחמת הספק, מביצוע בצוותא של עבירת הרצח ועבירת ההריגה, ולהרשיעו חלף זאת בסיוע לרצח שאבי ז"ל לפי סעיף 31 לחוק העונשין (זאת בהנחה, כמובן, שימצא סיוע ראייתי כנדרש), וגם למותו של שבת כאחראי בעבירה של רשלנות לפי סעיף 34א(א)(2) וסעיף 304 לחוק העונשין. באשר לסעיף 304 – גרם מוות ברשלנות – אמנם באופן "גנרי" אינו מתאים לעבירות הפשע "הקלאסי" כבענייננו, אך זו בחירת המחוקק לפי סעיף 34א(א)(2). יצוין, גם בתיק זה עצמו הואשם הנאשם 4 (שאמנם זוכה לימים) בסיוע לרצח ובגרימת מוות ברשלנות; כן ראו י' רבין וי' ואקי דיני העונשין (מה' 2, התשע"א – 2010), 611, הנדרשים לשימוש בעבירה זו בהקשר כגון ענייננו, חרף קשיים שיש בכך (ראו הערה 2). גירסתו של סנקר לכשעצמה אינה מקימה מעורבות מספיקה, ומכל מקום מנקר הספק, באשר להרשעתו של משה כמבצע בצוותא; עם זאת כאמור אנו סבורים, כי גירסת סנקר מקימה בסיס כדי לייחס לו את העבירות שנמנו מעלה, והראיות בעניינן תיבחנה לאחר השלב האחרון של הדיון בראיות הקושרות יחדיו את שרשרת המבצעים בצוותא. (3) דיון והכרעה לגבי העבירות שיש לייחס לצ'רלי לפי גירסת סנקר 227. באת כוחו של צ'רלי טענה, כזכור, כי מן הראוי, אם לא יתקבלו טענותיו העובדתיות, לזכותו מעבירת הביצוע בצוותא ולהרשיעו בעבירה של סיוע בלבד (כפי שנטען, גם במסגרת האישום הראשון). לשיטת צ'רלי, ובהשוואה לחלקם של נאשמים 4 ו-5 – שזוכו – בכתב האישום, אין הצדקה להרשעתו כמבצע בצוותא, שעה שחלקו בעבירות קטן עשרות מונים מחלקם של אלה שהואשמו, כאמור, בסיוע גרידא; נאשם 4 הואשם כמי ששימש כתצפיתן, סיפק דיווח מוקדם ובזמן אמת, ואף נכח בזירה עד לאחר השלמת התכנית; נאשם 5 הואשם, כי סיפק את האמצעים העיקריים לרצח, קרי, נשק וקטנוע (אשר בו לא נעשה לבסוף שימוש). באופן כללי תפקידו של צ'רלי, גם לגירסת סנקר, כך נטען, התמצה בכך שהניע את רכב האופל למען סנקר והוביל אותו לזירה; לכאורה, תפקידו כלל גם עזרה במילוט מהזירה, אולם אין חולק שחלק זה לא מומש. עוד נטען, כי מעורבותו באירוע אחד אינה הופכת אותו באורח אוטומטי למבצע בצוותא במקרים האחרים. לכן, כך נטען, אין הצדקה להבחנה שערכה המשיבה בינו לבין נאשמים 5-4 בכתב האישום. 228. לטענת המשיבה, דין טענותיו של צ'רלי בדבר הרשעתו כמבצע בצוותא ברצח להידחות. לשיטתה, צ'רלי הוא דמות מפתח של ממש במעשי הרצח, מי שקיבל את הנחייתו של רפי והוציאה אל הפועל בעזרת סנקר והאחרים; זאת בניגוד לנאשמים 5-4 שזוכו, ולהם יועד תפקיד ספציפי ומוגדר, כגון תצפית או אספקת כלי נשק. צ'רלי, לעמדת המשיבה, הוא "קצין מבצעים" המקשר בין כל החוליות הרלבנטיות כמפורט מעלה: הוא מוסר את תמונת המטרה לסנקר, הוא המנחה אדם אחר להביא לסנקר את כלי הנשק לרצח, הוא מקבל את הדיווח מהתצפיתן ומעבירו לסנקר בזמן אמת, והוא גם המדווח למשה לאחר סיום האירוע. טיעון זה תומכת המשיבה גם בהכרעת הדין בתיק הבלארוסים (ראו עמ' 19, ש' 24-23, לגזר הדין) שם תואר צ'רלי כדמות מרכזית אשר "אלמלא מעשיו ייתכן שלא היתה מתאפשרת הפעלת האחרים" (שם, עמ' 20, ש' 4-3). 229. לא נרחיב שוב את הדיון על מעורבותו של צ'רלי, אשר נדונה גם במסגרת האישומים הקודמים. גם במסגרת אישום זה, לפי גירסת סנקר, היה צ'רלי לחוליה המקשרת בין כל הגורמים, והאיש האחראי על הביצוע בפני האחים אוחנה. צ'רלי לקח חלק בפגישות שנערכו בגן הזכרון בכפר סבא, שם דובר על רציחתו של שאבי (ת/484טז', עמ' 16-15); צ'רלי קישר בין סנקר לבין ספק הנשק ורפי עובר ליום הביצוע (שם); צ'רלי ייצר בעבור סנקר את התשתית לרצח, ובכלל זה סיפק לו מידע על אזור המגורים ועל המטרה עצמה, לרבות תמונתו של שאבי (שם); צ'רלי העביר לסנקר דיווחים בזמן אמת מן התצפיתן בדבר מיקומו של שאבי, ואף ליוה אותו ברכבו עד ליעד; צ'רלי סייע לסנקר לאחר הרצח, ושניהם יחד השמידו את הראיות שהיו ברשותם (שם, בעמ' 20, 23). 230. בשורה התחתונה, לא מצאנו כי נפל פגם בהכרעתו של בית המשפט קמא בעניין זה, שלפיה היה צ'רלי בצוותא חדא עם סנקר ורפי מבצע רצח שאבי. ההשוואה לעניינם של נאשמים 5-4 בכתב האישום אינה רלבנטית לאמיתה; ייחודו של צ'רלי נבע מכך שהיה האחראי על ביצועה של המשימה במובן הרחב, קצין המבצעים בלשון המשיבה. תפקידו לא התמצה בסיוע לפני הרצח, או לאחריו; הוא מילא חלק אינטגרלי ברצח בפועל וליוה את סנקר לאורך כל הדרך, במיוחד ביום האירוע. לא ניתן איפוא להקביל בין חלקו במעשים לבין חלקם של הנאשמים שזוכו. (4) סיכום ביניים 231. עד כאן עסקנו בחלקם של המערערים באישום החמישי, לפי דיני השותפות. מצאנו, כי לפי גירסת סנקר יש לייחס לרפי וצ'רלי ביצוע בצוותא יחד עם סנקר לעניין רציחתו של שאבי והריגתו של שבת; לעומת זאת קבענו, כי לפי גירסה זו, לא ניתן לייחס למשה ביצוע אותן עבירות אלא כמסייע בלבד. מכאן, ונוכח קביעתנו העקרונית כי נדרשת ראיית סיוע התומכת בגירסת סנקר כדי לבסס את הרשעותיהם של המערערים, נעבור לדיון בתשתית הראייתית. 7. חלק שני – בחינת התשתית הראייתית (א) כללי 232. בסופו של יום, מדובר בהרשעה המבוססת בראש וראשונה על גירסתו המפלילה של סנקר; זו נקודת המוצא ואין בלתה. כפי שהכרענו מעלה, כדי לבסס את הרשעתם של המערערים כדין, נדרשות ראיות סיוע לגירסתו של סנקר. באישום הנוכחי, החמישי, נבחן את התשתית הראייתית בשלבים אחדים: בשלב הראשון נבחן את גירסתו של סנקר בהתייחס לטענות ההגנה. בשלב השני נדון באופן ספציפי בנאשם 3, צ'רלי, ונבחן את ראיות הסיוע שנמצאו בעניינו ואת שאר טענותיו כנגד ההרשעה. לאחר מכן, בשלב השלישי, נבחן ראיות הסיוע הנוגעות לרפי וטענות נוספות שהועלו על ידיו ונסקרו מעלה. לבסוף לאחר הדיון במעגל הפנימי של המבצעים בצוותא נבחן את ראיות הסיוע בעניינו של משה, כשותף עקיף לנעשה. 233. ניתוח זה נובע מהנסיון להתחקות אחר מבנה השותפות הפלילית המיוחסת למערערים בכתב האישום. המשיבה מציגה מבנה התארגנות מסוים, בו לוקחים המעורבים חלק, כל אחד לפי תפקידו: משלחים; Middle-Man, "קצין המבצעים"; ולבסוף הדרג הזוטר בשטח, "האקדח". ראינו איפוא לנכון, במיוחד באישום זה, לטפס שלב אחר שלב בין המבצעים בצוותא כדי לבחון את טיב טענות המערערים ואת פסק הדין נשוא ערעור זה. הלכה למעשה, הראיות בעניינו של רפי (אשר ייבחנו כאמור בחלק השלישי) הן בבחינת הרכיב האחרון בתצרף המרכיב את הפרשה כולה. לא ניתן לנתק בצורה מלאכותית כל נאשם ונאשם וכל אישום ואישום זה מזה. הכרעת הדין וכתב האישום מגוללים "סיפור בהמשכים", של שותפות פלילית מתוחכמת. 234. השכל הישר מחייב אותנו לבחון את האישומים בהקשר רחב; כלומר, ראיות הסיוע אינן עומדות בפני עצמן והן מוגדרות ביחס ישיר לחלק בעדות בו הן נדרשות לתמוך, וכנגזרת לחשש שאותו הן מבקשות להפיג. כפי שנכתב בעבר: "מהותו והיקפו הכמותי של הסיוע הנדרש עשויים אמנם להשתנות, כמתחייב מהיקף המחלוקת (ע"פ 361/70 ג'ובארה נ' מדינת ישראל עמ' 752; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל עמ' 569); וגם משקלה של ראיית הסיוע נקבע לא פעם תוך התחשבות במשקלה של הראיה המסתייעת (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל השופט (כתארו אז) ברק עמ' 107..." (השופט מצא בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 298 (1993)). ובהמשך: "המשקל ההוכחתי הנדרש של ראיית הסיוע ישתנה ממקרה למקרה. בקביעת משקלה של הראיה הנדרשת לשם מתן סיוע יש להתחשב בדרגת מהימנותה, באמינותה ובמשקלה ההוכחתי של העדות העיקרית, הטעונה סיוע. במלים אחרות, המשקל הנדרש לראיית הסיוע עומד ביחס הפוך למשקלה של הראיה העיקרית..." (שם, בעמ' 302 לפסק דינו של השופט גולדברג). רוצה לומר, מסכת האישומים שקדמה לאישום זה איננה נזנחת כאילו לא היתה; טיב היחסים בין המערערים לסנקר ודפוס הפעילות העבריינית אשר נבחנו באריכות מעלה מלוים אותנו עתה בבואנו לבחון את הראיות הקיימות כנגד המערערים במסגרת האישום הנוכחי (וכבר עמדנו על כך, כי אין קושי בעובדה שראיות מסוימות יתקבלו כסיוע במסגרת אישומים שונים). 235. נחזור למבנה הניתוח. לאחר בחינת עדותו של סנקר והדיפת טענות הצדדים כנגדה, נותרים אנו כשעמנו רוצח, אשר לדבריו לא פעל לבדו. כעת עלינו לבחון האם הופעלה השותפות הפלילית שנחשפה בפנינו עד כה – גם במקרה זה, האישום החמישי. לכן בשלב השני, נבחן את ראיות הסיוע להרשעתו של צ'רלי. כפי שנראה, קיימות ראיות סיוע חזקות הקושרות אותו למעשה הרצח, ואשר מוכיחות באופן אובייקטיבי וחיצוני, את דבריו של סנקר במסגרת אישום זה. 236. לפנינו איפוא רצח והריגה שבוצעו על ידי סנקר וצ'רלי. השאלה הנותרת היא האם גם כאן היה זה בשירות רפי, או שמא באופן עצמאי או בשירות אחרים. כלומר השאלה בשלב השלישי היא בשליחות מי נרצח שאבי? הרי, אין כל טענה מצד המערערים, כי "ראש הנחש" מנותק לגמרי משאר חלקיו. להיפך, גם המערערים בכתבי טענותיהם טרחו ומנו תשובות שונות לשאלה בעבור מי ביצע סנקר את הרצח – אף אחד אינו טוען באופן ממשי, כי הרצח בוצע באופן שרירותי או עצמאי על ידי סנקר או צ'רלי; כלומר המערערים אינם כופרים בעצם זהותו של הרוצח, ובהיותו "חייל" במערך שמעבר לו. היקף המחלוקת נוגע איפוא בעיקר לזהות המשלחים. לשון אחרת, משנקבע, כי סנקר רצח את שאבי ושבת (שלב 1, בניתוח להלן) – באמצעות ראיות סיוע – נותר להפיג את החשש, כי סנקר קושר אנשים חפים מפשע לפרשה. משנקבע, כי סנקר ביצע זאת בשיתוף פעולה עם "קצין המבצעים" צ'רלי (שלב 2), יש להפיג את החשש שמא סנקר וצ'רלי פעלו על דעת עצמם או בשירות אנשים אחרים מלבד רפי, שבעבורו פעלו עד כה בשרשרת האישומים הקודמים. ראיות הסיוע אשר ייבחנו בשלב זה נדרשות כדי להפיג חשש זה – ומכאן ייקבעו היקפן ועוצמתן. 237. בפרשה אחרת בה הורשעה קבוצת עבריינים על סמך עדותו של עד מדינה, הוזכר רציונל הדומה לקו שהצגנו עתה, ובית המשפט קיבל ראיית סיוע כללית, לגבי כל אחד מן הנאשמים, בדמות מפגש מוקדם של המעורבים עובר לביצוע השוד, תוך שהוא מדגיש את החשש הנקודתי שראיה זו מצליחה להפיג: "דרישת הסיוע מטרתה היא לא רק להוסיף נדבך לאמון בעדותו של עד מדינה ולבחון את אמיתותה, אלא לסלק חשש, פן מי שהשתתף במעשה ויודע פרטים על דרכי ביצועו, מערב אדם או אנשים חפים מפשע במקום השותפים האמיתיים. דווקא במקרה של התכחשות טוטאלית, וכדי למנוע את החשש הנזכר בזה, דרוש הוא כי העדות המסייעת תהא ספציפית לגבי כל נאשם, הגם שאין מניעה, כי ראיה מסייעת מסוימת תתייחס ליותר מאשר לנאשם אחד, או אפילו לכולם, כגון שבסמוך לשעת המעשה או במקום העבירה נראו כל המשתתפים בצוותא חדא, או כדומה נסיבות, העשויות לקשור את המשתתפים, שנגדם מעיד העד, עם המעשה מבחינת הזמן או המקום או בנקודה מהותית אחרת ... נזכיר, כי 'עדות הסיוע אינה חייבת להשתרע לכל אורכה של הגירסה בה היא מבקשת לתמוך, אלא די בכך אם היא מסייעת לה בנקודה מהותית ומרכזית ומצביעה על הקשר בין המערער לבין העבירה, אליה מתייחסת העדות הראשית הטעונה סיוע' ..." (ע"פ 13/86 אגבבא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 151, 159-157 (1987)). 238. לסיכום, במסגרת האישום החמישי נתור אחר ראיות סיוע הקושרות את הקצוות יחדיו ומבטיחות, כי טיב היחסים ודפוס הפעילות העבריינית הם אכן כפי שהיו עד כה. ניתן להתייחס להנמקה משפטית זו, כמבוססת על הרציונל הנזכר של מקבץ ראיות העולות כדי סיוע (ראו מעלה במסגרת הדיון באישום השני) וניתן להגיע לאותה מסקנה משפטית על דרך ההלכות שהובאו במסגרת הדיון מעלה בדבר היחס שבין ראיית הסיוע לראיה המסתייעת. כך או כך, התוצאה המשפטית זהה, והיא נובעת מן ההיגיון של התחקות אחר השותפות הפלילית הייחודית אשר נחשפה במקרה הנוכחי. 239. נבחן עתה תחילה את גירסתו של סנקר ומהימנותה בראי טענות הצדדים, לאחר מכן נבחן – כאמור – את ראיות הסיוע בעניינו של צ'רלי, ולבסוף את ראיות הסיוע בעניינו של רפי. יצוין, כי לאחר שנסמכנו על עדותו של סנקר במסגרת שני האישומים הקודמים, אין צורך לשוב ולהידרש באופן כללי לשאלת מהימנותו. לפיכך, הדברים יובאו איפוא בקיצור המתבקש. (ב) גירסת סנקר ליום הרצח וטענות הצדדים לגביה 240. גירסתו של סנקר ליום הרצח נסקרה מעלה, והיא נתקפה על ידי המערערים בשורה של טענות; כל אחד מהם ניסה לחורר את היריעה בנקודות כאלה ואחרות, ויחדיו ביקשו לקעקע את הגירסה כולה. אולם, אין בידינו לקבל את טענותיהם של המערערים ביחס לגירסה בכללותה, ואף את מרבית טענותיהם הנקודתיות; גירסתו של סנקר מהימנה עלינו; היא מפורטת ועקבית וכוללת תיאורים מלאים של אירועים שונים, שהתרחשו לאורך תקופת זמן ממושכת, ואשר ניתנו כחלוף תקופת זמן בלתי מבוטלת. בנסיבות אלה אין לצפות, כי בגירסה לא יהיו סתירות שוליות, או אי-דיוקים הנגרמים, כדברי בית המשפט קמא, על-ידי הטבע האנושי. בכל מקרה לא מצאנו, כי סתירות אלה, ככל שהיו, מקעקעות את גירסת סנקר או שוללות את מעורבותם של רפי וצ'רלי. 241. באי כוחם של רפי ומשה טענו, כי גירסתו של סנקר כוללת סתירות מהותיות המוכחות באמצעות ראיות חיצוניות ואובייקטיביות. בבסיס טענה רחבה זו עמדו שתי טענות עיקריות, הנוגעות ללב המחלוקת, ואליהן נתייחס בשלב זה. נטען, כי על פי גירסתו של סנקר, טס רפי לחו"ל עובר למעשה הרצח כדי לספק לעצמו אליבי איתן; אולם, משראה שהמבצע איננו מתקדם, חזר לארץ יום-יומיים לפני היום בו בוצע הרצח; זאת – שוב לפי סנקר – כדי לזרז את הפעולות. על כך נטען, כי רפי חזר לארץ ביום 5.9.2009, קרי כמעט חודש לפני מעשה הרצח (1.10.2003) עובדה השומטת את הקרקע מתחת לגירסאותיו של סנקר בעניין. לשיטת באי כוחו של רפי, גם בית המשפט קמא בא לכלל טעות, בקבעו על בסיס זה, שרפי נחשב כמי שהחזיק את "היד על הדופק" ושלט בפעילות העבריינית. 242. כדי להכריע בנקודה נחזור לדברי סנקר (ראו ת/484ג', בעמ' 43-40; יצוין, כי מראה המקום במקרה זה, כמו במקרים נוספים בטיעוני המערערים, היה מוטעה או חסר ולכן פנינו למקום שבו נאמרו הדברים מפי סנקר): "סנקר: באותה תקופה רפי חזר. חוקר 1: רפי חזר מחו"ל? סנקר: כן. סנקר: ואני לא יודע אם הייתה פגישה או שהדברים שנאמרו שביקשתי נאמרו לו דרך צ'רלי [בהתייחס לבקשתו של סנקר לצרף לתכנית את התצפיתן – ראו שם, עמ' 40]. חוקר 1: אתה לא זוכר? סנקר: לא זוכר, וכל הידוע לי שיום לפני הרצח ... חוקר 2: רגע. סנקר: בקשר לזה שאני מבקש שהחוקר הפרטי. חוקר 2: יעקוב אחרי מי? סנקר: אחרי חיים שאבי. חוקר 2: אוקיי. סנקר: רפי חזר לארץ, יום לפני הרצח. חוקר 2: איך? סנקר: יום לפני הרצח. חוקר 2: כן? סנקר: אני וצ'רלי ... עצרנו ברמזור לעשות פרסה, שמעתי שמישהו צופר לי ... כן מישהו צפר, הסתובבתי ראיתי קטנוע ועליו ישב רפי אוחנה". מדברים אלה, בין היתר, ביקשה ההגנה להסיק, כי סנקר טען שרפי חזר יום לפני הרצח. אולם, מעיון נוסף ניתן להבין שסנקר עצמו אינו יודע מתי בדיוק טס רפי לחו"ל, או לאן (שם, בעמ' 41-40). מצב זה אינו מפתיע כשלעצמו, שכן אין מדובר ביחסי חברות או יחסים קרובים במיוחד, אלא ב"חייל ומפקד". בהקשר לחזרת רפי ארצה, סנקר ציין, כי "כל הידוע לי שיום לפני הרצח ...", ואז הופסק על ידי החוקר כדי לברר שוב למה התייחס סנקר בתשובתו הקודמת. כשסנקר שב לעסוק בחזרתו של רפי מחו"ל, אכן ציין שהדבר היה יום לפני הרצח. אולם כיצד ידע זאת לכאורה סנקר? שכן יום לפני הרצח נפגשו השניים בכביש, ככל הנראה במקרה, ומכאן נכון היה סנקר להעיד שיום לפני הרצח רפי היה בארץ. אולם, ברור לכאורה מן ההקשר הרחב, שסנקר אינו מעיד כאן מידיעה אישית על התנהלותו של רפי; כל שהוא יודע (וזאת הוא אף מצהיר) הוא שרפי טס לחו"ל, כדי להתרחק מן הפעילות בארץ, ויש להבין את דבריו, תוך היצמדות לעובדות ה"פיסיות", שרפי חזר לכל המאוחר יום לפני הרצח, היום בו פגש אותו. סנקר לא טען לכל ידיעה אחרת, וכך איפוא יש להבין את דבריו. טיב היחסים בין השניים אינו מאפשר – ואין צריך לצפות כי יאפשר – לסנקר להעיד על התנהלותו של רפי במדויק. בכל מקרה יש להדגיש, כי סנקר חזר וציין בעמודים אלה, כי אינו יודע את פרטי האירועים ואינו זוכר את התאריכים במדויק (שם, בעמ' 41, ש' 10, ובעמ' 40, ש' 31-22, שם מנסה סנקר לעמוד על התקופה המדויקת שבה ביקש את עזרתו של התצפיתן). המסקנה המתבקשת היא, כי גירסתו של סנקר לא נסתרה ובכל מקרה לא מדובר בחלק מן העדות בה התיימר סנקר בעצמו לספק מידע מדויק. מעבר לשאלה העובדתית, שאלנו את עצמנו האם נפגעת מהימנות סנקר בעקבות נקודה זו, ותשובתנו אינה בחיוב, על פי המוסבר מעלה. נטעים, כי בכל מקרה אין אנו מסתמכים על חזרתו של רפי מחו"ל לצורך הגדרת חלקו כמבצע בצוותא. כאמור בחלק הראשון, מצאנו את מעורבותו של רפי בגורמים רבים לאורך הדרך, ולא ייחסנו משקל מיוחד לפגישה הנטענת לאחר חזרתו של רפי ארצה (פגישה שכאמור, נועדה "לזרז" את תכנית הרצח – נקודה שאליה התייחס בית המשפט קמא ולגביה טען המערער). 243. סתירה נוספת מצאה ההגנה, בשינויים, לכאורה, בגירסתו של סנקר בנוגע לבונוס הכספי שהובטח לו בעבור הרצח. נטען, כי בהודעתו המרכזית (ת/484טז', בעמ' 15, ש' 14-13) מסר סנקר, שהובטחו לו ולצ'רלי 10,000 דולר בעבור כל אדם שיצליחו להרוג, זאת, בין היתר, בהתייחס לירי בשאבי. אולם, שבועיים קודם לכן בחקירתו, מסר סנקר שהוצע לו סכום בסך 90,000 דולר בעבור אותה משימה בדיוק (עמ' 206-205 לטיעוני המערערים; ת/460ו', בעמ' 54). אכן בגירסתו העיקרית (ושוב נזכיר, כי עצם התפתחות הגירסאות במקרה הנוכחי לא נתפסה בעינינו כביטוי לחוסר מהימנותו של סנקר; ראו מעלה הדיון במהימנות גירסתו) מסר סנקר, כי הוצע לו ולצ'רלי בונוס בסך 10,000 דולר בעבור כל אדם שיצליחו להרוג בשירותו של רפי. נקודה זו היא נקודה מרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן רפי הכחיש כל חוב שהיה קיים בין השניים. יתר על כן, אם אכן תימצא ראיה לחוב שכזה יש בכך לתמוך בגירסתו של סנקר באופן הקושר את רפי באופן ספציפי לאירועי האישום הנוכחי; את הראיות בהקשר זה נבחן בהמשך. כעת נבדוק האם אכן מסר סנקר גירסאות סותרות בעניין, כפי שטענה ההגנה. 244. בחקירתו מיום 30.4.2004 מסר סנקר את הדברים הבאים: "סנקר: אתה יודע מתי הפלתי אותו אה, יום אחד הוא קרא לי [רפי] אומר לי תשמע יש בנאדם ... לא הולך עם המודיעין עם המאבטחים כלום אתה מבין תיקח את העבודה 90,000 דולר ... אני אומר לך שאמר את זה כולי ניהיתי עצבים עצבים אתה הולך עם כיפה על הראש אמרתי לו בחיים שלך בחיים שלך אל תבקש ממני דברים כאלה בכסף זה ... בחיים אל תבוא אלי ככה ... [כך במקור]. חוקר: ואתה יודע מי הבנאדם? [המטרה] סנקר: לא" (ת/460ו', בעמ' 54) [ההבהרות הוספו] 245. בית המשפט קמא התייחס בקצרה לטענה והטעים, כי סנקר הביע את הסתייגותו מעניין התשלום מפורשות, תוך שהוא מבהיר שאינו שכיר חרב; יתר על כן, הוא מוכן להיות מעורב רק אם טמון איום במטרה (לכן אף סירב להצעה; ראו פרוטוקול עמ' 6092). מכאן עולה, כי התשלום בסך 90,000 דולר הובא על ידי סנקר כאמצעי להמחשה בלבד ואין צורך לייחס אותו לעניין קונקרטי. כזכור, מטעם רפי נטען, כי בציטוט מעלה מוסר סנקר שההבטחה לתשלום בסך 90,000 דולר ניתנה בעבור הירי בשאבי, וכי בכך מוכחים שוב כזביו של סנקר. לשיטתנו, אין להלום טענה זו. מן הדברים האמורים לא ניתן להסיק באופן ברור לאיזה מקרה סנקר מתייחס; סנקר עצמו מציין, כי אינו יודע מיהו האדם שבעבורו הוצע הסכום האמור. העובדה שמדובר באדם שאינו נוהג להסתובב כשעמו מודיעין ואבטחה אינה מוכיחה, כי במקרה של שאבי עסקינן. סנקר הביא את המקרה, כפי שהטעים בית המשפט קמא, כחיזוק לכך שמעורבותו בעניין נבעה קודם כל ממניעים של מחויבות למשפחת אוחנה, ולא מטעמי בצע; בכך ניסה להציג עצמו באור חיובי יותר מול חוקריו (לפי תפיסת עולמו, רצח בעבור כסף הוא, ככל הנראה, בזוי ופסול בהשוואה לרצח כחלק מסכסוך עברייני). 246. לעומת זאת, עניין הבונוס הכספי והחוב הוא באופן ברור חלק מאמירותיו הקונקרטיות של סנקר ביחס לרצח שאבי (על גירסה זו חזר סנקר גם במקום אחר, ראו ת/484ג', בעמ' 25, ש' 25; וראו בהמשך ההתייחסות להאזנות הסתר). לא מצאנו בדברים אלה סתירה כפי שטענה ההגנה. גירסתו של סנקר, הייתה ונותרה, כי במהלך הפגישות בגן הזכרון הוצע לו ולצ'רלי סכום של 10,000 דולר בעבור כל אדם שיצליחו להרוג בשירותו של רפי, ובכלל זאת שאבי. לאחר שראינו, כי בטענותיו של רפי אין כדי לקעקע באופן ממשי את גירסתו של סנקר, נבחן את הטענות שהועלו מטעם צ'רלי. 247. באת כוחו של צ'רלי לא הותירה אבן בלתי הפוכה בגירסתו של סנקר; נידרש בקצרה לעיקרי הטענות, שכן רובן ככולן נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא להשלכותיהן על אמינות גירסתו של סנקר, אשר, כאמור מעלה נמצאה מהימנה באופן עקרוני – גם לשיטתנו. לגירסת סנקר, צ'רלי הדריך אותו לביצוע הרצח לבדו, הראה לו את המקומות הרלבנטיים, וסיפק לו תמונה של "המטרה", שאבי (תמונה שלא נמצאה). לפי אותה גירסה גם יצא סנקר מספר פעמים, מזוין באקדחים ועטוי תחפושת להסוואה, כדי לנסות ולהתנקש בשאבי. נסיונות אלה נכשלו, לגירסת סנקר, עקב גורמים חיצוניים. מכך מבקשת באת כוחו של צ'רלי להסיק, כי סנקר לא היה זקוק לעזרתו של שולחה, ובפועל אף לא נעזר בו. בהקשר זה נטען, כי למעשה סנקר ברח ללא כל תכנית או סיוע ממשי מאיש (ת/484טז', עמ' 19, ש' 28-26). מהתפתחות גירסתו של סנקר ומדברים אלה ניתן ללמוד, כך נטען, כי האחרון ניסה לקשור את צ'רלי לעבירת הרצח באמצעות הוספת תפקיד שולי וזניח, שאינו מתיישב עם העובדות, לרבות הראיות שנמצאו בזירה. 248. אין בידינו להלום טענות אלה. העובדה, שגם לפי גירסתו של סנקר הדריכו צ'רלי לקראת הרצח, אינה גורעת ממהימנותו ולמעשה אף מסבכת את צ'רלי עוד יותר. צ'רלי הדריך את סנקר בפרטים השונים כדי שזה יוכל להוציא לפועל את התכנית; בכך סיפק את התשתית לרצח. עם זאת, כאמור, תכנית הרצח התפתחה ואליה הצטרף גם התצפיתן. משלב זה, ונוכח העובדה שסנקר והתצפיתן לא היו בקשר ישיר כמעט כלל, גם תפקידו של צ'רלי כ"קצין המבצעים" השתנה במעט וכלל עתה מעורבות בזמן אמת. מה עוד, שמהתפתחות האירועים עד הרצח, ניתן להבין, מדוע רפי – אדון הפעילות – לא יהיה מעוניין, כי סנקר ייצא למשימה לבדו (נוכח אי-שביעות הרצון שלו מתפקודו עד האירועים המתוארים באישומים הקודמים); כאן שוב מתיישב היטב תפקידו של צ'רלי כאיש האחראי על המשימה עם גירסת סנקר. לפיכך אין בטענות אלה כדי להוביל למסקנה, שסנקר הטיח האשמות שווא בצ'רלי או כי חלקו של צ'רלי נופח באופן מלאכותי (וזאת אף מבלי להתייחס לנסיונותיו של סנקר להרחיק את צ'רלי מן האירועים, גם בשלב בו החל לשתף פעולה עם החוקרים; ראו למשל ת/461ב', בעמ' 9). 249. כן נטען, כי גירסת סנקר לוקה בחוסר היגיון גם בכל הנוגע לשימוש שנעשה בכלי הרכב השונים; כך בניגוד לטענת סנקר, כי חשש להמשיך ולנסוע ברכב הדייהטסו לאחר אירועי האישום הרביעי (ממנו זוכה, כאמור, צ'רלי) והאפשרות, כי הרכב "סומן" עקב מעורבותו בתאונה – מסר סנקר, במסגרת האישום הנוכחי, כי נסע ברכב שבוע לפני הרצח. בנוסף, במהלך יום הרצח עצמו, לגירסת סנקר, בחר לנסוע ברכב האופל שלפני זמן קצר נמצא לא תקין ולא שוב ברכב הדייהטסו, שבו – לדבריו – נסע כבר, חרף החשש האמור (ת/484טז', עמ' 17, ש' 3-2); כלומר, עסקינן בקו טענות שאינו הגיוני או עקבי. לשיטתנו, אין מדובר בעניין הנוגע ללב המעשה הפלילי ואכן יתכנו אי-דיוקים כאלה ואחרים בסוגית השימוש בכלי הרכב. עם זאת, דווקא כאן לא מצאנו כל כשל לוגי; בהחלט הגיוני להניח, כי סנקר אינו מעוניין להשתמש ברכב הדייהטסו בדרכו לרצוח את שאבי נוכח הסכנה שיתכן ש"סומן" על ידי המשטרה; טענה זו אינה נסתרת רק מפני שסנקר מסר, כי שבוע לפני הרצח עשה בו שימוש – שהרי יש להבדיל בין שימוש "כללי" ברכב למעשה פלילי, והעניין מובן. עוד הגיוני, כי בשעה שרכב האופל לא הניע שבו בלית ברירה לרכב הדייהטסו, אך שעה שרכב האופל הניע, נבחר הוא בשנית כאמצעי תחבורה מועדף חרף התקלה שנמצאה בו (ואף היתה ידועה מראש); בהשוואה בין רכב בעייתי מבחינה מכנית שעלול אף להיכשל בדרך, לבין רכב שיתכן כי סומן על ידי המשטרה, יתכן כי האופציה הראשונה היא הרע במיעוטו מבחינתו של סנקר; לכן, שוב, יש טעם בדברים אלה והם אינם סותרים זה את זה או מעידים על חוסר עקביות. 250. עוד נטען, כי סנקר נתן עדות סותרת ביחס לזמן בו נחבל בעת רכיבה על האופנוע; פעם אחת ציין שנחבל יום אחד לפני הרצח (ת/460, עמ' 2 – דו"ח הפעולה מאת החוקר שמעון גבאי, מיום 30.4.2004), ופעם אחרת, בעת מתן גירסתו העיקרית, מסר שנחבל ביום האירוע עצמו בדרכו לזירה (ת/484טז', עמ' 18, ש' 6-1). כן נטען, כי עדותו של סנקר ביחס ליום הרצח אינה מתיישבת עם הממצאים בזירה מבחינת נתיב הבריחה ברכב; נטען, כי שחזור נתיבו של סנקר מראה, שלא יתכן כי צ'רלי אכן עצר בצד הרחוב, כך שהמספרה (בה, כאמור, אירע הרצח) נמצאת משמאלו, כפי שטען סנקר (ת/484טז', עמ' 18, ש' 32). הדרך היחידה המתיישבת עם נתיב הבריחה, כפי שתואר על ידי סנקר בעדותו, היא הפוכה בדיוק, כלומר המספרה הייתה בצד ימין לכלי הרכב שעצרו. מכאן מבקשת באת כוחו של צ'רלי להוכיח, כי דבריו של סנקר נסתרים שוב בראיות אובייקטיביות חיצוניות ובנוגע לפרטים מהותיים שבלב המעשה הפלילי. 251. ביחס לשתי הטענות נציין, כי אכן מדובר באי-התאמה נקודתית בגירסתו של סנקר. לשיטתנו, אין באי התאמה הנוגעת למועד תאונת האופנוע כדי לפגוע במהימנות הגירסה. מדובר בעניין שולי לכשעצמו, מעבר לכך שגם עיקרו הוא בחלק הנוגע לעצם הפציעה והטיפול בבית החולים בזהות בדויה, ולא באשר למועד האירוע. כך או כך, מדובר באירוע שהתרחש עובר לרצח ותואם את המשך הודאותיו של סנקר. בדבר הטענה השניה נציין שוב, כי מדובר בעניין שולי למדי שאינו נוגע לעיקרי תיאור העבירה. טענה זו עלתה גם בפני בית המשפט קמא ונדחתה (ראו עמ' 6096: "העובדה שהמספרה הייתה מימינו של סנקר ולא משמאלו, אינה כבדת-משקל כלל וכלל. בתיאור המקרה יש ריבוי פרטים, ולכן סביר כי סנקר התבלבל באחד מתיאוריו"). עם זאת, וזה העיקר, גם לטענת באת כוחו של צ'רלי גירסת סנקר תואמת במדויק את כל הממצאים העובדתיים בזירה: הפניות, מיקום הרכב הנטוש וכדומה (ראו עיקרי הטיעון של צ'רלי עמ' 37-36); אולם לטענתה, הדברים מתיישבים במדויק רק כאשר נקודת המוצא היא הפוכה, קרי כלי הרכב עצרו כשהמספרה נמצאת מימינם ולא משמאלם, וזהו לשיטתה "ניגוד גמור" (שם, בעמ' 37). לטעמנו יש בדברים אלה, אם בכלל, דווקא חיזוק לגירסתו של סנקר. מסתבר, כי אך פרט אחד מבין עשרות הפרטים שנתן בתארו את נתיב הבריחה, אינו מדויק (פרט הנוגע להתמצאות של כיוון, ימין ושמאל) – ויתר התיאור מתיישב היטב עם הממצאים בזירה. הלכה למעשה הרי זה איפוא חיזוק לגירסתו של סנקר, ולא להיפך. 252. לבסוף הוזכרה הסתירה בדבריו של סנקר בנוגע להריגתו של שבת; תחילה טען סנקר שמדובר בהריגה בשוגג (שבת נכנס לקו הירי), ומאוחר יותר טען שמדובר בחשש לטעות בזיהוי של שאבי. לטענת צ'רלי גם נקודה זו היא סתירה מהותית, אשר בית המשפט קמא לא נתן לה משקל הולם. אין חולק על כך שסנקר מסר שתי גירסאות שונות לעניין זה; אולם, אנו סבורים שזו אחת הנקודות בהן יש לראות את גירסתו של סנקר כגירסה מתפתחת בהדרגה, ולא כמקבץ גירסאות סותרות המצביעות על חוסר מהימנות רחב. לעניין עצם הגירסה המתפתחת התייחסנו בהרחבה במסגרת האישום השני; נקודה זו אינה שונה. בטרם נפתח סגור ליבו של סנקר ניסה להסביר ולתרץ את האירועים באמתלות שונות, תוך שסירב באופן בסיסי לקשור עצמו ואחרים לאירועים, ובהם אירועי הרצח. מאוחר יותר, משהחל למסור גירסה מלאה הכוללת את פרטי מעורבותו והפללה של שותפים נוספים, החל גם לחשוף עוד פרטים שלא היו ידועים למשטרה, אשר חלקם סתרו אותם הסברים וגירסאות שנתן קודם לכן. הגירסה המלאה היא המהימנה עלינו, ואנחנו סבורים כי היא נותנת תמונה מלאה וטובה יותר ביחס לאירועי יום הרצח. עוד נזכיר, כי מחמת ייחודיות המקרה, ובין היתר אופיה המיוחד של גירסתו המתפתחת של סנקר, החליט בית משפט זה בעניינם של האשקלונים, וכעת החלטנו גם אנו, לדרוש תוספת ראייתית מסוג סיוע. מעבר להכרעה עקרונית זו והשלכותיה המשמעותיות על הדיון לא נראה לנו, כי יש צורך במענה נוסף לסתירות הנובעות מהתפתחות הגירסה. עד כאן, הדיון בטענות הצדדים בנוגע לגירסתו של סנקר. נזכיר, כי סנקר עצמו הורשע ברצח שאבי ושבת ואין במסגרת הדיון שבפנינו כמובן כל השגה על כך. נעבור עתה, לבחינת הראיות הנוספות בעניינו של צ'רלי, בשאלה אם יש סיוע ראייתי לחלקו כמבצע בצוותא לעבירות הרצח וההריגה. (ג) סיוע ראייתי להרשעת צ'רלי 253. הראיות המרכזיות שעליהן התבססה הרשעתו של צ'רלי בבית המשפט קמא היו ראיות התקשורת. כדי להביא את התמונה במלואה נפרט בקצרה גם את טענות המשיבה בפני בית המשפט קמא לעניין זה (כפי שפורטו בהכרעת הדין, עמ' 6061-6051). 254. המשיבה חילקה את ניתוח ראיות התקשורת למספר היבטים: הראשון ריבוי השיחות והתפרסותן לאורך יום הרצח. נמצא, כי ביום הרצח היו למעלה מ-80 התקשרויות בין המעורבים (בעיקר בין שלושת הנוכחים בזירה ובקרבתה), מתוכן רק ב-13 הדקות שקדמו לאירוע (שלפי הדיווחים התרחש בשעה 15:29) היו 9 התקשרויות. עוד עלה, כי ניתן לראות עליה בכמות ההתקשרויות ככל שמתקרבים לשעת הרצח וירידה דרסטית לאחריה (כך שניתן לייחס אירוע שיא למועד זה). 255. השני, זהות המשוחחים ועיתוי השיחות. לטענת המשיבה, מרבית השיחות באותו יום נערכו בין צ'רלי, סנקר והתצפיתן, והן תואמות את סדר התרחשות האירועים לפי גירסת סנקר (תחילה – שיחות בין התצפיתן לצ'רלי, ובהמשך – בין צ'רלי לסנקר); בנקודות הקריטיות של הביצוע ישנה גם הצלבה התואמת את ההיגיון של דיווח בזמן אמת מן התצפיתן – דרך צ'רלי – אל סנקר. במיוחד ציינה המשיבה, כי השיחה הראשונה לאחר האירוע (15:29) היא של סנקר אל צ'רלי (15:32), ושתי דקות לאחר מכן בין צ'רלי למשה (15:34). 15 דקות מאוחר יותר התקשר צ'רלי פעם נוספת למשה כדי – לטענת המשיבה – לעדכן אותו בהשלמת התכנית. עוד הצלבה בין המעורבים היא זו שבין צ'רלי, התצפיתן ומשה; בשעה 18:45 שיחה בין צ'רלי לתצפיתן (38 שניות), מייד לאחר מכן, צ'רלי 18:47:01 למשה (55 שניות), במקביל נסיון התצפיתן להתקשר למשה 18:47:47 (9 שניות) ואז שוב בשעה 18:48 (29 שניות). עוד ציינה המשיבה, כי שיחות אלה נערכו לאחר הפסקה ממושכת, תוך שצ'רלי והתצפיתן מחליפים מספר (כרטיס SIM) ומפסיקים להשתמש במספר אשר שימש אותם מוקדם יותר ביום הרצח. החל משעה 17:09 אין שיחות יוצאות מאותם מכשירים, והמשיבה טענה, כי בזאת ישנה התאמה להפסקת השימוש במכשירים בערך בשעה 17:00, בעדותו של סנקר ובממצאים על גג הדירה בכפר סבא (מציאת הנעליים ושרידיהם של שני מכשירי טלפון במיקום המדויק שעליו סיפר סנקר לחוקרים; ראו ת/57-ת/60). לעניין זה של הפסקת השימוש במכשירים נחזור בהמשך. 256. שלישית, ייחוד מכשירי הטלפון. נקודה נוספת העולה מפלטי התקשורת, כפי שטענה המשיבה בבית המשפט קמא היא, כי ביום הרצח ניתן לראות שימוש ייחודי למשתמש ספציפי באופן השולל מעורבות אחרים באירועים. כך צוין, כי כל השיחות של התצפיתן היו עם צ'רלי (ת/363 ו-ת/364), וכך גם כל שיחותיו היוצאות של סנקר, בשעות הרלבנטיות לאירוע, היו אל צ'רלי, וכמעט כל שיחותיו הנכנסות התקבלו ממנו (ת/273-272). זו תמונת המצב גם אצל צ'רלי המשוחח (משני מכשירי טלפון) באופן כמעט בלעדי עם סנקר והתצפיתן; והמדובר בשימוש במכשירים ביום הרצח (כלומר, מן השלב שבו ניתן לקשור ביניהם לבין האירוע הפלילי). 257. לבסוף עלה, כי פלטי השיחות תואמים את גירסתו הכללית של סנקר (רצף האירועים במשך יום הרצח), בה פירט מתי שהה עם צ'רלי וסיפר על שיחות שנערכו לידו בין צ'רלי לתצפיתן. 258. נסקור עתה את טענותיו של צ'רלי בדבר ראיות התקשורת ונידרש אליהן אחת לאחת. באת כוחו של צ'רלי טענה, כי שיחות בין צ'רלי לסנקר הן דבר שכיח ואינו מייחד את יום הרצח. נוכח העובדה, שלא הוצאו פלטי תקשורת מימים סמוכים לאירוע הרצח או תקופת אחרות, לא ניתן לעמוד על טיב היחסים בין צ'רלי לסנקר, ולאמת או לשלול את הטענה לפיה תקשורת זו אינה חריגה. עוד נטען, כי עצם קיומן של שיחות רבות בין צ'רלי לפלוני (וכזכור, נאשם 4 זוכה מן האשמות כנגדו) אינן יכולות להעיד בהכרח, כי מדובר בתצפיתן, ולכן טעה בית המשפט קמא בקבעו כך בהכרעת הדין. 259. לא ראינו להלום טענות אלה, ונראות לנו תשובות המדינה גם בהליך שבפנינו. עיון בפלטי השיחות מיום הרצח מותיר מעט מאוד מקום לדמיון. ראיות התקשורת בעניין זה הן ראיות סיוע חזקות. לא נעמוד באריכות שוב על פירוט השיחות (ראו הכרעת הדין עמ' 6056-6052), ונאמר כי לא מצאנו פגם בהכרעת הדין של בית המשפט קמא ודעתו מקובלת עלינו. לא ניתן לקבל את ההסברים המיתממים שהציע צ'רלי בחקירותיו; די בזהות המשוחחים ובתזמון השיחות סביב שעת הרצח, כדי לסייע לעדותו של סנקר וכדי להפליל את צ'רלי בביצוע בצוותא של הרצח. ראיות אלה מוכיחות לטעמנו, כמעט באופן עצמאי, את מעורבותם של צ'רלי ושל אדם נוסף ברצח. מעבר לכך, גם ריבוי השיחות והתפרסותן במשך יום הרצח תואמים את גירסתו של סנקר. ניתן לראות, כי תחילה נערכות שיחות בין צ'רלי לאדם נוסף באופן רצוף – מדי כמה דקות, ולעיתים אף דקה אחר דקה. מצב זה מתאים בהחלט לדיווח שוטף בזמן אמת של תצפיתן. עוד ניתן לראות, כי משעה 11:24 מתחיל גם דו-שיח מקביל של צ'רלי עם סנקר; דו-שיח שאינו אינטנסיבי בזמן זה ביחס לשיחות בין צ'רלי לתצפיתן, אך גם הוא מגיע לשיא ככל שמתקרבים לשעת הרצח. בין השעה 15:27 לשעה 15:29 (בה ניתן דיווח ראשון על הירי) ישנה הצלבה בין שלושת המשוחחים, שכן צ'רלי שוחח במקביל עם סנקר והתצפיתן. שיא זה אינו יכול להיות מקרי. מעבר לנקודת זמן זו הולכות השיחות בין צ'רלי לתצפיתן ומתמעטות, ואילו מספר השיחות בין סנקר (היורה) לבין צ'רלי הולך וגדל, שכן סנקר נמצא במנוסה והוא שיצר את הקשר ברובן (בניגוד לשלב שלפני הרצח, בו צ'רלי הוא המטלפן אל סנקר). 260. בעניין זה כמעט אין צורך להוסיף על הטבלה המסכמת את נתוני התקשורת (ראו, עמ' 6055-6053), שדי לדעתנו בנתונים שבה כדי לסייע לגירסת סנקר להרשעת צ'רלי, ואין צורך כלל להידרש לשאלה של הפסקת השימוש במכשירי הטלפון, שלגביה טענו המשיבה וההגנה. גם אם אכן טעה סנקר בשעה המדויקת בה הושמדו המכשירים, או אף אם מדובר בשרידי מכשירים אחרים שנמצאו על גג הבניין, שימושו של צ'רלי במספרי הטלפון שבפלטי השיחות הוכח, ומכאן גם כל האמור עד כה. כלומר, אף אם נקבל את הטענה שסנקר לא דיבר אמת לעניין השמדת המכשירים, הנתונים שהביאה המשיבה עד כה ונסקרו מעלה – מפלילים ומסבכים את צ'רלי מעבר לכל ספק סביר. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, נתייחס בקצרה גם לעיקרי טענות אלה ולטענות נוספות שהעלתה ההגנה בדבר ראיות התקשורת (יצוין, כי רובן נטענו גם בפני בית המשפט קמא ונדחו; ולא מצאנו להוסיף על נימוקיו בהרחבה). 261. נאמר מטעם צ'רלי, כי טענת המשיבה בדבר השמדת מכשירי הטלפון משוללת יסוד; כי מפלטי התקשורת ליום הרצח (1.10.2003) עולה, שמכשיר הטלפון של סנקר (לגביו נטען, כי שימש לתקשורת עם צ'רלי ביום הרצח) המשיך לקבל עוד 13 שיחות לאחר השעה בה לכאורה לטענת המשיבה (השעה 17:09) נשרף יחד עם מכשירו של צ'רלי (ראו עמ' 40 לסיכומי טענותיו של צ'רלי; ת/273, עמ' 6-5); ונוכח העובדה, שפלטי השיחות הוצאו עד ליום 3.10.2003, נטען, כי יתכן שהיו שיחות נוספות בהמשך. הוזכר, כי באותו עניין נקבע בהכרעת הדין, שהמשיבה לא נהגה בתום לב משלא ציינה אותן 13 שיחות בטענותיה, והסתפקה באזכור שיחה אחת – לה ניתן הסבר בלתי משכנע, לדעת צ'רלי. ביחס לאותה שיחה (היחידה מבין ה-13 שאורכה עולה על מספר שניות מצומצם ביותר) נטען, כי החוקרים הם ששמו בפיה של העדה – אורטל, חברתו של סנקר – את ההסבר בדבר נסיון הפריצה לתא הקולי של סנקר (ע.ת/103 אורטל כהן, עמ' 2290-2289). 262. נידרש לעניין העקרוני בלבד, שכן טענה זו נדחתה גם על ידי בית המשפט קמא ולא מצאנו בכך פגם (ראו עמ' 6098). אכן שגתה המשיבה כשהחליטה שלא לאזכר את שאר השיחות שנקלטו במכשירו של סנקר, וכבר נאמר לא אחת כי המדינה צריכה להציג לפני בית המשפט את המכלול הראייתי, גם מה שאינו נוח לה, בהיותה זו החייבת לחתור לחקר האמת (ראו ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.2009) פסקה כ"ג וההפניות שם) בעוד שמנגד טענה להפסקת שימוש. עם זאת, יש לשים לב שהשיחה היוצאת האחרונה ממכשיר הטלפון של סנקר היתה בשעה 16:46, נתון התואם את גירסתו של סנקר, ובצירוף הראיות החיצוניות שנתפסו (שרידי המכשירים והנעליים על גג הדירה בכפר סבא) ניתן היה לתמוך את גירסתו של סנקר גם בנקודה זו. אולם, לא הובאו ראיות בנוגע לאפשרות הקבלה של שיחות לקו הטלפון של סנקר גם לאחר שהמכשיר עצמו הושמד, והדבר אינו בתחום הידיעה השיפוטית. אין איפוא אפשרות לקביעת ממצאים בעניין זה. עם זאת, די לטעמנו ביתר ראיות התקשורת שאינן מתייחסות למועד הפסקתו של השימוש במכשירים. 263. ועוד, סנקר מסר בגירסתו, כי לאחר השמדת המכשירים התקשר לחברתו, אורטל מטלפון ציבורי; המשיבה הציגה כראיה את פלט השיחות של מכשיר הטלפון של אורטל, לפיו קיבלה באותו יום שיחה מטלפון ציבורי בשעה 18:00. דא עקא, לטענת באת כוחו של צ'רלי, בשעה 18:00 שהה סנקר עם צ'רלי או לבדו בדירה בכפר סבא, וחברתו הגיעה בעצמה לדירה. 264. בהחלט יתכן שסנקר לא דייק לגבי השעה בה התקשר לחברתו ובסדר המפגשים לאחר הרצח. אולם מעבר לכך – השיחה שנקלטה מן הטלפון הציבורי התרחשה בשעה 19:05 ולא בשעה 18:00; מכאן, שהיא עשויה בהחלט להתיישב עם גירסתו של סנקר. בשורה התחתונה, ראיות התקשורת מאמתות את גירסת סנקר גם כאן, ומוכיחות, כי התקשר לאורטל מטלפון ציבורי, ביום הרצח בשעות הערב. בכל מקרה, אין לעניין זה משקל משמעותי. 265. כן נטען, כי לפי גירסת סנקר נוכח הנוהג של החלפת כרטיסי SIM כלל לא היה צורך להשמיד את מכשירי הטלפון לאחר השימוש, וניתן היה להסתפק בהחלפתם; אין כל סיבה הגיונית להניח – כך נטען – שהשניים יחליטו דווקא כעת להשמיד את המכשירים כליל. לעניין ממצאי שאריות השריפה (ת/60-57) נטען, כי לכל היותר, הללו קושרים לרצח את סנקר ולא את צ'רלי, מכיון שלא נלקחו דגימות D.N.A. למשל. ואולם, העובדה שצ'רלי, סנקר ואחרים נהגו להחליף כרטיסי SIM אינה שוללת את האפשרות שבחרו הפעם להשמיד את המכשירים כאמצעי מחמיר של זהירות, או מחמת שלמדו על האפשרות לאחזר מידע מן המכשירים. אין בעניין זה כל חוסר היגיון ולבטח אין מדובר בעובדה הסותרת את גירסתו של סנקר. נכון, כי עצם תפיסתם של שרידי המכשירים אינה שקולה לסיוע ראייתי לגירסתו של סנקר (היא אינה מסבכת באופן ישיר את צ'רלי באירועים); אך סיוע נמצא לטעמנו בראיות התקשורת, וכאן מדובר בחיזוק נוסף לגירסתו של סנקר, חיזוק השולל את טענות צ'רלי בעניין. 266. עוד נטען בעניין זה, כי צ'רלי וסנקר נהגו להחליף כרטיסי SIM בינם ובין עצמם, ולכן לא ניתן לשייך לצ'רלי את מספרי הטלפון הקונקרטיים המיוחסים לו, אשר יתכן שהיו בשימושו של סנקר באותו מועד. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות מספקות כדי להוכיח את שימושו של צ'רלי במספרי הטלפון האמורים; בין היתר, עדותו של צ'רלי עצמו (ת/347-ת/349; עמ' 5524), שיחות שבוצעו ממספרי הטלפון האמורים לאשתו רינה, וראיות נוספות (ראו עמ' 6051). מעבר לכך, לפי טענה זו סנקר ביצע שיחות ממכשיר טלפון ואל מכשיר טלפון שהיו ברשותו לאורך כל יום הרצח; כלומר, סנקר השתמש כביכול במכשיר כדי להתקשר אליו עצמו (ולחילופין יש לראות בשיחות שבוצעו על ידי צ'רלי כשיחות שבוצעו על ידי סנקר ולהיפך – על כל המשתמע מכך). טענה זו, כמובן, משוללת יסוד ועדיף היה אילולא נטענה. 267. טענה נוספת לעניין פלטי התקשורת והתיישבותם עם גירסת סנקר היא, כי הלה ביצע פעולות רבות טרם שוחח עם צ'רלי בדקות שלאחר הרצח. דא עקא, שלפי פלט השיחות, חלפו רק 3 דקות מעת הדיווח על הרצח ועד אותה שיחת טלפון לצ'רלי; כלומר, לא יתכן – לשיטת צ'רלי – שעדותו של סנקר נכונה, שכן בלתי אפשרי לבצע אותן פעולות בפרק זמן כה קצר (ראו עמ' 51 לעיקרי הטיעון של צ'רלי). טענות אלה נטענו גם בדיון בפנינו, אך אין להלמן; אין מאחוריהן בסיס עובדתי או ראייתי. סנקר מסר בגירסאותיו על רצף של פעולות שעשה בזמן הרצח ולאחריו. פעולות אלה חוזקו בראיות הכלליות שהציגה המשיבה (עמ' 6089-6084). מבחינה מעשית, רצף הפעולות המתואר איננו כולל כל מעשה מתוחכם או מורכב המחייב שהות של יותר מכמה שניות, במיוחד כאשר הדברים נעשים במהירות ההגיונית לאדם שנמצא במנוסה. סנקר מסר, כי נהג מרחק של כמה רחובות, תוך שהוא נוסע בכיוון הרמזור שהתחלף כבר (כלומר לא היה זמן המתנה), ובתחילת הנסיעה הרכב המתין לו, כאמור, כשהוא מונע; ובסוף הנסיעה החנה את הרכב במקום פנוי. בהמשך – לגירסתו – השלים סנקר כמה פעולות רצופות טרם התקשר לצ'רלי: יצא מן הרכב וזרק את בקבוק הדלק מהקטנוע שהיה בסמוך לתוך הרכב; ניקה את הרכב מטביעות אצבע אפשריות בסמרטוט רטוב שהיה ברכב; הלך מטרים בודדים והשליך את האקדחים שהיו ברשותו עטופים בסמרטוט הרטוב יחד עם בגדיו המוכתמים בדם, וניקה את עצמו "פחות או יותר" (ראו ת/484 טז', בעמ' 20-19). הטענה לעניין הפעולות מבוססת על היסק, בלא שהובאו ראיות; אין היא טענה כבדת משקל, שכן לדעתנו עשויים המעשים המתוארים להצריך כמה דקות בלבד, ואין כל דבר מופרך בכך שסנקר הספיק לעשותם בפרק הזמן האמור (גם אם מבחינה רטורית חלוקת רצף הפעולות למקטעים בודדים שובה את הלב במבט ראשוני). 268. לבסוף טענה באת כוחו של צ'רלי, כי גם לגירסתו של סנקר, קיבל צ'רלי שיחת טלפון בטרם השמידו השניים את המכשיר, אולם אמירה זו אינה נתמכת בפלטי התקשורת, כנטען. אכן לא נמצאה שיחה יוצאת ממכשיר הטלפון של צ'רלי בשעות הרלבנטיות. לא ברור אם סנקר טעה או הטעה בעניין זה, אך מדובר בנושא פעוט ביחס לעשרות השיחות המאמתות את אירועי יום הרצח (סנקר לא ידע למסור בודאות אם היו ברשותו של צ'רלי שני מכשירים או שלושה; ראו עמ' 5728; ת/489). יתכן בהחלט שצ'רלי השתמש במכשיר טלפון אחר, או שסנקר טעה או אף שיקר מסיבות שאינן ברורות. כבר אמרנו, אין לראות בסנקר עד מושלם, טלית שכולה תכלת, שכל מניעיו ומחשבותיו ברורים. ואולם, לגירסתו משקל רב לגילוי האמת; במקרה זה, מצבור ראיות התקשורת מסייעות לגירסתו של סנקר ביחס לאירועי יום הרצח ומעורבותו של צ'רלי בו, והן מספיקות כדי לבסס את הרשעתו של האחרון מעבר לספק סביר. 269. לפני סיום נדון בקצרה בטענות הכלליות שהעלתה באת כוחו של צ'רלי ונסקרו מעלה. בנוגע למעורבותו של מבצע נוסף, אין לנו אלא להסכים עם הכרעתו של בית המשפט קמא, שקבע, כי מעורבות שכזו, אם התקיימה, אינה משנה לעניין הרשעתו של צ'רלי (עמ' 6101). אין בידינו לקבל את הטענה, לפיה המבצע הנוסף – "האופנוען" – הוא השותף לדבר העבירה ואילו צ'רלי נכנס בנעליו, בדרך פלא, בגירסתו של סנקר. הראיות שהוצגו עד כה שוללות אפשרות זאת, אף כי יש להצטער על כך שקו חקירה זה לא נבדק על ידי המשטרה באופן שהיה מאפשר, אולי, לגלות מעורב נוסף בפרשה ולהעמידו לדין. בנוגע לדחיית טענת האליבי, תמימי דעה אנו עם בית המשפט קמא, שראה בחלוף 4 שנים מועד מאוחר מדי להעלאת טענת אליבי, שמועדה בראשית הדברים. מעבר לכך נמצאו סתירות בלב גירסת האליבי, ואלה מפריכות אותה לגופה. 270. לבסוף, גם אין להלום את הטענות בדבר ההרשעה בהריגתו של שבת לפי סעיף 34א. מבצע בצוותא של רצח מתוכנן מראש בנשק חם, בלב מרכז מסחרי הומה אדם לאור יום, אינו יכול לטעון בדיעבד, כי לא צפה את האפשרות שכתוצאה מטעות או תאונה ייגרם מותו של אדם אחר; ואין נפקא מינה אם מדובר בטעות בזיהוי או בהחטאת המטרה; כך או כך מדובר באפשרות שצ'רלי (ורפי לצורך העניין) התייחסו אליה בשויון נפש כתנאים בדין (ראו ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל, פסקה 79 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 14.11.2011)). 271. לא ראינו צורך לשוב ולהידרש למכלול ראיות החיזוק לגירסתו של סנקר שהובאו בהכרעת הדין, שאמנם אינן קושרות את צ'רלי ישירות לאירועי יום הרצח, אך מחזקות ומאמתות את גירסת סנקר בנקודות רבות, אשר בהן מוכחים מעורבותו של צ'רלי בחייו של סנקר והקשר ביניהם (ראו עמ' 14-12, לנספח סקירת הראיות שהגישה המשיבה בסיכומי טענותיה). בשורה התחתונה, השילוב בין גירסת סנקר והחיזוקים לה, לראיות התקשורת הברורות כנגד צ'רלי, מבסס כדבעי את הרשעתו בדין. 272. דומה שמעטים המקרים בהם ראיות חיצוניות שופכות אור בהיר כל כך על אירוע פלילי. במקרה זה, מדובר בהתאמה כמעט מלאה לתיאור יום הרצח לפי גירסת סנקר, מתחילתו ועד סופו. הקשר המשולש בין צ'רלי, התצפיתן וסנקר מתגלה בדיוק מצמרר ומפליל את הראשון במעורבות ברצח מעבר לכל אי-דיוק שהוזכר. לפיכך ולסיכום חלק זה, איננו נעתרים לערעורו של צ'רלי על הכרעת הדין, ואנו מותירים על כנה את הרשעתו בעבירות קשירת הקשר, הרצח וההריגה. (ד) סיוע ראייתי להרשעת רפי 273. מכאן נעבור לשלב האחרון של הדיון במעגל הפנימי של המבצעים באישום החמישי – בחינת התשתית הראייתית נגד רפי. כאמור, ראיית הסיוע בשלב זה היא החלק האחרון בתצרף המרכיב את הפרשה. מצאנו שהאזנות הסתר שנערכו לסנקר מן הכלא לשיחות עם צ'רלי ומשה מסבכות את רפי באופן ישיר ברצח של שאבי. כזכור, מגירסתו של סנקר עלה, שרפי הבטיח לו ולצ'רלי בונוס כספי בסך 10,000 דולר בעבור כל אדם שיצליחו להרוג בשירותו. מכאן, כי לאחר הרצח, היה רפי "מחויב" לסכום האמור כלפי סנקר וצ'רלי, או לפחות כך היו אמורים לחשוב (בהתאם לגירסתו של סנקר). נציין לעניין אמות המידה המשפטיות לראיית סיוע, כי מדובר בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים (ראו עדותו של רפי, בעמ' 5413-5410, בה הכחיש כל חוב בין השניים) ונוגעת ללב המעשה הפלילי (הבטחת התשלום בעבור הרצח); ויש להדגיש, כי חרף העובדה שמדובר בשיחות בין סנקר לצ'רלי (השיחה הספציפית בה עסקינן נערכה ביום 5.1.2004), מדובר בראיה עצמאית ביחס לגירסאותיו של סנקר ובה נשמע גם קולו של צ'רלי שמעלה את סוגית החוב הכספי (ראו להלן). מבחינת הפוטנציאל הגלום בה, מדובר בראיה העונה למבחני הפסיקה לתמיכה ראייתית מסוג סיוע. 274. יצוין, כי סנקר למד לראשונה על עצם האזנות הסתר עוד בחקירותיו בימ"ר תל אביב, אולם בשלב זה לא נתן כלל תשובות ענייניות (ראו עמ' 5632-5631, חקירה מיום 29.3.2004) או גירסה שאותה ניתן לאמת. בשלב מאוחר יותר לאחר מתן גירסתו העיקרית בימ"ר מרכז (שניתנה ביום 18.5.2004; ראו ת/484טז'), חזר והסביר את פירוש הדברים (ראו ת/533-ת/533ג' מיום 22.6.2004) ובכך חיזק את גירסתו. 275. ניתן להעלות טענה תאורטית לפיה סנקר זכר במדויק את תוכן השיחות המוקלטות שהשמיעו בפניו החוקרים בימ"ר תל אביב, וכחודשיים לאחר מכן במסגרת רצף הגירסאות שנתן ביחס לכל הפרשות האמורות "שתל" את מלוא החלק המתייחס להבטחת תשלום הבונוס בתוך גירסתו ביחס לאישום החמישי. לשיטתנו אין בטענה זו ממש: מעבר ליכולת המעשית לזכור שורה של משפטים בודדים שהושמעו לו חודשיים לפני כן מתוך שיחות שלמות, ובפרט אזכור עקיף לסוגית תשלום הבונוס (בשלב בו אף החוקרים לא ידעו להצביע על חשיבותו), מדובר בתחכום אשר ספק אם ניתן לייחס לסנקר. 276. על שיחות אלה עמדנו גם במסגרת האישום השני ולכן נקצר בדברים, אם כי נוכח חשיבותם במסגרת הדיון הנוכחי – חזרה מסוימת תהיה בלתי נמנעת. כאמור טענה המשיבה, כי בשיחות אלה מתייחסים סנקר וצ'רלי לרפי כ"דוד" ולמשה כ"אח של הדוד" (ראו התייחסותנו במסגרת האישום השני, ובפרט לעניין ייחודיות הכינויים). מצאנו כי אכן, כדבריו של סנקר, אלה היו כינויי המעורבים, בפרט בשיחות הקונקרטיות בהן נעסוק כעת. 277. המשיבה הפנתה לשיחה בין סנקר וצ'רלי, שנקלטה בהאזנת הסתר מיום 5.1.2004 (ת/95 עמ' 9 ואילך), בה נשמע סנקר כועס על השימוש בו כ"קונדום משומש", ומציין את החוב של 10,000 דולר ש"הדוד" (רפי) חייב לו; על תוכן שיחה זה חוזר סנקר בחקירתו בהמשך (עמ' 5749, ש' 26). לטענת המשיבה, מן השיחה ניתן ללמוד, כי צ'רלי אינו מתכחש ואינו מביע תמיהה כלשהי למשמע אוזניו, ואדרבה – הוא מבין ויודע על איזה סכום כסף מדבר סנקר. בהמשך, בעקבות בקשתו של סנקר לדבר עם הדוד, מתקבלת תשובתו של רפי דרך צ'רלי (ת/106), המוסר לסנקר, כי גם "הדוד" מכיר בחוב כלפי השניים, ואף חש אי-נעימות מסוימת מולם. 278. המשיבה מסכמת, כי האזנות הסתר מהוות ראיה חיצונית ועצמאית, בעלת עוצמה רבה, התומכת בגירסת סנקר, כי להבנתו הבטיחו רפי ומשה לו ולצ'רלי 10,000 דולר בתמורה לרציחות שיבצעו בעבורם. לטענת המשיבה שיחות אלה הן בבחינת סיוע לגירסתו של סנקר, שכן הן מוכיחות באופן אובייקטיבי וחיצוני, כי עדותו של סנקר לעניין זה מהימנה; הן מסבכות את רפי באופן חד משמעי, במיוחד נוכח הכחשתו הכללית ואי-יכולתו להציע הסבר אחר לדברים. המשיבה מדגישה, כי הראיות אינן מובאות לשם הוכחת תוכן השיחות (בכך עלולות הן להיחשב כעדות שמועה בלתי קבילה), אלא רק לצורך הוכחת כינוייהם של רפי ומשה כ"דוד" ו"האח של הדוד", וכפועל יוצא ציפייתו של סנקר לקבל תשלום בסך 10,000 דולר מרפי ומשה. 279. נבהיר, כי אין מדובר בראיה המוכיחה לבדה את מעורבותו של רפי ברצח, אלא כזאת אשר בנסיבות הייחודיות של המקרה, ולאחר שנגלה בפנינו טיב היחסים בין סנקר, צ'רלי ורפי, מסבכת את רפי כשולחו של סנקר; לשיטתנו מוכיחה היא, כי גם במסגרת אישום זה – בדומה לשאר האישומים שנבחנו עד כה – פעל רפי כמבצע בצוותא עם סנקר וצ'רלי ברציחתו של שאבי. אכן, איננו רואים בשיחות ראיה לאמיתות תוכן הדברים שאמר רפי לצ'רלי (ועליהם סיפר האחרון לסנקר בשיחותיהם) או לתוכן אחר שעולה בשיחה; השיחות מובאות כראיה אך ורק לאמירת הדברים מפיות צ'רלי וסנקר, והן מעידות על ציפיה מוכרת שלהם לתשלום הבונוס בגין הרצח. 280. הנקודה המרכזית עליה הסתמכנו בשיחות אלה הן הקטעים בהם משוחחים צ'רלי וסנקר כמעט מפורשות על סכום הכסף "ההוא" שחייב לטענתם רפי לשניים (ציטוט השיחה הובא לראשונה במסגרת הדיון באישום השני). לאחר שצ'רלי מנסה להסביר לסנקר, כי משה דווקא התעניין במצבו, וכי אם צריך ישלח לו כספים לקנטינה, מסביר צ'רלי לסנקר, כי נמנע לבקש סכומים קטנים אלה, מחשש שהדבר עלול לפגוע בהעברת הכספים המשמעותית יותר בה התחייב רפי כלפי השניים, קרי 10,000 דולר אשר הובטחו כתשלום בונוס על כל אדם שיצליחו להרוג (ראו מעלה): "צ'רלי: שאל אותי האח של הדוד, מה עניינים וזה? מה, איך אתה מסתדר כאילו, יעני עם החבר וזה, יעני כאילו, חסר לו משהו וזה? אמרתי לו, מה אתה דואג, אתה דואג? אני לא דואג ... צ'רלי: שתבין, הוא בא, אומר לי, תשמע אם צריך עזרה בקנטינה וזה, אז תגיד לי. נו אז מה? אז אני אגיד לו חסר לי קנטינה, אז מה יגיד לי? טוב, אני ... אני אשלח לך קנטינה כל חודש 100 שקל ואני אשכח ממה שה ..., אתה יודע למה אני מתכוון מהסכום ההוא?? ירון: מה זה, זה שום קשר לסכום ההוא צ'רלי: מה אני אומר לך? ירון: אין שום קשר לסכום הזה צ'רלי: אמרתי לך ירון: אם אתה רוצה לדבר איתי על סכום ההוא, זה צריך להיות לך ל-10 אלף דולר, אז מה אתה מדבר? אתה מבין? זה צריך להיות 10 אלף דולר, במקום זה אני מבקש 5" (ת/95, בעמ' 13-12) [ההדגשות אינן במקור]. כפי שטענה המשיבה, נוקב סנקר שלוש פעמים במפורש בסכום של 10,000 דולר (שם ובהמשך); וצ'רלי מצדו אינו מזדעק או מביע כל תמיהה נוכח הסכום שמציין סנקר; אדרבה לאורך השיחה נראה, כי אין צורך להסביר על איזה סכום מדובר ובעבור מה, הגם שבמהלך השיחות מדברים השניים על סכומי כסף אחרים (יש לציין שאף צ'רלי הוא זה שמעלה לראשונה את נושא "הסכום ההוא"; ראו שם, עמ' 13, ש' 3). 281. לא נחזור כאן על הדברים שאמרנו בפתח חלק זה של הדיון ובמסגרת האישום הקודם. אנו סבורים, כי שיחות אלה מספיקות, יחד עם גירסתו של סנקר, כדי שלא להיעתר לערעורו של רפי באישום זה. לאחר שמצאנו כי גירסתו של סנקר לאישום זה מהימנה חרף טענות של הצדדים לגביה, ולאחר שלא נעתרנו לערעורו של צ'רלי – אנו סבורים, כי די בראיה זו להפיג את החשש שמא טפלו סנקר או צ'רלי האשמות שווא על רפי במסגרת אישום זה. כאן יש להזכיר, כי מן השלב הראשון של חקירותיו של סנקר, דיבר הלה על אדם אחד ששלח אותו למשימות השונות: "סנקר: בן אדם אחד. חוקר: ברצח [האישום החמישי] שלח אותך אותו בן אדם כמו באירוע של ת"א [האישום הראשון]?! אותו בן אדם שלח אותך לרצח? סנקר: גם, גם, גם. חוקר: שלח אותך לאירוע של ת"א גם?! סנקר: גם, גם. חוקר: אותו בן אדם? סנקר: גם!"(ת/458ד', בעמ' 20-19) [ההערות הוספו]. כך לשיטתנו, טיב היחסים שהוצג עד כה ופורט באריכות מעלה, מוכח באמצעות שיחות אלה בנוגע לאישום החמישי; וברור ממנו, כי במקרה זה רפי, כאמור בגירסת סנקר, הוא זה ששלח את צ'רלי וסנקר לרצוח את שאבי. האזנות הסתר מוכיחות איפוא, כי השותפות הפלילית פעלה כסדרה הקטלני. 282. מכאן לדיון קצר ביתר טענות המערער (שנסקרו מעלה), בעיקרן סוגיית המניע לרצח; נוכח הכרעתנו בדבר הסיוע הראייתי שנמצא בהאזנות הסתר, אין צורך להידרש לאותן ראיות שנמצאו כחיזוק לגירסת סנקר בהכרעת דינו של בית המשפט קמא ונתקפו על ידי רפי בערעור שבפנינו (סוגית שקריו של רפי, אופי המפגשים בגן הזכרון, שתיקתו בחקירה וגירסתו הכבושה, ששימשו חיזוק כנגדו במסגרת הכרעת הדין). 283. בית המשפט קמא התייחס לסוגית המניע הייחודי שעמד, לגירסת סנקר, מאחורי רציחתו של שאבי. כזכור, בניגוד לפרשות שנדונו עד כה, במסגרת האישום הנוכחי נטען, כי הרצח נעשה בשל יריבות בין כנופיות עבריינים, ולא בשל נקמת מותו של חנניה, אחיהם של רפי ומשה. הוטעם, כאמור למעלה, בהקשר לאישום השני, כי באופן עקרוני הוכחת מניע אינה תנאי סף להרשעה בעבירות (ראו עמ' 5913). 284. דעתנו כדעתו של בית המשפט קמא – והיא שאין לייחס משמעות לסוגיה זו. סנקר מסר בגירסאותיו את המניעים לעבירות, כפי שהבינם נוכח דברי המערערים. אין הכרח, כי אכן הפנים סנקר נכון את דברי המערערים, ואין הכרח כי דיברו אמת. איננו עוסקים בניתוח אסטרטגי של מלחמות הפשע או בנבכי מחשבותיהם של המערערים, אלא בעבירות ובראיות. משולים אנו כמי שמציצים דרך חור המנעול אל עבר העולם הנגלה אלינו במסגרת הודאותיו של סנקר, וברי כי לא כל התמונה העובדתית פרוסה בפנינו (ונכון הדבר גם לטענות הנוגעות ל"קואליציה" בין משפחת אוחנה למשפחת אבוטבול; ראו ת/460ז', עמ' 12-11). לפיכך מקובלת עלינו הנמקתו של בית המשפט קמא שלא ראה בהוכחת המניע מרכיב הכרחי, ולא ייחס להימצאותו או להיעדרו חשיבות מיוחדת; בין אם נעשה הרצח במסגרת סכסוך עברייני ובין אם כנקמת דם, מדובר ברצח וברוצחים. על דברים אלה עמדנו גם במסגרת האישומים הקודמים. 285. לבסוף יש להתייחס גם לראיות התקשורת בעניינו של רפי. הלה טען, כזכור, כי יש להתייחס למה "שאינו בנמצא" ואמור היה להיות (ביחס לאישום הראשון). על פני הדברים ניתן היה לסבור כי יש ממש בטענה (שנטענה באופן דומה במסגרת האישום השני), אולם במבט נוסף על ראיות התקשורת נראה, לדעתנו, כי אין צורך לתהות מדוע אין בנמצא ראיות תקשורת הקושרות את רפי לאירועים, או לפחות ישנו הסבר המניח את הדעת להתנהלות זו. נכון הדבר, כי ראיות התקשורת אינן מצביעות על פיקוח הדוק של רפי בזמן אמת, כפי שנסקר במסגרת האישום הראשון. עם זאת, ראיות התקשורת מצביעות על כמה נתונים אחרים. לשיטתנו, וכפי שיוסבר להלן, כאן נכנסת לתמונה מעורבותו של משה כחלק מה"מעגל החיצוני" לעבירות, קרי כמסייע לרצח; העובדה שרפי ומשה משוחחים בשעות הבוקר של יום הרצח ובשעות הערב של יום הרצח, יחד עם שיחות הדיווח שמקבל משה מייד אחר הרצח, מספקות הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע רפי אינו מעורב באופן ישיר בפיקוח על המבצעים בשטח: פשיטא – כי אין בכך צורך; ישנן דרכים אחרות לפיקוח ולמעורבות, תוך נגישות קלה. אולם, מעבר לכך, העובדה שרפי הצליח לשמור מרחק סטרילי מן המבצעים בשטח, אינה מוכיחה לכשעצמה דבר. הקשר שלו עם משה ושאר הקושרים לעבירה מאפשר לו להתקרב ולהתרחק כראות עיניו, ולכן איננו מוכנים לקבל את הטענה, כי היעדר התקשורת בינו למעורבים ישירות מלמד על חפותו. 286. כאמור, לא נדרשנו פרטנית לראיות התקשורת בעניינו של רפי, אולם די באמור לטעמנו כדי לדחות את טענות ההגנה לגביהן. בכל מקרה נציין, כי הראיות הקיימות קושרות את רפי לאירוע הרצח באופן נפרד מסוגיה זו, ולכן גם אם מסיבה אחרת, ולא זו שהוצעה מעלה, פעל רפי בריחוק מן הזירה והמבצעים בשטח – מה שקשה להלום – אין בכך כדי להרחיקו מן המעגל העברייני. גם בנקודה זו יש מקום לשכל הישר, כפי שנאמר במקום אחר: "המשפט הפלילי אינו בועה המנותקת מסביבתה, ועל בית המשפט להביט אל מכלול הראיות במבט רחב; התצרף שעליו להרכיב צריך ליצור תמונה כוללת, וגם לשכל הישר ולנסיון החיים תפקיד בעיצובה, כמובן ... גם לשכל הישר מקום בפרשנות הראיות ובהערכתן, ומי יקבל טענה כי המערער היה כשלושת הקופים הנודעים הסוכרים את פיהם, אוזניהם ועיניהם ..." (ע"פ 8939/08 מוזס נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט (לא פורסם, 5.10.2011)). (ה) סיוע ראייתי להרשעתו של משה בסיוע לעבירת הרצח, ובקשירת קשר לביצוע פשע 287. לאחר הדיון במעגל הפנימי של המבצעים, נדון בראיות המוכיחות את חלקו של משה כמסייע חיצוני לעבירת הרצח. כאמור, משה מעורב במעשים הפליליים עוד מתחילת הקשר הפלילי (ראו התייחסותנו לראיות הקושרות את משה לפגישה ברעננה צפון, בצירוף ההסתייגות המצוינת), אך חשוב מכך – הוא נכח בפגישות שבהן נרקמה תכנית הרצח הקונקרטית של שאבי וניתנת הפקודה לסנקר "על אנשים שצריכים ללכת" (ראו ת/515, עמ' 20-19; עמ' 5738-5737). גירסתו של סנקר בעניין עצם השתתפותו של משה במפגשים, מוכחת גם בעדותו של משה בבית המשפט, חרף הכחשתו הגורפת בחקירה תחילה (ראו עמ' 6130 לפרוטוקול). 288. בענייננו, קיימות השיחות בין צ'רלי ומשה, דקות ספורות לאחר הרצח (ראו שם); מדובר בשתי שיחות של שניות בודדות, בהן כנראה (שכן אין לגבי תוכנן ראייה ישירה), כפי שקבע גם בית המשפט קמא, ניתן דיווח על השלמת תכנית הרצח. עניין זה תואם את אופן הפעולה במסגרת האישום הראשון, והוא מתאים לתזמון יוצא הדופן של השיחות ולקוצר משכן. 289. שיחות אלה, בין משה וצ'רלי דקות ספורות לאחר הרצח היו הבסיס העיקרי להרשעתו של משה כמבצע בעבירות באישום זה בבית המשפט קמא, והן עולות עתה כדי תמיכה ראייתית מספקת להרשעתו כמסייע לעבירת הרצח. מדובר בראיות חיצוניות הנוגעות ללב המחלוקת הפלילית, שכן משה כאמור שלל כל קשר לעבירות, והן מסבכות את האחרון באופן ממשי. קשה עד מאוד להעלות על הדעת הסבר סביר אחר, בנסיבות ענייננו, לפיו יתקשר צ'רלי – דקות לאחר קבלת הדיווח על הרצח מסנקר – למשה, מלבד הקשר לרצח. לאחר מסכת הראיות שנפרשה לפנינו עד כה, אנו סבורים כי יש לייחס את שיחות הדיווח לתפקידו של משה, כגורם מקשר באישום החמישי – תפקיד אשר, בין היתר, מאפשר לרפי במקרה זה שלא "להתלכלך" בשיחות עם המעורבים. הראיות מוכיחות, כי משה פועל כחולית קישור נוספת המסייעת להעברת המידע בין החברים במעגל הפנימי ומקלה על תכנית הרצח לצאת אל הפועל. דברים אלה הם ביטוי למעורבותו של משה, ביטוי שנעדר מן האישום השני, ומטה את הכף במקרה הנוכחי להרשעתו. ב. לעניין קשירת הקשר, סעיף 499 לחוק העונשין קובע כך: (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו - אם העבירה היא פשע – מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר; אם העבירה היא עוון – מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר. ( הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'. 290. ביסוד עבירת הקשר עומדת התחברות בין שני אנשים או יותר שנועדה להביא לביצועם של פשע או עוון (ראו ע"פ 3338/99 פקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 705 (2000); ע"פ 388/78 שעבאן ווזווז נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 373, 375 (1979)). אין מדובר בהתחייבות חוזית כבמשפט האזרחי (ראו ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 33 (2002)), אלא נדרשת הוכחה של רצון משותף לבצע בצוותא עבירה – גם אם לא את העבירה הספציפית שבה הואשמו הקושרים (ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29, 33 (1986)). 291. באשר ליסוד הנפשי, נדרשת התביעה להוכיח, כי הנאשם התכוון להתקשר עם הצד השני וכי במסגרת ההתקשרות, התכוון להביא להגשמת המעשה האסור (ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33 (2005)): "תכליתה של עבירת הקשר היא לתפוס את השלב שבו ההתארגנות המוקדמת לביצוע עבירות יוצאת מדל"ת אמותיו של היחיד, ומתגבשת בצורת הסכמה למעשה בין כמה אנשים. להפללת שלב ראשוני זה בהתארגנות העבריינית הצדקות שונות, שעיקרן הסיכון המיוחד שנוצר לחברה עקב ההתקשרות בין כמה אנשים לביצוע משותף של עבירה, הן מבחינת החמרת האפשרות לביצוע העבירה נושא הקשר (לאור העצמת המוטיבציה והמחויבות של הקושרים, וההקלה המעשית נוכח שיתוף הפעולה); הן לאור הסיכון העצמאי הנובע מקיומן של התקשרויות עברייניות בחברה" (שם, בעמ' 51 – הנשיא א' ברק). 292. מטרות אלה מעמידות את עבירת הקשר כעבירה עצמאית, החורגת מן העבירה המושלמת שלשמה נועד הקשר. כפועל יוצא מכך, כמובן, אין מניעה להרשיע נאשם בעבירה זו, במקום בו לא הוכחה אשמתו בעבירה העיקרית (קל וחומר שבמקרה דנא הורשע משה חלף הזיכוי בעבירה נגזרת של סיוע); וכן אין מניעה להרשיעו בשתיהן. כפי שהוטעם במקרה אחר: "פוטנציאל הסכנה הגלום בהתחברותם של כמה אנשים לביצוע עבירה, הסכנה היתרה שהיא טומנת בחובה והרצון לתת ביטוי לזיקה שבין העבירות הבודדות של חברי הקשר, וללכדן לכדי פסיפס שלם ... מצדיקים התייחסות אל עבירת הקשר בנפרד מן העבירה שלשם ביצועה הוא נועד. ואמנם, כפי שנקבע בעבר על-ידי בית משפט זה, עבירת הקשר עומדת על רגליה שלה, ואין מניעה עקרונית להרשיע נאשם בגין ביצועה של העבירה העיקרית וגם בשל קשירתו של הקשר לבצעה" (עניין חרבוש, פסקה 51). 293. החלטנו, כי אין להיעתר לערעורו של משה על עבירת קשירת הקשר. נוכח האמור מעלה, ולהבדיל מבאישום השני כאן לא נותר בנו ספק, כי מעורבותו של משה בחלק מן הפגישות בהן נרקם הקשר לרציחתו של שאבי, מודעותו לקשר סביב תכנית הרצח, וגם תפקידו בהעברת המידע מייד לאחר הרצח – מבטאים באופן מספק גם את שאיפתו להגשים את המעשה האסור, ואת "הכוונה הנפסדת המקננת בלב כל אחד מהקושרים" (ראו עניין גולדשטיין, בעמ' 515). 8. אישום חמישי – תוצאה 294. החלטנו שלא להיעתר לערעורם של רפי וצ'רלי על הכרעת הדין, ערעורו של משה התקבל באופן חלקי כך שהוא מזוכה בזאת מחלקו כמבצע בצוותא בעבירות הרצח וההריגה וחלף זאת מורשע בסיוע לעבירת הרצח ובגרם מוות ברשלנות (כאמור, נוכח השינוי המתחייב מהגדרתו כמסייע). כמו כן, נותרת על כנה הרשעתו של משה בעבירת קשירת הקשר לביצוע פשע. ט. הערעור על גזר הדין 1. רפי וצ'רלי 295. כזכור, בית המשפט קמא גזר על רפי עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי ו-20 שנות מאסר בפועל בגין הריגת שבת במסגרת האישום דנא. במסגרת האישומים האחרים הושתו על רפי עונשי מאסר נוספים (ראו סקירת גזר הדין מעלה בחלק הכללי), וסך כל העונשים שנגזרו על רפי מסתכמים במאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. על צ'רלי גזר בית המשפט עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי וכן 12 שנות מאסר בפועל בגין הריגתו של שבת, ומאסרים נוספים בגין מעורבותו באישומים האחרים (ראו מעלה). בית המשפט קבע כי עונשי המאסר שנגזרו עליו בגין נסיונות הרצח יהיו חופפים לעונש מאסר העולם, וכי מתוך עונש המאסר שנגזר עליו בגין הריגתו של שבת, ישא צ'רלי 10 שנות מאסר במצטבר לעונש מאסר העולם. סך כל העונשים שנגזרו על צ'רלי מסתכמים במאסר עולם ועוד 10 שנות מאסר. על פי קביעת בית המשפט יתחיל צ'רלי לשאת בעונשו לאחר שיסיים 10 שנות מאסר מתוך העונש שנגזר עליו בתיק הבלארוסים. 296. באי כוחם של המערערים טענו לעניין גזר הדין בלשון רפה. ברי, כי חומרת המעשים בהם הורשעו – מן החמורים שבספר החוקים – מצדיקה ענישה מחמירה עד מאוד. לא נחזור על הדברים הקשים שנאמרו עד כה בנוגע לרפי, שהצטייר בפנינו כאדון הפעילות העבריינית בכללותה, כזה שאין הצדקה להקל בעונשו. גם בנוגע לצ'רלי לא ראינו לנכון להמתיק את העונש. אמנם אין מדובר במנהיג החבורה, ואולי אף במי שפעל גם תחת חשש מסוים לגורלו שלו, אולם, וזו השורה התחתונה, המדובר במעורבות ישירה בעבירות האלימות החמורות ביותר בספר החוקים. אלימות שזלגה ממלחמות הפשע וקיפחה חייהם של עוברי אורח תמימים. לפיכך אין מקום להתערבות בגזר הדין לגבי רפי וצ'רלי. 2. משה 297. בית המשפט גזר על משה עונש של מאסר עולם בגין רציחתו של שאבי, וכן 10 שנות מאסר בפועל בגין הריגתו של שבת; נקבע, כי העונש בגין ההריגה יצטבר לעונש מאסר העולם בניכוי תקופת מעצרו, ושאר עונשי המאסר שנגזרו על משה באישום השני יהיו חופפים לעונש מאסר העולם (בנוסף לעונש המאסר על תנאי בן 10 חודשים שהיה תלוי כנגדו). סך כל העונשים שנגזרו על משה הסתכם איפוא במאסר עולם ועוד 10 שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. כאמור הכרענו מעלה, כי יש לזכות את משה מן האישומים במסגרת האישום השני, ומחמת הספק גם מחלקו כמבצע בצוותא מעבירת הרצח וההריגה במסגרת האישום החמישי, וחלף זאת להרשיעו בסיוע לרצח, בגרימת מוות ברשלנות ובקשירת קשר. אנו סבורים כי יש להעמיד את עונשו הכולל בגין עבירות אלה על 12 שנות מאסר בפועל (שירוצה בחופף להפעלת המאסר המותנה הנזכר מעלה). הכרעה זו משקפת ספציפית את חלקו של משה בעבירות ואת הנסיבות הייחודיות של המקרה. בסופו של יום, כתוצאה ממסכת פלילית בה לקח חלק משה כמסייע הומתו שני בני אדם, אחד מהם לבטח בלתי מעורב לחלוטין בסכסוך העברייני. העונש האמור נראה כהולם בהקשר הספציפי בו עסקינן. י. סוף דבר 298. ערעורם של רפי וצ'רלי נדחה בזאת, ערעורו של משה מתקבל במובן זה שהוא מזוכה מן העבירות המיוחסות לו באישום השני, וכן הוא מזוכה מחלקו באישום החמישי כמבצע בצוותא בעבירות הרצח וההריגה, ומורשע חלף זאת בסיוע לעבירת הרצח ובגרם מוות ברשלנות, וכן נותרה הרשעתו בעבירת הקשר לביצוע פשע. עונשו יועמד על 12 שנות מאסר בפועל. ניתן היום, י"ד בטבת התשע"ג (27.12.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10000030_T22.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il