עיריית נס ציונה נ' ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 29971-12-24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: עיריית נס ציונה נגד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. משרד האוצר 3. משרד הבינוי והשיכון עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים; תגובה מקדמית לעתירה ולבקשה למתן צו ביניים; בקשה מטעם העותרת למתן רשות להשיב; תשובת העותרת בשם העותרת: עו"ד רנאד עיד; עו"ד רוני יטבת בשם המשיבים: עו"ד תהילה רוט; עו"ד מיה ציפין פסק-דין השופט חאלד כבוב: עניינה של העתירה, שהוגשה ביום 11.12.2024, בבקשת העותרת כי נוציא מלפנינו צווים על-תנאי המורים למשיבים לבוא וליתן טעם: "1. מדוע לא יקבע כי יש להורות על תיקון סעיף 4.7.2. לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל, כך שהעותרת תיכלל במסגרת רשימת הישובים שבתחומם יבוצע שיווק במסלול מחיר מטרה, תוך קביעה כי העותרת עומדת בתבחין הקבוע בסעיף 4.7.2 לקובץ החלטות המועצה. 2. בהמשך לכך, מדוע לא יוצגו מלוא הנתונים המבססים את החלטת רשות מקרקעי ישראל (להלן רמ"י או משיבה 1) שלא להכליל את העותרת במסגרת פרויקט 'מחיר מטרה'. 3. כמו כן, העותרת תבקש מבית המשפט הנכבד כל סעד אחר שיבטיח שיווק דירות לתושבי ובני נס ציונה במחיר מופחת במסגרת מסלול 'מחיר מטרה' או תוכנית שיווקית דומה של רמ"י". כמו כן, התבקשנו להוציא מלפנינו צו ביניים לפיו תוקף ההחלטה הקבועה בסעיף 4.7.2 לקובץ החלטות המועצה האמור לא יפוג ביחס לעותרת, עד להכרעה בעתירה. זאת תוך שהודגש כי 'קו פרשת המים' הוא יום 31.12.2024 – אז יפוג תוקפה של החלטת מועצת מקרקעי ישראל ביחס למסלול מחיר מטרה. תמצית העובדות הדרושות להכרעה כאמור, עיריית נס ציונה מלינה על ההחלטה, שכעולה מתגובת המשיבים הייתה ידועה כבר ביום 28.10.2021, להחריגה מרשימת היישובים שבתחומם יבוצע שיווק במסלול מחיר מטרה. זאת על אף שלטענתה, היא עומדת בתנאי הקבוע בס"ק 4.7.2(ב) לקובץ ההחלטות – לפיו נדרש, כי המחיר הממוצע למטר רבוע בעסקאות מכר שנעשו ביישוב לא יעלה על 20,000 ש"ח ללא מע"מ, בהתאם לנתוני רשות המיסים נכון ליום 31.12.2020. מן העתירה עולה כי ניסיונות לכלול יחידות דיור המשווקות בעיר במסגרת מחיר מטרה החלו עוד בשנת 2022. כן נטען, כי בפגישה שנערכה בחודש אפריל 2024 עודכנה העותרת שהיא עומדת בתנאים הנדרשים. ברם, בדיעבד התברר כי אין אלו פני הדברים. כן תוארה, באריכות, פגישה שנערכה בין הצדדים ביום 11.07.2024, במסגרתה שטחה העותרת את טענותיה ביחס לנתוני רשות המיסים המעידים, לשיטתה כאמור, על עמידתה בתנאים הנדרשים כדי להיכלל ברשימת היישובים שבתחומם ישווקו יחידות דיור במסגרת תכנית מחיר מטרה, בדומה ליישובים אחרים-דומים בקרבתה. בתוך כך תואר, כי הערות העותרת לסיכום הישיבה מטעם רמ"י, שלטענתה הושמטו ממנו טענותיה המרכזיות, לא קיבלו מענה עד למועד הגשת העתירה. ביום 14.08.2024 שבה ופנתה העותרת למשיבים 2-1 בנדון, ודרשה כי ההתחייבויות שניתנו לה, כמו גם ההכרה בנתונים שהוצגו על ידה – יקבלו תוקף ויתורגמו למעשים. ביום 05.09.2024 התקבל מענה, לפיו לאחר בחינה שנערכה ברשות מקרקעי ישראל, העיר נס ציונה אכן לא הייתה זכאית להיכלל בפרויקט מחיר מטרה. ברם, כפי שהובהר בעבר, רמ"י מנסה לגבש, יחד עם משרד האוצר, מתווה חדש במסגרתו ניתן יהיה להכליל גם את העיר נס ציונה בפרויקט. בחלוף חמישה ימים השיבה העותרת כי הקביעה במענה שניתן חסרת כל בסיס, משעה שעד כה לא הוצגו כל נתונים כמשתמע מן המענה; וכי ממילא קביעה זו סותרת נתונים שמאיים מפורשים שהוצגו על-ידי העותרת, וכן את השיח והשיג הארוך שהתנהל בין הצדדים בנדון. בין היתר ביקשה העותרת לקבל את הנתונים שעומדים בבסיס הבחינה שנערכה, וציינה כי פנייתה זו היא בבחינת התראה בטרם פניה לערכאות בנדון. בחלוף כחודש ימים, בתאריך 08.10.2024, התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים. בעתירה נטען כי גם בפגישה זו התבקשו גורמי המשיבים להציג את הנתונים, שעל בסיסם נערכה הבדיקה שתוארה במענה מיום 05.09.2024, אשר טרם הגיעו לידיה של העותרת. בנתון לאמור, העותרת הדגישה כי היא שומרת על זכותה לפנות לערכאות בנדון. ביום 30.10.2024 נערכה שיחה טלפונית בין נציגת העותרת לבין נציג משיבה 1, בגדרה שבה נציגת העותרת על דרישותיהם. כעולה מן העתירה, בהמשך לכך ניתן מענה ביום 12.11.2024 לפיו "משרד הבינוי והשיכון בדק שוב את רשימת העסקאות וכתב לנו בתגובה כי לא הבחין במשהו חריג ברשימת העסקאות. ערכי העסקאות הממוצעים נכון לשנת 2020 כפי שנמסרו לנו הם 25,363 ₪ כולל מע"מ למ"ר ו21,678 ₪ ללא מע"מ למ"ר. ערכים אלו גבוהים מהרף שנקבע בסך של 20,000 ₪ למ"ר ולכן העיר נס ציונה לא נכללה ברשימת היישובים לתכנית מחיר מטרה. לא קיבלנו ממשרד הבינוי והשיכון את רשימת העסקאות ששימשו לחישוב הממוצע ולא בחנו את הנתונים מחדש". מכאן העתירה. טענות הצדדים במסגרתה העתירה הודגש, ראשית, כי בניגוד לחוות דעת שהציגה העותרת, אין בעמדת המשיבים תיאור, ולו הבסיסי ביותר, של עקרונות הבדיקה שנערכה לרבות ביחס לתקופת הזמן שנבחנה; מספר העסקאות שנמצאו; מועד ביצוע הבדיקה ועוד. אלא, שלטענת העותרת, המשיבים הסתמכו על "ערך סתמי ובלתי מבוסס" שלא מפרט דבר. שנית הוטעם, כי רשות מקרקעי ישראל הודתה כי היא לא ערכה בדיקה כלשהי של הנתונים, והרי שמדובר בהתנערות בוטה מאחריותה כגורם האמון על שיווק של יחידות דיור, במסגרת תכנית מחיר מטרה. שלישית הוער, כי ציון ערך העסקאות כולל מע"מ נועד לייצר מצג של מחיר גבוה במיוחד מעל המחיר שנקבע, ולא היא ומשכך ישנה חשיבות לאופן ביצוע החישוב. רביעית צוין, כי המענה, הלאקוני, שניתן ביום 12.11.2024, כאשר ביום 31.12.2024 פג תוקפה של החלטת מועצת מקרקעי ישראל לעניין מחיר מטרה, מעיד על התנהגות קלוקלת שגרמה לסחבת ומריחת זמן בשלב קריטי לעותרת. אשר על כן נטען, כי ההחלטה "ניתנה באופן שרירותי, מבלי שהיא מבוססת על נתונים כלשהם, בהיעדר תשתית עובדתית ראויה, הנדרשת לכל החלטה מנהלית. החלטה זו אינה מנומקת ואף מהווה החלטה מפלה, שכן יישובים אחרים, דומים בהיבטים רבים ומהותיים לעותרת בנסיבות העניין זכו להיכלל במסגרת תכנית מחיר מטרה ולהנות מההטבות הניתנות בה". בהמשך, העותרת הרחיבה על היעדר תשתית עובדתית; על הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלה; על היות ההחלטה מפלה לרעה ופוגעת בעיקרון השוויון, בפרט ביחס לעיריות אחרות בסביבתה שנהנו מהטבה זו; על חוסר תום הלב וחוסר ההגינות של רשות מקרקעי ישראל; ועל אי הסבירות שבהחלטה. לא למותר לציין, כי העותרת העלתה טענה קשה, עד מאוד, ביחס לרשות מקרקעי ישראל, לפיה: "על פי הנראה, אין מדובר במקרה יחידני בו פועלת המשיבה 1 באופן זה, אלא עולה החשד כי מדובר בהתנהלות שיטתית: מעין 'שיטת מצליח' במסגרתה יוצרת המשיבה 1 מצגים לפיהם רשות מקומית אשר עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 4.7.2, נכללת בתכנית 'מחיר מטרה', וזו נסמכת על כך ומכלכלת את צעדיה בהתאם – אך לאחר מכן במפתיע מחליטה המשיבה 1, באופן בלתי מנומק ומבלי להציג תשתית עובדתית כלשהי, לא כל שכן ראויה, להחריג את אותה רשות מקומית מרשימת היישובים הזכאים להיכלל בתכנית 'מחיר מטרה', באופן שפוגע קשות באותה רשות ובתושביה". בהקשר זה הפנתה העותרת לעתירה שהוגשה על-ידי עיריית רעננה, בגדרי בג"ץ 4710/24, שם הועלו, לפי הנטען, טענות דומות; והעתירה הובילה, לאחר בחינה נוספת, להיכללותה של רעננה ברשימת היישובים המיוחלת. למקרא העתירה על נימוקיה ונספחיה, הוריתי, בו ביום, כך: "בשים לב לסד הזמנים, ומבלי להידרש לסיכויי העתירה בשלב זה, המשיבים יגישו תשובה תמציתית לבקשה למתן צו ביניים עד ליום 18.12.2024, שעה 17:00". בהתאם לארכה קצרה ומוסכמת, שהתבקשה וניתנה; וארכה נוספת בת יום שהתבקשה וניתנה, הוגשה ביום 23.12.2024 תגובת המשיבים – שהתבקש לראות בה גם כתגובה מקדמית לעתירה. בתמצית, עמדתם הנחרצת של המשיבים הייתה כי "דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הכבד והמאיין שדבק בהגשתה", תוך חיוב העותרת בהוצאותיהם. זאת, מכיוון ש"העתירה דנן הוגשה ביום 11.12.24, פחות משלושה שבועות לפני יום 31.12.24, שהוא התאריך האחרון לשיווק במסלול דיור במחיר מטרה בהתאם להחלטת המועצה (תוך שבכפוף לאישור תקציבי ניתן להאריך את התוקף עד יום 31.12.25). זאת חרף העובדה שהחלטת המועצה פורסמה כבר ביום 28.10.21, וכבר אז העותרת לא נכללה ברשימת היישובים בהם יבוצע שיווק במסלול 'מחיר הטבה'". בנתון לאמור הוסבר, כי הלכה למעשה לפני העותרת עמדו למעלה משלוש שנים להגיש עתירה נגד החלטת המועצה, ברם היא השתהתה ובחרה להגיש את עתירתה ב'דקה ה-90', באופן שמאיין כל אפשרות לקיים דיון אפקטיבי בעתירה על טענותיה. בהקשר אחרון זה הודגש, כי אף אם הייתה מתקבלת העתירה "בפרק הזמן שנותר עד לפקיעת ההחלטה ממילא לא תתאפשר שהות מספקת לקידום שיווק מכרזים במסלול מחיר מטרה בתחומה של העותרת, שהם מטבע הדברים הליכים מורכבים מאוד". אשר על כן הוטעם, כי מדובר ב"ניסיון תקיפה של מעשה עשוי", וכי גם אם עוד באותו יום הייתה מתקבלת העתירה, לא הייתה לכך כל נפקות מעשית. לא למותר לציין כי המשיבים עמדו על ההלכה הנודעת כי מיצוי הליכים לא מחסן את העתירה מפני טענת שיהוי; וכי מנקודה מסוימת המשך מיצוי ההליכים מול הרשות עומד בעוכרי העותר. כן הודגש, כי צו הביניים שהתבקש הוא למעשה צו עשה, המשנה מצב קיים ואת החלטת המועצה בדיעבד. שהרי, העותרת מלכתחילה לא נכללה ברשימת היישובים הזכאים להיכלל בתכנית מחיר מטרה, ולכן לא ברורה אפוא הטענה כי הצו נועד לשמר מצב קיים ולמנוע מתוקף ההחלטה 'לפוג' ביחס לעותרת. יומיים לאחר מכן, ביום 25.12.2024, הגישה העותרת בקשה דחופה למתן רשות להגיש תשובה עד ליום 29.12.2024, בהתאם לתקנה 7(ב2) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984. בבקשה צוין כי המשיבים נאחזים אך בטענת השיהוי, וגם זאת מבלי להתייחס ליסוד הפגיעה בשלטון החוק, פגיעה בה התמקדה העתירה; וכן כי יש להעמיד דברים על דיוקם ביחס למועדים ועובדות שהוצגו בצורה מסולפת ומטעה. אשר על כן, ומשמדובר בעתירה העוסקת בסוגיה ציבורית הרלוונטית לתושבים רבים – התבקשה רשות להגיש תשובה. יצוין, כי המשיבים לא התנגדו לבקשה, מבלי להודות בנטען בה, ותוך שהם שומרים על זכותם להגיש תגובה לתשובה, ככל שיימצא בכך צורך. בתשובה שהוגשה הודגש, שוב, כי אין בתגובת המשיבים התייחסות עניינית לטענות שהובאו בעתירה גופה; וכי העותרת שבה וביקשה, פעם אחר פעם, את הנתונים שבבסיס הבדיקה שנערכה בחודש ספטמבר 2024, והיעדרם מן התגובה המקדמית מעורר תמיהה בדבר עצם קיומם. כמו כן, חזרה העותרת על עיקר טענותיה שבעתירה, עת ציינה כי אין מנוס מבירור טענותיה כדבעי כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים. בנוסף, הרחיבה העותרת על כך שהמשיבים לא התייחסו ליסוד הפגיעה בשלטון החוק, שהוא חלק מבחינת עילת השיהוי במשפט המינהלי; תוך שנטען כי גם בחינה של יסודות השיהוי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, מובילה לכך שמדובר בטענה שגויה ומטעה, שכן הגשה מוקדמת יותר של העתירה הייתה מובילה לדחייתה בשל אי מיצוי הליכים כדבעי. כן נטען, כי העתירה רלוונטית ביחס לנזקים שנגמרו לעותרת ומכיוון שניתן, כאמור בתגובת המשיבים, להאריך בשנה את ההחלטה ולהכליל את העותרת ברשימת היישובים של תכנית מחיר מטרה. בשולי הדברים נטען כי לא ניתן טעם מבורר להבדל בין עניין עיריית רעננה, שנידון בבג"ץ 4710/24, ובין ענייננו-אנו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מזה ומזה, סבורני כי אכן – דין העתירה, במתכונתה, להידחות מחמת שיהוי. כפי שיוסבר להלן, שיהוי זה אכן מאיין, במצב הנתון דהיום ונוכח טיב צו הביניים שהתבקש, את האפשרות למתן סעד אפקטיבי בכלל, ובפרט אם נידרש לבירור טענות הצדדים כדבעי. לצד האמור יוער, כי לפחות באופן לכאורי, חלק מטענותיה של העותרת הן טענות שאין להקל בהן ראש. ראשית, יש לדחות את צו הביניים שהתבקש. זאת, משום שמטרתו היא אכן לשנות את המצב הקיים, כטענת משיבי המדינה, להבדיל מהקפאתו עד לדיון בעתירה. כידוע, נקודת המוצא היא שאין להעניק סעדים אלו, במסגרת בקשות למתן צו ביניים (בג"ץ 6860/18 עיריית תל אביב נ' שר התחבורה והבטיחות בדרכים (03.10.2018)); שכן "תכליתו של סעד זמני הוא שימור המצב הקיים ומניעת מצב בלתי הפיך העלול להפוך את הדיון בערעור למיותר [...] כאשר מתבקש סעד זמני מסוג של 'צו עשה', הרי שזה ניתן במשורה, ורק באותם המקרים בהם נחה דעתו של בית המשפט כי מתן הצו הוא כה חיוני עד שיש צורך כי בית המשפט ישנה את המצב הקיים עוד קודם להכרעה בהליך שלפניו" (עע"מ 8169/09 אלטורק נ' משרד הפנים, פסקה 3 וההפניות שם (21.03.2010)). מקרה זה, אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. עתה לעילת השיהוי. כפי שציינו באי-כוחה המלומדים של העותרת, אכן לעילת השיהוי המינהלי שלושה יסודות שהותוו בפסיקה: יסוד השיהוי הסובייקטיבי, שבוחן את השאלה האם העותר נם על זכויותיו, באופן המצביע על כך שהוא זנח את הזכות הנטענת או ויתר על בירור טענותיו בערכאות שיפוטיות; יסוד השיהוי האובייקטיבי, שבוחן את השאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי מצב הרשות או צדדים שלישיים לרעה, באופן העלול לפגוע באינטרסים לגיטימיים שלהם; ויסוד מידת הפגיעה בשלטון החוק, שמורה כי כאשר מידת הפגיעה בשלטון החוק, נוכח האקט המינהלי הנתקף בעתירה, היא חמורה במיוחד, העתירה לא תידחה מחמת שיהוי אף אם מתקיימים שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי (ראו למשל: ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, פ"ד נו(3) 385, 398-397 (2002); עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 29-24 (28.12.2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 368-360 (2017)). ברם, השאלה אם בסופו של דבר עתירה תידחה בשל טענת שיהוי – מוכרעת על יסוד מלאכת איזון בין היסודות הנ"ל, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות המקרה (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 87 (07.12.2006)). במקרה דנן הן השיהוי הסובייקטיבי, במובן של 'ויתור' על בירור הטענות בפני ערכאה שיפוטיות, הן השיהוי האובייקטיבי מושכים לעבר דחיית העתירה; וזאת, באופן המצדיק דחיקה של טענות העותרת בדבר הפגיעה בשלטון החוק. הדברים מקבלים אך משנה תוקף מקום בו מדובר, בסופו של דבר, בהטבה כלכלית ולא בגרעין הקשה של זכויות האדם. דעתי אינה נוחה ממועד הגשת העתירה. כלל נקוט בבית-משפט זה, כי אין אנו מגישים סעד למי שישן על זכויותיו, ולעתים אף השהיה קצרה יחסית של חודשים ואף של שבועות תהא בעוכרי העותר (בג"ץ 734/80 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות פ"ד לה(4) 690, 697 (1981)). יתרה מזאת, בית משפט זה פסק וחזר ופסק, כי יש בהגשת עתירה בסד זמנים דחוק עד כדי בלתי אפשרי לבירורה, כבענייננו, טעם המצדיק לדחותה מחמת שיהוי גם כאשר מדובר בעתירה ראויה שנכון לבררה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 1240/18 שדולת הנשים בישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים (19.02.2018)). זהו הדין גם במקרה שלפנינו. תחילה, ליסוד הסובייקטיבי. כמתואר לעיל, העותרת ציינה בפני המשיבים, לא אחת, כי עליהם לראות בפנייתה אליהם – בבחינת התראה טרם נקיטת הליך. ואולם, עתירה, חרף לוח הזמנים שהיה ידוע – בוששה לבוא. כך, מן הון להון, הגיענו למצב בו השלמת טיעוני הצדדים בכתב – נוכח מועד הגשת העתירה, מועד הגשת התגובה (שארכה ראשונה ומרכזית להגשתה הוגשה בהסכמת העותרת), והרצון להשיב לתגובה – קרתה כ-48 שעות עובר למועד בו פוקעת החלטת מועצת מקרקעי ישראל. כל זאת, לצד העובדה כי אין בנמצא צו ביניים לשימור המצב הקיים, אלא לשינויו. לטענת העותרת, כי אם הייתה מקדימה להגיש עתירתה, הייתה ניצבת בפני עילת סף של אי מיצוי הליכים, ניתן מענה זה מכבר בפסיקה: "אמת הדבר, בטרם יפנה אדם לבית משפט זה, עליו לפנות לשלטונות כדי לשכנעם בצדקתו. אך בעשותו כך, אל לו להשהות את פנייתו לבית משפט זה יתר על המידה. מתוך החומר שלפנינו עולה כי היה צריך להיות ברור לעותרת עוד בספטמבר 1976 כי נסיונותיה לשנות את עמדת המשיבים לא יעלו יפה. היה עדיף לפנות, אם רצתה בכך, סמוך אחר תאריך זה לבית משפט זה. עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לראשות לפני פנייה לבית משפט זה ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית משפט זה" (בג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר פ"ד ל"ג(1) 271, 273-272 (1979)). סיכומו של דבר הוא כי יש עת לפנות ועת לעתור; קו הגבול לעיתים מטושטש. ואולם, במקרה זה מדובר בחצייה מובהקת שלו. עתה, ליסוד האובייקטיבי. ראשית, לשיטתי לא יכול להיות חולק על כך שהשיהוי בהגשת העתירה הוביל הן את הרשויות השלטוניות, הם המשיבים; הן את הרשויות המקומיות הרלוונטיות; והן צדדים שלישיים, לרבות קבלנים ואזרחים שכלכלו צעדיהם ביחס לרשויות שהוצעו, זה מכבר, במסגרת ההגרלות של תכנית מחיר מטרה – להסתמך על מצב דברים מסוים, אותו העתירה מבקשת לשנות. בירור העתירה בסד הזמנים הדוחק עלול, אפוא, לפגוע באינטרסים לגיטימיים של יתר הצדדים באופן שאין הצדקה לעשות כן נוכח התנהלות העותרת. שנית, מכיוון שמדובר, הלכה למעשה, ודומה כי גם העותרת לא חולקת על כך, על מעשה עשוי – נפקות הדברים היא עיכוב או פתיחה מחדש של תכנית מחיר מטרה והליך ההגרלה שכבר החל ועתיד להסתיים היום. זאת, אין לקבל. בנתון לאמור, ולאור העובדה שעילת השיהוי המינהלית מוכרעת, כאמור לעיל, על יסוד מלאכת איזון בין יסודותיה השונים ותוך מתן משקל יחסי לכל יסוד בנסיבות כל מקרה – אין בידי לקבל את טענת העותרת, כי החשש מפני הפגיעה בשלטון החוק מצדיקה הימנעות מדחיית עתירתה על הסף – חרף השיהוי הכבד שנפל בהגשתה. העתירה נדחית אפוא מחמת שיהוי. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ל' כסלו תשפ"ה (31 דצמבר 2024). נעם סולברג שופט חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט