אחמד דבור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2996/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2996/09 ע"פ 3110/09 ע"פ 3114/09 ע"פ 3175/09 ע"פ 3295/09 ע"פ 3300/09 ע"פ 3301/09 ע"פ 3303/09 ע"פ 3304/09 ע"פ 3305/09 בש"פ 2598/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 2996/09: אחמד דבור המערערים בע"פ 3110/09: מוסא אבו שחאדה ושחאדה אבו שחאדה המערער בע"פ 3114/09: עומר אבו שחאדה המערער בע"פ 3175/09: מחמוד סרסור המערער בע"פ 3295/09: מוחמד שורפי המערער בע"פ 3300/09: חאפז שורפי המערער בע"פ 3301/09: סמיר שורפי המערער בע"פ 3303/09: מחמוד ג'עסוס המערער בע"פ 3304/09: סמי סקא המערער בע"פ 3305/09: עאטף שורפי המבקש בבש"פ 2598/09: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 2996/09; ע"פ 3110/09; ע"פ 3114/09; ע"פ 3175/09; ע"פ 3295/09; ע"פ 3300/09; ע"פ 3301/09; ע"פ 3303/09; ע"פ 3304/09; ע"פ 3305/09: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 23.2.09 בתפ"ח 1226/04 שניתן על ידי השופטים אורי שוהם, רענן בן-יוסף ויהודית שבח תאריכי הישיבות: י"ח בשבט התשע"א (23.01.11) ט' בכסלו התשע"א (16.11.10) בשם המערער ב-ע"פ 2996/09: עו"ד צבי אבנון בשם המערער ב-ע"פ 3295/09: עו"ד אהרון רוזה בשם המערער 1 ב-ע"פ 3110/09:עו"ד אבי חימי בשם המערער 2 ב-ע"פ 3110/09:עו"ד דוד יפתח, עו"ד שרמן משה בשם המערער ב-ע"פ 3114/09: עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד חיים יצחקי בשם המערער ב-ע"פ 3175/09: עו"ד גלאון קפלנסקי, עו"ד לירון שרקוביק בשם המערער ב-ע"פ 3300/09: עו"ד תומר אורינוב, עו"ד נועה רדין בשם המערער ב-ע"פ 3301/09: עו"ד אורי קינן בשם המערער ב-ע"פ 3303/09: עו"ד שרון ינקו בשם המערער ב-ע"פ 3304/09: עו"ד יקטרינה צווטקוב בשם המערער ב-ע"פ 3305/09: עו"ד עופר בן-נתן בשם המבקש ב- בש"פ 2598/09: עו"ד שרון קינן בשם המשיבה : עו"ד איתי פרוסט, עו"ד רחל אבישר-אבלס עו"ד גבריאלה ליברמן-קובי פסק-דין א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים א' שהם, י' שבח, ר' בן-יוסף) מיום 23.2.09, בתיק פ"ח 1226/04, בגדרו הורשעו המערערים בחברות בארגון פשיעה, בסחר בסמים ובעבירות נוספות ונגזרו עליהם עונשי מאסר שונים. רקע ב. כתב האישום שהוגש נגד המערערים ונגד נאשמים נוספים (שערכו הסדרי טיעון) מגולל פרשה של סחר בסמים שנעשה, כנטען, באופן שיטתי, מאורגן ומתמשך לאורך תקופה ארוכה. ברקע הפרשה שתי קבוצות של סוחרי סמים – האחת מלוד והשניה מיפו. הטענה העיקרית בבסיס כתב האישום היא, כי שתי הקבוצות פעלו כארגוני פשיעה (כהגדרתם בחוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003). להלן יובאו בקצרה הרקע לפרשה ופרטי כתב האישום. בהמשך יפורטו האישומים הקונקרטיים שיוחסו לכל אחד מן המערערים, ויידון עניינם. ג. כנטען בכתב האישום, החל ממועד לא ידוע ולפחות מראשית שנת 2004, פעלו המערערים מוחמד שורפי (המערער בע"פ 3295/09), חאפז שורפי (המערער בע"פ 3300/09), סמי סקא (המערער בע"פ 3304/09), סמיר שורפי (המערער בע"פ 3301/09), עאטף שורפי (המערער בע"פ 3305/09) ונאשמים נוספים (כולם להלן חברי הארגון מיפו) בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לרכוש, להחזיק ולהפיץ סמים מסוג הרואין וקוקאין, סמים מסוכנים לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973. כנטען, בראש הארגון היפואי עמדו מוחמד וחאפז שורפי והם שגייסו את החברים הנוספים, שילמו את שכרם, ודאגו לרכישת הסם, לחלוקתו ולמכירתו. בנוסף, ניהלו השניים את הקשר עם חברי הארגון מלוד. המערער סמי סקא היה, כנטען, פעיל בארגון ובתפקידו היה שותף לרכישת הסם ולהעברתו מלוד ליפו, כן היה אחראי על ניהול מסגרת ההפצה והמכירה של הסם. המערער סמיר שורפי היה כנטען פעיל בארגון, ובתפקידו היה אף הוא אחראי על ניהול מסגרת ההפצה והמכירה של הסם, הוא הדין לגבי המערער עאטף שורפי. ד. כנטען בכתב האישום, באותה תקופה, פעלו המערערים מוסא אבו שחאדה (המערער בע"פ 3110/09), עומר אבו שחאדה (המערער בע"פ 3114/09), שחאדה אבו שחאדה (המערער בע"פ 3110/09), אחמד דבור (המערער בע"פ 2996/09), מחמוד סרסור (המערער בע"פ 3175/09), מחמוד ג'עסוס (המערער בע"פ 3303/09) ונאשמים נוספים (כולם להלן חברי הארגון מלוד) בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לרכוש, לייצר, להחזיק ולספק סמים מסוכנים. כנטען, בראש הארגון עמדו מוסא ועומר אבו שחאדה. השניים היו אחראים על התקשרות עם ספקי הסם, על עיבודו של הסם על איכותו ועל אספקתו לרוכשים. נוסף על כך, החזיק עומר אבו שחאדה במשרד להמרת כספים, אותו רשם על שמם של אחרים על מנת להסוות את בעלותו; וכן הלבין את כספים שהתקבלו כתוצאה מהסחר, באמצעות השקעתם בנכסים שונים. מוסא אבו שחאדה, היה אחראי על רכישת הסמים בהתאם להזמנות שנתקבלו; ניהל את הקשר מול ספקי הסמים ומול מעבדי הסם; ופיקח על ניודו באמצעות בלדרים. שחאדה אבו שחאדה היה פעיל בארגון, ובתקופה הרלבנטית סחר בסם עם ארגון הפשיעה מיפו, והחזיק ברשותו סמים מסוכנים. אחמד דבור ומחמוד סרסור שימשו כספקי סמים קבועים של הארגון. מחמוד ג'עסוס שימש כבלדר של הארגון – תפקידו היה העברת הסם מהארגון בלוד לארגון היפואי. ה. באישום הראשון שבכתב האישום מתוארות למעלה משישים עסקאות שונות שנעשו בין הארגון היפואי לארגון מלוד. על פי הנטען, החל מראשית שנת 2004 חברו שני הארגונים כדי להעביר סמים מהארגון מלוד לארגון מיפו. נטען, כי באופן יום-יומי הזמין הארגון היפואי סמים מהארגון מלוד, ובהתאם, נערכו מפגשי מסירה בהם סופקו ההזמנות. הוסף, כי במסגרת ההתקשרות נערכה מערכת התחשבנויות והתקיים מנגנון לבקרת איכות הסם המועבר. כן תואר, כי במסגרת הקשר בין הארגונים נעשה שימוש בשפה ובמלות קוד ייחודיות לצרכי הסחר. באישום השני תוארה הפצת הסם בידי הארגון היפואי. על פי הנטען, במשך התקופה רכש הארגון היפואי סמים מסוכנים מהארגון מלוד. ראשי הארגון היו מנחים את אנשיהם להתייצב במקומות מפגש שונים שנקבעו מראש עם ספקי הסמים מלוד, לקבל את הסם לידיהם ולהעבירו בצורה נסתרת אל בתי חברי הארגון. את הסם שהתקבל היו מעבדים (דהיינו, מזקקים, שוקלים ומחלקים למנות וכדומה) ולאחר מכן, בהתאם להנחיית ראשי הארגון, מפיצים לצרכנים או למפיצי-משנה. כל מפיץ היה מוכר עשרות עד מאות מנות סם מדי יום. באישום השלישי שבכתב האישום תוארו עסקאות הסמים שביצע הארגון מלוד. כנטען, חברי הארגון מלוד סחרו בסמים מסוכנים בינם לבין עצמם ועם אחרים. תוארו למעלה ממאה אישומים שונים שמהותם עסקאות בסם מסוכן במסגרת ארגון הפשיעה (אישומים אלו יתוארו בהרחבה בחלק הפרטני להלן). באישום הרביעי שבכתב האישום תואר האופן בו הלבין המערער עומר אבו שחאדה את הכספים שהרויח כתוצאה מן הסחר בסמים במסגרת הארגון, וזאת באמצעות ניסיון להסוואת מקורם על ידי ניהול עסק לשירותי מטבע ורכישת נכסים שונים (אישום זה יפורט בהרחבה בדיון בעניינו של עומר אבו שחאדה). ו. ביום 14.9.08 הכריע בית המשפט המחוזי את הדין. הכרעת הדין המקיפה מתפרסת על פני 368 עמודים ומורכבת מאחד-עשר פרקים. בפרקים הראשון והשני מתוארת הפרשה, מובא כתב האישום ומוצגות תגובות הנאשמים לו, אשר ככלל הכחישו את כל המיוחס להם. בפרק השלישי ובפרק העשירי דן בית המשפט בחוק מאבק בארגוני פשיעה, יישמו למקרה דנן, וקבע כי יש לראות בשני הארגונים ארגוני פשע כהגדרתם בחוק. בפרקים הרביעי והחמישי דן בית המשפט בהאזנות הסתר ובמעמדן הראייתי, וקבע כי ההיתר שניתן לביצוע האזנות הסתר בפרשה זו ניתן כדין, כי זיהוי קולות הנאשמים נעשה כּדּין, ולבסוף אישר את כל האזנות הסתר שהוגשו. בפרק השישי דן בית המשפט באמרותיה של אחת הנאשמות בפרשה (סינא מוגרבי) אשר מסרה דברים במועדים שונים במסגרת הסכם לשמש כעדת מדינה, אך לבסוף חזרה בה ממנו. בית המשפט הכשיר את אמרותיה כראיות. בפרק השביעי דן בית המשפט בעדויות ואמרות של עדים נוספים. ככלל מצא בית המשפט את כל העדויות והאמרות שהובאו על ידי המדינה מהימנות, והכשיר אותן כראיות. בפרק השמיני דן בית המשפט באישום כנגד מקצת הנאשמים בהלבנת הון. בפרק התשיעי הוצגו ראיות ההגנה וסיכומי הצדדים ביחס לכל נאשם ונאשם. בית המשפט דן בכל אחד מן הנאשמים פרטנית וקבע לגבי הרוב המכריע של סעיפי האישום, כי הנאשמים אשמים במיוחס להם. הפרק האחד-עשר הוא סיכום פסק הדין. יוער, כי פסק הדין איננו מתייחס באופן פרטני לכל אחת מעסקאות הסמים הפרטניות המתוארות בכתב האישום, אולם מקביעותיו של בית המשפט עולה כי חומר הראיות – ובעיקר האזנות הסתר – מבסס את הנטען בכתב האישום ביחס לעסקאות אלה. ז. גזר הדין ניתן ביום 23.2.09, בחלקו הראשון שירטט בית המשפט את העקרונות שהנחו אותו בעת גזירת הדין: (1) מעמד הנאשם - בית המשפט חילק את הנאשמים בפרשה לחמש קבוצות, בהתאם לחומרת המעשים בהם הורשעו: ראשי הארגון; פעילים בארגון; חברים בארגון; נאשמים שביצעו עבירות סמים שלא במסגרת הארגון; ונאשם נוסף שלא הורשע בעבירות אלו (לעניין חלוקה זו יפורט בהמשך). (2) נקבע, כי אין להטיל עונשים נפרדים ומצטברים על כל אחת מעבירות הסמים, הגם שמדובר בריבוי עבירות. באשר לעבירות הנלוות נקבע, כי רק הללו שאינן קשורות לעבירות הסמים, כגון עבירות תעבורה ועבירת הלבנת ההון שיוחסו לחלק מן הנאשמים, מחייבות ענישה נפרדת; (3) באשר לחוק מאבק בארגוני הפשיעה נקבע, כי מדובר בחוק חדש שנחקק בסמוך למועד ביצוע העבירות וטרם זכה לפיתוח משפטי נרחב, ומכך מתחייב כי לא תמוצה מלוא חומרת הדין בגינו. עם זאת נקבע, כי העונשים שיוטלו בגינו ירוצו במצטבר; (4) כתב האישום המקורי כלל עשרים וחמישה נאשמים. חלקם הגיעו להסדרי טיעון בשלבים שונים של ההליך, הורשעו בהתאם להודאותיהם ודינם נגזר לעונשים שונים. נקבע, כי הגם שאין להקיש מגזר דינם של אותם נאשמים שהגיעו להסדר טיעון לגזר דינם של הנאשמים שלא עשו זאת, עדיין ילקח בחשבון, במידת מה, גזר דינם של הנאשמים שהגיעו להסדר, כשיקול לקולה. הוסף, כי מרבית הנאשמים שלא הגיעו להסדר טיעון הורשעו גם בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה כך ששיקול זה גם הוא אינו תומך בטענות בדבר הצורך באחידות הענישה במקרה דנן; (5) באשר להטלת קנסות נקבע, כי הבכורה תינתן לשאלת הרווחים שהפיק הנאשם הקונקרטי מן העבירות. עוד נקבע, כי יינתן משקל גם ליכולתו הכלכלית של הנאשם. הוסף, כי כל מקרה יישקל לגופו תוך איזון כלל השיקולים הרלבנטיים; (6) נקבע, כי כשיקול לקולה תילקח בחשבון תקופת שהיה בחלופת מעצר במעצר בית, אם כי הודגש שזמן השהיה לא ינוכה במלואו מתקופת המאסר שתיגזר; (7) באשר לנושא החילוט נקבע, כי כיון שהנאשמים כולם (למעט אחד) הורשעו כסוחרי סמים, יחולט רכוש הקשור לסחר זה. בחלקו השני של גזר הדין פירט בית המשפט לגבי כל נאשם את טיעוני שני הצדדים לעונש ואת הכרעתו, תוך התייחסות לשיקולים הכלליים שהוצגו, וגם לשיקולים הפרטניים הנוגעים לכל אחד מהנאשמים. גזרי הדין יפורטו להלן, לאחר העיסוק הפרטני בעבירות שיוחסו לכל אחד ואחד מהנאשמים. ואולם בטרם נפנה לדון באלה, נידרש לשאלות הכלליות הנוגעות למערערים כולם. הערעורים שלפנינו ח. המערערים טוענים הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. טענותיהם נחלקות לשניים: (1) טענות כלליות המשותפות לכל המערערים או למרביתם; (2) טענות פרטניות הנוגעות אישית למערער ספציפי. בהתאם, פסק דיננו ייחלק באופן הבא: ראשית, יידונו הטענות הכלליות הנוגעות לכלל המערערים או למרביתם; שנית, יידון ערעורו הפרטני של כל מערער בנפרד; לבסוף, יידון גזר הדין של כלל המערערים. חלק ראשון - טענות כלליות ארגון פשיעה ט. האם יש לראות בשתי הקבוצות ארגוני פשיעה כמשמעם בחוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003? זוהי שאלה עיקרית אשר לפתחנו. בית המשפט המחוזי הכריע בפסק דינו, כי התשובה על שאלה זו בחיוב; בית המשפט דן באופן מעמיק ויסודי בשאלה תוך שהוא נדרש לרקע לחקיקת החוק, לדעות מלומדים ולמשפט משוה. נעמוד בקצרה על עיקרי הכרעתו. הכרעת בית המשפט המחוזי לעניין ארגון פשיעה י. בראשית הדברים קבע בית המשפט, כי הרקע לחקיקת החוק (כפי שנלמד מדברי ההסבר) היה הצורך בהתמודדות חקיקתית עם תופעת ארגוני הפשיעה והקשיים המשפטיים השונים אשר קיומם של ארגונים כאלה מעמיד בפני הרשויות. לאחר מכן, סקר בית המשפט את ההתפתחות שחלה בדיון הציבורי בישראל בכל הנוגע לארגונים אלה. בית המשפט הוסיף וציין, כי אימוץ אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן בין-לאומי (United Nations Convention against Transnational Crime - להלן אמנת פלרמו) היה הזרז העיקרי לקבלתו של החוק. בית המשפט הדגיש, כי החוק ייחודי למדינת ישראל במובן זה שההגדרות שבו יועדו להתמודד עם הבעיות הייחודיות לה. כך למשל, החוק נועד לכלול בתוכו פעילויות של ארגוני טרור; וכוון להתארגנויות עברייניות הקיימות בארץ כיום, הנבדלות מארגוני פשיעה "קלאסיים" המוכרים ממחוזות שונים מעבר לים. יא. בית המשפט קבע, כי הגדרת המונח "ארגון פשיעה" שבסעיף ההגדרות בחוק, היא מרחיבה וכוללנית, וכי משמעות הדבר היא, שיש לצקת בה תוכן בדרך של פרשנות ראויה על פי אמות המידה של הדין הישראלי. בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה החוק למעשה מחזיר "בדלת האחורית" את דוקטרינת האחריות הסולידרית של קושרים למעשי חבריהם. בית המשפט קבע, כי חוק מאבק בארגוני הפשיעה מתייחס לארגון פשיעה במשמעותו המוסדית, וכי אין הדבר דומה לקשירת קשר בין חבר אנשים - שהוא מקרה בו אין נדרשת מסגרת ארגונית הפועלת בתבנית מאורגנת ושיטתית כנדרש מארגון פשיעה. נקבע, כי אחריותם של ראשי ארגוני הפשיעה נובעת מעצם תפקידם ומעמדם, ולא משום שהם נתפסים כאחראים למעשי חבריהם. דהיינו, אין חוק מאבק בארגוני הפשיעה מטיל אחריות על ראשי הארגון למעשיהם הפליליים של חברי הארגון, אלא הם ישאו באחריות פלילית כראשי ארגון על שאיפשרו את קיומה של המסגרת בגדרה נעברו העבירות. יב. סוגיה נוספת אליה נדרש בית המשפט היא סוגיית היחס שבין מעמדם של פעילי ארגוני הפשיעה וחבריהם לבין המוגדרים כ"מבצעים בצוותא". בית המשפט קבע, כי ההבחנה בין השניים נמצאת בהיבט הארגוני והמוסדי המאפיין ארגון פשיעה לעומת התחברות של בודדים לביצוע עבירה פלילית, שבמסגרתה אחראי כל שותף לחלק מסוים המגבש את המעשה הפלילי. נקבע, כי משקלו של כל מעשה עברייני כשהוא נעשה במסגרת ארגון פשיעה, גבוה ממשקלו כשהוא מבוצע כשלעצמו, שכן הפעולות נעשות גם כדי להשיג את המטרות הארגוניות; קרי, הן בעלות כוח אגבורי סינרגטי. במלים אחרות: לפעולות העברייניות הנעשות במסגרת ארגון פשיעה משקל מצרפי הגבוה מסך משקלן של אותן עבירות בביצוע שלא במסגרת זו. בהמשך דבריו סקר בית המשפט את עמדות הצדדים ביחס לשאלה כיצד יוגדר ארגון פשיעה. לא ראינו לחזור על הדברים מפני שעל רובם ככולם חזרו הצדדים בטיעוניהם לפנינו, והדברים יידונו בהרחבה בהמשך. יג. עוד נדרש בית המשפט לעמדותיהם של מלומדים שונים באשר להגדרת המונח "ארגון פשיעה", וכן לאמנת פלרמו שבעקבותיה נחקק החוק, ולפסיקה בארצות-הברית. בהמשך דברינו נתייחס גם לכך, אם כי נאמר כבר עתה שבית המשפט הצביע על שתי עמדות שונות ביחס לפרמטרים הנדרשים להגדרת "ארגון פשיעה". הראשונה כוללת שלושה אלמנטים בסיסיים בלבד: המשכיות הארגון ויציבותו; שיטתיות פעילותו; והתקיימות מבנה היררכי. העמדה השניה טוענת כי מאפיינים הכרחיים יהיו: רצון להפקת רווח חומרי; היררכיה; שמירת סודיות; שימוש באמצעי הפחדה ואלימות; ומאפיינים הכרחיים נוספים. יד. לבסוף, פנה בית המשפט לבחינת השאלה העיקרית - מהי הפרשנות הראויה למונח "ארגון פשיעה" על פי חוק מאבק בארגוני הפשיעה. בית המשפט קבע, כאמור, כי יש להתאים את ההגדרה הרחבה הקיימת בחוק בדרך פרשנית למציאות המיוחדת השוררת במדינת ישראל. בית המשפט קבע, כי המפתח לפרשנות הראויה נעוץ במבנה המוסדי של הארגון, המבדילו מהתארגנות עבריינית אחרת. כן נקבע, כי ניתן להצביע על ארגון פשיעה כאשר מדובר במכניזם עברייני בו ניתן לזהות את ראשי הארגון, פעיליו המרכזיים והמבצעים בשטח, ועל "קוי המתאר" המחברים ביניהם. כלומר, נדרשת היררכיה כלשהי. עוד נקבע, כי הפעילות צריכה להיות מתמשכת, במובן זה שאין לפעילות מועד סיום, דבר המעיד על יציבותו של הארגון ועל הרצון להבטיח את שרידותו והמשך קיומו גם כאשר חלק מחבריו מנועים מפעילות וגם כאשר הרכבו האנושי השתנה. נסכם איפוא, אליבא דבית המשפט המחוזי התנאים הבסיסיים הנדרשים לקיומו של ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק הם אלה: (1) התארגנות עבריינית שיטתית; (2) בעלת מבנה היררכי, המאפשר לזהות קשר בין הגורמים השונים בארגון (3) ומתמשכת - קרי, רצופה ללא הגדרת מועד סיום; ללא תלות באנשים ספציפיים; ועם דפוסי פעולה ברורים ונשנים. טו. בית המשפט דחה את הטענות לפיהן נדרשים אלמנטים נוספים כגון מנגנוני משמעת פנים-ארגוניים; מנגנוני תגובה אלימים לאיומים המופנים כלפי הארגון מבחוץ; מעורבות בפעילות או בקשרים בינלאומיים וכדומה. כן הוסף, שארגון פשיעה יכול לעסוק בתחום פעילות עבריינית אחד ואין מתחייב שיחלוש על מספר תחומי עבריינות. באשר ליסוד המחשבה הפלילית נקבע, כי יש להוכיח את מודעותו של המבצע לכך שפעילותו נעשית במסגרת המוסדית של ארגון הפשיעה - מודעות הנלמדת, בין היתר, מקיומו של קשר או מגע בין הדרגים השונים בארגון. טז. בסיום הכרעת דינו, בחן בית המשפט את התקיימות המאפיינים האלה על הארגונים מלוד ומיפו, והגיע למסקנה - כי בשני המקרים הוכח קיומו של ארגון פשיעה. באשר לארגון מיפו נקבע, כי הארגון שם לו למטרה לעסוק בסחר בסמים, בהיקף נרחב ולהפיק מכך רווח חומרי רב ככל הניתן. פעילותו המרכזית של הארגון התבטאה ביבוא סמים מהארגון מלוד, עיבוד הסם והפצתו לצרכנים ביפו ובסביבותיה. הארגון דאג לגייס לשורותיו חברים נוספים כדי להבטיח מאגר גדול דיו של חברים לצורך עמידה במטרותיו. התשתית הארגונית כללה גם תקשורת שוטפת בין חברי הארגון, בינם לבין הארגון מלוד ובינם לבין צרכני הסם. נקבע, כי גם צי הרכב אשר היה ברשות חברי הארגון, שלאחר מעצרם טענו רובם כי אין בידם די כסף להחזיק כל רכב, מעיד על ההתארגנות השיטתית. על כך נוספה רשימת הלקוחות אשר החליפה ידיים בין ראשי הארגון, ושמוכיחה כי מדובר בגוף צרכני קבוע, דבר הנלמד גם מכך שהלקוחות פנו אל הארגון כארגון המספק סם ולא בשל קשר ישיר בין ספק ספציפי לצרכן מסוים. שיטתיות הארגון נלמדה גם ממערך העיבוד וההפצה הנרחב שהקים (הכולל בין היתר: מוקדי עיבוד לסם, מוקדי הפצה, עבודה במשמרות ועוד). בכל אלה מילא הארגון את הדרישה להתארגנות עבריינית שיטתית. נקבע, כי חברי הארגון, וכן הללו שגויסו לו, ידעו כי ישנה מערכת היררכית ברורה, והכירו את ראשי הארגון כמו גם את הממונים הישירים על החברים והמגויסים. בכך התמלאה הדרישה למבנה היררכי. מאפיין נוסף שצוין בפסק הדין היה התגמול הכספי אשר ניתן לחברי הארגון - שהלך ותפח ככל שגדל נפח פעילות הארגון, כמו גם מנגנון ערבות הדדית בין חברי הארגון כאשר מי מחבריו נדרש לתשלום ערבות לשם שחרורו ממעצר. על התמשכות פעילותו של הארגון נלמד מכך, שגם כאשר אחד מראשיו או חבריו שהו בכלא, המשיך הארגון לפעול כהרגלו. יז. באשר לארגון מלוד נאמר, כי אין חולק שמדובר בחבר אנשים אשר פעל בתחום הסמים המסוכנים, ושעסקו ברכישת סמים בכמות סיטונית מספקים שונים. הסמים שנתקבלו סופקו לגורמים אחרים, בין היתר לארגון מיפו. התמורה הכספית שנתקבלה היתה בהיקף רב ביותר. נקבע, כי אף בארגון מלוד מתקיימים היסודות הנדרשים לצורך הגדרתו כארגון פשיעה. באשר לקיומה של התארגנות עבריינית שיטתית נקבע, כי לרשות ראשי הארגון עמדה רשימת לקוחות וספקים; כי נוהלו בין אנשי הארגון מאות רבות של שיחות בהן השתמשו אנשי הארגון בשפת קודים ותיאמו מועדי הספקה. תוארו לפחות שני מקרים (סעיפים 7 ו-85 לאישום השלישי) בהם נעשה ניסיון להבריח סמים לכלא, דבר המהוה סממן נוסף להיות הארגון ארגון פשיעה. כמויות הסם הגדולות שהחזיק הארגון מחזקות אף הן את הקביעה, כי מדובר בארגון פשיעה. באשר לקיומה של היררכיה נקבע, כי מוסא ועומר אבו שחאדה שימשו כראשי הארגון, כשביניהם חלוקת תפקידים. נקבע כי הארגון פעל במתכונת היררכית בעל חלוקת תפקידים ברורה בין ראשי הארגון, בלדרי הסמים, מעבדי הסם וספקיו. נקבע, כי הפעילות היתה מתמשכת, נעשתה באופן שיטתי ומובנה, ללא הגדרת מועד סיום או הגבלה בזמן. על יסוד האמור נבחנו הראיות בהקשר לביצוע העבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, ביחס לכל אחד מהנאשמים בשני הארגונים. הערעורים יח. כאמור, עיקר הערעורים עניינם בשאלת מפתח זו. ניתן לחלק את טענות המערערים בעניין זה לשתי קבוצות: (א) טענות בדבר כלליות החוק ועמימותו, והפרשנות המרחיבה שניתנה לו בבית המשפט קמא; (ב) פרמטרים נחוצים לקיומו של ארגון פשיעה, אשר אינם מתקיימים במקרה דנא. נעמוד על הדברים להלן. טענות המערערים בדבר כלליות החוק ועמימותו: יט. סוג הטענות הראשון שמעלים המערערים, נוגע כאמור, לטענות בדבר כלליות החוק ועמימותו. לשם הנוחות, נביא את סעיף 1 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה כלשונו: ארגון פשיעה - חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה- אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו; אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה; אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום; אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות. ככלל, נטען כי המחוקק סתם ולא פירש מהי "פעילות בתבנית מאורגנת ושיטתית"; ובית המשפט, בהעניקו לכך פרשנות מרחיבה, חרג מכוונתו המקורית של החוק וממטרותיו. נטען, כי החוק נועד להתמודד עם ארגונים פליליים "קלאסיים" ועם תופעת הפשע המאורגן ולא עם כל התארגנות עבריינית או כנופיה מקומית. בהקשר זה עיקר טענותיהם של המערערים הן אלה: חריגה מכללי פרשנות מקובלים ופגיעה בעקרון החוקיות: נטען, כי עקרון החוקיות הוא מאבני המסד של החוק הפלילי, וכי הפרשנות הרחבה שהעניק בית המשפט להגדרות סעיף 1 לחוק פוגעת בעיקרון לפיו יש לפרש דבר חקיקה באופן המקל עם הנאשם. עוד נטען, כי חרג בית המשפט מהעיקרון לפיו בהפעלת חוק חדש אשר נכנס לתוקף בסמוך לפני תחילת המעשים הפליליים, אין למצות את מלוא חומר הדין עם הנאשמים. פגיעה בעקרון המידתיות בענישה: נטען, כי הענישה הכבדה הקבועה בחוק יחד עם הפרשנות המרחיבה שניתנה לו, מביאות למצב שבו אין הענישה שהושתה על המערערים מידתית ביחס לחומרת מעשיהם. טענות המערערים בדבר פרמטרים נדרשים לקיומו של ארגון פשיעה: כ. טוענים המערערים, כי בית המשפט נשען על רשימה מצומצמת מדי של פרמטרים הנדרשים לקיומו של ארגון פשיעה - פרמטרים המתקיימים כמעט בכל התארגנות עבריינית רגילה, ובכך הפך את חוק מאבק בארגוני הפשיעה לחוק רחב המביא בגדריו התנהגויות שאותן לא התכוון המחוקק לכלול. כן נטען, כי אף הפרמטרים אותם כלל בית המשפט כתנאי לקיומו של ארגון פשיעה, פורשו על ידיו באופן מרחיב. המערערים טוענים כי דעות מלומדים, הפסיקה המשוה ופרשנות תכליתית של החוק מובילות למסקנה, כי כדי לקבוע שהתקיים ארגון פשיעה יש להוכיח את התקיימותם של ארבעה-עשר הפרמטרים הבאים, או לכל הפחות את הדומיננטיים שבהם: (1) מבנה ארגוני היררכי - נטען, כי זהו מאפיין מרכזי הכרחי. נטען, כי נדרש שיהיו ראשי ארגון - מתווי המדיניות, מכלכלי הכספים ופותרי הבעיות; דרג ביניים - דרג ביצועי לא הכרחי המקבל הוראות והנחיות ומעבירן הלאה; ו"חיילי" השטח - הדרג המבצע את הפעילות הפלילית גופא. נטען, כי נדרש שיהיה נתק בין דרג ראשי הארגון לדרג הביצועי; (2) חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה בתוך הארגון - קיומן של פונקציות שונות קבועות ומוגדרות בהתאם להתויית ראשי הארגון, תוך שזהות מאיישי התפקידים אינה חשובה; (3) שיטות פעולה מוגדרות וקבועות - שיטות הפעולה של הארגון נקבעות על ידי ראשי הארגון ומפוקחות על ידיהם, הן קבועות, מוגדרות ומכסות את כל תהליך התפעול של הארגון; (4) קיום נמשך של הארגון ומהותו הנבדלת - נטען, כי זהו מאפיין מרכזי נוסף. וכי קיום נמשך של הארגון, אף בתקופה בה אין נעשית פעילות עבריינית, הוא ממאפייניו המובהקים של ארגון פשיעה. פרמטר נוסף בהקשר זה הוא מהותו הנבדלת של הארגון, דהיינו, מסגרת ארגונית בעלת קיום החורג מן הקשרים המתהוים באופן טבעי כתוצאה מביצוע העבירות; (5) שאיפה מתמדת לשרידות ולהגדלת כוחו של הארגון - פועל יוצא של הרצון להבטיח קיום מתמשך הוא שאיפת הארגון להתקיים לאורך זמן ולהגדיל את משאבי האנוש שלו, לשם הבטחת קיום מטרותיו; (6) פעולה במספר תחומים - נטען, כי נוכח מהותו הנבדלת של הארגון, יפעל במספר תחומים כדי להגשים את מטרותיו; (7) הון, כספים וציוד של הארגון - נדרש, כי לארגון יהיה הון עצמי, המוזן מרווחי הארגון, וכי ראשי הארגון ידאגו למצאי הציוד ולהתחדשותו. בנוסף, נדרש כי ראשי הארגון ידאגו לתשלום משכורות לאנשיהם; (8) קיום גוף צרכני לארגון - שאיפה לקיום מאגר לקוחות קבוע ויציב, וזאת בין היתר כדי להבטיח שליטה בשוק והצלחה כלכלית נמשכת; (9) העזרות ביועצים מקצועיים - פעמים רבות ייעזר ארגון פשיעה בבעלי מקצוע חיצוניים (כגון רואי חשבון ועורכי דין) לשם הגברת יעילות פעולותיו ובטיחותן; (10) מנגנוני משמעת פנים-ארגוניים - זהו לטענת המערערים אחד מן הפרמטרים המרכזיים הנוספים. מנגנון המשמעת מצוי בשליטת ראשי הארגון ונועד להבטיח צייתנות מוחלטת. נטען, כי מנגנון משמעת שכזה עושה שימוש בדרכים אלימות; (11) מנגנוני תגובה אלימים לאיומים כלפי הארגון מבחוץ ומנגנוני גביית חוב אלימים - נטען, כי לשם שרידותם יש לארגוני הפשיעה לעתים מנגנוני תגובה אלימים לשם התמודדות עם איומים, חיצוניים ולשם גביית חובות; (12) מערכת פנימית של תמיכה הדדית - בשל מהותו הנבדלת של הארגון ושאיפתו לשרוד יקיים מנגנון של עזרה הדדית ותמיכה בחברים; (13) פעילות בינלאומית - נטען, כי בעידן הנוכחי יהיו ארגונים רבים מעורבים בפעילות ובקשרים בינלאומיים; (14) חדירה לזרועות השלטון - נטען, כי זהו פרמטר מובהק נוסף, וכי ארגוני פשיעה ינסו לחדור לזרועות השלטון השונות במטרה לשמור על שרידותו של הארגון ולשם קידום מטרותיו. כא. נטען, כי שגה בית המשפט, ביחס לכל אחד מהארגונים נשוא ענייננו, עת קבע כי מדובר בארגוני פשיעה, שעה שלא הוכחה מסה ראייתית קריטית המוכיחה את המעבר מגדריה של התקשרות פלילית "רגילה" לגדרו של ארגון פשיעה. נטען, כי בחינת הפרמטרים שנמנו, בדגש על הקריטיים שבהם, מוכיחה כי אין אלה ארגוני פשיעה. טענות אלה ייבחנו לגופן בהמשך, אך נקדים ונאמר, כי טענתם העיקרית של המערערים היא כי לא התקיימה היררכיה ארגונית ובודאי שלא חלוקת תפקידים מסודרת; כי המערערים עסקו בסחר רגיל בסמים שלא במסגרת מאורגנת, ומכל מקום שלא מתוך כוונה לקיים ארגון בעל המשכיות; כי לא הופעלה אלימות כלשהי, לא היו מנגנוני משמעת ולא התקיימו מאפיינים ארגוניים, למעט היכרות מסוימת בין חלק מן המערערים כתוצאה של קשרי משפחה וקשרים עברייניים רגילים. טענות המדינה כב. לטענת המדינה יש להבחין בין "תנאי" לבין "מאפיין". נטען, כי ביריעה שפרסו המערערים, הכוללת משפט משוה, דברי מלומדים ופסיקה מקומית וזרה דובר אך ורק במאפיינים של ארגוני פשיעה, אך לא בתנאים הכרחיים בלעדיהם אין. נטען, כי הדבר מתיישב אף עם תכליתו של החוק אשר נועד ליתן כלים גמישים, שכן מעצם טבעה של התופעה נדרשת דינמיות מצד רשויות האכיפה נגד תחכומם של ארגוני הפשיעה. תנאים נוקשים - כך נטען - היו עלולים להביא למצב שבו יכול היה ארגון פשיעה מובהק לחמוק ממתן הדין אך ורק בשל אי קיומו של תנאי מסוים. דבר זה, לטענת המדינה, עולה אף מן האמור בהצעת החוק. נטען, כי ההבחנה בין מאפיין מובהק למאפיין הכרחי נתמכת הן לשונית - שהרי יש הבדל מילוני בין המלה "מובהק" למלה "הכרחי"; הן עובדתית - שכן לעתים יתקיימו ארגוני פשיעה במבנה רִשתי (network) ולא היררכי, מאפיין שלגביו נטען שהוא הכרחי; והן הגיונית - לארגוני פשיעה שונים מטרות שונות, מהן נובעים מאפיינים שונים; כך, למשל, מאפיין "הכרחי" של השחתת עובדי ציבור רלבנטי לארגון העוסק בהברחת סחורות לארץ, אך לא לארגון העוסק בגביית דמי חסות. כג. באשר לפרשנות הראויה למונח "ארגון פשיעה" טוענת המדינה, כי זו משתנה ממדינה למדינה בהתאם לשוני בדגשים הערכיים, באופי התופעות העברייניות ובמצוקות האזרחיות שהכלים המשפטיים נועדו ליתן להם מענה. נטען, כי במדינת ישראל בחר המחוקק במודע ובמוצהר לכונן הגדרה עצמאית ורחבה יותר מזו הקיימת במקומות אחרים בעולם, וזאת בשל האתגרים המיוחדים הנובעים ממאפייניה הייחודיים של המדינה. המדינה טוענת, כי עיון מעמיק בדברי ההסבר להצעת החוק, מוכיח טענה זו. נאמר כי ההבדל בין ארגון פשיעה וחבר עבריינים אינו טמון במימד של ביצוע העבירות במשותף, אלא בכך שבארגון הפשיעה מתקיים יסוד של מוסד עברייני עצמאי. כלומר, המימד המוסדי, "התבנית המוסדית" בלשונה של המשיבה, הוא אותו מאפיין "הכרחי" המבחין ארגון פשיעה מחבירה עבריינית רגילה; משמתקיים יסוד זה לפנינו ארגון פשיעה. יתר המאפיינים עליהם הצביעו המערערים יכולים לשמש כלים לזיהוי התארגנות מוסדית שכזו, אך אינם הכרחיים משנתקיים היסוד המוסדי. כך למשל, היררכיה עשויה ללמד על מבנה פעולה שמטרתו הבטחת קיומו של המוסד, מעבר להשלמת עבירה ספציפית; הוא הדין לגבי השחתה ציבורית - שנועדה אף היא לודא המשך קיומו של המוסד לאורך זמן, על ידי יצירת יציבות ו"שקט" באמצעות שיחוד אנשי ציבור. כללם של דברים: כל פעילות, ואף פעילות חוקית כשהיא נעשית בתבנית מוסדית, באופן "מאורגן, שיטתי ומתמשך" לשם הבטחת קיומו של ארגון הפשיעה עשויה להוות אינדיקציה. התבנית המוסדית יוצרת יסוד סינרגטי, כך שלכל עבירה המתבצעת במסגרת ארגון פשיעה נודעת שליליות יתירה. נטען, כי בית המשפט קמא בחן התנהגויות שונות של שני הארגונים והראה, אחת לאחת, כיצד טבועה בהן התנהגות מוסדית המגבשת אותם כארגון פשיעה. פרשת זוארץ כד. לאחר שנסתיימו הדיונים בתיק הנוכחי, וטרם ניתן פסק דיננו, באה לעולם פסיקתו של בית משפט זה בע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בהחלטתנו מיום 24.01.2011, הודענו לצדדים, כי יוכלו להגיב לתוכנו של פסק הדין זוארץ לעניין שאלת הגדרת "ארגון פשיעה" והשלכותיה להליך זה. נעמוד להלן בתמצית על תגובת המערערים, ועל תגובת המדינה. כה. לטענת המערערים מלמד פסק הדין בעניין זוארץ, שאין לראות בנשוא ענייננו "ארגוני פשיעה". לטענתם אליבא דפסק הדין נדרשים שני מאפיינים הכרחיים לצורך קיומו של ארגון פשיעה: היסוד האגבורי (הסינרגטי) והמשכיות, ויש להוכיח קיומם של "מבניות" ו"מאורגנות". נטען, כי במקרה דנא מדובר בחבורות של מוכרי סמים הנעדרות מבניות וארגון, ומתנהלות לכל היותר ככנופיות מקומיות, וודאי לא במבנה מאורגן, שיטתי והמשכי. נטען, כי שימוש במבחן השכל הישר עליו עומד בית המשפט בפסק הדין בעניין זוארץ מוביל אף הוא למסקנה זו. ביחס לארגון היפואי, נטען פרטנית, כי הוא נעדר כל מאפיין עזר לקביעת ארגון פשיעה, וכי מדובר בצרכן של הארגון מלוד, דבר המצביע על תלות בארגון אחר, ועל כן אין זו התארגנות מבנית נמשכת אלא התארגנות "רגילה" לסחר בסמים, אשר תחדל משיחדל הארגון מלוד לספק לה סמים; קרי אין מתקיים בה היסוד ההמשכי. עוד נטען, כי מפסק הדין זוארץ עולה, שגם בית המשפט סבור כי את החוק יש ליישם בזהירות רבה ביותר, וכי במקרה דנא, נוכח אי התקיימות המאפיינים ההכרחיים, ולמצער התקיימותם באופן חלש ביותר, יש לקבוע שאין מדובר בארגוני פשיעה. כו. מנגד טענה המדינה, כי פסק הדין בעניין זוארץ תומך בעמדתה באשר לפרשנות הנכונה לחוק המאבק בארגוני פשיעה, ומצדיק במקרה דנא את הרשעת המערערים בעבירה זו. נטען, כי מפסק הדין עולה, שיש לפרש את החוק נוכח דפוסיה העדכניים של ההתנהלות העבריינית בישראל, ומשכך, יש לזנוח דרישות שונות אשר ניתנו להגדרת "ארגוני פשיעה" במדינות אחרות בהן המציאות העבריינית שונה. נטען, כי נקודת המוצא של פסק הדין בעניין זוארץ היא שעבירה לפי החוק דנא נעוצה בעצם קיומו של ארגון פלילי בעל חיים עצמאיים משלו, ושמטרתו פעילות עבריינית; וכי חומרת המעשים הנעשים במסגרתו של הארגון נובעת ממשקלם האיגבורי הנובע ממהותם מיניה וביה. עוד נטען, כי מפסק הדין בעניין זוארץ עולה שזיהויו של ארגון פשיעה, אפשר שייעשה על ידי התבוננות בתמונה הכללית המתגלה מתוך חיבור כלל הראיות, וכי יש לאפשר לבית המשפט גמישות בהפעלת החוק. עוד נטען, כי בפסק הדין דחה בית משפט את זה טענת המערערים (שם, החוזרת כאן), לפיה חוק המאבק בארגוני פשיעה הֵחיָּה את דוקטרינת האחריות הסולידרית, שכן נקבע בפסק הדין מפורשות שלא תוטל אחריות פלילית על ראשי הארגון בגין מעשים בהם לא נטלו חלק, אלא בגין עצם אִפְשׁוּרה של המסגרת העבריינית לקיומם של מעשים אלה. נטען, כי פסק הדין בעניין זוארץ קובע ששני מאפייניו ההכרחיים של ארגון פשיעה הם מוסדיות והמשכיות, וכי הללו ללא ספק מתקיימים במקרה דנא. לבסוף נטען, כי מחומרת עבירות המקור שעברו אנשי הארגונים יחד עם הנסיבה המחמירה של ביצוען במסגרת ארגון פשיעה, נובע כי הענישה שהושתה על המערערים "נעשתה באופן שקול, מתון ומתוך מודעות לענישה המדורגת במסגרת החקיקה החדשה". דיון והכרעה כז. הורתו ולידתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה בהכרה, כי מדובר בתופעה עבריינית בעלת מאפיינים ייחודיים, הדורשים טיפול מיוחד במסגרת הדין הפלילי, טיפול שלא תמיד נמצאה לו תשובה הולמת בחוק הפלילי הקיים. דבר זה אינו שונה מהתפתחויות אחרות במשפט הפלילי הנועדות להדביק את ההתפתחויות בעבריינות עצמה - בגלובליזציה, בטכנולוגיה, בקלות התנועה ובקלות העברתם של מידע ומסרים, וכל כיוצא באלה, וקצר המצע מהשתרע. אמנם, תופעת הפשיעה המאורגנת היתה קיימת במדינת ישראל מזה זמן, ואף נדונה בשיח הציבורי וזכתה לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות (פרשת זוארץ, פסקאות 54-50 לפסק דינו של השופט לוי; מנחם אמיר "היש פשע מאורגן בישראל?" שערי משפט ב(3) (תשס"א) 321 (להלן אמיר תשס"א); גדי אשד "הפשיעה המאורגנת בישראל ובעולם - מגמות ותהליכים" המשפט י"א (תשס"ז) 499, 511 - להלן אשד), אך ההבשלה לכדי דבר חקיקה סדור הגיעה בסמוך לאחר כינונה של אמנת פלרמו לעניין זה (האמנה נחתמה בשנת 2000, אושררה בישראל בשנת 2006, ונכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.1.07) ובמקביל להכרה הציבורית הרחבה, כי קיים בישראל פשע מאורגן (ראו דברי הכנסת תשס"ב, 8237; דברי הסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ב-2002, הצעות חוק תשס"ב (3155), עמ' 762 - להלן דברי ההסבר). כח. שתי מטרות עיקריות שיוה המחוקק לנגדו בחקקו את חוק מאבק בארגוני הפשיעה: הראשונה מהותית - מאבק בפשיעה המאורגנת; השניה מעשית-משפטית - מתן פתרון לקשיים המשפטיים הראייתיים אשר נובעים ממבנהו הייחודי של ארגון הפשיעה. כאמור בדברי ההסבר: "[הצעת החוק] באה להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים" (דברי ההסבר, 762) הנה כי כן, לשם הגשמת המטרות עליהן עמדנו יצר המחוקק שני כלים, שלא היו מצויים דרך כלל במשפטנו הפלילי, כלים אלו נוצרו בסעיף 2 ובסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה (אליהם נידרש בהמשך): הראשון הוא האפשרות ליצור זיקה בין ראש ארגון פשיעה לבין עשיה פלילית של חבר הארגון אף שראש הארגון לא ביצע אותה באופן פיזי, וזאת בשל זמינות התשתית הארגונית במסגרתה בוצעו המעשים. השני, הכפלת עונשו של מי שביצע את מעשהו הפלילי במסגרת ארגון פשיעה, וזאת בקביעה כי משקלה של עבירה הנעברת במסגרת ארגון פשיעה גדול ממשקלה שלא במסגרת זו (כאמור בדברי ההסבר). כט. מהו אם כן "ארגון פשיעה"? זוהי שאלת המפתח אליה נדרשים אנו. משנענה על שאלה זו נידרש לשאלות הנוספות העומדות לפתחנו - האם הארגונים המדוברים הם ארגוני פשיעה. ככל שהמענה על שאלה זו יהא בחיוב - ונקדים ונאמר כבר כעת, כי התשובה היא בחיוב, אם כי לא ברף הגבוה ביותר של ארגוני הפשיעה - נידרש לשאלת חומרת העונש שהושת על המערערים; ואף פה נאמר כאן, כי סברנו שיש לילך כברת דרך מסוימת לכיוון המערערים, והדברים יבוארו. הגדרת ארגון פשיעה ל. טענתם הראשונה של המערערים היא, כאמור, כי ההגדרה הקיימת בחוק למונח "ארגון פשיעה" היא רחבה מני רחבה, רחבה מדי. נטען, כי כוונת המחוקק היתה להילחם בפשיעה מאורגנת "קלאסית" נוסח ארגוני פשיעה המוכרים לנו ממדינות הים דוגמת היאקוזה היפנית או המאפיה הסיציליאנית. ואולם, כך נטען, בשל ההגדרה הרחבה, עלולה כל התחברות עבריינית להיבלע במלתעותיו הדרקוניות של חוק מאבק בארגוני פשיעה. אין להלום טענה זו. המחוקק הישראלי בחר בכוונה תחילה בהגדרה רחבה, וכדי להקל על רשויות האכיפה בהתמודדות עם עולם הפשע שאינו קופא על שמריו, והקשוב עד מאוד לכל לאקונה ולכל סדק בנסותו להימלט מן הדין. באמצעות הגדרה "גמישה" בידי בתי המשפט להתאים את פרשנות החוק לשינויים בעולם הפשיעה הדינמי, ולהבטיח שתכליות החוק יוגשמו חרף שינויים בדפוסי הפעולה של ארגוני הפשיעה, וביחס לסוגים שונים של ארגוני פשיעה. ואכן, תיתכן התנהגות פלילית שבהחלט ניתן לסווגה כפשיעה מאורגנת אך שאינה עולה כדי "סינדיקט פלילי" (פרשת זוארץ, פסקה 59 לפסק דינו של השופט לוי). המחוקק הישראלי שראה לנגד עיניו קשת זו של התארגנויות, והבין אל נכון כי במדינת ישראל, תודה לאל, לא נתגבשו סינדיקטים שכאלה (כעולה מדברי הכנסת), למצער עד הנה ונקוה שגם בעתיד, בחר בכוונה תחילה שלא לכלול יסודות התנהגותיים שבמדינות אחרות, ואף באמנת פלרמו, מהוים תנאי הכרחי להגדרתם של ארגוני פשיעה; הללו היו מוציאים מגדרם את הפשיעה המאורגנת הקיימת בישראל. כך לא נכללו כתנאים הכרחיים יסודות כגון: חשאיות ההתארגנות, מבנה ארגוני היררכי, חדירה לזרועות השלטון וכדומה, בד בבד נמנעה אימוצה של הגדרה רחבה מדי על מנת שלא להביא בגדרי החוק התארגנויות חד פעמיות, התארגנויות פוליטיות וכדומה (פרשת זוארץ פסקה 60 לפסק דינו של השופט לוי). לא. בפרשת זוארץ נאמר, כי הנסיון לאפיין פשיעה מאורגנת באורח "מדעי" ופרדיגמטי נדון לכישלון שכן, ההגדרה תלוית תרבות, זמן ומקום, ומתגבשת בכל אתר ואתר משילוב כוחן של קבוצות עניין שונות של מלומדים ואנשי מעשה, בתי המשפט והמחוקק, והיא נגזרת מגבולותיה המוסריים של החברה ומהשקפתה ביחס לנושאים מסוימים (פרשת זוארץ, פסקה 61 לפסק דינו של השופט לוי; אמיר תשס"א, 335; מנחם אמיר "פשע מאורגן" פלילים ד (תשנ"ד) 190,189). לב. נשוב לסעיף 1 - הוא סעיף ההגדרות - לחוק מאבק בארגוני פשיעה, המגדיר ארגון פשיעה באופן הבא: "חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות" (ההדגשה הוספה). הא ותו לא. האם משמעות הדבר היא, כטענת המערערים, כי העדרה של הגדרה מצומצמת ובעלת תנאים הכרחיים מסוימים יביא לידי אכיפת יתר וראיית כל צל התחברות עבריינית כארגון פשיעה? התשובה אינה בחיוב. נכוחים, בכל הכבוד, דברי השופט לוי בפרשת זוארץ: "כשלעצמי אינני סבור כי היעדרה של הגדרה דווקנית ונוקשה של המונח 'ארגון פשיעה' או של יסודות אחרים בחוק מאבק בארגוני פשיעה הוא מכשול. אדרבא, היסוד הפתוח מכשיר את הקרקע להפעלתו של שיקול דעת אכיפתי - מצד גורמי החקירה, התביעה והשפיטה כאחד, והוא לדעתי כלי חיוני ביישומו של החוק... שיקול הדעת, בפרט זה השיפוטי, הוא אמצעי חשוב במניעתה של תחולת-יתר של החוק, כמו גם במאמץ להבטיח מפני תחולתו החסרה. קיומו הוא יסוד מוסד במשפטנו, אף כשמדובר בדיני העונשין" (שם, פסקה 62). נדרשת כמובן הזהירות הראויה, שלא תהא חלילה קלה האצבע על הדק הפעלת החוק. חשש זה אכן הובע בדיוני הכנסת ערב חקיקת החוק (דברי הכנסת, 8243; פרשת זוארץ פסקה 62 לפסק דינו של השופט לוי). אכן בהפעלתו של כל חוק נדרשת זהירות רבה, לא כל שכן חוק פלילי, וקל וחומר חוק פלילי בעל הגדרה רחבה, כדי שלא חלילה "יארע דבר תקלה" ויֵאָמֵר "על טמא - טהור, ועל טהור – טמא... על אסור - מותר ועל מותר - אסור" (ספרי דברים, קמ"ד). הגם שההגדרה המצויה בסעיף 1 לחוק רחבה, בתי המשפט הם היוצקים בה תוכן קונקרטי לפי שינויי הנסיבות, כך שהאיזון בין הגדרה רחבה לבין מלתעות דרקוניות מסור להם הן כפרשני החוק והן כמיישמיו במקרים קונקרטיים. בית משפט זה כבר ציין בעבר כי התרופה לגבולות מעורפלים של עבירה "אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4), 385, 406 - הנשיא ברק), ונכוחים הדברים גם למקרה דנא. ברי, עם זאת, כי אין הכוונה להפוך את החוק לשבשבת שכיוון תנועתה משתנה בכל רוח מצויה, ונחוצים "ליבה" או "גרעין" שניתן לזהותם ככלל בארגוני פשיעה באשר הם. לג. בפסק הדין בפרשת זוארץ עמד בית המשפט על גרעין של מאפיינים דומים אותו חולקות ההתארגנויות החוסות בגדרי ההגדרה "ארגון פשיעה". טרם נעמוד על תוכן הנאמר שם, נביא כפתיח את דברי השופט לוי: "אטעים מה שהוא, להשקפתי, מובן מאליו והכוונה היא כי גם בסוגיה זו אין לך תחליף למבחנו של השכל הישר. לא אטעה אם אעריך, כי את מרביתם של ארגוני הפשיעה הבאים בגדרו של החוק, ניתן יהיה לזהות באמצעות התבוננות באורח פעולתם" (שם, פסקה 62 לפסק דינו של השופט לוי). סיפת דברים אלה מזכירה את דברי השופט פוטר סטיוארט מבית המשפט העליון של ארה"ב, ואכן, בהמשך לדברים שצוטטו מפרשת זוארץ נטעים כי השכל הישר הוא יועץ חשוב בכל עת, חבר מכובד במועדון השיקולים. נבוא אם כן לדון בשאלה מה נדרש כדי לבוא בשעריו של החוק? מתי חוצה התארגנות עבריינית את הרוביקון והופכת מ"סתם" התארגנות עבריינית פלילית רגילה ל"ארגון פשיעה"? בית המשפט בפרשת זוארץ מציב שני יסודות בלעדיהם אין, שני מאפיינים הכרחיים לקיומו של ארגון פשיעה: מסגרת עצמאית - וארגון בר-קיימא: ראשית, מסגרת עצמאית - היות המסגרת בעלת קיום עצמאי ונפרד שאינו תלוי בפעולה עבריינית ספציפית (מה שבית המשפט המחוזי כינה "קיום מוסדי"). כלומר, עלינו לבחון האם ישנה "בריה" נפרדת שניתן להתייחס אליה באופן עצמאי, מעבר להתייחסות הפרטנית לכל אחד מחבריה. זו היא שאלת המפתח הראשונה בהבחנה בין "סתם" כנופיה או חבורה עבריינית לארגון פשיעה. שנית, ארגון בר קיימא - יצירת מסגרת בעלת המשכיות, שפעולתה אינה תחומה בזמן (מה שבית המשפט המחוזי כינה "המשכיות"). קרי, התמדה בפעילות הארגון לאורך זמן, והבטחת קיומו גם בעיתות של הפוגה מהפעילות העבריינית. כאן עלינו לשאול האם הארגון "מבקש לחיות חיים משלו" (בש"פ 5272/06 מדינת ישראל נ' מוסלי (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה), זוהי שאלת המפתח השניה. לד. שני מאפיינים מובהקים שאינם הכרחיים אך הם אינדיקציה חזקה לקיומו של ארגון פשיעה, ועל פי רוב יאפיינו ארגון פשיעה, הם: (1) היררכיה, ו-(2) התמקצעות וחלוקת תפקידים בארגון. היררכיה - מסגרת ארגונית בה ישנן דמויות מפתח המהוות ציר סביבו מתפתח ומתנהל ארגון הפשיעה. בארגון פשיעה "מתבקשת, דרך כלל, מידה של היררכיה בין חברי הארגון, אך אין להפריז בחשיבותה של זו" (פרשת זוארץ פסקה 65 לפסק דינו של השופט לוי; ההדגשה הוספה), דברים דומים נאמרו בבש"פ בן-ציון (בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון פ"ד נח(4), 83, 89 - השופט גרוניס; ההדגשה הוספה): "מדובר בקבוצת עבריינים בעלת מבנה מאורגן ולרוב היררכי, אשר פועלת לשם ביצוען של עבירות". נחזור ונדגיש שזהו מאפיין מובהק אך הוא אינו הכרחי. בהחלט יתכנו מבנים מוסדיים אחרים של התארגנות עבריינית שתחשב ארגון פשיעה אף שהמבנה אינו היררכי או שההיררכיה בו אינה מובהקת. כך למשל ייתכנו ארגוני פשיעה, בהם הארגון בנוי במבנה רִשתי, אך עדיין אין ספק כי בארגון פשיעה עסקינן. מאפיין מובהק נוסף הוא התמקצעות וחלוקת תפקידים בארגון - כל דמות במִצרף הארגוני מתמקצעת בתחומה ומשמשת בתפקידה במסגרת ההתארגנות הכוללת. נעיר, כי יתכנו מעברים בין התפקידים ותחומים חופפים, יתכן שמי שסר חינו בעיני ראשי הארגון יועבר מתפקיד מסוים לתפקיד אחר, ולהיפך. וכן "ייתכן בהחלט כי צמרת הארגון תיטול חלק פעיל במעשי העבירה הקונקרטיים בהם שולח הארגון את ידו, תחת הסתפקות במעמד של מפקחת-על" (פרשת זוארץ, פסקה 65 לפסק דינו של השופט לוי). נסכם איפוא, שני תנאים הכרחיים לקיומו של ארגון פשיעה הם קיום עצמאי והמשכיות. שני מאפיינים מובהקים, שאינם בחינת הכרח, הם היררכיה והתמקצעות וחלוקת תפקידים. נעיר, כי למעשה בית המשפט המחוזי כלל ארבעה תנאים אלה כתנאים שלשיטתו היו הכרחיים, ועמד על התקיימותם של כל אחד מהם לשיטתו במקרה דנן. לה. בית המשפט בפרשת זוארץ, ואף בית המשפט המחוזי במקרה דנא, מציינים כי ייתכנו מאפיינים נוספים היכולים להוות אינדיקציות לכך שבארגון פשיעה עסקינן. מאפיינים אלה, ככל שירבו וככל שיהיו מובהקים יותר, יסייעו להבחין כי התארגנות פלילית מסוימת קרובה למרכזו של מתחם המאפיינים של ארגון פשיעה; אך נדגיש כי הם בחינת "מאפייני עזר", ואינם תנאים הכרחיים או מאפיינים מובהקים. מבחני עזר אלה עשויים לשמש בתפקיד כפול - הן כדי לסייע במענה על השאלה האם לפנינו ארגון עצמאי ובר קיימא, והן כדי למקם ארגון שכזה על פני המנעד האפשרי של ארגוני פשיעה (למשמעות המיקום על פני המנעד ראו בהמשך). מאפיינים אלה כוללים בין היתר: נסיונות חדירה לזרועות השלטון; הסתייעות בבעלי תפקידים מקצועיים; פעולה במספר תחומים; הון, כספים וציוד של הארגון; קיום גוף צרכני לארגון; מנגנוני משמעת פנים-ארגוניים; מנגנוני תגובה אלימים לאיומים כלפי הארגון מבחוץ; מנגנונים אלימים לגביית חובות וכדומה. נשוב ונדגיש - כל אלה הם בחינת מאפייני עזר, ואולם הם אינם מאפיינים הכרחיים או מובהקים להוכחות קיומו של ארגון פשיעה. לו. דעת לנבון נקל, כי בקרב אותן התארגנויות עברייניות שהוגדרו כארגוני פשיעה ישנן רמות חומרה שונות. הדעת נותנת, כי אין דין סינדיקט פשע גדול נוסח המאפיה הסיציליאנית או ארגוני הפשיעה האמריקנים כדין התארגנות עבריינית של ארגון פשיעה קטן, שהן הפעילות העבריינית בה הוא מעורב והן רמת הארגון הפנימית שלו מצויות ברף התחתון. זאת - הגם ששניהם עומדים בתנאים ההכרחיים; קרי שניהם חצו את הרף הנדרש ובאים בגדרי חוק מאבק בארגוני פשיעה. אין לבחון את הסוגיה במשקפי "הכל או לא כלום" ולקבוע כי משעה שבארגון התקיימו התנאים ההכרחיים ומדובר בארגון פשיעה, יש להשית על חבריו את הענישה הקבועה בסעיף 2 לחוק במלוא חומרתה. נכון יהיה לאמור, כי ישנם "קשת" או רצף התארגנויות, שבקצם אותם סינדיקטים פליליים משמעותיים ובקצם האחר התארגנויות פליליות בעצימות נמוכה יותר: בפרשת זוארץ אומר בית המשפט: "נכון יהיה לתאר את המונח 'ארגון פשיעה' כמתייחס לקשת של מצבים שעימם מבקש הדין להתמודד. ומשכך, תחת פנייה לרשימה סגורה ומחייבת של תכונות, נכון יהיה לדבר ב'מתחם' של מאפיינים, אשר כל התארגנות הבאה בגדרו - לארגון פשיעה תחשב. במרכזו של מתחם זה מצוי ארגון הפשיעה 'הקלאסי', ובו מכלול התכונות שעיקרן הוזכר כבר, כשהן בצורתן המובהקת ביותר. כל התארגנות תסווג על-פי המידה בה מתגלה בפעולתה, אם בכלל, כל אחת מתכונות אלו כשהיא לעצמה, ועל פי בחינתו של המכלול. ככל שהתארגנות פשיעה, על מכלול זה של מאפייניה, תהא קרובה יותר למרכזו של המתחם, כך תגבר הנטייה לסווגה כארגון פשיעה, ולהכפיפה למצוותו של המחוקק בנדון" (שם, פסקה 63 לפסק דינו של השופט לוי). דבריו של השופט לוי מתייחסים למרכז ופריפריה לעניין סיווג ארגון כארגון פשיעה לפי החוק. אנו סבורים, כי ליחסי מרכז-פריפריה יש ליתן גם משמעות נורמטיבית, כאחד המשתנים המבטאים את מידת השליליות המיוחסת לארגון, עניין העשוי לשמש אמת מידה לאופן יישומן של הסנקציות הקבועות בחוק; לשון אחר, אלה יכולים לשמש ככלי להכוונת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיפים 3-2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לדידנו נראה, כי ככל שהארגון מרוחק יותר ממרכזו של אותו מתחם, אך עדיין הוא בא בגדריו, אפשר יהיה לומר כי לפנינו ארגון פשיעה, אלא שהוא מצוי ברמה הפחות גבוהה של דרגות ארגוני הפשיעה. מובן, כפי שצוין, כי תמיד ישנו מקום לשכל הישר באבחון ובענישה. לז. שני משתנים עיקריים מתאימים לבחינת מידת חומרתו ושליליותו של הארגון: (1) חומרת העבירות - ככל שפעילותו של הארגון "מייצרת" עבירות חמורות יותר, כך ייחשב הארגון חמור יותר ב"מדד החומרה והשליליות העבריינית". ארגון פשיעה מאורגן ומרובה מאפיינים ככל שיהיה העוסק בהפקת חשבוניות פיקטיביות, יעמוד - מבלי להקל ראש בחומרת עבירותיו - בדרגה חמורה פחות במדד העברייני לעומת ארגון פשיעה העוסק ברצח, בפדופיליה וכדומה; (2) העוצמה הארגונית - ככל שהארגון מאורגן יותר כך ייחשב חמור יותר במדד העברייני. אותם מאפייני עזר אשר הוזכרו מעלה יסייעו בקביעת עוצמת הארגון; ככל שרבים מאפייני העזר - נחשב הארגון כמצוי ברף הגבוה של המדד העברייני. נדגיש, השליליות הארגונית נפרדת מעבירת המקור; דבר זה, הוא, כאמור, אחד הרציונלים של חוק המאבק בארגוני פשיעה. כאמור, כאשר עבירה נעברת מתוך מסגרת ארגונית (לאו דווקא ארגון פשיעה), נופך חומרה מיוחד נוסף לה בנפרד מחומרת עבירת המקור (פרשת זוארץ פסקה 44 לפסק דינו של השופט לוי; בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4), 729, 731; בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268; בש"פ 6725/06 מוזס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שני המשתנים שציינו - חומרת עבירת המקור ועוצמת ההתארגנות - משמשים, בשינויים הנדרשים, גם לבחינת מדד חומרתה של עבירה שנעברה במסגרת חוק איסור הלבנת הון (ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3712/08 שוובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) ואכן, ברור כי הלבנת הון שהושג מסחר בבני אדם חמורה מהלבנת הון שהושג כתוצאה מהעלמת מס חד פעמית, הגם ששני המקרים באים בגדרי חוק איסור הלבנת הון, ואין להקל ראש כלל גם בהעלמת המס. מן האמור יש לגזור גם לגבי רמת הענישה הנדרשת, ככל שמדובר בארגון המצוי ברף הגבוה של מדד החומרה והשליליות, יש להפעיל ביתר שאת את עוצמת הסנקציות המצויות בגדרי חוק מאבק בארגוני פשיעה. מן הכלל אל הפרט לח. לאחר שפרסנו את שני התנאים ההכרחיים, את שני המאפיינים המובהקים (שאינם הכרחיים) ואת מאפייני העזר, יש לבחון האם שני הארגונים בנידון דידן, כל אחד כשלעצמו, הם ארגוני פשיעה. כאמור, לאחר העיון במכלול הראיות נשתכנענו כי התשובה על כך בחיוב. לט. נפנה תחילה לארגון מיפו. השאלה הראשונה היא, כמובן, האם נתקיימו התנאים ההכרחיים - מסגרת עצמאית ובת קיימא. דהיינו, האם למסגרת העבריינית מיפו קיום עצמאי ונפרד שאינו תלוי בצורך להוציא לפועל מעשה פשע ספציפי, ושנועדה להתקיים לאורך זמן? התשובה היא, כאמור, בחיוב. מחומר הראיות עולה, שהארגון היפואי התקיים במנותק מקיומן של העבירות הספציפיות שבוצעו. הארגון רכש לעצמו מוניטין כחולש על הספקת הסמים באזור יפו, הוא קיים מאגר אנושי שלא גויס בעבור פעולות עברייניות מסוימות ולא נשען על כאלה, תשתיתו הכלכלית היתה עצמאית וניתן לקבוע, כי הארגון התקיים כבריה עצמאית בלא קשר להרכבו האנושי ברגע נתון ולרווחיו הכלכליים בתקופה נתונה, וללא תלות במעשה עבירה ספציפי. הארגון פעל לביצור מעמדו העצמאי ולהבטחת קיומו על ידי ביסוס מאגר לקוחות קבוע, יצירת מערך לוגיסטי עצמאי למילוי משימותיו, וביסוס קשרי לקוחות מול הארגון כארגון ולא מול פעיליו (דוגמת מפיצי הסם) הספציפיים. נפרט בקצרה את האינדיקציות לכך: (1) העברת סמכויות ראש הארגון הפורש - לתקופה מסוימת הפסיק מוחמד שורפי לשמש בתפקידו כראש הארגון והעבירו לידי חאפז שורפי (כעולה מת/518, ת/520, ת/541). הדבר מהוה אינדיקציה ברורה לכך, שחרף פרישתו של אחד מראשי הארגון, המשיך הארגון להתקיים ומינה לו ממלא מקום. (2) כתובת בלתי תלויה ללקוחות - ללקוחות הארגון ה"כבדים" ניתן מספר טלפון (לא איש קשר ספציפי) לצורך יצירת קשר. דבר זה מעיד, כך דומה, על יצירת קשרים עם הארגון כארגון ולא עם פעיל ספציפי זה או אחר (ת/541); (3) הון עצמי של הארגון - בבעלות הארגון היה הון עצמי רב, שהתבטא בצי גדול של כלי רכב ובטלפונים ניידים רבים, קיומו של הון עצמי היא ממאפייניו המובהקים של ארגון בר קיימא - תשתית לוגיסטית וכלכלית המבטיחה קיימות ושרידות; (4) קיום רשימת לקוחות - בידי ראשי הארגון היתה קיימת רשימת לקוחות קבועים (ת/518, ת/541). מאגר צרכנים קבוע ויציב, נועד להבטיח קיימות, קרי, המנוע הכלכלי של הארגון מבטיח את יציבותו ויכולתו להתקיים בהווה ובעתיד; (5) קיומם של מוקדים קבועים לעיבוד הסם והפצתו ועבודה ב"משמרות" - לארגון היו מוקדים קבועים בהם עובד הסם, והפצתו נעשתה 24 שעות ביממה על ידי עבודה במשמרות. יש בכך כדי להעיד על ארגון המבקש להישאר בפעולה בכל עת ולשמור על יציבות וקביעות, וזמינות אספקה מול ציבור הצרכנים, זאת מעבר לעובדה שמערך ייצור רצוף העובד במשמרות קבועות מאפיין כשלעצמו פעילות "ארגונית"; (6) גיוס חברים - הארגון פעל לגיוס חברים חדשים לשורותיו, וזאת כדי להבטיח תשתית אנושית מספקת לצורך עמידה במשימותיו לאורך זמן. אין מדובר בגיוס לצורך עבירה ספציפית, אלא בהיקשרות יציבה וארוכת טווח; (7) תשלום משכורות קבועות - הארגון דאג לשלם לחבריו משכורות כאלה; ואין מדובר בחלוקת שלל בין חברי כנופיה לאחר מעשה עברייני מסוים, אלא בהיקשרות מוסדית קבועה ויציבה עם המאגר האנושי העומד לרשות הארגון - מאפיין בולט של ארגון שאינו תלוי במעשה עברייני מסוים. עצם הפעילות בדפוסים המאפיינים תאגידים עסקיים שאינם פליליים (כדוגמת מאפיינים 7-5 הנזכרים) היא תבניתו של "ארגון"; (8) מוניטין - הכתובת הבלתי תלויה ללקוחות שהוזכרה, וקיומם של מוקדים קבועים לעיבוד והפצת הסם, משמשים גם כאינדיקציה לעצמאיותו של הארגון; "שורפי" אינו האנשים הספציפיים שהרכיבו את הארגון, אלא מותג הספקת הסמים ביפו, מותג שאינו תלוי בקיומו של אדם כזה או אחר, ואף בעת פרישת ראש הארגון או בעת מאסר אחד מאנשיו - המשיך להתקיים עצמאית. נוכח האמור השתכנענו, כי שני התנאים ההכרחיים התקיימו. מ. במקרה דנא, מתקיימים אף המאפיינים המובהקים שאינם הכרחיים. ראשית, נבחן האם התקיימה היררכיה - שפירושה יד מכוונת, עין צופיה ופה המחלק הוראות, ציר מרכזי שסביבו מתנהלים הדברים ומתפתחים. אין פירוש הדבר כי ראש ארגון לעולם לא יעסוק גם בזוטי מלאכות, כאמור. מחומר הראיות מצטיירת תמונה ברורה של מערכת היררכית בה מתקיים דרג ראשי הארגון, פעילים בדרגת ביניים ופעילי שטח. ראשי הארגון מיפו היו מוחמד וחאפז שורפי; דרג הביניים כלל את עאטף שורפי וסמי סקא; ה"חיילים" בשטח היו עומר יתים, מחמוד סטאל, קטין ושמו א.ג., מחמד גאנם, סאמר אבו-עמארה, עבדאללה שקיר וחסין בודא. אכן, עניינם של חלק מהמפורטים מעלה נסתיים בהסדרי טיעון והם לא הורשעו בחברות בארגון פשיעה; חלק מן הנזכרים מעלה לא הובאו לדין; ובמסגרת הארגון היו בעלי תפקידים נוספים אשר עניינם, כאמור, נדון בנפרד, ואף הם לא הורשעו בחברות בארגון פשיעה במסגרת הסדרי טיעון (כגון איבון שורפי, שהיתה, כנטען, מ"שדרת הפיקוד" של הארגון). ואולם התשתית העובדתית שנפרסה בפנינו מעידה על קיומו של מבנה היררכי זה, ועוד נידרש לכך במסגרת הדיון באישומים הספציפיים. התקיים גם המאפיין המובהק השני - התמקצעות וחלוקת תפקידים בארגון, במסגרת הארגון היה לכל אחד מחבריו תפקיד. ניתן להצביע על ראשי הארגון המכוונים, המוציאים והמביאים בכל ההיבטים של פעילויות הארגון. תפקידם היה, בין היתר, התויית מדיניות הארגון, עמידה בקשר עם הארגון מלוד ספק הסמים, הנחיית דרגי הביניים (ולעתים אף דרג השטח) ו"שימור לקוחות". תפקידיהם של אנשי הביניים היה, בין היתר, העברת הסם מלוד ליפו, תשלום בעבורו, שקילתו וחלוקתו והעברתו לדרג השטח - קרי למפיצי הסם. אנשי השטח דאגו למכירת הסם ללקוחות ביפו ובסביבותיה. נשוב ונדגיש, הגם שלא אחת "חרגו" בעלי התפקידים ממקומם במפה הארגונית (כך נמצא, למשל, שבאחד המקרים ראש הארגון סיפק אישית סם ללקוח), אין לסבור כי לא נתקיימו תנאים אלה במלואם. ניתן בהחלט להצביע על מערכת היררכית, מובנית וברורה, ועל חלוקת תפקידים והתמקצעות איש בתחומו, ואין בכך שגבולות חלוקת התפקידים נחצו לעתים כדי לקעקע קביעה זו. מא. נעמוד עתה על מאפיין נוסף שנתקיים בארגון, ואשר יש בהתקיימו כדי לסייע בקביעה שאכן בפנינו ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק: ערבות הדדית - הארגון דאג לחבריו עת שהו בבתי הכלא, העמיד לרשותם עורכי דין, וראשי הארגון (ובמקרה אחד אף דרג הביניים) הפקידו ערבויות לשחרור חבריו לחלופות מעצר. אכן, בפנינו טענו באי כוחם של המערערים טענה השובה על פניה את הלב: מדובר בבני משפחה אחת, ויש לצפות לערבות שכזו בקרב חברי משפחה; ואולם, התבוננות בהתנהלות הארגון כמכלול מראה כי אין מדובר בעזרה "תמימה" של בן משפחה, אלא במנגנון עזרה הדדית לחברי הארגון. אינדיקציה לכך יש בעובדה, שעורך הדין שנשכר לסינא מוגרבי עם מעצרה נשכר שלא על דעתה; לא זו אף זו, לאחר שסינא החליטה לשתף פעולה עם המשטרה, אחת מבקשותיה הראשונות היתה שלא יידעו את עורך הדין בהודעותיה, בשל חששה שידווח על כך לשולחיו (ת/513). דומה איפוא, כי לא רק טובתם האישית של "בני המשפחה" עמדה ביסוד הערבות ההדדית, אלא גם טובת הארגון וחבריו ככאלה. מב. נפנה כעת לארגון מלוד ונבחן האם גם במקרה זה נתקיימו התנאים ההכרחיים - מסגרת עצמאית ובת קיימא. מן התמונה הכללית עולה שהארגון מלוד התקיים כארגון במנותק מקיומן של העבירות הספציפיות שבוצעו. הארגון רכש לעצמו מוניטין כסיטונאי סמים יציב וקבוע, תשתיתו הכלכלית היתה עצמאית וקיומו העצמאי נמשך בלא קשר לכמות הסמים שהוזמנה ושהועברה הלאה. את קיימותו והמשכיותו הבטיח הארגון על ידי היקשרות עם צרכן יציב וקבוע בעל היקפי סחר גדולים (הוא הארגון היפואי), ובד בבד עם מאגר לקוחות נוספים. בנוסף, דאג הארגון לאיוש קבוע ויציב של כל החוליות בשרשרת הפקת הסם, וכל זאת לאורך זמן, בהיקפים גדולים ביותר ובאינטנסיביות. וביתר פירוט: (1) ניהול מערכת קבועה ויציבה של ספקים - הארגון מלוד התקשר עם ספקים שונים כדי להבטיח זרימה קבועה, רציפה ויציבה של הסמים שנדרשו לו לשם פעילותו, תוך שאיפה ליצור מאגר אספקה קבוע (כעולה, למשל, משיחה 957/04 מיום 19.5.04). דבר זה מעיד על כוונה ליצור ארגון בר קיימא אשר יכול, בכל עת נתונה, לעמוד ביעדים שהציב לעצמו; (2) מאגר לקוחות קבוע - לארגון מלוד היה מאגר לקוחות קבוע, ובראשו - הארגון מיפו, אך גם לקוחות נוספים. קיום מאגר לקוחות קבוע, מאפיין, כאמור, קיימות והמשכיות של ארגון; (3) בהקשר זה נדגיש כי בארגון הושם דגש על "בקרת איכות" ושימור הלקוחות, כך שפעמים רבות כאשר נתקבלו תלונות על איכות הסם שסופק, דאגו ראשי הארגון להחליפו ללא תמורה, ואף התנצלו בפני לקוחותיהם - דבר המאפיין ארגון אשר בכוונתו לספק סמים על בסיס קבוע ויציב, ולא כאירוע חד פעמי של סחורה מזדמנת; (4) מוניטין - לארגון היה חשוב ביותר לשמור על מוניטין, לפיו ביכולתו לספק כל כמות סם שמתבקשת בכל רגע נתון, וכן דאג לשמה "הטוב" של סחורתו (כעולה, למשל, משיחה 815). המותג "ארגון אבו שחאדה" התקיים בנפרד מהאנשים שהרכיבו את הארגון, וקיומו לא היה תלוי בקיומם או בקיומה של עבירה ספציפית. מהאמור עולה ששני התנאים ההכרחיים נתקיימו. מג. אף המאפיינים המובהקים נתקיימו בארגון מלוד. היררכיה: מחומר הראיות עולה תמונה ברורה של מערכת היררכית בה מתקיים דרג ראשי הארגון, ודרג כפוף. ראשי הארגון מלוד היו מוסא ועומר אבו שחאדה. הדרג הכפוף התחלק למספר תפקידים מקצועיים כפי שיפורט להלן, ובו נכללים מחמוד ג'עסוס, אחמד דבור, מוחמד סרסור, עזאדין ג'עסוס, אדם המכונה נור, דאוד אלולו, ואדם המכונה האני (אף כאן עניינם של חלק מהמפורטים מעלה נסתיים בהסדרי טיעון והם לא הורשעו בחברות בארגון פשיעה, וחלקם לא הובא לדין). שחאדה אבו שחאדה, כפי שיפורט בחלק העוסק בטענותיו הפרטניות, היה מעין "סוכן עצמאי" של הארגון, ונשען על קשריו ועסקיו של הארגון. מכלול הראיות הנוגע לחלקו של כל אחד מן המערערים במסגרת היררכיה זו יפורט בהמשך. נעבור לבחינת המאפיין המובהק השני - התמקצעות וחלוקת תפקידים בארגון. במקרה דנא נוכל להצביע על מספר תפקידים: ראשי הארגון, ספקי הסמים, בלדר ומעבדי הסמים (המכונים "בשלנים"). ראשי הארגון דאגו, בין היתר, לקשר מול שלל הגורמים: לקוחות, הבלדר וספקים. הם תיאמו את מסירת הסמים לארגון מיפו, וניהלו את ההתחשבנות הכספית; עומר אבו שחאדה אף עסק בהלבנת הכספים אשר נתקבלו כתוצאה מפעילות הארגון. ספקי הסמים אף סחרו מפעם לפעם במישרין עם לקוחות שונים, וכן העבירו את הסם ישירות ללקוחות בשם הארגון. הבלדר (ג'עסוס) היה אחראי על העברת הסם לארגון מיפו. מעבדי הסמים היו אחראים על הפיכת הסם מצורתו הגולמית לכזו המוכנה לצריכה. נחזור ונדגיש שאף אם התקיימו לעתים חריגות מסוימות מן החלוקה המובהקת, החלוקה היתה ונותרה ברורה. מד. בארגון מלוד נתקיים מאפיין נוסף שיש בו כדי ללמד על קיומו של ארגון פשיעה, והוא הלבנת הון - ראש הארגון עומר אבו שחאדה עסק בהלבנת הכספים שנתקבלו כתוצאה מפעילות הארגון. הלבנת הון היא מאפיין מוכר לפעילותם של ארגוני פשיעה (דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999, הצעות חווק תשנ"ט (2809), עמ' 420; ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 401; אשד, 514). מה. נוכח האמור, בדין קבע בית המשפט קמא, כי על פי החוק יש לראות בשני הארגונים ארגוני פשיעה. ואולם, בבחינת המשתנים אותם שהוצגו ל"מדד החומרה והשליליות העבריינית" דומה שאין הארגונים מצויים ככאלה במישור היותם ארגונים, ברף הגבוה - להבדיל מעבירות המקור בחומרתן הפרטיקולרית, במקרה זה סחר בסמים, שחומרתה רבה. (1) חומרת העבירות – אכן אין ספק, כי העבירות בהן הורשעו המערערים חמורות ביותר, ולא זה המקום להכביר מלים על כך (ראו למשל, ע"פ 6021/95 אוקטביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 769, 786; ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין חולק, כי המערערים כולם עסקו בשרשרת הסחר בסמים. לחומרתה של "עבירת מקור" זו יש ליתן משקל בקביעת חומרתם של מעשי הארגון (אם כי במדרג העבירות יש חמורות ממנה לפי העונש שקבע המחוקק - דוגמת רצח; ואולם דיה לחומרת הסחר בסמים שעונשה עשרים שנות מאסר (סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים)); (2) עוצמת המאורגנות - דומה, כי בחינת משתנה זה מגלה, שבמקרה דנא מדובר בפן ארגוני בעצימות שאינה ברמה הגבוהה ביותר. על כך ניתן ללמוד ממיעוט יחסי של "מאפייני עזר", בייחוד אמורים הדברים ביחס לארגון מלוד. כך לדוגמה היעדרם של נסיונות חדירה לזרועות השלטון, של מנגנוני אכיפה פנימיים אלימים ושל מנגנוני איום אלימים כלפי גורמי חוץ, מרחיקים את הארגונים מהרף העליון של מדד החומרה; ההגינות מחייבת גם את תמונת הראי. אילו הקימו הארגונים מנגנוני אכיפה ואיום אלימים, היה הערך האיגבורי שלהם עולה (מעבר לעצם החומרה שבהפעלת אלימות), וממילא להיעדרם של אלה משמעות. אף ההתמקדות בעבירות מסוימות בלבד (סחר בסמים) באזורים גיאוגרפיים קבועים וללא נסיונות התרחבות, יכולה להעיד על "גבולות" שהארגון נטל על עצמו - וגם באלה יש כדי להשליך על מיקומם ב"מדרג הארגוני". נוכח האמור, באנו לכלל מסקנה, כי יש להתערב במידה מסוימת בגזר הדין ברכיב הענישה בגין הרשעת המערערים לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, והדברים יפורטו בדיון אשר ייוחד לכל מערער בנפרד. האזנות הסתר – חוקיות ההיתרים מו. אחד היסודות העיקריים בראיות המדינה נגד המערערים הוא האזנות סתר שערכה המשטרה לקוי טלפון של המעורבים בפרשה משך כחצי שנה. המערערים טוענים נגד כשרות ההיתרים שניתנו להאזנות הסתר, ובפיהם שתי טענות עיקריות: (1) צוי ההאזנה ניתנו בחוסר סמכות, ושלא כדין; (2) התנהלות המשטרה בבקשת ההיתרים היתה בלתי תקינה. בטרם נפרט את הטענות ונדון בהן, נעמוד בקצרה על הרקע העובדתי והנורמטיבי הרלבנטי לענייננו: חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 קובע, כי רק נשיא בית משפט מחוזי, או סגן נשיא שהנשיא הסמיכו לכך רשאים ליתן היתר לביצוע האזנת סתר. כמובא בפסק הדין קמא, ביום 4.5.04 נתנה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופטת ש' סירוטה ע"ה, היתר להאזנה לקו הטלפון המותקן בקיוסק של מוסא אבו שחאדה בלוד; תוקף ההיתר היה עד ליום 25.7.04 (המסמך סומן ת/603); בהמשך (ביום 22.7.04) הוארך תוקף ההיתר על ידי סגן הנשיא ד' בר-אופיר; וביום 20.10.04 הוארך פעם נוספת על ידי סגנית הנשיא סירוטה ע"ה. אין חולק, כי עובר ליום 4.5.04 לא הסמיך הנשיא גורן בכתב את סגנית הנשיא סירוטה ליתן היתרים להאזנות סתר. ועוד יוער, כי ביום 9.3.04, כחודשיים טרם מתן ההיתר, נשלח מכתב מאת סגנית היועץ המשפטי בהנהלת בתי המשפט אל עו"ד צ' פורר, בו נאמר, "העובדה כי כבוד הסגנית ש' סירוטה הוסמכה בעל-פה על ידי הנשיא נמסרה על-ידו" (המכתב סומן ס/186ב; ההדגשה הוספה). כן יצוין, כי ביום 3.6.04 שלח הנשיא א' גורן מכתב אל סגנית הנשיא ש' סירוטה בזו הלשון: "בהתקרב תקופת הפגרה, החופשות והשבתונים למיניהם, ובנוסף לכל סמכות שהאצלתי לך בעל-פה ובכתב, ולצורך מניעת ספקות בלבד, הנני מעצים (צ"ל כנראה מאציל) לך בזה כל סמכות מסמכויותי שניתן להאצילן על-פי חוק, וזאת על יסוד סעיף 42 סיפא לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984" (המכתב סומן ס/186ג). מכתב נוסף מיום 13.3.06, שכותרתו "האצלת סמכויות", נשלח על-ידי הנשיא גורן אל כל סגניו, ובו נאמר: "בהמשך למכתבי הנ"ל [המכתב מיום 3.6.04], למניעת ספקות ולמען הסדר הטוב, הנני לאשר כי הסמכתי אתכם לדון בבקשות לפי חוק האזנות-סתר, התשל"ט-1979" (ס/186ד). מז. בית המשפט קמא קבע, כי סגנית הנשיא (וכן סגני נשיא אחרים) הוסמכה בעל-פה ליתן היתרים לביצוע האזנות סתר. בית המשפט ביסס קביעתו הן על מכתב סגנית היועץ המשפטי בהנהלת בתי המשפט, שניתן לפני מתן ההיתר; הן על שני המכתבים שכתב הנשיא גורן עצמו לאחר מתן ההיתר – ומהם עולה, כי הסמיך את סגניתו ליתן היתר לביצוע האזנות הסתר; והן בהתבסס על חזקת התקינות של המעשה המנהלי. כן נקבע, כי אין נדרש שההסמכה להתיר ביצוע האזנות סתר תהיה דוקא בכתב, והיא יכולה להינתן בעל-פה. בית המשפט נימק זאת בכך, שבסעיף 6 לחוק האזנת סתר (הסעיף הרלבנטי לעניין) אין כתוב, כי נדרשת הסמכה בכתב, אלא ננקטה לשון סתמית "סגן הנשיא שהסמיכו הנשיא לענין זה". בית המשפט קבע, כי במקום בו לא נכתב מפורשות שנדרשת הסמכה בכתב, סגי בהסמכה בעל-פה. צוין, כי בחוק האזנת סתר, ישנה באחדים מן הסעיפים דרישת כתב מפורשת (כך למשל בסעיף 4(א); בסעיף 5(א); ובסעיף 7) מה שאין כן בסעיף 6 - ומכאן נלמד, כי המחוקק לא דרש הסמכה בכתב. עוד נאמר, כי סעיף 14(ב) לחוק האזנת סתר קובע, שדין סמכויות נשיא בית המשפט המחוזי לעניין החוק כדין סמכות אחרת לעניין סעיף 42 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, וכי סעיף 42 העוסק בהאצלת סמכויות הנשיא לסגניו, אינו דורש, כי זו תיעשה בכתב. בנוסף, נדחתה טענת המערערים, לפיה תקנה 2 לתקנות האזנת סתר, תשמ"ו-1986 (בה נכתב כי "הסמכה לעניין החוק ותקנות אלה תהיה מראש ובכתב") קובע דרישה להסמכה מראש ובכתב. נאמר, כי הכוונה בתקנה 2 היא להסמכה הניתנת על-ידי ראש רשות מוסמכת, ולא הסמכתו של סגן נשיא בית משפט מחוזי על ידי הנשיא. בית המשפט קבע כך מהטעם שהתקנה תוקנה בשנת 1986, שנה בה היה בתוקף נוסחו הקודם של החוק, לפיו רשאי להתיר האזנת סתר "נשיא בית משפט מחוזי, ובהעדרו - נשיא תורן של בית משפט מחוזי"; משכך, תקנה 2 לא עסקה בהסמכה של סגן נשיא שכלל לא עמדה על הפרק באותה העת, וממילא אינה רלבנטית לעניין. בית המשפט הוסיף, כי יש להעדיף ככלל גיבוש דברים בכתב, ולוא בכדי למנוע טענות במישור הראייתי - ואולם, אין בהיעדרה של הסמכה כתובה כדי לפגום בהסמכה שניתנה בעל-פה. מח. הטענה השניה עמה התמודד בית המשפט היא, כי מאפייני קו הטלפון לו בוצעו ההאזנות, ובראשם היותו קו טלפון ציבורי, לא הובאו לידיעת סגנית הנשיא עת נתנה את ההיתר לביצוע ההאזנות. משכך, נטען, נפגם שיקול הדעת שבבסיס מתן ההיתר בפגם היורד לשורש העניין. בית המשפט דחה את הטענה. נקבע, כי אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, הגם שמיטיבים היו גורמי המשטרה אילו ציינו את כלל העובדות הנוגעות לקו אליו מתבקשת ההאזנה. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בטלפון ציבורי במשמעותו המקובלת של המונח, דהיינו, טלפון המוצב ברשות הרבים ושמשרת ציבור בלתי מסוים של אנשים, אשר לא ניתן לזהותם; אלא, כי מדובר בקו טלפון המצוי בבעלותו של בעל הקיוסק מוסא אבו שחאדה (המערער בע"פ 3110/09); כי הקו משמש אותו באופן פרטי באמצעות מכשיר טלפון אלחוטי; וכי, כפי שניתן להתרשם מתרשומת הטלפונים, עושה בו בעל הקו שימוש רב. נקבע, כי העובדה שבעל הקו הוציא אל מחוץ לקיוסק שלוחה נוספת המחוברת לטלפון אשר מופעל באמצעות מטבעות וזמין לעוברים ולשבים, בשעות פעילות הקיוסק בלבד, אינה הופכת טלפון זה לטלפון ציבורי, מה גם ששיחותיהם של עוברי האורח אשר השתמשו בקו, ושנפח שיחותיהם בו מצומצם, לא תומללו במסגרת החקירה. נקבע, כי קשה להלום את הטענה לפיה אזכור העובדה שלקו שלוחה נוספת הפתוחה לשימוש עוברי אורח באמצעות מטבעות היה בו כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט; הגם, שכאמור, ראוי היה לציין זאת, לפיכך, נקבע כי אין אי ציונה של השלוחה הנוספת מהוה פגם היורד לשורשו של עניין. גם השגות נוספות בהקשר זה נדחו: בית המשפט קבע, כי מתוכן הבקשה לקבלת היתר האזנה שהגישה המשטרה (ת/603) עולה, שנתבקש אישור להאזין לא רק לשיחותיו של בעל הקיוסק אלא אף לשיחותיהם של אחרים אשר יעשו שימוש בקו; על כן נדחתה הטענה, כי אין להשתמש בתמלילי שיחותיהם של אחרים. בנוסף נדחתה הטענה, כי נעשו האזנות לשיחות שבין המערערים לעורכי דינם, שכן הובהר, כי מיד במקרה של זיהוי שיחה שכזו הריהי "נסגרת" כחסויה על ידי המערכת, וכי ראיות על בסיס שיחות כאלה לא הוגשו לבית המשפט. כך אף לגבי פגמים טכניים, כגון שגיאה בהקלדת מספר הטלפון באחד ההיתרים שניתנו, שלגביהם נקבע, כי כל השגגות תוקנו כדין, מיד ובסמוך. מט. טענתם הראשונה של המערערים היא, כאמור, כי צוי ההאזנה ניתנו בחוסר סמכות, ושלא כדין. נטען, כי סגנית הנשיא לא הוסמכה מראש ובכתב להתיר ביצוע האזנות סתר - תנאים הקבועים, לגירסתם, בסעיף 2 לתקנות האזנת סתר. משכך, נטען כי אין להשתמש בראיות שהושגו כתוצאה מאותן האזנות. כן נטען, כי נדרשת הסמכה מפורשת וקונקרטית לעניין חוק האזנות סתר, ולא הסמכה כללית לכלל סמכויות הנשיא הניתנות להאצלה. נטען, כי בית המשפט המחוזי נקלע לכלל שגגה בקבעו, כי תקנה 2 לא עסקה בהסמכה של סגן נשיא, וזאת מהטעם ששינוי נוסחו של סעיף 6 לחוק האזנת סתר נבע מביטול הפונקציה של נשיא תורן, ואולם לא התכוון המחוקק לבטל בכך את הדרישה הפורמלית, כפי שהיא מופיעה בתקנה 2 לתקנות האזנת סתר, והיא - הסמכה ספציפית, מראש ובכתב. עוד נטען, כי מכתב סגנית היועץ המשפטי בהנהלת בתי המשפט אל עו"ד צ' פורר, לפיו הסמיך הנשיא את סגניתו בעל-פה, מהוה עדות שמיעה ועל כן אינו יכול לשמש כראיה. טענתם השניה של המערערים היא, כי התנהלות המשטרה בבקשת ההיתרים פגמה בשיקול דעתו של בית המשפט במידה המחייבת את ביטול הצוים, ואי קבילות הראיות. נטען, כי הקו שהואזן משמש גם מכשיר טלפון המופעל באמצעות מטבעות וזמין לכל, עובדה שכנטען, היתה ידועה למשטרה סמוך לאחר תחילת ההאזנות ושלא הובאה לידיעת בית המשפט, אף לא בבקשות לחידוש ההיתר. נטען, כי מכיוון שחוק האזנת סתר מושתת על האיזון העדין שבין פרטיותו של אדם לבין הצורך בגילוי מעשים פליליים, העלמת מידע שכזה היא קריטית ועולה כדי הפרת החוק. נטען, כי שגה בית המשפט משדבק בהגדרה דווקנית ביותר של המונח "טלפון ציבורי", כיון שבמהותו הטלפון אשר היה בקיוסק הוא טלפון ציבורי לכל דבר ועניין, וכי סעיף 6(ד) לחוק האזנת סתר דורש מפורשות, כי בבקשה "יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה, או זהות הקו או המיתקן המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם הותרה ומקום השיחות או סוגן, הכל אם הם ידועים מראש". נאמר כי דרישה זו לא נתקיימה במקרה דנא, והדבר מצדיק פסילת הצו שניתן. נ. מנגד סמכה המדינה את ידיה על פסק הדין. באשר לטענה הראשונה, נטען כי התיקון לסעיף 6 אשר בעקבותיו מתאפשר לנשיאים להסמיך את סגניהם ליתן היתרים לביצוע האזנות סתר, אינו נוקט דרישה שהסמכה כזו תיעשה בכתב מתחילה ובכוונת מכוון. נטען, כי לו רצה המחוקק שהסמכה כזו אכן תיעשה בכתב, היה מציין זאת, כפי שעשה בסעיפים אחרים של החוק. עוד נטען, כי עיון בסיפא של תקנה 2 מגלה כי היא עוסקת ב"רשות מוסמכת", וכי "רשות מוסמכת" זו מוגדרת בתקנה 1 כ"ראש רשות בטחון או קצין משטרה מוסמך" ומכאן, כך נטען, יש להסיק כי אין התקנה מדברת בהסמכת סגן הנשיא של בית המשפט המחוזי. נטען, כי התקנה נועדה להגביל את הרשות החוקרת ולוודא כי ההסמכה במקרה כזה תיעשה בכובד ראש, הגבלות אשר אינן נדרשות באותה מידה במקרה של נשיא בית המשפט המחוזי המסמיך את סגנו. משכך, נטען כי אמנם נדרשת הסמכה, אך די בהסמכה בעל-פה, ומשנקבע כממצא עובדתי, כי סגנית הנשיא אכן הוסמכה בעל-פה, ניתן ההיתר כדין. באשר לטענה בדבר מכתבה של סגנית היועץ המשפטי בהנהלת בתי המשפט נאמר, כי בית המשפט התייחס לדבריה כראיה נוספת לכך שסגנית הנשיא הוסמכה, ולא כתחליף להסמכה כנדרש. באשר לטענה השניה, נאמר כי קו הטלפון שהואזן הוא קו הטלפון הפרטי של מוסא אבו שחאדה, אשר לכל היותר שימש גם כטלפון לשימוש הרבים. נטען, כי בבקשה צוין מפורשות שהקו נמצא בקיוסק שבבעלותו, וכי זהות המואזנים צוינה מפורשות כבעל הקו ואחרים. שילוב נתונים אלה בבקשת ההאזנה הביא, כנטען, לכך שהיו בפני בית המשפט כל הכלים לדון בבקשה באופן מהותי; בדין נקבע איפוא, כי לא נפל פגם היורד לשורשו של עניין, בכך שלא צוין כי קיימת בטלפון שלוחה הנתונה לשימוש הרבים והמופעלת באמצעות מטבעות. נקדים ונאמר כי דין הטענות להידחות. דיון והכרעה - האזנות הסתר - חוקיות ההיתרים נא. טרם ניגש לליבת הדיון בשאלת חוקיות ההיתרים שניתנו להאזנות הסתר נקדים ונציין, כי אין חולק שסגנית הנשיא סירוטה ע"ה הוסמכה על ידי הנשיא א' גורן בעל פה ליתן היתרים לביצוע האזנות סתר לפני שניתן על ידה ההיתר הראשון. עוד נציין, בחינת פשיטא, כי בסמכות סגן נשיא שהוסמך כדין, ליתן היתרים לביצוע האזנות סתר. נתונים אלו ישמשונו בהמשך. נב. רבות נכתב, ואין כאן המקום להאריך, על חוק האזנת סתר – על האיזון העדין בין הזכות החוקתית לפרטיות ולסוד שיח (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו) לבין הצורך במניעת עבריינות (ראו ע"פ 1668/98 היועץ המשפטי לממשלה נ' נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד נו(1) 625; בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסם); גדי אשד "'אוזניים לכותל': האזנות סתר בעידן החדש" משפט וצבא 16 (התשס"ג) 585; אורי רוזן "על האזנת סתר ועל פגיעה בפרטיות בהאזנת סתר" משפטים י"ז (תשמ"ז) 146; לגישת המשפט העברי ראו, נחום רקובר ההגנה על צנעת הפרט (תשס"ו-2006) 158-155; איתמר ורהפטיג צנעת אדם (תשס"ט-2009) 179-151) ואכן, חוק האזנת סתר קובע, כי "המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, דינו - מאסר חמש שנים" (סעיף 2(א)). סעיף 6(א), המצוי בפרק ג' שעניינו "האזנת סתר למניעת עבירות וגילוי עבריינים", מורה: "נשיא בית משפט מחוזי, או סגן הנשיא שהסמיכו הנשיא לענין זה, רשאי, לפי בקשת קצין משטרה מוסמך, להתיר בצו האזנת סתר אם שוכנע, לאחר ששקל את מידת הפגיעה בפרטיות, שהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או למניעה של עבירות מסוג פשע, או לגילוי או לתפיסה של עבריינים שעברו עבירות כאמור, או לחקירה לצרכי חילוט רכוש הקשור בעבירה שהיא פשע" (ההדגשה הוספה). המחוקק בחר להפקיד נושא רגיש זה, של מתן היתר להאזנת סתר בהקשר הפלילי, בידיהם האמונות של נשיאי בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מסמיך אותם, אם רצונם בכך, להאציל סמכות זו לסגניהם. בכך יש, בין היתר, כדי להעיד על חשיבות שייחס המחוקק לניסיון ולבכירות בעת מתן החלטה על מתן היתר, נוכח הזכות החוקתית לפרטיות. על האיזון העדין ועל החשיבות שבשמירה על פרטיותו של אדם, מעידות גם דרישות נוספות, בכלל אלה כי ההיתר ינתן לאחר שהוגשה בקשה על ידי קצין משטרה בכיר ומוסמך ("קצין משטרה בדרגת ניצב משנה ומעלה, שהסמיך המפקח הכללי של המשטרה"); כי העבירה היא מהמדרג הגבוה של "פשע"; וכן הדרישה מהנשיא או מסגנו שהוסמך, ליתן משקל למידת הפגיעה בפרטיות. נג. התשתית הנורמטיבית להסמכת סגני נשיא ליתן היתר להאזנת סתר מצויה, כאמור, בסעיף 6 לחוק. הסעיף קובע: "סגן הנשיא שהסמיכו הנשיא לענין זה", ושותק בכל הנוגע לאופן ההסמכה, ולענייננו, בשאלה האם נדרשת הסמכה בכתב. טוענת המדינה, כי בסעיפים אחרים בחוק מופיעה דרישת כתב, ומכלל הן מבקשת היא לשמוע לאו. ואולם, עיון בסעיפים בהם קיימת דרישת כתב מעלה, כי זו אינה מתייחסת לצורך בהסמכות כתובות (לדוגמה, אין החוק מחייב את המפקח הכללי להסמיך בכתב את הקצין המבקש), אלא לאספקטים אחרים של תהליך הגשת הבקשה (לדוגמה, החובה להגיש בקשה כתובה לפי טופס), ולאישורה על ידי בית המשפט, ובמקרים דחופים על ידי גורמי הרשות (לדוגמה בסעיף 7 לחוק). על כן קשה להלום את טענת המדינה לפיה ניתן ללמוד מסעיפי החוק האחרים לעניין זה. מנגד, טענו המערערים, כי יש ללמוד מתקנה 2 לתקנות האזנת סתר שקיימת דרישה להסמכה בכתב. וזו לשון התקנה: "הסמכה לענין החוק ותקנות אלה תהיה מראש ובכתב, אולם רשאית רשות מוסמכת ליתן הסמכה בדיעבד, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אם לא היה סיפק בנסיבות הענין ליתן הסמכה מראש". ואולם, התקנה מדברת בהסמכה שמסמיכה "רשות מוסמכת" (ראש אגף המודיעין בצה"ל, ראש השב"כ, קצין משטרה מוסמך) את גורמי הרשות, ולא בהסמכה שמסמיך נשיא בית משפט מחוזי את סגנו (כאמור ציין בית המשפט המחוזי, שתקנה זו תוקנה לפני שהחוק איפשר להסמיך סגן נשיא, ההסדר היה הסמכת נשיא ובהיעדרו נשיא תורן (הוא סגן הנשיא דהאידנא) ישירות על-ידי המחוקק). נד. יתר על כן, החוק קובע הסדר מפורש לגבי האצלת הסמכות לסגן הנשיא. סעיף 14(ב) לחוק קובע, כי: "סמכויות של נשיא בית משפט מחוזי לפי חוק זה, דינן כדין סמכות אחרת לענין סעיף 42 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984". ועל כן, שומה עלינו לבחון האם סעיף 42 לחוק בתי המשפט מקים דרישת כתב. סעיף זה יוצר הסדר ספציפי לגבי הסמכת סגני נשיא, ויש בכך טעם נוסף מדוע לא חל ההסדר שבתקנות. וזו היא לשון הסעיף: "סמכות אחרת שנתייחדה לנשיא בית משפט מחוזי רשאי הוא לאצול, כולה או מקצתה, לסגן נשיא". נמצאנו למדים, כי גם סעיף 42 לחוק בתי המשפט שותק בכל הקשור לדרישת הכתב. שתיקה זו מעלה שאלות שונות: האם ישנה דרישת כתב לגבי אותן סמכויות הניתנות להאצלה? היש להבחין בין הסמכות שונות בגדרי סעיף 42? האם הפניית המחוקק בסעיף 14(ב) לחוק האזנת סתר מלמדות שדין אחד (סעיף 42 לחוק בתי המשפט) צריך לחול על כל סוגי ההסמכות? הנדרשת הסמכה ספציפית לפי כל חוק וחוק, או שמא די בהסמכה כללית (דוגמת ההסמכה הכתובה שניתנה על ידי הנשיא גורן מיום 3.6.04, בה כאמור הוסמכו סגניו, כאמור, לכל סמכות מהסמכויות שניתן להאציל על-פי חוק)? מדובר בשאלות רוחב שעניינן חורג מן העניין העומד להכרעה בפנינו, ונותירן לעת זו בצריך עיון. לענייננו, שתיקותיהם של סעיף 6 לחוק האזנת סתר ושל סעיף 42 לחוק בתי המשפט, נתפרשו על-ידי בית המשפט המחוזי כהסדר שלילי, דהיינו, כיון שלא מתקיימת דרישת כתב מפורשת, ניתן להסמיך סגן נשיא גם בעל פה. נבחן את הדברים. נה. נציין כאן, כי אילו סברנו שהמערערים צודקים בטענתם (ואכן ניתן לסבור, שבנושא עדין כמו האזנות סתר ראוי להקפיד על הסמכה כתובה, אשר משקפת הקפדה ותשומת לב) עדיין לא היה מקום להורות על ביטול הצוים. ראשית, נפנה להוראת סעיף 13(א)(2) לחוק האזנת סתר, שלפיה בהליך פלילי של פשע חמור ניתן - כדי להגיע לחקר האמת - לקבל ראיה שהושגה בניגוד להוראות חוק האזנת סתר האזנה שנעשתה "בטעות בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית" אף מעבר לכך, זה מכבר קנתה לה דוקטרינת הבטלות היחסית שביתה במשפט בישראל. דוקטרינה זו מורה, כי גם מקום שנפל פגם משפטי בפעולה של הרשות (וכאמור, איננו קובעים כי כך קרה בנידון דידן) אין הדבר גורר בהכרח את בטלותה של הפעולה מעיקרה. בית המשפט יבחין בין הפגם לבין נפקות הפגם ויתן סעד בהתאם למכלול הנסיבות (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (לא פורסם) – פסקה 19, השופטת פרוקצ'יה; דפנה ברק-ארז משפט מנהלי (התש"ע-2010) 795; יואב דותן "במקום בטלות יחסית" משפטים כ"ב (תשנ"ד) 587, 590). דוקטרינה זו הוחלה בכל תחומי המשפט, גם במקרים של פגם במינוי (בג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק הפסיכולוגים, פ"ד נ(4) 194, 201 (להלן פרשת ועדת התלונות); יצחק זמיר הסמכות המינהלית (מהדורה שניה, תש"ע) 572) וגם במקרים של פגם בהליך שיפוטי (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 685; בג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי-הדין, פד"י נז (2) 729, 739). נבחן איפוא שאלה זו בנסיבות המקרה דנן. בענייננו, כאמור, הוסמכה סגנית הנשיא על ידי הנשיא ליתן היתרים להאזנת סתר קודם למתן ההיתר הראשון, ואולם הסמכה זו נעשתה בעל-פה. דומה, כי התנאי לפיו על הסמכה שכזו להיעשות בכתב - אם אכן היה קיים - אינו יורד לשרשה של סמכות. המחוקק איפשר לנשיא להאציל לסגניתו את הסמכות ליתן היתר להאזנת סתר; הנשיא השתמש בשיקול הדעת המסור לו ובהתאם - הסמיך את סגניתו; ההסמכה ניתנה לסגנית הנשיא סירוטה, שאין חולק שניתן היה להסמיכה ושהיתה כשירה לתפקודה - ואין כל ספק שמבחינה מהותית לא נפל פגם בהסמכתה. ברי כי תכלית ההקפדה על הסמכה היא שמירת האיזון בתחום רגיש זה. מבחינה מהותית איפוא, ככל שאכן היתה חובה להסמכה כתובה (וכאמור, איננו קובעים מסמרות בעניין), גם אם בהליך נפל פגם; אין בו כדי להביא לבטלות ההליך (לשיקולים נוספים בבטלות יחסית ראו לאחרונה: רע"פ 9686/10 סלאמי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום (לא פורסם)). התוצאה האופרטיבית היא, אם כן, כי ההיתרים שניתנו על ידי סגנית הנשיא עומדים בעינם. ובכל זאת יש לומר במבט צופה פני עתיד, כי ראוי שהסמכות מעין אלה ייעשו בכתב. דבר זה נובע מאשיותיו של ממשל תקין, שאי אפשר לצאת בו מן ההנחה "מה לי הכא ומה לי התם" (בבלי בבא מציעא ל"ו, ב), ולומר- ומה מעמנו יהלוך אם נשיא או סגן נשיא, והרי אין זו אלא פורמליות. כל זאת - כדי למנוע חשש של מדרון חלקלק. נו. נותר כעת לדון בטענתם השניה של המערערים, לפיה התנהלות המשטרה בבקשת ההיתרים היתה בלתי תקינה ולא איפשרה לבית המשפט לשקול את מלוא השיקולים - ולפיכך נפלו בהחלטתו פגמים היורדים לשורשו של עניין ומצדיקים את ביטול ההיתר, וממילא גם את הראיות שהושגו באמצעותו. גם טענה זו לא נוכל להלום. נז. כאמור, בעת מתן היתר להאזנות סתר מאזן בית המשפט בין זכותו של אדם לשמירת פרטיותו וסוד שיחו לבין האינטרס של שמירת שלום הציבור ומניעת מעשים פליליים. כדי שיוכל בית המשפט לקבל תמונה שלמה ומהימנה של המצב לאשורו דורש החוק ממבקש ההיתר להציג בפני בית המשפט מידע מפורט ככל הניתן: פרטים מזהים של האדם שלגביו מבוקש ההיתר, פרטי מידע על המקום בו מותקן הטלפון, מהות החשד, סעיף העבירה ונימוקים נוספים ככל שישנם, כך על פי סעיף 6 לחוק ועל פי תקנה 2 (א) לתקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה). בהיתר שינתן, על השופט מוטל לתאר את "זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה, או זהות הקו או המיתקן המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם הותרה ומקום השיחות או סוגן, הכל אם הם ידועים מראש; כן יפורטו דרכי ההאזנה שהותרו" (סעיף 6(ד) לחוק; ההדגשה הוספה). בבקשה הראשונה בנידון דידן, ואף בבקשות שלאחריה, לא נמסר לבית המשפט כי לקו הטלפון שתי שלוחות, אשר אחת מהן היא טלפון המופעל באמצעות מטבעות. האם בהחסרת מידע זה היה כדי לפגום באופן מהותי בשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט בתתו את הצו עד כדי פסילת ההיתר (וכפועל יוצא כל הראיות שהושגו בגינו)? התשובה על כך אינה בחיוב. נח. אין חולק, כי קו הטלפון היה רשום על שם מוסא אבו שחאדה; כי הקו היה בעל שתי שלוחות – האחת שימשה כטלפון המופעל באמצעות מטבעות והאחרת כטלפון רגיל לשימושו השוטף של בעליו; וכי בבקשת ההיתר נתבקשה האזנה לקו הטלפון המותקן בקיוסק של מוסא אבו שחאדה על בסיס חשדות נגדו ונגד אחרים. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי מוסא אבו שחאדה עשה שימוש בקו זה בהיקף נרחב. כמותנו כבית המשפט קמא סבורים אנו, כי יש בכל אלו כדי להביא לקביעה לפיה גם אם היה מובא בפני בית המשפט שנתן את היתר ההאזנה המידע בדבר השלוחה השניה (וכפי שאמר בית המשפט המחוזי ראוי בהחלט היה שיובא; וראו ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3), 309), עדיין לא היה בכך כדי לשנות את החלטתו ליתן היתר להאזנה. נט. נבחן איפוא את מכלול הנתונים: (1) קו הטלפון אליו נעשתה ההאזנה אינו קו טלפון ציבורי כמובנו הפשוט – הוא שימש בראש וראשונה את בעליו הרשום, וחלפה בו תעבורה ענפה ביותר של שיחות בעלות אופי וכוונה פליליים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כאשר מדובר בטלפון ציבורי חובה לציין נתון זה (עמוד 69 לפסק הדין). הדבר נובע, כפי שאמר בית המשפט, מריבוי האנשים שאינם מזוהים וידועים מראש העושים שימוש בקו, אשר מטבע הדברים אין לדעת אם הם חשודים בביצוע עבירה. היתר מסוג זה צופן בחובו, כמעט בהכרח, האזנה לאנשים שאינם חשודים במאומה, אשר אך במקרה בחרו לנהל את שיחותיהם (לעתים, שיחותיהם הרגישות) מטלפון ציבורי זה ולא מטלפון ציבורי אחר. מהו גדר הספקות? מזה, טלפון פרטי שקיבל "משרה נוספת" של טלפון ציבורי; האם יש בכך כדי להקנות לו חסינות? ומאידך גיסא, לא דווח הדבר כדבעי לבית המשפט לצורך שיקולו. כאמור, המצב במקרה דנא הוא כי להלכה ולמעשה אין מדובר בטלפון ציבורי ככל משפטו וחוקתו. מדובר בקו טלפון פרטי, אשר בעליו מבצע באמצעותו את כל שיחותיו, ובנוסף מאפשר לאנשים נוספים (לפי שיקול דעתו) לערוך באמצעותו שיחות בתשלום. אין מדובר בטלפון ציבורי שהציבה (לדוגמה) חברת בזק, אשר לגביו יש לאדם מן הישוב ציפיות סבירות הראויות להגנה. עסקינן בקו פרטי אשר לו שלוחה מקבילה פרטית, וממילא גם טיב הציפיות הראויות להגנה אינו זהה; הא ראיה לאחור, שרוב מוחלט של השיחות בטלפון זה נעשו על ידי החשוד בביצוע העבירות ועל ידי חשודים נוספים, כפי שצוין מראש בבקשת ההיתר. במצב דברים כזה הטעם העיקרי שבגינו מתחייב לציין שמדובר בטלפון ציבורי – פג במידה רבה. (2) נחזור על שאמרנו מעלה ונציין, כי גם אם נפל פגם בבקשת ההיתר אין הפגם יורד לשורשו של עניין וניתן לקבוע כי הוא עומד בעינו - אף כאן, בין השאר, באמצעות דוקטרינת הבטלות היחסית - במיוחד כאשר בראיה לאחור יודעים אנו שהפגיעה בבלתי-מעורבים קטנה ורוב השיחות היו של החשוד. בית המשפט קבע כממצא עובדתי, כי בכל מקרה בו נעשתה שיחה על ידי עוברי אורח - לא תומללה (וכך יש כמובן לנהוג גם בהאזנה לטלפון פרטי לגבי שיחות שאינן רלבנטיות לחשד); לעניין האזנות גם ראו בג"ץ 10243/03 ארדן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נט(2) 306. אמנם, אין באמור כדי להכשיר את ההאזנה מכל וכל מתחילה, אך הדבר "מרכך" במידת מה את הפגם ככל שישנו, שהרי למעשה מעבר להקלטת השיחה, התמלול ועיבוד המידע נעשו אך ורק באשר למעורבים בפעילות הפלילית. על בסיס מכלול נתונים זה נכון היה לקבוע, כי הפגם שהיה בבקשה אינו יורד לשורשו של עניין ושיקול דעתה של סגנית הנשיא לא נפגע איפוא באופן מהותי; ובכל מקרה אין מקום - במבט לאחור - לפסול את הראיות שנאספו מכוחו. עם זאת רואים אנו צורך לחזור ולומר, כי האזנות הסתר דורשות רגישות ובחינה מקיפה ברחל בתך הקטנה, ועל הגורמים האמונים על שמירת החוק ואכיפתו להקפיד עשרות מונים, כי בקשות לקבלת היתרי האזנה ייערכו בפירוט רב, תוך הצגת כל הנתונים האפשריים לבית המשפט, על מנת שזה יוכל ליתן החלטה מושכלת לאחר שכל המידע הנדרש היה בידיו. האזנות הסתר – קבילות ס. האזנות הסתר הוגשו, כאמור, כראיות לבית המשפט אשר קבע, כי על סמך עדותם של מתמללי השיחות ניתן לייחס את הנאמר בהן למערערים. המערערים, כל אחד לעניינו, מעלים טענות שונות נגד זיהוים בשיחות, ואולם משותפות להם מספר טענות אשר יידונו להלן (הטענות הפרטניות תידונה בנפרד בהמשך). לשם שלמות התמונה יתואר תחילה בקיצור נמרץ אופן התמלול בחקירה זו, כמתואר בפסק הדין: לאחר שניתן היתר האזנה נקלטות השיחות בקו על-ידי מאזינים (כונו בפסק הדין הקמא משקלטים) שתפקידם לעבור על החומר שהוקלט, לזהות את הדוברים זיהוי ראשוני ולרשום את תמצית השיחות המותרות; החומרים הנקלטים נשמרים על גבי תקליטורים שלא ניתן לשנותם, וניתן לראותם רק על גבי מחשביה של מחלקת האזנות סתר (יוער, כי שיחה חסויה אין ניתן למחוק, אך היא "נסגרת" ואינה ניתנת לפתיחה); נתוני השיחה נרשמים על ידי מחשב בצורה אוטומטית (נתונים כגון מספרה הסידורי, האם מדובר בשיחה נכנסת או יוצאת, מה מספר הטלפון וכיוצא באלה); לאחר מכן נעשה זיהוי סופי של הדוברים על ידי מתמללים (שאולי יפה דווקא להם גם הכינוי משקלטים, אך יקראו כאן מתמללים). הזיהוי נעשה על ידי השוואת קול בין כל אחת מהשיחות לבין קלטת החקירה של כל אחד מן הנאשמים (למעט מוחמד שורפי שלא דיבר במהלך חקירותיו). המתמללים אינם שייכים ליחידת ההאזנות; את מיומנותם רוכשים הם תוך כדי "פעילות אינטנסיבית וממושכת במסגרת חקירה זו" (עמ' 77 לפסק הדין). סא. טוענים המערערים נגד זיהוים בשיחות: (1) המתמללים הם "שומעים נאיביים", קרי, חסרי מומחיות והכשרה בתחום; (2) שוני בין שפת התמלול לשפת ההשוואה – ההאזנות נעשו בערבית, בעוד העדויות להן הושוו ההאזנות ניתנו בעברית; (3) צורת המדיה – השוואת הקולות נעשתה בין שמיעת קולות שהוקלטו בשיחה טלפונית לבין שמיעתם באופן בלתי אמצעי (החקירה במשטרה), דבר היוצר פער באיכות הקול וממילא קושי בזיהוי; (4) קרבת קול בין בני משפחה – בחלק מן המקרים מדובר בקרובי משפחה בעלי קול דומה אשר קשה להבדיל ביניהם; (5) קולותיהם של צרכני סמים משתנים בשל צריכת הסם, ועל כן לא ניתן לזהות בודאות דובר שהוא גם צרכן סם. (6) נטען, כי המתמללים, הן ביחידת השפלה והן ביחידת תל-אביב של המשטרה, זיהו את הדוברים בשיחות להן האזינו על סמך תקצירי המאזינים; ואולם, נטען כי בעדויותיהם העידו מתמללי השפלה, שהזיהוי לא נעשה על בסיס התקצירים אלא רק באמצעות הצלבה בין קולות לשמות. משכך, נטען, נפגעה אמינות מתמללי השפלה. למעשה מדובר בשלושה סוגי טענות. הראשון, נוגע לכישורם של המתמללים, ליכולתם לבצע את עבודתם ולשיטת התמלול באופן כללי; השני, נוגע לתנאים ספציפיים שנתקיימו במקרה דנא ואשר היו למתמללים - כנטען - לרועץ. השלישי נוגע למהימנות המתמללים. יוער, כי המערערים לא העלו טענות בנוגע לתקינות המכשירים ואותנטיות ההקלטות. סב. בכל הנוגע ליכולת המתמללים, לשיטת התמלול ולתנאים הספציפיים במקרה דנא, נסמכים המערערים על עדותה של המומחית מטעמם, גב' סימה שגב, בעלת מקצוע לאחר שירות משטרתי ארוך (עדותה נשמעה ביום 18.6.07; חוות דעתה סומנה ס/185). באשר לטענה הראשונה בדבר מקצועיות המתמללים העידה הגב' שגב, כי אמנם המתמללים עובדים לפי המקובל במשטרה (עמ' 6448 לפרוטוקול) וכי אנשים יכולים ללמוד את מלאכת התמלול על ידי צבירת ניסיון (עמ' 6440), אך בהיותם "שומעים נאיביים" שמעולם לא עברו הכשרה מיוחדת לזיהוי קולות, טווח הסיכוי שלהם לטעות, בייחוד כאשר ההאזנה נעשית בתנאים קשים, גדל משמעותית (עמ' 6431 לפרוטוקול), נטען, כי במקרה כזה סיכויי השגיאה של מומחה פחותים בהרבה (עמ' 6435 לפרוטוקול). באשר לטענה השניה בדבר השוני בין השפות, העידה הגב' שגב, כי בדיבור בשפות שונות מופקים קולות שונים - "משתנה משהו כמו התדר היסודי, גובה הצליל הבסיסי מיד משתנה. עכשיו, לא חקרתי את זה לעומק אבל אני פשוט נתקלתי במקרים שראיתי את זה על פניו, בן אדם עובר משפה לשפה וגם משהו באיכות הקול שלו, אם זה התדר היסודי או דברים אחרים או האינטונציות" (עמ' 6437-6436 לפרוטוקול). באשר לטענה השלישית שעניינה צורת המדיה, העידה הגב' שגב, כי השוני בערוץ התקשורת גורם לקשיים משמעותיים בזיהוי הדוברים, וכי שוני זה "מאוד משמעותי ומאוד מקשה לפי כל מחקר" (עמ' 6436 לפרוטוקול). באשר לטענה הרביעית באשר לקרבת הקולות בין בני משפחה, העידה הגב' שגב כי קולות של בני משפחה אחת נשמעים למאזין דומים יותר מקולם של שני זרים גמורים, וזאת בין היתר, בגלל מבטא זהה, צורת דיבור ודיקציה דומות ואוצר מילים משותף. באשר לטענה החמישית הנוגעת לשוני בקולותיהם של צרכני סמים, העידה הגב' שגב כי יש לנתון זה השפעה על קולו של הדובר, בעיקר בהיגוי העיצורים השִׁנִּיים, וקולו של הדובר נעשה נמוך יותר. נוכח האמור טוענים המערערים, כי המתמללים נעדרו המומחיות הבסיסית הנדרשת כדי לזהות ברמת הודאות הנחוצה בפלילים שהמערערים הם הדוברים בהקלטות; וכן, כי אף אם יונח שהם בעלי יכולת זיהוי, במקרה דנא אין להסתמך על זיהוים, נוכח התנאים הספציפיים אשר עירערו את אפשרות הזיהוי בעת ההשוואה. נטען, כי על המשטרה היה לנקוט בזיהוי באמצעות זיהוי ממוחשב. כן נטען, כי עדות הגב' שגב לא נסתרה, וכי בית המשפט המחוזי לא דחה את דבריה אלא הסתפק באמירה כללית בדבר כשירות המתמללים. באשר לטענה השישית בדבר מהימנות עדותם של המתמללים, נסמכים המערערים, בין היתר, על הכיתוב שהופיע בתמלילים עצמם, בו נאמר כי זיהוי הדוברים נעשה על פי "תקציר שרטוט שפלה", דהיינו, לא נעשה זיהוי על בסיס זיהוי עצמאי של המתמלל כפי שהעידו המתמללים, אלא על בסיס זיהוי ראשוני שנעשה על ידי מאזין במרחב השפלה - ומכאן שאין ליתן בהם אמון. סג. מנגד טענה המדינה, כי באשר לסוג הטענות הראשון שעניינו חוסר מיומנות המתמללים ושיטת התמלול, מיומנות היא דבר נרכש. נאמר, שתמלול מאות השיחות שנעשו בתיק, משך כ-9-8 שעות ביום, העניק למתמללים רמת מיומנות גבוהה, כך שניתן להסתמך מעבר לכל ספק סביר על הזיהוי שנתנו. באשר לשיטת התמלול נאמר, כי כבר נפסק בעבר ששיטה זו ראויה, וכי הזיהויים המתקבלים על בסיסה הם מעבר לכל ספק סביר וקבילים לשמש כראיה. הוסף (אם כי הדבר אינו רלבנטי לדיון זה), כי התנגדות המשיבה, החל משלב מסוים, מביצוע מבחן "חי" ליכולותיהם של המתמללים באולם בית המשפט נבעה מהשוני בתנאים בין האולם למעבדה, וכי המשיבה הציעה תחת זאת לערוך מבחן בתנאי אמת – ואולם בקשה לעשות מבחן שכזה לא הוגשה על ידי המערערים. באשר לסוג הטענות השני נטען, כי למתמללים עמדה האפשרות במקרה הצורך לשוב ולהאזין פעמים מספר לכל שיחה עד להגעה לזיהוי ודאי, וכי לא כל השיחות אכן הוגשו לבסוף כראיות, בין היתר בשל חשש לזיהוי שאינו ודאי. כן צוין, כי לאחר שהיו בידי המשטרה קלטות החקירות חזרו המתמללים לשיחות שתומללו על ידיהם וערכו השוואת קולות. נאמר, כי יש בכך כדי להבטיח שהזיהוי, אף אם התנאים לעתים לא היו אידיאליים, נעשה ברמת ודאות מלאה. עוד הוסף באשר לטענת קרבת המשפחה, כי אף שיש דמיון מסוים בין חלק מהקולות (ובייחוד בין המערערים מוסא אבו שחאדה ועומר אבו שחאדה), עדיין יש ביניהם שוני שהמאזין המיומן יכול היה להבחין בו. באשר לסוג הטענות השלישי שעניינו מהימנות המתמללים נאמר, כי גם אם יונח, ולא זו עמדת המדינה, שלצורך החיבור הראשוני בין קול לבין שם נעזרו המתמללים בתקצירים, נרפא הפגם בכך שההשוואה בסוף נעשתה מול קולות המערערים בחקירה. עוד הוסף, כי אך בשגגה נכתב בתמלילים שהזיהוי נעשה על בסיס "תקציר שרטוט שפלה", וכי בית המשפט, ששמע את עדויות המתמללים בעניין זה מצא את דבריהם אמינים, וקיבל את הטענה בדבר שגגה שנפלה בתום לב. האזנות הסתר – קבילות – דיון והכרעה סד. משעמדנו על אופן זיהוי הקולות באים אנו לדיון בטענות המערערים לעניין זה. אף כאן נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל את טענות המערערים. באשר לטענה הראשונה, מומחית המערערים מסכימה, כי בני אדם "כן יכולים לשמוע ויכולים ללמוד הקלטות, ללמוד קולות ולזהות באופן נאיבי וטבעי", ובהמשך "ברגע שלומדים את הקולות זה כמעט דומה למה שאנחנו מזהים קרובי משפחה או אנשים מסביבנו ויכול להיות לזה ערך יותר משמעותי מאשר בן אדם שרק שמע את הקול והוא צריך לזהות אותו" (עמ' 6440 לפרוטוקול). דהיינו, ניתן לרכוש מיומנות לזיהוי של דובר. זאת ועוד, מרגע שלומדים לזהות את קולו של הדובר מסוגל השומע, אף "השומע הנאיבי" ללמוד את הקול ולהיות מסוגל לזהותו, באותה רמה בה אדם מן הישוב לומד לזהות את קולו של בן משפחתו; קרי, רמת הסתברות גבוהה. זיהוי של שומע מיומן (כדוגמת המתמללים) הוא, לדברי עדת המערערים ברמת "ביניים" שבין אדם רגיל למומחה שעבר הכשרה (עמ' 6460 לפרוטוקול). זיהוי דוברים בהאזנות סתר נעשה במשטרת ישראל באמצעות השימוש במתמללים, שרכשו את מיומנותם דרך עבודתם במשטרה, ואילו השימוש באמצעי זיהוי ממוחשבים נעשה לעתים נדירות ורק כאשר הממצאים (שלא כבמקרה דנא) גבוליים - כך על פי עדות עדת התביעה סנ"צ דינה רוזנטל (עמ' 2927 לפרוטוקול); אף מומחית המערערים העידה, "אני אמרתי את זה קודם ואני אחזור ואומר, שמאז ומעולם אנשים זיהו ואנשים המשיכו לזהות, ויהיה תוקף לזיהוי שלהם בביהמ"ש" (עמ' 6448 לפרוטוקול). סה. הלכה פסוקה היא, כי זיהוי קול באמצעות משמע אוזניים קביל כראיה לכל דבר ועניין, וכי בנסיבות מסוימות, זיהוי כזה אף עשוי לשמש כעוגן ראייתי מרכזי בהרשעה (ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם) פסקה 43 לפסק דינו של השופט לוי (להלן עניין ז'אנו); כן ראו: ע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 90, 95; ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 163-162). זיהוי קולי יכול שייעשה בדרכים שונות, שאחת מהן ננקטה, כאמור, במקרה שלפנינו: זיהוים של דוברים בידי מתמללים העוסקים בהאזנה לשיחות להן בוצעה האזנה כדין ומעידים בפני בית המשפט. שיטת זיהוי זו הוכרה על-ידי ההלכה הפסוקה (עניין אלפי; עניין וידאל). אמנם, השיטה של זיהוי קול באמצעות מתמללים איננה חפה לחלוטין מקשיים, והפסיקה לא התעלמה מכך; נפסק, כי נוכח מגבלותיה של יכולת השמיעה האנושית ומרחב הטעות האפשרית בעניין זה, זיהוי קולי במעבדה – מקום בו ניתן לבצע זיהוי כזה – יהיה עדיף על זיהוי באמצעים אנושיים (עניין ז'אנו, בפסקה 43; עניין אלפי, בפסקה 4). עם זאת נאמר, כי "גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הודאי ביותר, אין בכך בלבד כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות אוזן האדם" (דברי השופט קדמי, שם; וראו ע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(2) 964, 972; ע"פ 440/87 חיים חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 801; פרשת וידאל, 852; איתן אלעד "מחקר השוואתי של שיטות בתחום הזיהוי הפלילי" פלילים ה (תשנ"ו) 187, 224; רון ברנט וסימה שגב "השיטה הספקטרוגרפית לזיהוי דובר על פי קולו" פלילים ד (תשנ"ד) 121, 121). לא למותר לציין, כי בפרשת אלפי הועלתה טענה זו בדיוק והיא נדחתה כאמור (עדת המערערים דשם היא אף העדה מטעם המערערים כאן). אף במקורותינו מוכרת "טביעות עינא דקלא ('טביעת העין' של הקול)" (בבלי גיטין כ"ג, ע"א; להרחבה בעמדת המשפט העברי ראו אודי וולף "'הידיים ידי עֵשָׂו' - והקול? - זיהוי על פי הקול" פרשת השבוע 146 (אביעד הכהן ומיכאל ויגודה עורכים) (תשס"ד)). כללם של דברים, היפה לחלק ניכר מן הטענות בהקשר הקול: בעולם אידיאלי היה מומחה לזיהוי קול יושב בכל עמדת האזנה, אך בתוך עמנו אנו יושבים. ועוד, נסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי האזנה מתמדת ומסיבית לקול מסוים מאפשרת זיהוי, והדברים ידועים לכל אדם בשיחו עם מיודעיו, והקולות – מהם יותר ומהם פחות, מהם אף במובהק – נחרתים בתודעה. לכך יש להוסיף את ההכרח בל יגונה של המצע הקצר מהשתרע ומשאבי כוח אדם שאינם בלתי מוגבלים. ומן הכלל אל הפרט – אף אם המתמללים בנידון דידן לא עברו הכשרה מיוחדת במשטרה, מיומנים הם לבצע את תפקידם, ואין בהיעדר הכשרה פורמלית כאמור כדי לפסול את הזיהוי שנעשה על ידיהם. סו. באשר לסוג הטענות השני שעניינו חוסר היכולת בנסיבות המקרה להשוות בין הקולות שנשמעו בהאזנה לבין אלה שנשמעו בהקלטת החקירה, דומה שטענות אלו נטענו בלשון רפה; מומחית המערערים אף היא נוקטת משנה זהירות ומדגישה, כי התנאים השונים עלולים לעתים להיות לרועץ למתמללים: באשר לשוני בין שפות התמלול, לדברי העדה ישנו שוני באינטואיציות ובגובה הצליל. עם זאת מודה העדה כי "לא חקרתי את זה לעומק אבל אני פשוט נתקלתי במקרים שראיתי את זה על פניו" (עמ' 6437-6436 לפרוטוקול); באשר לצורת המדיה, מציינת העדה כי השוני מקשה על עבודת המתמללים, אך עדיין ניתן לבצעה (עמ' 6440 לפרוטוקול); באשר לקרבת המשפחה בין הדוברים מציינת העדה, כי "הקולות מן הסתם דומים יותר... זה בהחלט מגביר (את הסיכוי לבלבול)" (עמ' 6437 לפרוטוקול), אך אין הבלבול מחויב; לגבי שינויים בקולו של צרכן סמים מסכימה העדה, כי אם מדובר בצרכן המשתמש כל הזמן בסמים אז "לא צריך להיות הבדל" בין קולו בחקירה לבין קולו כאשר הוא מוקלט (עמ' 6442 לפרוטוקול). נמצאנו למדים, כי אף לדברי עדת המערערים עצמם יש בכל התנאים הללו כדי ליצור אפשרות של קושי רב יותר בזיהוי הדוברים, אך אין כל ודאות כי הללו לא יזוהו. בית המשפט קמא בחן כל מתמלל ומתמלל, וקבע (כממצא שבעובדה) לגבי כל אחד ואחת מהם, כי רמת הזיהוי שסיפקו היא ברמה העונה על הנדרש במשפט הפלילי. בית המשפט ציין, כי המתמללים האזינו שעות רבות וארוכות להקלטות ובכך נוצרה אצל כל אחד מהם "טביעת קול" ביחס לקולו של כל אחד מן המואזנים (דברים המתיישבים עם עדות הגב' שגב). בעניין ז'אנו הוסיף וציין השופט לוי כי להשקפתו, כוחו של זיהוי בידי מתמללים חזק במיוחד בפרשות שבהן היכרותם של המתמללים עם הדוברים נרכשה באמצעות האזנה לשיחותיהם על פני תקופה ארוכה. "ברור הוא כי ככל שהזיהוי מבוסס על האזנה ממושכת – הסיכוי לטעות בזיהוי קטן" (שם, בפסקה 43), וכבר אמרו חכמים "אין חכם כבעל ניסיון" (ספר העקדה). לכך, צוין, מצטרפים תנאי העבודה שבהם נעשה זיהוי קולי בידי מתמללים. זיהוי כזה נעשה בסביבת עבודה שקטה, שבה יכול המתמלל להאזין לשיחה זו או אחרת שוב ושוב. זאת, בניגוד לזיהוי המבוסס על האזנה לקולו של מבצע העבירה בזמן אמת; שאז החשיפה לקולו של העבריין היא חד-פעמית, ומתרחשת בסיטואציה לחוצה ומתוחה. עוד נציין, כי הזיהוי הודאי של המתמללים נתחזק גם על יד כך, שהמידע הוצלב מול מידע נוסף - כגון אזכור השמות והכינויים בהם השתמשו הדוברים והצלבת מספרי הטלפון (ועל כך יורחב להלן). נוסיף, כי זיהוי המערערים נעשה במרבית המקרים על ידי יותר ממתמלל אחד, וגם בכך יש כדי לחזק את זיהוים ברמת הודאות הנדרשת; כמו גם העובדה, שהמערערים זוהו בנוסף בזיהוי ראשוני על ידי המשקלטים. בכל האמור יש כדי לקבוע שעל אף הקשיים שיתכן כי התעוררו, ואין מציאות מושלמת, בודאי לא בחקירה מסיבית כגון זו, הנה במקרה דנא זוהו הדוברים על ידי המתמללים ברמת הודאות הנדרשת. אנו נוטים לחשוב שהדברים ידועים למערערים. סז. קושי נוסף שאליו התייחסה הפסיקה היה זה הכרוך בזיהוי עצמי של הדובר בשיחות, והסתמכות מתמללים על זיהוי עצמי זה. נפסק, כי הסתמכות על זיהוי עצמי מפורש על ידי דובר בהקלטה מחייבת בחינה זהירה מצידו של בית המשפט הואיל "ועשויה להיות בה מידה מסוימת של הנחת המבוקש, קרי שהדובר אשר 'מזהה' את עצמו, הוא הנאשם" (עניין וידאל, בעמ' 854). על רקע זה נקבע, איפוא, כי כאשר מבוסס הזיהוי על זיהוי עצמי של הדובר בשמו, נדרשים סימנים מזהים נוספים שיפיגו את החשש כי הדובר בשיחה איננו הנאשם העומד לדין. דרישה זו – לקיומם של סימנים מזהים נוספים – יכולה להתמלא בדרכים שונות "ובלבד שבנסיבות המקרה לא יקום חשש שמאן דהוא עשה שימוש בשמו של הנאשם וסיבך אותו בדבר לא לו" (עניין ז'אנו, בפסקה 43), דבר שבמציאות עבריינית, אין להוציאו מכלל אפשרות, גם אם לא כמעשה שבכל יום. ואולם, בכפוף לבחינה קפדנית וקיומם של סימנים מזהים נוספים, זיהוי עצמי של דובר בשיחה עשוי לשמש ראיה לכך שהוא אכן הנאשם (ראו, למשל, עניין וידאל הנ"ל בעמ' 854; ע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580, 594; י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשס"ד), 1097 (להלן על הראיות)). סח. ככלל, אמינותו של זיהוי קולי תיקבע לפי שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי, שבגדרו תיבחן מהימנותו של העד המזהה בעיניו של בית המשפט; ומבחן אובייקטיבי, שבגדרו תיבחן האפשרות כי חרף מהימנותו של העד, הזיהוי שנערך על-ידיו היה מוטעה. במסגרת המבחן האובייקטיבי, יובאו בחשבון מידת ההיכרות המוקדמת בין העד המזהה לחשוד; השאלה עד כמה היה הזיהוי מיידי וספונטני; וכן תיבחן הסיטואציה שבה התרחש הזיהוי, על מנת לשלול אפשרות כי זיהוי זה כשל בשל השפעות חיצוניות כאלה ואחרות (עניין ז'אנו, בפסקה 43). מבין שני המבחנים, הושם דגש על המבחן הסובייקטיבי, שעניינו - כאמור - במהימנותו של העד המזהה. סט. באשר לטענה בדבר אמינות המתמללים, דהיינו, בדבר המבחן הסובייקטיבי - בית המשפט המחוזי קובע, כי המתמללים נמצאו אמינים בעיניו, כי שוכנע שהזיהוי לא נעשה על בסיס "תקציר שרטוט שפלה", וכי בכך שהזיהוי הסופי הודאי נעשה למול קלטות החקירה יש כדי לענות על דרישות הדין במלואן, וכדבריו: "בחנו את עדויות המתמללים כולם ומצאנו כי ניתן ליתן אמון בעדותם, ובעיקר אמורים הדברים לגבי גירסתם כי הזיהוי הסופי נעשה מתוך השוואה לקלטות החקירה... הזיהוי הסופי לא נעשה על יסוד היכרות זו אלא לאחר שנמסרו להם קלטות בהן קולותיהם של הנאשמים לצורך השוואה" (עמ' 98 לפסק הדין). הלכה היא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לממצאי מהימנות, וזאת בשל יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית הטמון בהתרשמות זו האחרונה מהעדים ומהעדויות באופן בלתי אמצעי (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (להלן פרשת יומטוביאן); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 682; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא בחן בית המשפט המחוזי בקפידה את טענות המערערים ומצא את עדויות המתמללים, כאמור, אמינות. בית המשפט התייחס לכל אחד מן המתמללים לגופו ונימק מדוע בחר ליתן אמון בעדותו, ואין אנו רואים להתערב בקביעותיו אלה. גם לעצם העניין אנו סבורים, כי בכך שהזיהוי הסופי נעשה לאחר השוואת הקולות מן ההאזנות לקולות בחקירה (למעט בעניינו של מוחמד שורפי שעליו נעמוד להלן) יש כדי לדחות טענה זו. ע. נוכח האמור אין בידינו להיעתר לטענות הכלליות שהעלו המערערים בכל הנוגע לקבילותן של ההאזנות. באשר לטענות ספציפיות שהעלו, הללו יידונו, כפי שצוין, בכל מקרה לעניינו. "מילון הסמים" עא. במסגרת השיחות ביניהם השתמשו המערערים (ואחרים) בשפה ובמלות קוד ייחודיים אשר שימשו אותם במסגרת השיח הפנימי ביניהם לצרכי הסחר. וכך, מלים כדוגמת "שוקולד", "גרעינים" ו"צמיגים" נטענו במשמעות אחרת ממשמעותם המילונית, והפכו להיות חשיש, קוקאין וטבליות אקסטזי, בהתאמה. בפני בית המשפט המחוזי ובפנינו הוצג "מילון שיח הסמים" אותו הרכיבה המדינה, ובו מפורטים משמעות מלות הקוד וכן הסבר מפורט על תהליך פענוחה של משמעות המלים. עב. בפסק הדין פירט בית המשפט המחוזי את האופן בו פורשה כל מלה (בין היתר, הגיונם של דברים; "חשיפת" הכוונה בשיחות בין המערערים; ההקשר; עדים מתוך הארגון ומחוצה לו ועוד), ולאחר מכן קובע: "ממכלול הראיות שפורטו לעיל, נראה כי עלה בידי התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את משמעותם של הביטויים השונים כמבטאים שיח סמים עברייני בהקשריו השונים" (עמ' 112 לפסק הדין). המערערים אינם קוראים תיגר על המילון גופו, ואינם מתנגדים, על פני הדברים, לפירוש המלים כפי שנטען על ידי המדינה, כך היה אף בדיון בבית המשפט המחוזי (עמ' 112 לפסק הדין). עם זאת, לחלקם טענות במישור היישום הקונקרטי – כגון באשר לאפשרות שניתן לפרש מונח מסוים באופן דו משמעי, או באשר להוצאה מהקשר וכדומה; טענות אלו יידונו לגופן בהמשך. הסדרי הטיעון עג. בגלגולה המקורי כללה פרשה זו נאשמים נוספים, אשר הגיעו להסדרי טיעון פרטניים ובעקבות זאת הודו בעבירות שונות, הורשעו בהן ונדונו לעונשים שונים (חלק מפסקי הדין ניתנו במסגרת הליך זה וחלקם במסגרת פ"ח (ת"א) 1227/04). איש מאותם נאשמים שהגיעו להסדרי טיעון לא הורשע בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני הפשיעה, והעונשים שהושתו עליהם, אף על הללו שהורשעו בעבירות סמים חמורות, נמוכים משמעותית מאלה שהושתו על המערערים. עד. בטיעוניהם באשר לחומרת העונש, טענו חלק מהמערערים, כי הענישה שהושתה עליהם חריפה במיוחד, נוכח הענישה המקלה יחסית שהושתה על הנאשמים שהורשעו במסגרת הסדרי הטיעון. נטען, כי על נאשמים שעברו עבירות דומות, ולעתים אף חמורות יותר, הוטלו עונשים פחותים כדי מחצית ואף למטה מכך מאלו שהושתו על המערערים. נטען, כי הגם שהנאשמים האחרים הודו בעבירות אשר יוחסו להם ודינם נגזר במסגרת הסדר טיעון, אין פער כה חריף בענישה מוצדק, ונוכח שיקולים של אחידות בענישה יש להקל בעונשם של המערערים. נטען, כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עם המערערים כגמול על שבחרו לנהל משפט הוכחות. עה. מנגד, טוענת המדינה, כי הלכה היא שאין דינם של נאשמים שבחרו לנהל משפט הוכחות דומה לדינם של נאשמים שהגיעו להסדרי טיעון. נאמר, כי שיקולי אחידות בענישה מקומם שעה שמדובר בדמיון בין הנאשמים הן בנסיבות ביצוע העבירה, הן מבחינת ניהול ההליך, והן בשיקולים נוספים (כגון נסיבותיהם האישיות של הנאשמים). במקרה דנא, נסיבות ניהול התיק היו שונות, שכן המערערים בחרו לנהל משפט הוכחות ארוך ומורכב בעוד האחרים בחרו בהסדרי טיעון. עוד נטען, כי בגזר הדין מציין בית המשפט מפורשות, שבמסגרת שיקולי הענישה ניתן משקל גם לעונשים שנגזרו בהסדרי הטיעון. הוסף, כי הנאשמים אשר הגיעו להסדרי טיעון לא הורשעו בחברות בארגון פשיעה, בעוד שהמערערים הורשעו בעבירה זו – נתון המשמש רכיב מרכזי בשיקולי הענישה לחומרה. משכך, נטען, פערי הענישה מוצדקים הם, ואין דופי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. הסדרי הטיעון – דיון והכרעה עו. הלכה היא, שאין דין נאשם המגיע להסדר טיעון כדין נאשם הבוחר לנהל משפט הוכחות (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577; ע"פ 4364/02 מלמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 634, 641; ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הסדרי הטיעון חוסכים למערכת משאבים רבים, ויש אינטרס ציבורי בקיומם; גם לנאשם יתרונות בבחרו בהסדר טיעון, יתרונות אלה מתבטאים על פי רוב ב"שורה התחתונה", קרי, בגזר הדין. דבר זה אפשר שייעשה על דרך של המרת סעיפי אישום בסעיפים חמורים פחות, אפשר שיתבטא בענישה מוסכמת או בבקשת התביעה לענישה מקילה וכן בדרכים אחרות (ע"פ 1958/98; וראו: אליהו הרנון "עסקות-טיעון בישראל - חלוקת התפקידים הראויה שבין התביעה לבית-המשפט מעמדו של הקרבן" משפטים כ"ז (תשנ"ז) 543, 600; כפיר מזרחי "מה בין צדק, חקר האמת והסדרי טיעון?" המשפט ח' (תשס"ג) 627, 631; לעמדת המשפט העברי ראו: עדו רכניץ "מעמדה של עיסקת טיעון על פי ההלכה" ניתן לצפיה באתר האינטרנט www.dintora.org), ואכן הסדרי טיעון משמשים כנסיבה לקולה בעת גזירת הדין (ראו ע"פ 6428/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה י"ד). דברים אלה הם מן המפורסמות, וטעמם ונימוק עמם. במקרה דנא בחרו המערערים לנהל משפט הוכחות ארוך, הדבר לגיטימי וזו כמובן זכותם המלאה, אך הנסיבה לקולה של חיסכון במשאבי המערכת אינה עומדת להם. משכך, אין להלום ככלל ובאופן "מסיבי" את טענתם בדבר פערי ענישה בינם לבין אותם נאשמים שבחרו לילך בדרך של הסדרי הטיעון. נוסיף בהטעמה, כי בלא קשר לשאלת היחס בין העונשים של המנהלים הוכחות אל מול בעלי הסדרי הטיעון, איננו מקבלים מכל וכל את טענת ה"גמול" על אי ההגעה להסדר טיעון; אין זו דרכו של בית משפט בישראל כלל. עז. בנוסף יצוין, כי המורשעים בהסדרי הטיעון לא הורשעו בפעילות בארגון פשיעה. דבר זה הוא חלק מה"הטבה" שקיבלו בהגיעם להסדרי טיעון. קרי, נורמטיבית אין מדובר באותן עבירות; ואף "עבירות המקור" (קרי, עבירות הסמים) שונות - עבירות הסמים שעברו הנאשמים בעלי הסדרי הטיעון לא באו במסגרת הנסיבה המחמירה של חברות בארגון פשיעה, מה שאין כן המערערים. מכך נובע גם שהתשתית העובדתית שעמדה בפני בית המשפט בשני המקרים לא היתה זהה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אילו הורשעו הנאשמים האחרים באותן עבירות - מה שאין כן - היה מקום להידרש לפערי הענישה (עד לרמה מסוימת, שכן נזכור את שאמרנו לגבי ה"הטבה" לנאשם העורך הסדר טיעון), ואולם בפועל - כפי שהוגשו לפני בית המשפט - מדובר בעבירות שונות, ועל כן אין מקום להשוואה ביניהן. עח. לבסוף, עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי בית המשפט נתן דעתו חרף כל זאת לענישה שהושתה על הנאשמים שהורשעו במסגרת הסדרי הטיעון, והיא נלקחה בחשבון כשיקול לקולה בעת גזירת דינם של המערערים (עמ' 7621 לפרוטוקול). אף מעינינו אין הדברים נעלמים בגדרי "הגינות מסגרתית". בכפוף לכך איננו נעתרים לטענה הבסיסית בדבר פערי הענישה. חלק שני - התייחסות פרטנית לערעורים השונים הארגון מיפו ע"פ 3295/09 מוחמד שורפי; ע"פ 3300/09 חאפז שורפי האישומים שיוחסו למוחמד וחאפז שורפי עט. כתב האישום שהוגש בפרשה שלפנינו כולל אישומים רבים. שניים מהם – האישומים הראשון והשני – מיוחסים, בין היתר, למוחמד וחאפז שורפי. נעמוד להלן על עיקריהם, בהקשר הרלבנטי. האישום הראשון מתמקד בעסקאות הסמים בין ארגוני יפו ולוד ונטען בו, כי בראשו של ארגון הפשע מיפו עמדו, ממועד לא ידוע אך לפחות מתחילתה של שנת 2004, מוחמד וחאפז שורפי. השניים, כך לפי המיוחס להם, פעלו במועדים אלה באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך על מנת לרכוש, להחזיק ולהפיץ הרואין וקוקאין ביפו וסביבותיה בעיקר על דרך של חבירה לארגון לוד (להלן ההתאגדות). לשם קידום הסחר והפצת הסמים תיאמה ההתאגדות את הספקת הסם המסוכן מידי הארגון מלוד לידי הארגון מיפו כך שמדי יום ביומו נערכו הזמנות טלפוניות של הארגון היפואי מהארגון מלוד; ועל יסוד הזמנות אלה נערכו מפגשים בהם הועברו סמים מסוכנים מחברי הארגון מלוד לחברי הארגון היפואי. בגדרי האישום הראשון מנויות לא פחות מ-68 עסקאות של העברת סמים בתמורה שנעשו, לכאורה, בין שני הארגונים. פ. האישום השני מתמקד בהפצת הסמים על ידי הארגון היפואי. באישום זה נטען, כי לאחר שקיבלו לידיהם את הסמים המסוכנים בנקודות מפגש שסוכמו מראש, נהגו מוחמד, חאפז ונאשמים האחרים להבריח את הסמים המסוכנים על-ידי הסתרתם ברכב או על גופן של נשים שהתלוו אליהם לבתיהם של פעילי הארגון והחברים בו. על פי הנטען, הסמים הוחזקו, בין היתר, בידי חאפז, מוחמד וסינא מוגרבי בחצרים שונים, ובין היתר, בבתיהם; ובהנחייתם של מוחמד וחאפז נהגו פעילי הארגון לערבב את הסם במערבל ביתי; לשקול אותו; ולחלקו למנות. את הסם שחולק למנות היו חברי הארגון מפזרים בתיאום והנחיה טלפונית בידי ראשי הארגון ופעיליו - למפיצי משנה או לצרכנים באופן ישיר. בנוסף, מכרו המפיצים את הסמים באזורים אליהם נהגו צרכני סמים להגיע: במקומות ציבוריים אשר ידוע כי הם משמשים לסחר בסמים; או ב"תחנות לממכר סם", שמיקומן ומטרתן אף הם ידועים. בין תחנות אלה מונה כתב האישום את קיוסק "השמים הכחולים" הממוקם ברחוב יפת ביפו, ואת הקיוסק של איבון שורפי ברחוב בן יהודה בתל אביב, שנוהלו שניהם, על פי הטענה, בעבור הארגון היפואי. המפיצים היו מוכרים את המנות שנשאו עליהם, ובמסגרת שיטת פעולה זו מכר כל מפיץ עשרות עד מאות מנות סם ביום. בכתב האישום נטען, כי בשל היקף המכירות של הארגון נהגו חבריו לעבוד ברציפות ובמשמרות יומם ולילה. פא. האישום השני עומד בפירוט על חלקו של כל אחד מחברי הארגון היפואי בפעילות הארגון. נתמקד כאן בחלקים המתייחסים למוחמד ולחאפז. לגבי מוחמד נטען כי שימש כראש הארגון; ובנוסף לרכישות הסמים שפורטו באישום הראשון ניהל את הארגון, ובמסגרת זו היה מעורב, בין היתר, בגיוס חברים נוספים לארגון כדי שיעסקו בהפצת הסמים המסוכנים לצרכני הסמים השונים. עוד נטען, כי מוחמד ניהל את שיטת ההפצה תוך שהוא מנחה ומתאם את פעולתם של העובדים במשמרות – בין אם כספקים ובין אם כמפיצים בשטח – ותוך שהוא מורה ומאשר אספקת מנות הממתינות להפצה לסינא מוגרבי ולשאר החברים בארגון. על פי הנטען, נהג מוחמד לאסוף לידיו את תמורת הסמים שמכרו המפיצים לצרכנים, ובנוסף נהג לשלם את שכרם של חברי הארגון שעבדו במערך ההסתרה, השקילה וההפצה של הסמים המסוכנים בעבור הארגון שבראשו עמד. פב. כתב האישום מתייחס באופן פרטני לשני "גיוסים" שבוצעו בידי מוחמד: גיוסה של סינא מוגרבי וגיוסו של סאמר אבו-עמרה. לפי הנטען, גויסה סינא לארגון על-ידי מוחמד ואיבון שורפי, לשם עבודה כמעבירה ומחזיקת סם, ובהמשך, כשוקלת מנות – וזאת עובר לתקופה הרלבנטית לכתב האישום (יוער, כי איבון שורפי הורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות סמים שונות, ונדונה ל-6.5 שנות מאסר). מוחמד ואיבון נהגו להסיע את סינא למקומות שונים שמהם היתה אמורה לאסוף סמים: לביתו של אדם בשם זיתון שממנו נהג מוחמד לרכוש סמים בטרם נרקם הקשר עם הארגון מלוד; לביתו של שחאדה; לקיוסק של הארגון מלוד ולמקומות מפגש אחרים. על פי הנטען, במסגרת תפקידה הבריחה סינא על גופה מנקודות איסוף שונות כמויות סם שהגיעו עד למשקל של קילוגרם אחד. זאת, בתדירות הולכת וגוברת, שהגיעה למספר ימים בשבוע. עוד נטען, כי סינא נדרשה להחזיק את הסם בביתה ובמידת הצורך על גופה. אדם נוסף שגויס על-ידי מוחמד – על דעתו של חאפז – היה אבו-עמרה, שהיה בזמנים הרלבנטיים קטין, עובדה שהיתה ידועה למוחמד. נטען, כי במועד בלתי ידוע במהלך חודש יוני 2004 או בסמוך לכך, פנה מוחמד לאבו עמרה, וגייסו למכירת קוקאין והרואין בעבור הארגון בתמורה לשכר שבועי. פג. כתב האישום ממשיך ומפרט שלושה אירועים קונקרטיים של סחר בסמים הנוגעים למוחמד. כך נטען, כי ביום 1.8.04 הגיעו מוחמד ואבו-עמרה ברכב פרטי מסוג הונדה שמספרו 76-372-35 כדי למסור מנות קוקאין למכירה לעומר יתים. במעמד זה קיבל יתים ממוחמד ואבו עמרה עשר מנות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 3.749 גרם נטו. זאת, על מנת שיתים יפיץ את מנות הסם בעבור הארגון היפואי. עוד נטען, כי במסגרת שיטת הפצת הסם, בחודש ספטמבר 2004 או בסמוך לו, פנתה צרכנית הסמים דניאלה גוטווין לאיבון בקיוסק שהפעילה האחרונה ברחוב בן יהודה בתל אביב. נטען, כי לבקשתה של דניאלה, התקשרה איבון מספר פעמים לבעלה מוחמד, והזמינה בעבור דניאלה מספר מנות של הרואין וקוקאין; ובהמשך, שלח מוחמד את המנות באמצעות רכב פרטי שהיה נהוג בידי אחד מחברי הארגון, ואף הגיע בחלק מן ההזדמנויות למקום בעצמו, כשהוא רכוב על גבי קטנוע. כתב האישום ממשיך ומציין, כי עם מעצרו של מוחמד נתפסו ברשותו 2,400 ₪ ועוד 2,300 דולרים אמריקאיים, שכר מכירת הסם המסוכן בעבור הארגון. פד. פרק נוסף של האישום השני הוקדש לחאפז ונטען בו, כי במסגרת תפקידו כראש הארגון בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, ובנוסף לניהול פעילות הסחר, היה חאפז אמון על גיוס חברים למערך הפצת הסמים של הארגון, ובין היתר, גייס לשורות מערך ההפצה אדם ושמו בודא חוסיין. עוד נטען, כי חאפז, בדומה למוחמד, היה שותף לשיטת ההפצה של הארגון, היינו, תיאום הפצת הסם לפי דרישה, איסוף תקבולי מכירת הסם המסוכן על-ידי המפיצים שעבדו בעבור בארגון, ותשלום שכרם של חברי הארגון שעבדו במערך ההחזקה, השקילה וההפצה של הסם המסוכן בעבור הארגון. פה. בגדרי האישום השני מפורט מקרה קונקרטי אחד שבו, לפי הנטען, היה חאפז מעורב. לפי המיוחס לו בכתב האישום, בתאריך 3.8.04 נהג חאפז בקטנוע הונדה סמוך לבית הספר "אורט שפירא" ביפו, כשהוא מרכיב מאחוריו את סמי סקא. האחרון נשא באמתחתו שתי אריזות המכילות קוקאין במשקל כולל של 9.0128 גרם נטו, כשבכל אריזה עשר מנות מחולקות ומיועדות למסירה למפיץ לשם מכירת הסם המסוכן. חאפז עצמו החזיק ב-850 ש"ח במזומן, שהתקבלו ממכירת סם מסוכן בעבור הארגון. על פי הנטען, חאפז וסקא הבחינו בסיור משטרתי, אולם במקום להיענות לקריאותיהם של שוטרי הסיור, החלו נמלטים מניידת הסיור אשר דלקה אחריהם וקראה להם לעצור. בשלב מסוים השליך סקא את הקוקאין שנשא עליו. זאת, על פי הנטען, בניסיון להעלים ראיות ולמנוע או להכשיל חקירה פלילית. חאפז המשיך בנסיעה, חצה צומת באור אדום, והתנגש ברכב פרטי שחלף במקום. כתוצאה מפגיעה זו נפל סקא מן הקטנוע, ואילו חאפז המשיך בהימלטותו על גבי הקטנוע. עיקרי הכרעת הדין ביחס למוחמד וחאפז פו. לאחר שסקר את הליכי החקירה שהתנהלו בעניינם של מוחמד וחאפז ואת כלל הראיות שהוגשו מטעם התביעה וההגנה – הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש להרשיע את מוחמד וחאפז בעובדות שיוחסו להם בכתב האישום. הרשעה זו התבססה על חמישה נדבכים ראייתיים: האזנות הסתר בתיק; הודעותיה של סינא מוגרבי, שחזרה בה מהסכם עד מדינה שנחתם עמה; עדויות של חברים בארגוני לוד ויפו; עדויות של צרכני סמים; וראיות נוספות שהתקבלו במסגרת פרשת ההגנה. נעמוד להלן בתמצית על נדבכים ראייתיים אלה, ועל המסקנות שאליהן הובילו. פז. ראשית, לנדבך הראייתי שעניינו האזנות הסתר. בפתח הדיון בעניין זה נזכיר, כי בפרשה שלפנינו נעשו האזנות סתר לשיחות, אשר לטענת התביעה מתעדות עסקאות סמים שנרקמו בין ארגוני יפו ולוד. נוכח עמדתה של התביעה, לפיה השיחות מפלילות את חאפז ומוחמד במעורבות בעסקאות אלה, היתה חשיבות רבה לזיהוים של השניים כדוברים בשיחות, ובסוגיה זו עסק בית המשפט המחוזי בהרחבה בפסק דינו. כפי שצוין, בית המשפט עמד על כך שכחלק ממבחן הקבילות הטכנית של האזנות הסתר למעורבים בפרשה יש לבדוק אם קולות הדוברים זוהו בבירור ובודאות (עמ' 71 לפסק הדין). במסגרת זו בחן בית המשפט לא רק את שיטת העבודה שבה בחרו גורמי החקירה לצורך הזיהוי, אלא גם את זיהוי הקול הקונקרטי של כל אחד מן הנאשמים בשיחות שנקלטו. לתשומת לב מיוחדת זכתה, בהקשר זה, סוגיית זיהוי קולו של מוחמד שורפי, בעיקר משום ששמר לכל אורך חקירותיו על דממה מוחלטת; ואף את ההודעה על כך שהוא מבקש לשמור על זכות השתיקה העביר לחוקריו בכתב, מבלי לפצות את פיו. משכך, בניגוד לנאשמים אחרים בפרשה, זיהוי קולו של מוחמד כדובר בשיחות לא נעשה על בסיס דגימת קול מחקירתו, אלא בדרך אחרת. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי עדות מפתח בסוגיית זיהוי קולו של מוחמד שורפי היא זו של סמ"ר מולא ביאן מימ"ר תל אביב (להלן ביאן). ביאן נטל חלק במעצרם של מוחמד ואיבון שורפי ביום 22.1.04, ובמזכר מאותו יום, כמו גם בעדותו בבית המשפט, ציין כי במהלך החיפוש שנערך בבית שהה עם מוחמד שורפי בחדר הילדים ביחידות, ושוחח אתו במשך כמחצית השעה. על בסיס שיחה זו זיהה ביאן את קולו של מוחמד שורפי בהקלטות שהופקו בהאזנות הסתר (עמ' 86 להכרעת הדין). זיהוי קולו של מוחמד על-ידי ביאן שימש כעוגן שעליו הסתמכו מתמללים לצורך זיהויו של מוחמד בשיחות נוספות שנקלטו בהאזנות הסתר. פח. חרף טענות ההגנה, לא מצא בית המשפט המחוזי פגם בדרך הזיהוי שננקטה בעניינו של מוחמד, כפי שתוארה מעלה. יצוין, כי בדיון בסוגיה זו נתפס בית המשפט לכלל טעות, כאשר התייחס לעדותו של ביאן כאילו ניתנה על-ידי השוטר גדי אביוב. נאמר כבר עתה כי מדובר, לדעתנו, בטעות טכנית גרידא, משום שלכל אורך הדיון בשאלת הזיהוי התייחס בית המשפט לתוכן העדות שמסר ביאן, ולא לזו של אביוב, שעסקה בעניין אחר. מכל מקום, בית המשפט דחה את הטענה לפיה לרשות החוקרים עמדה דגימת קול של מוחמד, ולכן לא היה צורך בזיהוי שנערך על-ידי ביאן. בעניין זה נקבע, כי בניגוד לנטען מפי סניגורו של מוחמד, לא ניתן היה לעשות שימוש במשפט קצר שאמר מוחמד לאחר העימות עם סינא מוגרבי, כדגימת קול שתשמש בסיס לזיהוי. זאת, משום שכלל לא ברור אם משפט זה הוקלט, ומכל מקום איננו מופיע בתמליל העימות (עמ' 99 לפסק הדין). לגופו של עניין סבר בית המשפט, כי לביאן היו היכרות מספקת עם קולו של מוחמד ויכולת לזהות את קולו. על רקע זה קבע בית המשפט כי לזיהוי קולו של מוחמד בידי ביאן יש ליתן את מלוא המשקל הראייתי (עמ' 99 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי לזיהוי קולו של מוחמד בידי ביאן קיימת תמיכה ראייתית משמעותית (עמ' 99 לפסק הדין). מסקנתו של בית המשפט היתה, איפוא, כי מוחמד שורפי זוהה כדובר בחלק מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. פט. סוגיית הזיהוי התעוררה גם בעניינו של חאפז, אם כי במתכונת אחרת. נבהיר, כי בניגוד למוחמד, לא שתק חאפז בחקירותיו, אם כי הוא גם לא מסר גרסה של ממש. בעניין זה נעסוק עוד בהמשך אך בהקשרו של הדיון הנוכחי הנקודה החשובה היא, כי בידי המתמללים היו קלטות מחקירתו אותן ניתן היה להשוות לקולו, כפי שנקלט בשיחות. הדיון בעניין הזיהוי נסב, איפוא, על טענה אחרת של התביעה לפיה הכינויים "הזקן" ("החתיאר" בשפה הערבית) וכן "אבו-ג'מיל" החוזרים על עצמם בשיחות הם כינויים של חאפז, ומלבד הזיהוי הקולי גם הם מוליכים למסקנה, כי חאפז היה אחד הדוברים בשיחות אלה שנקלטו בהאזנות הסתר. טענה זו התבססה הן על דברים שמסר חאפז בחקירותיו – בהן אישר כי הוא מכונה לעתים "אבו ג'מיל" על שם בנו בכורו או ה"זקן" על שום גילו המבוגר; הן על עדויות נוספות שיצרו קישור בין הכינוי "הזקן" לחאפז, וביניהן הודעותיהם של סינא ועומד אבו-שחאדה; יומן טלפונים של מוסא אבו-שחאדה שבו הופיע מספר ששויך לחאפז תחת הכינוי "הזקאן"; ופתקים שנתפסו בקיוסק של מוסא ובהם מופיעים שלושה מספרי טלפון תחת השם "הזקאן". בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה וקבע כי חאפז, חרף הכחשתו, מכונה גם "הזקן" ו"אבו-ג'מיל", וכי כינויים אלה מופיעים בתמלילים פרי האזנות הסתר פעמים רבות. גם כאן ציין בית המשפט, כי זיהוי קולו של חאפז על-יסוד הכינויים בהם נעשה שימוש בשיחות נתמך בשורה של ראיות. מסקנתו של בית המשפט היתה, אם כן, כי חאפז היה הדובר בחלק מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. לשם שלמות התמונה נציין, כי זיהוים של מוחמד וחאפז כדוברים בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר יצר את הקישור הראשוני בינם לבין עסקאות הסמים עליהן נסבו השיחות, כפי שאלה תוארו באישום הראשון. צ. ומכאן, לנדבך הראייתי השני בו עוסק פסק הדין, שעניינו ההודעות שמסרה עדת מפתח בפרשה שלפנינו: סינא מוגרבי. סינא נעצרה ביום 12.8.04 ובשלב הראשון נמנעה מלמסור פרטים בדבר מקורו של הסם שנתפס בכליה ובביתה בזמן מעצרה. אלא שבהמשך, חל מפנה של ממש בגרסתה והיא פתחה את סגור ליבה בפני החוקרים. בין היתר סיפרה סינא, כי במשך תקופה של כארבעה חודשים עבדה בעבור חאפז שורפי, שעבד עם שניים נוספים: סמי סקא ואדם נוסף, שעליו סירבה סינא לדבר. סינא סיפרה, כי היא שימשה כגורם מקשר להעברת הסמים ממשפחת שחאדה מלוד ומגורמים נוספים לידי חאפז (ת/551). בהמשך מסרה סינא – בשיחה שהתנהלה בינה לבין אחת החוקרות ובשורה של הודעות שנגבו ממנה – כי נקלעה לעיסוק בסחר בסמים מתוך מצוקה כלכלית וכי מי שהציע לה להשתלב בפעילות זו היה מוחמד שורפי. סינא סיפרה כיצד נעשתה העברת הסמים מלוד ליפו, ואיזכרה שמות של מעורבים ותחנות להעברת הסמים, תוך שהיא מתארת את אופן הטיפול בסמים לאחר שהתקבלו ועל המנגנון שפעל לצורך הפצתם. בחקירות נוספות שנערכו לה בהמשך סיפרה סינא, כי חאפז הוא "הבוס הגדול" של פעילות הסחר, ואילו מוחמד עוסק בפעילות זו רק מזה חודשיים או שלושה. סינא גם סיפרה על חלוקת האחריות בין האחים חאפז ומוחמד, ועל שינויים שחלו בה בעקבות מאסרו – ובהמשך שחרורו – של חאפז ממאסר. בהמשך, ועל אף שהביעה את כעסה על כך שדבריה הוקלטו ללא ידיעתה, הסכימה סינא לצאת להצבעה, שבמהלכה הובילה את החוקרים לנקודות ששימשו למכירת סמים ואף זיהתה, בתמונות שהוצגו לה, מעורבים שונים בפרשה, וביניהם מוחמד וחאפז. שתי בקשות של סינא חזרו על עצמן לאורך כל חקירותיה: האחת, שדבריה לא יודעו לאחרים, פן יבולע לה ולבני משפחתה; והשניה, שהדברים שאמרה לא יגיעו לאוזניו של עורך דינה, שלא נשכר על ידיה אלא על-ידי מוחמד שורפי, נקודה אליה נשוב ונידרש בהמשך הדברים. בהמשך, הביעה סינא את נכונותה לשמש כעדת מדינה בכפוף לתנאים מסוימים, וביום 7.12.04 נחתם עמה הסכם עד מדינה, שבגדרו הסכימה למסור הודעה מלאה, בה תפרט את מעורבותה שלה ומעורבותם של אחרים בפרשה. מיד לאחר חתימת ההסכם נגבו מסינא עדויות מפורטות, שהוקלטו ותומללו, ובהן תיארה סינא בפירוט רב את חלקם של בני משפחת שורפי מיפו – ובראשם חאפז ומוחמד – ואת חלקם של בני משפחת אבו שחאדה מלוד בעבירות של סחר בסמים. צא. סינא מוגרבי הפרה את הסכם עד המדינה שנחתם עימה, ובעדותה בבית המשפט חזרה בה מן הדברים שמסרה בהודעותיה. על רקע זה הוכרזה כעדה עוינת, וכאמור, ההודעות שמסרה בחקירותיה התקבלו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בשאלה, אם ראוי יהיה להעדיף את הודעותיה של סינא במשטרה על פני עדותה בבית המשפט. במסגרת הדיון בסוגיה זו צוין, כי את התפתחות חקירתה של סינא ניתן לחלק לשלושה שלבים: השלב הראשון – בין מועד מעצרה של סינא ועד למועד החתימה על הסכם עד המדינה; השלב השני – לאחר חתימת ההסכם; והשלב השלישי – ממועד ביטול ההסכם ועד תום עדותה של סינא בבית המשפט. צוין, כי כבר בשלב הראשון מסרה סינא הודעות מפלילות. הדבר נעשה ביוזמתה של סינא עצמה, בשיחה שניהלה עם אחת החוקרות. אכן, ציין בית המשפט, ההודעות שניתנו בשלב זה אינן עדויות מפורטות המתייחסות לכלל המעורבים בפרשה, אך "אין ספק כי דבריה בשלב זה של החקירה, נמסרו מרצונה הטוב והחופשי ואף ביוזמתה שלה מבלי שניתנה או הובטחה לה טובת הנאה כלשהי. העדויות כולן מתועדות כדבעי, וההתרשמות הכוללת היא כי סינא מסרה את הדברים מטעמים השמורים עימה, מבלי שהופעל עליה לחץ כלשהו ובמידה רבה ניתן לומר כי העידה בנפש חפצה, גם אם בחשש גדול לשלומה ולשלום בני-משפחתה" (עמ' 156 לפסק הדין). בהמשך צוין, כי בשלב השני – לאחר שנחתם עמה הסכם עד מדינה – מסרה סינא עדויות מפורטות ביותר ואף נטלה חלק בעימותים עם הנאשמים. בית המשפט התרשם, כי הגרסה שמסרה סינא בשלב זה ביחס לאנשי שני הארגונים, היתה עקבית ומפורטת וללא סתירות מהותיות (עמ' 156 לפסק הדין). באשר לגרסה שמסרה סינא בשלב השלישי – ובה התכחשה, כאמור, להודעותיה הקודמות – קבע בית המשפט כי מדובר בשינוי שנבע ממסע הלחצים שהופעל על סינא לבל תעיד נגד הנאשמים. מסע לחצים זה, ציין בית המשפט, כלל איומים על סינא ועל בני משפחתה; עריכתו של מסע ציבורי נגדה ברחובות יפו; וכן צביעת דלת ביתה בצבע אדום והצתתה. בית המשפט סבר כי נוכח אירועים אלה אין לקבל את הסבריה של סינא באשר לחזרתה מן ההודאות שמסרה: "אין מחלוקת כי ממועד מעצרה של סינא כשברשותה כ-50 גרם סם מסוג קוקאין המחולק ל-180 מנות, הופעלו עליה ועל בני משפחתה לחצים רבים והיא היתה חשופה לאיומים שהופנו אליה במישרין ובעקיפין. גם שאלת ייצוגה המשפטי התפרשה על-ידה כניסיון של המעורבים בפרשה להלך עליה אימים ואף לדלות ממנה מידע באשר לדברים שנמרו על-ידה. היא לא נתנה אמון בעורך הדין אשר ידוע כי לא נשכר על-ידה, וכפי שניתן לראות במהלך החקירה והעימותים, היא חזרה וציינה כי אותו פרקליט הינו, למעשה, שלוחם של המעורבים האחרים בפרשה זו. כפי שהובהר במהלך המשפט, נערך מעין מסע ציבורי בחוצות יפו על-מנת להכפיש את שמה של סינא. דלת ביתה נמרחה בצבע אדום ובשלב כלשהו אף הוצתה. על האיומים שהופנו לאמה, לאחיה ולאחותה, שאף הביעה את רצונה לעזוב את הבית ולעבור למקום אחר, עמדנו בהרחבה בדברינו הקודמים. בכל אלה ניתן להסביר את פשר חזרתה של סינא מעדויותיה המפלילות, וזאת ככל שקרב מועד המשפט שבו היתה אמורה להעיד נגד הנאשמים. מן הראוי להזכיר כי כבר בשלבים המוקדמים, כאשר החלה סינא למסור פרטים מפלילים אודות משפחת שורפי היא עמדה על כך כי לא תתבקש להעיד נגדם ודרשה בתוקף כי הדברים שמסרה יהיו בינה לבין המשטרה, ללא מעורבות ערכאה שיפוטית. אותה מסה קריטית של איומים, אשר חלקם אף מומשו, היא שגרמה בסופו של דבר לסינא לחזור בה מעדויותיה ולוותר על ההטבות הכלולות בהסכם "עד המדינה" (עמ' 157-156 להכרעת הדין). צב. על רקע דברים אלה קבע בית המשפט, כי אין לקבל את טענתה של סינא לפיה היא אינה זוכרת את הדברים שמסרה בהודעותיה, או שהאירועים לא התרחשו באופן שתואר בחקירותיה. בית המשפט סבר, כי "אבדן הזיכרון" הנטען של סינא מתיישב עם רצונה שלא לחזור על הדברים שמסרה בחקירותיה, לאחר שהגיעה למסקנה כי התוצאה של מעשה זה עלולה להיות הרת אסון בעבורה. גם טענתה של סינא לפיה הפלילה את מוחמד שורפי בשל שנאתה אליו, נוכח דרישתו כי תחדל לטפל בבתו או בשל אהבה נכזבת אליו – נדחתה. בהקשר זה צוין, כי רצונה הנטען של סינא לפגוע במוחמד אין בו כדי להסביר את הדברים המפורטים שמסרה נגד מעורבים אחרים ורבים בפרשה (עמ' 157 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי סינא התייחסה לכל חשוד על-פי חלקו ומעורבותו בעבירות הסמים ולא כרכה את כולם בחבילה אחת, ובמקרים רבים אף ציינה כי לא ראתה במו עיניה העברת סמים בין הצדדים, אלא הסיקה זאת ממכלול הנסיבות (שם). בהמשך נקבע, כי הסתירות בעדותה של סינא עליהן הצביעה ההגנה אינן סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, אלא מדובר בדברים הנובעים מהתפתחות החקירה. "מכל מקום" – ציין בית המשפט – "גם אם ניתן להצביע על סתירה כזו או אחרת, חשוב לזכור כי מדובר בעשרות אמרות המתפרשות על-פני מאות עמודים ואשר הוגשו לנו בארבעה קלסרים, וגם אם נפלה סתירה כלשהי, אין בכך כדי לפגום במשקלן העצמי של האמרות" (עמ' 157 לפסק הדין). בסיכומו של דבר העדיף בית המשפט את אמרותיה של סינא – המפלילות, בין היתר, את מוחמד וחאפז – על פני עדותה בבית המשפט, וקבע כי בכפוף לקיומה של התוספת הראייתית הנדרשת יש ליתן להן משקל ראייתי מלא. צג. שאלת קיומה של התוספת הראייתית הנדרשת להודעותיה של סינא נידונה בהמשך הדברים. נקבע, כי ביחס להודעות שנגבו מסינא עובר לחתימה על הסכם עד המדינה אין לדרוש תוספת ראייתית ברמה גבוהה יותר מאשר "דבר לחיזוק", שכן מדובר באמרה שנמסרה טרם שסינא הפכה להיות עד מדינה (עמ' 158 לפסק הדין). באשר לאמרות שנמסרו לאחר החתימה על ההסכם נקבע, כי אף שבסופו של יום הסכם עד המדינה שנחתם עם סינא בוטל, נדרשת לאמרות אלה תוספת ראייתית ברמת סיוע, משום שהן נמסרו על ידי סינא בהיותה עדת מדינה. בצד האמור נקבע, כי אין צורך בראיית סיוע לכל פרט ופרט שנמסר בהודעותיה של סינא, "ומאחר ומדובר בפרשה אחת ובביצוע עבירות דומות, הרי שניתן להסתפק בסיוע לגבי חלקים עיקריים של האמרה ואין צורך בסיוע לכל פרט ופרט" (עמ' 158 לפסק הדין). בענייננו, ציין בית המשפט, ניתן למצוא ראיות חיזוק וסיוע למכביר להודעותיה המפלילות של סינא, וביניהן האזנות הסתר ועדויות נוספות שנשמעו בפני בית המשפט על-ידי מעורבים אחרים בפרשה. יצוין, כי בית המשפט לא מצא לנכון לעמוד בפירוט, בחלק העוסק בעדותה של סינא, על מכלול הראיות התומכות בעדותה ומסייעות לה - אלא הסתפק בכך שציין כי מדובר במגוון נרחב של ראיות ממקורות שונים; וכי דרישת הסיוע לגבי האמרות שנמסרו לאחר החתימה על הסכם עד המדינה באה על סיפוקה (עמ' 159 להכרעת הדין). סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי הדרישה לקיומה של תוספת ראייתית מתקיימת במלואה, מאחר שיש בחומר הראיות סיוע למכביר לאמרותיה של סינא ולא רק "דבר לחיזוקה" של האמרה (עמ' 159 לפסק הדין). למען הסר ספק ציין בית המשפט, כי בהתייחס לאמרותיה של סינא התעלם מכל דבר שהוא בגדר עדות שמיעה, לרבות דברים ששמעה מפיה של איבון שורפי (עמ' 159 לפסק הדין). צד. לשם שלמות התמונה נוסיף ונציין, כי לאחר חזרתה של סינא מוגרבי מהסכם עד המדינה שנחתם עמה, הגיעה עמה המדינה להסדר טיעון שלפיו הוגש נגדה כתב אישום מתוקן בשנית, המייחס לה עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן ועבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן. בכתב האישום – שבעובדותיו הודתה סינא – נטען כי החל ממועד לא ידוע עובר לתחילתה של שנת 2004 ועד למעצרה ביום 12.8.04 פעלה סינא בעבור הארגון היפואי. עוד נטען בכתב האישום, כי בהוראתם של ראשי הארגון – מוחמד וחאפז – פעלה סינא להוביל ולהחזיק בעבורם סם מסוכן בכמות גדולה מספר רב של פעמים; וכי היתה שותפה להכנת הסם המסוכן, שקילתו וחלוקתו למנות, תוך שהיא מסתירה אותו בדירתה ומוסרת אותו על-פי הוראת ראשי הארגון למפיצי סם שהיו פזורים ברחבי יפו וסביבתה. ביום 12.8.04 הודתה סינא בכתב האישום המתוקן בשנית והורשעה בעבירות שיוחסו לה בגדרו. בגין הרשעתה, נגזר על סינא עונש של 33 חודשי מאסר בפועל במצטבר לעונש מאסר בפועל בן 27 חודשים שנגזר עליה בגין הרשעה אחרת (ת.פ 40238/04). בשני התיקים יחד נגזר על סינא לרצות עונש מעצר של חמש שנים החל מיום מעצרה (12.8.04). צה. הנדבך השלישי עליו התבססה הרשעתם של מוחמד וחאפז היה, כאמור, הודעות שמסרו מעורבים נוספים בפרשה, שחלקם אף היו פעילים בארגון יפו. במסגרת הניתוח של נדבך ראייתי זה, סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את עדויותיהם של חמישה: עומר יתים, סאמר אבו-עמרה, אמיר גאנם, בודא חוסיין ועבדאללה שקיר. לתוכנן של עדויות אלה נתייחס בהרחבה בהמשך. בשלב זה נסתפק בכך שנאמר, כי עדים אלה הפלילו, במהלך חקירותיהם המשטרתיות, את מוחמד וחאפז וכן מעורבים נוספים בפרשה בעבירות של סחר בסמים אך חזרו בהם, באמתלות שונות, מן הדברים שמסרו במהלך עדותם בבית המשפט. זה היה מצב הדברים גם ביחס לעדויות שנידונו במסגרת הדיון בנדבך הראייתי הרביעי, היינו, עדותם של צרכני הסמים אבנר איחרוסט, בני בראל, בתיה קליגר, עמנואל בן-ברוך, יפה מדינה וגבי מייזל. גם עדים אלה הפלילו בהודעותיהם במשטרה את הנאשמים או את חלקם אך חזרו בהם, מטעמים שונים ומשונים, מגרסתם בעדותם בבית המשפט. יוצאת דופן בהקשר זה היתה עדותה של צרכנית הסמים דניאלה גוטווין, אשר חזרה על הגרסה המפלילה שמסרה במשטרה גם בעדותה בבית המשפט. צו. בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי לתופעה גורפת זו של חזרה מגרסה על-ידי עדים שנקראו להעיד כעדי תביעה, וציין כי "תופעה זו בה 14 עדים מתוך 15 חוזרים בהם מדבריהם בחקירת המשטרה ואף מכחישים הודאותיהם בבית המשפט – אומרת 'דרשני', וקשה להתעלם ממנה על רקע הראיות שהוצגו בפנינו בתיק זה" (עמ' 231 לפסק הדין). בית המשפט התרשם כי העדים, רובם ככולם, היו, כלשונו, "אחוזי פחד ואימה, וחלקם אף 'זכו' לאיומים ישירים ולמסרים שמהם ניתן היה להבין כי עדיף שלא ימסרו עדות מפלילה" (שם). עוד צוין, כי לאמרות שמסרו העדים הללו נמצאו חיזוקים למכביר, וביניהם האזנות הסתר שמהן ניתן ללמוד על קשרי הסמים בין משפחות שורפי ואבו שחאדה; והצלבת הפרטים העולים מאמרותיהם של העדים עצמם (עמ' 231 לפסק הדין). בית המשפט קבע, איפוא, כי יש להעדיף את אמרותיהם של העדים מחוץ לכותלי בית-המשפט על-פני עדותם המכחישה. צז. מכאן, פנה בית המשפט לדון בנדבך הראייתי החמישי, שעניינו הראיות העולות מפרשת ההגנה. הסוגיה הראשונה אליה נדרש בית המשפט בהקשר זה היתה שתיקתו של מוחמד במהלך חקירתו, סירובו למסור דגימת קול וסירובו להעיד. בעניין זה נקבע, כי כל אלה מחזקים את ראיות התביעה. טענתו של מוחמד לפיה סירב להעיד משום ששהותו הממושכת במעצר מנעה ממנו את האפשרות להתכונן כראוי לדיונים בבית המשפט – נדחתה. בעניין זה צוין, כי העובדה שנאשם נתון במעצר תקופה ארוכה, אינה אמורה להקשות עליו למצוא את הזמן והתנאים המתאימים על מנת ללמוד את חומר הראיות ולהיועץ בסניגורו לקראת עדותו בבית המשפט. הסבר נוסף שהעלה מוחמד לפיו אם יעיד בבית המשפט הוא עלול להפליל מי מבני משפחתו נדחה אף הוא, הן משום שהסבר זה נטען ב"לשון רפה"; הן משום שלא הובאה תשתית עובדתית לביסוסו (עמ' 278-277 לפסק הדין). באשר לחאפז צוין, כי בניגוד למוחמד הוא לא שתק בחקירותיו, אך למעשה לא סיפק תשובות ממשיות לשאלות שנשאל אלא הסתפק במענה כללי, שלפיו הוא חף מפשע או כי את דבריו ימסור בבית המשפט. נקבע, כי את תגובותיו אלה של חאפז אין לראות אלא כניסיון להתחמק ממסירת גרסה. בית המשפט הוסיף וציין כי איומים שהפנה חאפז כלפי יתים בפגישה מקרית שהתרחשה בין השניים מחוץ לאולם בית המשפט ודברים שמסר לחוקריו, הם בגדר "התנהגות מפלילה" מצידו, ויש צדק בעמדתה של המדינה לפיה חאפז איננו יכול להתכחש לדבריו אלה נוכח בחירתו להימנע מעדות ומסירת גרסה בבית המשפט. בהקשר זה הוסיף בית המשפט וציין, כי סניגורו של חאפז לא טען כי הימנעותו נובעת מאי-רצונו לסבך או להפליל נאשמים אחרים מבני משפחתו "ויש לראות בהימנעות מההעדה חיזוק לראיות התביעה העשוי להגיע לכדי סיוע, מקום שנדרשת תוספת ראייתית מעין זו" (עמ' 282 לפסק הדין). צח. לאחר סקירתם של כלל הנדבכים הראייתיים וצירופם יחד הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הם מוכיחים, מעבר לספק סביר, את כל העובדות הנטענות בעניינם של מוחמד וחאפז, כפי שאלו פורטו בחלק הכללי של כתב האישום ובאישומים הראשון והשני. בית המשפט קבע, כי בראשו של הארגון היפואי עמדו מוחמד וחאפז שורפי, שניהלו את הארגון בפועל, דאגו לאספקת סמים שוטפת ולהכנתם של הסמים שקנו לצורכי הפצה, תפעלו את מערך ההפצה ועסקו בענייני הכספים של הארגון (עמ' 352 להכרעת הדין). כאמור, פסק הדין איננו מתייחס באופן פרטני לכל אחת ואחת מעסקאות הסמים המתוארות באישום הראשון, אולם מקביעותיו של בית המשפט המחוזי עולה כי חומר הראיות – ובעיקר האזנות הסתר – מבסס את הנטען בכתב האישום ביחס לעסקאות אלה. צט. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט, כי מוחמד לא הצליח לקעקע או לסתור כל ראיה מבין הראיות המגוונות שהוגשו לחובתו, ויש לראות בשתיקתו בחקירה ובבית המשפט משום חיזוק ממשי לראיות אלה. לפיכך נקבע כי התביעה הוכיחה את כל הנטען בכתב האישום ביחס אליו. באשר לחאפז נקבע, כי הראיות שהוצגו בעניינו הן רבות ומגוונות, החל בהאזנות-הסתר בהן זוהה קולו במהלך ביצוע עסקאות סמים, המשך בעדויותיה של סינא מוגרבי, וכלה בהודעות מפלילות נוספות שנמסרו על-ידי מעורבים אחרים בפרשה. על יסוד ראיות אלה, שאותן לא סתר חאפז, קבע בית המשפט כי התביעה הוכיחה, מעבר לספק סביר, את כל העובדות הנטענות בעניינו של חאפז, כפי שהן מפורטות בחלק הכללי ובאישומים הראשון והשני לכתב האישום. ע"פ 3295/09 - ערעורו של מוחמד ק. בנוסף לטענותיו העקרוניות שנידונו מעלה, מעלה מוחמד בערעורו טענות פרטניות הנוגעות לחומר הראיות שנאסף בעניינו ולמסקנות העולות ממנו. ענף הטענות הראשון עוסק בזיהויו כאחד הדוברים בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. ראשית טוען מוחמד בעניין זה כי בידי התביעה היתה דגימת קול שלו, שהוקלטה בסיומו של העימות שנערך בינו לבין סינא. לפי הטענה, נוכח קיומה של דגימת קול כאמור, לא היה צורך להשתמש בזיהוי שנעשה על-ידי ביאן, ואת העובדה שלא כך נעשה – יש לזקוף לחובתה של התביעה. גם לגופו של עניין סבור מוחמד, כי לא היה מקום לסמוך על זיהוי הקול שנעשה בידי ביאן. לטענתו, גרסתו של ביאן באשר להתרחשויות בזמן המעצר היא גרסה כוזבת, שאיננה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות בתיק, ובעיקר עם עדותו של המפקח דרור אורגד שנכח בביתו של מוחמד בזמן המעצר והחיפוש. בעניין זה נטען, כי ביאן לא זכר פרטים בסיסיים ביחס ליום המעצר, וכי שיחתו הנטענת עם מוחמד לא הוקלטה, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכך שביאן הגיע לביצוע המעצר ללא מכשיר הקלטה על גופו. עוד נטען, כי אין כל היגיון בכך שמוחמד, אשר בחר לשמור על שתיקה במשך כל חקירותיו, שוחח שיחה מתמשכת וקולחת עם מי שבא לעצרו. הדברים אמורים ביתר שאת, לשיטתו של מוחמד, נוכח כך שהשיחה הנטענת עם ביאן התנהלה, לכאורה, באמצעו של מבצע מעצרים בו היו מעורבים עשרות אנשים. בהמשך נטען, כי בין מועד מעצרו של מוחמד ועד לכתיבת המזכר בו זיהה ביאן את קולו של מוחמד בקלטת על יסוד השיחה שנערכה ביניהם ביום המעצר, חלף כמעט חודש. לפי הנטען, בתקופה זו שוחח ביאן עם קרובי משפחה של מוחמד. בנסיבות אלה, סבור מוחמד, אין זה סביר להסתמך על זיהוי הקול שנעשה על ידי ביאן כראיה לחובתו. מוחמד ממשיך וטוען, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ביאן כלל לא טען פגש במוחמד עובר למועד מעצרו של האחרון. בהמשך טוען בא-כוחו של מוחמד, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לקיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לעדותו של ביאן היתה כללית וכוללנית, ובית המשפט שגה בכך שלא הצביע על הראיות הפרטניות המהוות, לשיטתו, סיוע לעדות זו. מכל מקום, לשיטת בא-כוחו של מוחמד, אין בחומר הראיות שלפנינו סיוע לעדות זו. קא. אינדיקציה נוספת לכך שהוא איננו הדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר מוצא מוחמד בהשוואה בין המועדים בהם נערכו שיחות אלה והדברים שנאמרו בהן, לבין תצפיות שנערכו אל עבר הקיוסק ברחוב בן-יהודה. בהקשר זה טוען מוחמד, כי מן התצפיות עולה שהקיוסק כלל לא שימש לפעילות פלילית; כי התצפית איננה מפריכה את טענת ההגנה לפיה מוחמד שהה בקיוסק שעות רבות, ולכן לא יתכן כי נטל חלק בפעילויות המיוחסות לו; וכי נוכח כך שהתצפית היתה בלתי רציפה, לא ניתן להפריך את טענת ההגנה לפיה במועדים בהם נקלטו שיחות, הוא כלל לא שוחח בטלפון. לצורך המחשת טיעונו בעניין זה, מביא מוחמד את השיחה שנקלטה בהאזנות הסתר ביום 25.10.04 בשעה 22:34. התצפיתן שהיה במשמרת בשעה זו דיוח כי הוא רואה בבירור את מוחמד בקיוסק, אך לא ציין כי הוא רואה אותו משוחח בטלפון. והנה, באותה שעה בדיוק התקיימה שיחה מס' 14962 שבה, לקביעתו של בית המשפט, אחד הדוברים היה לא אחר מאשר מוחמד. בנוסף, מתייחס מוחמד בערעורו לשתי שיחות שבהן, על פי הנטען, תואמה פגישה בקיוסק בין מי שזוהה כמוחמד לבין אחר; אולם התצפיות שנערכו אל עבר הקיוסק אינן מאשרות כי פגישה כזו אכן התקיימה. דוגמאות אלו ממחישות, לשיטתו של מוחמד, את הספק הקיים לגבי זיהויו כדובר בשיחות כולן. קב. בהמשך משיג מוחמד על האופן בו נערכה ההצלבה בין מספרי הטלפון שלהם בוצעו האזנות סתר לבין מספרי הטלפון של הנאשמים בפרשה, והוא ביניהם. טענותיו במישור זה מתמקדות במחקר התקשורת שנערך בידי העדים זהר שחר וגלעד רוזנברג. לטענת מוחמד, בשל פגמים שונים שנפלו במחקר תקשורת זה, אין להעניק לו משקל ראייתי כלשהו. מוחמד ממשיך וטוען, כי בערבית, מקום בו פונים לאדם מבוגר, מקובל לכנות אותו בשם בנו הבכור. שם בנו הבכור של מוחמד הוא זיאד ולפי הנטען, באף לא אחת מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר נעשה שימוש בכינוי "אבו-זיאד". מכך מבקש מוחמד להסיק, כי לא הוא היה הדובר בשיחות אלה. עוד נטען, כי "השם המפורש" "מוחמד שורפי" הופיע בשיחות פעם אחת ויחידה (בשיחה 7372) וכיון שביפו לבדה ישנם מספר אנשים הנושאים שם זה, אין לומר כי יש בכך כדי להצביע על המערער שלפנינו כאחד הדוברים בשיחה זו או בשיחות אחרות. סיכומו של דבר, מוחמד סבור כי זיהויו כאחד הדוברים בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר – היה בלתי מבוסס ושגוי לגופו. קג. ענף הטענות השני בערעור עוסק בהרשעתו של מוחמד בביצוען של עשרות העבירות של "עשיית עסקה בסם אחר" שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון. בעניין זה טוען מוחמד, כי בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בביצוען של עסקאות אלה מבלי לנתח באופן פרטני את השיחות שעליהן התבססו ומבלי לבחון אם שיחות אלה, אכן מקימות את יסודותיה של העבירה שיוחסה לו. לדידו, בהעדר ניתוח פרטני כאמור, הרשעתו במעורבות בעסקאות המתוארות איננה אלא "הרשעה סיטונאית" שאין לה מקום במשפט הפלילי. בעניין זה מוסיף מוחמד וטוען, כי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר ושעליהן התבססה ההרשעה אינן נתמכות בתפיסת סם, וגם מן הטעם הזה אינן יכולות לבסס הרשעה בעבירות שיוחסו לו. קד. ענף הטענות השלישי בערעורו של מוחמד עוסק במשמעות הראייתית של הבחירה בזכות השתיקה. בעניין זה סבור מוחמד, כי ההסבר שנתן ביחס לבחירתו לשמור על זכות השתיקה – היקף חומר הראיות וחוסר היכולת להתכונן למסירת עדות בהיותו נתון במעצר – היה הסבר מתקבל על הדעת, ובעטיו לא היה מקום לקבוע כי שתיקתו מהוה חיזוק לראיותיה של התביעה. קה. ענף הטענות הרביעי – שהוא חלופי לענפי הטענות הקודמים – עוסק בעונש שהושת על מוחמד בגין הרשעתו. מוחמד סבור כי העונש שהוטל עליו חסר תקדים בחומרתו. לטענתו, מדובר בתיק הראשון שבו העונשים שהוטלו על הנאשמים בגין עבירות המקור ובגין העבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה היו מצטברים. עוד נטען בסוגיה זו, כי בתיקים אחרים שנידונו בשנים האחרונות וגם בהם יוחסו לנאשמים עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה – לא הושתו עונשי מאסר מצטברים בגין ההרשעה בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, ומכל מקום, רמת הענישה היתה נמוכה בהרבה מזו שהושתה עליו ועל יתר הנאשמים בפרשה הנוכחית. מוחמד סבור עוד, כי העדרם של מרבית המרכיבים המאפיינים לטענתו ארגוני פשיעה – למשל, שימוש באלימות או חדירה לגופי השלטון – צריך היה להביא להפחתה משמעותית של העונש, ולא כך אירע. עוד נטען, כי המעשים המיוחסים למוחמד אינם מהוים עבירות נפרדות רבות כי אם עבירה אחת מתמשכת, והעונש שנגזר עליו איננו משקף עובדה זו; וכי לא היה מקום לגזור גזירה שוה בין העונשים שהוטלו על מוסא ועומר אבו-שחאדה לעונשו שלו, משום שהוא לא היה מעורב כלל בעבירות רבות שיוחסו להם. תגובת המדינה לערעורו של מוחמד קו. לעמדת המדינה, יש לדחות את ערעורו של מוחמד על ענפיו השונים. ראשית, המדינה סבורה כי אין עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למהימנותו של העד ביאן. בהמשך נטען, כי אף אם כטענתו של מוחמד במהלך העימות שבינו לבין סינא מוגרבי הוקלט המשפט האחד שאותו ניאות לומר, אין בכך כדי לשנות דבר. ראשית, משום שאין בעובדה זו כדי לפגוע באמון שניתן בעדותו של ביאן; ושנית, משום שנוכח הטענות הכלליות שהעלה מוחמד ביחס למתכונת הזיהוי – אשר הובילה, לטענתו, לכך שהזיהוי היה בלתי מהימן – קשה להבין כיצד המשפט הבודד שלטענתו נקלט במהלך העימות היה מסייע בביצועה של השוואת הקול. שנית, באשר לטענה בדבר העדר ניתוח פרטני של השיחות שנקלטו בהאזנת הסתר טוענת המדינה, כי לסיכומים שהוגשו מטעמה לבית המשפט המחוזי צורפו כנספח קלסרים שהכילו את תמלילי השיחות הרלבנטיות לכל אחת מעבירות הסמים המתוארות באישום הראשון, בצירוף טבלה המפרטת את אמצעי הזיהוי שננקט ביחס לכל שיחה. המדינה טוענת, כי בהכרעת דינו ציין בית המשפט שבחן את התמלילים שהוגשו מטעם המשיבה, וחזקה עליו שאכן בחן ראיות אלה שהוגשו לו לגופן. להשקפת המדינה, העובדה שבית המשפט לא מצא לנכון לנתח בהכרעת הדין כל אחת מן השיחות הרלבנטיות לאישומים השונים היא סבירה, בהתחשב בהיקף האישומים שיוחסו למוחמד ומספרן של השיחות הרלבנטיות לאישומים אלה. עוד נטען בעניין זה, כי אף לא אחד מן המערערים הודה שהוא הדובר בשיחות הרלבנטיות, אף שהודאה כזו היא תנאי יסוד מוקדם לטענה לפיה שיחה מסוימת איננה נושאת אופי פלילי (עמ' 21 לסיכומי המדינה). בנסיבות אלה, כך טוענת המדינה, לא היה על בית המשפט המחוזי לנתח עובדתית כל שיחה ושיחה. קז. בהמשך מתייחסת המדינה – הן בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי פרקליטות מחוז מרכז והן בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי פרקליטות מחוז תל-אביב – לטענות בדבר ההצלבות בין מספרי הטלפון של המערערים למספרי הטלפון שלגביהם בוצעו האזנות הסתר. בעניין זה הובהר, כי במהלך חקירת הפרשה נתפסו מספר מקורות ששימשו לזיהוים של מספרי הטלפון הרלבנטיים. בין היתר, נתפסו בקיוסק של מוסא אבו שחאדה יומן טלפונים וכן פתקים שעליהם התנוססו מספרי טלפון. בנוסף, בחנות להחלפת הכספים שניהל עומר אבו שחאדה נתפס יומן טלפונים, ומזכרון המירס של מוחמד ג'עסוס הוצאה רשימת טלפונים. לכך מתוספים מספרי הטלפון שנמסרו על-ידי מעורבים בפרשה בהודעותיהם וכן מספרי טלפון שהועברו בין הדוברים בשיחות אשר נקלטו בהאזנות הסתר, וזיהוי עצמי של הדוברים בחלק מן השיחות. המדינה סבורה כי הצלבתם של אמצעי זיהוי אלה, מבססת זיהוי של הדוברים בשיחות מעבר לכל ספק סביר. מעבר לכך מדגישה המדינה, כי הזיהוי לפי מספרי טלפון הוא רק אישור נוסף לעבודתם של המתמללים שזיהו את הדוברים בשיחות. קח. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם פרקליטות מחוז תל אביב נטען בנוסף, כי טענותיו של מוחמד ביחס להצלבה מבוססות על עדותם של שניים: שחר זהר וגלעד רוזנברג, שערכו את מחקר התקשורת המוזכר בפסק הדין. אלא, שההצלבה שבוצעה בסיכומי התביעה שהוגשו לבית המשפט המחוזי לא התבססה על מחקר התקשורת שבו מיקד בא-כוחו של מוחמד את עיקר טענותיו, אלא על ניתוח עצמאי שערכה התביעה. עוד נטען, כי טענותיו של מוחמד ביחס לקיומם של אנשים נוספים הנושאים את שמו – היא נטולת כל משקל ואין לקבלה, נוכח סירובו להעיד במשפט, ונוכח כך שאיש מבין המכונים בשם זה לא זומן למתן עדות. לעמדת המדינה, טענתו של מוחמד ביחס לתצפיות שנערכו על הקיוסק ברחוב בן-יהודה מתמקדת בחלק מצומצם ושולי של חומר הראיות ואף לגופה אין בה ממש. בהמשך טוענת המדינה, כי אין - בנסיבות המקרה שלפנינו - עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט לפיה שתיקתו של מוחמד בחקירותיו וסירובו להעיד מחזקים את ראיות התביעה, וכי קביעה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. באשר לעונש שהוטל על מוחמד סבורה המדינה, כי עונש זה משקף נכונה את חומרתן של עבירות הסמים בהן הורשע, מבלי שבית המשפט החמיר איתו מעבר לנדרש ביחס להרשעתו בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. ערעורו של מוחמד - דיון והכרעה קט. כאמור מבין שני המבחנים לקביעת אמינותו של זיהוי קולי הושם דגש על המבחן הסובייקטיבי, שעניינו במהימנותו של העד המזהה. כעת נוכל למפות את טענותיו של מוחמד ולבחון אותן לפי הקטגוריות שאליהן מתייחסת ההלכה הפסוקה. כך, טענותיו של מוחמד ביחס למהימנותו של ביאן מתייחסות, הלכה למעשה, למבחן הסובייקטיבי שעל יסודו נבחנת מהימנות הזיהוי, היינו לשאלת מהימנותו של המזהה. יתר טענותיו מבקשות לשכנע כי הזיהוי שנערך על-ידי ביאן איננו נתמך בסימנים מזהים, אלא ההיפך מכך: כל יתר הראיות הסובבות את הזיהוי מפריכות אותו כליל. נבוא איפוא לבחון את טענותיו של מוחמד בהתאם למתוה עליו עמדנו. זיהוי קולי – המבחן הסובייקטיבי קי. בראשית הדברים, נפנה למבחן הסובייקטיבי, היינו, לטענות העוסקות במהימנותו של ביאן. לצורך הדיון בסוגיה זו נתאר את השתלשלותו של אירוע המעצר כפי שהיא עולה מגרסתו של ביאן. כפי שצוין בתמצית, במזכר שנרשם על ידי ביאן הוא כתב, כי ביום 22.22.04 בסמוך לשעה 06:00 בבוקר נכנס לביתם של מוחמד ואיבון שורפי בליווי שוטרים נוספים. וכך תיאר ביאן את השתלשלות הדברים לאחר כניסתו לבית: "בבית מצאנו את [איבון ומוחמד] עם הילדים שלהם. בשלב החיפוש בביתם ביקשתי ממוחמד שורפי להיכנס איתי לחדר של הילדים כיוון שהיה עם אזיקים וזה בכדי למנוע אי-נעימות עם הילדים וכן גם זו היתה בקשתו של מוחמד. תוך כדי שהיינו ביחד באותו חדר תשאלתי אותו בקצרה. לגבי התגובה שלו הוא טען שהוא חף מפשע וזאת לאחר שנודע לו על הסיבה למעצר ע"פ צו החיפוש מבית המשפט כאשר העילה היתה סחר בסמים והשתייכות לארגון פשיעה. בחדר דיברנו חצי שעה ויותר וכל הזמן טען לחפותו. לטענתו הוא נכה ומקבל משכורת מביטוח לאומי וכן שהוא עשה ניתוח קרוב לצוואר. הוסיף שאשתו עובדת בקיוסק השייך לאביה וכי הוא עוזר לה לפעמים בקיוסק כאשר הוא נמצא שם. בסיום השיחה הוחזר לסלון ביתו" (ת/1059). במזכר נוסף שנכתב ביום 19.12.04, הפנה ביאן למזכר שנרשם על ידו ביום המעצר וציין, כי במהלך חקירת הפרשה החליט מוחמד שלא להשמיע את קולו. לפיכך, נתבקש ביאן לזהות את קולו בשיחות שבהן עלה חשד כי מוחמד הוא אחד הדוברים, על בסיס השוואה בין הקול שנחרת בזכרונו בשיחה ביניהם לבין קולו של הדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. ביאן הוסיף וציין, כי הזיהוי שנערך על ידו שימש בסיס לזיהויו של מוחמד בשיחות נוספות (ת/1059א). קיא. בעדותו בבית המשפט, חזר ביאן על גרסתו ביחס למה שאירע בביתו של מוחמד ביום המעצר. אולם, כאשר נתבקש להתייחס, באופן פרטני, לפרטי הליך המעצר – התקשה לעשות כן. כך למשל, הוא לא זכר מי מבין השוטרים שאליהם התלוה הציג את צו המעצר בכניסה לבית (עמ' 4717 לפרוטוקול); כמה שוטרים הגיעו לביתו של מוחמד על מנת לבצע את המעצר (שם); כמה זמן ארך החיפוש בביתו של מוחמד (שם); וכמה זמן לאחר תום האירוע כתב את המזכר (עמ' 4718 לפרוטוקול). ביאן הסביר בעדותו, כי בשל הזמן הרב שחלף בין מועד האירוע למועד מסירת העדות – כשנתיים ימים – נשתכחו ממנו פרטי האירוע. בצד האמור טען ביאן, כי הדברים שרשם במזכר ת/1059 משקפים את אירוע המעצר כהוייתו, וכי הוא זוכר היטב את שיחתו עם מוחמד: "השיחה [בין ביאן למוחמד] לא היתה מתועדת, אני חייב אבל חייב להגיד להגיד שהזכ"ד הזה אמור לשקף כמה שיותר את האמת וכמה שיהיו יותר פרטים מדויקים. אין חולקין שנכנסתי אליו הביתה, אני זוכר את זה טוב מאוד, אני נכנסתי אליו הביתה, ישבתי איתו בחדר נפרד, דיברתי איתו ויש פה דברים שאני, בוא נגיד ככה, אני לא ידעתי עליהם, מקבל את המשכורת מביטוח לאומי, אני לא ידעתי את זה, אני פשוט לא אביא את הדברים האלה מדבריי, מפי. אני דיברתי עם הבן אדם" (עמ' 4737-4736 לפרוטוקול). קיב. כפי שציינו לעיל, בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של ביאן, וקבע כי ביום המעצר אכן שוחח עם מוחמד שיחה ממושכת. על קביעה זו משיג, כזכור, מוחמד בערעורו לפנינו. לטענתו לא היה מקום ליתן אמון בגרסתו של ביאן, משום שאיננה עולה בקנה אחד עם גרסתו של המפקח דרור אורגד אשר היה אחראי על החיפוש שנערך בביתו של מוחמד ביום המעצר, כפי שזו עולה מזכרון דברים ודו"ח פעולה שכתב אורגד ביום המעצר ומעדותו בבית המשפט; ומשום שאף לגופה, גרסה זו נטולת היגיון. לא נוכל לקבל טענות אלה. ראשית נאמר, כי לאחר שעיינו בגרסתו של ביאן והשוינו אותה לגרסתו של אורגד, הגענו למסקנה שבין גרסאות אלה אכן קיימת אי-התאמה מסוימת. כך, בעוד שביאן מסר כי שהה עם מוחמד ביחידות במשך כמחצית השעה, אישר אורגד, בתגובה לשאלה שהפנה אליו סניגורו של מוחמד בעניין זה, כי מוחמד שהה עימו באותו חדר לכל אורך החיפוש שנערך בביתו (עמ' 4351 לפרוטוקול). לאי-התאמות אלו ניתנו הסברים כאלה ואחרים, אך בסופו של יום יש לומר, כי בפני בית המשפט המחוזי הונחו שתי הגרסאות העובדתיות – זו של ביאן וזו של אורגד – והוא סבר כי גרסתו של ביאן ביחס למה שהתרחש במהלך החיפוש ראויה לאמון, ועל בסיסה יש לקבוע כי גרסתו ביחס לשיחה שהתקיימה בינו לבין מוחמד ביום המעצר היא גרסה מהימנה; וכי שיחה זו היתה ממושכת דיה לאפשר לביאן לזהות את קולו של מוחמד בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. אלה הן קביעות עובדה ומהימנות מובהקות, שבהן לא מצאנו עילה להתערב. אמנם, כנטען מפי סניגורו, מוחמד שמר, לכל אורך חקירתו, על זכות השתיקה ואף סירב להשמיע את קולו על מנת לאפשר בדיקה השוואתית עם תוצרי האזנות הסתר. אולם, אין זה מן הנמנע כי עצם ביצוען של האזנות סתר למכשירי הטלפון שלו, כמו גם המשמעות וההשלכות של מסירת דגימת קול, הובהרו לו רק לאחר מעצרו. בנוסף, לא אחת, חשודים ונאשמים שמסרו גרסה ראשונית בזמן המעצר מסרבים לעשות כן בהמשך חקירתם. משכך, עצם השינוי שחל בהתנהלותו של מוחמד איננו שולל את מהימנות עדותו של ביאן. מסקנתנו היא, נוכח הדברים שנאמרו עד כה, כי אין, בנסיבות המקרה שלפנינו, עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למהימנותו של ביאן. זיהוי קולי – המבחן האובייקטיבי (א) מידת ההיכרות המוקדמת בין העד המזהה לחשוד קיג. בדיון בפנינו הובהר לנו, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר התרחשותה של פגישה מוקדמת בין ביאן למוחמד עובר ליום המעצר היתה שגויה. מכאן, שבין מוחמד לביאן התקיימה פגישה אחת, ביום המעצר בלבד. בכך אין כדי לשנות מן הקביעה לפיה בין ביאן למוחמד היתה היכרות מוקדמת; שכן היכרות מוקדמת אין משמעה, בהכרח, היכרות אישית בין מזהה הקול לחשוד. כך, היכרות מוקדמת יכול שתקרום עור וגידים כתוצאה מהאזנה ממושכת לשיחות טלפון (ע"פ 4211/91 מדינת ישראל נ' אל מצרי, פ"ד מז(5) 624, 641 (1993). להלן: עניין אלמצרי; עניין ז'אנו, פסקאות 43-42; על הראיות, חלק שני, בעמ' 1094). ההאזנה הממושכת לשיחות – כפי שיוסבר להלן – יוצרת את ההיכרות המוקדמת והנדרשת, וגם בהעדרה של פגישה נוספת אליה מתייחס מוחמד בטיעוניו, וככל שהזיהוי הוא מהימן – ניתן להעניק לו את מלוא המשקל. משהבהרנו עניין זה, נפנה לבחינת שאלת ההיכרות המוקדמת לגופה. ביאן הסביר בעדותו כי ההיכרות שלו עם קולו של מוחמד – כמו גם עם קולותיהם של מעורבים אחרים בפרשה – לא החלה במועד המעצר אלא חודשים רבים קודם לכן, וכי מדובר בהיכרות קרובה ואינטנסיבית: "המעצרים שהיו הם היו אחרי חקירה סמויה, עבדנו עליהם חמישה חודשים, ארבעה חודשים, לא יודע כמה, בערך. בארבעה חודשים, חמישה חודשים האלה אני שמעתי מספר של אנשים שאני שמעתי אותם כל יום, אני מתמלל אותם ואם מזהים אותו רושמים את השם שלו, אם לא מזהים רושמים גבר או X או Y זה לא משנה. אותו בן אדם אני שמעתי אותו הרבה פעמים, המון פעמים, כשהלכתי אליו הביתה נזכרתי ואני ממש עלה לי, באחת השיחות שמה בקלטות ששמעתי, זה בן אדם ששמעתי אותו המון פעמים בקלטת, זה לא שנחקרים הגיעו אלי פתאום ופתאום אני מתחיל לזהות אותם, זה אנשים ששמעתי בקלטות, שלא ידעתי לשייך אותם למי, ברגע שזיהיתי אותו, שמעתי אותו, אמרתי זה אחד האנשים שדיברו שם בקלטת, זיהיתי אותו, רשמתי שזה הוא" (עמ' 4752-4751 לפרוטוקול). ביאן יצר, איפוא, קישור בין הדובר שלקולו האזין במשך תקופה ממושכת לבין קולו של האדם שאותו עצר ועמו שוחח – מוחמד שורפי. בהקשר זה נזכיר, כי כפי שציינו, כוחו של זיהוי קולי חזק במיוחד במקרים בהם היכרותם של המתמללים נרכשה בהאזנה לשיחותיהם במשך תקופה ממושכת; וכפי שצוין בעניין ז'אנו, ככל שהזיהוי מבוסס על האזנה ממושכת – הסיכוי לטעות בזיהוי קטן. ניתן איפוא לסכם ולומר, כי לביאן היתה היכרות קודמת מספקת עם קולו של מוחמד. (ב) מיידיות הזיהוי קיד. רכיב נוסף של המבחן האובייקטיבי עוסק, כאמור, בשאלת מיידיות הזיהוי, המכונה גם אינסטינקטיביות (ראו עניין חרבון, בעמ' 97). בענייננו, הזיהוי שנערך בידי ביאן לא היה זיהוי מיידי וספונטני שנערך עם שמיעת הקול. כפי שציינו, ביאן שמע את קולו של מוחמד במשך תקופה ארוכה בשיחות להן האזין, פגש אותו ושוחח איתו בביתו ביום המעצר, ובהמשך, לאחר כשלושה שבועות, זיהה את קולו של מוחמד בהקלטה על סמך שחזור זיכרון. משמעותם של נתונים אלה היא, כי לביאן היתה "היכרות מוקדמת" עם מוחמד; אולם נוכח כך שזיהוי הקול לא היה זיהוי ספונטני, בית המשפט לא היה רשאי לקבוע כי מוחמד זוהה כדובר בשיחות על-פי עדותו של ביאן לבדה, אלא אם כן תימצא לה תוספת ראייתית ברמה של סיוע (להבחנה בין שני סוגי הזיהוי ראו: עניין וידאל, בעמ' 518; על הראיות חלק שני בעמ' 1093). קטו. מוחמד העלה טענות רבות באשר להתקיימותו של רכיב זה בעניינו. הוא סבור, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לעדותו של ביאן היתה כללית יתר על המידה. לטענתו, היה מקום להתייחס, באופן פרטני, לכל אחת מן הראיות המהוות תוספת ראייתית מסוג סיוע לעדות זו. ממילא, כך לפי הטענה, בחומר הראיות אין כאלה היכולות להוות סיוע לעדותו של ביאן. בטענות אלה לא מצאנו ממש. בית המשפט המחוזי קבע, כי בחומר הראיות שהוגש לו קיימות ראיות רבות המהוות תמיכה מסוג סיוע לעדותו של ביאן. בתוך כך צוין, כי ראיות אלה כוללות, בין היתר, את הצלבת מספרי הטלפון; את השימוש המלא של מוחמד, בחלק מן השיחות שנקלטו, בשם המלא מוחמד שורפי; ואת כלל הראיות מהן ניתן ללמוד על מספרי הטלפון בהם עשו המעורבים בפרשה שימוש (וראו בעניין זה עמ' 99 לפסק הדין). קביעתו של בית המשפט בעניין קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע אכן היתה כללית למדי; אולם להשקפתנו, אין להביט עליה במנותק מחלקיה האחרים של הכרעת הדין, בהם התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה ובפירוט לכל אחד מן הרכיבים הראייתיים שהיה ביכולתם, לשיטתו, לשמש כסיוע לזיהוי הקולי של ביאן. על רקע זה איננו יכולים לקבל את הטענה לפיה הכרעת הדין נעדרת התייחסות לרכיביו הפרטניים של הסיוע. קטז. נוסיף ונאמר כי אף לגופו של עניין, לא מצאנו כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לעדותו של ביאן. בעניין זה חשוב יהיה להבהיר, כי אף שעדותו של מולא ביאן היתה, כהגדרתו של בית המשפט המחוזי, "עדות מפתח ככל שמדובר בזיהוי קולו של מוחמד שורפי" (עמ' 87 לפסק הדין), זיהוי זה איננו עומד לבדו ומצטרפות אליו ראיות רבות אחרות; משום שזיהוים של הדוברים בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר התבסס על מספר אמצעי זיהוי, בהם עשו רשויות החקירה שימוש בעת ובעונה אחת. קיז. ראשית, בחלק מן השיחות שהוקלטו הזדהה מוחמד שורפי בשמו המלא. כך אירע, למשל, באחת השיחות שבה ביקש מוחמד לשוחח עם מוסא (שיחה מס' 7372). כפי שציינו, לעמדתה של ההלכה הפסוקה, הסתמכות על זיהוי עצמי מפורש על ידי דובר בהקלטה מחייבת בחינה זהירה מצידו של בית המשפט, נוכח החשש מפני הזדהות של אדם אחר בשמו של הנאשם; אולם בהתקיים "סימנים מזהים" המסירים חשש זה, אין מניעה להתבסס על זיהוי עצמי כראיה לזהותו של הדובר בשיחות. זהו, להשקפתנו, מצב הדברים במקרה שלפנינו, בו הזיהוי העצמי של הדוברים משולב באמצעי זיהוי רבים אחרים. קיח. שנית, מוחמד זוהה גם על יסוד הצלבה בין מספרי הטלפון שמהם בוצעו השיחות המבססות את העסקאות נושא האישום הראשון, לבין מקורות אחרים שקישרו את מספרי הטלפון האמורים למוחמד. בסיכומיה התייחסה התביעה ל-13 מספרי טלפון שונים שיוחסו למוחמד על ידי מקורות זיהוי שונים ונפרדים זה מזה, ושמהם בוצעו השיחות נושא האישום הראשון: יומן שנמצא בקיוסק של מוסא (ת/1116א) שבו הופיעו מספרי טלפון רבים ושמות בצידם, ופתקים שנמצאו בקיוסק שלו ועליהם שמות ומספרי טלפון (ת/1117); תמלילי שיחות שבהם שייכו הדוברים – סמי, מוסא, עומר, עאטף ואחרים – מספרי טלפון מסוימים למוחמד (ראו למשל השיחות שמספרן 1118; 2600; 7461 בהן מציינים דוברים שונים, תוך כדי שיחה, כי מספרי טלפון מסוימים שייכים למוחמד); והודעותיה של סינא (ראו, למשל, ת/1087). כך למשל, השיחה שבמהלכה הזדהה מוחמד בשמו המלא, ושאליה התייחסנו למעלה בוצעה ממספר טלפון שזוהה כשייך לו על ידי סינא ויתים (ת/1087 ות/679 בהתאמה). קיט. שלישית, מוחמד זוהה כדובר בשיחות גם על דרך של עריכת הצלבה בין אירועים שהיו ידועים לרשויות החקירה לבין שיחות שנסבו עליהם. כך למשל, בשיחה שנערכה ביום 3.8.04 (שיחה מס' 7913) תיאר מי שזוהה כמוחמד באוזני ראש הארגון מלוד "מרדף אחרי סמי וחאפז" שתועד באותו יום (ת/155), וציין כי בחקירתו "חאפז טען שבא איתי לאשדוד להביא רכב וחאפז טען שלא ראה את סמי מאתמול" (ההדגשה הוספה). והנה, עיון בהודעתו של חאפז מעלה כי הוא אכן מסר גרסה דומה לזו שתוארה בשיחה, תוך שהוא טוען כי מי שהתלוה אליו לאשדוד היה לא אחר ממוחמד אחיו (ת/189). בדומה, בשיחות שהתנהלו בין ראשי הארגונים ביחס למעצרה של סינא דווח כי סינא "לא יודע איך, מה עשתה המשוגעת הזאת, אפילו אמרה היום למוחמד לא רוצה שתייצג אותי, רוצה ללכת לפי ההבטחות של המשטרה" (שיחה מס' 11084). כעולה מן הסקירה שהובאה למעלה, סינא אכן מסרה לחוקרים כי איננה מעוניינת בייצוג המשפטי לו דאג בעבורה מוחמד שורפי. בנוסף, חלק מן השיחות בין המעורבים בפרשה עסקו בחיי הנישואין של "מוחמד" ו"איבון". שיחות אלה אף הן מזהות את מוחמד כלא אחר ממוחמד שורפי, המערער שלפנינו. קכ. מכל האמור לעיל עולה, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לזיהוי שנערך בידי ביאן מעוגנת היטב בחומר הראיות. הראיות שעליהן עמדנו מסבכות את מוחמד באופן ישיר כמי שהיה הדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. חלקן מסבכות אותו בשל אזכור עצמאי של שמו; חלקן מסבכות אותו בשל אזכור פרטים אישיים וביוגרפיים שלו; וחלקן בשל אזכורם של אירועים בהם היה מעורב. ראיות אלה, כשהן לעצמן ומקל וחומר בהצטרפותן יחד, מהוות תוספת ראייתית מסייעת לעדותו של מולא ביאן ולזיהוי הקול שנערך על-ידו. משכך, אף שכּאמור, זיהוי קולו של מוחמד בידי ביאן לא היה ספונטני ומיידי, אין מניעה ליתן לו את מלוא המשקל נוכח קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לזיהוי זה. (ג) קיומן של השפעות חיצוניות העשויות לפגום בכושר הזיהוי קכא. ומכאן, לרכיב השלישי של המבחן האובייקטיבי, הוא שאלת קיומן של השפעות חיצוניות העשויות לפגום בכושר הזיהוי של המזהה. דומה, כי למבחן זה מכוון מוחמד בטענו, כי נוכח פרק הזמן שחלף מאז המעצר ועד לעריכת הזיהוי, ומשבתקופת הביניים שוחח ביאן עם בני משפחתו – ייתכן כי ביאן החליף או בלבל בין קולו שלו לקולותיהם של בני משפחה אחרים. טענה זו מבקשת, למעשה, לשכנע אותנו, כי בנסיבות העניין, קיימת השפעה חיצונית – בדמות קולות דומים של מעורבים אחרים בפרשה וחלוף הזמן – שהיה בה כדי לפגום בכושר הזיהוי של ביאן. לא נוכל לקבל טענות אלה זו. ראשית נאמר, כי נוכח ההיכרות המעמיקה של ביאן עם קולו של מוחמד ונוכח כך שפרק הזמן שחלף בין השיחה בין מוחמד לביאן למועד הזיהוי איננו ארוך במיוחד – איננו יכולים לקבל את הטענה לפיה חלוף הזמן מהוה, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, גורם שהיה בו כדי לשבש את הזיהוי. מעבר לכך, עסקנו למעלה, בחלק העוסק בקבילותן של האזנות הסתר, בשאלה של מתחם הטעות בזיהוי קולותיהם של בני משפחה אחת. כזכור, קבענו כי גם לשיטתה של המומחית שהובאה מטעמם של המערערים קרבת משפחה עשויה ליצור קושי בזיהוי, אך אין הכרח כי כך יקרה; וכי בנסיבות המקרה שלפנינו, האינטנסיביות שבה בוצעו ההאזנות לשיחות והיקפן איפשרו למזהים לפתח היכרות מעמיקה עם קולותיהם של הדוברים, עד כדי פיתוחה של "טביעת קול" המאפשרת זיהוי של קולות שונים והבחנה ביניהם, גם מקום בו מדובר בבני משפחה אחת. דברים אלה מובילים לדחיית טענתו של מוחמד בדבר קיומו של גורם חיצוני שהיה בו כדי לפגום בזיהוי. מעבר לכך שכאמור, קרבת משפחה איננה פוגמת, באופן הכרחי בזיהוי, הנה בנסיבות המקרה שלפנינו היכרותו ההדוקה של ביאן עם קולו של מוחמד – שהלכה והעמיקה על פני חודשים של האזנות אינטנסיביות – איננה מאפשרת לקבל את הטענה לפיה קרבת המשפחה פגמה בזיהוי. קכב. לסיכומם של דברים עד כה הסברנו, כי שאלת המשקל שיש ליתן לזיהוי קולי נבחנת לאורם של שני מבחנים: מבחן סובייקטיבי, הבוחן את מהימנותו של העד המזהה; ומבחן אובייקטיבי, הבוחן את מכלול נסיבות הזיהוי. לאחר שבחנו את עדותו של ביאן ואת ההשגות שהעלה מוחמד ביחס אליה, הגענו למסקנה כי אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למהימנותו של עד זה, ומשכך - במישור הסובייקטיבי - אין מניעה ליתן לעדותו של ביאן את מלוא המשקל. בהמשך, בחנו את מידת ההיכרות המוקדמת בין ביאן למוחמד, את מיידיות הזיהוי ואת הנתונים הסביבתיים שהיו עשויים, תיאורטית, לפגום בזיהוי. לאחר בחינתם של גורמים אלה הגענו למסקנה כי גם בכל הנוגע למבחן האובייקטיבי, אין מניעה ליתן לעדותו של ביאן את מלוא המשקל הראייתי. אולם, בכך לא נוכל לסיים, שכן עלינו לבחון האם, כטענתו של מוחמד, קיימות במקרה שלפנינו ראיות אחרות אשר אינן מתיישבות עם הזיהוי של ביאן. בחינת הזיהוי הקולי אל מול ראיות אחרות קכג. כפי שצוין, מוחמד טוען כי התצפיות הממושכות שנערכו אל עבר הקיוסק של איבון שורפי ברחוב בן-יהודה, מפריכות את זיהויו כדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. לא מצאנו ממש בטענה זו. ראשית ייאמר, כי טענתו של מוחמד בעניין זה מבוססת על שיחות בודדות מתוך אלפי שיחות שנקלטו ותועדו בהאזנות הסתר. מן הטעם הזה, הניסיון לגזור מהצלבה בין שיחות אלה לתצפיות אל עבר הקיוסק מסקנות גורפות באשר לזהותו של מוחמד כדובר בשיחות כולן מעורר, לדעתנו, קושי. אף לגופו של עניין, איננו סבורים כי ההצלבה בין השיחות שאליהן הפנה בא-כוחו של מוחמד לבין התצפיות אליהן הוא מפנה אכן מובילה למסקנות שאליהן הוא מבקש להוליך אותנו. מוחמד עצמו מציין, כי התצפית אל עבר הקיוסק ברחוב בן-יהודה לא היתה רציפה לגמרי. זו גם התמונה העולה מן העדויות שמסרו התצפיתנים בבית המשפט (ראו, למשל, עדותו של התצפיתן שחר אושיר בעמ' 188 לפרוטוקול; ועדותו של התצפיתן מוטי בן אבו בעמ' 836 לפרוטוקול). בנוסף, כפי שציין גם מוחמד עצמו, לתצפיתנים לא היתה בכל שלביה של התצפית תמונה מלאה של המתרחש בקיוסק, הן בשל תנאי אור ושמש, הן בשל הסידור הפנימי של הקיוסק וקיומם של חפצים שחסמו את שדה הראיה. כך למשל ציין התצפיתן גל ספן כי "בחלק מהפעמים יכולתי לראות ובחלק מהפעמים לא... היה כל פעם לדוגמא מצב של לילה שאתה רואה פחות טוב, מצב של יום, אתה רואה יותר טוב" (עמ' 137 לפרוטוקול). בנוסף ציין ספן כי בקיוסק היו חפצים שונים – מכונות שתיה, למשל – שחסמו את שדה הראיה חלק מהזמן (עמ' 139 לפרוטוקול). חלק מהתצפיתנים גם ציינו מפורשות כי לא תיעדו כל שיחת טלפון שהיו עדים לה בזמן התצפית. כך למשל כאשר נשאל רס"ל יוסי עטיה אם תיעד שיחות טלפון שראה במהלך התצפית, השיב "במקרה שייראה לי מוזר או משהו, שאני אשמע שיחה, שאני אשמע צעקות, במקרה שייראה לי" (עמ' 80 לפרוטוקול). קכד. נתונים אלה אינם מאפשרים לקבל את טענותיו של מוחמד בדבר המסקנות העולות מן התצפיות ומהשוואתן אל מול נתוני השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. העובדה שבתצפית – שהיתה, כאמור, בלתי רציפה וחלקית מבחינת שדה הראיה שלה – לא נקלטה פעילות פלילית, איננה יכולה, כמובן, להוות אינדיקציה להיעדרה המוחלט של פעילות כזו. בנוסף, נוכח כך שלא כל שיחת טלפון שנצפתה תועדה ובהתחשב בכך, שכאמור, התצפית היתה בלתי רציפה גם לא ניתן לקבל את הטענה, כי התצפיות מפריכות את טענת ההגנה לפיה מוחמד כלל לא שוחח בטלפון בזמן שהותו בקיוסק. אין מניעה כי שיחות טלפון מסוימות בוצעו על ידו שעה שעמדת התצפית לא אוישה; כי חלק מן השיחות לא נראו על ידי המתצפתים; או כי שיחות שנצפו לא תועדו משום שהמתצפתים לא ראו בהן חשיבות. קכה. באשר לשיחות הספציפיות שאליהן מפנה בא-כוחו של מוחמד – לא מצאנו כי יש בהן כדי לשנות את פני הדברים. מוחמד הפנה, כזכור, לשתי שיחות שבהן תואמו מפגשים בינו לבין אחרים וטען כי מפגשים אלה לא תועדו על-ידי התצפיתנים. אולם, בניגוד לנטען, מן השיחות אליהן הפנה מוחמד לא עולה בהכרח כי המפגשים שתואמו נועדו להתקיים דווקא בקיוסק עצמו, מה גם שלטענת המדינה מרבית המפגשים שנועדו להעברת הסם ממילא לא התקיימו בקיוסק ומוחמד לא טען אחרת. משכך, העובדה שהמפגשים שתואמו לא נצפו ותועדו על-ידי התצפיתנים, איננה הופכת את זיהויו של מוחמד כדובר בשיחות אלה לבלתי אמין. זו גם עמדתנו ביחס לשיחה הנוספת שאליה מפנה מוחמד (שיחה 14962). לפי הנטען בכתב האישום, בשיחה זו, שהתקיימה ביום 25.10.04 בשעה 22:34 ובשיחות נוספות שנערכו באותו יום, סיכם מוסא עם מוחמד על אספקת 800 גרם קוקאין למחרת היום (פריט אישום ס"ז). אכן, כטענתו של מוחמד, דו"ח התצפית מן השעה הרלבנטית איננו מציין כי מוחמד נראה משוחח בטלפון. אולם, בהקשר זה חשוב לשים לב לשני נתונים: האחד, שדו"ח התצפית אליו מתייחס מוחמד (ת/26) מתחיל בשעה 22:30 וצוין בו, כי במהלך התצפית הגיע למקום ג'יפ שבו אנשים העונים לתיאורם של מוחמד ואיבון שורפי. בדו"ח לא צוין באיזו שעה בדיוק הגיע הג'יפ למקום, ומשכך, ייתכן בהחלט כי השיחה שאליה מתייחס מוחמד כלל לא בוצעה מהקיוסק אלא מהרכב. מעבר לכך, כפי שכבר ציינו, נראה כי התצפיתנים לא תיעדו כל שיחת טלפון לה היו עדים; ודו"ח התצפית מתייחס, בעיקרו של דבר, לאירועים המתרחשים מחוץ לקיוסק ולא בתוכו: מי מגיעים אל הקיוסק ומי יוצאים ממנו. על רקע נתונים אלה, לא ניתן לקבל את טענתו של מוחמד לפיה דו"ח התצפית שולל את האפשרות, כי הוא שוחח בטלפון במועד בו נקלטה שיחה מס' 14962. קכו. כפי שציינו, מוחמד העלה בערעורו טענות רבות ביחס למחקר התקשורת שנערך על ידי זוהר שחר וגלעד רוזנברג. לא מצאנו לנכון לדון בטענות אלה בהרחבה משום שבסופו של יום, הצלבת המספרים שהופיעה בסיכומי התביעה לא התבססה על מחקר התקשורת שערכו זוהר ורוזנברג, אלא על ניתוח עצמאי של התביעה. בסיכומים אלה פירטה התביעה – ביחס לכל אחד ממספרי הטלפון שמהם בוצעו השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר – מה היו אמצעי הזיהוי שעל בסיסם שויכו מספרים ספציפיים לנאשמים ספציפיים. כך, הסיכומים מתייחסים ל-13 מספרי טלפון שונים שיוחסו למוחמד על ידי מקורות זיהוי שונים ונפרדים זה מזה ושאליהם התייחסנו. נוסיף ונאמר, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי מחקר התקשורת שערכו זוהר ורוזנברג לא שימש כנדבך לזיהויו של מוחמד כאחד הדוברים בשיחות (וראו בהקשר זה עמ' 97 לפסק הדין). נוכח האמור, טענותיו של מוחמד ביחס למחקר התקשורת נדחות. קכז. זוהי גם עמדתנו ביחס לטענתו של מוחמד בדבר אי-האזכור של כינויו "אבו זיאד" במהלך השיחות. טענתו של מוחמד בעניין זה מבוססת על דברים שמסרו בעדותם מוסא ועומר אבו-שחאדה. מוסא הסביר בעדותו שלבנו קוראים חליל ולכן לפעמים הוא מכונה בכינוי "אבו חליל". בהמשך הוא הסביר כי "כל אחד נשוי אצלנו קוראים לו בשם של הבן, יותר מכובד. בן אדם שאין לו ילדים וזה, אז קוראים לו את השם הפרטי שלו, למה זה לא מכובד לקרוא לו בשם של בן ואין לו בן וזה" (עמ' 6871 לפרוטוקול). עומר מצידו טען בעדותו, כי הוא מכנה את מוחמד שורפי לפעמים "אבו זיאד" (עמ' 6833 לפרוטוקול). אלא, ששני העדים גם יחד ציינו כי השימוש בכינוי נעשה רק לפעמים ולא תמיד (ראו עמ' 6871 ו-6833 לפרוטוקול); ולכך מצטרפת העובדה שעל אף שמוסא טען כי מקובל לכנות אדם בשמו של בנו הבכור, הוא מתייחס, לכל אורך עדותו ובאופן עקבי, למוחמד שורפי בשמו המלא ולא בכינוי "אבו זיאד". עובדה זו אומרת דרשני. על רקע דברים אלה, לא נוכל לקבל את הטענה לפיה העובדה שהדוברים בשיחות לא עשו שימוש בכינוי "אבו זיאד" שוללת את האפשרות כי הדובר בשיחות הוא מוחמד שורפי. קכח. נוסיף ונאמר, כי מכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי ולפנינו איננו מאפשר לקבל את הטענה כי הדובר בשיחות הוא אדם אחר הנושא את השם מוחמד שורפי. כפי שציינו כבר, זיהויו של מוחמד כדובר בשיחות איננו מבוסס רק על זיהוי שמי עצמי או על הזיהוי הקולי, אלא גם על קישור בין המערער שלפנינו לדוברים בשיחות ולאירועים המתוארים בהן. קישור זה יוצר רשת קורים צפופה שבתוכה אדם אחד, הוא המערער שלפנינו; שאם תאמר אחרת, תתקשה להסביר כיצד זה סובב לו ברחובות יפו אדם הנושא שם זהה לשמו של המערער; נשוי לאישה ששמה איבון המנהלת קיוסק ברחוב בן יהודה; עומד בקשרים עם סינא ודואג לה לייצוג משפטי; ולאחיו קוראים חאפז; נתונים אלה, העולים מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר מצביעים באופן חד-משמעי על כך שהמערער שלפנינו הוא הדובר בשיחות, ולא ניתן לראות בהם צירוף מקרים בלבד. שאלת קיומה של דגימה קולית קכט. המחלוקת באשר לקיומה של דגימת קול של מוחמד מן העימות שנערך בינו לבין סינא – איננה משנה את המסקנה אליה הגענו. כעולה מהכרעת הדין ומעיון במזכר המתעד את העימות שנערך בין מוחמד לסינא, גם במהלך עימות זה – כבכל חקירותיו האחרות – שמר מוחמד על זכות השתיקה ואף העביר לחוקרים פתק שעליו נרשם "זכות השתיקה עימות" מבלי להוציא הגה מפיו (ת/556; עמ' 99 לפסק הדין). אחד מהחוקרים שנכחו בעימות ציין במזכר שערך כי לאחר שהעימות הסתיים וסינא יצאה מן החדר הוא פנה למוחמד ושאל אותו אם ברצונו להוסיף משהו, ומוחמד השיב "שהיא משקרת והיא יודעת למי שייך הסם". בית המשפט המחוזי ציין כי אין כל ודאות שמשפט זה אכן הוקלט, ומכל מקום הוא לא הופיע בתמליל העימות. על רקע האמור קבע, כאמור, בית המשפט, כי לא שוכנע שבטענתו של מוחמד בדבר קיומה של דגימת קול שעמדה לרשותם של החוקרים יש אמת. לקביעה זו של בית המשפט המחוזי מצטרפים גם אנחנו, בעיקר נוכח העובדה שבמהלך העימות כולו שמר מוחמד על זכות השתיקה, והמשפט אשר נאמר מפיו נאמר רק לאחר שסינא כבר הוצאה מן החדר והעימות הגיע אל סיומו. קל. בעניין זה מוצאים אנו לנכון להוסיף ולהעיר ארבע הערות. האחת היא, שאף אילו היינו יוצאים מנקודת הנחה כי המשפט הבודד שאמר מוחמד לאחר העימות אכן הוקלט, לא היה בכך כדי לשנות את הקביעה בדבר מהימנות הזיהוי שנערך על-ידי ביאן. אף אם זיהוי באמצעות דגימת קול ובהשוואה מעבדתית הוא בעל יתרונות לעומת זיהוי בידי מתמללים, גם השוואה מעבדתית איננה חפה לחלוטין מקשיים (ע"פ 4964/97 מדינת ישראל נ' חסן, פ"ד נג(2) 399, 422). בנוסף, וגם לעניין זה התייחסנו לעיל, עצם קיומה של שיטת זיהוי מתקדמת מזו שננקטה על-ידי גופי החקירה איננו שולל את ערכו של הזיהוי שנערך על-ידיהם. משכך, קיומה של שיטת זיהוי מעבדתית איננו שולל את ערכו הראייתי של הזיהוי שנערך בידי ביאן. זיהוי זה עומד איפוא בתוקפו כראיה עצמאית ונפרדת, המזהה את מוחמד כדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. ההערה השניה היא, שעל רקע השגותיו הרבות של מוחמד בדבר מהימנות מתכונת הזיהוי שננקטה על-ידי גופי החקירה, קשה להבין כיצד, לשיטתו שלו, דגימת הקול היתה מסייעת בביצוע הזיהוי. ההערה השלישית היא, שבמידת-מה, המחלוקת בדבר קיומה של דגימת קול בודדת מתוך חקירות שארכו, ללא הפרזה, מאות שעות והליך משפטי ארוך וממושך – נדמית, על פניה, תמוהה. אילו באמת ובתמים חפץ מוחמד כי קולו יזוהה על בסיס דגימה והשוואת קול כפי שנעשה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה יכול היה, בכל שלב של ההליך, לספק דגימה כזו. מוחמד בחר, מטעמיו שלו, שלא לעשות כן. על הרקע הזה ההתמקדות בשאלת קיומה או אי-קיומה של דגימת קול בודדת מעוררת, לטעמנו, קושי רב. קלא. סיכומם של דברים עד כה: על יסוד הזיהוי הקולי שנערך בידי מולא ביאן ושורה של ראיות נוספות שעליהן עמדנו בפירוט, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתה של התביעה לפיה אחד הדוברים בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר היה מוחמד שורפי, המערער שלפנינו. לאחר שבחנו את השגותיו של מוחמד על קביעה זו בצמוד לחומר הראיות הגענו למסקנה, כי בהשגות אלה אין ממש, וכי בנסיבות העניין לא קמה עילה לחרוג מן הכלל הנהוג בידינו ולהתערב בממצא עובדתי זה שנקבע בידי בית המשפט המחוזי. בנוסף, איננו סבורים כי השוואתו של זיהוי הקול אל מול ראיות אחרות בתיק – עדויותיהם של התצפיתנים, הנתונים ששימשו להצלבת השיחות והמועדים בהם בוצעו שיחות אלה – מערערת את מהימנותו של הזיהוי האמור. קלב. לבסוף, לעמדתנו, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לקיומה של דגימת קול מן העימות שנערך בין מוחמד לסינא – שלא קיבלה מענה חד-משמעי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – איננה משנה את הקביעה בדבר מהימנות זיהוי קולו של מוחמד בידי ביאן ואיננה מהוה מחסום מפני הסתמכות על זיהוי זה. אנו מקבלים, איפוא, את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מוחמד שורפי, המערער שלפנינו, זוהה כדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, וקביעה זו תהוה בסיס להמשך הדיון שלפנינו. הרשעתו של מוחמד בעסקאות הסמים במסגרת האישום הראשון קלג. כזכור, בא-כוחו של מוחמד טען לפנינו, כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נעדר ניתוח מפורט של האזנות הסתר, שעליהן התבססה ההרשעה בעבירות הסחר המנויות באישום הראשון. אכן, כפי שטענה המדינה, היקפו של חומר הראיות שהוגש במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי – היה עצום ורב. עם זאת, מאליו ברור, כי לא היה בעובדה זו כדי לפטור את בית המשפט מן הצורך לבחון אם העובדות המיוחסות למוחמד במסגרת העסקאות המתוארות באישום הראשון אכן הוכחו. הנחתנו היא, כי על אף העדרה של התייחסות מפורטת לתמלילי השיחות בפסק הדין, כך אכן פעל בית המשפט המחוזי לפני שקבע, כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את ביצוען של עסקאות הסמים שיוחסו למוחמד. נוסיף ונאמר, למען הסר ספק ונוכח טענותיו של מוחמד בעניין זה, כי התמלילים הרלבנטיים לעסקאות שיוחסו למוחמד במסגרת האישום הראשון הוגשו גם לנו, ואנו סקרנו כל אחד מהם בצמוד לעסקאות המתוארות בכתב האישום. לאחר שעשינו כן הגענו למסקנה כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התמלילים מוכיחים שכל אחת מעסקאות הסמים שיוחסו למוחמד במסגרת האישום הראשון אכן בוצעה באופן שתואר – היתה מוצדקת, ואין עילה להתערב בה. מפאת מספרן הרב של העסקאות המתוארות בכתב האישום – 68 במספר – ומפאת השיחות הרבות שהוגשו כראיה להוכחתן, לא מצאנו גם אנו לנכון להתייחס באופן פרטני לכל אחת מן העסקאות ולראיות המבססות אותה. עם זאת, לשם הבנה טובה יותר של קביעתנו הכללית, להלן מספר דוגמאות הממחישות את אופיין של השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. קלד. בפריט ג' לאישום הראשון נטען כי ביום 31.5.04 סיכם מוחמד עם מוסא על אספקת 70 גרם קוקאין. ואכן, בשיחה שהתנהלה בין מוסא למוחמד ביום ההוא, סיכמו השניים כי ביום למחרת יגיע מוחמד למוסא, תוך שמוסא מציין:"אל תדאג, מחר אני אחכה לך בעזרת ה' נשאר לי 70 דולר בינתיים". בשיחה נוספת מיום 2.6.04 מעדכן מוסא את עומר כי מוחמד אכן ביקר אצלו, ובהמשך הוא מציין:"נתתי אותם למוחמד ישירות שם אותם בכיס שלו". בפריט אישום ד' נטען, כי ביום 8.6.04 סיכם מוחמד עם מוסא על אספקת 120 גרם קוקאין שייאספו על ידי מוחמד באותו היום. והנה, בשיחה שהתנהלה בין מוסא למוחמד ביום 8.6.04 מבקש מוסא ממוחמד שיגיע אליו על מנת לאסוף "מבושל" ו"גרעינים מטוגנים"; ומוחמד מעביר למוסא הנחיות באשר להרכב החומר שבדעתו לאסוף ממנו. וכך הוא מנחה את מוסא: "לא, תשאיר אותם מאה ועשרים גרם תן להם להיות גרעינים. מבין רק העשרים תן להם להיות לבד שקולים... אני אשלם לך את המחיר שלהם במקום העשרים". ובהמשך:"טוב בסדר, העשרים גרם לבד והמאה גרם". בשיחה נוספת מאותו יום, שנערכה בשעה 20:51 מאשר מוחמד בשיחה עם מוסא כי הוא בדרכו אליו על מנת לבצע את העסקה (שיחה 2635). קלה. בפריט אישום י"ד נטען, כי ביום 30.6.04 סיכם חאפז עם מוחמד על אספקה של 100 גרם קוקאין שיסופקו למחרת; וכי באותו יום סיכם מוחמד עם מוסא על אספקת 100 גרם קוקאין שיתוספו לאלו שהזמין אחיו ויסופקו למחרת. עוד נטען, כי לאחר בדיקה שערך אישר מוסא כי יש בידו הכמות אותה ביקשו מוחמד וחאפז, וכי האספקה תבוצע למחרת היום. ואכן, בשיחה שהתנהלה ביום 30.6.04 בין חאפז למוסא מבקש חאפז "100 דולר" ואומר למוסא:"אני רוצה שתמלא הלילה כי מחר רוצה לקחת אותם 100 דולר... אבל תמלא לי את האוכל היום, אתה מבין כדי שמחר אקח אותו" (שיחה 4560, מיום 30.6.04 שעה 18:49). בשיחה נוספת שנערכה באותו יום, פונה מוחמד למוסא ומבקש ממנו גם הוא "100 דולר למחר" ומציין שגם חאפז – אבו ג'מיל – רוצה 100 דולר למחר. באותה שיחה מציין חאפז, כי יתכן שבאמצע היום אף יחסר לו חומר, ולכן יתכן שהוא יזדקק ל"דולרים" כבר באמצע היום. בשיחה נוספת עם מוסא, מציין חאפז כי "בעזרת השם יהיה טוב מחר" ו"יכול להיות באמצע היום אם אלוהים רוצה" (שיחה מס' 4579, מיום 30.6.04 שעה 22:51). קלו. המעיין בתמלילי השיחות יבין על נקלה כי בין המשוחחים נרקמות, פעם אחר פעם, עסקאות לאספקתם של טובין מסוימים ובחלק מן המקרים אף מתוארת אספקתם של טובין אלה בפועל. הטובין המוזכרים בשיחות מכונים בכינויים שונים ומשונים ("גרעינים"; "שוקולד"; "דולרים"; "מבושל"; "עיגולים"; "צמיגים" ו"דיסקים"), ובשיחות עצמן אין אזכור מפורש של סמים על סוגיהם השונים. בעובדה זו נתלה בא-כוחו של מוחמד כאשר הוא טוען, כי לא הוכח שהשיחות המיוחסות לשולחו אכן עסקו באספקתם של סמים מסוכנים. ממילא, כך על פי הטענה, שיחות אלה אינן יכולות לשמש בסיס להרשעתו של מוחמד, משום שהסמים אשר לגרסת המאשימה הועברו במסגרת עסקאות אלה – מעולם לא נתפסו. קלז. באשר לטענה הראשונה, כבר ציינו כי "מילון שיח הסמים", שהתקבל על דעתו של בית המשפט המחוזי כמשקף את מהותם האמיתית של חלק מן המונחים החוזרים על עצמם לאורך השיחות, מקובל גם עלינו. כבית המשפט המחוזי לפנינו אף אנו סבורים, כי המונחים בהם עשו המשוחחים שימוש בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, לא היו אלא שמות קוד לסוגי סמים שונים ולפעולות שבוצעו בהם. כך, דולרים אינם אלא שם קוד לכמות של קוקאין הנמדדת בגרמים; והמילה "גרעינים" אף היא איננה אלא שם קוד לקוקאין. בדומה, המילה "בישול" איננה בישול במובנו הרגיל, אלא תהליך של מיצוק אבקת הקוקאין לשם יצירת מה שמכונה "קראק"; ו"שוקולד" איננו אלא שם קוד לחשיש (וראו בהקשר זה עמ' 108 ואילך לפסק הדין). בחינתם של תמלילי האזנות הסתר דרך ה"מסננת" של מילון שיח הסמים, כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מובילה למסקנה כי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר אכן נסבו על ביצוען של עסקאות בסמים מסוכנים; והדברים אמורים ביתר שאת נוכח קיומן של ראיות רבות נוספות המעידות על כך שמוחמד היה מעורב עד צוואר בעבירות הסחר על שלביהן השונים. בין ראיות אלה ניתן למנות את גרסתה של סינא הקושרת את מוחמד לעיסוק בסמים; את גרסאותיהם של מעורבים נוספים בעבירות הסחר, שתיארו, כל אחד מנקודת מבטו ובהתאם למעמדו בשרשרת הסחר, את חלקו של מוחמד בעבירות הסחר; את עדויותיהם של צרכני הסמים שחלקן תיארו, באופן כללי, את פעילותו של ארגון יפו וחלק התייחסו באופן פרטני למוחמד; ולבסוף, את העובדה שמוחמד דבק, לכל אורך החקירות וההליך המשפטי בעניינו, בשתיקה מוחלטת, ואף סירב למסור דגימה של קולו לצורכי זיהוי. מכלול ראייתי זה – הקושר את מוחמד ואת הארגון שבראשו עמד לעבירות של סחר בסמים – מחזק את מסקנתנו בדבר מהותן האמיתית של השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. קלח. גם הטענה השניה שהעלה בא כוחו של מוחמד לפיה כדי להסיר ספק כי השיחות בכללותן אכן עסקו בסמים, חייבת היתה המדינה להציג סמים שנתפסו במסגרת העסקאות הנטענות – אין לה על מה שתסמוך. ראשית חשוב להבהיר, כי העבירה שיוחסה למוחמד בגין העסקאות נושא האישום הראשון – ביצוע "עסקה אחרת" בסם – איננה דורשת, כיסוד לגיבושה, את תפיסתו של הסם נושא העסקה. בהקשר זה נציין, כי הפסיקה העניקה לתיבה "עסקה אחרת" הנזכרת בסעיף משמעות רחבה הכוללת כל הסכמה לביצוע פעולה אסורה בסמים מסוכנים, בין אם הסכמה זו מומשה בסופו של דבר ובין אם לאו. הפסיקה שמה, איפוא, דגש על שאלת עצם קיומה של הסכמה לביצועה של העסקה ולא על שאלת מימוש העסקה. ובלשונו של השופט ד' לוין: "... בית משפט זה נתן למונח 'עסקה אחרת' משמעות נרחבת כוללת כל הסכם לביצוע פעולה אסורה בסמים מסוכנים. בית המשפט לא פרש שההסכם יצא לפועל אלא קבע שעצם ההסכמה ההדדית היא המהוה את העבירה. הושלמה עסקה בסמים, תשובץ העבירה במשבצת המיוחדת שעוצבה בסעיף 12; התגבשה הסכמה לקיים עסקה ונקשר הקשר לכך אך העסקה הספציפית לא מומשה, תשובץ העבירה במסגרת עסקה אחרת" (ע"פ 243/84 חוזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 190, 194 (1985); ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.1994) פסקה 18 לפסק דינו של השופט א' גולדברג; עניין אל מצרי, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט א' מצא; ע"פ 1708/91 מדינת ישראל נ' אגברייה, פ"ד מו(3) 766, 768 (1992); יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים עמ' 134. להלן: קדמי). מדברים אלה ניתן ללמוד, כי העבירה של ביצוע עסקה אחרת בסם, שהמחוקק בחר לחרתה בספר, איננה דורשת, כתנאי לגיבושה, תפיסתם של סמים בפועל אלא קיומה של הסכמה לביצוע עסקה בלבד. מכאן, שלצורך הוכחת אשמתו של מוחמד בביצוע עסקאות הסחר שיוחסו לו באישום הראשון נדרשה התביעה להוכיח כי מוחמד גיבש עם אחרים הסכמה הדדית לביצוען של עסקאות בסמים. קלט. בענייננו, ביקשה התביעה להוכיח קיומה של הסכמה כזו באמצעות השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. האם, על מנת להוכיח כי שיחות אלה אכן נסבו על סמים ולא על טובין אחרים, נדרשה בהכרח תפיסת סמים? התשובה לשאלה זו היא בשלילה. את תוכנן של השיחות ואת הנושא המרכזי עליו נסבו ניתן היה להוכיח בכל אמצעי הוכחתי מקובל, ולא באמצעות תפיסת סמים דווקא, כפי שניתן לעשות ביחס לעבירות סמים אחרות. כך, למשל, מקום בו מיוחסת לנאשם עבירה של החזקה או שימוש בסם מסוכן, רשאית התביעה להוכיח כי החומר בו השתמש הנאשם הוא אכן סם מסוכן בכל אחת מדרכי ההוכחה המקובלות. התביעה איננה נדרשת להוכיח יסוד זה על דרך של תפיסת החומר ושליחתו לבדיקה מעבדתית דווקא. "הטלת חובה כזו" – קבע בית המשפט – "לא רק שאיננה קבועה בחוק, אלא היא אף תסכל את מטרת החקיקה, ותמנע הרשעתם של עבריינים בהחזקת סם מסוכן או שימוש בו רק משום שהם הצליחו להסתיר את הסם, להשמידו או לכלותו על ידי שימוש" (ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, 568 (1980)). כן ראו: ע"פ 840/79 גבריאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 371, 377 (1981)). דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו. כפי שציינו, מכלול הראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי ולפנינו מעיד כי מוחמד עמד בראשו של הארגון מיפו, שעסק בסחר בסמים. מכלול ראייתי זה מוכיח עוד, כי הארגון היפואי עמד בקשר מתמשך עם ארגון אחר – הארגון מלוד – שפעל אף הוא בתחום הסחר בסמים, וכי מוחמד היה מעורב עד צוואר בעסקאות סמים שנרקמו בין שני הארגונים. כחלק מן המכלול הראייתי הובאו גם עדויות מומחים באשר למשמעות המונחים בהם עשו הדוברים בשיחות שימוש, והוכח, כי מונחים אלה מבטאים שיח סמים עברייני בהקשריו השונים. ראיות אלה, היה בכוחן להוכיח, מעבר לספק סביר, כי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר נסבו על סמים ועל סחר בהם, ולא היה הכרח כי התביעה תציג – לצורך הוכחת עניין זה – סמים שנתפסו על ידה. סיכומו של דבר, טענותיו של מוחמד ביחס לשימוש שעשה בית המשפט המחוזי בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר – נדחות. השמירה על זכות השתיקה והסירוב למסור דגימת קול – ומשקלם הראייתי קמ. מוחמד טוען, כזכור, כי ההסבר שנתן לבחירתו לדבוק בזכות השתיקה היה סביר ומתקבל על הדעת, ומשכך לא היה מקום לזקוף שתיקה זו לחובתו. המדינה סבורה מנגד, כי לא היתה כל מניעה לעשות שימוש בשתיקתו של מוחמד בחקירתו ובבית המשפט, כמו גם בסירובו ליתן דגימת קול לצורך ביצועם של הליכי חקירה שונים – כחיזוק ואף סיוע לחומר הראיות שנאסף נגדו. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המדינה, ולא מצאנו כי קמה עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למשקלם הראייתי של השמירה על זכות השתיקה והסירוב לשתף פעולה בהליכי החקירה. נבהיר את עמדתנו זו. קמא. ראשית נאמר, כי להשקפתנו, אין להביט על שתיקתו של מוחמד בבית המשפט במנותק מהתנהלותו לכל אורך החקירה בעניינו. כפי שציינו כבר, במהלך החקירה שמר מוחמד באופן עקבי על זכות השתיקה ואף סירב למסור דגימת קול לצורך עריכת השוואה בינה לבין קולותיהם של הדוברים בשיחות. אכן, לחשוד בשלב החקירה נתונה זכות השתיקה, כחלק מזכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית (על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 308). עם זאת, שתיקתו של חשוד בשלב זה עשויה לשמש לחיזוקן של ראיות התביעה נגדו (וראו בהקשר זה: ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789-788; ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5ד לפסק דינו של השופט י' קדמי; על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 307-306. כן ראו בהקשר זה סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996). קמב. לכך יש להוסיף, כי סירובו של חשוד לשתף פעולה בהליכי חקירה שונים – למשל, מסירת דגימת רוק או דם – נתפס כהתנהגות מפלילה. בעניין זה נקבע, כי מקום בו מדובר בהליך בדיקה שיש בו כדי לתרום, פוטנציאלית, להוכחת חפותו של חשוד – סירוב לשתף פעולה בחקירה איננו חוסה בצילו של החיסיון מפני הפללה עצמית, "אף שאותה בדיקה עשויה להוליד תוצאה שתעמוד לחובת החשוד. על-כן יש בו [בסירוב] משום גילוי של התנהגות מפלילה, המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראיה נסיבתית, לחובתו של המסרב" (ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 453 (1989). כן ראו: ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 577, 591-590 (2003); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 230 (2002). להלן: עניין מקדאד; ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 760 (1997). כן ראו בהקשר זה סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד), תשנ"ו-1996). בצד האמור, מקום בו ניתן על-ידי החשוד הסבר סביר לשתיקתו בשלב החקירה או לסירובו לשתף פעולה עם הליכי חקירה כאלו ואחרים – ייתכן שהשתיקה או הסירוב לשתף פעולה בהליכי חקירה לא ישמשו כראיה לחובתו: "אין להסיק... כי אי-שיתוף פעולה בחקירה או התנהגות מכשילה אחרת מהוה בכל הנסיבות ראיה נגד הנאשם לצורך הוכחת האישום הקונקרטי, שנדון אותה שעה בפני בית המשפט. בבואו לבחון התנהגותו של הנאשם מפעיל בית המשפט את הגיונו ואת ניסיון החיים שלו ונותן דעתו להסברים ולטענות המושמעים לפניו. כך יכולות להיות נסיבות, בהן מובא לפני בית המשפט הסבר סביר אחר לכך, מדוע לא היה נאשם פלוני מוכן להתיר חיפוש או מדוע ברח, למשל, ממקום האירוע... יכול אפוא שיינתן גם הסבר, הנוטל כל משקל לחובת הנאשם מההתנהגות, שכוונתה הלכאורית היא הכשלתה של החקירה, כולל הסבר לגבי סירוב להתיר חיפוש. אולם, אם פעולה או מחדל מסוימים של הנאשם מעוררים בנסיבות העניין את הרשום כי הוא מבקש למנוע את הגילוי, שיהיה בגדר תוצאתה של הבדיקה, ולא ניתן הסבר, שיש בו לפחות כדי לעורר ספק סביר בקשר למשמעות המחשידה של האירוע, הרי רשאי בית המשפט לראות בכך, בנסיבות נתונות, משום חיזוק לראיות האחרות, המורות לכיוון אשמתו של הנאשם. אין הכרח למטרה זו, שלהתנהגות הנאשם יהיה מעמד של ראיה עצמאית לחובתו של הנאשם, אשר היא בלבד מספיקה כדי להכריע את גורל המשפט; על כן תבוא התייחסותו של בית המשפט לראיה זו ברוב המקרים תוך זיקה ליתר הראיות שהובאו במשפט ולמשמעותה של ההתנהגות לאור הראיות האחרות האמורות" (ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85, 95-94 (1982)). קמג. ומכאן, למשמעות הראייתית של שתיקתו של נאשם בבית המשפט. כידוע, לנאשם בהליך פלילי נתונה זכות השתיקה (וראו סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. כן ראו: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. להלן: עניין קייס). יחד עם זאת, סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי מורה אותנו, כי הימנעותו של נאשם מלמסור עדות בבית המשפט עשויה לשמש כראיה לחובתו: שתיקת הנאשם הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות. הוראה זו מאזנת בין זכות השתיקה הנתונה לנאשם לבין האינטרס הציבורי רב הערך שעניינו חשיפת האמת (וראו בהקשר זה עניין קייס, בפסקה 35 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). היא מבוססת על ההנחה שלפיה אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך הכלל, מהצגת גרסתו; והבחירה שלא להביא גרסה כלשהי בפני בית המשפט מלמדת על חששו של הנאשם כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית (וראו בהקשר זה: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם) פסקאות 11-10 לפסק דינו של השופט א' לוי; ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד מה (4) 441, 478 (1991); ע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 22-21 לפסק דינה של הנשיאה ביניש. להלן: עניין אלבו). בצד האמור, גם כאן, מקום בו ניתן מפי הנאשם הסבר מניח את הדעת לשתיקתו יהיה בכך כדי להשפיע על משקלה הראייתי. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי אין די במתן הסבר סתמי לשתיקה אלא נדרש הסבר מהותי בעל משקל של ממש. נציין, כי בפסיקתו של בית משפט זה הובעה העמדה שלפיה הסבר סביר לשתיקה יכול שיהיה נעוץ ברצון להימנע מפני הפללה של קרובי משפחה (ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 234 (1984); ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006) פסקה ט3-ט4 לפסק דינו של השופט רובינשטיין). מכל מקום, בסופו של יום "... השתיקה היא זכותו של נאשם, והיא לבדה אינה יכולה כמובן להביא להרשעה - אין אדם צריך לספק את כלי הנשק נגדו; אין היא יכולה לבוא תחת ראיות פוזיטיביות והיא לבדה, אך ברי כי השתיקה תוכל לחזק ראיות קיימות; זהו צו המחוקק בסעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי ("הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..."); זו גם כמובן מצוות השכל הישר. בהקשר זה שוברה של השתיקה בצידה. בית המשפט אינו יכול להתייחס לשתיקה בשויון נפש גמור, בחינת שוטה שבעולם. השותק סוכר את פיו, אך עיניו פקוחות לרווחה, ויודע הוא על שום מה בחר בשתיקה. דבר זה אינו נעלם מעיני בית המשפט, שגם הן פקוחות". (ע"פ 25600/08 מדינת ישראל נ' וול (לא פורסם, פסקה ע"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין) קמד. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון אם בנסיבות המקרה שלפנינו, החלטתו של מוחמד לשתוק לאורך חקירותיו ולא למסור דגימת קול, וכן הימנעותו מלהעיד בבית המשפט – פועלות לחובתו. נאמר כבר עתה כי להשקפתנו התשובה לשאלה זו היא בחיוב. ההסבר העוסק בהיקפו של חומר החקירה איננו רלבנטי לשלב החקירה ואין בו כדי להסביר את שתיקתו של מוחמד בשלב זה. מוחמד לא נתן, למעשה, כל הסבר אחר להחלטתו לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירותיו; ובצדק רב ציין בית המשפט המחוזי, כי מדובר בשתיקה רועמת, בנסיבות בהן הוטחו בו האשמות כבדות משקל שהיה מצופה כי יתייחס אליהן. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלה, החלטתו של מוחמד שלא לומר דבר במהלך חקירותיו מחזקת את ראיות התביעה. זהו גם מצב הדברים באשר לסירובו של מוחמד למסור דגימה של קולו. סירוב זה מהוה, כאמור, "התנהגות מפלילה", וגם הוא מהוה ראיה נסיבתית הפועלת לחובתו של מוחמד ומוסיפה משנה תוקף ומשקל לראיותיה של התביעה. קמה. כעולה מן הדברים שהובאו, שתיקתו של מוחמד בבית המשפט הוסברה בכך שהיקפו של חומר הראיות והעובדה שהוא היה נתון במעצר ממושך, לא איפשרו לו להתכונן כראוי לעדות. בית המשפט המחוזי דחה הסבר זה, וקביעתו בעניין זה מקובלת עלינו. כמעט מיותר לציין, כי מוחמד איננו הנאשם היחיד שהיה עצור במהלך משפטו. הפרשה שלפנינו גם איננה המקרה היחיד שבו נאסף בידי התביעה חומר ראיות בהיקף גדול. והנה, נאשמים אחרים, שניצבו באותה סיטואציה ממש – ובכלל זה, נאשמים בפרשה שלפנינו – לא נמנעו מהצגת גרסתם בבית המשפט. לא היתה כל מניעה כי כך ינהג גם מוחמד. לכך נוסיף, כי נהלי שירות בתי הסוהר מאפשרים לנאשמים ועצורים להיפגש באופן מסודר עם סניגוריהם על מנת להתכונן למתן עדות, ולפני בית המשפט המחוזי או לפנינו לא הוצגה כל ראיה לכך שמצב הדברים בעניינו של מוחמד היה שונה. הנחתנו היא, איפוא, כי אילו חפץ מוחמד, באמת ובתמים, להעיד בבית המשפט לא היתה כל מניעה כי ייפגש עם סניגורו באופן סדיר לצורך זה. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת דינו כי הטיעון שלפיו שתיקתו של מוחמד נבעה מרצונו להימנע מהפללה של בני משפחתו "אפילו לא נטען בחצי-פה אלא רק נרמז על-ידי הסניגור המלומד" (עמ' 277 לפסק הדין), וכי לא הונחה בפניו כל תשתית ראיייתית לביסוסה. בנסיבות אלה, איננו מוצאים טעם להידרש לטענה זו. סיכומו של דבר, נוכח כל האמור, אנו מקבלים את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הימנעותו של מוחמד מעדות בבית-המשפט מהוה חיזוק ממשי לראיותיה של התביעה. ערעורו של מוחמד על הכרעת הדין – סיכום קמו. לאחר שבחנו את טענותיו של מוחמד אל מול חומר הראיות ואל מול הכרעת הדין, הגענו למסקנה כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העבירות שיוחסו לו באישומים הראשון והשני הוכחו אינה מקימה עילה להתערבותנו. ע"פ 3300/09 - ערעורו של חאפז קמז. חאפז מעלה אף הוא שורה של טענות פרטניות העוסקות בסוגיית זיהוי קולו כדובר בהקלטות. חלקן הארי של טענות אלו נידונו למעלה בחלק העוסק בקבילותן של האזנות הסתר, ולא נחזור עליהן כאן. יתר הטענות מובאות בהודעת הערעור ביחס לכל אחד מן המתמללים בנפרד, אולם נוכח כך שמדובר, ביסודו של דבר, בטענות דומות החוזרות על עצמן החלטנו להביאן כאן במקובץ. טענה אחת שנטענה ביחס למספר מתמללים היא, כי אף שבית המשפט המחוזי קבע כי הזיהוי הסופי נערך על דרך של השוואת קולות הנאשמים מחקירותיהם לקולות שנקלטו בהאזנות הסתר – בחינה קונקרטית של עדויות המתמללים בעניין זה מעלה תמונה אחרת. כך נטען, כי המתמללים וואפי חלאילה ופארג' סבאק לא סימנו את הקלטות ששימשו אותם לביצוע השוואת הקולות; ולכן לא ניתן לבדוק, בדיעבד, לאיזו קלטת השוו את הקולות הנשמעים בהאזנות הסתר. בדומה נטען, כי המתמלל פארג' סבאק קיבל קלטת חקירה שנאמר לו כי היא מתעדת את חקירתו של חאפז, מבלי שהוא עצמו נכח בחקירה זו. טענה שניה עוסקת בהשוואה בין התמלילים שנכתבו בכתב-יד לאלו המודפסים. בעניין זה נטען, כי קיימות אי-התאמות בין התמלולים שנכתבו בכתב-יד על-ידי המתמלל וואפי חלאילה לבין התמלילים המודפסים – אף שהתמליל המודפס אמור להיות העתק של התמליל שנכתב בכתב-יד (תמליל בכתב יד של שיחה 5259; עמ' 3026 לפרוטוקול). טענה נוספת החוזרת על עצמה בערעורו של חאפז עוסקת ב"מבחני זיהוי" שנתבקשו המתמללים לערוך באולם בית המשפט. כך נטען, כי זיהוי קולי של חאפז שנערך על ידי המתמללים וואפי חלאילה, וואפי סעד ורידאן מלחם באולם בית המשפט היה שגוי. קמח. ערעורו של חאפז עוסק בהרחבה גם בעדויות הנוספות ששימשו בסיס להרשעתו. טענתו של חאפז בעניין זה היא, כי הרשעתו לא התבססה על בחינה דקדקנית של הראיות, ותחת זאת, הסתפק בית המשפט בהצגתן של אמרות העדים בהתייחס לכלל הנאשמים, ובסיום הצגת האמרות ציין, באופן כוללני וגורף, כי דבריהם של העדים מוכיחים את אשמתו מעבר לספק סביר. אלא, שלשיטתו של חאפז, אין באמרות אלה כדי לאפשר קביעת ממצאים כלשהם לחובתו, משום שבכל אחת מהן נפלו פגמים אשר אינם מאפשרים לבסס עליה הרשעה בפלילים. זהו מצב הדברים, לשיטתו, ביחס לעדותם של סינא, סמי סקא, אבו עמארה, בודא חוסיין, איהב ממדוח ועומר יתים. לפגמים הספציפיים עליהם מצביע חאפז נתייחס בהרחבה בגוף הדיון. קמט. לחלופין טוען חאפז כי עונש המאסר שנגזר עליו חמור יתר על המידה וכי בגזירתו, לא ניתן משקל ראוי לעובדה שחוק מאבק בארגוני פשיעה הוא חוק חדש, שטרם נדון ויושם בפסיקה. להשקפתו, בנסיבות אלה, ראוי היה למתן את העונש שייגזר עליו בגין הרשעתו בעבירות לפי חוק זה; אלא, שלא כך נהג בית המשפט המחוזי, ודרך הילוכו בעניין זה איננה עולה בקנה אחד עם העקרון המקובל שלפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". חאפז סבור, כי בנסיבותיו של התיק שלפנינו ונוכח אופיין של העבירות בהן עסק כתב האישום, לא היה כל צורך לייחס למשפחת שורפי עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, וכי החלת החוק בעניינו נועדה לשם החמרה שרירותית בעונש ותו לא. על רקע זה הוא טוען, כי גם אם החוק הוחל – שלא לצורך – בענייננו, אין בהחלה זו כדי להצדיק החמרה כה משמעותית בענישה. בהמשך נטען, כי לא היה מקום לגזור על חאפז עונש זהה לעונש שהוטל על מוחמד שורפי. זאת, משום שחומר הראיות מעלה כי מוחמד היה בכיר יותר בארגון, וכי מוחמד היה זה שדאג, באופן שוטף, להבאתם הפיסית של הסמים מלוד ליפו. בדומה סבור חאפז, כי לא היה מקום לגזור לו עונשים דומים לאלו שהוטלו על ראשי הארגון מלוד, בשל הבדלים מהותיים הקיימים בינו לבינם. לבסוף נטען, כי לא היה מקום להטיל על חאפז את העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות של עשיית עסקה בסם, שעה שבפרשה שלפנינו כלל לא נתפסו סמים; לא הוכח משקלם של הסמים שנמכרו, לכאורה, על ידי הארגון מיפו; ושעה שהמערער פעל במסגרת הארגון חמישה חודשים לכל היותר. בעניין זה נטען עוד, כי עיון בפסיקה מגלה כי בעבירות חמורות בהרבה – שכללו יבוא של סמים מחוץ לארץ – לא הוטלו על הנאשמים עונשים כה כבדים כמו אלו שהוטלו על חאפז ועל נאשמים אחרים בפרשה הנוכחית. תשובת המדינה לערעורו של חאפז קנ. המדינה סבורה כי יש לדחות את טענותיו של חאפז בסוגיית זיהוי הקול. היא מדגישה, כי עדותם של המתמללים – לפיה הזיהוי הסופי בוצע תוך השוואה לקלטות החקירה – התקבלה על דעתו של בית המשפט, ולשיטתה, בנסיבות העניין לא קמה עילה להתערב בקביעה זו. עוד טוענת המדינה, כי ככל שבעבודתם של המתמללים נפלו טעויות – מדובר בטעויות זניחות, שאותן ניתן להבין נוכח היקפו של חומר הראיות בפרשה שלפנינו. מכל מקום, לעמדתה, טעויות אלה אינן משליכות על איכותה ומהימנותה של עבודת המתמללים. באשר למבחני הזיהוי שנעשו באולם בית המשפט, עומדת המדינה על ההבדלים הקיימים בין עריכת זיהוי באולם בית המשפט לבין עריכת זיהוי בתנאי העבודה הרגילים של המתמללים; וטוענת, כי ההלכה הפסוקה הכירה בהבדלים אלה. באשר ליתר טענותיו של חאפז – המדינה סבורה כי לא היתה מניעה להסתמך על עדותם של חברים בארגון ושל צרכני הסמים לצורך הרשעתו, ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה היא מתייחסת באופן פרטני לכל אחת מעדויות אלה, תוך שהיא מאמצת את קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר אליהן. לטענותיה של המדינה בסוגיה זו נתייחס בהרחבה בהמשך בצמוד להשגותיו של חאפז ביחס לעדויות אלה. דיון והכרעה נקודת המוצא לדיון: אי-התערבות בממצאי עובדה ומהימנות קנא. במבט-על ניתן לומר כי טענותיו של חאפז כולן, פרט לאלו העוסקות בחומרת העונש שנגזר עליו, מכוונות להתערבות בממצאי מהימנות. כך הוא באשר לעדויותיהם של המתמללים, וכך הוא באשר לעדים אחרים, שעדותם שימשה בסיס להרשעה. כפי שכבר אמרנו, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות אלה היא, מצומצמת ביותר. איננו סבורים כי בעניינו של המערער חאפז שורפי קיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל. עיון בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי הוא בחן באופן מעמיק כל אחת מן העדויות שעל מהימנותן משיג חאפז לפנינו. דברים אלה אמורים הן ביחס לעדויותיהם של המתמללים מזהי-הקול, הן ביחס ליתר העדים. לאחר שעשה כן, בשים לב, בין היתר, להשגות שהעלו באי-כוחו של חאפז ביחס למהימנותם של עדים אלה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי מדובר בעדויות מהימנות, שניתן לבסס עליהן הרשעה בפלילים. לא מצאנו כי בניתוח הראייתי נפל פגם המצדיק את התערבותנו, וגם איננו סבורים כי בהליך הסקת המסקנות נפל פגם כזה. מכל מקום, שבנו ובחנו את טענותיו של חאפז אף לגופן. נאמר כבר עתה, כי בחינה זו לא הובילה למסקנה שונה. סוגיית זיהוי הקול קנב. בטיעוניו מנסה חאפז לשכנע אותנו, כי ככלל, לא היה מקום ליתן אמון בעדותם של המתמללים בשל פגמים שונים שנפלו בתהליך הזיהוי שנערך על-ידם, ובפרט אין ליתן אמון בגרסתם שלפיה הזיהוי הסופי בוצע על יסוד קלטות מחקירתם של הנאשמים בפרשה. אולם, כפי שכבר ציינו, בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדויותיהם של המתמללים, וקבע, על יסוד עדויות אלה, כי זיהוי הקול הסופי אכן נעשה על יסוד קלטות מחקירתם של הנאשמים. הקביעה בדבר מהימנותם של המתמללים היא קביעת מהימנות מובהקת, וכפי שחזרנו והדגשנו, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה היא מצומצמת ביותר. מבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין נוכל להוסיף ולומר, כי בהתחשב בהיקפו של החומר הגולמי שנקלט בהאזנות הסתר ובהיקף עבודתם של המתמללים בפרשה שלפנינו, אין זה מן הנמנע כי חלק מן הקלטות לא סומנו באופן הרצוי והמקובל; או כי בחלק מן התמלילים המודפסים נפלו טעויות אלו ואחרות במספרים הסידוריים שציינו בהם, או במישורים אחרים. ייתכן גם כי העברתם של התמלילים מרישום בכתב-יד להדפסה בידי שני גורמים שונים הולידה אף היא טעויות טכניות כאלה ואחרות. אולם, להשקפתנו, הטעויות עליהן מצביעים באי-כוחו של חאפז הן טעויות זניחות, ואין בהן כדי להשליך על מהימנותם של המתמללים או על המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי באשר לאיכות עבודתם. טענותיו של חאפז בסוגיית סימון הקלטות ובסוגיית אי-ההתאמות – נדחות, איפוא. קנג. גם דינה של הטענה בדבר שגיאות שנפלו בזיהויים קוליים שערכו המתמללים באולם בית המשפט להידחות. כפי שמציינת המדינה בסיכומיה, במהלך עדותם של המתמללים הראשונים לא התנגדה לכך שהמתמללים יערכו זיהוי קולי באולם בית המשפט. התנגדות זו עלתה, לראשונה, במהלך עדותו של ביאן. בסיכומים שהוגשו לנו טוענת המדינה, כי רק בפגישה שהתקיימה בין הפרקליטות בתיק לבין העד היחיד המשתייך ליחידת ה"שרטוט" בימ"ר תל אביב התברר, כי המתמללים הונחו שלא להיענות לבקשה לבצע זיהוי קולות באולם בית המשפט. הנחיות אלה טוענת המדינה, אינן נובעות מרצון להתחמק מבחינת מיומנותם של המתמללים, אלא מכך ש"אין בין העבודה שביצעו בפועל המתמללים ובין מה שהתבקשו לבצע באולם ולא כלום". כך, בעוד שבמועד הרלבנטי לביצוע הזיהוי עסקו המתמללים בזיהוי באופן אינטנסיבי, לאורך רצף של זמן, את הזיהוי בבית המשפט הם התבקשו לערוך כשנתיים מאוחר יותר. בנוסף, תנאי העבודה בשני המקומות אינם דומים. בעוד שבדרך כלל, המתמללים עובדים עם אוזניות מבודדות וכשהם לבדם, באולם בית המשפט הם התבקשו לבצע זיהוי ללא אוזניות ובנוכחות כ-20 איש. קנד. סוגיית עריכתו של זיהוי קולי בידי מתמללים באולם בית המשפט עלתה לדיון בעניין אלפי, שם נקבע, מפי השופט קדמי, כי סירובן של המתמללות לבצע זיהוי באולם בית המשפט ולא בתנאים שהורגלו אליהם בעבודתן הוא סביר ומובן: "בית המשפט בחן כהלכה את עדויות המתמללות בדבר הדרך שבה זיהו את קולו של המערער בשיחות המוקלטות; ובנסיבות הענין היה רשאי להשתית את מסקנתו על עדותן. אכן, המתמללות לא היו מוכנות ליטול על עצמן לזהות את קולו של המערער מ"זכרונן" בעמדן על דוכן העדים, כפי שביקש ב"כ המערער ונדחה. ברם, ההסבר שנתנו המתמללות לעמדתן – לפיו, אין הן מסוגלות לזכור את קולו של המערער בשל הזמן שחלף ועיסוקן בפענוח תמלילים אחרים במהלכו של זמן זה – הינו סביר ומתקבל על הדעת; וההצעה שהציע בית המשפט לב"כ המערער לבחון את יכולתן של המתמללות במעבדתן - כאשר הן חוזרות ושוקעות בפענוח חוזר של סרטי ההקלטה - היתה סבירה והולמת את הנסיבות. במצב דברים זה, משויתר ב"כ המערער על עריכת הבדיקה בדרך שהוצעה על ידי בית המשפט, שמט מידיו את ההזדמנות שניתנה לו להעמיד במבחן מעשי את מהימנות הזיהוי על ידי המתמללות; ומשבחר שלא להעיד מטעמו עד מומחה בענין זה - אין לו לבוא בטרוניה אלא אל עצמו, על שבית המשפט מצא בעדותן של המתמללות בסיס מספיק לזיהוי קולו של המערער בשיחות המוקלטות" (שם, בפסקה 4ב). אכן, זיהוי הנערך באולם בית המשפט שונה, בהיבטים רבים, מזיהוי הנערך במשרדי המשטרה, ועל ההבדלים שבין התנאים בהם מתקיימים שני סוגי הזיהוי עמדה המדינה בטיעוניה לפנינו. דברים אלה מוליכים למסקנה כי אף אם בזיהויים שנערכו בידי המתמללים באולם בית המשפט נפלו שגיאות, אין בשגיאות אלה כדי להטיל ספק בכישורי הזיהוי של המתמללים או במהימנותו של הזיהוי שנערך על-ידם במשרדי המשטרה ובתנאים סביבתיים מבוקרים. על כך נוסיף ונאמר, כי לפי המתוה שהוצע בפסק הדין בעניין אלפי, הציעו באות-כוח המדינה – במהלך חקירתו של עו"ד קפלנסקי לעד מולא ביאן – לערוך מבחן זיהוי קולי בתנאי אמת; ועו"ד קפלנסקי הסכים להצעה זו (ראו עמ' 4899-4898 לפרוטוקול). אולם, למרות שהונחה בידי בית המשפט להגיש בקשה בנושא, הוא לא עשה כן. באי-כוחו של חאפז לא טענו, בערעורם שלפנינו, כי הוגשה מטעמם בקשה לעריכתו של מבחן זיהוי ב"תנאי אמת". בנסיבות אלה, ויתרו, למעשה, על ההזדמנות שניתנה להם להעמיד את מהימנות הזיהוי הקולי במבחן מעשי; ומשכך, לא היתה כל מניעה כי בית המשפט יתבסס על הזיהוי הקולי שנערך בידי המתמללים כבסיס להרשעה. בנסיבות אלה, ונוכח עמדתה של ההלכה הפסוקה, איננו נעתרים לטענות באי-כוחו של חאפז בסוגיה זו. קנה. לאחר כל אלה, ואף שחאפז לא העלה טענות במישור זה, נשוב ונדגיש: זיהוי קולו של חאפז על-ידי המתמללים איננו עומד לבדו. הוא נתמך בשורה של ראיות המאששות את הזיהוי ומחזקות אותו. בקצרה נזכיר, כי בחקירתו, חאפז לא הכחיש כי הוא הדובר בשיחות שהושמעו לו (עמ' 6 לת/1089). מעבר לכך, בשיחות רבות עשו הדוברים שימוש בכינוי "אבו ג'מיל" או "זקן" ובמסגרת תרגיל חקירתי שנערך לו השיב חאפז לכינוי זה (ת/921); ובנוסף, עדים אחרים בפרשה – וביניהם סינא, איבון שורפי ומוסא, עומר ועלי שורפי – אישרו גם הם כי חאפז מכונה בכינוי זה. בנוסף, משיחות אחרות, עולה כי ה"זקן" ומוחמד שורפי הם אחים (כך, למשל, בשיחות שמספרן 12390-12391; שיחה מס' 11215; שיחה מס' 10319). לכך מצטרפת הצלבה בין תוכנן של השיחות שחאפז הוא הדובר בהן, לבין אירועים חיצוניים בהם היה מעורב. לא עמדנו כאן על מכלול הראיות התומכות בזיהויו של חאפז כדובר בשיחות, אך מכל מקום די באלו שאליהן התייחסנו כדי לאשש את הזיהוי הקולי שנערך בידי המתמללים ולחזק אותו. טענותיו של חאפז ביחס לעדויות הנוספות ששימשו בסיס להרשעה קנו. ציינו בתמצית, כי במסגרת ערעורו, משיג חאפז גם על מהימנותם של מי שגרסאותיהם – במשטרה או בבית המשפט – שימשו בסיס להרשעתו. קבענו, כי מדובר בהשגות על ממצאי מהימנות, וכי איננו סבורים שבנסיבות העניין מתקיימים החריגים המצדיקים סטיה מכלל זה והתערבות ערכאת הערעור בממצאים מעין אלה. בצד האמור, אף כאן, לשם שלמות התמונה, בחנו את טענותיו של חאפז גם לגופן, ונביא אותן להלן בצמוד לדיון בהן. בהקשר זה נעיר, כי בין היתר, מתייחס חאפז בערעורו בהרחבה יתרה לאמרותיו של סאמר אבו-עמארה. מכיוון שעד זה כלל איננו מפליל את חאפז בביצוען של עבירות סמים ספציפיות, אלא בעניינים הקשורים לחברותו בארגון פשיעה - לא מצאנו לנכון להידרש לטענות העוסקות בגרסתו בחלק זה של הדיון בערעור. הודעותיה של סינא מוגרבי קנז. להתפתחויות שחלו בחקירתה של סינא כמו גם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לאמרותיה של עדה זו כבר התייחסנו, ואיננו רואים צורך לחזור על הדברים גם בהקשר הנוכחי. נפנה, איפוא, ישירות לטענותיו של חאפז ביחס לעדות זו. חאפז סבור, כי כלל הדברים שמסרה סינא בהודעותיה ביחס אליו אינם אלא עדות שמועה; וכי סינא עצמה הודתה בכך. כך נטען, כי באמרה שנגבתה מסינא עובר לחתימה על הסכם עד המדינה עמה (ת/525ד) הוצגו לה מספר תמונות, וביניהן תמונתו של חאפז, והיא ציינה כי היא יודעת שחאפז היה מעורב במכירת סמים מדברים ששמעה. על פי הנטען, באמרה נוספת אישרה סינא כי היא עצמה מעולם לא שמעה שיחות של חאפז עם בני משפחת שחאדה מלוד (ת/518ב); ובהודעה נוספת שנגבתה לאחר החתימה על הסכם עד המדינה (ת/541) חזרה וציינה, כי הידע שלה ביחס לחאפז מקורו בדברים ששמעה מאיבון שורפי ואחרים, ובהם בלבד. אמנם, כך נטען, באמרה אחרת שמסרה סינא (ת/511) ובעימות שנערך בינה לחאפז טענה כי עבדה ישירות עם חאפז ואף ביקרה בביתו - אולם מדובר, לשיטת באי-כוחו של חאפז, באמרות בלתי מהימנות. המדינה טוענת מנגד, כי חלק מהפרטים שמסרה סינא בהודעותיה מקורם אמנם בדברים ששמעה, אולם לשיטת המדינה, אין חולק כי לסינא היתה היכרות אישית עם חאפז וכי היא מתארת בהודעותיה, מכלי ראשון, את חלקו המרכזי בהכנת הסם בדירתה לשם הפצתו ומכירתו. קנח. לא נוכל לקבל את טענותיו של חאפז ביחס להודעותיה של סינא משום שעיון בהודעותיה מעלה, כטענת המדינה, כי היתה לה היכרות אישית וישירה עם חאפז וכי היתה מעורבת, יחד אתו, בהובלת הסמים מלוד ליפו ובהכנתם לצורך הפצה במקומות שונים. סינא מסרה הודעות רבות שעליהן עמד בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו. אנו נתייחס כאן רק לאלה מבין הודעותיה המעידות על קשר ישיר בינה לבין חאפז. בשיחתה הראשונה של סינא עם חוקרת המשטרה, ציינה כי היא עובדת עם חאפז שורפי, שעובד עם אחרים שבשמם לא נקבה. בהמשך, תיארה סינא כיצד נהגה לנסוע איתו ועם אחרים ללוד לצורך רכישת הסמים: "כל פרק זמן של יומיים בערך היתה נוסעת ביחד איתם ללוד להביא חומר... משלושה אחים שלאחד מהם יש קיוסק ושמו מוסא. לשני האחים האחרים קוראים עומר ושחאדה. סיפרה כי היו מגיע [כך במקור] לקיוסק שנמצא על-יד התחנה המרכזית יושבים שם ומזמינים את כמות 'החומר' הדרושה ברגע שהחומר היה מוכן היו מתחילים נסיעתם לכיוון מאפיית אנג'ל שם היו מקבלים את החומר שנדרש מבחור צנום רזה בעל חזות ערבית שהיה עומד מוכן עם החומר על הכביש הראשי ומוסר את החומר לתוך האוטו" (ת/511). קנט. על גרסה זו, באופן מפורט מעט יותר, חזרה סינא גם בשיחה נוספת שהתנהלה בינה לבין חוקרת משטרתית, ובה מסרה כי מוחמד, חאפז וסמי היו נוסעים יחדיו ללוד ואוספים "חומר" מהכביש שליד מאפיית אנג'ל. סינא סיפרה כי היא עצמה היתה מחכה בנקודת המפגש "וממתינה לרכב מסוג מזדה בצבע כסוף ובו היה הבחור מלוד שהיה מוסר להם את החומר במאפיה הוא היה מניח חומר על מושב הרכב והיא היתה לוקחת שמה את החומר בחזה ונוסעת בחזרה... כל זאת תוך שהיא מודעת שהחבורה שאיתם עובדת צופים עליה" (ת/513. ההדגשות הוספו). סינא הוסיפה וסיפרה, כי לאחר רכישת הסם היתה מבקשת מאמה לצאת מן הבית בו התגוררו שתיהן, ובני החבורה שאליה התייחסה היו מתכנסים בביתה לצורך הכנת הסמים. יצוין, כי בחקירות נוספות הצביעה סינא במפורש על חאפז כאחד מאלה שנכחו בביתה בזמן הכנת הסמים. כך, באחת החקירות היא ציינה כי:"חאפז היה אולי פעם אחת"; בעימות שנערך בין סינא לחאפז טענה, כי ביקרה בבית משפחת שורפי במסגרת מעורבותה בפעילות הסחר שלהם, וכי חאפז עצמו היה אצלה בבית:"...היה מגיע אלינו, אולי הגיע פעם פעמיים לחתוך עם מוחמד את הסמים בתוך הבית אצלי" (עמ' 2 לת/555). היא גם ציינה, כי חאפז הגיע לביתה של איבון על-מנת לחתוך סמים, וכי הדבר התבצע בנוכחותה (שם). בחקירה נוספת שנערכה לה ביום 7.9.04 נתבקשה סינא לזהות את צילומיהם של מעורבים בפרשה, וזיהתה, בין היתר, את תמונתו של חאפז תוך שהיא מציינת: "זה חאפז שורפי הוא מוכר סמים הכינוי שלו אבו-ג'מיל". בהודעה נוספת ציינה סינא כי ראתה בעצמה את סמי וחאפז מבצעים מסירה של סמים ביהוד (עמ' 5 לת/520ד). קס. ההודעות אליהן הפנינו ממחישות כי לפחות חלק מן המידע שמסרה סינא בהודעותיה ביחס לחאפז לא התבסס על דברים ששמעה מאחרים. הן ממקמות את סינא בליבה של שרשרת הסחר ובצמוד לחאפז וממחישות כי לפחות חלק מן הידע שלה בדבר הארגון שעל פעילותו ניצחו בני משפחת שורפי, איננו שאוב מחלקי שמועות אלא נודע לה מדברים שחוותה וראתה. דומה, כי באי-כוחו של חאפז היו מודעים לכך שחלק מהודעותיה של סינא אכן קושרות אותה באופן ישיר לחאפז ולפעילות הסחר בה היה מעורב, אולם הם סבורים כי אמרותיה בנושא זה אינן מהימנות. טענה זו נטענה באופן כוללני ולא נוכל לקבלה. כפי שכבר ציינו, בית המשפט המחוזי קבע כי הגרסה שמסרה סינא בהודעותיה – בניגוד לזו שמסרה בבית המשפט – היתה גרסה מהימנה שיש ליתן לה משקל מלא, ובקביעתו זו לא מצאנו עילה להתערב. נוכח האמור, הטענות שהעלה חאפז לפנינו ביחס להודעותיה של סינא – נדחות. הודעותיו של בודא חוסיין קסא. ביום 16.11.04 נעצר בודא חוסיין (להלן בודא) בידי חוקרי משטרה שראו אותו מסתתר ליד עץ ב"גן השלושה" ביפו. כיון שבודא היה מוכר להם מתחום הסמים, עצרו אותו, אולם לאחר שבחיפוש שנערך עליו לא נמצא דבר, הוחלט לשחררו, ושניים מן השוטרים הסתתרו במקום על מנת להמשיך במעקב אחריו. לאחר מספר דקות, חזר בודא לגן כשהוא מלווה בעבדאללה שקיר (להלן עבדאללה), והשניים ניגשו לכיוון השיחים והחלו לערוך שם חיפוש. לאחר מספר דקות מצא בודא בין השיחים דבר-מה שאותו הראה לעבדאללה, כששניהם מתקדמים בהליכה איטית בעוד עבדאללה סופר שטרות כסף. בשלב זה נתפסו בודא ועבדאללה בידי השוטרים; ובידו של בודא נמצאו שקיות ניילון קטנות שהכילו חומר שנחשד כסם מסוג קוקאין. בודא הודה כי הסמים שייכים לו; ואילו עבדאללה טען כי הלך לתומו בגן (דו"ח פעולה, תפיסה וסימון ת/228). בדיעבד התברר, כי החומר שנמצא אצל בודא היה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 2.288 גרם נטו. קסב. בודא נחקר לאחר מעצרו, ומסר מספר הודעות. בחקירתו מיום 14.3.2006 ציין בודא בפני החוקר: "אני ממשפחת שורפי, מרוב שיש להם כסף, הם סוחרים" (עמ' 4 לת/578). בהמשך חקירתו טען בודא, כי חאפז הוא "הבוס הגדול" של עסקי הסמים שמפעילה משפחת שורפי: "ש. אנחנו יודעים, תגיד לי אם אני טועה או לא. יודעים שאתה מכרת בשביל מוחמד סמיר שורפי, מוחמד שורפי, חאפז שורפי ת. כולם באותו מעגל... סמיר ומוחמד, כולם בוס אחד ש. מי הבוס הזה? ת. האח הגדול. ש. מי זה הגדול? ת. אתם יודעים... אבל אתם יודעים הגדול מי זה... הגדול זה חאפז... הם השאר כולם קטנים" (עמ' 6-5 לת/578. כן ראו: עמ' 41 לת/587). בצד האמור ציין בודא, כי מעולם לא קיבל סמים מידיו של חאפז באופן ישיר:"תאמין לי, הוא לא נותן כלום ביד, הוא רק עושה ככה, תן לזה ככה... הוא מתקשר להגיד לי, בודא, בודא, תן ל... סמים" (עמ' 7 לת/578). בודא הוסיף וציין כי לחאפז יש "אנשים תחת ליד שלו" (עמ' 9 לת/578) וכי הוא היה מעביר חלק מהסמים לאחיו, והם העבירו אותם, בתורם, לבודא (שם). בודא הוסיף וציין, כי הסמים נשמרו במקום מחבוא שלא בקרבת הקיוסק, וחאפז שורפי נהג להתקשר למי שהיה אחראי על הסתרת הסם, ולבקש ממנו להוציא מנות סמים נוספות (עמ' 12-11 לת/578). בודא מסר גם, כי חאפז היה זה שגייס אותו לעבודה (עמ' 36 לת/578). בהמשכה של החקירה, זיהה בודא את חאפז שורפי בתמונה שהוצגה לו, וציין: "הוא הבוס. הוא עבד בקיוסק וכל מי שרצה לעבוד בסמים נתן לו למכור" (עמ' 66-65 לת/578; ת/581). כבר בחקירה זו הביע בודא את חששו מפני ידה הארוכה של משפחת שורפי:"עכשיו אתה יודע, הם ישמעו שאני דיברתי עכשיו וואי תלך מלחמה... עם הכסף שלהם הם יכולים להציק" (עמ' 43-42 לת/587). בחקירה נוספת נשאל בודא אם יאות לצאת עם החוקרים ולהצביע על מקומות שבהם מכר סמים. בודא השיב:"אתה בסדר? מה אתה רוצה למחרת אני ימות עם רימון?... ישימו לי מטען בבית" (עמ' 39 לת/579). גם כאשר נשאל בודא אם נכון הוא להשתתף בעימות, השיב: "מה אתה רוצה שירצחו את הילדים שלי, אני לא מוכן" (ת/583). קסג. בפתח עדותו של בודא בבית המשפט הוצג כתב אישום שהוגש נגדו במסגרת הסדר טיעון (ת/576). כתב האישום מתייחס לאירועי יום 16.11.04 שתוארו למעלה, ונטען בו, בין היתר, כי בשנת 2004 גויס בודא על-ידי אחרים לתפקיד של הפצת סמים; כי נהג למכור בעבור מפעיליו עשרות עד מאות מנות של הירואין וקוקאין; וכי ביום מעצרו ב"גן השלושה" ביפו, החזיק קוקאין לשם מכירתו. בודא הורשע, על יסוד הודאתו, בעובדותיו של כתב אישום זה ובגין הרשעתו, נגזר עליו עונש מאסר של שלוש שנים לריצוי בפועל. בנוסף, הופעלו כלפי בודא עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין הרשעות קודמות, כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות ארבע שנות מאסר בפועל ממועד מעצרו. סכום הכסף שנתפס בכליו במהלך המעצר חולט לטובת אוצר המדינה. קסד. לאחר הצגתו של כתב האישום, נשאל בודא לגבי ההתרחשויות ב"גן השלושה" ביום 16.11.04 ובתשובה לשאלה זו מסר גרסה שונה בתכלית מזו שמסר בהודעותיו במשטרה. כך, בעדותו טען בודא, כי אינו זוכר את אירועי יום 16.11.04; כי הוא מעולם לא מכר סמים (עמ' 2166 לפרוטוקול); הוא עבד עם עבדאללה "בירקות" ולא במכירת סמים בעבור משפחת שורפי, כפי שטען בהודעותיו במשטרה (עמ' 2155 לפרוטוקול); כי הוא היה נטול הכרה לפני שלקחו אותו לחקירה, וכי החוקרים "הכניסו לו דברים לפה" (עמ' 2156 לפרוטוקול); ואף הורו לו להפליל את חאפז שורפי (עמ' 2165 לפרוטוקול). עוד טען בודא, כי החוקרים ניצלו את העובדה שאיננו יודע קרוא וכתוב (עמ' 2166 לפרוטוקול). בודא הוכרז, איפוא, כעד עוין, הודעותיו התקבלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ובסופו של יום, הועדפו על פני עדותו בבית המשפט. העדפה זו נומקה בכך שחרף העובדה שבודא הוא נרקומן, מהודעותיו עולה כי הבין את דברי החוקרים והשיב עליהן תשובות ברורות; ובנוסף, נוכח חששו מבני משפחת שורפי, אין זה סביר כי יעליל עליהם עלילת שווא. נוכח האמור קבע בית המשפט, כי ניתן לסמוך על עדותו בכל הנוגע למנגנון הפצת הסמים ביפו בכלל ובגן השלושה בפרט (עמ' 188 לפסק הדין). קסה. חאפז איננו משלים עם קביעה זו, ובערעור טוען הוא כי לא ניתן לייחס משקל כלשהו לאמירותיו המפלילות של בודא חוסיין, הן משום שמדובר לדבריו בעד מניפולטיבי וקיים חשש כי מסר את גרסתו מתוך מטרה לחלץ מן החוקרים הבטחה לשחררו לחופשי; והן משום שדברי העד הם, לכל היותר, עדות שמיעה וסברה. המדינה סבורה מנגד, כי גרסתו של בודא מעידה על קיומו של קשר ישיר בינו לבין חאפז וכוללת דברים שראה בעצמו, ולכן לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בעדות שמועה. בנוסף, לעמדתה, חאפז לא הצביע על כל מניע שבעטיו ירצה בודא, מניפולטיבי ככל שיהיה, להפליל משפחה שלמה שממנה חשש עד מוות. קסו. לאחר שעיינו בהודעותיו של בודא ובעדותו בבית המשפט הגענו למסקנה, כי יש לדחות את טענותיו של חאפז ביחס למהימנותן של ההודעות המפלילות שמסר בודא במשטרה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, בודא מכור לסמים שנים רבות וכעולה מהודעותיו, הוא אף קיבל את התשלום עבור עבודתו במנות סם. יחד עם זאת, עיון בהודעות מעלה, באופן שאין ברור ממנו, כי בודא חשש עד מאוד שהדברים שמסר בהודעותיו יגיעו לאוזניהם של בני משפחת שורפי. הוא הבהיר, כי יציאה ל"הצבעה" עלולה לעלות לו בחייו, וכי הוא חושש לחייהם של בני משפחתו. בודא גם סירב למסור הודעה כתובה שבה יחזור על הדברים שמסר לחוקריו בעל-פה, אולם ציין, כי דבריו הם דברי אמת והוא עומד מאחוריהם. על רקע זה, אנו מתקשים לקבל את הטענה כי בודא מסר את ההודעות המפלילות את בני משפחת שורפי רק משום שרצה להשתחרר מן המעצר לפרק זמן קצר. חששו הכבד מן ההשלכות האפשריות של מסירת גרסה מפלילה כאמור הופכות אפשרות זו, לדעתנו, לבלתי סבירה על פניה. לכך יש להוסיף, כי בהודעות שעליהן נסבו טענותיו של חאפז, הפליל בודא לא רק את בני משפחת שורפי אלא גם את עצמו, ועל רקע זה הוגש נגדו כתב אישום שבעובדותיו הוא הודה. והנה, במסגרת ההליך שהתנהל בעניינו של בודא לא עלתה כל טענה כי מסר את הודעותיו במשטרה נוכח תקוותו לקבל טובות הנאה כאלה ואחרות. העלאתן של טענות כאלה בהליך הנוכחי מעוררת, איפוא, קושי בלתי מבוטל. מעבר לכך חשוב להדגיש, כי חרף הטענות לפיהן בודא קיווה להשתחרר אם ימסור גרסה מפלילה, חאפז איננו טוען כי חוקריו של בודא נענו לבקשות שהפנה אליהם, או כי הבטיחו לבודא – באופן מפורש או משתמע – כי אכן ישוחרר ממעצרו, אם ימסור גרסה שתפליל את בני משפחת שורפי. משכך, בנסיבות העניין, אין לומר כי הופעלו כלפי בודא פיתוי או השאה שהיו עשויים לשלול את מהימנות ההודעות שמסר ולהוביל לפסילתן (והשוו, בשינויים המחוייבים: ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 21-13 לפסק דינו של השופט לוי; ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט פוגלמן). קסז. לבסוף נאמר, כי בטענה לפיה הודעותיו של בודא אינן אלא עדות מפי השמועה – אין ממש. את תוכן הודעותיו של בודא תיארנו בהרחבה, וכטענת המדינה, מדובר בתיאור של מי שהיה חלק מן המערך הפנימי של מערך הסחר בסמים. בודא מסר, כי גויס לעבודה על-ידי חאפז, קיבל ממנו הנחיות כיצד עליו לפעול ועבד תחתיו. נתונים אלה, המובילים למסקנה כי הדברים שמסר בודא היו ידועים לו בשל מעורבות אישית, אינם מאפשרים לקבל את הטענה כי הגרסה שמסר בהודעותיו היא "עדות סברה" המבוססת על שמועות. סיכומו של דבר, טענותיו של חאפז ביחס למהימנות עדותו של בודא – נדחות. אמרתו של עבדאללה שקיר קסח. נסיבות מעצרו של עבדאללה תוארו למעלה. ככל הנראה שוחרר האחרון ל"מעצר בית" ונעצר פעם נוספת ביום 24.11.04 בשל הפרתו. מזכרון דברים שנרשם על-ידי פקד ערן מלכה עולה, כי עבדאללה אישר שהוא מוכר סמים בעבור משפחת שורפי, וציין את שמותיהם של מוחמד וחאפז (ת/645). הוא חזר על דברים אלה גם בחקירה שנערכה לו בהמשך, והוקלט (ת/646). אולם, בהודעה נוספת שנגבתה ממנו באותו יום, טען עבדאללה כי איננו מכיר כלל את חאפז ומוחמד שורפי (עמ' 1 לת/649); וכי כלל אינו מוכר סמים (עמ' 2 לת/649). עבדאללה סירב לחתום על הודעתו זו. בהודעות נוספות שנגבו ממנו בהמשך שב וטען עבדאללה, כי איננו מכיר את בני משפחת שורפי (ת/653;ת/660; ת/663). קסט. בפתח עדותו של עבדאללה בבית המשפט הוצג כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו במסגרת הסדר טיעון (ת/623). בכתב האישום – שבעובדותיו הודה עבדאללה – נטען, כי במהלך שנת 2004 גויס על-ידי אחרים לתפקיד של הפצת סמים מסוג הירואין וקוקאין ב"גן השניים" ביפו ובסביבתו. עוד נטען, כי עבדאללה הועסק בעבודה זו במשמרות של 12 שעות בכל פעם, וכי בעבור חלקו בשרשרת ההפצה היה מקבל מאחרים מנות סם לצריכתו האישית. בכתב האישום נטען עוד, כי במסגרת שיטת ההפצה המתוארת הגיע עבדאללה כעשר פעמים ברכב פרטי מסוג טויוטה לקיוסק ברחוב בן-יהודה 44 בתל אביב, שם פגש את צרכנית הסמים דניאלה (הכוונה לדניאלה גוטווין), ומכר לה בעבור מפעיליו סם מסוכן מסוג הרואין או קוקאין בכמות שנעה בין מנה אחת לעשר מנות. בדומה נטען, כי עבדאללה מכר בעבור מפעיליו בהזדמנויות שונות סמים מסוג הירואין או קוקאין, לצרכנית הסמים בתיה קליגר. כתב האישום ממשיך ומייחס לעבדאללה תשעה מקרים נוספים בהם נטען כי החזיק בסם מסוכן לשם מכירתו לאחרים, וכן מקרה אחד של מכירה לצרכנית הסמים אלינור יזרעלוב. בין המקרים, מתואר גם האירוע בו נתפס עבדאללה עם בודא חוסיין בגן השלושה. עבדאללה הורשע – כאמור, לפי הודאתו – בעבירות מרובות של סחר בסם מסוכן ועבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, ובגין הרשעתו נגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו ומספר מאסרים מותנים. סכום כסף שנתפס אצלו חולט לטובת אוצר המדינה. קע. בעדותו בבית המשפט טען עבדאללה כי הוא אמנם משתמש בסמים, אך איננו שולח ידו בסחר אלא מתפרנס ממכירת ירקות (עמ' 2414 לפרוטוקול). בהמשך טען, כי הודה בכתב האישום שהוגש נגדו בשל לחצים שהופעלו עליו: "אני בסחר בסמים לא הודיתי, אני הודיתי מחוסר ברירה, פה לחצו עלי, אמרו לי אתה מקבל שבע, שמונה, תשע שנים, עשו לי את העסקה מחוסר ברירה, אמרתי אני רוצה לגמור עם זה, עשיתי את העסקה הזו מחוסר ברירה, נשפטתי על דבר שלא עשיתי בכלל" (עמ' 2415 לפרוטוקול). עבדאללה הסביר בהמשך, כי מי שהלחיץ אותו היה עורך-דינו שהסביר לו את חומרת העונש הצפוי לו אם יורשע (עמ' 2425 ועמ' 2429 לפרוטוקול); וטען, כי כאשר הגיע לתחנת המשטרה היה במצב של "קריז" ולאחר טיפול של כמה ימים, ולכן "כל מה שדיברתי זה כבר דיבור של קריז" (עמ' 2416 לפרוטוקול). עבדאללה הוכרז, איפוא, כעד עוין והודעותיו התקבלו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות. קעא. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את הגרסה שמסר עבדאללה בהודעה ת/645 על פני עדותו בבית המשפט. קביעה זו נומקה בכך שעובדת היותו של עבדאללה נרקומן, איננה מובילה בהכרח למסקנה כי דבריו אינם משקפים את המציאות. בעניין זה צוין, כי לאורך כל חקירותיו ניכר בעבדאללה כי הוא מצוי "בשליטה מלאה ומשיב עניינית לשאלות החוקרים, כפי שמצא לנכון" (עמ' 193 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף, כי צפיה בקלטת המתעדת את חקירתו של עבדאללה מעלה אף היא, כי היה נתון "במצב פיזי ונפשי סביר ואיננו רואים לקבל את טענת הסניגורים כי יש לפסול את עדותו בשל היותו בלתי צלול ובלתי כשיר למתן עדות" (שם). בהמשך צוין, כי פקד ערן מלכה – שגבה את הודעתו הראשונה של עבדאללה והעיד בבית המשפט – מסר כי לא היתה לו כל היכרות עם משפחת שורפי עובר לאזכורם בידי עבדאללה. בית המשפט סבר כי אין כל יסוד להניח, כי פקד מלכה סילף את דבריו של העד או הכניס מלים לפיו. בית המשפט הוסיף וקבע לאמור:"נחה דעתנו כי האמור במזכר ת/645 משקף... את דבריו של עבדאללה שקיר ומעוגן במציאות. אין להעלות על הדעת כל אפשרות כי אותו עבדאללה שקיר יעליל עלילת שווא על בני משפחת שורפי, ולא נטען כי קיים סכסוך כלשהו ביניהם אשר יכול להניעו למסור עדות כוזבת בעניינם" (עמ' 193 לפסק הדין). נוכח כל האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את אמרת-החוץ של עבדאללה על פני עדותו בבית המשפט וליתן לה משקל ראייתי מלא, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח זאת שאמרתו של עבדאללה מתיישבת היטב עם ראיות נוספות בתיק. קעב. לשיטת באי-כוחו של חאפז, לא היה מקום ליתן משקל לאמרתו המפלילה של עבדאללה שקיר, נוכח החשש לפיו הודעה זו נמסרה על מנת להשתחרר מן המעצר ולרצות את חוקריו, שנטעו בו את התחושה כי אם ימסור גרסה אכן יוכל להשתחרר. עוד נטען, כי הודעתו המפלילה של עבדאללה שקיר ניתנה לאחר "הדרכה" של החוקרים, ולמעשה, מרבית הפרטים לא נמסרו מיוזמתו של שקיר עצמו. חיזוק לחוסר המהימנות הנטען של עבדאללה מוצא חאפז בהודעות שנגבו מן הראשון במשטרה בין החודשים ספטמבר-אוקטובר, בהן, לפי הנטען, מסר גרסאות משתנות בדבר מידת השימוש שלו בסמים. המדינה סבורה מנגד, כי חאפז לא הצביע על סיבה קונקרטית שבגינה יבחר עבדאללה להפליל אותו ואת מוחמד. קעג. לא נוכל לקבל את טענותיו של חאפז ביחס להודעתו המפלילה של עבדאללה. יתכן כי גרסתו של עבדאללה בשאלת תכיפות ומידת השימוש שלו בסמים ומידתה השתנתה, אך זוהי אינה השאלה המונחת בליבו של הערעור שלפנינו, העוסק בשאלת מעורבותו של חאפז בעבירות של סחר בסמים. לפיכך, השאלה שאליה עלינו להידרש היא אם גרסתו המפלילה של עבדאללה מהימנה, חרף היותו מכור לסמים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עבדאללה השיב לשאלות החוקרים באופן סדור, וגם בקלטות החקירה נראה הוא צלול ועונה לשאלות אותן נשאל באופן ענייני. אמנם, במהלכן של שיחות אלה טען עבדאללה כי איננו חש בטוב בשל תהליך הגמילה שהוא עובר, אולם כאמור, צפיה בקלטת החקירה מעלה כי מצבו הפיסי בזמן החקירה היה סביר. בנסיבות אלה, עובדת התמכרותו של עבדאללה לסמים איננה שוללת את מהימנות גרסתו. גם כאן, הטענה לפיה מסר עבדאללה את הגרסה המפלילה משום שרצה להשתחרר מן המעצר וחוקריו נטעו בו את התחושה כי כך יקרה, איננה מבוססת עובדתית ולא נוכל לקבלה. גם את הטענה לפיה הדברים שמסר עבדאללה בהודעה הראשונה "הושתלו" בפיו בידי החוקרים – לא נוכל לקבל. ראשית, עבדאללה הזכיר, בעצמו ומבלי שנאמר לו דבר בעניין זה, בשיחתו הראשונה עם פקד מלכה את שמותיהם של חאפז ומוחמד שורפי. שנית, גם בשיחה השניה, בה העלה פקד מלכה את שמה של משפחת שורפי, אישר עבדאללה כי הם היו אלה שהעבירו לידיו את הסמים שמכר, ואיננו חוזר בו מן הגרסה הקודמת שמסר בעניין זה (עמ' 3 לת/646). שלישית, פקד מלכה שתחקר את עבדאללה הסביר, בחקירתו הנגדית, מדוע בתשאול השני הזכיר הוא עצמו את משפחת שורפי, ולא המתין שעבדאללה יזכיר את שמם מיוזמתו פעם נוספת: "ש. תראה, אתה מכניס לו את השמות ואני שואל אותך למה? אם אתה כל כך רוצה לתת לו לדבר אז למה אתה מכניס לו את השמות האלה? (הכוונה לשמותיהם של חאפז ומוחמד, שאותם הזכיר פקד מלכה בתשאול שהוקלט, ת/646). ת. אז הסברתי שהוא כבר שפך את כל מה שהוא יודע אצלי במשרד, וכדי להחזיר אותו למצב שהוא יחזור על אותם דברים בחדר מוקלט אחרי שמעבירים אותו, והוא יודע שימ"ר תל אביב בדרך, זה לא היה פשוט ולכן היה צריך לשאול שאלות מדריכות יותר. ספציפיות יותר" (עמ' 3892 לפרוטוקול). מדובר, לדעתנו, בהסבר סביר ובנסיבות העניין, בהן עבדאללה היה הראשון להזכיר את שמה של משפחת שורפי ואת שמותיהם של חאפז ומוחמד, איננו סבורים כי פקד מלכה "השתיל" דבריו בפיו של עבדאללה, או כי התנהלות החקירה פוגעת במהימנות גרסתו של האחרון. לכל אלה, מצטרפת הודאתו של עבדאללה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו. הודאה זו נמסרה מבלי שעבדאללה העלה טענה כלשהי באשר ללחצים שהופעלו עליו במהלך חקירתו. סיכומו של דבר, טענותיו של חאפז ביחס למהימנות אמרתו של עבדאללה נדחות. אמרותיו של איהב ממדוח קעד. המערערים מוחמד וחאפז שורפי הם דודי אשתו של איהב ממדוח (להלן איהב); ומוחמד גאנם – אחד מהנאשמים שהורשעו במכירה בקיוסק – הוא גיסו. איהב סייע בידו של מוחמד גאנם לפתוח את קיוסק "שמיים כחולים" ביפו. בחקירתו במשטרה מסר איהב, כי עזב את העבודה בקיוסק בגלל מה שהתרחש בסמוך אליו:"מוחמד שורפי... וסמיר שורפי... וחאפז שורפי... התחילו להגיע לקיוסק, בהתחלה הם היו מגיעים לקנות סיגריות והיו יושבים מחוץ לקיוסק ואחר כך הם גם עשו עוד דברים... הם היו מתעסקים בחרא שלהם שזה בסמים, הם היו מוכרים סמים מחוץ לקיוסק כי כשאני הייתי בתוך הקיוסק, הייתי רב איתם שלא יגיעו לקיוסק כי זה מקור פרנסה, מוחמד וחאפז ועומר היו בהתחלה הולכים, אבל אחר כך הם היו שוב פעם חוזרים לקיוסק ונעמדים מחוץ לקיוסק והיו מוכרים סמים" (עמ' 2-1 לת/570). איהב העיד בבית המשפט ביום 14.3.06 ובעדותו מסר גרסה שונה מזו שמסר בחקירותיו. כך, בעדותו הוא טען, כי בקיוסק עבדו מלבדו מוחמד ואמיר גאנם, והוא הפסיק את עבודתו בקיוסק בשל סכסוך כספי שנתגלע בינו לבין הבעלים. כאשר נתבקש איהב להסביר את פשר השינוי שחל בגרסתו, הוא השיב כי חוקר שעמד מחוץ לחדר החקירות הכניס דברים לפיו והכתיב לו את הדברים שעליו לומר; וכי נפל קרבן לקללות, איומים, ואלימות מילולית קשה מצד חוקריו (עמ' 2096 לפרוטוקול). באופן פרטני יותר טען איהב, כי החוקרים הם שדרשו ממנו להזכיר בהודעותיו את שמותיהם של מוחמד, חאפז וסמיר שורפי. קעה. איהב העיד פעם נוספת ביום 28.5.06 על מנת להבהיר את מסגרת הזמן שבה עבד בקיוסק. לצורך הדיון בשאלה זו הציג התובע הודעה שנגבתה ממנו, על פי הרישום, ביום 12.8.04 בשעה 08:40. בהודעה זו מסר איהב, כי אמיר גאנם עובד אצלו בקיוסק וכי הוא משלם לו משכורת חודשית (ת/743). התובע אישר כי חאפז השתחרר מהכלא ביום 3.6.04, ועימת את איהב עם הטענה לפיה גם לאחר תקופה זו עדיין עבד בקיוסק. איהב הכחיש זאת, וטען כי איננו זוכר כלל את החקירה שנערכה ביום 12.8.04. עוד טען איהב, כי בתקופה הרלבנטית הועסק במוסך ביפו וכי יש באפשרותו להציג כרטיס נוכחות לפיו ביום 12.8.04 – היינו, ביום גבייתה של ההודעה ת/743 – החל לעבוד בשעה 07:30. איהב טען, כי אין כל אפשרות שעבד בקיוסק "שמיים כחולים" עד לאחר חודש אוגוסט 2004. לבקשת הסניגורים התחייב איהב להמציא לבית המשפט כרטיס נוכחות מעבודתו במוסך, נכון ליום 12.8.04. ואכן, לבית המשפט הוגש כרטיס נוכחות של "מוסך עשר". בשורה המתייחסת ליום 12.8.04 מופיעה הטבעה של שעת כניסה 07:50 ושעת יציאה 16:57. קעו. בפסק דינו קבע בית המשפט, על יסוד ההודעה שנגבתה מאיהב ביום 12.8.04, כי בחודש אוגוסט 2004 עדיין עבד בקיוסק "שמיים כחולים", ולכן "יכול גם יכול היה לראות הן את חאפז שורפי והן את בודא חוסיין בפעילותם באזור הקיוסק וב'גן השניים'" (עמ' 230 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וקבע, כי לכרטיס נוכחות שהוצג על ידיו אין כל ערך ראייתי משני טעמים. האחד, שההגנה לא זימנה לעדות את מעסיקו של איהב על מנת שיעיד על נסיבות הכנסת הכרטיס ועל הקשר בינו לאיהב ממדוח. עדות זו, קבע בית המשפט, היתה תנאי לקבלתו של הכרטיס כראיה לתוכנו (עמ' 230 לפסק הדין). הטעם הנוסף היה, כי שמו של איהב ממדוח לא הודפס על גבי הטופס, וכל שהופיע בו היה השם "איהב" בכתב יד, ואין לדעת אם הכוונה דווקא לאיהב ממדוח או לאדם אחר, בעל אותו שם פרטי. בהמשך נקבע, כי לטענה בדבר הפעלת אלימות על איהב עובר למסירתן של ההודעות המפלילות לא נמצא כל בסיס ראייתי. "אותנטיות האמרה" – קבע בית המשפט – "עולה בבירור, שכן לדברי העד, נקעה נפשו מפעילות הסמים המתבצעת בקיוסק ובסביבתו. באותו זמן היה העד אמיץ דיו כאשר ביקש ממוחמד, חאפז וסמיר שורפי לחדול מפעילותם בקרבת הקיוסק" (עמ' 230 לפסק הדין). עוד נקבע, כי אין ספק בכך שבחודש אוגוסט 2004 עדיין עבד איהב בקיוסק. על רקע כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי לא היתה לאיהב סיבה להעליל עלילת שווא על האישים הנזכרים בהודעותיו, ויש להעדיף את הודעותיו על פני עדותו בבית המשפט (עמ' 230 לפסק הדין). קעז. גם ביחס לעד זה טוען חאפז, כי הדברים שמסר בהודעותיו מבוססים על השערות בלבד, ואינם עולים בקנה אחד עם עובדות אובייקטיביות. בין היתר נטען, כי איהב הודה בהודעתו במשטרה שמעולם לא ראה את חאפז מוכר בעצמו סמים או מוסר סם לאדם כלשהו; ואף הבהיר, כי מעולם לא נכח ליד הקיוסק שעה שנמכרו בו סמים. עוד נטען, כי לגרסתו של איהב, הסמים בקיוסק נמכרו על-ידי חאפז ובודא חוסיין עובר לחודש מאי 2004; אולם בתקופה זו היו נתונים חאפז ובודא במעצר. על רקע זה טוענים באי-כוחו של חאפז, כי לא ניתן לבסס ממצאים מפלילים על עדות זו. גם כאן סבורה המדינה, כי טענותיו של חאפז קיבלו מענה הולם בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי; וכי בנסיבות העניין לא קמה עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט ביחס לעדותו של איהב ממדוח. קעח. בסוגיה זו סבורים אנו כי יש לקבל את עמדתה של המדינה. ראשית ייאמר, כי הודעותיו של איהב מצביעות על חאפז כמי שהיה מעורב בעבירות של סחר בסמים. איהב ציין במפורש כי רב עם מוחמד, חאפז וסמיר בקשר לכך שמכרו סמים מחוץ לקיוסק ולא שעו לבקשתו לחדול מכך (עמ' 2 ועמ' 5 לת/570). איהב הוסיף וציין, כי בחלק מהמקרים, הגיע חאפז לקיוסק לבדו, ושם המתינו לו מי שמכרו בעבורו את הסמים (שם). גם אם הודעות אלה אינן מצביעות על מכירה ישירה של חאפז – ולהשקפתנו, זה איננו מצב הדברים – מצביעות שהן בבירור על חאפז כחלק משרשרת הסחר. שנית, שאלת המועדים שבהם עבד איהב בקיוסק נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכעולה ממנו, טענת ההגנה לפיה בתקופה שלאחר שחרורו של חאפז מהכלא כבר לא עבד איהב בקיוסק – לא נתמכה בראיות הנדרשות ונדחתה. משכך, ועל רקע דברים שאמר איהב בהודעתו, קבע בית המשפט, כאמור, כי הוא עבד בקיוסק גם לאחר שחרורו של חאפז. אנו סבורים כי מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ולא מצאנו עילה להתערב בה. ערעורו של חאפז ביחס לעדותו של איהב נדחה איפוא. אמרותיו של עומר יתים קעט. עומר יתים (להלן עומר) נחקר מספר לא מבוטל של פעמים בשל מעורבות בעבירות סמים. נסקור אותן להלן בתמצית. ביום 16.5.04 עוכב עומר לחקירה, לאחר ששוטרים שערכו במקום סיור משטרתי ראו אותו משליך חפץ שהתברר כסם מסוג הירואין. בהודעה שנגבתה ממנו באותו יום הכחיש עומר כי הסם המסוכן הושלך על ידו (ת/671). גם ביום 21.6.04 נעצר עומר בחשד להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לאחר שסיור משטרתי הבחין בו ובאדם נוסף רכובים על קטנוע משליכים שקית שהתבררה כמכילה סם מסוג קריסטל. בחקירה מאותו יום טען, בתחילה, כי הסם שהשליך שייך לו; ובהמשך, כי הסם איננו שלו (ת/673). הודעה נוספת נגבתה מעומר ביום 1.8.04, בחשד כי החזיק קוקאין שלא לצריכה עצמית. בהודעה זו הזכיר עומר, לראשונה, את בני משפחת שורפי וטען כי הוא פגש במוחמד שורפי על מנת לשוחח איתו בקשר לרכב שרצה לרכוש. עומר טען, כי הוא מכיר את מוחמד וסמיר שורפי "מהשכונה". יחד עם זאת טען עומר כי בעבר, כחודשיים עובר למסירת ההודעה, הוא עבד בעבור משפחת שורפי (עמ' 2 לת/674). על דברים אלה חזר עומר גם בהמשך, לפי מזכר שנכתב בידי פקד רונה פינגלאי:"מזה כחודשיים לא עובד בתחום הסחר בסמים בעבור שני האחים שורפי אולם בעבר עשה כן תמורת כסף... סיפר שהאחים שורפי מוכרים סמים ומביאים כמות גדולה, ולהם פועלים רבים ביפו שמוכרים סמים בשכונה ובגן השניים ביפו" (ת/675). על דברים אלה חזר גם בפני רס"ר קובי מדינה, שערך לו תשאול ביום 5.8.04 (ת/676). קפ. עומר נעצר, יחד עם מעורבים אחרים בפרשה, ביום 22.11.04, ונגבתה ממנו הודעה נוספת בה הזכיר את שמותיהם של בני משפחת שורפי המוכרים לו כמעורבים בעבירות סמים. בהודעה נוספת מיום 22.11.04 הסביר כי גויס לעבודה בארגון על ידי סמיר שורפי, שעבד עם אחיו – מוחמד וחאפז – בעסקי הסחר בסמים (עמ' 49 לת/678). בהודעה נוספת מאותו יום תיאר את מתכונת פעולתו של הארגון: "הארגון הזה הוא משפחת שורפי והכוונה לחאפז, מוחמד, סמיר, ואנואר שורפי. הם עובדים בסמים ואין לי כלום נגדם. היו מוכרים סמים לאנשים. הבעלים הם מוחמד, סמיר, חאפז ואנואר כאשר הבוס הוא מוחמד וחאפז. מוחמד וחאפז מביאים את הסמים לא יודע מאיפה בכמויות גדולות מחלקים את הכמויות אצל מוחמד ופעם אצל סמי אבו חסירה. הם מכינים אולי אותם שמה ומחלקים אותם למנות. אחרי שהם מסיימים את הכנות מוחמד וסמי עולים במירס מול סמיר וחאפז ואומרים להם שהאוכל או האבקה מוכנה. חאפז וסמיר ניגשים למוחמד או לסמי לוקחים מהם את המנות ומפיצים אותם" (עמ' 1 לת/677). בהמשך, התייחס עומר לאנשים שהכיר שעבדו יחד עם בני משפחת שורפי, ותיאר את מתכונת הפעולה של הארגון. בין היתר ציין, כי היה מקבל תשלומים מגורמים שונים וביניהם חאפז; וכי הוא עבד בעבור משפחת שורפי תקופה של חודש, ובנוסף, חמישה חודשים עובר לחקירתו עבד אצלם תקופה נוספת, אך הפסיק משום שחזר בתשובה (עמ' 1 לת/677). נוסיף ונציין, כי במזכר שנרשם ביום 22.11.04 בידי רס"ל יוני חג'ג' ציין, כי כאשר עומר ישב והמתין לדיון במעצרו בבית המשפט בתל אביב, הבחין בחאפז שורפי כשהוא מסתכל על עומר "ואומר 'אם מישהו דיבר אני מפרק אותו', 'אני יוצא אני נותן לו יריות' כשהוא עושה תנועה של אקדח בידו. כאשר ניסיתי להשתיק אותו הנ"ל אמר, 'מה אתה רוצה אני חף מפשע' ושוב הסתכל על עומר ואמר 'אין לי קשר לפרשה הכל חרטות אבל אם מישהו אמר משהו סתם אני הורג אותו איך שאני יוצא" (ת/999). קפא. בהמשך החקירה חל שינוי בגרסתו של עומר ובנכונותו לשתף פעולה עם חוקריו. כך, במזכר שנרשם בידי סמ"ר מולא ביאן ביום 23.1.04 ציין, כי בחקירה מאותו יום הדגיש עומר שמרגע זה ואילך הוא מעוניין לשמור על זכות השתיקה. ביאן ציין, כי עומר בכה במהלך התחקור ו"אמר שהאנשים שהזכרתי בחקירה הקודמת של אתמול היו סתם אנשים ולא מכיר אותם ולא יודע עליהם כלום. הוסיף שהזכיר אותם כי היה עייף ורדום ולא ידע על מה דיבר" (ת/684). עם זאת, עומר הזכיר במפורש את שמו של חאפז ושאל את ביאן: "מה אני אעמוד מולו ואני אגיד אתה עשית" (שם). ביאן הוסיף וציין, כי במהלך התחקור עומר "הביע פחד" מכך שיודע לבני משפחת שורפי כי קיים "מישהו" שמסר כי הם עוסקים בסמים. לאחר שהוכנס לחדר החקירות שמר עומר על זכות השתיקה, אך כאשר החוקר מולא ביאן הטיח בו כי בני משפחת שורפי הם שהביאו אותו למצב שאליו הגיע "הוא עשה תנועה בראש שהכוונה היא שמה שאמרתי לו זה נכון" (ת/686). קפב. בפתח עדותו של עומר בבית המשפט הוגש כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו, ובו יוחסו לו עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן ועבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. עומר הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות אלה, ובגין הרשעתו נגזרו לו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל ושתי שנות מאסר על-תנאי. כאשר נשאל עומר מעל דוכן העדים בעבור מי ביצע את מכירות הסמים בהן הורשע הוא השיב:"בשביל עצמי" (עמ' 2548 לפרוטוקול); ו"פעם בראשונה בחקירה נלחצתי, הפחידו אותי והתחלתי לדבר, פתחתי על הכל, אפילו פתחתי על עצמי באופן אישי" (עמ' 2549 לפרוטוקול). בהמשך, כאשר נשאל אם הוא מכחיש כי בחקירתו במשטרה הצביע על בני משפחת שורפי שכמי שעוסקים בסחר בסמים השיב: "אני לא מכחיש כלום. אני אמרתי לך שלא? אני אומר לך כן, אמרתי, אבל אני לא זוכר, אני דיברתי, הלחיצו אותי, מרוב פחד ולחצים התחלתי לדבר, דיברתי. לא זוכר מה אמרתי אפילו. הזכרתי דברים שיעני בכלל לא היו... לא זוכר מה אמרתי, הייתי בלחץ, הלחיצו אותי... לא יודע מה אמרתי בכלל, לא זוכר, לא זוכר מה אמרתי" (עמ' 2550 לפרוטוקול). קפג. גרסתו של עומר בבית המשפט היתה, אם כן, שונה בתכלית מזו שמסר בחקירותיו. על רקע זה, הוכרז כעד עוין והודעותיו התקבלו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות. בהכרעת דינו החליט בית המשפט, כי יש להעדיף את ההודעות שמסר עומר במשטרה על-פני עדותו. בית המשפט דחה את הטענה לפיה גרסתו המפלילה של עומר הושתלה בפיו על-ידי החוקר ביאן. בהקשר זה נקבע, כי עומר מסר גרסה זו מיוזמתו שלו; ואין ספק כי דברים אלה נמסרו מרצונו הטוב והחופשי ללא שימוש באמצעים פסולים, לרבות איומים או הבטחתן של טובות הנאה כלשהן. אכן, ציין בית המשפט, עומר ביקש כל העת להשתחרר ממעצרו "אך אין לראות בכך משום שימוש באמצעי פיתוי והשאה מטעמם של החוקרים, ואיננו סבורים כי רצונו להשתחרר ממעצר פוגע במשקלן העצמי של אמרותיו" (עמ' 167 לפסק הדין). בית המשפט סבר, כי השינוי שחל בגרסתו של עומר נובע מן המפגש האקראי שהתרחש בינו לבין חאפז "וגם אם הדברים....לא כוונו אליו דווקא, הוא הבין כי עדיף מבחינתו להפסיק את שיתוף הפעולה עם המשטרה ולהימנע מלהפליל את המעורבים בפרשה" (עמ' 167 לפסק הדין). לבסוף ציין בית המשפט, כי לגרסתו של עומר נמצאו מגוון ראיות תומכות, החל בתמלילי האזנות הסתר, המשך בטענותיה של סינא וכלה באירועים השונים בהם נתפסו ברשותו של עומר סמים מסוכנים, ובהם הודה עומר במשפטו. נוכח כל האמור, הוענק לאמרותיו של עומר משקל ראייתי מלא (עמ' 168 לפסק הדין). קפד. חאפז סבור כי לא ניתן היה לבסס ממצאים לחובתו בהתבסס על אמרותיו של עומר יתים. זאת, משום שהדברים שמסר יתים בהודעתו מיום 22.11.04 (ת/687) היו כלליים יתר על המידה, בלתי מפורטים ובלתי מבוססים. באי-כוחו של חאפז סבורים, כי על גרסה כה כללית לא ניתן לבסס ממצאים לחובתו של חאפז. הם סבורים כי גם על הודעה נוספת שנגבתה מעומר יתים (ת/677) לא ניתן לבסס ממצאים לחובתו של חאפז משום שצפיה בקלטת הוידאו מובילה למסקנה כי חוקר המשטרה "השתיל" דברים בפיו של עומר יתים, והאחרון אישר אותם במנוד ראש ותו לא. בהקשר זה נטען עוד, כי חוקרו של עומר יתים – מולא ביאן – הבטיח לו הבטחות שונות עובר למסירת הגרסה, ומשכך, לא ניתן לסמוך על גרסה זו. עוד נטען, כי הגרסה שמסר עומר יתים בהודעה ת/677 ובהודעה ת/678 עומדת בסתירה לגרסאות קודמות שמסר למשטרה. כך, בעוד שבהודעות אלה ציין עומר יתים כי הוא עבד אצל חאפז כחמישה חודשים עובר למועד חקירתו – 22.11.04 – ולמשך תקופה של חודש אחד בלבד, הנה באמרה קודמת (ת/675) טען עומר יתים כי בין החודשים יוני-יולי עבד אצל מוחמד וסמיר שורפי ולא הזכיר כלל את חאפז. גם טענתו לפיה עבד במשמרות לילה הופרכה כיון שתמיד נתפס בשעות היום. המדינה טוענת מנגד, כי לטענות שמעלה חאפז בערעור הנוכחי ניתן מענה בפסק דינו של בית משפט קמא, ובנסיבות העניין, לא קמה עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות ביחס לאמרותיו של עומר. קפה. לאחר שבחנו את הודעותיו של עומר במשטרה, את טענות הצדדים ואת קביעותיו של בית המשפט המחוזי שוכנענו כי אין, בנסיבות העניין, עילה להתערב בקביעות אלה. בפתח הדברים נאמר כי טענתה של המדינה לפיה הטענות שמעלה חאפז בערעורו לפנינו זכו למענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נכונה, ולא היה מקום לחזור על טענות אלה לפנינו כאילו בית המשפט המחוזי לא אמר את דברו. לגופו של עניין נאמר, כי הטענה לפיה הדברים שמסר עומר בגרסאותיו היו "כלליים" יתר על המידה אינה יכולה להתקבל, שכן הודעותיו של עומר משרטטות באופן מדויק למדי – המתיישב עם ראיות אחרות בתיק – את מנגנון הפעולה של ארגון יפו. גם הטענה בדבר "השתלת" דברים בפיו של עומר בידי החוקרים נסתרת תוך עיון כרונולוגי בהודעותיו של עומר, מהן עולה כי מסר גרסה הקושרת את בני משפחת שורפי לעבירות סמים עובר לחקירה שאליה מתייחס חאפז בערעורו. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לעומר לא ניתנו הבטחות כי יזכה לטובות הנאה כאלה ואחרות אם יפליל את בני משפחת שורפי מקובלת עלינו, ואנו סבורים כי היא נתמכת היטב בחומר הראיות. לבסוף נאמר, כי על רקע כלל הדברים שמסר עומר בגרסתו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למהימנות הכללית של אמרותיו, סבורים אנו כי אף אם בגרסתו לעניין המועדים המדויקים בהם עבד בעבור משפחת שורפי נפלו סתירות – ובשאלה זו בחרנו שלא לטעת מסמרות – אין בסתירות אלה כדי לקעקע את מהימנות גרסתו. לא נוכל איפוא להלום את טענותיו של חאפז ביחס למהימנות הודעותיו של עומר יתים. הראיות ששימשו בסיס להרשעתו של חאפז במעורבות במרדף המשטרתי קפו. חאפז מתייחס בערעורו בהרחבה לאירוע המרדף המתואר בכתב האישום ושאליו התייחסנו בתמצית לעיל. נזכיר, כי לפי הנטען שם, ביום 3.8.04 נהג חאפז בקטנוע הונדה סמוך לבית הספר "אורט שפירא" ביפו, כשהוא מרכיב על המושב האחורי את סמי סקא, וברשותם 20 מנות המכילות קוקאין שיועדו למכירה. לפי המיוחס להם, כאשר הבחינו חאפז וסמי בסיור משטרתי, החלו נמלטים עם הקטנוע; ובמהלך ההימלטות, השליך סקא את מנות הסם. בהמשך, התנגש חאפז עם הקטנוע ברכב אחר, מה שהביא לנפילתו של סקא ולתפיסתו בידי השוטרים. לטענת חאפז, לצורך הוכחתו של אירוע זה הובאו על-ידי המדינה שני דו"חות פעולה של השוטרים משה פינגל ואילן קובלנץ, וכן עדותו של סמי סקא; אלא שלשיטתו, ראיות אלה אינן מוכיחות כי אכן היה הוא זה שנהג בקטנוע במרדף המתואר. בעניין זה נטען, כי השוטרים אישרו בעדותם בבית המשפט כי לא זיהו את נהג הקטנוע שהשתתף במרדף; ואילו סמי סקא, שבאמרתו במשטרה הפליל את חאפז כמי שהיה מעורב באירוע המרדף לא העיד בבית המשפט, ועל כן דבריו במשטרה יכולים לשמש ראיה נגדו בלבד ולא נגד חאפז. על רקע זה טוען חאפז, כי לא היה בסיס לקביעה לפיה הוא היה נהג הקטנוע במרדף שהתרחש ביום 3.8.04. קפז. בעדותו בבית המשפט ציין רס"ר משה פינגל כי לא זיהה את רוכב הקטנוע שאחריו נערך המרדף (עמ' 655 לפרוטוקול). רס"ר קובלנץ ציין מצידו, כי זהותו של רוכב הקטנוע נמסרה לו מפיו של העצור ברכב, היינו, סמי סקא (עמ' 659 לפרוטוקול). סמי סקא עצמו נחקר ביום בו התרחש המרדף ומסר כי נסע עם גיסו חאפז על הקטנוע כשברשותו סמים. הוא טען, כי לא ניסה להימלט מן המשטרה אלא חשש מרעולי פנים שדלקו אחרי האופנוע (ת/188). כנטען מפי באי-כוחו של חאפז, סמי סקא לא העיד בבית המשפט, ובנסיבות אלה, הודעות החוץ שלו אינן יכולות לשמש כראיה נגד חאפז (וראו בהקשר זה עניין קייס, פסקה 26 לפסק דינו של השופט לוי). אולם, טיעונו של חאפז בעניין זה מתעלם מקיומן של ראיות נוספות הקושרות אותו לאירוע המרדף. בשיחה שהתקיימה בין מוחמד שורפי למוסא אבו-שחאדה התייחס מוחמד ל"מרדף אחרי סמי וחאפז", והוסיף כי חאפז שיקר לחוקריו כשטען כי היה עם מוחמד באשדוד בזמן בו התנהל המרדף: "חאפז טען שבא איתי לאשדוד להביא רכב וחאפז טען שלא ראה את סמי אתמול" (שיחה מס' 7913). חאפז אכן טען בהודעתו, כי כך אירע (ת/155). בשיחה מאוחרת יותר, בירך מוסא אבו-שחאדה את חאפז שורפי על שחרורו ממעצר והשניים דנו בחשש כי סמי סקא ילשין עליו (שיחה מס' 7922). שיחות אלה – שאליהן לא התייחס כלל חאפז בטיעונו – קושרות אותו לאירוע המרדף ומצביעות עליו כמי שהיה מעורב באירוע זה. נדגיש, כי שיחות אלה שנקלטו בהאזנות הסתר הוכשרו בידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי מתקיימים לגביהן תנאיו של סעיף 10א לפקודת הראיות (ראו עמ' 106-105 לפסק הדין). אין כל מניעה, איפוא, לעשות שימוש בדברים שנאמרו בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר לחובתו של חאפז. טענותיו של חאפז במישור זה נדחות איפוא. ערעורו של חאפז על הכרעת הדין – סיכום קפח. לאחר שבחנו את טענותיו של חאפז אל מול חומר הראיות ואל מול הכרעת הדין, הגענו למסקנה כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העבירות שיוחסו לו באישומים הראשון והשני הוכחו אינה מקימה עילה להתערבותנו. איננו נעתרים איפוא לערעורו של חאפז על ההרשעה. ע"פ 3305/09 - עאטף שורפי האישומים שיוחסו לעאטף קפט. כנטען בסעיף 9 למבוא לכתב האישום, שימש עאטף פעיל בארגון הפשע ביפו. כנטען, ניהל עאטף את מערך הפצת הסמים ומכירתם ביפו ובסביבותיה. בנוסף, שימש עאטף כמתצפת עבור ארגון הפשיעה, כשבמסגרת תפקידו היה מזהיר את מפיצי הסמים ואת הסוכנים מפני המשטרה. האישום השני מייחס לעאטף אישומים רבים של הפצת סם והחזקתו. סעיפים 57-48 לאישום השני מפרטים אירועים שונים המיוחסים לו, וכך, בין היתר: על פי הנטען, במסגרת חלקו במערך ההפצה, בהזדמנויות שונות, מכר עאטף הרואין וקוקאין לצרכן בשם בני בראל ולצרכנית בשם בתיה קליגר. על פי הנטען בסעיף 52 לאישום השני, ביום 11.8.04 עמד עאטף על המשמר ב"גן השניים" ביפו, ומשהגיעו למקום שוטרים החל לצעוק לעבר אחד המפיצים כי משטרה נמצאת במקום. על פי הנטען בסעיף 53 לאישום השני, ביום 15.8.04 החזיק עאטף במנת קוקאין בה התכוון לסחור, אך משהבחין בסיור שגרתי של המשטרה בלע את המנה מתוך כוונה להשמיד ראיה; על פי הנטען בסעיף 56 לאישום השני, אירוע דומה ארע ביום 6.11.04. על רקע האמור יוחסו לעאטף העבירות הבאות: סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים; ניסיון להשמדת ראיה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 242 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין - כל אלה בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה. ההליכים בעניינו של עאטף קצ. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נעצר עאטף ביום 25.11.04 ולא במועד בו נעצרו רוב נאשמי הפרשה; וזאת משום, שכנטען, הסתתר אף שהדי הפרשה הגיעו לאוזניו ואף שהמשטרה הגיעה לביתו מספר פעמים. בנוסף, בעת מעצרו הזדהה עאטף כאדם אחר. עאטף נחקר ביום מעצרו (ת/1011) ואישר כי הוא צורך סמים. עוד מסר, כי הוא מכיר את אֵחיו ונאשם נוסף - עומר יתים. לגבי מעשיו ב"גן השניים" טען, כי היה שם עובר אורח בלבד. לדבריו, את הסמים היה רוכש מ"כספומטים" בלוד. עוד, הכחיש עאטף כי הזדהה בשם בדוי בעת מעצרו. יצוין, כי בתמליל החקירה המוקלטת (ת/1012) אישר עאטף כי מסר שם בדוי. חקירתו הנוספת של עאטף התקיימה ביום 29.11.04 (ת/1080), בחקירה סירב עאטף לענות לשאלות, והכחיש שהוא מכיר את סינא מוגרבי. הודעתו השלישית של עאטף נגבתה ביום 6.12.04 (ת/96) אף אז סירב עאטף לשתף פעולה, ואולם הפעם הכחיש כי הוא מכיר את עומר יתים. כאשר עומת עם עדויות הצרכנים להם מכר את הסם, הכחיש עאטף כל היכרות עמם והטיח בהם דברי נאצה. ביום 12.12.04 עומת עאטף עם סינא מוגרבי. בעימות טען עאטף שהוא כלל אינו מכיר אותה, וכי היא מעלילה עליו עלילת בדים. לעומת זאת טענה סינא, כי עאטף מוכר לה וציינה שראתה אותו פעמים רבות כשבא לביתה, וכן אצל מוחמד ואיבון שורפי. בהמשך התפרץ עאטף והטיח בסינא גידופים ועלבונות. קצא. בבית המשפט המחוזי טענה המדינה, כי האישומים נגד עאטף מבוססים, בין היתר, על אלה: (1) הממצאים המפלילים כעולה מכתב האישום, בהם השיחות המוקלטות ועדויות צרכני הסם ואחרים נגד עאטף; (2) סתירות בעדותו של עאטף וחוסר אמינותו: נטען, כי בחקירותיו במשטרה התכחש עאטף לכל היכרות עם סינא מוגרבי, ואולם בעדותו בבית המשפט הודה כי הם מכירים; עוד נטען, כי בחקירתו במשטרה הכחיש כי הסמים שנתפסו על ידי המשטרה שייכים לו, ואולם בבית המשפט הודה שהם שלו, אך טען שהם משמשים לצריכה עצמית ולאחר מכן שאינו יודע להבחין בין סוגי סם, דברים אשר כנטען מעידים על חוסר מהימנותו. עוד נטען, כי לעאטף לא היה הסבר מדוע עליו להרחיק עד לוד כדי לרכוש סמים וכיצד הוא מממן אותם; (3) שיחות הטלפון - נטען, כי עאטף זוהה בשיחות טלפון רבות כדובר, וכי נעשו ממכשיר הטלפון שברשותו שיחות שונות על ידי נאשמים אחרים, ואולם הלה הכחיש שמסר את מכשירו לאחר. קצב. מנגד טען עאטף, כי אין ליתן אמון בסינא מוגרבי ובשאר העדים שהעידו נגדו. נטען, כי בפי העדים הושמו מלים לא להם, וכי עדויותיהם רצופות סתירות ואי דיוקים. כן נטען, כי כל הסמים אשר נתפסו ברשותו שימשו לצריכה עצמית בלבד. עוד נטען, כי לא ניסה לחמוק מהמשטרה ביום המעצר של שאר הנאשמים, אלא שהה בבית מלון עם חברתו. נטען, כי חקירותיו של עאטף במשטרה היו מגמתיות, ועל כן אין תימה שלא שיתף פעולה עם חוקריו, מה גם שלא הוזהר כדין טרם החקירות - דבר שיש בו להפחית ממשקלן. עוד נטען, כי לא נתפס ברשותו של עאטף מכשיר "מירס" דבר הפוגם במהימנות העדויות נגדו, בהן נטען כי היה ברשותו מכשיר שכזה. באשר לסמים שנתפסו ברשותו, נטען כי הללו שימשו לצריכה עצמית בלבד, ועל כן אין בכך כדי לחזק את הראיות נגדו. קצג. בית המשפט הרשיע את עאטף בכל המיוחס לו, בית המשפט קבע, כי יש ליתן אמון בעדויותיהם של העדים אשר הפלילו את עאטף, וכי לעומת זאת עדותו שלו היתה רצופה בשקרים ובסתירות, "עד כי איננו יכולים ליתן כל אמון בדבריו" (עמ' 302 לפסק הדין). נקבע, כי עאטף לא ניסה להתמודד עם הראיות נגדו במשטרה, וכי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשתיקתו ולטענתו לפיה איבד את האמון בחוקריו. עוד נקבע, כי הכחשותיו של עאטף בדבר אי היכרות עם העדים נגדו עומדות בסתירה לטענות מאוחרות יותר שהעלה; ובית המשפט שב והדגיש, שאין ליתן כל אמון בדבריו בשל "מגוון השקרים והסתירות שניתן למצוא בעדותו" (שם, 303). הערעור קצד. מתחילה, לא עירער עאטף אלא על גזר הדין, ואולם בדיון בפנינו הצטרף לטענות הכלליות שהועלו על ידי המערערים האחרים ושנדונו לעיל. טענותיו הפרטניות נגעו רק לגזר הדין, ואליהן נתייחס בהמשך, בפרק שייועד לכך. דיון והכרעה קצה. הרשעתו של עאטף התבססה, כאמור, על נדבכים אלו: האזנות הסתר; עדויות מפלילות כנגדו; פסילת גרסתו כלא אמינה על ידי בית המשפט, וראיות נוספות שנתקבלו בבית המשפט המחוזי. עאטף לא העלה טענות פרטניות ביחס להרשעתו, ומתחילה לא עירער - כאמור - אלא על גזר הדין בלבד. משכך, לא נתייחס פרטנית למסד הראיות שנפרס בעניינו, ושהובא גם בפנינו. ואולם נציין, כי אף אנו עיינו בחומר הראיות שהובא בעניינו של עאטף, ולאחר שעשינו כן, באנו לכלל מסקנה, כי הקביעה לפיה ביצע את המיוחס לו בכל אחת מן העסקאות שיוחסו לו בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה, ואף עאטף אינו חולק על הדברים לאמיתם. נוכח האמור לא נסקור את כל התשתית הראייתית בעניינו. עם זאת, נביא בקצרה את הודעתו של עומר יתים ביחס לעאטף על מנת לסבר את העין. קצו. בהודעתו במשטרה של עומר יתים מיום 22.11.04 (ת/677) משרטט הלה את מבנה הארגון, ומתייחס בין היתר, למעמדו של עאטף שורפי בו: "סמיר שורפי היה מקבל את הסמים ומפיץ אותם, כאשר אני הייתי נוהג לו ברכב סובארו לבן. עאטף שורפי הוא גם 'ראש הממשלה' הוא אחד הבעלים שמכוון את המפיצים לאן ללכת ולמי למכור... [עאטף היה מכוון את האנשים] במירסים, היה אומר 'זה מחכה לך פה וזה מחכה לך שם' כך יעני" הנה כי כן, מעדות זו, עולה בבירור כי עאטף טמן ידו ב"צלחת" הארגון, ושימש בניהול מערך ההפצה שלו. המערער אינו משיג על קבלת עדותו של יתים, וממילא זו נדונה כבר בדיון אשר יוחד למוחמד וחאפז שורפי. נוכח האמור, איננו רואים מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. ע"פ 3304/09 - סמי סקא האישומים שיוחסו לסקא קצז. כנטען בסעיף 4 למבוא לכתב האישום, שימש המערער דנא (להלן סקא) פעיל בארגון היפואי. סקא היה שותף לרכישת הסם המסוכן, להעברתו מלוד ליפו, ולתשלום תמורתו. בנוסף, היה אחראי על חלוקת הסם למנות תוך ניהול מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו ובסביבותיה. האישום הראשון מייחס לסקא מקרים רבים של רכישת סם מהארגון מלוד. כנטען, היה סקא בקשר עם ראשי הארגון מלוד, והיה מזמין מהם מעת לעת את כמות הסמים שהיתה נדרשת לארגון היפואי. לאחר מכן היה סקא מקבל לידיו את הסם במועד ובמקום אשר תואמו מראש לשם כך. עוד עולה, כי סקא היה בקשר עם ראשי הארגון מלוד בהקשר איכות הסם. האישום השני מייחס לסקא, מקרים רבים של החזקת הסם לאחר קבלתו, חלוקתו למנות ודאגה להפצתו. סעיפים 31-23 לאישום השני מפרטים אירועים שונים המיוחסים לו, וכך, בין היתר: על פי הנטען בסעיף 23 לאישום השני, גייס סקא לחברות בארגון הפשיעה את אשתו, אשר לפי הוראותיו הסתירה על גופה סמים בעבור הארגון והעבירתם ממקום למקום. על פי הנטען בסעיפים 26-25 לאישום השני מכר סקא סמים לסוכן משטרתי. על פי הנטען בסעיף 28 לאישום השני, נתפס סקא על ידי שוטרים בעת ניסיון לבצע עסקת סמים עם צרכן בשם מוסא אגבריה; אגבריה נתפס כשבגרבוֹ שתי אריזות סם, וסקא נתפס כשהוא נושא במכנסיו 5,630 ₪ ו-100$. בנוסף, סעיפים 20-18 לאישום השני מתארים אירוע בו נתפסו סקא וחאפז שורפי על ידי המשטרה, לאחר שניסו להימלט מהשוטרים שקראו להם לעצור, ולאחר שסקא ניסה להיפטר מהסמים אשר נשא אותה עת. על רקע האמור יוחסו לסקא העבירות הבאות: פעיל בארגון פשיעה, לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה. ההליכים בעניינו של סקא קצח. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעתו במשטרה מיום מעצרו - 22.11.04 (ת/1000) טען סקא, כי אינו עובד וכי הכספים שנמצאו ברשותו בעת מעצרו שייכים לרעייתו. עוד אמר, כי הוא מכיר את משפחת אבו שחאדה ואת משפחת שורפי. באשר לסם שנתפס בביתו אמר, כי הוא צורך סמים מזה מספר חודשים, ולשאלה האם הוא גם סוחר בסמים השיב "היינו עושים קומבינות בשביל להוציא את השימוש שלנו לפני כמה שנים". לאחר מכן סירב להמשיך ולהשיב לשאלות. על פי דו"ח מיום 24.11.04 (ת/173), נעשה באותו יום ניסיון לערוך חקירה שניה, ואולם סקא הודיע שהוא מתכוון לשמור על זכות השתיקה והעמיד פני ישן עד שהושב לתא המעצר. ביום 11.12.04, נגבתה מסקא הודעה נוספת; לאורך החקירה שמר על זכות השתיקה, למעט התבטאויות קשות כלפי סינא מוגרבי; למראה תמונת הקיוסק מלוד השיב כי שם נהג לרכוש סמים, כן התייחס סקא למוסא אבו שחאדה כבעל הקיוסק, שישב עמו בכלא בעבר. אף ביום 6.12.04 (ת/1060) נחקר סקא, וגם בחקירה זו שמר על זכות השתיקה, למעט אמירה לפיה ייתכן שהוא מכיר את שחאדה ועומר אבו שחאדה. ממזכר שנערך אותו יום על ידי החוקר מולא ביאן עולה, כי לאחר החקירה אמר סקא לחוקר שישתוק עד הגעתו לבית המשפט, שם ישמיע את גרסתו, שאמנם לא תביא לזיכויו אך תביא להתחשבות מצד בית המשפט. קצט. בבית המשפט טענה המדינה כי האישומים נגד סקא נשענים, בין היתר, על אדנים אלה: (1) האזנות הסתר - נטען, כי האזנות הסתר מוכיחות באופן מפורש, כי סקא היה פעיל בכיר בארגון הפשיעה; וכי מצטיירת מהן תמונה ברורה של תפקידו בארגון. הודגש, כי המערער לא התייחס לראיות אלה ואף לא ניסה להפריכן; (2) אמרתה של סינא מוגרבי ודברי העדים הנוספים - נטען, כי עדותה של מוגרבי, יחד עם עדויות מעורבים נוספים, מוכיחות את האישומים נגדו, ביחוד כאשר הללו מצטרפים לתמונה שמציירות האזנות הסתר; (3) אירועים נוספים בהם נתפס - נטען, כי העִסקה עם הסוכן המשטרתי, כפי שמתוארת בסעיפים 26-25 לכתב האישום, וכן אירועי הסמים הנוספים המתוארים באישום השני, מחזקים אף את שאר הראיות נגדו; (4) סתירות חיצוניות וראיות נוספות - נטען, כי מוסא אבו שחאדה הכחיש כל קשר עם סקא, לעומת זאת סקא הודה כי הוא דווקא מכיר את מוסא, נטען, כי הדבר מוכיח את חוסר אמינותם של הנאשמים בפרשה; (5) שתיקה בחקירה - נטען, כי שתיקתו של סקא בחקירה מוסיפה משקל לראיות נגדו. לשלמות התמונה יוער, כי סקא, בניגוד לדבריו לחוקרו, נמנע מעדות בבית המשפט, הגם שהובהרו לו משמעויותיו של צעד זה. ר. מנגד, טען סקא, כי האזנות הסתר נערכו על פני תקופה קצרה (כחמישים יום) וכי מדובר בשיחות מועטות. משכך, נטען, קיימת אפשרות ממשית לטעות בזיהוי הדובר. עוד נטען, כי העדות הראשית עליה סומכת המדינה את ידיה - עדותה של סינא מוגרבי - אינה יכולה לבסס הרשעה ברמה הנדרשת בפלילים, שכן למוגרבי אין היכרות מעמיקה עם סקא; ואם היו מפגשים ביניהם היו שהללו מועטים, והיא אינה יכולה להעיד על פעילותו; בנוסף, במרבית המקרים מתבססת עדותה על עדות שמועה בלבד. רא. בית המשפט הרשיע את סקא בכל המיוחס לו. בית המשפט קבע, כי סקא נמנע מעדות בבית המשפט, ואף שתק ברוב חקירותיו במשטרה בלא הסבר מניח את הדעת. לפיכך, לא הוצגה גרסה המפריכה את טענות המדינה נגדו. מנגד, נקבע, המדינה פרסה תשתית ראייתית רחבה נגד סקא: והיא האזנות הסתר; אמרותיה של סינא מוגרבי ואמרות העדים הנוספים - אשר הוכשרו כולן על ידי בית המשפט; ואירועי הסמים השונים בהם נתפס סקא, אשר מוכיחים מעבר לספק סביר את המיוחס לו. נוכח האמור - ראיות התביעה ושתיקת סקא - נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער ביצע את המיוחס לו, והוא הורשע כאמור. הערעור רב. נוסף על הטענות העקרוניות שנדונו למעלה, נטען פרטנית, בין היתר: (1) לגבי אמרותיה של סינא מוגרבי - כי מוגרבי כמעט שאינה מתייחסת למערער כלל, כי אמרותיה נוגעות לנאשמים אחרים, וכי אמרותיה ביחס לפעולותיו של המערער הן עדויות שמיעה בלבד (כעולה מת/541). בנוסף, נטען כי גם אם יתקבלו אמרותיה של מוגרבי, נדרשת להן תוספת ראייתית מסוג סיוע, שכן גרסתה נמסרה לאחר שנכרת עמה הסכם לפיו תשמש כעדת מדינה. נטען, כי אין במכירות הסמים לסוכן המשטרתי (שנעשו במהלך איסוף החומר, כמפורט בערעורו של מוסא אבו שחאדה) כדי לשמש תוספת ראייתית כנדרש שכן הללו נרכשו ממוסא אבו שחאדה, אשר לא הוכח קשר ישיר בינו לבין סקא; (2) עדותו של עומר יתים - נטען, כי הפרטים שמסר יתים ביחס לסקא הם כלליים ביותר: לא ניקבו תאריכים; מקומות; סוג הסמים או סכומי הכסף, ומשכך, אין ניתן להסתמך על גרסתו כדי לבסס הרשעה ברף הדרוש בפלילים. הוסף, כי בית המשפט נמנע משימוש בעדותו של יתים ביחס לנאשם מס' 9 - זיאד מטר (שאינו מערער בגלגול הנוכחי) בשל כלליות העדות; (3) חברות המערער בארגון - נטען, כי גם אם יוכח שמדובר בארגון פשיעה, אין לראות במערער חבר בהתארגנות שכזו, שכן כל מעשיו במסגרת הפרשה נבעו מרצונו להשיג סם (בהיותו צרכן); סקא לא פעל לטענתו מתוך המסגרת הארגונית ולשמה אלא לשם קבלת הסם, הא ותו לא. מכאן שאינו פעיל בארגון פשיעה ולכל היותר ביצע עבירות סמים. נטען, כי מעמדו דומה למעמדו של נאשם 9 (זיאד מטר), אשר זוכה מחמת הספק מחברות בארגון, ודין סקא כדין מטר. הודגש, כי מעשיו של סקא מצטמצמים למקרים ספורים בלבד. רג. מנגד, טענה המדינה, כי עדויות העדים כולם נתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע לאחר התרשמות בלתי אמצעית כי הן מהימנות. באשר לאמרותיה של סינא מוגרבי נטען, כי העדות ניתנה כחלק ממסכת אחת ועל כן אין צורך בתוספת ראייתית מדי פעם מחדש ביחס לכל נאשם. נטען, כי לעדותה מאפייני אמינות רבים, כי אין היא מפי השמועה כלל, וכי הציטוטים שמביא סקא מוצאים מהקשר ומסלפים את הנאמר. באשר לעדותו של יתים נטען, כי נקבע כממצא עובדתי שהדברים נאמרו מפיו, וכי סקא מעלה טענות באשר לקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה רד. כאמור, מסד הראיות על בסיסו הורשע סקא נסמך על נדבכים ראיתיים אלה: האזנות הסתר; הודעותיה של סינא מוגרבי; עדויות מפלילות נוספות, בהן עדות עומר יתים; וראיות נוספות שנתקבלו בבית המשפט המחוזי. טענותיו הכלליות של המערער נדונו לעיל בחלק הכללי של פסק הדין, טענותיו בדבר קבלת אמרתה של מוגרבי, וכן בדבר קבלת הודעת עומר יתים, נדונו בהרחבה בחלקו של פסק הדין העוסק בערעורם של חאפז ומוחמד שורפי, ואיננו רואים צורך לשוב לדון בהן. נדון איפוא רק בטענתו לפיה אין עדותה של מוגרבי נוגעת אליו, ולמצער נוגעת בו בקושי, בטענה כי עדות יתים כוללנית ואינה מספיקה כדי להרשיע את סקא ברמה הנדרשת בפלילים, וכן בטענות בדבר אי-חברותו בארגון הפשיעה. רה. כפי שציינו בעניינו של מוחמד שורפי, תמלילי האזנות הסתר הוגשו גם לנו, ואנו סקרנו כל אחד מהם בצמוד לעסקאות המתוארות בכתב האישום, כן נסקרו העדויות וההודעות שהוגשו לבית המשפט המחוזי. לאחר שעשינו כן, באנו לכלל מסקנה, כי הקביעה לפיה סקא ביצע את המיוחס לו בכל אחת מן העסקאות שיוחסו לו בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה. מחמת מספרן הרב של העסקאות, ומחמת השיחות הרבות שהוגשו כראיה להוכחתן, אף אנו לא מצאנו לנכון להתייחס פרטנית לכל אחת מן העסקאות ולראיות המבססות אותה. עם זאת, לשם הבנה טובה יותר של קביעתנו הכללית ולמען סבר את הדעת, תובאנה להלן דוגמאות מספר הממחישות את אופיין של השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר בעניינו של סקא, בחינת "ללמד על הכלל כולו יצא". רו. בפריט ו' לאישום הראשון נטען, כי ביום 20.6.04 סיכם סקא עם מוסא אבו-שחאדה על הספקת 150 גרם קוקאין. ואכן, בשיחה שניהל סקא עם מוסא בתאריך זה, בשעה 23:49 (שיחה 3667) שואל מוסא את סקא: "תגיד לי, איך קוראים לו, הזקן, אמר לי... אני לא יודע מה הוא רוצה מחר? מאה וחמישים או מאה? סקא בתגובה: "מאה ו.. מאה וחמישים דולר". בהתאם ל"מילון שיח הסמים" אשר הוזכר, משמעות המילה "דולר" היא סם מסוכן מסוג קוקאין. רז. וכן, בפריט ט"ז לאישום הראשון נטען, כי ביום 6.7.04 עדכן סקא את מוסא אבו שחאדה במצאי הסמים למכירה שברשות ארגונו, וכי באותו היום פנה אבו-חסירה למוסא בבקשה, כי יכין את הכמות הקבועה של הקוקאין למשלוח. השניים קבעו את מועד ההספקה למחרת היום. שיחה 5123 מיום זה, שעה 17:02 אכן מעלה כי אלה הם פני הדברים: "מוסא: מההוא איך קוראים לו? סקא: כן מוסא: כמה נשאר? סקא:מה? מוסא: כמה נשאר מההוא? סקא: שש מוסא: שש? סקא: כן מוסא: המבושל הכל נגמר? סקא: ההוא גמור נתנו לך, ההוא גמור. וההוא נשאר לך שש. מוסא: כמה בסך הכל ביחד נתת לי? סקא: יש לך עשרים ועוד עשרים ושלוש וחצי, ועוד שבע, אתמול נתתי לך ארבעים ושלוש וחצי ועוד שבע יש איתך. אתמול נתתי לך. מוסא: יעני, עכשיו נשאר רק השש והמאה חמישים האלה? סקא: חוץ מהמאה חמישים החדשים". הנה כי כן, מן השיחות עולה בבירור, כי בין סקא ובין אחרים מהארגונים נרקמים במועדים שונים עסקאות לאספקת סם. תשתית ראייתית זו מצטרפת לכלל המארג הראייתי בעניינו של סקא. רח. באשר לאמרותיה של סינא מוגרבי, אין להלום את טענתו של סקא לפיה אין או כמעט אין בעדות זו התייחסות אליו ואל מעשיו. בעדותה במשטרה (ת/541) מתייחסת מוגרבי בצורה מפורשת למעשיו של המערער במסגרת הארגון: "הייתי הרבה אצל הרבה אצל איבון בשכונה היכן שהיא גרה, והייתי רואה את סמי סקא וסמיר שורפי עם הפלאפונים, מקבלים טלפונים מאנשים שצריכים סמים והיו אומרים לאותם האנשים שהתקשרו אליהם, שיחכו ליד המכולת של השכונה שלהם... ראיתי שכל הזמן סמי או סמיר רצים כדי לתת לאנשים את הסמים ... אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן... העבודה של סמיר חאפז וסמי סקא היתה, אבל זה היה תקופה קצרה אולי חודשיים שלושה" (ת/541, עמ' 7). הנה, לפי עדותה של מוגרבי היה סמי סקא מעורב בקבלת הזמנות הסמים ובהפצתם. יש בהודעותיה של סינא כדי לקשור את המערער באופן ישיר וחד משמעי לארגון. סינא חזרה על הדברים מפורשות בהזדמנויות נוספות. כך למשל, בחקירה נוספת במשטרה, בעת זיהוי תמונות המעורבים בפרשה, התייחסה מוגרבי למעשי המערער וציינה מפורשות, כי עבד עם חאפז וסמיר במכירת הסמים (ת/525ד', עמ' 40); על תפקידו כמקשר בין שני הארגונים מלמדת העדות בת/520ד' בה מציינת סינא, כי סקא וחאפז היו לוקחים סמים מן הארגון מלוד ואף ניהלו מערכת התחשבנות ביניהם (שם, עמ' 16). תפקידו של סקא כמקשר עולה גם מעדויותיה בת/514ב', עמ' 39; ובת/518ב', עמ' 8, ובמקומות נוספים. ודוק: בכל העדויות הללו אין מדובר בעדות שמיעה אלא בעדות מכלי ראשון. סינא היתה, כאמור, מעורבת היטב ב"אימפריית הסחר" והכירה את הנפשות הפועלות כדבעי (דבר העולה עולה גם מזיהויו של סקא ושל שאר חברי הארגון, בת/525ד'). אכן, מעבר לעדות ישירה על מעורבות של סקא סיפרה סינא על שיחות בין איבון ומוחמד שורפי לגבי חלקו של סקא בפעולות הארגון, ואולם ליבת עדותה היא דברים שראתה במו עיניה ועליהם מתבססת הרשעת המערער. יוער, כי לפי עדותה של סינא ואף לפי טיעוניו של סקא בפנינו, תקופת חברותו בארגון השתרעה על פני זמן קצר. על כן אין לתמוה, כי התייחסות העדה אליו יחסית מצומצמת, וזאת בשל הזמן המועט יחסית שעבדו יחדיו. רט. באשר לטענת סקא לפיה פעל מתוך התמכרותו לסם ובשלה בלבד, ולא מתוך שייכות או הזדהות עם הארגון, אין להלום טענה זו. המערער מבקש לגזור גזירה שוה מאשר הוכרע בעניינו של זיאד מטר (הנאשם 10 בפסק הדין בבית המשפט המחוזי; להלן מטר) ואולם, שונים הם פני הדברים. סקא הורשע במעשים חמורים בהרבה מאלו שיוחסו למטר. מהאישומים עולה, כי סקא היה מעורב בארגון בצורה מעמיקה - הוא היה שותף לרכישות הסם, להעברתו ליפו ולקבלת התשלום, לחלוקת הסם למנות והיה ממנהלי מסגרת ההפצה. מעשיו של מטר, לעומת זאת, לא כללו רכישות, הסתכמו בהחזקת הסם וחלוקתו למנות והפצתו לאחר מכן למפיצים בשטח או מכירתם בעצמו ללקוחות. זאת ועוד, סקא גייס את רעייתו לארגון הפשיעה - דבר המעיד, מיניה וביה, שהיה מודע למבנה ארגוני בר-קיימא הזקוק לתגבורת כוח אדם. אל התמונה המצטיירת, לפיה ידע סקא שהוא חלק מארגון הפשיעה מיפו נוסיף, את היותו חוליה מקשרת מול הארגון מלוד, שהוא כזכור ספק הסמים של הארגון מיפו - קשר שלא התקיים במקרה של מטר; עובדה זו מצביעה אף היא על מודעות ונטילת חלק משמעותי במסגרות העברייניות. נוסיף, כי בגיוס רעייתו של סקא יש כדי לדחות את הטענה כאילו פעל אך ורק ממניעי התמכרות. בפרט כיון שלא קיבל סם בתמורה לשירותיה של רעייתו. נרקומן יכול להיות חלק מארגון פשיעה, השאלה דרכה יבחן בית המשפט שייכות זו היא על ידי בחינת תפקודו. במקרה דנא מן האמור מעלה עולה בבירור, כי סקא שימש בתפקיד מרכזי כחוליה מקשרת בין הארגונים. קשה להלום את הטענה שמדובר בדג רקק שעושה שירותים תמורת מנת סם. עוד נציין, כי בעוד מטר העיד בבית המשפט, הגם שעדותו לא נתקבלה בהיותה בלתי אמינה בעיני בית המשפט, ואילו סקא, שהאישומים נגדו, כאמור, היו חמורים יותר, תחילה לא העיד ולא התמודד עם הטענות נגדו כלל, דבר ששימש חיזוק לראיות נגדו. יוצא איפוא שהראיות שיוחסו לסקא נתקבלו כולן, והוא כשל בהתמודדות עמן, אף שעל ידי עדות בבית המשפט, יכול היה לנסות ולהפריכן. לבסוף נציין שחלקו של סקא המכיר היטב את הארגון ופועל בשמו עולה גם מעדותה של מוגרבי כאמור מעלה. מכל אלה עולה בבירור, כי סקא היה מודע היטב למסגרת הארגונית ופעל מתוכה ולשמה. ערעורו של סקא נדחה איפוא. ע"פ 3301/09 - סמיר שורפי רי. כנטען בסעיף 7 למבוא לכתב האישום, שימש סמיר פעיל בארגון היפואי. במסגרת תפקידו נהג להחזיק, לשקול ולחלק את הסם המסוכן להפצה במנות שנמסרו למכירה, תוך שניהל את מסגרת הפצת הסם ומכירתו באזור יפו. האישום השני מייחס לסמיר אישומים רבים של הפצת סם והחזקתו. סעיפים 47-39 לאישום השני מפרטים אירועים שונים המיוחסים לו, וכך, בין היתר: על פי הנטען בסעיף 39 לאישום השני, פעל סמיר לגייס חברים לארגון, ובין היתר גייס את עומר יתים. על פי הנטען בסעיף 40 לאישום השני, פיקח סמיר על עבודת מפיצי הסם, ביניהם מפיצים בשם שקיר ובודא. על פי הנטען בסעיפים 42-41 ובסעיף 45, בהזדמנויות רבות מכר סמיר סמים לצרכן עמנואל בן-ברוך ולצרכנית דניאלה גוטווין. על פי הנטען בסעיף 44 לאישום השני נשא סמיר, יחד עם נאשם נוסף, שלוש אריזות סמים, ואולם משהבחינו בניידת בילוש נטשו את הסמים וניסו להימלט מהזירה. על רקע האמור יוחסו לסמיר העבירות הבאות: היותו פעיל בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים - כל אלה בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה. ההליכים בעניינו של סמיר ריא. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 22.11.04 הוא יום המעצר, נגבתה הודעתו הראשונה של סמיר במשטרה (ת/931). סמיר סרב לחתום על טופס משטרתי לפיו הוזהר טרם חקירתו (להלן טופס האזהרה), בטענו כי אינו קשור לפרשה כלל, וכי הוא חף מפשע. סמיר ציין, כי הוא מכיר את בני משפחת שורפי ואת סמי סקא. הוא הכחיש היכרות עם בני משפחת אבו שחאדה. ביום 28.11.04 נגבתה הודעתו השניה (ת/1078), גם הפעם סירב סמיר לחתום על טופס האזהרה ועל ההודעה. סמיר הכחיש היכרות עם צרכן הסמים עמנואל בן ברוך ועם סינא מוגרבי, וסירב לומר האם הוא מכיר את מוסא אבו שחאדה. במענה לטענת החוקר לפיה מכר סמיר פעמים רבות סמים לבן ברוך, הכחיש סמיר את הדברים, והצהיר כי הוא נכון לעימות עמו. ביום 7.12.04 נגבתה מסמיר הודעה נוספת (ת/1064) בה הכחיש היכרות עם בני משפחת אבו שחאדה, עם עומר יתים ועם צרכני הסמים גוטווין, בן ברוך וקליגר. יוער, כי בכל חקירותיו, למעט ההכחשות שצוינו, סירב סמיר לשתף פעולה ושמר על זכות השתיקה. ביום 12.12.04 עומת המערער עם סינא מוגרבי. מוגרבי ציינה, כי היא מכירה היטב את סמיר, אשר בתגובה טען כי דבריה יביאו להחרבת ביתו. בהמשך, העידה סינא כי היכרות זו מבוססת על מספר פגישות רב, במקומות שונים. בתגובה לכך טען סמיר, שמוגרבי אינה דוברת אמת ואף גידף וחירף אותה בצורה בוטה. לשלמות התמונה יוער, כי סמיר סרב להעיד בבית המשפט. ריב. בבית המשפט המחוזי טענה המדינה, כי סמיר לא עשה דבר כדי להתמודד עם מכלול הראיות נגדו, המבוסס, בין היתר, על עדויות צרכני הסמים ועל היתקלויותיו בגורמי אכיפת החוק בתקופה הרלבנטית. נטען, כי תשובותיו המתחמקות ושתיקתו במשטרה, כמו גם סירובו להעיד בבית המשפט מחזקים את הראיות נגדו. עוד נטען, כי כל אותם אירועים בהם נתפסו סמים ברשותו, לרבות אירוע של העברת הסם יחד עם מוחמד שורפי לידי עומר יתים (סעיף 43 לאישום השני) מחזקים אף הם את מסד הראיות. כן נטען, כי סמיר התנהג כלפי עומר יתים ב"התנהגות מדיחה ומשבשת" וכי אף בכך יש כדי לתרום לחיזוק הראיות נגדו. נטען, כי סמיר זוהה על ידי צרכני הסמים (ובראשם בן ברוך) כמי שמכר להם את הסם, וכי הסברי בא כוחו אשר ניסה לתרץ את העניין בדרכים שונות אינם יכולים להיות תחליף לעדותו הישירה של סמיר עצמו בבית המשפט (ממנה נמנע, כאמור), ועל כן אין ליתן להם משקל. ריג. מנגד, טען סמיר כי אין לקבל את העדויות נגדו. נטען, כי עדותו של בן ברוך הושמה בפיו על ידי חוקריו, דבר הניכר היטב מהמלים בהן השתמש. עוד נטען, כי עמיר הוא צרכן סם ומכור לו, ואשר לכל היותר נטל סמים מפלוני והעבירם לאלמוני - הא ותו לא, ודאי שלא במסגרת ארגון פשיעה. ריד. בית המשפט הרשיע את סמיר בכל המיוחס לו. בית המשפט הדגיש, כי המערער לא ניסה כלל להתמודד עם האישומים הקשים שיוחסו לו בכתב האישום; ובייחוד, לא התמודד עם עדויות צרכני הסם - ובראשם בן ברוך. נקבע, כי הימנעותו של סמיר מעדות בבית המשפט מחזקת את הראיות נגדו. באשר לטענה לפיה מדובר אך בנרקומן אשר התעסק עם סמים במסגרת התמכרותו לסם, קבע בית המשפט כי מכלול הראיות נגדו מלמד על פעילות ענפה במסגרת הארגון, וכי מעשיו הפליליים נעשו במובהק במסגרת זו. כן צוין, כי אצל סמיר נתפסו סמים במספר מקרים במסגרת הפרשה. נקבע, כי חיזוק לראיות נגדו ניתן למצוא לא רק בהימנעותו מלהעיד בבית המשפט אלא גם בהתנהגותו במשטרה. לבסוף נקבע, כי מכלול הראיות מוכיח את האישומים נגדו. הערעור רטו. עיקר ערעורו של סמיר נסב על הרשעתו בחברות בארגון, והוא אינו חולק על הקביעה כי סחר בסמים. נטען, כי שתיקתו יכולה לכל היותר, לשמש חיזוק נגדו באשמה של סחר בסמים אך לא באשמה של חברות בארגון פשיעה, שכן אין הקבוצה עונה להגדרת "ארגון פשיעה". עוד נטען, כי סמיר נמנע מלהעיד בשל מצבו הנפשי הקשה – היותו נרקומן ומכור לסם, אשר מתקשה לנהל שיג ושיח כראוי. נוכח הדיון שנתקיים בשאלת ארגון הפשיעה נפנה לבחינת הטענות הפרטניות שהעלה: (1) באשר לעדותה של סינא מוגרבי נטען, כי עדותה בכל הנוגע למערער היא עדות שמיעה בלבד, וכי החיזוק שמצא בית המשפט לעדותה בדמות עסקת סמים שנעשתה בין מוסא אבו שחאדה לבין סוכן משטרתי אינה רלבנטית, שכן לא הוכח כל קשר ישיר בין מוסא לבין סמיר; (2) באשר לעדות עומר יתים, נטען כי דבריו נאמרו כדי לרצות את חוקריו. עוד נטען, כי סמיר לא "גייס" אותו לארגון אלא בסך הכל הציע לו משרה כנהג; (3) באשר לעדותו של עמנואל בן ברוך נטען, כי היא מוכיחה שמדובר בסחר בסמים בין שני אנשים אך לא בארגון פשיעה, הוא הדין לגבי עדות דניאלה גוטווין. רטז. מנגד טענה המדינה, כי עדויות העדים כולם נתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע לאחר התרשמות בלתי אמצעית כי הן מהימנות. משכך, נטען, אין לטענותיו של סמיר על מה שיסמכו. באשר לעדותו של עמנואל בן ברוך נאמר, כי אין סמיר טוען נגד עצם העדות אלא נגד המסקנה שגזר ממנה בית המשפט לפיה התקיים ארגון פשיעה. משכך, נטען, יש לקבל את עדותו באופן מלא. באשר לעדותו של יתים נטען, כי נקבע כממצא עובדתי שהדברים נאמרו על ידו באופן חופשי ומרצון, ולא הושמו בפיו על ידי חוקריו. נטען, שאין סמיר אלא משיג כנגד קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי. באשר לעדות סינא מוגרבי נטען, כי העדות ניתנה כחלק ממסכת אחת, ועל כן אין צורך להכשיר את עדותה בכל פעם מחדש ביחס לכל נאשם; וביחס לסמיר מתבססת עדותה על דברים שראתה באופן בלתי אמצעי, ואינם "עדות שמיעה". דיון והכרעה ריז. כאמור, מסד הראיות על בסיסו הורשע סמיר נסמך על נדבכים ראיתיים אלה: האזנות הסתר; הודעותיה של סינא מוגרבי; עדויות מפלילות נוספות, בראשן עדות עומר יתים ועדות בן ברוך; וראיות נוספות שנתקבלו בבית המשפט המחוזי. באשר לטענות סמיר הנוגעות לעצם קבלת אמרותיה של סינא מוגרבי, הרי הללו כבר נדונו בדיון בעניין חאפז ומוחמד שורפי ואכן אין צורך לשוב ולהידרש להן כאן, והוא הדין באשר לקבלת עדותו של עומר יתים. נותר כעת לדון בטענת סמיר לפיה לא היה מודע לכך שהוא פועל במסגרת ארגון פשיעה. ריח. נשוב ונציין, כי התמלילים והעדויות הרלבנטיים הוגשו גם לנו, ואנו סקרנו כל אחד מהם בצמוד לאישומים המתוארים בכתב האישום. לאחר שעשינו כן, באנו לכלל מסקנה, כי הקביעה לפיה סמיר ביצע את המיוחס לו בכל אחד מן האישומים שיוחסו לו בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה. מחמת מספרם הרב של האישומים, ומחמת הראיות הרבות שהוגשו להוכחתן, לא נתייחס, כאמור, פרטנית לכל אחד מן האישומים. עם זאת, לשם הבנה טובה יותר של קביעתנו הכללית ולמען סבר את הדעת, תובאנה להלן דוגמאות מספר של החומר הראייתי נגד סמיר. ריט. בפריט 40 לאישום השני נאמר, כי סמיר ניהל ופיקח על עבודת מפיצי הסמים מטעם הארגון ונהג לאסוף מהם את הכספים. בהודעתו במשטרה של עומר יתים מיום 22.11.04 עולה בבירור שאלה הם פני הדברים (ת/677): "הבעלים הם מוחמד, סמיר, חאפז ואנואר כאשר הבוס הוא מוחמד וחפאז. מוחמד וחאפז מביאים את הסמים לא יודע מאיפה... אחרי שהם מסיימים את ההכנות מוחמד וסמי עולים במירס מול סמיר וחאפז ואומרים להם שהאוכל או האבקה מוכנה. חאפז וסמיר ניגשים למוחמד או לסמי לוקחים מהם את המנות ומפיצים אותם... סמיר שורפי פנה אלי והציע לי לעבוד איתם וזה היה לפני חמישה חודשים. אמר לי 'תבוא ואל תעשה כלום, תהיה רק נהג'... סמיר שורפי היה מקבל את הסמים ומפיץ אותם, כאשר אני הייתי נוהג לו ברכב סובארו לבן. עאטף שורפי הוא גם 'ראש הממשלה' הוא אחד הבעלים שמכוון את המפיצים לאן ללכת ולמי למכור... הכי הרבה היינו אני וסמיר [מוכרים סמים] באזור שכונת התקווה אצל מישהי שאני לא מכיר כיוון שהייתי נשאר באוטו"... מן הדברים עולה בבירור תפקידו המשמעותי של סמיר; מדובר באדן ראייתי מוצק (לאחר שאמירתו של יתים התקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כאמור). "כלליות" העדות אינה מפחיתה מעוצמת הראיה, נזכיר כי הודעותיו של יתים במשטרה בהן עמד באופן ברור ומקיף על תפקידו של סמיר (העולה גם מת/678) שימשו יחד עם מארג ראיות רחב, ברור וקונקרטי להרשעתו של סמיר. רכ. מעורבותו הברורה של סמיר בארגון היפואי עולה בצורה מפורשת מן הראיות נגדו. כאמור בעדותו של יתים, סמיר הכיר היטב את הנפשות הפועלות, את המסגרת הארגונית, את מטרות הארגון ואת שיטות פעולתו; הוא לא שימש בתפקיד זוטר של "אחרון החיילים" אלא אחד ממנהלי מערך ההפצה, פיקח על עבודת המפיצים והיה בקשר עם ראשי הארגון. סמיר היה מודע כי הארגון זקוק לתגבורת כוח אדם, כי שיוכל להמשיך ולהתמיד בפעולותיו, בהכירו את המערכת לפני ולפנים, דבר המעיד שהצעת העבודה לעומר יתים איננה הצעת עבודה "תמימה", אלא להיפך - הצעת עבודה לאדם שנחזה בעיניו כמי שיכול למלא פונקציה נדרשת לקיומו של הארגון. מעורבותו הרבה של סמיר והיכרותו עם המנגנון הארגוני ניכרים היטב גם מהודעתה של סינא מוגרבי (ת/541): "הייתי הרבה אצל הרבה אצל איבון בשכונה היכן שהיא גרה, והייתי רואה את סמי סקא וסמיר שורפי עם הפלאפונים, מקבלים טלפונים מאנשים שצריכים סמים והיו אומרים לאותם האנשים שהתקשרו אליהם, שיחכו ליד המכולת של השכונה שלהם... ראיתי שכל הזמן סמי או סמיר רצים כדי לתת לאנשים את הסמים ... אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן... העבודה של סמיר חאפז וסמי סקא היתה, אבל זה היה תקופה קצרה אולי חודשיים שלושה" (ת/541, עמ' 7). נוסיף, כי מעורבותו עולה גם מעדויות נוספות של סינא, ובהן נציין, בין היתר את ת/525ד', עמ' 35; ת/540 ב', עמ' 68, וכן, מהאזנות הסתר. נציין גם, כי סמיר זוהה בודאות על ידי מוגרבי בזיהוי תמונות (ת/523); וכן על ידי בודא חוסיין (ת/581) אשר על תמונת סמיר אמר שהיה עובד בגינה [גן השניים ביפו - מוקד הפצת הסמים] יחד אתו במכירת הסמים. בודא היה מוסר לסמיר את הכסף שנתקבל ממכירת הסמים, אותו היה מעביר לחאפז שורפי. נוכח האמור, בדין נקבע כי סמיר אינו אך בגדר אדם תמים שלא היה מודע לארגון ולמבנהו, אלא אדם המשולב היטב בארגון והוא חלק מרקמת קיומו. רכא. מכאן גם שהעסקאות אשר נעשו מול עמנואל בן ברוך ודניאלה גוטווין שאותן אין סמיר מכחיש, נעשו תחת מטריית ארגון הפשיעה ונהנו מכוחה האיגבורי. סמיר בא מטעם ארגון הפשיעה ולשמו, ומשעה שנקבע כי היה חבר בו וכי ארגון כזה אכן התקיים, ברי שהעסקאות שנעשו תחת "קורת הגג" של הארגון הן עסקאות סמים במסגרת ארגון פשיעה, ובדין קבע כן בית המשפט המחוזי. ערעורו של סמיר נדחה איפוא. התייחסות פרטנית לערעורים השונים - הארגון מלוד ע"פ 3110/11 מוסא ושחאדה אבו שחאדה; ע"פ 3114/11 עומר אבו שחאדה העבירות והמעשים שיוחסו למערערים בכתב האישום רכב. כתב האישום משרטט על פני למעלה ממאתיים סעיפים את פעילותם של האחים עומר, מוסא ושחאדה אבו-שחאדה בסחר בסמים עם הארגון מיפו ועם אחרים, במסגרת ארגונית המכונה "ארגון הפשע מלוד". כתב האישום מתאר פעילות מאורגנת ושיטתית הכוללת רכישה, ייצור, החזקה, ואספקה של סמים מסוכנים מסוג קוקאין, הרואין, חשיש וטבליות אקסטזי (MDMA), באזור לוד ומחוצה לו. על פי הנטען, עומר ומוסא עמדו בראש ארגון הפשע מלוד והם שניהלו וכיוונו את פעילותו. שחאדה היה פעיל במסגרת הארגון, החזיק ברשותו סמים מסוכנים וסחר בהם. במסגרת פעילותו, נטען כי שחאדה הסתייע בקשריהם של עומר ומוסא עם לקוחות וספקים שונים, ואף קרה שנזקק להתערבותם. עוד נטען בכתב האישום, כי הנהגת הארגון נחלקה בין עומר ומוסא על פי תפקידים מוגדרים כלהלן: מוסא היה האיש האמון על הפעילות היומיומית לאספקת הסמים והוא שניהל את הקשר השוטף עם רוכשי הסמים, הספקים וה"מבשלים" (שעיבדו את הסם מסוג קוקאין). פעילות זו ביצע מוסא בדרך כלל מקיוסק שבבעלותו ברחוב הרצל בלוד, שם קיים פגישות עם אנשים בארגון ומשם קיים שיחות טלפון לתיאום הפעילות וניהולה. עומר היה האיש האמון על כספי הסחר בסמים והיה אחראי לניהולם ולהשקעתם. לשם כך, החזיק עומר במשרד להמרת כספים, והשקיע את כספי הארגון בנכסי נדל"ן, תוך שהוא עושה שימוש בשמם של אחיינו חליל אבו-שחאדה ואחותו נדרה שבתיני. בדרך זו פעל עומר לשם הלבנת כספי התמורה אשר נתקבלו עבור הסמים. בנוסף, בצורה ישירה ועקיפה סייע עומר למוסא בניהול השוטף של אספקת הסמים וניודם. שחאדה התגורר במהלך התקופה הרלבנטית ביפו וסחר בסמים עם ארגון הפשע מיפו. לצורך פעילות זו הסתייע שחאדה בארגון הפשע מלוד, אליו השתייך, ונעזר באחיו מוסא ועומר ובקשריהם אל מול לקוחות וספקים. רכג. האישום הראשון מוקדש לעסקאות שבוצעו אל מול ארגון הפשע מיפו. כפי שצוין בפתח הדברים, במועד לא ידוע אך לפחות מתחילת שנת 2004 חברו הארגונים מיפו ומלוד לשם ביצוע עסקאות להעברת סמים מסוכנים מארגון הפשע מלוד לידי ארגון הפשע מיפו. לשם אספקתו של הסם המסוכן, תואמו בין הארגונים הזמנות טלפוניות יומיומיות, נערכו מפגשי מסירה במקומות משתנים לצורך העברת הסם, ונוהלה מערכת התחשבנות שבמסגרתה הועברו תשלומים מארגון הפשע ביפו לידי ארגון הפשע מלוד. בנוסף, התקיימה מערכת של "בקרת איכות" שבמסגרתה העביר ארגון הפשע מיפו תלונות של צרכני הסם לארגון הפשע מלוד לשם בחינת התלונות ותיקונן. פעילותה של התאגדות זו מפורטת על פני 68 סעיפי אישום בעבירות של סחר בסמים. בין השאר, מתוארות עשרות פעולות של תיאום ואספקת סם מסוכן בין מוסא לחברי ארגון הפשיעה מיפו (סעיפים ב-סב, סד-סח), עומר נמצא שותף לפגישות שונות שנערכו לשם אספקת הסם עם חברי ארגון הפשיעה מיפו (סעיפים סא, סג) ומתוארת פעילות של מכירת סמים על ידי שחאדה למוחמד שורפי (סעיפים א-ב). על מעורבותם בהתאגדות זו, יוחסו לעומר, מוסא ושחאדה עבירות של פעילות בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, ועבירות של סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (עבירות מרובות) לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. רכד. האישום השלישי מוקדש לפעילות הארגונית שבוצעה בין חברי הארגון מלוד, ולעסקאות סמים שבוצעו מול אחרים שאינם נמנים על ארגון הפשע מיפו. על פני 139 סעיפים המבוססים בעיקר על תמלילי האזנות סתר, מתארת המדינה מערכת מאורגנת לייצור ולהפצת סמים מסוכנים על בסיס יומיומי, שבמסגרתה פועלים ספקים קבועים האחראים לספק את הסם לארגון מלוד, "מבשלים" האחראים לעבד את הסם ולחלקו למנות, וברקע כל אלה מערכת בקרת איכות והעברת תלונות של צרכנים אל יצרני הסם. סעיף 66א מבוסס על עסקה שנעשתה על פני מספר פגישות בין מוסא לסוכן סמוי שהופעל על ידי המשטרה. לפי הנטען, ביום 21.6.04 הבטיח מוסא לספק לסוכן המשטרתי דוגמת סם מסוג קוקאין. בהמשך, בתאריך 30.6.04 מסר מוסא לסוכן שקית שהכילה 1.5442 גרם נטו סם מסוג קוקאין. ביום 1.7.04, לאחר סיכום טלפוני בין השניים, מכר מוסא לסוכן המשטרתי 48.76 גרם נטו סם מסוג קוקאין,ותמורתו שילם הסוכן למוסא 13,500 ₪ במזומן. העסקה בוצעה בתוך הקיוסק של מוסא. כפי שעולה מהאמור באישום השלישי, מוסא ניצח על המערכת והוא שימש צומת קריטי לקבלת הזמנות סמים מצרכנים, שליחת הזמנות סמים אל ספקים, ותיווך בין צרכנים לספקים אחרים. בשל מעורבותם בפעילות זו יוחסו לעומר, מוסא ושחאדה עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (עבירות מרובות) לפי סעיפים 7(א) ביחד עם 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני הפשיעה; ועבירות של ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (עבירות מרובות) לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני הפשיעה (בכתב האישום נכתב בטעות עבירות על סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים שעניינם בהחזקת סם, אולם ברור כי מדובר בטעות קולמוס הואיל וכותרת סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים נכתבה כלשונה, בעוד המספרים הועתקו מהוראת החיקוק הקודמת). עבירות של סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (עבירות מרובות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני הפשיעה. רכה. האישום הרביעי מוקדש להלבנת ההון שהתקבל מעסקאות הסמים של ארגון הפשע מלוד. על אף שעיקר הערעורים בענייננו אינם נוגעים לחלק זה של כתב האישום, רואים אנו להביאו כאן בתמצית שבתמצית, שכן יש בו להשלים את התמונה לגבי דפוס הפעולה של ארגון הפשע מלוד ולשרטט במלואו את הנטען בכתב האישום. על פי הנטען – וכפי שהוכח בבית משפט קמא – הכספים שהתקבלו מעסקאות הסמים של ארגון הפשע מלוד הועברו לעומר, שהיה אמון על הלבנת רווחי הארגון. עובר למועד הרלוונטי, במהלך השנים 2002-2001, שכר עומר חנות לשירותי מטבע בעיר לוד (להלן: "ה-Change"). כדי לרשום את ה-Change אצל רשם שירותי המטבע במשרד האוצר, העביר עומר את כל מניותיו בחברה שניהלה את ה-Change לאחיינו חליל ללא תמורה, זאת כדי לקבל במרמה את אישורו של הרשם. ואכן, רשם שירותי המטבע אישר את הרישום, ומאז עסק עומר בהמרת מטבע ובניכיון שיקים ב-Change. על פי כתב האישום, במהלך שנת 2004, רכש עומר ברווחי הארגון, נכסים שונים בידיעה שהם מהוים רכוש אסור, ובכוונה להסתיר את מקורם ואת בעלי הזכויות בהם. בין השאר, נרכשו חנות ב"מגדל קיסר" בלוד, שתי חלקות קרקע ושני כלי רכב, אחד מהם בסיוע שחאדה. מן המתואר עולה כי עומר נעזר אף באנשים נוספים, ביניהם אחותו נדרה שבתיני ואחיינו חליל, כדי לרכוש קרקעות ולהסתיר את זהותו כבעל הזכויות בהן. על פעילותו להלבנת הכספים שנתקבלו מעסקאות הסמים של הארגון, הואשם עומר בעבירות הלבנת הון (עבירות מרובות) לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; עשיית פעולה ברכוש אסור (עבירות מרובות) לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; עיסוק במתן שירותי מטבע ללא רישום לפי סעיף 11יב(א) לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; וקבלת דבר במרמה – לפי סעיף 415 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. שחאדה הואשם בעשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. עיקרי הכרעת הדין העוסקים במוסא, עומר ושחאדה רכו. בית המשפט המחוזי הרשיע את מוסא, עומר ושחאדה בכל האישומים המיוחסים להם בכתב האישום, למעט זיכוי חלקי של עומר מהאישומים המיוחסים לו באישום הרביעי וזיכוי מלא של שחאדה מהאישומים המיוחסים לו באישום זה. ראיות התביעה התבססו על מספר נדבכים: האזנות הסתר; הודעותיה של סינא מוגרבי במשטרה; עדויות מעורבים נוספים בארגון ומחוצה לו; וראיות חפציות שונות שנתפסו בקיוסק וב-Change. באשר למוסא, הרשעתו מבוססת גם על עדותו של הסוכן הסמוי. רכז. האזנות הסתר שבוצעו מיום 4.5.04 ועד סמוך למעצרם של הנאשמים בפרשה ביום 22.11.04, מהוות אדן מרכזי במסכת הראיות שהובילה להרשעת המערערים. ההאזנות בוצעו למספר טלפונים, ביניהם לקיוסק של מוחמד שורפי ברחוב בן יהודה בתל-אביב ולביתה של סינא מוגרבי ברחוב למרטין ביפו. עיקר השיחות הנוגעות למערערים הוקלטו בהאזנות שבוצעו לטלפון המותקן בקיוסק של מוסא ברחוב הרצל בלוד ול-Change שבניהולו של עומר. במסגרת האישום הראשון אנו מוצאים 68 סעיפים המבוססים באופן ישיר על למעלה מ-350 שיחות. האישום השלישי, כולל 139 סעיפים המבוססים באופן ישיר על למעלה מ-330 שיחות. בנוסף, הוצגו לבית המשפט אלפי תמלילים של שיחות בהם נפרשת בפני הקורא מסכת הפעילות הארגונית של הארגון מלוד, תדירות המפגשים עם ארגון הפשע מיפו והיקף הסחר שנערך עמו. בין השאר, יש בשיחות אינדיקציות החופפות לאמרותיה של סינא מוגרבי ומהוות ראיות לחיזוקן. יוצאת דופן בעניין זה היא ההקלטה עליה מבוסס סעיף 66א לאישום השלישי שהוסף בכתב האישום המתוקן. על פי הנטען, ביום 21.6.04 קיבל הסוכן המשטרתי הסמוי הבטחה ממוסא לספק לו סם, לאחר שבאותו יום הגיע הסוכן, בהכוונת מפעילו, סמוך לשעה 20:00 כשעל גופו מכשיר הקלטה. בהקלטת שיחה זו נשמע בן שיחו של הסוכן אומר "אני יבדוק מתי אני עם קרח". לאחר מכן, ביום 30.6.04, הגיע הסוכן לקיוסק על מנת לקבל את דוגמת הסם אך הפעם ללא מכשיר הקלטה בשל חשדו של מוסא. מפעיליו של הסוכן תיצפתו על הקיוסק וראו את הסוכן בכניסתו וביציאתו מהקיוסק. במהלך פרשה זו הוקלטו שתי שיחות יוצאות ממוסא אל הסוכן (שיחות 4576 ו-4574). לבסוף, ביום 1.7.04, היום בו בוצעה עסקת הסמים בין מוסא לבין הסוכן, נקלטו שתי שיחות יוצאות מקו הטלפון של הקיוסק בהן התקשר מוסא לסוכן וביקש ממנו להגיע מוקדם ככל האפשר (שיחות 4675 ו-4677), ועוד שיחה אחת מהטלפון המותקן בקיוסק בו התקשר מוסא לסוכן והלה אמר שיגיע תוך רבע שעה. באותה פגישה נמסרה לסוכן כמות של 48.76 גרם של סם מסוג קוקאין. העסקאות בין הסוכן למוסא היו חלק מעסקאות מבחן בהן בחנה המשטרה את יכולותיו של הסוכן. במהלך הפרשה בבית משפט קמא סירב הסוכן להעיד כנגד מוסא, מאחר שלטענתו מדובר בעסקאות שאינן כלולות בהסכם שנכרת עמו. אולם, לאחר שהובהר לו שעליו להעיד, מסר הסוכן את עדותו וזו נתקבלה על בית משפט קמא, אשר קבע כי המדינה הוכיחה מעבר לספק סביר את הנטען בסעיף 66א לכתב האישום. רכח. טענותיהם של הנאשמים בבית המשפט המחוזי – בנוגע להאזנות הסתר – התמקדו בחוקיות ההיתרים שניתנו לביצוען; קבילותן ומשקלן הראייתי; מהימנות הליך הזיהוי הקולי; והפרשנות שניתנה לתוכנן. בין השאר, נטען כי ההאזנה לטלפון בקיוסק של מוסא פסולה מעיקרה בהיות הטלפון בשימוש ציבורי, עובדה הפוגמת במהימנות הזיהוי של הדוברים. עוד נטען כנגד הליך זיהוי הדוברים בשיחות על ידי המתמללים. כך, טען מוסא כי אינו מזהה את קולו, והכחיש כי כינויו מעת לעת היה "ערביד". הוא אף הכחיש כי הוא הדובר בשיחות שנערכו עם עומר (שיחות 11084 ו-11191), אף שלטענת המדינה עומר עצמו אישר כי השיחות נערכו עם מוסא. כמו כן, מוסא לא ידע להסביר מיהו אותו גורם המופיע בשיחות ומזדהה בשם "מוסא", אם כי אישר כי לא עבד בקיוסק אדם אחר בשם זה. מוסא אף לא ידע להסביר כיצד יצאו מהטלפון בקיוסק שיחות לאנשים כמו עומר יתים, סאמר אבו עמארה, סמיר שורפי, עאטף שורפי, סמי אבו חסירא וסמי סקא, שהדובר בהן מצד אחד הוא "מוסא", כל זאת, אף שלטענתו לא הכיר אנשים אלה עד למועד מעצרו. ואילו שחאדה טען כי בשיחות בהן מופיע השם "שחאדה", לא מדובר בו ויש "מיליון אנשים שקוראים להם שחאדה". שחאדה אף הכחיש כי הכינוי "אל שיחרי", המופיע מספר פעמים בתמלילי האזנות הסתר ובחקירות המשטרה, מתייחס אליו. בעניין זה הופנה שחאדה להודעתו של יוסף אלהוזייל (ת/1145), במהלכה הטיח החוקר באלהוזייל: "אם אגיד לך ששיחרי פתח עליך..." וזה הגיב: "לא יכול להיות, הוא שקרן" ולשאלה למי התכוון השיב אלהוזייל: "שחאדה, שחאדה". למרות זאת, חזר שחאדה והכחיש כי יוסף אלהוזייל כינה אותו כך. טענות רבות עלו גם כנגד הפרשנות הכללית שניתנה למונחים שונים שהוזכרו בשיחות וכנגד הקביעה כי מדובר בעסקאות סמים. למשל, בבית המשפט השמיעה התביעה למוסא מספר שיחות שנערכו, לטענתה, בינו לבין עומר (1806), לחאפז שורפי (6456), ולמוחמד שורפי (1812 ו-2601), ובהן מסר מוסא כי ברשותו "100 דולר מבושל", "300 דולר", ומונחים שונים שכבר נקבע כי משמשים כסות למונחים מעולם הסמים, כמו למשל "אבקה", "גרעינים", "שלט", "גלגלים", "דיסקים", "שוקולד", "תמונה" ו-"גרמים". תגובתו של מוסא לשיחות אלו הסתכמה בטענה שאינו זוכר אותן ואין לו מושג מה פירוש המונחים המוזכרים בהן. כך גם עומר, שלשאלה מה פירוש המושג "בישול", השיב כי היה נוהג להביא אוכל למוסא שהיה מתקשר בערבים ושואל כל אחד מה הוא בישל. בהתייחס לשיחות נוספות (13769, 8698 ו-958) טען כי איננו יודע מה פירוש "דולרים" ו-"טיגון דולרים". עומר לא הכחיש כי בשיחה מספר 1806 הוא נשמע מבקש מאחיו מוסא את מספר הטלפון של מוחמד שורפי, אך לא ידע למה התכוון מוסא כשאמר לו "100 דולר מבושל". בכלל, טען עומר כי מעולם לא קיבל ממשפחת שורפי כספים בתמורה לסמים, אך ציין כי "יש את ה'קח והתן' בינינו, אבל בעניין חברותי". כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את הטענות הכלליות כנגד קבילותן של האזנות הסתר ומעמדן הראייתי, ואימץ את הפרשנות שהעניקה המדינה למונחים שונים שנאמרו בהן. כאמור, עמדנו על הטענות הללו ודחינו אותן אחת לאחת. רכט. לגבי עדותה של סינא מוגרבי, לא נרחיב יתר על המידה שכן נושא אמרותיה ועדותה של סינא כבר הובא בפסק דין זה בהרחבה (וראו בפרט בדיון בעניינם של חאפז ומוחמד שורפי). די אם נזכיר, כי סינא היתה חלק מארגון הפשיעה מיפו, אך אמרותיה היוו בסיס גם להרשעת אנשי ארגון הפשיעה מלוד. בין השאר, פירטה סינא שיטות שונות בהן התבצעו עסקאות להעברת הסם, ואף הובילה את החוקרים למקומות המפגש ששימשו לביצוע העסקאות, כמו הקיוסק של מוסא, בתיהם של עומר ושחאדה, ומקומות שונים כמו מאפיית אנג'ל, פרדס שניר ובית החולים וולפסון בחולון. סינא אף העידה על תדירות עסקאות הסמים שהתבצעו בין שני הארגונים, ומדבריה ניתן ללמוד על דפוס הפעולה וההיררכיה בארגון הפשע מלוד, על ההתחשבנות הכספית שנערכה בין שני הארגונים ועל ה"ערבות ההדדית" ששררה ביניהם במקרה של מחסור במלאי סמים. אמרותיה של סינא סיפקו לא אחת פרטים משלימים ואף מצליבים לראיות שעלו מהאזנות הסתר, ואף סייעו בפיצוח מונחים שונים ב"מילון שיח הסמים". כך, העידה סינא כי שאלה את איבון שורפי למשמעותו של המונח "200 דולר", וזו ענתה לה כי מדובר בכמות של סם וכי "הם לא רוצים לדבר בטלפון בצורה כזאת שיבינו אך הם בעצמם כבר מבינים" (ת/561א). רל. מחלוקת נתגלעה לגבי זיהויים של המערערים בידי סינא. במהלך החקירה הוצגו לסינא תמונות של כל הנאשמים בפרשה. לגבי מוסא ושחאדה, התקשתה סינא לזהותם ולא הייתה בטוחה במי משלושת האחים מדובר, אם כי ידעה לומר שמדובר באחד משלושת האחים אבו-שחאדה. במהלך חקירתה של סינא נערכו עימותים בינה לבין המערערים, אך לטענתם אין להסיק מכך דבר לגבי זיהוים, באשר החוקר הזדרז ופנה לנחקרים בשמם, עוד בטרם היה סיפק בידיה של סינא לזהותם בעצמה. במהלך העימותים הכחישו השלושה כל היכרות קודמת עם סינא. מעדותה של סינא עולה כי אף שעבדה רבות מול המערערים, לצידו של מוחמד שורפי, נשמר מרחק מסוים בינם לבינה. לגבי עומר התבטאה סינא כי היחסים ביניהם היו של "שלום שלום", אף שציינה כי התארחה בביתו במסגרת עסקת סמים. לגבי שחאדה אמרה סינא כי למעשה נפגשו שלוש פעמים בלבד. סינא אף מעידה כי "מוחמד תמיד שמר מרחק ביני לבין משפחת אבו-שחאדה". עם זאת, היא מוסיפה כי "בשנת 2004 הייתי לפחות 200 פעם אצל משפחת אבו-שחאדה" (ת/561א, עמ' 4). רלא. בית משפט קמא הקדיש חלק ניכר מפסק דינו לשאלת מהימנותה של סינא, ולא בכדי. כזכור, סינא הוכרזה כעדה עוינת לאחר שבעדותה בבית המשפט התכחשה לאמרותיה במשטרה, בטענה כי אינה זוכרת דבר, וכי ביקשה לנקום במוחמד ואיבון שורפי. בית משפט קמא קבע כי יש להעדיף את אמרותיה של סינא על פני עדותה בבית המשפט, ולקבלן כראיות מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. בין השאר, נקבע כי את אמרותיה במשטרה מסרה סינא מרצונה החופשי ומיוזמתה (ת/511 ו-ת/512), ורק לאחר מכן, במקביל למסכת איומים ולחצים כנגדה וכנגד בני משפחתה, חל השינוי בעמדתה שהגיע לבסוף להפרת הסכם עד המדינה ושינוי גירסתה. נדגיש כי רוב הפרטים בעניינם של המערערים נמסרו על ידי סינא רק לאחר שנחתם עמה הסכם עד המדינה, ובשל כך נדרשה להם תוספת ראייתית של "סיוע". זאת, להבדיל מפרטים שמסרה עובר לחתימה על ההסכם אשר להם נדרשה תוספת ראייתית של "חיזוק" בלבד. בית משפט קמא קבע, כי אין צורך בסיוע לכל פרט ופרט מהאמור באמרותיה של סינא אלא לחלקים עיקריים של מכלול עדותה, ומצא כי האזנות הסתר והעדויות הנוספות ממלאות אחר דרישת הסיוע לגבי אמרותיה של סינא שנמסרו לאחר חתימת הסכם עד המדינה. רלב. בנוסף להאזנות הסתר ולעדותה של סינא מוגרבי, התבססה התביעה על ראיות חפציות שונות שנתפסו בעת מעצרם של המערערים. בין השאר, נמצאו בקיוסק של מוסא יומן ופתקים עם מספרי טלפון של אנשי הארגון מלוד ומיפו, סכום כסף מזומן, כדורי סם "חגיגת" ואבקת סודה שעל פי החשד שימשה לעיבוד קוקאין לקראק. במשרד ה- Changeשל עומר נתפסה מחברת עם שמות אנשים שונים, ביניהם שמותיהם של נאשמים נוספים בפרשה, וליד השמות רשומים סכומי כסף. כמו כן נתפס פנקס טלפונים ובו שמות ומספרי טלפון של מעורבים נוספים ומסמכים שונים, כמו תעודות ביטוח לאופנוע ורישיון לרכב וכן אישורי רישום לשינוי בעלות של כלי רכב אלה, כולם על שמו של אחמד דבור. בבית המשפט המחוזי הכחישו מוסא ועומר כי החפצים שנתפסו בקיוסק וב- Changeשייכים להם אך לא השכילו לתת כל הסבר אחר. בבית המשפט הציגה המדינה בפני עומר מחברת ופנקס טלפונים שנתפסו ב-Change ובהם הופיעו חישובים כספיים הנוגעים לאחמד דבור, מוסא אבו-שחאדה, סעיד זייתון ועיזו ג'עסוס. עומר טען כי המחברת אינה שלו, וכי אין לו כל קשרים עסקיים עם אנשים אלה. בפנקס הטלפונים הופיעו שמות אחרים, ביניהם של מוחמד ואיבון שורפי. עומר הודה כי הוא מכיר חלק מהאנשים הללו, אך סירב לאשר כי מדובר בפנקס שלו. רלג. על בסיס ראיות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה הוכיחה למעלה מספק סביר את הנטען בכתב האישום. לגבי מוסא - נדחו טענותיו כנגד קבילות אמרותיה של סינא; קבילותן של האזנות הסתר והליך זיהוי הקולות; מחדלי חקירה שונים בנוגע לפרשת הסוכן הסמוי; רישום התצפיות על הקיוסק שבבעלותו; וטענות לגבי פרשנות המונחים ב"מילון שיח הסמים". נקבע כי אין ספק שתמלילי השיחות משקפים ביצוע עסקאות סמים בהיקף נרחב על בסיס יומיומי, ולמוסא לא היה כל הסבר מניח את הדעת באשר לשיחות אלו. עוד נקבע, כי מוסא היה הציר המרכזי של פעילות הארגון, ובאמצעות הטלפון בקיוסק שבבעלותו נעשה חלק ניכר מן התיאומים הנדרשים לביצוע העסקאות. בית המשפט לא נתן אמון בגרסתו של מוסא ובהכחשותיו כי אינו נמנה על הדוברים בשיחות נשוא האזנות הסתר, וכן להסבריו לגבי סכומי הכסף הגבוהים שנמצאו אצלו בקיוסק ומקורם. אשר למונחים בהם השתמשו הדוברים בשיחות הטלפון, נקבע כי מדובר בקודים המשמשים עברייני סמים אשר מבקשים להסוות את פעילותם הפלילית. כן נדחו טענותיו של מוסא למחדלי חקירה שונים, ונקבע כי גם אם במהלך חקירה ארוכה וסבוכה מעין זו נעשו מספר טעויות, אין מדובר בטעויות שיש בהן כדי להביא לזיכויו של מוסא. סיכומו של דבר קבע בית המשפט קמא, כי מוסא היה מעורב בלמעלה מכ-200 עסקאות סמים שונות בהיותו ראש ארגון הפשיעה מלוד. רלד. לגבי עומר – נדחו טענותיו כנגד קבילות עדותה של סינא מוגרבי; משקלן הראייתי של הראיות החפציות שנתפסו בביתו; והפרשנות שניתנה למונחים ב"מילון שיח הסמים". נקבע כי ממכלול השיחות עולה, שמדובר בביצוע עסקאות של סחר בסמים הן עם ארגון הפשע מיפו כאמור באישום הראשון, והן עם אחרים, כמתואר באישום השלישי. מהשיחות עולה, כי לעומר היה מעמד בכיר בביצוע עסקאות הסמים ויש לו חלק מרכזי בטיפול בכספים פרי אותן עסקאות. בית המשפט דחה את טענותיו של עומר כי השיחות יכולות להתפרש כשיח תמים, באשר תמלילי השיחות יוצרים מארג המצביע על כך שמדובר ב"שיח סמים" בין שותפים לעסקאות סמים. פרשנות זו מתחזקת במידה רבה למשמע עדותה של סינא מוגרבי. בית משפט קמא קבע, כי אינו נותן אמון בהכחשותיו של עומר בבית המשפט, כגון הכחשתו כי נהג לכנות את חאפז שורפי "חתיאר" (זקן) או הכחשתו כי נהג לכנות את אחיו מוסא "ערביד". לגבי האישומים בהלבנת הון, זוכה עומר מחמת הספק בכל הקשור לרכישת הקרקעות והזמנת הרכבים, והורשע בגין רכישת החנות ב"מגדלי קיסר" בלבד. עומר נמצא כמי שעמד בראש ארגון הפשיעה ביחד עם אחיו מוסא והיה אמון על הצד הכספי, אף שגם היה מעורב במספר לא מבוטל של עסקאות סמים. רלה. לגבי שחאדה - בית משפט קמא דחה טענתו של שחאדה כי אין במסכת הראיות כדי לגבש תשתית ראיתית מספיקה להרשעתו בסחר בסמים, והשתית הרשעתו על האזנות הסתר; עדותה של סינא מוגרבי; וחוסר המהימנות של שחאדה שעדותו הייתה "מתחמקת ומיתממת". נקבע כי יש בשתיקותיו של שחאדה במהלך חקירותיו במשטרה ובמהלך העימות עם סינא מוגרבי, כדי לחזק את ראיות התביעה, ואין לקבל את טענתו כי עשה זאת בעצת סניגורו. בית משפט קמא מצא את שחאדה אשם בכל האישומים המיוחסים לו בכתב האישום, למעט האישום הרביעי ממנו זוכה. נקבע כי שחאדה היה "פעיל" במסגרת ארגון הפשיעה מלוד. הערעורים רלו. עמדנו על שורה של טענות שהועלו על ידי כל אחד מהמערערים לגבי עצם הגדרת פעילותם כפעילות במסגרת ארגון פשיעה; הפרשנות הכללית שהעניקה המדינה למונחים השונים ב"מילון שיח הסמים" ופיצוחם; קבילות הצוים שניתנו להאזנות הסתר; והליך זיהוי הדוברים בשיחות. לצד סוגיות אלה, הלינו המערערים על כך שבית משפט קמא נמנע מבחינת השיחות באופן פרטני, ולא בחן כל אחת ואחת מהשיחות. המערערים טענו לפרשנות שגויה של תמלילי שיחות או לשיחות שאינן מגבשות כל עילה להרשעה; לסתירות שונות בהודעותיה של סינא מוגרבי; ולשגיאות בכותרות האישום בעבירות ספציפיות. נתייחס להלן לטענות הפרטניות שהעלו המערערים בערעוריהם. ע"פ 3110/09 – ערעורו של מוסא רלז. את טענותיו הפרטניות של מוסא ניתן לאגד ולסווג לארבעה מישורים; הגדרתו של מוסא כמי שעמד בראש ארגון הפשיעה מלוד; טענות לשגיאות בכותרות העבירות וסעיפי העבירות בהן הואשם; טענות לשגיאות וסתירות בהליך הזיהוי, בדו"חות העיקוב ובתמלילים; טענות לשגיאות בפרשנות תמלילי שיחות ספציפיות. נעמוד להלן על טענות אלה. מוסא כראש ארגון פשיעה רלח. לטענתו של מוסא, אין לראותו כמי שעמד בראש הארגון, באשר ראש ארגון פשיעה אמור להיות מרוחק מהפעילות בשטח ולעסוק בתכנון מדיניות הארגון ובגריפת הרווחים. ואילו מכתב האישום עולה, כי מוסא עסק בעצמו בכל ההיבטים של הפעילות בשטח, לרבות קבלת הזמנות, אספקת הסם לצרכנים, ועיבוד של הסם עצמו. לפיכך אין לראותו כמי שעמד בראש ארגון הפשיעה. רלט. אכן, צמרת ארגון הפשיעה הומשלה בפסיקה לתמנון רב-זרועות, המבצע את המעשים ב"שלט רחוק" ממקום מושבו על ידי הפעלת חברי הארגון (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)- פסקה 32 לפסק דינו של השופט לוי). לפי תפיסה זו, ראש הארגון הוא מי ש"הוגה במוחו עבירות שונות או מאמץ אותן, והוא מניע אותן על ידי העברת פקודות מדוקדקות לביצוען במורד ההירארכיה הארגונית שבראשה הוא עומד. עבריין-העל אינו מבצע את העבירות במו ידיו, אך הוא מורה על ביצוען ומנצח על חלוקת התפקידים בין הפעילים המבצעים" (שחר אלדר כלי אדם: שימוש בבני אדם לביצוע עבירות והנהגת ארגוני פשיעה 75 (2009) (להלן אלדר)). במקרה שבפנינו, נטען בכתב האישום וכך עולה גם מהאזנות הסתר והעדויות השונות, כי מוסא עצמו עסק בפעילות בשטח לרבות הזמנות טלפוניות של הסמים, העברתם לאחרים, תיאום עסקאות וקבלת תלונות של צרכנים. אלא שאין בכך כדי להוציא את מוסא מגדר מי שעמד בראש הארגון. מחומר הראיות עולה כי הקיוסק של מוסא ברחוב הרצל היה מרכז העצבים של פעילות ארגון הפשע מלוד. משם קיים מוסא קשר מתמיד עם בשלני הסם, צרכני הסם וספקי הסם של הארגון, ומשם תיאם הזמנות של סם לצרכי הארגון והעברות של סם לארגון הפשע מיפו ולאחרים. מהאזנות הסתר עולה שפעמים רבות ניהל מוסא פעילות זו מרחוק, תוך שהוא פוקד על אנשים שונים לבצע משלוחי סמים לאחרים, מנחה אותם כמה כסף לגבות בעבור המשלוחים ומורה להם להביאו אליו, כל זאת, מבלי שהוא מעורב פיזית בפעילות עצמה (כעולה למשל משיחות 5579, 6009, 11707, 11747, 14268, 51107, 15068, 15035, 14374, 14759). מכאן, שמעורבותו של מוסא במסגרת הארגונית הייתה דואלית. מחד, הוא ביצע עבירות "בשלט רחוק" כתמנון רב-זרועות, ומאידך, היה מעורב בביצוע עבירות בפועל. לדידנו, המעורבות בפועל בביצוע העבירות, אינה שוללת את מעמדו כראש ארגון פשיעה. ראש ארגון פשיעה אינו בהכרח מי שפועל בסביבה סטרילית המנותקת מאנשי השטח ופעילי הארגון, ויש הגורסים כי תפיסה של ניתוק טהור בין ראש הארגון לפעיליו אינה מעוגנת עוד במציאות. לפי אלדר, "נראה, כי מידת השליטה והמודעות המאפיינת את המנהיגים של ארגוני פשיעה הינה מקיפה פחות מכפי שגורסת התפיסה הרווחת" (עמ' 76) ובהמשך, "חרף כל המאמצים לעתים בהבניית הפרוצדורות של עבודת הארגון (הירארכיות, סמכויות, כללי עבודה), הפרוצדורות הפורמליות לעולם לא יסדירו באופן בלעדי את ההתנהגות של חברי הארגון ואת האינטראקציות ביניהם" (עמ' 77). לכך יש להוסיף כי כמו מפקד בהיררכיה צבאית, גם ראש הארגון עשוי ליתן "דוגמה אישית" ולהיות מעורב בביצוע העבירה עצמה, ולא יהא בכך כדי להפחית ממעמדו כראש הארגון. ובקיצור, מעורבותו של מוסא בפעילות הסחר בסמים עצמה אינה מפחיתה ממעמדו כמי שכיון את הפעילות והיה מופקד על ניהולה. אחת מתכליותיו של חוק מאבק בארגוני פשיעה היא לאפשר את הרשעתו של "המושך בחוטים", של מי שניהל וכיון את פעילותו של הארגון "מלמעלה" והפעיל את אנשיו מבלי "ללכלך את ידיו" ברמת הביצוע בשטח. קשה להלום, כי דווקא מאחר שאדם היה מעורב אישית בביצוע העבירות, יהא בכך כדי לחלץ אותו ממעמד של ראש ארגון פשיעה. אף בפרשת זוארץ, המעורבות הפיזית לא שללה הגדרת אדם כראש ארגון פשיעה, נקבע שם: "אכן, בניגוד למודלים שנקבעו במקומות אחרים, לא הסתפק אבוטבול בעמידה בראש הארגון ולעתים הצטרף כמבצע, אולם מעמדו הבכיר בעיני חבריו כלל לא היה מוטל בספק" (פרשת זוארץ, פסקה 72 לפסק דינו של השופט לוי). רמ. על מעמדו של מוסא בארגון ניתן ללמוד גם מחילופי הדברים בהאזנות הסתר. למשל, בשיחה 9097, מתלונן חאפז שורפי על מחסור ב"אוכל" ומוסא מרגיע אותו: "אני מבין, מהבוקר אני מתקשר ומלחיץ את האנשים ובעזרת השם יהיה בסדר". בשיחה אחרת ביניהם מקבל מוסא תלונות על אדם אחר ואומר לחאפז "אני רוצה שילמד" וחאפז עונה לו "אתה באמת צריך להעמיד אותו במקום אתה מבין". כך גם בשיחות עם אנשיו, כמו למשל בשיחה 13204 בה פונה עיזו ג'עסוס אל מוסא ואומר "אנחנו רוצים שתהיה מרוצה מאיתנו", או בשיחה 1085 בה מורה מוסא לסוהיל להביא דוגמת סם ממישהו אחר ומוסיף "קח ממנו 100 שקל, תבזבז על עצמך". הרטוריקה של מי שמפעיל ומנהיג את האנשים עוברת כחוט השני בשיחותיו של מוסא עם אנשי הארגון מיפו ועם אחרים, וניתן ללמוד ממנה על מעמדו הבלתי מעורער של מוסא ולא ניתן להצביע על מישהו בכיר הימנו בארגון. סיכומו של דבר, יש לדחות טענתו של מוסא כי עצם השתתפותו בביצוע העבירות בפועל שוללת את מעמדו כראש הארגון. כותרות העבירות והסעיפים בהם הורשע מוסא רמא. באגד טענות זה העלה מוסא שורה של טענות. ראשית, כי בית משפט קמא שגה כשהרשיע אותו בעבירות של ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים, בעוד עבירה זו היא לפי סעיף 6 לפקודה. שנית, כי בפרק המסכם את הכרעת הדין ובו צוינו הוראות החיקוק, לא הזכיר בית משפט קמא את העבירה של "עשיית עסקה אחרת בסם" לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, אלא רק את העבירה "סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (עבירות מרובות)" לפי סעיף 13. לשיטתו של מוסא אין לראות בהגדרות אלה כחלופות בלבד לצורך הרשעה באותו סעיף אלא כשתי עבירות נפרדות ומובדלות זו מזו. לפיכך, יש לראותו כמי שזוכה מכל סעיפי האישום בהם העבירה המוזכרת היא "עשיית עסקה אחרת בסם", וכפועל יוצא יש בכך להביא להפחתה משמעותית בנפח סעיפי האישום כנגדו, מה שצריך להשפיע בהכרח על גזר הדין. שלישית, בית המשפט שגה כאשר הרשיע אותו בעבירות שונות, מקום בו מדובר בעסקה אחת בלבד אשר פוצלה למספר סעיפי אישום. רביעית, בית המשפט שגה כאשר הרשיע אותו בריבוי עבירות של ייצור והפקת סם בעוד למעשה מדובר בחמש עבירות בלבד בכתב האישום כולו (סעיפים 11, 79, 119, 122, 137 לכתב האישום השלישי), מספר אשר אינו מגיע כדי "ריבוי". נקדים ונאמר כי איננו רואים ממש בטענות פורמליות אלה, שיש בהן כדי להמחיש כי המערערים ניהלו הגנתם עד לקוצו של יו"ד. רמב. הטענה הראשונה עניינה בטעות סופר - ליתר דיוק טעות ספרה - הגלויה על פני הדברים. הטעות "התגלגלה" מכתב האישום, דרך המבוא להכרעת הדין (עמ' 26) ועד ציון הוראות החיקוק בפרק סיכום הכרעת הדין (עמ' 362). החשוב לענייננו כי לא יכול להיות כל ספק למה נתכוונה הכרעת הדין, שם נכתבה כותרתו של סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים "ייצור, הכנה והפקה" של סם מסוכן, אך בטעות נרשם כי מספר הסעיף הוא "7" באופן זהה לעבירה הקודמת שכותרתה שונה. ובקיצור, אין בטעות סופר קלה זו כדי לאיין את ההליך הארוך שהתנהל כלפי מוסא להוכחת העבירה של ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן לפי סעיף 6 לפקודת הסמים. להיפך, יהא זה עיוות דין קשה אם בשל טעות סופר ברורה זו יזוכה מוסא מחלק נכבד מהעבירות שיוחסו לו. רמג. אף אין ממש בטענה השניה לפיה כביכול "זוכה" מוסא מהחלופה של "עשיית עסקה אחרת". סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים קובע: "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה..." (הדגשה הוספה –א"ר). בכתב האישום, ציינה המאשימה בצמוד לכל סעיף על איזו מהחלופות בסעיף 13 לפקודת הסמים הוא מבוסס. אכן, בהכרעת הדין מצוין סעיף 13 תוך איזכור חלופת ה"סחר" בלבד, אלא שהחלופה של "עשיית עסקה אחרת" כוללת בחובה כל עסקה הבאה בגדר אחת מהחלופות האחרות בסעיף, גם כאשר ה"עסקה" לא מומשה (יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים - הדין בראי הפסיקה (1997) 154). לצד חלופת ה"סחר" בסעיף 13 קבוע העונש המקסימלי להוראת סעיף זה, וכפי שנקבע בפסיקה, המבחן הוא מבחן מהותי: האם הנאשם יכול היה להבין מהכרעת הדין במה הוא מואשם ומה העונש הצפוי לו (ע"פ 1292/90 מאיר נ' מ"י פ"ד מה(3) 573, 576 (1991); יעקב קדמי "על סדר הדין בפלילים הדין בראי הפסיקה חלק שני (2003) 672). במקרה דנן, הכרעת הדין נקבה בחלופה החמורה יותר שבסעיף 13, וחזקה על בית משפט קמא שלא הטיל עונש כפול על אותה עבירה. ובקיצור, מוסא ידע במה הוא מואשם ומה העונש הצפוי לו, כך שדין טענה זו להידחות. רמד. לעניין הטענה השלישית ולפיה עסקה אחת פוצלה לשלבי ההזמנה, האספקה והתשלום אך הוצגה בכתב האישום כמספר עסקאות, הצביע מוסא על סעיפים מט, נ, נב, נג, ו-נד לאישום הראשון בהם הואשם באספקת סם במשקל כולל של 2,400 גרם קוקאין בין התאריכים 5-20.9.04. ואילו בסעיפים נט, ס, סא, סב ו-סג לאישום הראשון, הואשם מוסא בגין תשלום תמורה בעבור סם במשקל כולל של 1,100 גרם קוקאין בין התאריכים 5-18.10.04. לטענת מוסא, מסמיכות הזמנים ומהעובדה כי לא נקלטו הזמנות אחרות בשיחות שהוקלטו בין שתי התקופות, ניתן להסיק כי סעיפים מט, נ, נב-נד מתארים תחילתן של עסקות אשר הסתיימו בסעיפים ס-סג. דין הטענה להידחות. ראשית, בהתחשב בכך שמוסא מילא פיו מים באשר לתוכן השיחות בהכחישו כל קשר לעסקאות בסמים, אין מקום לטענה ספקולטיבית לפיה יש לקשר שתי קבוצות של שיחות שנערכו בהפרשים של כשבועיים. ועיקרו של דבר, אין בכך כדי לשנות מהותית את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. כתב האישום מציג פסיפס של פעילות הנאשמים במהלך תקופה של שנה. במהלך תקופה זו, פעל מוסא בהיקף עצום, יומיומי, כפי שעולה מהצלבות של מאות הקלטות, עדויות ותצפיות במהלך שנת 2004. גם אילו קיבלנו טענתו של מוסא כי לא מדובר בשמונה עסקאות אלא בחמש בלבד (אלה המתוארות בסעיפים מט, נ, נב-נד) אין בכך רבותא. העונש שהוטל על מוסא נגזר מהיקף ביצוע העבירות ולא לפי נוסחה מדויקת של זמן כפול מספר עסקאות. היקף פעילות זו, נתמך על ידי מספר מקורות ולא רק על האזנות הסתר. לכן, גם אין מקום לטענתו של מוסא כי אין מדובר ב"עבירות מרובות". באשר אין לכך נפקות ממשית לתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא, הן לגבי הכרעת דינו והן לגבי העונש. טענות לגבי שגיאות בהליך הזיהוי רמה. אגד הטענות השלישי נוגע לשגיאות שנפלו לטענת מוסא בהליך זיהויו כדובר בחלק מן השיחות. נטען, כי השוואה בין דוחות התצפית לתמלילים שונים מעלה כי במועדים מסוימים בהם זוהה מוסא כדובר בשיחות שהתבצעו מן הקיוסק, הוא בכלל לא היה נוכח בקיוסק. כך, לפי דו"ח תצפית ת/614 נצפה מוסא בשעה 20:40 עוזב את הקיוסק לחתונת בנו של האני זייתון ונצפה שוב מאוחר יותר, בקיוסק, בשעה 23:32. ברם, עיון בתמלילי השיחות מגלה כי בין השעות 21:30 ל-22:30 התקיימו 5 שיחות מהקיוסק בהן מזוהה קולו של מוסא. רמו. אין להלום טענה זו, היא מבוססת על ההנחה כי לא יתכן שמוסא שהה בקיוסק, מאחר שבדוחות תצפית שונים הוא לא נצפה מתחילת התצפית ועד סופה. אלא שמהעובדה שהתצפיתנים לא מזכירים את מוסא לאורך דקות ארוכות בדו"ח, אין להסיק כי הוא לא היה כלל בקיוסק בדקות אלה ולא יכול היה לבצע את השיחות. כפי שעולה מדוחות התצפית ומעדויותיהם של התצפיתנים, לא ניתן היה לראות את כל הנעשה בקיוסק בעת ביצוע התצפית. בדו"ח תצפית מיום 17.6.04 (ת/610) מדווח התצפיתן כי הוא "מבחין במוסא הולך לחלק האחורי של הקיוסק, חוזר כאשר בידו דבר מה לבן, נראה מקפל אותו ומוסר לבחור בכניסה לקיוסק". מהדברים הללו ברור כי התצפיתן נתקל ב"שטחים מתים" אותם לא ניתן לראות, שהרי מדבריו עולה כי מוסא הלך לחלק אחורי כלשהו ואז חזר עם משהו ביד. בדוחות תצפית רבים נכתב כי מוסא מדבר בטלפון האלחוטי של הקיוסק, משמע שהוא יכול היה לשוטט עם מכשיר הטלפון באותם שטחים מתים, כמו החלק האחורי של הקיוסק למשל, בעודו משוחח בו. חיזוק למסקנה זו ניתן לראות בעדותו של התצפיתן יואל מיום 26.2.06; כאשר נשאל האם ייתכן שלא תמיד ניתן לראות מה קורה בתוך הקיוסק, השיב: "השאלה איפה המיקום של הבן אדם ביחס לקיוסק, אם הוא עומד בפתח או נגיד בפנים" ובמקום אחר "אם הוא מוסתר על ידי דברים, חפצים או דברים, אז זה ברור שאי אפשר לראות" (עמ' 1128 לפרוטוקול). חיזוק נוסף ניתן לראות בעדותו של התצפיתן גיל מאותו היום, שאומר: "בתוך הקיוסק עצמו בפנים יש שטחים מתים" (עמ' 1712 לפרוטוקול). התצפיתן רמי בעדותו מיום 5.4.06 אף פירט יותר באמרו: "השטחים המתים שנמצאים בתוך הקיוסק, זה כן, בחלק הימני של הקיוסק לא יכולתי לראות אם יש שם אנשים או אין שם אנשים" (עמ' 2351 לפרוטוקול). רמי הוא גם התצפיתן שערך את דו"ח התצפית ת/614 מיום 9.9.04, יום חתונת בנו של האני זיתון. בדו"ח התצפית נצפה מוסא עוזב את הקיוסק בשעה 20:40 יחד עם עומר ושחאדה. הפעם הבאה בה מוזכר מוסא היא בשעה 23:32, אז נצפה מוחמד ג'עסוס שמגיע לקיוסק "ומדבר עם מוסא ושחאדה". ביני לביני, לא מצוין שמוסא חזר לקיוסק, אך ברור מהכתוב בדו"ח כי ג'עסוס הגיע לקיוסק בשעה שמוסא כבר היה שם. ואכן, עיון בתמלילי השיחות מאותו היום מגלה כי בשיחה מס' 11215 משעה 21:30 אמר מוסא לחאפז שורפי את הדברים הבאים: "בסדר אל תדאג, באלוהים עזבתי את החתונה ובאתי, אמרו לי שאתה מתקשר עזבתי ובאתי. אל תדאג זקן". לא למותר לציין כי באופן חריג, דו"ח התצפית ת/614 התבצע ונערך על ידי רמי לבדו שהיה אמון על התצפית ועל הרישום גם יחד, אף שהנוהל הקבוע לביצוע התצפיות היה על ידי שני אנשים, תצפיתן ורשם (עמ' 2387 לפרוטוקול). על רקע הדברים האלה, נקל להבין את השתלשלות הדברים לפיה מוסא חזר מהחתונה ללא שהתצפיתן היחיד שישב בעמדה הבחין בו, וכנראה שערך את 5 השיחות הבאות, עד השעה 23:32, משטחים מתים שלא ניתן היה להבחין בו. מוסא נצפה שוב רק בשעה 23:30 כאשר יצא מהקיוסק לקבל את פניו של מחמוד ג'עסוס. לפיכך, אין לקבל את טענתו של מוסא לסתירה בין דו"ח התצפית לבין זיהוי קולו של מוסא בהאזנות הסתר מאותו מועד. רמז. במסגרת טענותיו כנגד הליכי הזיהוי הצביע מוסא על שיחות 15621, 16209, 16217, 11315, ו-8170 שתומללו פעמיים ולטענתו שונים התמלילים באופן מהותי, כך שיש לפסלם. אין בטענה זו ולא כלום. עיון בתמלילים מגלה הבדלים קלים ולא מהותיים, שמקורם במגוון האפשרויות הקיימות לתרגום מערבית לעברית. נמחיש את הדברים בשיחה 11315 מיום 10.9.04 שתומללה בידי המתמללים ליאת הושייר וואפי סעד: ליאת הושייר וואפי סעד א אה עבד מה שלומך? אה עבד מה המצב? ב ברוך השם מי זה? תודה לאל מי זה? א מוסא מוסא ב אה אחי מה חדש? אה אח שלי מה שלומך? א וואלה בסדר מה חדש אצלך? וואללה בסדר מה שלומך אתה? ב וואלה ברוך השם הנה בסדר וואלה תודה לאל הנה אנחנו בסדר א עבד עבד ב מה אחי? אה אח שלי א תגיד לי יש לך אלה של "הכפתה" לא של הבישול? תגיד לי אין אצלך "כפתה" מהרגיל לא מבושל? ב מהרגיל מהרגיל א כן מהחדשים שיהיו כן חדשים שיהיו ב לא באלוהים רק מחר בצהריים אם ירצה השם לא באלוהים אין אין רק מחר בערב בעזרת השם עיון מעלה כי אין כל שוני מהותי בתרגום השיחה. טענות לשגיאות בפרשנות לשיחות רמח. אגד הטענות הרביעי נסב על השגות שונות שהעלה מוסא לגבי הפרשנות שניתנה לשיחות ספציפיות. לטענתו, בית המשפט קמא לא התייחס פרטנית ולו לשיחה אחת, ויש שיחות רבות שאין לפרשן לחובתו, כפי שהודגם על ידו בטיעוניו. נקדים ונאמר כי מאחר שמוסא הכחיש כל קשר לשיחות אלה, וממילא לא נתן הסבר לתוכנן, ספק אם רשאי הוא להציע כיום פרשנות חלופית לתוכן השיחות. למרות זאת, נבחן פרטנית את השיחות האמורות. (1) סעיף י לאישום הראשון - לפי סעיף זה, ביום 23.6.04 סיכם סמי סקא עם מוסא על אספקת 250 גרם קוקאין. לטענת מוסא לא ניתן לדעת כי מדובר בקוקאין. שיחה 3915 מיום 23.6.04 בין מוסא לסמי שורפי: [...] מוסא: "איפה הזקן?" סמי: "עוד מעט יהיה בטלפון הזה" מוסא: "טוב בסדר, תשמע..." סמי: "כן?" מוסא: כמה רוצה מחר "יסרף" (הכוונה לחלק) מאתיים וחמישים או מאתיים? סמי: מאתיים חמישים מחלק, מאתיים חמישים. [...] בהתחשב בכך שמוסא לא נתן הסבר למה נתכוון בשיחה, ובהתחשב במכלול השיחות והקשרם, איננו רואים לקבל טענת מוסא כי השיחה לא נסבה על ענייני סמים. עם זאת, מאחר שלא מצוין בשיחה זו קוד מן הקודים המוכרים לנו על פי "מילון שיח הסמים", אנו נכונים לקבל הטענה כי לא ניתן להסיק משיחה זו בודאות כי המדובר בהכרח בסם מסוג קוקאין, להבדיל מסם מסוג אחר. (2) סעיף יב לאישום הראשון - בסעיף זה מיוחסת למוסא עשיית עסקה אחרת בסם מסוג קוקאין. זאת, נוכח המושג "סלט" בשיחה 4276 מיום 27.6.04 בין מוסא לחאפז שורפי: [...] מוסא: "אה זקן" חאפז: "כן אבא" מוסא: "תגיד לו (לסמי סקא) הסלט שלהם לא יכולתי לסדר" חאפז: אלוהים יסלח לך" מוסא: "באלוהים" חאפז: "אלוהים יביא טוב" מוסא: "כמה חיפשתי לא יכולתי" [...] בהתחשב בכך שהמעורבים הרבו להשתמש בקודים מעולם הגסטרונומיה כמו בישול, טיגון, גרעינים ושוקולד ניתן להבין כי בענייני סמים עסקינן (ראו למשל שיחה מספר 9829 בה אומר מוסא על 300 גרם קוקאין: "היום באיזה שעה אתה רוצה לתת לו אוכל? כמה תיתן לו?"). לכך יש להוסיף כי לא ניתנה גרסה פוזיטיבית על ידי מוסא לגבי תוכן השיחה. למרות זאת, בהיעדר אינדיקציה אחרת, אנו נכונים להניח בספק רב, שלא מדובר בהכרח בסם מסוג קוקאין, להבדיל מסם מסוג אחר. (3) סעיף כ לאישום הראשון - סעיף זה מתאר מסכת פעולות לסחר בסמים, מיום 8.7.04, בין מוסא, מוחמד וחאפז שורפי ואחמד דבור. לטענת מוסא לא ניתן להבין מהשיחות הרלבנטיות כי מדובר בסמים. ברם, השיחה האחרונה באותו היום, שיחה מספר 5458 משעה 23:17 בין מוסא לאחמד דבור מצביעה בודאות על עסקת סמים מסוג קוקאין: [...] מוסא: "תשמע..." אחמד: "כן?" מוסא: "אני רוצה איך קוראים לו חמישים דולר רגיל" אחמד: "מה?" מוסא: "חמישים דולר רגיל" אחמד: "טוב אני אחזור אליך" [...] (4) סעיף נו לאישום הראשון - סעיף זה מייחס למוסא עסקת סחר בקוקאין שאמורה הייתה להתבצע עם חאפז שורפי ובוטלה בשל פעילות משטרה באזור יפו. לטענתו של מוסא, אין כל אינדיקציה לכך שמדובר דווקא בקוקאין. מעבר לכך שלא ניתנה גרסה פוזיטיבית על ידי מוסא לגבי תוכן השיחה, אין ממש בטענה. סעיף נו מבוסס על ארבע שיחות ביום 27.9.04. עיון בתמלילי השיחות מסיר כל ספק כי בעסקת סמים עסקינן, מאחר שהשיחות מתבצעות בקודים ומדובר שם על תמורה ב"ניירות". לאחר דין ודברים, בשיחה מהשעה 19:00 אומר חאפז למוסא: "תעצור הכל האזור אצלי מוקף" והם דוחים את הכל למחר (שיחה מספר 12558). כעבור שלוש שעות, בשעה 22:20, מתבצעת שיחה נוספת בין מוסא למוחמד שורפי שמדווח כי "יושבים עלינו יותר מדי" (שיחה מספר 12575). האינדיקציה הברורה לכך שמדובר דווקא בסם מסוג קוקאין נמצאת לנו בשיחה מספר 12537 בין מוסא לחאפז באותו היום בצהריים. חאפז מזמין את הסם ממוסא שאומר שיש בעיה. חאפז עונה לו: "אמרתי לך לפני שתטגן הטיגון היית מוציא לי קצת". ידוע לנו כי רק קוקאין דורש "טיגון" שהוא למעשה תהליך מיצוק אבקת הקוקאין (ראו עדותו של אבנר איחרוסט, עמוד 3669 לפרוטוקול). מכאן, שגם בעסקה מושא סעיף נו לכתב האישום, עסקינן בסם מסוג קוקאין. (5) סעיף נז לאישום הראשון - סעיף זה מייחס למוסא אספקה של 400 גרם קוקאין לחאפז שורפי באמצעות אבו חסירה. לטענתו של מוסא, בכל חמש השיחות מאותו היום, 30.9.04, אין כל אזכור למספר 400 ולא ברור כיצד הגיעה המדינה למסקנה בדבר אספקת 400 גרם קוקאין. אכן, אין כל אזכור למספר 400 במהלך השיחות שנערכו ביום 30.9.04. אך דומה כי נעלם ממוסא כי למחרת, ביום 1.10.04, אומר לו חאפז שורפי בשיחה מספר 12888: "אתמול 400 דולר יש" ומוסא מאשר. ידוע לנו כי "דולר" הוא הקוד לקוקאין ומכאן האישום המיוחס למוסא. (6) סעיף 13 לאישום השלישי - על פי סעיף זה, הזמין מוסא מאמיר נסאסרה, בעצתו של סוהיל סרסור, 100 גרם קוקאין. הקוד בו משתמש מוסא בשיחות הרלוונטיות הוא "שקל". לטענת מוסא, בשיחה 1805 (האחרונה מבין ארבע שיחות עליהן ביססה המדינה את סעיף האישום), אומר מוסא לסוהיל: "קח ממנו 100 שקל ותבזבז על עצמך" מכאן טענת מוסא שלא ייתכן שמדובר בקוקאין, שהרי 100 גרם קוקאין שקולים למאות מנות ולא ייתכן שסוהיל ישתמש בכל הכמות. על כך שמדובר בקוקאין ניתן ללמוד מהשיחות המקדימות לשיחה זו. שיחה מספר 1082 מיום 20.5.04 בשעה 18:13: [...] סוהיל: "בוא נראה קודם 100, תביא 100 לראות" מוסא: "אז תראה אותו אתה" סוהיל: "טוב מה אמרת לו אתה?" מוסא: "אמרתי לו שאבו אלעבד (כינויו של סוהיל)יבוא ויסביר לך הכל" סוהיל: "אז איך הוא אומר לי תבוא אליי עוד מעט" מוסא: "תלך ותיקח תמונה" סוהיל: "מה אני אלך לתמונות עכשיו?" מוסא: "ההם כן תסיים לחלק אתה מסיים הכל" סוהיל: "תתקשר אליו (לאמיר נסאסרה) שיתן לך 100 עכשיו" [...] מ"מילון שיח הסמים" אנו יודעים כי "תמונה" משמעה דוגמת סם. מלשון ה"חלוקה" אנו מבינים שאם בסם עסקינן אזי מדובר בקוקאין. אם עוד היה ספק כלשהו שמא מדובר בכסף ממשי ולא בסם, הרי נעלם הספק בשיחה הבאה בין מוסא לאמיר נסאסרה בשעה 18:15 (מספר 1083): [...] מוסא: "תגיד לי אין לך עכשיו איזה 50-40, תסדר לנו עכשיו אפילו 100 שקל" נסאסרה: "מהזול?" מוסא: "כן" נסאסרה: "כן בסדר הנה אבו אל-עבד בא אלי, עשר דקות רבע שעה אני מסדר לו הכל" מוסא: "תקשיב תכין לו 100 שקל" נסאסרה: "אני אכין לו, הוא אמר שהוא רוצה זול" [...] עכשיו, כשאנו קוראים את תחילתה של שיחה 1085 משעה 18:16, עליה מלין מוסא, ניתן להבין את ההקשר: [...] מוסא: "לך, הגבר מחכה לך" סוהיל: "מה?" מוסא: "קח ממנו 100 שקל תבזבז על עצמך" [...] ברור כי סוהיל נשלח על ידי מוסא לאמיר נסאסרה על מנת לאסוף ממנו את אותם 100 שקלים "מהזול". מאחר שמדובר בדוגמת סם, מוסא מאשר לסוהיל "לבזבז" אותה לשימושו הפרטי. ולבסוף, לא נלאה להזכיר כי לא ניתנה גרסה פוזיטיבית על ידי מוסא לגבי כוונת הדוברים. (7) סעיף 31 לאישום השלישי - לפי סעיף זה, ביום 2.6.04 הודיע אחמד דבור למוסא כי יש ברשותו קוקאין "מבושל" ושאל אותו אם הוא צריך לכך. מוסא הודיע לו שיצטרך ביומיים הקרובים. בכך החזיקו השניים בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לטענת מוסא, לא ידוע אם לבסוף נתקיימה העסקה, וברור מן הדברים כי הסם היה ברשותו של דבור ולא ברשותו של מוסא. עיון בתמלילי שיחות נוספות במועדים סמוכים מעלה כי אכן אין אינדיקציה להשלמתה של העסקה האמורה. עם זאת, תמליל שיחה מספר 2152, עליה מתבסס סעיף האישום, מחזק את התמונה הכללית של הראיות בדבר מערכת ארגונית לסחר בסמים. לכן, אף אם לא ברור אם בעת שהתנהלה השיחה החזיק מוסא בסם ואם העסקה יצאה בסופו של דבר לפועל, השיחה מתארת כוונה ברורה לביצוע עסקת סחר בסמים. (8) סעיף 113 לאישום השלישי – סעיף זה מייחס למוסא הזמנה מאדם בשם עבד, של 1000 יחידות סם מסוג שאינו ידוע. לא נכחד כי לא ירדנו לסוף דעתו של מוסא לגבי סעיף זה. מוסא טען כי בשיחה 11361 לא עולה כל אינדיקציה המרמזת על הנטען בסעיף, ברם זו אינה השיחה השיחה הרלבנטית לסעיף 113 לאישום השלישי. סעיף זה מבוסס על שיחה מספר 11653 מיום 14.9.04 בין מוסא לעבד: [...] מוסא: "נשאר משהו ממה שלקחתם כמו שהוא לא נגעו בו?" עבד: "כמו שהביא לך האלף שקל?" מוסא: "כן אבל לא מטוגן" עבד: "כן, כן" [...] מוסא: "אנחנו צריכים לדעת אם כן כן ואם לא לא ואם לא נתחיל לדאוג היום מחר נאי צריך לקחת לאנשים דברים" עבד: "לא יש 950 יכול להיות" עבד: "לא משנה היא כמו שהיא לא נגועה?" מוסא: "לא לא נגועה יא זלמה (כן ...) כמו שהיא" עבד: "טוב אז תשאיר לי אותה" מן השיחה עולה בבירור פרטי העסקה האמורה בסעיף 113 לאישום השלישי. הנה כי כן, מוסא הלין על כך שבית משפט קמא לא התייחס פרטנית לשיחות, אך עיון בתמלילי השיחות שעל פרשנותם מלין מוסא, מגלה כי אין ממש בטענותיו. לא למותר להזכיר כי מוסא מלין על הפרשנות שניתנה לתשעה סעיפי אישום מתוך למעלה ממאתיים בהם היה מעורב בעסקאות סמים שונות. סיכומו של דבר, לא מצאנו ממש בערעורו של מוסא לגבי הכרעת הדין בכל ראשי הערעור, החל מטעויות הקולמוס וכלה בטענות לגבי כשל בזיהוי או פרשנות לא נכונה של השיחות. ע"פ 3114/09 – ערעורו של עומר רמט. בנוסף לטענות הכלליות שנזכרו לעיל והמשותפות לכל המערערים, גם עומר טען באופן פרטני לגבי פרשנות שגויה למספר תמלילים בהאזנות הסתר, וכן טען לגבי עדותה של סינא מוגרבי. נפתח בנושא הראשון. טענות עומר לשגיאות בפרשנות לשיחות ספציפיות רנ. לשיטתו של עומר, בית המשפט קמא כשל בכך שלא בחן כל שיחה ושיחה בצורה מדוקדקת. כתוצאה מכך, הצטיירה תמונה לפיה עמד בראש ארגון פשע ועסק בסחר בסמים באופן יומיומי, בעוד שבדיקה פרטנית של השיחות מגלה, לשיטתו, כי לא ניתן להסיק מהן מסקנה זו. עומר פירט רשימה ארוכה של שיחות המיוחסות לו ומהן לא ניתן, לטענתו, להסיק את האישומים המבוססים עליהן בכתב האישום. טענותיו של עומר כוללות נימוקים כנגד הפרשנות הכללית שניתנה למונחים שונים בפיצוח "מילון שיח הסמים", ונימוקים כנגד פרשנות ספציפית בשיחות שלטענתו אינן מגבשות כל עבירה. בחלק זה נתייחס לטענות כנגד הפרשנות הספציפית, תוך כדי הסתמכות על הפרשנות הכללית שניתנה לאותם מונחים ב"מילון שיח הסמים" שכבר דנו בעניינם. (1) סעיף סא לאישום הראשון – בסעיף זה נטען כי ביום 13.10.04 ביקש מוסא מעומר לעבור אצל חאפז שורפי, ולקבל תשלום בעבור 200 גרם קוקאין אשר סופקו לו, ובכך סחרו הנאשמים בסם מסוכן בעבור הארגונים. לטענת עומר, בשיחה 13944, עליה בין השאר מתבסס אישום זה, אין כל רמז לקוקאין והשיחה בכלל נטועה בענייני כספים. בנוסף, כלל לא ברור כי "הזקן" הוא חאפז שורפי, ולראיה, מדובר שם על "זקן" שעלול למות, דבר שאינו דומה כלל למצבו של חאפז שורפי. לגבי שיחה 13961, טוען עומר כי לא ניתן לאתר את תמליל השיחה המלאה ומעיון בתקציר בלבד לא ניתן לדעת האם יש קשר בין השיחות, לא ברור האם ה"זקן" באותה שיחה הוא אותו "זקן" מהשיחה הקודמת, וממילא, אין התקציר יכול לשמש ראייה ממשית. עיון בתמליל השיחה המלאה מעלה כי לא מיניה ולא מקצתיה, ואין ממש בטענה זו. שיחה מספר 13944 – מתבצעת בשעה 17:05 ובה מבקש מוסא מעומר שיביא 200 גרם קוקאין מחאפז: [...שיחה על הוניידה, אשתו של מוסא, העומדת ללדת...] מוסא: " תגיד לי הלכת לזקן להביא נייר?" עומר: "תשתוק אני כל היום עסוק בסולחה של זה איך קוראים לו" מוסא: "מי זה" עומר: "איך קוראים לו, כל היום אני עושה לו סולחה וזה" מוסא: "סאמי ואבו רמדן" עומר: "לא הלוואי" מוסא: "אז" עומר: "איך קוראים לו זה, הוא ואשתו" מוסא: "מקלל אותו ואת אשתו" עומר: "אבל אני הרווחתי מכל הסיפור" מוסא: "אתה תמיד מרוויח" עומר: "הרווחתי שני דברים" מוסא: "כן" עומר: "לקחתי את איבון לסוהילה הביתה ובישלו ביחד..." מוסא: "כן" עומר: "והבאתי את מוחמד רב עם איבון" מוסא: "בבית" עומר: "כן, איבון ברחה" מוסא: "אז" עומר: "מוחמד הלך הביתה עם הטויוטה והג'יפ נשאר אצלי" מוסא: "אה כן" עומר: "איך הסולחה" מוסא: "ואיך הלכה הביתה, איבון?" עומר: "מה ברחה עם מונית" מוסא: "אה" עומר: "מוחמד ניסה לתפוס תחת, עזבה אותו הלכה" מוסא: "כן" עומר: "לקח לה את הפלאפון וזה, וכמה לירות מהתיק שהיו לה" מוסא: "לא..." עומר: "ואז הלכה הביתה..." מוסא: "איזה חמור טיפש" עומר: "עכשיו היא הלכה הביתה עם מונית ומוחמד חזר עם טויוטה והג'יפ נשאר אצלי אבל לפני שיגיע מוחמד" מוסא: "איזה טויוטה הלך מוחמד הביתה" עומר: "אני הבאתי פעם טויוטה מהישנות" מוסא: "כן" עומר: "אבל לפני שהגיע מוחמד לקחתי את איווה [צריך להיות איבון] וטיגנה לי" [...ממשיכים בשיחה על האוכל...] מוסא: "תביא אתה נראה לך לזקן תביא ממנו 200 דולר" עומר: "לא היום הייתי עסוק" מוסא: "שלא ימות או יקרה לו משהו" עומר: "לא, נלך לחאג'ה הוא נתן לה צוואה" מוסא: "אה, איפה, זה 300 ומשהו" [...עוברים לדבר על תשלומים לאנשים אחרים...] (הדגשות כאן ולחבירו הוספו) שיחה מספר 13961 – מתבצעת שלוש שעות מאוחר יותר, בשעה 20:19, בין עומר ומוסא: עומר: "האלו" מוסא: "אה" עומר: "איפה" מוסא: "איפה, איפה אתה" עומר: "אני הולך לאיבון לקחת לה צלחת של חריימה" [חריימה – מן דג מדברים על האוכל...] עומר: "... היום השלימו ביניהם" מוסא: "השלימו ביניהם" עומר: "היום אגיד לה שתעשה בעיה ומחר אביא אותה אלי שתכין חריימה" מוסא: "טוב מאד" עומר: "מה" מוסא: "לאן ללכת להביא לה ליפו" עומר: "רוצה ללכת הג'יפ שלהם אצלי עזבו את האוטו וברחו שניהם" מוסא: "אז בסדר גמור" עומר: "עזבו לי את הג'יפ. אמרתי לה, למה השלמתם ביניכם מה אני אעשה להחזיר את האוטו עכשיו מוחמד רוצה את האוטו איבון רוצה את האוטו אמרתי לו לא חביבי לקחתי את האוטו מאשתך לא אתן לך אותו והיא לקחה את הרכב והלכה. עכשיו מתקשרים אלי השלימו ביניהם איבון חזרה לקיוסק ואני חייב להחזיר את האוטו. צריך לסכסך ביניהם ולקחת את האוטו" מוסא: "יעני" עומר: "אין לה מה לעשות אין לו עבודה צריך לעבוד באיבון ומוחמד..." מוסא: " תעבור לההוא תביא ממנו את המאתיים דולר" עומר: "מה" מוסא: " תעבור לההוא תביא ממנו את המאתיים דולר" עומר: "ההוא מה אמר לי אתמול: רציתי לחזור ומוסא אמר לי אל תחזור... אתמול שהתנתק איתי הטלפון הסבתי וזרקתי אותו באזור שלי ועד עכשיו לא באו לקחת אותו הדפוקים" מוסא: "קללה" עומר: "באלוהי המניאק הבן חמור רב עם אישתו לא נתתי להם היום כל היום נפתור ביניהם בעיות שלא ישלימו ביניהם בחיים" מוסא: "תגיד לי" עומר: "כן" מוסא: "לך תראה אותו אולי תקח ממנו 200 דולר" עומר: "עכשיו אני הולך לראות אותו צריך להחזיר לו 100" מוסא: "תקשיב ותסביר לההוא שלא אותו מחיר שלקחו" עומר: "למה לא אמרת להם אתמול" מוסא: "אתה היום תסביר להם הכל בסדר" עומר: " אני לא הולך לשם לבית שלהם אלה כולם דפוקים" מוסא: "לא, תסביר לו לפחות 205" עומר: "והזקן לא יוצא" [...] אז מה יש לנו בשיחות אלה? במהלך הערב בו התקיימו שתי השיחות, התערב עומר בסולחה בין מוחמד ואיבון שורפי. בתוך כך, "זכה" להשתמש בג'יפ של בני הזוג. כל האירוע מתרחש ביפו, ובין לבין, מבקש מוסא מעומר שכבר יאסוף "מהזקן" 200 דולר. ממילון שיח הסמים אנו כבר יודעים כי "דולר" משמעו קוקאין. אנו גם יודעים כי "הזקן" הוא כינויו של חאפז שורפי. עומר טוען בפנינו כי בשיחה זו, אין כל רמז כי ה"דולר" הוא קוקאין והשיחה בעצם נסבה על עניני כספים. אולם מהסיפא של שיחה 13961, נראה כי לא מדובר בכסף כפשוטו. קשה להלום כי עומר ומוסא מנסים להעביר זה לזה את "נטל" המשימה להודיע ל"זקן" כי עליו "לשלם" 5 דולר נוספים, אילו אכן בדולרים רגילים עסקינן. מהסיפה של שיחה 13961 אנו מקבלים חיזוק לזהותו של הזקן. ידוע לנו כי כינויו של חאפז ברבות מן השיחות הוא 'הזקן' (ראו למשל – 4073, 4101, 11676, 13700, 14761, 14765). גם מתוכנה של שיחה 13961, עולה בבירור מהסיפא כי מבחינת עומר ומוסא, "הזקן" נמנה על בני ביתם של "הדפוקים" כלשונו של עומר, כלומר איבון ומוחמד שורפי. בצירוף עובדות אלה, נקל להסיק כי "הזקן" אינו אלא חאפז שורפי, הוא ולא אחר. די בתמלילי שיחות אלה כדי להבין כי הן קשורות זו לזו, שהרי עומר חוזר על סיפור הסולחה, הוא מזכיר שהג'יפ עדיין אצלו, ומוסא חוזר על בקשתו לאסוף "דולרים" מן הזקן. אולם עיון בשיחה שהתקיימה כשבוע עובר לאירועים דנן, מבהירה היטב יותר את ההקשרים בין השיחות, הן לגבי זהותו של "הזקן" והן לגבי מקורם של 200 ה"דולר" ומהותם. כך, בשיחה 13267 בין מוסא לחאפז, מיום 5.10.10: [...] חאפז: "הרכב..." מוסא: "כן" חאפז: "אנחנו נשים אותו בחוץ אתה מבין" מוסא: "כן" חאפז: "בחוץ. עכשיו הבאנו 200 דולר, אחד עם 94 ואחד עם 92 בניילון אני מול העיניים שלי אני אמרתי לך אבו עומר (מוסא) אתה תעמוד ליד הדלת, אני הסברתי לך תעמוד לי הדלת עוד פעם אני אומר לך אתה תן לעיניים שלך להיות בטוחות ולהבטיח אחי" מוסא: "כן" חאפז: "אני רוצה שאתה תעמוד בהכל אגיד לך משהו אני מאמין לך בסגירת עיניים אני מאמין לך בסגירת עיניים אין לי כוח להישבע ולא יודע מה אתה מבין איך לקחנו 200 דולר ובתוכם... זרוקים רחוק, אתה מבין לקחנו שתיים" מוסא: "כמה כמה" חאפז: "אחד 94" מוסא: "כן" חאפז: "ואחד 92" מוסא: "כן" חאפז: "אתה רוצה שאני אשאיר אותם איך שהם או זה תבוא תראה אותם" מוסא: "מה לראות אותם? זהו, בסדר." חאפז: "יא חביבי" מוסא: "ארבע ושתיים" חאפז: "94 ואחד 92" מוסא: "יענו 12" חאפז: "אבו עומר" מוסא: "כן" חאפז: "אלוהים ישמור אותך אחי" מוסא: "כן" חאפז: "אני מתבייש לדבר אתך בדברים כאלה אני רוצה שאתה תעמוד בהכל" מוסא: "אל תדאג" חאפז: "לא באמת" מוסא: "יתקשר אליך הזקן שפה (עומר)" חאפז: "מה" מוסא: "אומר לי (עומר), תתקשר אליו (לחאפז) רוצה ללכת אליו" חאפז: "מי" מוסא: "הזקן שפה, אמרתי לו אני לא אלך אליו (לחאפז), אומר לי, שלא ימות , אמרתי לו הוא לא ימות" חאפז: "לא, אפילו אם אני מת, תקשיב, אם אני מת אמרתי לזקנה שאם אני אמות אמרתי לה מי חייב לי ולמי אני חייב" [...] חאפז: "כן, שיבוא לקחת אותם הם מוכנים" מוסא: "לא הוא רוצה ההם" חאפז: "הכל על חשבוני כל הכסף אחי" מוסא: "אומר לי: רוצה ללכת אליו שלא ימות, אמרתי לו: אל תפחד הוא מינה את הזקנה" [...] מהשיחה עולה כי חאפז חייב כסף למוסא ועומר. עומר רוצה ללכת לקבל את הכסף שלא יווצר מצב בו חאפז ימות והחוב ימות איתו. חאפז מרגיע את מוסא ואומר לו שהוא מינה מישהי (אותה הוא מכנה "הזקנה") שתדאג להבטיח את החוב אם ימות. על רקע שיחה זו אנו יכולים להבין היטב יותר את ההקשר בשיחה 13944 בדבר זקן שהתעורר חשש כי ימות ונתן למישהי צוואה. גם לגבי 200 ה"דולר" שעומר צריך לקחת מחאפז, ברי כי לא מדובר בכסף כפשוטו. (2) סעיף 6סג לאישום הראשון - בהתבסס על שיחות 14374, 14393, 14394, 14396 ו-14406, נטען בסעיף זה, כי ביום 18.10.04 שילם חאפז שורפי לעומר תמורה בעבור 250 גרם קוקאין שסופקו לו על ידי מוסא, ובכך סחרו בסם מסוכן. לטענת עומר, לא ברור כלל כי מדובר בסמים. בשיחות אחרות כאשר מדובר בכספי סמים כביכול, מוזכרים "שקלים" ולא "ניירות". עוד טען, כי שיחה 14394 מעידה שכלל לא ידע את מספר הטלפון של חאפז, ומכאן לא ייתכן שהוא היה האחראי על הקשר עם הארגון היפואי, כפי שטוענת המדינה. בנוסף, לא נראה קשר הכרחי בין שיחה 14406 לבין השיחות האחרות. להלן הקטעים הרלבנטיים מתוך השיחות: שיחה מספר 14374 – מתבצעת בשעה 17:23 ובה עומר מדווח למוסא שסיכם עם חאפז שורפי על משלוח הכסף: [...] מוסא: "מה התקשרת לאדם לסמי" עומר: "דיברתי עם סמי ועם הזקן אמר לי בסדר בשעות הערב. אמר שהוא ישלח אותו" מוסא: "אה הוא ישלח אותו" עומר: "כן" מוסא: "טוב בסדר" [...] שיחה מספר 14393 – מתבצעת כעבור זמן קצר, בשעה 21:06, ובה מודדאים מוסא וחאפז פרטים שונים לגבי העברת הכסף: [...] חאפז: "נסע לת"א, הזקן (? - הכוונה לעומר, נראה זאת בשיחה הבאה)" מוסא: "כן. את האמת, אני לא יודע אם נסע או לא" חאפז: "אמר לי ב-9 הוא יהיה שם" מוסא: "אם אמר לך ב-9 אז ב-9" חאפז: "כן" מוסא: "כן, רק אתה תתקשר אליו ותבדוק" חאפז: "כן אמר לי 9, 9 ומשהו" מוסא: "כן, ואם לא אז תשלח לו את סאמי לפה " חאפז: "לא לשם" מוסא: "מה" חאפז: "סאמי יש לו עבודה" מוסא: "אני פה עד 2 בלילה" חאפז: "הוא לשם ואני שלחתי לך איתו 100 דולר ואז כך הגיעו אליך 250 דולר" מוסא: "בעזרת השם" חאפז: "אתה מבין בהתחלה 100 דולר ואח"כ 50 דולר והיום 100 דולר מהיום עד סוף השבוע יהיה..." מוסא: "אין בעיה" חאפז: "אל תדאג אבו עומר תהיה רגוע אחי" [ממשיכים בשיחה על המשפחה...] שיחה מספר 14394 – מתבצעת בשעה 21:12, ובה מתקשר עומר למוסא בקשר למפגש עם חאפז שהיה מיועד להיות ב-21:00: עומר: "הלו תגיד לי ערביד יש לך את הטלפון של הזקן או מחמד או סאמי" מוסא: "עכשיו התקשר" עומר: "מי" מוסא: "הזקן אמר שאתה תהיה שם ב-9" עומר: "אני אצל עבד רוצה לדבר אתו. רוצה לדבר אתו אמר שרוצה לשלוח את מחמד לפה" מוסא: "טוב תתקשר למחמד" עומר: "מה הטלפון שלו?" מוסא: "אין לי את הטלפון שלו תתקשר לזונה קח ממנה את המספר" עומר: "מי" מוסא: "אף אחד" עומר: "החתיאר" מוסא: "אף אחד אין לי את המספרים שלהם" עומר: "מה זה לאף אחד אני גם אין לי" מוסא: "שעתיים אני אחפש בדפים עד שאני אמצא מספר" עומר: "אני גם השארתי את הדף במשרד וחשבתי שהמספר אצלי" מוסא: "טוב חכה רגע (נשמעים דברים ברקע לא ברורים) שימות מישהו ממשפחת ג'עסוס, תרשום..." [מוסא נותן לעומר מספר טלפון של מכשיר סלולארי...] שיחה מספר 14396 – מתבצעת כעבור כרבע שעה, בשעה 21:39, בין מוסא לחאפז שורפי, בעקבות טעות חיוג של מוסא: מוסא: "הלו " חאפז: "כן מי זה" מוסא: "מה" חאפז: "מי זה, אבו סאמר?" מוסא: "לא. את מי אתה רוצה?" חאפז: "מי מדבר איתי?" מוסא: "מי מדבר, סמי?" חאפז: "ערביד?" מוסא: "כן " חאפז: "אה רציתי להתקשר למישהו אחר יצא המספר שלך" מוסא: "מי זה (?)" חאפז: "אבו-ג'מיל" מוסא: "אה, אבו ג'מיל" חאפז: "מה המצב" מוסא: "הנה עומר שם אצל עבד" חאפז: "כן, הגיע אליו מה שצריך" מוסא: "בסדר חתיאר" חאפז: "אין לך מה לדאוג" מוסא: "יאללה חתיאר, ביי" שיחה מספר 14406 – מתבצעת בשעה 23:08, בין מוסא לעומר שבינתיים קיבל את הכסף: עומר: "הלו" מוסא: "הלו" עומר: "כן " מוסא: "מה עומר?" עומר: "מה העניינים?" מוסא: "מה הביא לך את הניירות זה?" עומר: "כן נתן לי מאה" מוסא: "שתחזור תבוא יש לי כמה ניירות אני רוצה לתת לך אותם" [ממשיכים בשיחה על ה"ניירות" הללו המיועדים למישהו אחר...] ובכן, אין צורך לחזור על הקביעה כי "דולר" משמעו קוקאין והסכום משמש להגדרת משקלו בגרמים. הנה כי כן, במהלכן של חמש שיחות שהתבצעו כולן במהלך אותו יום, הולכת ונפרשת לנגד עינינו תמונה הכוללת את מהותה של אותה עסקה (250 גרם קוקאין, שיחה מספר 14393) ופשרם של חילופי הדברים הנוגעים לנסיעתו של עומר להיפגש עם חאפז וחזרתו עם התמורה אל מוסא. אכן, בשיחה 14406 משתמשים הדוברים במילה "ניירות", בעוד בשיחות אחרות כאשר מדובר בכספי סמים, יש שימוש במילה "שקלים". אולם, במשחקי לשון, מטבעם, אין חוקיות רצופה ונוקשה וכמו בשפה הטבעית ולעתים יימצאו מספר ייצוגים לאובייקט אחד ויש שיחות בהם מופיעים שני המונחים, "ניירות" ו"שקלים", באותה שיחה ובאותה משמעות. כך בשיחה מספר 4782 מיום 2.7.04, בין עלי שורפי ומוסא אבו-שחאדה, וכך בשיחה 1834 מיום 30.5.04 בין מוסא אבו-שחאדה לסוהיל סרסור. עומר מבקש להסיק משיחה 14394 כי לא ניהל את הקשר עם ארגון הפשיעה מיפו, ומשום כך אין לראותו כמי שעמד בראש ארגון פשע, שהרי אף לא ידע את מספר הטלפון של הארגון ביפו. אלא שחאפז ומוחמד שורפי נהגו להחליף מספרי טלפון באופן תדיר, ועל כן אין תמיהה בכך שעומר אינו יודע את מספרי הטלפון שלהם. מהשיחה עצמה עולה כי גם מוסא אינו זוכר את מספרי הטלפון בעל פה, ועומר אומר לו שגם הוא השאיר את הדף בבית כי חשב שהמספר אצלו. העובדה כי עומר ומוסא לא זכרו את מספרי הטלפון של מוחמד וחאפז שורפי בעל פה אינה משנה את העובדה כי כשרצו להשיגם, עשו זאת על בסיס יומיומי כמעט. לראיה, בשיחה מספר 13700 מיום 10.10.04 שואל חאפז את מוסא אם יש לו את מספר הטלפון שלו וזה עונה "אה, רשום אצלי", בהמשך, הוא שואל אותו אם יש לו את מספר הטלפון של אחיו, עומר, וזה עונה "לא יודע, החדש איתו, לא הישן". גם בשיחה 14761, מיום 23.10.04, בין חאפז שורפי למוסא, שואל חאפז את מוסא – בעוד הם מדברים – האם יש לו (למוסא) את מספר הטלפון שלו (של חאפז). בשיחה אחרת בין השניים, מספר 13087 מיום 3.10.04, אומר חאפז למוסא כי יש לו "ארבע טלפונים ולא אחד". חאפז אף מספר כי יש לו מספר חדש וכשהוא מציע לתת אותו למוסא, משיב לו מוסא בתגובה "אתה נותן אותה עכשיו עוד שעתיים משנה אותה". הנה-כי-כן, מספרי הטלפון של חאפז ומוחמד הוחלפו תדיר, ואין לתמוה על כך שעומר לא ידע באותו רגע נתון את מספר הטלפון העדכני של מי מהם. בהקשר זה נזכיר את אמרותיה של סינא מוגרבי כי מוחמד שורפי היה נוהג להחליף כרטיסי SIM במכשיר הסלולרי שלו על מנת שלקוחות לא יתקשרו אליו (ת/546ב, עמ' 3 ובעמוד 136 בהכרעת הדין). עדות לכך אנו מוצאים בשיחה מספר 12776 מיום 30.9.04 בין מוסא לחאפז שורפי, שם מוסא מזהיר את חאפז כי הטלפון ממנו הוא מדבר הוא "טלפון מחורבן" ו"צריך להעיף איתו מאצלך" כדי "שלא נשיר בו". גם אין ממש בטענת עומר כי שיחה מספר 14406 אינה קשורה לשיחות האחרות עליהן מתבסס סעיף האישום. אלא ששיחה זו היא חלק ממכלול, ומעיון בתוכנן של שלושת השיחות שקדמו לה בשעה 21:00, ניתן להבין בנקל כי היא מגלמת את השלב האחרון של העסקה – מתן התמורה. בשיחה זו אף מגלים את הסכום שציין מוסא בשיחה 14393, שאותו הבטיח חאפז למוסא כי יעביר לעומר. מוסא שואל את עומר אם "הביא לו ניירות זה" ועומר אינו רואה צורך לשאול אותו במי מדובר. זאת, מאחר ששעתיים לפני כן כבר דיברו ביניהם על הנסיעה של עומר לחאפז על מנת להביא את התשלום בעבור הסמים שסופקו. (3) סעיפים סד ו-סה לאישום הראשון – בסעיפים אלה נטען כי ביום 23.10.04 סיכמו חאפז ומוסא על העברת 600 גרם קוקאין. עומר פנה למוסא בשאלה האם יצטרך לספק לחאפז את המשלוח, אך מוסא הודיעו כי יש למשלוח "תקלה". או אז התקשר מוסא עם "מבשל" המכונה "האני" והתלונן בפניו על איכות הסם שהוא מספק. בכך, על פי כתב האישום, עשו הנאשמים עסקה אחרת בסם מסוכן עבור הארגונים. עומר טען כי אין בשיחה 14765, מיום 23.10.04, כדי לבסס את הנטען בסעיפים אלה. ברם, המאשימה לא ביססה את סעיפי האישום 6סד ו-6סה על שיחה 14765 בלבד אלא על מכלול הדברים בשיחות 14729, 14755, 14759 ו-14761. נבחן להלן את תמלילי השיחות הנ"ל: שיחה מספר 14729 – מתבצעת ביום 23.10.04, בשעה 13:58, בין חאפז למוסא ובה עולה כי חאפז אמור לקבל משלוח סמים ממוסא: [...] חאפז: "תגיד לי" מוסא: "כן " חאפז: "כמה ניירות יש בדיוק" מוסא: "600" חאפז: "איך ככה" מוסא: "מה" חאפז: "אתמול אמרת לי משהו ועכשיו משהו אחר" מוסא: "650" חאפז: "אמרת 650 דולר" מוסא: "ככה אותו הדבר, זהו לא תהיה לך בעיה אל תדאג" חאפז: "בעזרת השם היום נבוא לשתות קפה" [...] חאפז: "זה מה שאנחנו מחפשים רק טוב. תגיד לי, דבר עם החתיאר שלך (עומר)" מוסא: "מה" חאפז: "דברת עם החתיאר שלך?" מוסא: "אתה לא דברת איתו אתמול?" חאפז: "כן אבל לא נתן לי תשובה" מוסא: "אני עוד מעט אראה אותו" חאפז: "בסדר..." [...] שיחה מספר 14755- מתבצעת כעבור כארבע שעות, בין מוסא לעומר: [...] מוסא: "הלו" עומר: "הלו, תגיד לי מוסא" מוסא: "מה" עומר: "אתה רוצה ביחד עם... חתיאר" מוסא: "לא לא יש בעיה" עומר: "מה" מוסא: "לא בטלפון" עומר: "מתי היום או מחר" מוסא: "יכול להיות מחר אני לא מאמין היום" עומר: "טוב יותר מאוחר אני אבוא אליך" [...] משיחה זו לא ברור אם עומר מדבר עם מוסא על אותה הזמנה שעלתה בשיחה 14729 בין מוסא לחאפז, או שמא מדובר על משהו אחר. השיחה הבאה מתבצעת בין מוסא להאני, אחד ה"מבשלים" כאמור, ובה מתלונן מוסא בפני האני על איכות הסם שהוא מספק. שיחה 14759 משעה 17:59: [...] מוסא: "אני לא יודע מה לעשות עם העבודה שלך על הפנים הכל חול ואנשים מתלוננים על כך" האני: "אל תאמין להם" מוסא: "בכבוד שלי, כמו שאני אומר לך האני" האני: "אז הבעיה מהו" מוסא: "מה" האני: "אם אתה מבשל שעועית 50 פעם אז אותו טעם נשאר" מוסא: "לא יודע מה לעשות, בקיצור, לא יודע. בכבוד שלי" האני: "אל תעשה כלום" מוסא: "תבוא, תבוא קצת. אתה יכול לבוא?" האני: "אין לי אוטו אין לי כלום" מוסא: "תבוא עם מונית" האני: "על חשבון מי המונית?" מוסא: "איפה אתה?" האני: "יפו" מוסא: "מה?" האני: "יפו" מוסא: "באמת?" האני: "כן" מוסא: "אז אתה לא יכול לבוא" האני: "יותר מאוחר, עוד מעט" מוסא: "תבוא, בחיי, סמי. שנבדוק מה אפשר לעשות " האני: "בסדר" מוסא: "אתה לא תתעכב" האני: "בעזרת השם" מוסא: "סלאם" שיחה מספר 14761 – מתבצעת בין מוסא לחאפז: חאפז: "הלו, שלום עליכם" מוסא: "אהלן זקן, מה שלומך" חאפז: "תודה לאל. מה קרה?" מוסא: "שנייה, עוד מעט... תן לי רק המספר אני אתקשר אליך" חאפז: "עוד מעט אני אתן לך את המספר שלי" מוסא: "זה המספר 055" חאפז: "בסוף כמעט 1915 בסוף" מוסא: "חכה רגע כן, כן, טוב ביי" חאפז: "ביי, אני מחכה." להשלמת התמונה עלינו לעיין בשיחות 14765 ו-14771 מאותו הערב. שיחה מספר 14765 – מתבצעת בין עומר ומוסא בשעה 20:59: מוסא: "הלו" עומר: "הלו" מוסא: "כן" עומר: "תגיד לי " מוסא: "מה?" עומר: "אתה שלחת 100 שקל לזקן?" מוסא: "כן, כן" עומר: "מי לקח אותה" מוסא: "סמי, אני לא יודע אם הגיע אליו או עוד לא" עומר: "טוב בסדר, שאני אבוא אני אדבר איתך, ביי" מוסא: "מה" עומר: "לא יודע, שאני אבוא אני אדבר איתך" מוסא: "אני לא מבין" עומר: "שאני אבוא אני אדבר איתך, אני אצלם והם לא יודעים שסמי לקח אותם" מוסא: "כן לא יודעים, אבל לא יודע אם זה מה הגיע ומה לא" עומר: "טוב בסדר. אני עוד מעט אדבר איתך, ביי." שיחה מספר 14771 – מתבצעת בין איבון ומוסא בשעה 23:03: [...] מוסא: "אהלן איבון" איבון: "מה העניינים" מוסא: "שיברך את הדובר אמת" איבון: "לא בחיי מוסא ואיבון, לא יצא לי" מוסא: "אה" איבון: "הנה עומר אצלי פה הבאתי מסחר פה (בקבוקי אלכוהול) ואמרתי לעומר להיכנס אלי כדי לתת לו אותם. עכשיו דיברתי איתו" [...] לטענת המדינה סוכם בין חאפז למוסא על העברת 600 גרם קוקאין. עומר בירר האם עליו להעביר את הסם אך מוסא אמר לו כי יש תקלה ודחה את ההעברה. ואכן, בשיחה 14729 אינדיקציה ברורה לכוונתו של מוסא להעביר 600 או 650 גרם קוקאין לחאפז. אנו אף מבינים מהשיחה כי השניים מתכוונים להיעזר בעומר לצורך העברה זו. בשיחה 14755 רמז לכך שעומר השתלב בעסקה ואנו עדים לכך שהוא מברר עם מוסא פרטים לגבי ההעברה. ניתן להבחין בקוים כלליים בתכנון עסקה להעברת 600-650 גרם קוקאין, אך קשה להסיק מהשיחות שלאחר מכן אם ומתי הושלמה העסקה. (4) סעיף 6 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי ביום 13.5.04 בשעה 23:01 הזמין עומר מסוהיל רבע יחידה של חשיש. בכך עשו השניים עסקה אחרת בסם מסוכן בעבור הארגון. לטענת עומר, אף אם מקבלים את טענת המדינה כי המונח "שוקולד" משמעו סם מסוג חשיש, משתמע מהשיחה כי עומר ביקש חשיש לצורכי שימוש פרטי או חברתי ולא לצורך סחר במסגרת ארגון פשע. סעיף 6 מתבסס על שיחה 540 בלבד מיום 13.5.04. השיחה מתחילה בין מוסא לאדם המזוהה כסוהיל, המכונה "אבו אל עבד". בשלב מסוים, מעביר מוסא את מכשיר הטלפון לעומר: מוסא: "קח, קח, תדבר איתו" אבו אל עבד: "הלו" מוסא: " אה אבו אל עבד " אבו אל עבד: "כן מי? " מוסא: "אבו אל עבד" אבו אל עבד: "כן" [...] עומר: "תגיד לי" אבו אל עבד: "מה" עומר: "אני רוצה חתיכת זה שוקולד" אבו אל עבד: "מה?" עומר: "רבע, רבע" אבו אל עבד: "מי מדבר?" עומר: "מה?" אבו אל עבד: "מי מדבר?" עומר: "ארביד" אבו אל עבד: "אה...עומר אתה צוחק עלי" עומר: "מה, מה העניינים?" אבו אל עבד: "בסדר" עומר: "תשמע ברצינות אני מדבר" אבו אל עבד: "מה אתה רוצה?" עומר: "שוקולד ככה רבע, ככה חתיכה" אבו אל עבד: "בסדר נו" עומר: "מה?" אבו אל עבד: "טוב" עומר: "אני לא אתעכב אני אבוא אליך" אבו אל עבד: "מה?" עומר: "אתה בא או שאני אבוא אליך?" אבו אל עבד: "עכשיו הביא אותי זה שורפי הביתה" עומר: "טוב תשמע אני בא אליך" אבו אל עבד: "יאללה ביי" עומר: "ביי" מהשיחה עולה בבירור קיומה של עסקת רכישה של סם מסוג חשיש, אם כי הכמות אינה ברורה. גם בהנחה כי מדובר בכמות קטנה, אין לשלול כי יש לראות את העסקה במסגרת הפעילות הארגונית. "ארגון פשע" כמוהו כעץ השולח פֹארוֹתיו ומהם מסתעפים עשרות ענפים קטנים המייצגים מארג של עסקאות יומיומיות בהיקפים קטנים כגדולים. ובקיצור, משניתן להסיק קיומה של עסקה בסם מסוג חשיש מול סוהיל, שהוא ספק סמים קבוע של הארגון, די בכך כדי לדחות את טענתו של עומר לגבי הנטען בסעיף 6 בכתב האישום. (5) סעיף 24 לאישום השלישי - בסעיף זה נטען כי ביום 29.5.04 היו בידי מוסא 100 גרם קוקאין "לא מבושל" מהם רצה להיפטר. מוסא פנה לעומר וביקש ממנו להציע את הסם למוחמד שורפי. עומר אמר שאם מוחמד יבוא באותו יום הוא ישלח אותו למוסא. בכך החזיקו השניים בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בעבור הארגון. גם כאן טוען עומר כי לא ניתן להבין מן השיחה דבר וחצי דבר הקושר אותו לעסקאות סמים. האמנם? נעיין בקטע קצר ממספר שיחות שנערכו בליל ה- 29.5.04. שיחה מספר 1806, בין עומר למוסא, שעה 20:19: [...] עומר: "מה העניינים" מוסא: "בסדר. תגיד לי, מה המספר של מוחמד שורפי" עומר: "באלוהים אני לא יודע הוא היה מתקשר אני אף פעם לא התקשרתי" [...] עומר: "עומר" מוסא: "כן" עומר: "יש לי 100 דולר" מוסא: "כן" עומר: "זה מבושל" מוסא: "רוצה להעיף אותם בחייך עומר תגיד לו שייקח אותם" עומר: "אם הוא יבוא אני אשלח לך אותו" [...] שיחה מספר 1812, בין מוחמד שורפי למוסא, בשעה 20:43: [...] מוסא: "אתה בא היום?" מוחמד: "היום נראה בעזרת האל, אולי יותר מאוחר" מוסא: "אין אולי, אני צריך אותך" מוחמד: "בסדר" מוסא: "לחכות לך?" מוחמד: "אינשאללה, יותר מאוחר אני אבוא אליך, עוד שעתיים" מוסא: "יש מבושל, 100 דולר" מוחמד: "אני אבוא אליך" מוסא: "אם כן, אני אדבר עם הבחור שיכין לך אותם, דיברתי עם אבו שריף (עומר) אמר לי בסדר אני אראה אותו אני אתן לו שיקח אותם" מוחמד: "בסדר אני אבוא אליך עוד שעתיים" מוסא: "אני אחכה לך" [...] מהשיחות עולה מהות העסקה הנרקמת בין מוסא עומר ומוחמד. בנקודה זו נזכיר כי עומר לא השכיל ליתן בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט כל מובן אחר לשיחה, ולא השכיל להסביר למה התכוון מוסא כשציין כי ה"דולרים" שלו "מבושלים". (6) סעיף 36 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי ביום 4.6.04, בשעה 20:47 הזמין עומר מסוהיל סרסור סם מסוג חשיש במחיר של 100 ₪. כשאישר סוהיל את ההזמנה, הודיע לו עומר כי הוא מגיע לאסוף את הסם. בכך, החזיקו השניים בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית ועשו עסקה אחרת בסם מסוכן בעבור הארגון. סעיף האישום מבוסס על שיחה מספר 2325 בה משוחחים עומר ואדם המכונה "אבו אל עבד". לטענת עומר, המדינה לא הוכיחה במידת ההוכחה הדרושה כי אותו "אבו אל עבד" הוא אכן הנאשם סוהיל סרסור. מעבר לכך, גם כאן כמות החשיש המדוברת הינה כמות זעירה, ומיועדת כנראה לשימוש עצמי ולא לעסקאות סחר הקשורות בארגון פשע. לגבי ההיקף הזעיר של העסקה עמדנו לעיל בדוננו בטענותיו של עומר לגבי סעיף 6 לאישום השלישי. אשר לזהותו של "אבו אל עבד" איננו רואים להתערב בממצאיו של בית משפט קמא בפניו הועלו טענות רבות לגבי זהותו של מוחמד סרסור המכונה "סוהיל" ו"אבו אל עבד". בית משפט קמא בחן את הדברים, בין היתר, לאור עדויותיהם של מעורבים אחרים בפרשה, ולאחר שמצא את עדותו של מוחמד סרסור כשקרית ובלתי מהימנה. מכל מקום, וכפי שהודגש על ידי בית משפט קמא, מתוך כלל השיחות בהן היה אדם שכונה אבו אל עבד, הסתמכה המדינה רק על אלה שקולו של מוחמד סרסור זוהה בהן בודאות (עמוד 341 להכרעת הדין). (7) סעיף 116 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי ביום 1.10.04 היו בידיו של עומר 200 גרם קוקאין. עומר פנה למוסא והודיע לו כי עליו למצוא אדם שיעביר את הסמים בהקדם. בהמשך לכך, שלח מוסא את דבור ליטול מעומר את הסם. בכך, החזיקו השלושה סם מסוכן ועשו עסקה אחרת בסם מסוכן, בעבור הארגון. לטענת עומר לא ניתן להוכיח על פי השיחה עליה נסמך אישום זה כי בפועל התבצעה עסקה, ולא ניתן להוכיח כי כאשר מדובר על "רכב עם עגלה" הכוונה היא לסמים. לטענת עומר, יתכן כי כשדיבר על רכב עם עגלה התכוון לרכב עם עגלה נגררת, בדומה לגורר של אופנוע ים. במילון שיח הסמים אין אזכור למונח "עגלה" אך המונח "רכב" מתפרש כ"משלוח סמים". בשיחה 7431 מסרב מוסא להזמנת סמים של מוחמד. מוחמד מבקש ממנו "קטנה, 50 דולר למשהו". אך מוסא, בשלו - "לא רוצה להביא לך מאותם הרכבים". ובמקום אחר, בשיחה 10477 בה מראיין מוסא "בשלן" לעבודה, הוא מציע לבדוק אותו ואומר "אני רוצה לבדוק אוטו יש לי אני רוצה להביא אוטו שתיסע עליו, אני רוצה שתבשל אותה". בשיחה 12358 מבקש חאפז משלוח של "צהוב" ואומר למוסא "אבו עומר תעבור לתנור תמלא את הרכב צהוב". לבסוף, אנו נחשפים גם למונח "מוסך" המייצג את מקום הכנת המשלוח. בשיחה 9829 אומר מישהו למוסא "המינימום שלוש מאות דולר, כן, אם הבחור הוציא את האוטו מהמוסך". מוסא אומר לו "תוציא את הרכב מהמוסך" וזה עונה "לא רוצה, שיגיד לי רטוב, קר, חם, בסדר 300 דולר, יסתדר בהם". לאחר שראינו כיצד משמשת המילה "רכב" וכיצד יכולה זו להשתנות למלים נרדפות או קשורות על פי האסוציאציות של בני השיח, קל יותר להבין את השימוש במלה "רכב עם עגלה". על מנת להבין מה אירע ביום 1.10.04, יש לבחון את מכלול השיחות בין מוסא לעומר בימים שקדמו ליום 1.10.04. משיחה מספר 12822 מיום 30.9.04, בין עומר למוסא, עולה כי מוסא דוחק בעומר להעביר לו שני משלוחים, ועומר משיב כי אין לו מספיק בשבילו, תוך הבטחה לעשות מאמץ ולספק לו אותם מחר. למחרת, בשיחה מספר 12871 מיום 1.10.04 אנו למדים כי שני המשלוחים נמצאים אצל עומר. מוסא רוצה את שניהם ועומר מתעקש לשלוח לו אחד, כיון שאדם אחר רוצה את המשלוח השני. לבסוף, מוסכם כי עומר ישלח למוסא משלוח אחד, את היקר מביניהם, אך כדי שזה יקרה על מוסא לשלוח לעומר מונית או מישהו שיקח אותו: [...] עומר: "אם עוד חצי שעה תבוא לקחת את האוטו" מוסא: "לא עכשיו מוקדם מה קרה לך" עומר: "מה" מוסא: "מוקדם" עומר: "אני יודע מוקדם אבל אין ברירה אם לא עכשיו תכניס אותה מחר" מוסא: "לא תזהר" עומר: "בשביל זה אני אומר לך" מוסא: "כן" עומר: "תראה מישהו שייקח אותה" מוסא: "שתי רכבים לא רכב אחד" עומר: "לא היום, היום אחד. ההוא גם התעקש, רצה שתיים גם. היום כל אחד אחד... אפילו יכול להיות מחר. אמרתי לך, יומיים שלוש תיקחו כמה שתרצו" מוסא: " רכב עם עגלה לא" עומר: "ארוכה" מוסא: "לקחה 200" עומר: "כמו של פעם שעברה" מוסא: "לא יא זלמה תזהר, לא, תזהר" עומר: "תקשיב" מוסא: "לא" עומר: "קח עכשיו זאת ועכשיו אני בא לדבר איתך אולי היום. מחר אני אתך לך את השני" מוסא: "תן לי ההיא ואחר כך תן לי את זאת. תן לי קודם את ההיא" עומר: "ההיא עוד לא מוכנה. צריך להכין אותה והאיש רוצה עליה יקר מאד ההיא" מוסא: "תן לי ההיא יכס (קללה) מה הוא רוצה שתבוא איפה אתה" עומר: "אין לי רכב אני בבית" מוסא: "תבוא אני אשלח לך מונית להביא אותך תתכונן אני אשלח לך מישהו" עומר: "תשלח לי מונית" מוסא: "אני אשלח לך מישהו להביא אותך" עומר: "יאללה תשלח מישהו" על רקע השימוש הגמיש השאול מעולם המכונאות וכלי הרכב לגבי משלוחי סמים, ניתן להסיק כי הרכב בעל העגלה הארוכה – זו שנשאה "200" כמו בפעם שעברה, ואשר מוסא מזהיר את עומר לגבי נטילתה – אינו רכב רגיל כפשוטו, הגורר עגלת משא. זאת ועוד, הרכב והעגלה הם חלק משיחה מתמשכת על שני משלוחי סמים, שיחה שהחלה יום קודם והמשיכה במהלך יום 1.10.04. כעבור עשרים דקות, בשעה 16:02, מתבצעת שיחה נוספת בין השניים (12873) ובה הדברים הבאים: עומר: "איפה אתה" מוסא: "לא הגיע אליך אף אחד" [...] עומר: "מי שלחת" מוסא: "שלחתי מונית" עומר: "מה" מוסא: "הנה דבור יגיע אליך, עכשיו הדבור בדרך אליך" עומר: "איפה הוא" מוסא: "הנה הוא עוד מעט יוצא ובא" ממכלול השיחות ניתן להסיק כי ה"רכב" המדובר בהן אינו רכב רגיל, אלא מונח קוד המתייחס למשלוח סמים. אמנם לא ניתן לדעת על תוצאותיה של העסקה, אך עולה כי בידי עומר הייתה באותה עת כמות גדולה של סמים שאותם ביקש להעביר למקום אחר וכפי שכבר נזכר, די בכך להיכנס בגדר החלופה של "עסקה אחרת". (8) סעיף 118 לאישום השלישי – בסעיף זה, המבוסס על שיחה מספר 13275, נטען כי ביום 5.10.04 "בישל" אלמוני קוקאין מטעמם של עומר ומוסא. בשלב מסוים התקשר עומר למוסא כדי להיודע על תוצאות הבישול, ומוסא דיוח לו כי בישול הסם לא עלה יפה. בכך, החזיקו עומר ומוסא, יחד עם האלמוני, בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית והפיקוהו בעבור הארגון. לטענת עומר, משיחה זו לא ניתן ללמוד כלל כי מדובר בקוקאין, וכי לא נתאפשר לו לעיין בתמליל המלא של השיחה. ולא היא. מעיון בתמליל המלא של השיחה עולה, כי מוסא או עומר החזיקו בסם והאחד מדווח לאחר כי הבישול לא עלה יפה (במאמר מוסגר יצויין כי לשיחה נערכו שני תמלילים שונים שבאחד מהם חל בלבול בדוברים, אך אין בכך כדי לשנות את תוכן השיחה). (9) סעיף 125 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי ביום 31.10.04, לפני השעה 18:44 או בסמוך לכך התגלע סכסוך בין שחאדה אבו-שחאדה לבין אבו חסן והאני בקשר לתשלום בגין 50 גרם קוקאין. מאוחר יותר הודיע עומר לאבו חסן כי בהזדמנות הראשונה יזכה אותו לגבי 50 גרם קוקאין. לאחר מכן, נטל שחאדה מאבו חסן 50 גרם קוקאין, ועומר דיוח על כך למוסא. בכך, החזיקו כל המעורבים סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, וסחרו בו בעבור הארגון. סעיף 125 מבוסס על שיחה מספר 15433. לטענת עומר, אין בשיחה כל אינדיקציה לכך ש"דולר" מייצג קוקאין ולא 50 דולר אמיתיים, כפשוטם. בעדותו, מסר עומר כי אם דיבר על דולר, התכוון לדולר אמריקאי או קנדי. דין הטענה להידחות, ונציג להלן את שיחה מספר 15433 המדברת בעד עצמה: [...] עומר: "חכה, יש עוד בעיה, עם האני" מוסא: "מה יש?" עומר: "האני ואבו חסן" מוסא: "מה יש?" עומר: "אחרי שהוא (שחאדה) גמר איתם אמר שהוא יוותר להם על 50 לא ויתר ולא כלום לקח מהם את הכסף הוריד 50 דולר ואמר שהוא רוצה מהם 50 דולר והוא לא רוצה לשלם היה צריך לוותר ולקח כל הכסף שהם חייבים לו, אבו חסן כל היום התקשר אליי עבד אמר לי אפילו הכסף הוריד ממנו הכניס אותנו אחד בשני והוריד ממני אמרתי בסדר עכשיו למה עושה קטע כמו זה" מוסא: "בשביל מה המניאקה?" עומר: "כאשר היה צריך לוותר לא וויתר לקח את כל הכסף ולקח 50 דולר ואמר להם שהם חייבים לו 50" מוסא: "הרמאות הזאת, עד מתי?" עומר: "אמרתי לו אבו חסן, אל תדאג, בהזדמנות הראשונה אני אזכה אותך מ-50. עוד לא זיכיתי אותו, בא שחאדה, לקח לו 50 ולא רוצה לשלם לו עליהם" [...] המשפטים המודגשים לעיל עושים רושם מבולבל בקריאה ראשונה, אולם בחינה לעומקם, מגלה כי יש בהם אינדיקציות המצביעות באופן חד-משמעי על כך שלא מדובר בכסף אמיתי כפשוטו, כטענתו של עומר. כך, המשפט "אמר שהוא רוצה מהם 50 דולר, והוא לא רוצה לשלם", אינו הגיוני אילו היה מדובר ב-50 דולר כפשוטו וכך עולה מהמשך הדברים. מאחר שלמדנו ממילון "שיח הסמים" למה משמש המונח "דולר", ומאחר שאנו כבר יודעים את טיבן של עשרות עסקאות אחרות שהתבצעו בין עומר ומוסא להאני ואבו-חסן, ניתן לומר, למעלה מספק סביר, כי גם השיחה המתוארת משרטטת יחסים עסקיים על רקע של סחר בסמים. (10) סעיף 131 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי מוסא מבקש מעומר "לעורר" משלוח כלשהו של סם מסוג יקר על מנת שיוכלו "להתגלגל" בינתיים ולשלם את כספם של דבור ושל אחרים. עומר משיב כי מוקדם עדיין ומבטיח לבדוק אחרי החג. לטענת עומר לא ניתן להסיק מהשיחה כי המדובר בסמים, ולא היא. משיחה מספר 15989 מיום 9.11.04, ניתן להסיק בנקל את האמור בסעיף 131 לכתב האישום. במהלך השיחה מבקש מוסא מעומר: "תמצא רכב, שנוכל להסתדר". על כך משיב לו עומר: "למה אתה לא יודע לשבת בשקט?". לאחר שיחת חולין קצרה ממשיך מוסא להפציר בעומר: [...] מוסא: "עומר תבדוק אם יש שנוכל להסתדר" עומר: "טוב, אבל אין יקר" מוסא: "תבדוק, לא חשוב" עומר: "יקר מה לא חשוב" מוסא: "250" עומר: "260, 270" מוסא: "אפילו 250 בסדר" עומר: "מה אתה משוגע?" מוסא: "בחיי עומר שנשלם את כספו של דבור ואחרים" עומר: "מה הכסף שלו אתה צריך להשלים לו בלי שום קשר" מוסא: "טוב, תבדוק רכב, שנעביר את הזמן" עומר: "טוב, אני אבדוק אם יש, אני אגיד לך" מהיכרותנו את המונח "רכב" כמשלוח סמים, ניתן להבין מדוע עומר "נוזף" באחיו על כך שהוא "משוגע" ו"הוא לא יודע לשבת בשקט". מכל מקום, בסעיף 131 לכתב האישום אין המאשימה מייחסת לעומר עבירה, והסעיף אך מתאר אירועי היום המגולמים בשיחה מספר 15989. (11) סעיף 133 לאישום השלישי – בסעיף זה נטען כי ביום 9.11.04 ביקש עומר ממוסא את מספר הטלפון של יוסף אל-הוזייל, כדי לשאול אותו אם יש ברשותו סם. לאחר מכן הורה עומר למוסא לסור אל יוסף אל-הוזייל ולבקש ממנו להגיע. גם כאן, טוען עומר כי אין לקבל את פרשנותה של המדינה לשיחה, ואין מקום להסיק כי מדובר בסמים. משיחה 16018, עליה מתבסס סעיף 133 לכתב האישום, אכן קשה להסיק את המבוקש. עיון בתמליל השיחה מגלה כי אין בו אזכור של אחת ממלות הקוד המקובלות על פי "מילון שיח הסמים". מכל מקום, הסעיף אינו מייחס עבירה לעומר ויש בו רק תיאור אירוע שהתרחש - כך שאיננו נדרשים לקבוע מסמרות בעניין. עומר טען ספציפית גם כנגד סעיף 64 לכתב האישום אך משיחה מספר 4059, עליה מבוסס הסעיף, יש הזמנה של "דיסקים", וכבר עמדנו על פירוש המונח "דיסקים" לפי "מילון שיח הסמים". רנא. לסיכום, בדיקה פרטנית של טענות עומר לשגיאות בפרשנות השיחות, מעלה כי אין ממש בהשגותיו של עומר, וכי אין בהן כדי לשנות את הכרעת דינו של בית משפט קמא. השגות עומר לגבי אמרותיה ועדותה של סינא מוגרבי רנב. כמו כל המערערים, אף עומר טען כי יש להעדיף את עדותה של סינא מוגרבי בבית המשפט על פני אמרותיה במשטרה. על נושא זה עמדנו, ולא נחזור ונידרש לו. ספציפית לגבי עומר, לא ברור מה המקור לטענותיו לקיומם של "מניעים בולטים" אצל סינא להפללתו. בבית משפט קמא נטען כי לסינא היו רגשות נקם עזים במוחמד שורפי, שנבעו מאהבה נכזבת ומניתוקה של סינא מבתם של מוחמד ואיבון שורפי עמה היו לה קשרים חזקים. בכל אלה לא ניתן למצוא מניע או הסבר מדוע תפליל את עומר ומשפחת אבו-שחאדה. רנג. גם בטענות לסתירות באמרותיה של סינא איננו רואים ממש. בית משפט קמא עמד על כך שמדובר בסתירות מעטות ושוליות בין עשרות אמרות המתפרשות על פני מאות עמודים. לכן, לא סגי באי-דיוקים כגון מספר הקומות בביתו של עומר או סוג הרכב בעסקה זו או אחרת, כדי לפגום בכל המערכת של העניפה עדות סינא במשטרה. כך, הצביע עומר על על סתירה בעדותה של סינא לגבי אופן העברת הסמים שהתבצעה ליד מאפיית אנג'ל. במקום אחד היא אומרת כי הייתה ממתינה ברכב יחד עם מוחמד ואיבון שורפי עד שרכב אחר היה מתקרב לרכב שלהם וזורק את הסמים מבעד לחלון (ת/514ב שורה 25), ובמקום אחר אמרה שמוחמד שורפי היה יוצא מהרכב וניגש לקחת את הסמים מהרכב האחר (ת/547 עמ' 4 שורות 28-27). סתירה נוספת עליה הצביע עומר היא שבמקום אחד אומרת סינא שהסתירה את הסמים בחזייתה, ובמקום אחר – בתיקה. המדובר בסתירות מדומות. סינא מסרה באמרותיה מידע על פעילות שארכה זמן רב ומנתה עסקאות רבות, והפרטים השונים נובעים ממצבים שונים שעלו בזכרונה. למשל, במקום אחד היא מספרת כי רכב אחר נצמד לרכב שלהם ומסר לאיבון את הסמים דרך החלון (ת/541 עמוד 19 שורות 13-10). במקום אחר היא מספרת על סיטואציה שבה מוחמד היה לחוץ, וצעק על איבון לא לעצור אלא להמשיך בנסיעה איטית. כשהגיע הרכב האחר הוא נעצר מאחוריהם, ומוחמד יצא אליו והביא ממנו את הסמים (ת/547 שורות 28-27). סינא אף ציינה שהיה יותר ממקום אחד להעברת הסמים, ומכאן שהיא נכחה בעסקאות רבות. לשאלה היכן הסמים הועברו היא עונה (ת/514 עמודים 71-69): "[מוחמד היה] יורד לקיוסק, לפעמים נותן לו שמה. [...] אבל יש כמה מקומות שמה חשוכים. כמו מאפיית אנג'ל" ובהמשך, "לא רק שמה, בהמון מקומות. עד שבסוף הגענו לפה ליפו. לוולפסון, היינו מקבלים את זה". קיצורו של דבר, שלא בסתירות עסקינן אלא בתיאורים של מצבים שונים, כאשר פעמים שסינא הסתירה את הסמים בחזייתה ופעמים שהסתירה אותם בתיקה. סיכומו של דבר, דין השגותיו של עומר על הכרעת הדין להידחות על כל ראשיהן וסעיפיהן. ע"פ 3110/09 – ערעורו של שחאדה טענתו המרכזית של שחאדה היא, כי נוכח חלקו המצומצם בכתב האישום אין מקום לראותו כחבר או כפעיל בארגון פשיעה. לשיטתו, עבירות הסמים שביצע נעשו באופן עצמאי ובמנותק מפעילות ארגון הפשיעה, אם היה כזה. לגבי האישום הראשון, טוען שחאדה כי פסק הדין של בית משפט קמא אינו מנומק ואינו מייחס לו דבר. שחאדה, כמו המערערים האחרים, טען כי יש לבכר את עדותה של סינא מוגרבי בבית המשפט על פני אמרותיה במשטרה, ובאופן פרטני, הצביע על שגיאות בהליך זיהויו על ידי סינא. בחקירת המשטרה התקשתה סינא לזהות את תמונתו, וחשבה כי הוא מוסא; וכשנתבקשה להוביל את החוקרים לביתו התקשתה בכך והחוקרים הם אלה שלמעשה הובילו אותה אל הבית. אך גם אם יתקבלו אמרותיה של סינא, אין בהן כדי להוכיח את הנטען כנגדו בכתב התביעה. לגבי האישום השלישי, טוען שחאדה כי בית משפט קמא לא נימק הכרעתו לגביו; כי מכתב האישום עצמו עולה שלא ניתן להאשימו בביצוע "עבירות מרובות", מאחר שמתוך 139 סעיפי אישום מיוחסות לו עבירות המופיעות ב-4 סעיפים בלבד. עוד נטען כי תוכנם של תמלילי השיחות עליהם מבוססים אישומים אלה, מצמצמים את חלקו בביצוע העבירות באופן ניכר. למצער, טען שחאדה, כי אין לראות בו "פעיל" בארגון פשיעה. בהקשר זה הצביע שחאדה על כך שבאישום הראשון הוא מואשם בעבירה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה בהיותו "פעיל" בארגון, בעוד באישום השלישי הוא מואשם בעבירות בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה בהיותו "חבר" בארגון פשיעה, כהגדרות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי (אליהן נידרש, כאמור, בהמשך). שחאדה – דיון והכרעה רנה. השאלה המרכזית הצריכה לעניינו היא עד כמה היה שחאדה מעורב בארגון הפשיעה שנוהל בידי אֶחָיו מוסא ועומר. נסקור להלן את מכלול הראיות בדבר פעילותו של שחאדה ונבחן אם שימש כ"פעיל" בארגון, כ"חבר" בלבד, או שמא היה בכלל סוחר עצמאי שעבד מול הארגון אך מחוצה לו. לפני כן, נזכיר בקצרה כי חוק מאבק בארגוני פשיעה מתוה שלושה מסלולים להרשעת אדם על בסיס מעורבות בארגון פשיעה. המסלול הראשון קבוע בסעיף 2 ומגדיר את מי ש"פעיל" בארגון פשיעה. הגדרה זו כוללת את מי שעמד בראש הארגון; את מי שניהל, כיוון או פיקח על פעילותו; את מי שמימן את הארגון במישרין או בעקיפין; את מי שהחליט בענייני חלוקת הכספים בו; ואת מי שנתן שירותי ייעוץ לשם קידום פעילותו הפלילית. המסלול השני, הכולל רמת מעורבות נמוכה יותר, מצוי בסעיף 3 ונוגע למי שעבר עבירה כלשהי במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, אף אם לא היה פעיל בו. המסלול השלישי מצוי בסעיף 4 ועוסק בעובד ציבור שהשתמש לרעה במעמדו וסמכויותיו לקידום פעילות של ארגון פשיעה. בשים לב לסיווגים אלה, נפנה כעת לבחינת תמציתית של מכלול הראיות כנגד שחאדה. התשתית הראייתית כנגד שחאדה רנו. האזנות הסתר המפלילות כנגד שחאדה הן מעטות. בחלקן שחאדה כלל אינו נוטל חלק, אך ניתן ללמוד על פעילותו מתוכן השיחה המתנהלת בין אחרים. ביום 25.5.04 התנהלה שיחה (1548) בין מוסא למוחמד שורפי בה הפנה מוסא את מוחמד לביתו של שחאדה ביפו ונתן לו את מספר הטלפון של שחאדה על מנת שיתאם איתו מפגש. ביום 29.5.04 (שיחה 1812) דיברו ביניהם מוסא ומוחמד שורפי על סגירת חובות בגין עסקאות שנערכו אל מול שחאדה: מוסא: "שחאדה אומר שיש חשבונות לסגור" [...] מוחמד: "מתי שאתה רוצה אם יש בינינו חשבון אני אבוא ונשב" מוסא: אנחנו צריכים לשחזר את כל החשבונות מלפני כמה חודשים" מוחמד: "אני אעשה איתו חשבונות על מה שהוא רוצה (שחאדה) אם אני חייב לו אני אשלם לו" ביום 10.6.04 שואל מוחמד את מוסא (שיחה 2851) אם יש לו חצי קילו "גרעינים". מוסא שואל את שחאדה, שעומד לידו, אם במקרה יש לו, ונענה בשלילה. ביום 13.5.04 מתקשר מוסא לשחאדה (שיחה 5321) ושואל אותו אם יש לו כמה "שקלים". שחאדה משיב כי יגיע עוד מעט ללוד. ביום 19.5.04 (שיחה 957) מתלונן מחמוד סרסור באוזני מוסא על מחסור בסם. מוסא משכנע אותו לקחת דגימה לפני ביצוע עסקה כלשהי ובכל מקרה מנחה אותו למצוא ספק קבוע. בהמשך אותו היום (שיחה 958) הפנה מוסא את סרסור לעומר על מנת שהלה יקשר אותו לשחאדה לשם אספקת הסם. בנוסף, נותן לו מוסא את המספר של יוסף אל-הוזייל שנמצא עם שחאדה. מוסא מבהיר לסרסור שלא ידבר עם שחאדה על עניינים כספיים, אלא שיקח ממנו את הסם ורק אחר-כך יסגור את עניין התשלום מול עומר. מאוחר יותר באותו יום, מתלונן סרסור על איכות הסם באוזני מוסא. סרסור: "הבן אדם הזה לא יכול לחיות בלי לרמות" מוסא: "כן" סרסור: "מה כן, כל האבקה על כלום" [...] מוסא: "בכמה יש אבקה?" סרסור: "הכל מה כמה יש, יותר מהחצי" [..] מוסא: "בוא, בוא שניה, "יוסף!" (נשמע ברקע פונה ליוסף), חכה שניה, "בוא בוא שניה מה המאה שהבאתם כולה אבקה מקולקלת דפוקה" יוסף: "מה פתאום" מוסא: "מה מה פתאום, באלוהים אתה ושחאדה לקחתם, יותר רמאים אחד מהשני אתה צוחק" ביום 29.7.04, מתנצל מוסא בפני סעיד זייתון (שיחה 7397) על איכותו הירודה של הסם שסופק לו. זייתון מרגיע את מוסא תוך שהוא מצהיר שהוא כבר מכיר את מוסא ואת שחאדה. ביום 11.8.04 מתקשר מוסא לשחאדה (שיחה 8639) ומוסר לו את הטלפון על מנת שידבר עם אבו-נימר שמחפש אותו. שחאדה ואבו-נימר מדברים על עסקה מאתמול שלא יצאה אל הפועל וקובעים להיפגש לשם ביצוע עסקה בפרדס שניר בלוד. ביום 31.10.04 מתקשר מוסא לעומר (שיחה 15433) כדי לברר מה לעשות עם אדם שהגיע אליו עם תלונה על שחאדה, אשר לקח כסף ולא סיפק סם תמורתו. במהלך השיחה דנים עומר ומוסא מה לעשות גם בקשר לחוב של שחאדה כלפי האני וסעיד זייתון. רנז. התמונה המצטיירת מהאזנות הסתר היא מורכבת. מחד, נראה כי שחאדה קיים סחר עצמאי במידה מסוימת ולא אחת התוודעו עומר ומוסא לעסקאותיו של שחאדה רק בדיעבד, כשהגיעו אליהם תלונות על שחאדה או התחשבנויות כספיות. גם מקום המפגש והמסירה של שחאדה ולקוחותיו, בפרדס שניר בלוד, שונה מדפוס הפעולה של עומר ומוסא. בחקירתה נשאלה סינא אם אותו בחור צעיר שהיה מביא להם את הסם מעומר ומוסא הביא להם גם את הסם משחאדה, והיא ענתה: "לא. שחאדה היה מביא את זה לבד [...] שחאדה היה מגיע באוטו עם מישהי [...] היה מביא את זה וזורק לו את זה מהאוטו וזה לא היה הרבה זה היה אולי פעמיים שלוש" (ת/518ב, עמ' 13). אינדיקציה נוספת לאפשרות ששחאדה היה מעין "קבלן עצמאי" היא איכות הסם שסיפק, שבאופן עקבי היה שונה מהסם שסיפקו עומר ומוסא. זו הסיבה, לפי עדותה של סינא, שבשלב מסוים הפסיקו מוחמד וחאפז שורפי לעבוד איתו. ההבדל העקבי באיכות מצביע ככל הנראה על ספקים שונים ואף על עיבוד נפרד של הסם. עדות לכך ניתן לראות אף באמרותיה של סינא על כך ששחאדה היה עושה את העיבוד של הסם בעצמו בביתו (ת/520ד, עמ' 20, ות/540ב, עמ' 32). בנוסף, מוסא היה מתקשר לשחאדה על מנת לברר אם יש אצלו סם במקרים בהם לו עצמו לא היה מה לספק (שיחות 958, 2851). כל אלה עשוים לחזק את ההנחה כי שחאדה ניהל סחר בסמים בנפרד במידה כלשהי מהסחר שניהלו אֶחָיו עומר ומוסא. מנגד, העובדה שצרכנים או ספקים התלוננו על שחאדה באוזנם של עומר ומוסא, ואף יצרו קשר עם שחאדה בתיווכם, מצביעה על הקשר העסקי בין שחאדה לבין הארגון. כך גם ההתחשבנות הכספית המצביעה באופן חד משמעי על קופה משותפת. בשיחה 1812 מבקש מוסא ממוחמד שורפי לסגור חשבונות שהצטברו ביניהם בשל עסקאות שנעשו עם שחאדה. בשיחה 958 אנו עדים לכך שהתנהלות הכלכלית הופקעה ממנו, ומוסא מנחה את סרסור לא לדבר עם שחאדה על עניינים כספיים אלא לקחת ממנו את הסם ולומר לו שההתחשבנות תהיה מאוחר יותר. בשיחה 15433 מתלונן עומר באוזני מוסא כי הבטיח לאבו חסן (סעיד זייתון) שיזכה אותו ב-50 "דולר" בהזדמנות הראשונה, ולא רק שלא הספיק, אלא עוד שבא שחאדה ולקח לו כמות סם זהה בלי לשלם לו עליהם. מכאן ברור כי עומר ושחאדה פועלים כגורם משותף בעל התחשבנות כספית זהה, אל מול סעיד זייתון שהיה ספק חיצוני ועצמאי שעבד מול ארגון הפשיעה מלוד. רנח. עוד על מעמדו ותפקידו של שחאדה בארגון אנו למדים מחקירתה של סינא. לדבריה, היא עסקה במשך כארבעה חודשים בסחר בסמים עבור ארגון הפשע מיפו, ונסעה כל יומיים לערך ללוד להביא סמים "משלושה אחים שלאחד מהם קיוסק ושמו מוסא. לשני האחים האחרים קוראים עומר ושחאדה" (ת/511). כבר באותה שיחה ציינה סינא כי בקיוסק היו מזמינים חומר ממוסא ועומר "כי החומר שלהם היה באיכות טובה, לא כמו של שחאדה" שהחומר שלו היה "רטוב ודביק". בחקירה אחרת ציינה סינא כי "זה שלושה אחים שעוסקים בזה שלושה אחים שנותנים את זה ליפו, המון ולא קצת" (ת/514ב, עמ' 64). ולשאלת החוקר חג'ג' מה שמותיהם של אלה מלוד, עונה סינא: "זה שלושה האחים? אחד קוראים לו, בעל הקיוסק... מוסא. עומר ושחאדה. זה שלושה האחים. האלה עובדים בדברים האלה" (ת/514ב, עמ' 74). את ההמשך של תמליל זה, חשוב להביא ככתבו וכלשונו כפי שהוא מופיע בתמליל המשטרה: חוקר: "מוסא עומר ושחאדה?" סינא: "והכי יפה, בזמן האחרון הם עובדים עם... (לא ברור)..." חוקר: "למה שלושה אחים עובדים ביחד לא?" סינא: "לא". חוקר: "שלושה אחים כל אחד עובד בנפרד?" סינא: "כל אחד עובד בנפרד צ....(לא ברור)..." חוקר: (לא ברור) סינא: "(לא ברור)...שעובד עלינו וזה, לא יודעת מה, והפסיקו לעבוד איתו המשיכו לעבוד עם מוסא. ועומר הכי יפה, עוד אחד שזה עם...(לא ברור)...לא יודעת. אני באותו יום שהייתי שם עם זה צחקתי עליו". בהמשך, מציינת סינא כי "מוסא כל הזמן תמצאו אותו בקיוסק. עומר גם כן כמעט כל הזמן הוא בא אליו [...] שחאדה, לא. שחאדה כל הזמן עושה את זה ברחובות" (ת/514ב, עמ' 88). בחקירה נוספת נשאלת סינא על ידי החוקר ירון בנימין לרמת ההיכרות שלה עם האחים אבו-שחאדה (ת/516ג, עמ' 42): חוקר: "תגידי, את שחאדה האח השלישי את גם מכירה טוב?" סינא: "בפנים" חוקר: "ויצא לכם לקנות ממנו?" סינא: (לא ברור) חוקר: "ולמה הפסקתם?" סינא: "מאותה סיבה שאמרתי קודם (צוחקת)" דבריה של סינא מתבהרים מעט בחקירה נוספת בה היא מתארת את דפוס העבודה, ואומרת כי היו נוסעים לקיוסק בלוד ואז: "מוחמד היה יורד מדבר עם מי שנמצא שם שחאדה, אם זה מוסא, אם זה עומר, אחד מהם עם הדברים מבקש" (ת/518ב, עמ' 5). החוקר שאל את סינא: "רגע אז שחאדה בתקופה האחרונה כבר לא...", וסינא ענתה: "לא עובדים איתו. הכי הרבה זה עומר ואם עומר תקוע אז מוסא נותן ואם מוסא תקוע אז עומר נותן". בחקירה אחרת מתארת סינא כיצד גילה מוחמד שהסמים שקיבל משחאדה רטובים, ומיד התקשר לעומר והתלונן. עומר הבטיח לו שהוא יטפל בעניין ושבינתיים ינסה להשיג לו משהו אחר (ת/541, עמ' 15). בחקירה נוספת מתארת סינא כיצד מוחמד נקלע למצב בו היה צריך "גלגלים" (טבליות אקסטזי) באופן דחוף. הוא התקשר לשחאדה וביקש "עג'ל (כמו בפעמים הקודמות)". כשהגיעו ללוד מסר שחאדה שקית עם הסמים וקיבל מעטפת מזומנים. בדרך חזרה גילה מוחמד כי המשקל לא מתאים והתקשר לשחאדה, שהבטיח לו שכבר יתחשבנו על זה (ת/547, עמ 5). באותה חקירה הרחיבה סינא לגבי האחים אבו-שחאדה ואמרה "מהשיחות שהיו לי עם איבון שורפי וגם מהשיחות שניהלה בנוכחותי עם בעלה מוחמד, מספרת איבון ששלושת האחים עומר, מוסא ושחאדה עובדים ביחד ואם אין למישהו מבין האחים אז מתקשרים לאח אחר", ובהמשך, "מאופן העבודה עם עומר, מוסא ושחאדה הייתי אומרת שעומר הוא "הבוס" משום שרוב השיחות של מוחמד היו עם עומר, וכשהיו בעיות עם הסמים של שחאדה – אם במשקל ואם באיכות מוחמד היה פונה לעומר ומדבר איתו, ועומר היה אומר שיטפל בכך. ואכן עומר היה מטפל כי הסמים היו מוחלפים". רנט. התמונה המצטיירת היא כי שחאדה אכן פעל וביצע עבירות במסגרת ארגון הפשיעה כמוגדר בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, אך לא היה "פעיל" בו לפי ההגדרה של סעיף 2 לחוק. כאמור, "פעיל" הוא, בין היתר, מי שעומד בראש הארגון או "מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה" ונראה כי לשחאדה לא היה מעמד כזה בארגון הפשע בלוד. התמונה המצטיירת מהאזנות הסתר ומעדויותיה של סינא, היא כי שחאדה אמנם פעל במסגרת הארגון - אך היה "אאוטסיידר" במערכת הארגונית בהנהגת עומר ומוסא, שנאלצו לעתים להגן עליו, ולסגור חשבונות בשבילו. מהשיחות עולה כי אחיו של שחאדה לא סמכו עליו, ולא היו מעוניינים עוד לפתור את הסכסוכים אליהם נקלע (שיחה 15433). אינדיקציות שונות כמו איכות הסם, אופי הפעילות השונה, ומיקומו של שחאדה כחלופה במקרים בהם עומר ומוסא לא יכלו לספק את המבוקש, מצביעות על פעילות עצמאית במידה מסוימת המקבילה לפעילותם המרכזית של עומר ומוסא. עם זאת, עדיין ברור כי פעילותו של שחאדה נעשתה תחת עינם הפקוחה של עומר ומוסא וברשותם, וכחלק מפעילות הארגון. לכן, סבורים אנו כי יש לראות את שחאדה כמי שעבר עבירות סמים תחת כנפיו של ארגון הפשיעה מלוד ובמסגרתו כמשמעות סעיף 3 לחוק דנא, אך מחמת הספק אנו נכונים להניח כי לא היה בעל מעמד של "פעיל" בו (כהגדרת בית המשפט המחוזי) לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. תוצאת קביעתנו זו תידון בהמשך. משעמדנו על הדברים האלה, נעבור בקצרה על טענות פרטניות שהעלה שחאדה בערעורו. היעדר נימוק בהכרעת הדין רס. לטענת שחאדה, יש לזכותו בשל היעדר הנמקה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו נעדר הנמקה באופן המצדיק את התערבותנו. פסק הדין, הנפרש על פני 368 עמודים, מפרט את האישומים המיוחסים לנאשמים ואת ההליכים השונים בעניינם, את הטעם לקבלת האזנות הסתר כראיה ואת מעמדן הראייתי, את פרשת עדותה של סינא והנימוקים להעדפת אמרותיה במשטרה, ואת שיטות העבודה של המאזינים, התצפיתנים והמתמללים. הבסיס לאישומים מורכב מאלפי שיחות ותמלילים, ומאלפי עמודי פרוטוקול של חקירות ועדויות שאין לצפות כי יובאו במלואם ובאופן מפורט בפסק הדין. על מנת להטעים מדוע התקבלה פרשנות המדינה למונחים שונים שעלו בשיחות, הסתפק בית המשפט קמא, לאחר הצלבה ובחינה של כלל השיחות, בשילוב דוגמאות ספציפיות בפסק דינו בבחינת פרט המעיד על הכלל. בצד כל אלה, תמלילי האזנות הסתר מצורפים במלואם ובצמוד לכל סעיף מצוינים ומפורטים מספרי השיחות עליהן מבוסס סעיף האישום. לכן, אין לקבל את הטענה כי כביכול בפסק דין "שותק" עסקינן. טענות שחאדה לגבי אמרותיה של סינא מוגרבי רסא. עמדנו על הסיבות להעדפת אמרותיה של סינא במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, ולהלן נתייחס בקצרה לטענות פרטניות שהעלה שחאדה בקשר לכך. שחאדה טען כי סינא טעתה בזיהויו. היא לא זיהתה אותו כשהוצגה לה תמונתו ואף חשבה אותו למוסא; בעימות בין סינא לבינו הציג אותו החוקר כשחאדה; וגם במהלך ההובלה וההצבעה על ביתו של שחאדה ביפו נזקקה סינא לעזרת החוקרים. דין הטענה להידחות. נראה כי סינא התקשתה באופן כללי לזהות את המערערים מהתמונות שהוצגו בפניה, הגם שהיתה נחרצת בקשר לעובדה כי מדובר באחים אבו-שחאדה. כשתמונתו של מוסא הוצגה בפניה אמרה "התמונה הזאתי, אוף, הוא נראה זוועה, אני לא יודעת", וממשיכה "דומה למוסא, אבל לא יודעת עכשיו אם זה הוא או לא, אבל מוסא עכשיו לא נראה ככה" (ת/523, עמ' 28). כשסינא נשאלה לגבי תמונתו של שחאדה היא אמרה "אני חושבת שזה שחאדה. הוא גם לא נראה ככה. כאילו התמונות שלכם ממתי זה? כי זה לא חדש בכלל" (ת/523, עמ' 30). לגבי העימות, אכן שואל אחד החוקרים ברגע כניסתה של סינא לחדר החקירות: "אתה מכיר אותה שחאדה?". אולם מאידך, במהלך כל העימות מסרב שחאדה לענות על שאלה כלשהי של סינא או של אחד החוקרים. לבסוף, במהלך ההובלה וההצבעה לביתו של שחאדה שואל אחד החוקרים "דרך אגב, גם שחאדה גר ביפו? איפה הוא גר את יודעת?" וסינא משיבה "ברחוב יפת, אני יודעת בדיוק איפה הוא גר". המערער טוען כי החוקרים סייעו בכך לסינא וכיוונו אותה בדבריהם, משום שתגובתו של החוקר היא "לא, יפת 99. לי רשום במסוף". אין בטענה זו ממש. על פי עדותה של סינא, באותה סיטואציה שבה ביקרה אצל שחאדה היה זה ברחוב, בעת שהמתינה למוחמד ושחאדה שירדו מביתו של שחאדה עם סמים שבישלו באופן דחוף. לדבריה "במקום הוא עשה (בישל) ואמרו לי תחכי למטה עוד מעט הוא ירד הוא ייתן לך את זה" (520ד, עמ' 20). אך טבעי הוא שסינא לא תזכור את מספר הבית אבל תזכור את הרחוב ואת המקום. קיצורו של דבר, שגם טענה זו דינה להידחות. ע"פ 3175/09 - מחמוד (סוהיל) סרסור האישומים שיוחסו לסרסור רסב. כנטען בסעיף 17 למבוא לכתב האישום, שימש סרסור אחד מספקי הסמים הקבועים של ארגון הפשע מלוד, ומעת לעת אף סחר בסמים בעצמו. נטען, כי סרסור היה מוביל את הסמים שהוזמנו לנקודת מפגש קבועה, בהתאם לתכנון מוקדם, במסגרת חברותו בארגון פשע. האישום השלישי מייחס לסרסור 37 אישומים של סחר בסמים, שהתמשכו על פני תקופה של כחודש ומחצה. במסגרת זו שימש, בין היתר, כאחד ממעבדי הסם. על רקע האמור יוחסו לסרסור העבירות הבאות: החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודה, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודה, בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. ההליכים בעניינו של סרסור רסג. בהודעתו במשטרה מיום מעצרו - 22.11.04 (ת/382), טען סרסור שאינו יכול להיחקר כיון שהוא "בקריז מסמים", סרסור לא ענה לשאלות, ועקב חוסר שיתוף הפעולה הופסקה החקירה. חקירתו השניה התקיימה ביום 1.12.04 (ת/1148) ובה בחר סרסור לשמור על זכות השתיקה. חקירתו השלישית התקיימה ביום 14.12.04 (ת/1149), בחקירה הושמעו לסרסור הקלטות מהאזנות הסתר בהן זוהה כאחד הדוברים; סרסור טען כי אינו הדובר בהן. יוער, כי במרבית העדויות אין התייחסות לסרסור בשמו אלא בכינויים "סוהיל" ו"אבו אל עבד", בחקירתו הכחיש סרסור כי הוא מכונה כן; ובשלב מסוים של החקירה בחר שלא להמשיך ולהשיב על שאלות חוקריו. רסד. בבית המשפט טענה המדינה, כי האישומים נגד סרסור מבוססים על אלה: (1) האזנות הסתר, שנטען כי עולה מהן, כי סרסור היה מעורב היטב בעסקאות הסמים, כי היה "מבשל" את הסם ומביאו ליעדו, במסגרת פעילותו בארגון הפשיעה מלוד; (2) ראיות חפציות: נטען כי ברשותו של סרסור נתגלו מכשירים המשמשים בהליך של הכנת הסם לצרכנים, בהם: משקל אלקטרוני עדין לשקילת הסם, כפפות גומי ושקיות אוטמות, וכי ממצאים אלו תומכים באישומים נגדו; (3) הודעות והתנהגות במשטרה: נטען כי הימנעות סרסור משיתוף פעולה במשטרה (למצער, בשתי החקירות הראשונות) מחזקות את החומר הראייתי נגדו; (4) דגימת הקול: נטען כי בשלב המעצר עד תום ההליכים הורה בית המשפט על קבלת דגימת קול של סרסור, כדי שניתן יהיה להשוותה לקול שנשמע בהאזנות הסתר. נטען, כי בעת הנסיונות לקבל ממנו דגימת קול, עיוות סרסור את קולו בכוונה, וזאת על מנת לשבש את האפשרות לזהות את קולו; (5) כינויי המערער: נטען, כי זיהויו של סרסור ודאי, שכן בכל פעם שישנו שימוש בכינויים סוהיל ואבו אל עבד בהאזנות הסתר, הכוונה היא בודאות אליו. נטען, כי הדבר נתמך הן בנאמר בשיחות המוקלטות בהאזנות הסתר, הן בראיות החפציות והן בעדויות נאשמים אחרים, ואף בעדויות חלק מעדי ההגנה. רסה. מנגד טען סרסור, כי לא ניתן לקבוע שהוא הדובר בהאזנות הסתר, וכי לא הוכח כי כינויו הוא "אבו אל עבד". נטען, כי בחלק מהשיחות בהן נעשה השימוש בכינוי "אבו אל עבד" דובר באדם אחר, וכי לא הוכח כי בשיחות המיוחסות למערער היה המדובר בו. נטען, כי הראיות החפציות שנמצאו ברשותו אינן מעידות כי נעשה בהן שימוש למטרות סם, וכי ההסבר להימצאותן ברשותו הוא היותו בעל מכולת אשר בה נעשה שימוש בשקיות ובמשקל. נטען, כי מכשירי הטלפון הנייד שנמצאו ברשותו אינם קשורים למספרי הטלפון אשר מייחסת לו המדינה. עוד נטען, כי בחלק מהאזנות הסתר ניתנות הוראות, שמטרתן להכוין את השומע לביתו של ספק הסם, ואולם ההוראות אינן מכוונות לביתו של סרסור, כי אם לביתו של אחר, דבר המוכיח שלא הוא ספק הסם המדובר באותן האזנות הסתר. נטען, כי בכל אלה יש כדי לסתור או למצער לסדוק משמעותית את ראיות המדינה. רסו. בעדותו בבית המשפט העיד סרסור, כי רק בילדותו כונה סוהיל ואין הוא מכונה כך עוד; ובנוסף, כי אין כינויו "אבו אל עבד" ולראיה - אין לו ילדים, והביטוי בערבית "אבו..." ניתן רק להורה. עוד העיד, כי השימוש במשקל, בכפפות הגומי ובשקיות האוטמות נעשה לצורך שקילת מוצרי מזון ואחסונם בקיוסק שבבעלותו. סרסור העיד, כי שמר על זכות השתיקה בחקירתו הראשונה במשטרה כיוון שלא חש בטוב. סרסור הכחיש היכרות עם ביטויי "מילון הסמים". באשר לדגימת הקול העיד, כי חש חרדה בשל נשקיהם השלופים של השוטרים שהיו עימו, כי עורך דינו לא נכח במקום וכי התעקש שהקלטה כזו תיעשה בתוך משרד, ומשכך לא נתן דגימת קול תקנית. רסז. בית המשפט הרשיע את סרסור בכל המיוחס לו. נקבע, כי הוכח מעל לכל ספק, כי המערער הוא הדובר בשיחות; וכי הוא מכונה "סוהיל" ו"אבו אל עבד". הודגש, כי התביעה מסתמכת אך ורק על השיחות בהן זוהה סרסור בודאות כדובר, ונקבע כי "אין ספק" שאין מדובר באבו אל עבד אחר. עוד נקבע, כי מהימנותו של המערער "ירודה ביותר" וכי עדותו בבית המשפט היתה "מתחמקת, מתחכמת ובלתי אמינה" (עמ' 341 לפסק הדין). נקבע, כי אמנם ההכוונה לביתו אינה מדויקת, אך כי יש הגיון רב בהכוונת אנשים דווקא לנקודות ציון מוכרות המצויות בקרבת היעד, שכן כך יקל עליהם למצוא את היעד, וכי ההכוונה אכן מפנה לנקודות ציון בולטות הקרובות מאוד לביתו. נקבע, כי הסבריו של סרסור באשר למוצרים שנתפסו ברשותו אינם מתקבלים על הדעת, שכן השתמש במשקל עדין ומדויק במיוחד, וכי אילוּ נזקק לשקילת מזון היה עושה שימוש במשקל סטנדרטי בו עושים שימוש בעלי מכולות. נקבע, כי התנהגותו במשטרה – הימנעותו ממתן עדות בטענה כי הוא "בקריז" או עייף, או בשל טענותיו באשר ליחס השוטרים כלפיו – מחזקת את הראיות נגדו. נקבע, כי באירוע ההקלטה עשה סרסור כל שניתן כדי להימנע ממתן דגימת קול, וכי יש לראות התנהגותו זו "התנהגות מפלילה" המגבירה את משקל הראיות נגדו. משכך נקבע, כי האישומים שיוחסו לו הוכחו מעל לכל ספק סביר. הערעור רסח. נוסף על הטענות העקרוניות שנדונו לעיל, נטען פרטנית: (1) כי הכינוי "אבו אל עבד" נפוץ בקרב המגזר המוסלמי, ומכאן שלא ניתן לייחס שם זה לסרסור בלבד. נטען, כי אף לפי עדויות המתמללים עצמם יתכן שמדובר באבו אל עבד אחר (או מספר אנשים המתכנים כך). עוד נטען, כי ישנו בודאות אבו אל עבד נוסף שעסק בסחר בסמים עם הארגון (אבו אל עבד זייתון), ואולם הלה לא נחקר ולא בוצע זיהוי קול, ויש אף בכך כדי להטיל ספק בראיות המדינה; (2) כי ישנם מחדלי חקירה משמעותיים בתיק והם: אי זימון אבו אל עבד זייתון לחקירה ואי הוצאת פירוט שיחות ממכשיר הטלפון הנייד שלטענת המדינה היה ברשות סרסור. נטען, כי אי זימון אבו אל עבד זייתון לחקירה, כאשר ידוע היה למשטרה שמדובר בסוחר סמים הדר בסמיכות לסרסור והמקיים קשר עם משפחת אבו-שחאדה, יש בה כדי להביא למסקנה שאפשר שהדובר בשיחות אינו המערער. נטען, כי הימנעות בית המשפט המחוזי מהעדת בנו של זייתון (שכן אביו, כנמסר, הלך לעולמו בניתיים) פגמה באופן מהותי בהגנת סרסור, שכן היה בעדות זו כדי לחזק את עמדתו לפיה אינו הדובר בשיחות. נאמר, כי בכך כשלה המדינה באיסוף הראיות – דבר אשר מסייע לסרסור להטיל ספק סביר בחומר הראיות נגדו. עוד נטען, כי מעדויות החוקרים עולה שלא ניתן לשייך לו מספר טלפון מסוים וכי בית המשפט המחוזי שגה בעשותו כן; (3) התצפיות: נטען, כי לא נתאפשרה לסרסור גישה לדו"חות התצפית שערכה המשטרה בקיוסק של אבו-שחאדה, וכי אילו ניתנה - היה בידו להוכיח שאבו אל עבד אשר הגיע לקיוסק אינו סרסור, כי אם אחר. נטען, כי הפער בין הנאמר בהאזנות הסתר לבין דו"חות התצפית מעלה פער הסודק את חומר הראיות נגד סרסור, ומחזק את הטענה לפיה המתמללים לא זיהוהו בודאות; (4) הראיות החפציות: נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי במשקל שנתן לראיות החפציות שנתפסו ברשות סרסור, שכן הלה סיפק הסבר מתקבל על הדעת להימצאותן אצלו; (5) מיקום ביתו של סרסור, נטען כי העובדה שביתו של סרסור נמצא במקום אחר מזה שתואר בחלק מן השיחות, מוכיחה שאין הוא הדובר בשיחות ואין הוא הספּק המתואר בהן; (6) מהימנות עד התביעה גדי אביוב: באשר למוצג ת/1114 - שהוא זכרון דברים מיום 29.11.04, אשר שנרשם על ידי החוקר אביוב ובו נאמר שסרסור מסר לו ששמו הוא אבו אל עבד - נטען, כי שלושה חוקרים נוספים שהיו בניידת לא זכרו שיחה זו, וכי יש בכך כדי להטיל ספק במהימנות זכרון הדברים. עוד נטען, כי אביוב קבע שסרסור הוא הדובר בהאזנות הסתר עוד לפני שהכיר את קולו של סרסור, וכי יש בכך כדי להוכיח שאביוב קבע מראש שהוא הדובר מבלי לבחון את האפשרות שמדובר באחר. רסט. מנגד טענה המדינה: (1) באשר להאזנות הסתר, כי זיהויו הודאי והסופי של סרסור נעשה על ידי המתמללים באמצעות השוואת קולות על פי קלטת החקירה ולא על בסיס השמות שנעשה בהם שימוש במהלך השיחות, הגם שהללו אכן שמשו כמקור זיהוי ראשוני ונוסף. הודגש, כי רק השיחות בהן זוהה סרסור באופן ודאי על ידי השוואת הקולות נכנסו לכתב האישום. נטען, כי ברשימת הטלפונים של סרסור מחמוד ג'עסוס (המערער בתיק 3303/09), שהוא אחיינו של סרסור, מופיע סרסור כ"סוהל" וזאת בנוסף לקביעת בית המשפט כי סרסור מכונה "סוהיל" ו"אבו אל עבד". הוסף, כי ממקורות נוספים עולה כי המערער מכונה "סוהיל" ו"אבו אל עבד" וכי לקראת סוף משפטו הודה אף הוא כי הוא מתכנה "סוהיל". נטען, כי סרסור זוהה על בסיס מספר נתונים אחרים כ"אבו אל עבד" הרלבנטי, וכי לשיטתו בעניין מחדלי החקירה ישנם כ-15 אנשים נוספים המתכנים "אבו אל עבד" העשויים להיות קשורים לפרשה, וצריך היה לחקור את כולם; (2) באשר למחדלי החקירה נטען, כי לא נתקפחה הגנתו, ובצדק לא הועד בנו של אבו אל עבד זייתון, שכן לסרסור ניתנה האפשרות להביא את עדיו, ואת העד הרלבנטי בפרט, מספר פעמים, ובכולן לא הביא את העד לבית המשפט; מה גם שאף אילו העיד, לא היה בכך כדי להועיל שכן מדובר, בבנו של זייתון ולא בזייתון עצמו (אשר על פי הנמסר הלך לעולמו). באשר לקו הטלפון של סרסור, נטען, כי פירוט השיחות לא הוצא בשל מחדלי בא כוחו שלו, אשר לא הגיש בקשה רלבנטית בזמן, וכי על פי עדות סרסור עצמו הוא ממילא מחליף מספר בתכיפות גבוהה כך שאין לדברים משמעות. (3) באשר לפער בין מה שנקלט בהאזנות הסתר לבין מה שנצפה בפועל על ידי תצפיתני המשטרה נטען, כי הדבר מתיישב עם טענת המדינה לפיה עסקאות הסמים לא בוצעו בקיוסק עצמו, ועל כן אין תימה שקיים פער כאמור. באשר לבקשתו של סרסור לצפות בקלטות המתעדות את המעקב נטען, כי הוצעו לבא כוחו פתרונות שונים על ידי המדינה ועל ידי בית המשפט באופן שיאזן בין האינטרס שלו לאינטרס הציבורי, וכי בא כוחו סירב לכל אותם פתרונות. (4) באשר לראיות החפציות, נטען, כי הסבריו של סרסור אינם מניחים את הדעת ובצדק נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. (5) באשר ליעד אליו הוכוונו צרכני הסמים, נטען, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי ישנו היגיון רב בהכוונת אנשים לנקודות ציון מוכרות הקרובות לבית סרסור אף אם אינן היעד המדויק. כן נטען, כי היעדים המוכונים, על פי עדות המערער עצמו, מצויים בסמיכות רבה למקום מגוריו (תחילת הרחוב; שני בתים מביתו). דיון והכרעה רע. כאמור, מסד הראיות על בסיסו הורשע סרסור נסמך על נדבכים ראיתיים אלה: האזנות הסתר; עדויות מפלילות; והתנהגותו במשטרה ובבית המשפט. טענותיו הכלליות נדונו בחלק הכללי של פסק הדין, ואיננו רואים צורך לשוב לדון בהן. רעא. כפי שציינו, חומר הראיות בעניינו של סרסור עמד אף בפנינו. ולאחר העיון בו, באנו לכלל מסקנה, כי הקביעה לפיה ביצע את המיוחס לו בכל אחת מן העסקאות שיוחסו לו בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה. מחמת מספרן הרב של העסקאות, ומחמת השיחות הרבות שהוגשו כראיה להוכחתן, אף אנו לא מצאנו לנכון להתייחס פרטנית לכל אחת מן העסקאות ולראיות המבססות אותה. עם זאת, לשם הבנה טובה יותר של קביעתנו הכללית, יובאו גם במקרה דנא דוגמאות מספר הממחישות את אופיין של השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר בעניינו של סרסור. רעב. בפריט 4 לאישום השלישי נטען, כי סרסור ומוסא שוחחו ביניהם. מוסא הזמין מסרסור 30 גרם קוקאין "לא מבושל", וסרסור יידע אותו בדבר המחיר. ואכן, בשיחה שניהלו השניים בתאריך זה, בשעה 19:32 (שיחה 529/04; יוער, כי בכתב האישום נרשם בטעות, בשל שגגת קולמוס שהשיחה נערכה בשעה 17:32) הושמעו הדברים הבאים: "מוסא: אבו אל עבד סרסור: כן מוסא: תגיד לי, מה שלמעלה לא מבושל, כמה האחד? סרסור: למי? מוסא: חבר אחד רוצה שלושים סרסור: תסגור איתו כמה שאתה רוצה מוסא: מאיפה אני יודע כמה? תגיד לו כמה? סרסור: נקי? מוסא: כן, חדש-חדש. סרסור: רוצה שלושים? מוסא: כן. סרסור: אתה תיקח בחשבון מעל שלוש-מאות מוסא: מעל לשלוש מאות?! סרסור: כי אתה יודע כמה זה עולה לנו מוסא: טוב בסדר". בהמשך, בפריט 56 לאישום השלישי נטען, כי בשיחה מיום 20.6.04, הודיע סרסור למוסא שברשותו מצויה כמות של קוקאין המוכן לאספקה, ואולם מוסא הודיע שבאותה העת די לו בכמות המצויה בידיו, לפיכך סיכמו השניים על הספקת הסם ביום למחרת. וכך נשמעים הדברים בשיחה 3593 שנערכה בשעה 1:10 באותו היום: "סרסור: אין אף אחד אצלך? מוסא: לא זהו. יודע מה? אני אסתדר עם מה שיש בינתיים, בסדר. זה יספיק, יספיק. סרסור: תשמע עיזו עבר אצלך? מוסא: לא. סרסור: טוב חכה, עכשיו אני אתקשר אליו ואני אראה אותו. מוסא: לא צריך, לא צריך, יספיק מה שיש ויותר. סרסור: טוב אז זהו אם כך... מוסא: יש בישול מוכן. סרסור: טוב מחר אני אראה אותך. מוסא: כן, תשאיר. אני אקח מחר". על משמעות הביטויים "בישול" ו"מבושל" נאמר כבר ב"מילון הסמים", כי המדובר הוא בעיבוד ומיצוק של סם קוקאין. הנה כי כן, מהאזנות הסתר, שהן הנדבך הראייתי העיקרי ששימש להרשעת סרסור, עולה בבירור כי המדינה הוכיחה את המיוחס לסרסור. נוסף על זאת שאר המארג הראייתי בעניינו, ולהלן נדון בשאר טענותיו הפרטניות. רעג. הכינוי "אבו אל עבד": יוער, כי בתחילה, בבית המשפט המחוזי, טען סרסור שלא הוכח שזהו כינויו, עתה, כמדומה, אין הוא טוען טענה זו אלא בלשון רפה ותחתיה הציג טענה חלופית עליה שם יהבו, ולפיה הכינוי נפוץ ביותר בעולם המוסלמי וכי נוכח מעורבות של אבו אל עבד נוסף בפרשה (אבו אל עבד זייתון) ואי ביצוע דגימות קול מתקדמות (באמצעים דיגיטליים) לא ניתן לקבוע כי הוא אותו "אבו אל עבד" הדובר בשיחות. אין להלום טענה זו, ונפרט את הדברים. נאמר כאן, כי במסורת הערבית אכן הבכורה לכינוי "אבו" היא לאבי בן, שהוא קרוי על שמו - "אבו מוחמד" או כדומה, ולעתים אף אבי הבת תוך שימוש בשמה; אך חשוך בנים יכול להיקרא "אבו" על שם אביו, או גם בכינוי כללי (כמו "אבו עמאר" ואחרים בארגונים הפלסטינאיים). רעד. משעה שנודע לחוקרי המשטרה כי מעורב בפרשה זו "אבו אל עבד" נוסף (זייתון) היא נקטה בצעדים הנדרשים על מנת לודא, כי אך ורק השיחות הרלבנטיות לסרסור הן אשר יוחסו לו. וכך הם דברי החוקר גדי אביוב: "היה לנו עוד אבו אל עבד עם עוד מספר טלפון ובשלב שעליתי על זה שיש עוד אבו אל עבד אני מיד חפרתי כדי לראות מי זה והזמנתי שיחות והלכתי לשמוע וכשהובהר, כשהבהרתי לעצמי שיש שני דוברים בשם אבו אל עבד, אז עליתי גם על השני ולכן מה שעם מספר הטלפון שהיה קשור לאבו אל עבד של משפחת זיתון לא נקשר לסוהיל סרסור" (עמ' 5397 לפרוטוקול). ובהמשך: "בדיוק, זה לא כלול בכתב האישום, הרי זו השורה התחתונה, זה לא יוחס לחשוד" (שם, 5399). ואף ראש צוות ארגוני פשיעה, פקד עזרא גולדשטיין, מציין בעדותו: "ידוע לי שגדי הצליח לאבחן בין שני קולות שונים כאשר היה לנו את ה-title אבו אל עבד" (שם, 5495). הנה כי כן, וכפי שציין בית המשפט בפסק הדין, אך ורק השיחות בהן זוהה סרסור בודאות הן שנכנסו אל כתב האישום, וכל השיחות בהן לא נעשה זיהוי ודאי על ידי השוואת קולו, לא בא זכרן בכתב האישום. בכל הנוגע לשיטת הזיהוי על ידי המשטרה בתיק זה כבר קבענו, כי זו עונה על דרישות הדין, ועל כן מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה "אין ספק בעינינו כי אין מדובר ב'אבו אל עבד' אחר" (עמ' 341 לפסק הדין). בכל הקשור לאמינות עדותו של אביוב, זו תידון בהמשך הדברים אך נציין כבר כעת, כי בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי - עדותו אמינה ומתקבלת. רעה. מחדלי החקירה: טוען סרסור, כי אי זימון אבו אל עבד זייתון לחקירה, והימנעות בית המשפט המחוזי מהעדת בנו של זייתון (שכן אביו, כנמסר, הלך לעולמו בינתיים) פגמה באופן מהותי בהגנת סרסור, שכן היה בעדות זו כדי לחזק את עמדתו לפיה הוא אינו הדובר בשיחות. דין טענה זו להידחות. ראשית, כפי שכבר צוין, זיהויו נעשה באופן ודאי לאחר השוואת קולו. כאמור, די בכך כדי לקבוע בודאות שהוא הדובר. נוסף על כך, הוצלבו פרטי מידע נוספים כגון מספר הטלפון שחויג, כך שזיהויו הודאי מתחזק בראיות נוספות. שנית, העד שביקש סרסור להביא (בנו של זייתון) נמנע מהתיצבות בבית המשפט במועדים שנקבעו לשם עדותו. בהחלטתו מיום 9.10.07 קבע בית המשפט, כי אף שמן הדין היה לדחות את הבקשה לקיים יום דיונים נוסף בו יעיד בנו של זייתון, הנה "על מנת שלא תיווצר בקרב הנאשמים הנוגעים בדבר כל תחושה כי נמנע מהם למצות את הגנתם כראוי", נענה בית המשפט לבקשה אך הבהיר, כי "לא ייקבע כל מועד נוסף גם אם עדים אלו לא יתייצבו במועד שיקבע". העד לא התייצב, ובצדק לא נעתר בית המשפט לקיום יום דיונים נוסף. נוסיף, כי משמדובר בבנו של זייתון, נראה כי אף באופן מהותי לא נתקפחה הגנתו של סרסור, שכן כלל לא ברור מה ניתן ללמוד היה מעדות שכזו. רעו. מחדל נוסף לו טוען סרסור הוא אי הוצאתו של פירוט שיחות לקו טלפון נייד שיוחס לו על ידי המדינה. נטען, כי אילו הוצג פירוט שיחות שכזה היה ניתן להוכיח כי אין קו זה שייך לסרסור; ואולם, כעולה מפרוטוקול בית המשפט המחוזי, אין מדובר אלא במחדלו של סרסור. עיון בפרוטוקול מעלה, כי ביום 22.7.07 אישר בית המשפט לבא כוחו להוציא צו לקבלת פלטי השיחות של הטלפון הנייד, חרף השלב המתקדם בו מצוי ההליך; יוער, כי הצו ניתן לעצם הוצאת הפלטים, ובית המשפט לא קבע מסמרות כלשהם לגבי קבלתם (עמודים 6985-6982 לפרוטוקול; החלטת השופט שהם מיום 22.7.07). כעולה ממכתבה של חברת הטלפון הנייד מיום 26.8.07, קיים "חוסר התאמה בין מכתב [בא כוח המערער] לבין המופיע בהחלטת בית המשפט" ועל כן פלט השיחות לא סופק. ביום 23.10.07, כחודשיים לאחר קבלת מכתב חברת הטלפון הנייד, הגיש סרסור בקשה לתיקון הצו. בית המשפט (בהחלטתו מיום 30.10.07) לא נעתר לבקשה, וזאת "נוכח השיהוי הרב שחל בהגשת הבקשה, ובשל השלב שבו מצוי משפט זה, בהיותו סיום פרשת ההגנה". הנה כי כן, נראה כי השיהוי הרב שחל בעניין אינו אלא בעטיו של סרסור, ולא נוכל לקבל את טענתו לפיה מדובר במחדל חקירה של המדינה. נוסיף, כי הדעת נותנת שאילו היה מדובר בראיה כה חזקה עד כדי ערעור ראיות המדינה, היה סרסור פועל במלוא מרצו כבר בתחילת ההליך להגישה לבית המשפט, ולא ממתין עד לשלב בו הסתיימה זה מכבר פרשת ההגנה. אך נוסיף ונדגיש, כי גם במקרה זה מבחינה מהותית לא נפגמה הגנתו, שכן זיהוי הדוברים בשיחה נעשה על ידי האזנה, ואילו מספרי הטלפון הובאו כתימוכין בלבד. בכל הנוגע לטענותיו של סרסור באשר לפערי מידע בין דו"חות התצפית לבין האזנות הסתר, אלה נדונו בעניינם של חאפז ומוחמד שורפי, ואיננו רואים צורך לשוב ולהידרש להן. רעז. הראיות החפציות ומיקום בית סרסור: ברשותו של סרסור נתפסו חפצים שונים, אשר לגרסת המדינה שימשוהו בתהליך חלוקת הסם למנות טרם הפצתו. בין החפצים הללו נתפס משקל אלקטרוני עדין ביותר, שרמת הדיוק שלו רבה מאוד, והמשמש בדרך כלל למוצרים יקרי ערך כגון אבני חן (יוער, כי לטענת המדינה מסוגל המכשיר לשקול לכל היותר 5 גרם (עמ' 6311 לפרוטוקול)). המערער השמיע גרסה לפיה השתמש במשקל זה על מנת למדוד מנות של גבינות ונקניקים לשם הכנת כריכים אותם מכר בקיוסק שבבעלותו. קשה להלום טענה זו של המערער, ובצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי הסבריו של סרסור "אינם מתקבלים על הדעת ואינם מתיישבים עם ההגיון הפשוט" (עמ' 342 לפסק הדין). נאמר בעברית פשוטה, אלה סיפורי מעשיות, בדיות מובהקות. המערער השתמש במשקל אשר נמצא בשימוש הסוחרים בסחורות יקרות ערך, בהן כל מיקרוגרם של החומר חשוב. שימוש במשקל זה לשם שקילת מוצרי מזון הוא מופרך, ואין זה מסוג המשקלים הנמצאים דרך כלל בשימושם של בעלי חנויות מזון. הוא הדין ביחס להסברים שסיפק סרסור ביחס לשאר הראיות החפציות שנתפסו אצלו. כך למשל, באשר לשקיות הפלסטיק האטומות טען, כי הוא משתמש בהן ליתן עודף לילדים הרוכשים מוצרים אצלו בקיוסק ולאחסון תבלינים. לעניין זה העיד "אני מסובב את הניילון ושם בו קצת אש וסוגר אותו" (עמ' 6219 לפרוטוקול), וכן כי ה"זנבות" (שהן מעין "אצבעות"-פלסטיק שמיוצרות על ידי שימוש בפינותיהן של השקיות האוטמות אשר סגירתן נעשית באמצעות הלחמתן, והמשמשות סוחרי סמים לאחסון מנות סם קטנות) שנמצאו בחנותו - היו סרח עודף, שנותר במקרה לאחר שהשתמש באחת השקיות האוטמות לשם אחד מן השימושים המתוארים (עמ' 6313 לפרוטוקול). הסבריו של המערער מעוררים תמיהה כל אחד בפני עצמו, לא כל שכן בצירופם יחד לכדי תמונה כוללת. קשה להלום - לשון המעטה שבהמעטה - בגדרי השכל הישר מציאת "זנבות סם", משקל אלקטרוני המשמש לסחורה יקרת ערך ומוצרים נוספים המשויכים לעיסוק בסמים בקיוסק - כאשר על פי רוב אין למצוא בקיוסקים אף לא אחד מהם כשלעצמו, בודאי לא כולם יחד. משכך, בצדק דחה בית המשפט המחוזי טענתו זו של המערער. רעח. באשר למיקום ביתו טוען סרסור, כי בחלק מן השיחות אין הדוברים המוכוונים לביתו של מפיץ הסם, מוכוונים לביתו שלו אלא למוקד אחר בעיר לוד, ולא זו בלבד, אלא שההכוונה מתאימה יותר לביתו של אבו אל עבד זייתון. בפרט נטען, כי משיחה 1003, וכן ממוצגי ההגנה ס/192-ס/195 ומעדויות שונות מצטייר בבירור כי אין המדובר בביתו. דומה שאין המדינה חולקת על טענה זו, והיא סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט לפיה: "אין כל ספק כי הוא מתגורר בשכונת נווה ירק וביתו אינו מרוחק מהמתנ"ס השכונתי ומהמכולת של יוסף ג'אבר. יש היגיון רב בהכוונת אנשים אל הבית תוך שימוש בנקודות ציון בולטות אלה" (עמ' 342-341). דומה, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי אשר קבע לעניין זה. הדבר מתבקש הן בגדרי השכל הישר והן מעיון בשיחה 1003. להלן תמליל חלקה הרלבנטי של השיחה: "סרסור: תביא אותו [את הבלדר], תגיד לו שיבוא אליי הביתה. מוסא אבו שחאדה: קח, דבר איתו ותספר לו איפה בדיוק. ... סרסור: מי מדבר? אדם לא ידוע: מנגו, מי זה? סרסור: אתה יודע איפה הבית שלי? אדם לא ידוע: לא סרסור: מול המתנ"ס, בכל הערבים. אדם לא ידוע: איפה זה בישוב, או איפה? סרסור: בשיכון הערבים, יא גבר, בנווה ירק. אדם לא ידוע: נו... סרסור: אתה יודע איפה נווה ירק? ... סרסור: המתנ"ס אתה יודע איפה? אדם לא ידוע: תבוא לכאן, יותר טוב. סרסור: תשמע אני אומר לך, אתה יודע איפה בית הספר החדש? הבית של אבו-סמי? מי אתה מכיר בשיכון? ... סרסור: שאתה נכנס איפה החנות של ג'אבר. אדם לא ידוע: כן. סרסור: תתקדם קדימה, תמצא את הסובארו האדומה ותעמוד לידה". ולשלמות התמונה, דברים שאמר המערער בעדותו בבית המשפט: "השופט שהם : אז איפה המתנ"ס? סרסור : המתנ"ס בהתחלת הרחוב. ... השופט שהם : באיזה מרחק המתנ"ס? תגיד אתה. סרסור : איזה 150 מטר. עו"ד ליברמן : כמה מתנ"סים יש בלוד בכלל? סרסור : בשכונה שלנו אחד" (עמ' 6238; 6247 לפרוטוקול). המערער מוסא אבו שחאדה אף הוא מעיד בעדותו, כי ליד ביתו של סרסור מצוי המתנ"ס, בית ספר חדש והמכולת של ג'אבר (עמ' 6613-6612 לפרוטוקול). הנה כי כן, מן הדברים עולה בבירור, כי סרסור גר בסמיכות לכל אותן נקודות ציון שהועלו בשיחה; וכי הכוונת הבלדר נעשתה בדרך המקובלת להכוונת אנשים - באמצעות אותם מוקדים המוכרים להם באזור. נוסף על כך זוהה סרסור בודאות על ידי המתמללים כדובר בשיחה זו, ומספר הטלפון שחויג היה המספר המיוחס לו. בחינה של כל האמור מובילה למסקנה, כי בדין נקבע שהדובר בשיחה הוא סרסור, והוא ספק הסמים המתואר בה. עדות גדי אביוב רעט. שלוש טענות מעלה סרסור נגד עדותו של אביוב. ראשית, נטען כי זכרון דברים שרשם אביוב מיום 29.11.04 ובו נאמר שסרסור מסר כי שמו "אבו אל עבד" אינו מתיישב עם עדותם של שוטרים נוספים שהיו במקום ואינם זוכרים התרחשות זו. שנית, נטען כי אביוב קבע שסרסור הוא הדובר בשיחות להן האזין עוד לפני ששמע את קולו. שלישית, נטען כי לאביוב אין הסבר מניח את הדעת מדוע לא נחקר זייתון אשר כנטען ביצע מעשים דומים, בעוד שנגד סרסור נוהלה חקירה. רפ. באשר לטענה הראשונה: ברכב בו בוצעה גביית העדות היו נוכחים, כך על פי זכרון הדברים, גם החוקרים עזרא גולדשטיין, ירון ליש ורוני ז'בוטינסקי. טוען סרסור, כי עדויותיהם של אלה סותרות את האמור במזכר לפיו הודה, כי הוא מכונה "אבו אל עבד". ואולם עיון בעדויותיהם מעלה, כי לא כך הם פני הדברים. למעשה, אין הוא טוען שהחוקרים העידו ששיחה כזו לא התקיימה, כי החוקרים לא תיעדו שיחה כזו, על כך אין חולק. אולם סרסור מבקש להסיק שאם שיחה כזו לא תועדה, היא לא התקיימה. טענה זו חלשה ביותר, ואין בכוחה לסתור את עדותו הברורה של החוקר אביוב. ואולם, גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. סרסור מבקש להיתלות בדברי החוקר ז'בוטינסקי בעדותו, לפיהם נוהג הוא לתעד כל שיג ושיח בינו לבין חשודים. ואולם, בהמשך העדות מציין החוקר, כי כאשר הוא נוסע עם חשודים במסגרת ליווי אין הוא מתעד אירוע שכזה. החוקר מציין כי אילו נאמר דבר מה בעל חשיבות במסגרת פעילות חקירתית או ב"שיח ידידותי" עם חשוד, "סביר להניח" כי היה מתעד את הדברים. ואולם, עיון בזכרון הדברים מעלה שהדברים שנאמרו לחוקר אביוב במהלך הנסיעה נאמרו תוך כדי שיחת חולין ובאוירה קלילה ונינוחה. צוין בזכרון הדברים שדברי סרסור נאמרו לאחר שהחוקר אביוב משכו בלשונו. הדעת נותנת שבנסיבות, כשמתנהלת שיחה שמרביתה ענייני חולין, תוך כדי ליווי לבית המשפט, תשומת הלב של הסובבים "רדומה", והם לא יטו אוזנם ברוב קשב לשיחה שבין אחד מחבריהם לנחקר. על כן, אין בכך כדי להחליש את עדותו של אביוב שנמצאה מהימנה בעיני בית המשפט המחוזי. דברים אלה מצטיירים גם מעדותו של החוקר ירון ליש: "שוב, אם אתה מדבר, אם היתה פניה אלי או אליו, יש להבדיל בין אם הייתי נוכח באיזושהי אפיזודה כזאת, או בין אם היתה שיחה אישית ביני ובינו" (עמ' 1381 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה). ... היתה איזושהי נסיעה שהיתה מביהמ"ש ברמלה לכיוון המחוז ברמלה, למיטב זכרוני, יכול להיות שהיתה שיחה בין גדי אביוב, החוקר, לבין הנאשם" (שם, עמ' 1387). כלומר, אף החוקר ליש מציין, כי כאשר דברים נאמרים בדו שיח בין חוקר לנאשם, חזקה על החוקר שתיעד את הדברים; ואולם כאשר הוא נוכח באירוע שכזה, אך אינו אחד הדוברים, בהחלט ייתכן שלא יתן את הנאמר אל ליבו. המשך עדותו של ליש אף מחזק את עדותו של אביוב לפיה התקיימה שיחה בינו ובין סרסור. זאת ועוד, בית המשפט אשר שמע את העדויות והתרשם מהן מכלי ראשון, סמך ידו על עדותו של אביוב וקבע, כי "לאחר שבחנו את העדות בכללותה לא מצאנו כי נפל פגם במהימנותו של העד. סבורים אנו כי הדברים שנרשמו על-ידו אכן נאמרו לו על-ידי נאשם 16" (עמ' 94 לפסק הדין) לא נחזור על הדברים שנאמרו באשר להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואיננו רואים להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי במקרה דנא. רפא. באשר לטענה השניה: טוען סרסור, כי לפי עדותו של אביוב שיוך השיחות למערער נעשה עוד לפני שאביוב הכיר את קולו, ואף שקיימים אנשים רלבנטיים נוספים בעלי כינויים זהים. נטען, כי דבר זה יצר אצל המשקלטים והמתמללים הנחת עבודה מוטעית ביחס לזיהוי. טענה זו, למעשה, היא הצגתה באדרת אחרת של הטענה שנדונה לעיל בדבר אמינות התמלול. למעשה, טוען סרסור, כי זיהויו לא נעשה על בסיס השוואת הקולות, אלא, על בסיס המידע הראשוני. ואולם, כנאמר בהרחבה מעלה, הגשת השיחות כראיות בבית המשפט, באה לאחר שהמתמללים האזינו להן פעם נוספת בעקבות דגימת קולות המערערים. הוא הדין במקרה זה, כך שאף אם יונח שהחוקר אביוב החל להצליב מידע על בסיס הנתונים הראשונים, ואיננו נוקטים עמדה בנושא, ממילא הוגשו כל השיחות הרלבנטיות לאחר השוואת הקולות, ועל כן אין להלום טענה זו. רפב. באשר לטענה השלישית, לפיה אי העמדתו לדין של זייתון מהוה אפליה נגד סרסור, אף אותה אין לקבל. למעשה מבקש סרסור, באצטלה של אפליה, לטעון נגד שיקול דעתה של הרשות החוקרת בהעמדה לדין. בחקירתו אומר החוקר אביוב את הדברים הבאים: "אבו אל עבד זיתון גם מתעסק בסמים, אבל לא היו לי ראיות נגדו, מה לעשות" (עמ' 5403 לפרוטוקול). לרשות החוקרת שיקול דעת רחב בהחלטה האם להעמיד אדם מסוים לדין, שיקול דעת זה נתון כמובן, בתנאים שנקבעו בדין, לבחינה שיפוטית (רע"פ 2558/99 בקשי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 549, 554; בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); בג"ץ 11058/08 שניאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). במקרה דנא החליטה הרשות החוקרת, נוכח הראיות שנצברו בתיק החקירה, שאין בידיה די ראיות לפתיחת הליך פלילי נגד זייתון. אין נראה, כי החלטה זו אינה סבירה, ודבר זה אף לא נטען. ההחלטה שלא להעמיד את זייתון לדין נוכח היעדר חומר ראייתי מספק נגדו אין בה משום אפליה נגד סרסור, שנגדו נצבר חומר ראייתי די והותר, ובודאי אינה מבססת כל עיקר טענה בדבר אי אמינות החוקר. ערעורו של סרסור נדחה איפוא. הבקשות לגילוי ראיות רפג. במסגרת ההליך הנוכחי הגיש סרסור ביום 15.11.10 בקשה לגביית ראיות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (הבקשה הראשונה). נתבקש לעיין בצילומי התצפיות שנערכו על הקיוסק; להגיש תיעוד ויזואלי של מיקום ביתו של סרסור בלוד; ולהגיש צילום של תעודת הזהות של המערער ושל אחרים. לטענת סרסור, אם יצורפו הראיות יהיה בכוחן להוכיח כי אין הוא "אבו אל עבד" אשר הגיע לקיוסק אלא אדם אחר; כי ביתו אינו מצוי בסמוך לתיאור בשיחה המוקלטת; וכי המוכוון בשיחה גר בעבר בסמיכות לסרסור, והדעת נותנת שלא היתה נדרשת לו הכוונה לביתו, ויש בכך כדי להוכיח כי מדובר ב"אבו אל עבד" אחר; לבסוף, כי תעודות הזהות יוכיחו שאין הוא אותו "סוהיל" המוזכר ביומנו של מחמוד ג'עסוס. בבקשה נוספת (הבקשה השניה) נטען, כי טכנולוגיה חדישה לזיהוי קולות, שלא היתה ידועה לסרסור בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, מעלה שאין הוא הדובר בשיחות המיוחסות לו. דיון והכרעה - הבקשות רפד. אין בידנו להיעתר לבקשות. באשר לבקשה הראשונה, לעניין עיון בתצלומי התצפיות, נציין כי בקשה דומה הונחה בפני בית המשפט המחוזי. השתלשלות העניינים בבקשה זו בבית המשפט המחוזי מעלה, כי לאחר דין ודברים, ומשאיזן בית המשפט בין השיקול של הגנת סרסור לבין האינטרס הציבורי שבאי חשיפתן של פעולותיה הכמוסות של המשטרה, העמיד בית המשפט בפני סרסור את האפשרות שבית המשפט הוא שיעיין בהקלטות, וניתנה לו שהות של ארבעה ימים להודיע האם הוא מעוניין באפשרות זו (5961 לפרוטוקול); כנמסר, הוא לא הגיש בקשה נוספת בעניין, ולא הגיש ערר לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. משכך, יש לקבוע, כי הוצע לסרסור פתרון הולם לסוגיה והוא שבחר שלא לממשו. נוסיף, כי מבחינה מהותית, טענות בדבר חוסר תיאום בין דו"חות התצפית ובין האזנות הסתר הועלו ונדחו (כאמור בהכרעת דינם של חאפז ומוחמד שורפי), כך שאין בזאת כדי לפגוע בהגנתו של סרסור. באשר לבקשה להגיש תיעוד בדבר ביתו של סרסור, אין חולק, כי ההכוונה הנשמעת בשיחות אינה לביתו, כך שאף אם יוגש תיעוד זה אין בו כדי לשנות מן הקביעה בדבר ההכוונה למיקומים בולטים בקרבת ביתו אך לא לביתו ממש. הוא הדין באשר לרצון להציג תעודות זהות, אין חולק כי ישנן דמויות נוספות, חלקן קשורות במישרין להליך זה, אשר שמן הוא כשמו של סרסור, ואולם זיהויו נעשה בודאות לאחר השוואת קולו, כך שאף אם ישנן דמויות קשורות נוספות לא יהיה בכך כדי לשנות את הקביעות באשר לו. באשר לבקשה השניה, טענות סרסור לא התלבנו בערכאה הדיונית, ואין מקום לדון בהן לראשונה בהליך זה. נוסיף, כי גם מבחינה מהותית נקבע עובדתית על ידי בית המשפט המחוזי, כי המערער הוא הדובר בשיחות המיוחסות לו. ועוד, סרסור הגיש ראיות הדומות מבחינה מהותית לראיות שצירופן התבקש בבקשה זו (הכוונה לחוות דעתה של סימה שגב; ס/185) והללו נדחו על ידי בית המשפט. מן האמור עולה, כי אין לקבל את בקשותיו של סרסור. ע"פ 3303/09 - מחמוד ג'עסוס האישומים שיוחסו לג'עסוס רפה. כנטען בסעיף 16 למבוא לכתב האישום, שימש ג'עסוס כבלדר במסגרת הארגון מלוד. נטען, כי ג'עסוס היה מתייצב לקריאתו של מוסא אבו שחאדה ומעביר את משלוח הסמים ליעדו ביפו. האישום הראשון מייחס לג'עסוס תשעה מקרים שונים בהם היה מעורב בהעברת סמים מהארגון מלוד לארגון היפואי או בניסיון לכך. מהאישום עולה, כי ג'עסוס אף יוּדע בדבר תקלות באיכות הסם. האישום השלישי מייחס לג'עסוס שני מקרים בהם, בהוראת מוסא אבו שחאדה, אסף סמים בעבור הארגון מספקי הסם או עמד בקשר עם אותם ספקים. על רקע האמור יוחסו לג'עסוס העבירות הבאות: סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה. אירוע ה"תיקול" רפו. ביום 28.9.04, לאחר שהאזנות הסתר העלו חשד שג'עסוס עסוק אותו הזמן בהעברת סמים מלוד ליפו, נעצר על ידי המשטרה עת נסע ברכבו. בחיפוש שנעשה ברכב לא נמצאו סמים (ראו עדות ראש צוות החקירה פקד עזרא גולדשטיין מיום 23.11.06, עמ' 5438-5437 לפרוטוקול). יוער, כי בשיחה מס' 12631 (ת/739) מרגיע, כנטען, מוסא אבו שחאדה את עזאדין ג'עסוס (נאשם מס' 18 בכתב האישום המקורי) ואומר לו שאין להם סיבה לחשוש מאירוע התיקול, שכן "אין עליו (על ג'עסוס) כלום". ההליכים בעניינו של ג'עסוס רפז. בהודעתו במשטרה מיום מעצרו - 22.11.04 (ת/342), הכחיש ג'עסוס כל קשר לעיסוק בסמים וטען, כי הוא אדם דל אמצעים, כי אין לו חברים בעיר לוד, וכי בתקופות שאינו עובד אינו עושה דבר מלבד ביקורים בבתי בני משפחתו. לדבריו, נהג בעבר ללכת לקיוסק של מוסא אבו שחאדה, ואולם מאז אירוע התיקול הדיר רגליו משם. ג'עסוס ציין, כי ברשותו שני מכשירי טלפון ניידים, לדבריו, האחד שימש אותו והשני את רעייתו; בנוסף, הודה כי הוא מכיר חלק מהמעורבים בפרשה, אך הכחיש כל קשר עסקי או אחר עם מי מהם. בהודעה נוספת מיום 24.11.04 (ת/343) אישר, כי היה נוהג לבקר לעתים תכופות ביפו, אך טען כי מטרת הנסיעות היא לטיולים בלבד. ג'עסוס הכחיש היכרות אישית כלשהי עם מי מאנשי הארגון היפואי. לשאלת החוקר ציין ג'עסוס, כי ברשותו רכב אחד, ואילו רכב אחר אמנם רשום על שמו אך נמצא בשימושו של אחר; כן אמר, כי ברשותו ארבעה מכשירי טלפון נייד אשר שניים מהם מצויים בידי אחרים. ג'עסוס שב והכחיש כל מעורבות בפעילות לא חוקית. הודעתו השלישית של ג'עסוס נגבתה ביום 2.12.04 (ת/1140), הוצגו בפניו צילומים מהקיוסק של מוסא אבו שחאדה בהם נראו דמויות שונות בהם סמי סקא ומוחמד שורפי, והוא טען כי אינו מכירם, ואולם ציין כי הוא מכיר את מחמוד סרסור. הודעתו האחרונה נגבתה ביום 7.12.04 (ת/1141). בחקירה הושמעו לג'עסוס הקלטות מהאזנות הסתר, בהן כנטען, נשמע קולו, ואולם הוא הכחיש כי הוא הדובר, כן הכחיש היכרות עם סינא מוגרבי. רפח. בבית המשפט המחוזי טענה המדינה, כי האישומים נגד ג'עסוס נשענים, בין היתר, על אדנים אלה: (1) האזנות הסתר – נטען, כי מהאזנות הסתר עולה בבירור שג'עסוס שימש כבלדר בשירות ראשי הארגון מלוד, וכי מתמלולי השיחות נשקפת מעורבותו בעסקאות כעושה דברו של מוסא אבו שחאדה. (2) ראיות חפציות – נטען, כי פלטי השיחות וכן רשימת הטלפונים שהוצאו ממכשיר הטלפון הנייד שברשותו משמשים נדבך נוסף בזיהוי הדוברים בשיחות בתיק זה. כן נטען, כי פלטי השיחות ממכשיר הטלפון של ג'עסוס סותרים את טענתו לפיה לא הכיר ברמה האישית את אנשי הארגון היפואי. (3) הודעות ג'עסוס במשטרה – המציגות כנטען תמונה אשר תומכת באישומים נגדו, והרצופות סתירות פנימיות ואי אמירת אמת. (4) הימנעותו של ג'עסוס מלהעיד בבית המשפט מחזקת את ראיות התביעה נגדו (הגם שנטען, כי ראיות אלו אינן טעונות סיוע). רפט. מנגד, טען ג'עסוס, בין היתר, כי בהיותו קרוב משפחה של משפחת אבו שחאדה, אין לתמוה על כך שקיים עמם שיחות טלפוניות רבות. כן נטען, כי ג'עסוס לא זוהה כדבעי על ידי המתמללים. נטען, כי העובדה שבאירוע ה"תיקול" לא נמצאו סמים מוכיחה שאין מדובר בבלדר סמים. עוד נטען, כי סינא מוגרבי לא זיהתה אל נכון את ג'עסוס במסדר זיהוי תמונות, וכי תיאורו מפיה שונה משמעותית מתארו במציאות. לשלמות התמונה יוער, כי ג'עסוס נמנע מעדות בבית המשפט, הגם שהובהרו לו משמעויותיו של צעד זה. רצ. בית המשפט הרשיע, כאמור, את ג'עסוס בכל המיוחס לו. בית המשפט ציין, כי הראיות בעניינו של ג'עסוס מבוססות בעיקרן על האזנות הסתר ועל זיהוי קולו כדובר בהן. נקבע, כי ג'עסוס לא הביא ראיות הסותרות את הקביעה לפיה הוא הדובר בשיחות המוקלטות, הגם שבחקירתו טען שאין הדבר כן. משכך, נקבע כממצא עובדתי שהוא הדובר באותן שיחות, ועל כן הוכחה גרסת התביעה ללא כל ספק. באשר לטענה לפיה באירוע ה"תיקול" לא נמצאו ברשותו סמים, קבע בית המשפט כי אף אם באירוע הנקודתי הזה לא נתפסו סמים, אין משמעות הדבר שאין ראיות התביעה מבוססות. כן צוין, כי דברי מוסא אבו שחאדה בשיחה מס' 12631 (ת/739), לפיהם אין סיבה לחשוש מה"תיקול" שכן אין ג'עסוס נושא עמו סמים, מעידים על הקשר בין ג'עסוס לבין ראש הארגון. אשר לטענה בדבר אי הזיהוי על ידי סינא מוגרבי נקבע, כי אין בתיאור שמסרה כדי ללמד בהכרח שאין המדובר באותו אדם. עוד נקבע, כי עדותה של מוגרבי על כך שרבים מהאירועים התרחשו ליד בית החולים וולפסון בחולון תומכת בשאר הראיות בתיק אשר מצביעות על ג'עסוס כבלדר שנוהג היה להיפגש עם הנמענים באזור זה. לפיכך, נדחתה טענת הסניגור לפיה אין להסתמך על דבריה. לבסוף, נקבע, כי בהימנעותו של ג'עסוס מעדות יש כדי "לחזק באורח ממשי את ראיות התביעה" (עמ' 335 לפסק הדין). רצא. כעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, טרם מתן גזר הדין הופנה ג'עסוס לקבלת תסקיר שירות המבחן, ובו נאמר כי הוא לוקח אחריות על חלקו בביצוע העבירות, אך הכחיש חברות בארגון פשיעה. עוד עולה, כי ג'עסוס נטה למזער את חומרת מעורבותו בביצוע העבירות. צוין, כי נשקלה האפשרות להעמידו במבחן השירות, אך בשל נסיונו למזער את חלקו נמנע שירות המבחן מהמלצה לעשות כן, ואף לא הומלץ על שילובו בהליך טיפולי. הערעור רצב. נוסף על הטענות העקרוניות שנדונו, מעלה ג'עסוס טענה פרטנית באשר לזיהויו בידי סינא מוגרבי. נאמר, כי בעדותה טענה מוגרבי שראתה את בלדר הארגון מלוד מספר פעמים, עת העביר לידיה סמים. ואולם במסדר זיהוי תמונות ציינה באשר לתמונתו של ג'עסוס, כי מעולם לא ראתה אותו. נוסף על כך, מוגרבי תיארה את הבלדר כאדם צעיר באמצע שנות העשרים לחייו, בעוד שג'עסוס הוא אדם כבן ארבעים. יש בכך, כנטען, כדי להחליש באופן משמעותי ביותר את ראיות התביעה נגד ג'עסוס. בנוסף טוען ג'עסוס נגד חומרת העונש שהושת עליו: (1) נטען, כי חלקו של ג'עסוס בפרשה כולה היה קטן יחסית, כי המעשים המיוחסים לו משתרעים על פני תקופה קצרה של שלושה חודשים בלבד בהם נעשו עסקאות בהיקף נמוך, כשכל תפקידו בהן הסתכם בבלדרות; כי מרבית האישומים נגדו הן בגין שיחות טלפון ולא בגין מעשים בפועל, וכי חלקו בארגון היה שולי והוא לא נהנה מרווחיו; (2) נטען, כי ניתן משקל יתר לעברו הפלילי כאשר חלפו שנים ארוכות מאז הורשע לאחרונה (הרשעתו האחרונה היא משנת 1992), והוא אחד היחידים אשר לא היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה; (3) נטען, כי לא נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של ג'עסוס – השכלתו החלקית והידרדרותו לסמים בגיל צעיר מהם נגמל עצמאית, היותו אב לשלושה ילדים רכים בשנים, והתרשמותו החיובית של שירות המבחן; (4) נטען, כי לא ניתן משקל לשהייתו הארוכה (31 חודשים) במעצר בית; (5) באשר לקנס נטען, כי לג'עסוס לא היתה הנאה כספית כלשהי מרווחי הארגון, כי הוא נתון לחובות כבדים וכי יכולתו הכלכלית מוגבלת, ועל כן לא היה מקום להשית עליו קנס. רצג. מנגד טענה המדינה, באשר לזיהוי בידי סינא מוגרבי, כי עבירות הסמים בוצעו רק בשעות החשיכה, וכך מוגרבי אכן ראתה את הבלדר רק באופן כללי ולפי דבריה שלה "אינה מכירה אותו" כדבעי. הוסף, כי פרטי הזיהוי הכלליים – גובהו ותארו, מתאימים. אשר על כן נטען, כי אין בכך כדי לגרוע מהראיות נגדו, שממילא לא בוססו על עדותה של מוגרבי אלא על ראיות אחרות ובראשן האזנות הסתר. באשר לטענה בדבר חומרת העונש נטען, כי בית המשפט התייחס לכל אחת מטענותיו וניתן להן משקל לקולה בעת גזירת הדין, וכי אין להתערב בעונש מעבר לכך. רצד. טרם הדיון בפנינו, נתקבל תסקיר משלים (מיום 18.11.10) בו נאמר, כי ג'עסוס מביע חששות רבים באשר למצבו הכלכלי ולמצבה הכלכלי של משפחתו; כי הוא חש שילדיו זקוקים לו וחושש שהיעדרותו הארוכה עשויה להזיק להם. נאמר, כי ג'עסוס שב והביע חרטה על מעורבותו בעבירות; כי הוא מבין את חומרת מעשיו; כי הוא חש אכזבה מעצמו; וכי הפנים את חשיבות הניתוק מחברה עבריינית. עוד נאמר, כי הגורמים המקצועיים מדווחים שהוא שוהה כעת באגף אסירי עבודה; כי תפקודו חיובי וכי הוא בקשר פרטני עם העובדת הסוציאלית של הכלא. דיון והכרעה רצה. כאמור, מסד הראיות על בסיסו הורשע ג'עסוס נסמך על נדבכים ראיתיים אלה: האזנות הסתר; עדויות מפלילות; והתנהגותו במשטרה ובבית המשפט. טענותיו הכלליות נדונו בחלק הכללי של פסק הדין, ואיננו רואים צורך לשוב לדון בהן. נשוב ונציין, כי אף במקרה דנא היה חומר הראיות בפנינו. ולאחר העיון בו, באנו לכלל מסקנה, כי הקביעה לפיה ביצע ג'עסוס את המיוחס לו בכל אחת מן העסקאות שיוחסו לו בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה. ואולם, אף במקרה דנא, למען סבר את הדעת תובא דוגמה הממחישה את אופיין של השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר בעניינו של ג'עסוס. רצו. בפריט ס"ז לאישום הראשון נאמר, כי לג'עסוס נמסר על תלונה על סם באיכות גרועה, למחרת אחד ממקרי אספקת הסם. ואכן, בשיחה 14938 (מיום 25.10.04 שעה 17:42) נשמעו הדברים הבאים: "מוסא: תגיד לי, כמה שלחת להם אתמול? ג'עסוס: מה? מוסא: כמה כסף לקחו אתמול? ג'עסוס: מאה בהתחלה ואחר כך שבע מאות תשעים ... מוסא: רוצים להחזיר את המאה בהתחלה ג'עסוס: תגיד להם שיסדרו אותה, יא גבר מוסא: לא רוצה. עכשיו דיברתי איתו. ג'עסוס: טוב, אני יודע. מוסא: אם נחזור ונעשה אותה עוד פעם תסתדר? ג'עסוס: נחזור ונעשה אותה עוד פעם? מוסא: כן". לשם הבהרת התמונה יוער, כי בשיחה שקדמה לשיחה זו (שיחה 14937; שעה 17:34) התלוננו חאפז ומוחמד על איכותו הירודה של הסם. הנה כי כן, עולה שג'עסוס היה מעורב בפעילות הארגון כבלדר. רצז. כאמור, ג'עסוס טוען, כי סינא מוגרבי כשלה בזיהויו ולפיכך, לא רק שאין להסתמך על דבריה, אלא יש בכך כדי "להטיל צל כבד" על כל הראיות נגדו ולעורר למצער ספק סביר באשר לאשמתו. המדינה מסכימה, כי התיאור שמסרה מוגרבי התמצה בתיאור כללי של ג'עסוס; אך טוענת, כי עדותה של מוגרבי לעניין זה (של זיהוי המערער) ממילא אינה התשתית הראייתית עליה התבססה הרשעתו. אכן, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי עדותה של מוגרבי אינה המסד עליו נשענה הרשעתו, וכי הרשעתו התבססה על האזנות הסתר ועל זיהוי קולו כאחד הדוברים. חיזוק לראיות אלה נמצא בהימנעו מעדות בבית המשפט, וכן בשיחה 12631 (ת/739) בו נשמע מוסא אבו שחאדה מתייחס לג'עסוס כמי שאינו נושא סמים באירוע ה"תיקול". בית המשפט אינו עושה שימוש בזיהוי שנעשה על ידי מוגרבי כדי לבסס את הרשעתו של ג'עסוס, אלא קובע שאין בספקות שהעלה ג'עסוס ביחס לעדות זו כדי לפגום בתשתית הראייתית נגדו, שנשענה כאמור על ראיות אחרות. על כך, כאמור, מלין ג'עסוס. קצח. אף אנו, כבית המשפט קמא סבורים, שאין בתיאור שמסרה מוגרבי - שאינו תואם במדויק את תארו של ג'עסוס, וכן באי זיהויו על ידיה במסדר הזיהוי, כדי לעורר ספק סביר בתשתית הראייתית שהונחה בעניינו. נגד ג'עסוס הונחה תשתית ראייתית המתבססת בעיקרה על האזנות הסתר, אשר בהן זוהה בודאות על ידי המתמללים כדובר, זהו הבסיס להרשעתו אשר נתחזקה על ידי סירובו להעיד בבית המשפט. עדותה של מוגרבי, בהקשר דנא, נוגעת לקיומו של בלדר אך היא מציינת בעדותה כי לא ראתה אותו ועל כן אין תימה שלא עלה בידיה לזהותו. וכך הם דבריה במשטרה מיום 8.9.04: "אז הם עומדים באיזשהו מקום, אני אפילו לא רואה אותם שהם עומדים, ואז הבן-אדם עומד ואני רואה אותו ואומרת לו ערב טוב, שֹם (במקור נכתב - ככל הנראה בשגגה - סם) לי על הכיסא... מעשר בלילה והלאה... בגלל זה אני לא מכירה אותו ולא, אבל אני ראיתי טוב מאוד כי הוא עומד בדיוק מול האור אז הוא רזה וככה נראה והוא גבוה ורואים שהוא גבוה" (ת/518 ב', עמ' 13). כלומר, מוגרבי ראתה רק תואר כללי של בלדר הסמים, וזאת מבין הצללים בחשכה, סביר שבתנאים כאלה לא תוכל לזהות בודאות את האדם המדובר, ולמצער אין בעובדה שהיא לא זיהתה את תמונת המערער כדי להכריע את הכף אל מול יתר הראיות. גם התיאור שמסרה מוגרבי בהמשך, לפיו הבלדר נראה בעיניה כאדם בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אינו פוגם בעדותה נוכח האמור. סוף דבר, לא מצאנו כי עדותה של סינא מוגרבי מגיעה כדי החלשה בראיות נגד המערער. לפיכך, נדחה איפוא עירעורו של ג'עסוס. ע"פ 2996/09 - אחמד דבור רצט. כנטען בסעיף 17 למבוא לכתב האישום, דבור אחד מספקי הסם הקבועים של ארגון הפשע מלוד. נטען, כי דבור היה מוביל את הסמים שהוזמנו לנקודת מפגש קבועה בהתאם לתכנון מוקדם, והכל במסגרת חברותו בארגון הפשע. האישום הראשון בכתב האישום, מייחס לדבור מקרים שונים בהם סיפק סמים מסוכנים, בעיקר מסוג קוקאין, לארגון מלוד. האישום השלישי מייחס לדבור מקרים נוספים של הספקת סמים מסוכנים, בעיקר למוסא אבו שחאדה. על רקע האמור יוחסו לדבור העבירות הבאות: סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה; ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני הפשיעה. ש. בבית המשפט המחוזי הורשע דבור בכל המיוחס לו. בית המשפט המחוזי תמך יתדותיו באלה: (1) האזנות הסתר – נקבע, כי האזנות הסתר מעידות על מעורבות עמוקה במעשי ארגון הפשע, וכי דבור לא התמודד, ואף לא ניסה להתמודד, עם ראיות אלו; (2) ראיות חפציות – נקבע, כי ברשותו של דבור היו מכשירי טלפון ניידים מהם נקלטו האזנות הסתר המפלילות; נקבע, כי במשרד חלפנות הכספים של עומר אבו-שחאדה נמצאו מסמכים הנוגעים לכלי רכב, של דבור וכן למסעדה אשר ביקש להפעיל, ומסמכים אלה קושרים אותו במישרין לראש ארגון הפשע. דבור לא הצליח, כך נאמר, ליתן הסבר מניח את הדעת באשר להם, או באשר למקור מימונם של כלי הרכב היקרים שנתפסו ברשותו (רכב מסוג אאודי וקטנוע); (3) נקבע, כי שתיקתו במשטרה מחזקת באופן משמעותי את הראיות נגדו; (4) נקבע, כי אין ליתן אמון בעדותו של דבור בבית המשפט. נוכח האמור הורשע דבור. הערעור שא. ערעורו של דבור נסב על גזר הדין בלבד, ועל כן יידון בחלק שיועד לעניין זה להלן. חלק שלישי - ערעור גזר הדין - כלל המערערים גזר הדין קמא שב. העקרונות המנחים בענישה: כאמור, שבעה עקרונות שימשו את בית המשפט המחוזי בגזירת דינם של המערערים, לשם הנוחות נחזור עליהם בקצרה: (1) מעמד הנאשם בארגון - לענייננו רלבנטיות שלוש דרגות חומרה שנקבעו: הדרגה הגבוהה ביותר - ראשי הארגון; דרגת הביניים - פעילי הארגון; והדרגה הזוטרה - חברי הארגון; (2) הטלת עונש אחוד - אחוד וכמובן לא אחיד - על כל עבירות הסמים יחדיו, וענישה נפרדת על עבירות אחרות (כגון עבירת הלבנת הון); (3) אי מיצוי הדין באשר לחוק מאבק בארגוני פשיעה בשל היותו חוק חדש; (4) הסדרי הטיעון - גובה העונשים שהושתו על הנאשמים שהגיעו להסדרי טיעון, נלקח במידה מסוימת בחשבון; (5) הטלת קנסות תוך התחשבות ברווח שהופק וביכולתו הכלכלית של הנאשם; (6) שהיה במעצר בית כשיקול לקולה; (7) חילוט הרכוש הקשור לסחר בסמים. שג. מרכיבי הענישה: העיקרון הראשון שנקבע, יצר למעשה שלוש קטגוריות ענישה ביחס למערערים: "ראשי ארגון", "פעילים" בארגון ו"חברים" בו. החלוקה נשענת על סעיפים 3-2 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, הקובעים כהאי לישנא: 2. פעיל בארגון פשיעה (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים: (1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין; 3. עבירה במסגרת ארגון פשיעה - נסיבה מחמירה העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים. עינינו הרואות, כי החוק כשלעצמו חילק את הענישה לשתי דרגות – זו החלה על הדרג ה"בכיר", המנהלים ומסייעיהם הראשיים, וזו החלה לגבי העבריינים כולם. הראשונים המכונים "פעילים" - שם "מכובס" - "זוכים" לענישה ספציפית לנושא העבירה הנפרדת, ארגון הפשיעה. אך כל מי שהחוק מכלילו כעובר עבירה "במסגרת ארגון פשיעה", לגביהם העשיה העבריינית במסגרת הארגון היא נסיבה מחמירה, קרי, עלולה להגביר את העונש לעבירת המקור שעברו. החלוקה שיצר בית המשפט המחוזי מבטאת חלוקה נורמטיבית בעקבות החוק לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה נקבעו שתי רמות חומרה, האחת "ראשי ארגון" והאחרת הפעילים בו בדרג שלאחריהם - אשר באה בגדרי סעיף 2 לחוק; והקבוצה השניה - זו של חברי הארגון אשר אינם באים בגדרי הסעיף, אך מעשיהם נעשו במסגרת הארגון (ועל כן באים בגדרי סעיף 3 לחוק, שגם ראשי הארגון נלכדים ברשתו). נוצרו אם כן בתיק דנן שלוש קטגוריות - שתיים ועוד אחת - ועל כל מערער הושתה ענישה בהתאם לקטגוריה אליה השתייך. איננו רואים בנסיבות פגם בגישה העיונית של בית המשפט המחוזי, שאינה חורגת מפרשנות סבירה של סעיפים 2 ו-3 דנא, אף כי יתכן תמהיל "ענישה" אחר במקרים אחרים (ראו גם סעיף ש"ח להלן). הנה העונשים הקונקרטיים: (1) קטגוריית "ראשי ארגון": רכיבי העונש של ארבעת המערערים שהורשעו בכך ששימשו ראשי ארגוני פשיעה (מוחמד וחאפז שורפי, מוסא ועומר אבו שחאדה) היו: (א) בגין עבירת המקור - עבירות הסמים, נגזרו 20 שנות מאסר בפועל (ועוד שנתיים על תנאי), למעט עומר אבו שחאדה אשר עליו נגזרו 18 שנות מאסר בפועל בשל חלק מצומצם יותר בניהול הארגון; (ב) בשל מיצוי הדין בעבירת המקור לא נעשה לגביהם שימוש בנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק; (ג) בגין עמידה בראשות ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק, הושתה ענישה של 5 שנות מאסר בפועל, במצטבר (ועוד שנתיים על תנאי). (ד) קנס בסך 250,000 ₪ הוטל על כל אחד מן המערערים. התוצאה היתה שעל כל אחד מראשי הארגון הושתו 25 שנות מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ₪, למעט עומר אבו שחאדה עליו הוטלו 23 שנות מאסר בפועל. בנוסף, הופעלו נגד כל אחד מן המערערים עונשי מאסר שהיו תלויים ועומדים נגדם, כפי שיפורט. ולבסוף, על עומר אבו שחאדה הושתה ענישה נוספת, בת שנה וחצי בפועל (ועוד שנה וחצי על תנאי) בגין עבירת הלבנת הון בה הורשע. (2) קטגוריית "דרג הביניים" (אשר כונו בבית המשפט המחוזי "פעילי" הארגון) - רכיבי העונש של המערערים שהורשעו בקטגוריה זו (שחאדה אבו שחאדה, סמי סקא וסמיר שורפי) היו: (א) בגין עבירת המקור - עבירות הסמים - נגזרו 10 שנות מאסר בפועל (ועוד שנתיים על תנאי); (ב) לא נעשה שימוש בנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק; (ג) בגין פעילות ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק, הושתה ענישה של 3 שנות מאסר בפועל במצטבר (ועוד שנתיים על תנאי). (ד) קנס בסך 150,000 ₪ הוטל על כל אחד מן המערערים. התוצאה היתה שעל כל אחד ממערערי קטגוריית הביניים הושתו 13 שנות מאסר בפועל וקנס בסך 150,000 ₪. בנוסף לכך, הופעלו נגד כל אחד מן המערערים עונשי מאסר שהיו תלויים ועומדים נגדם, כפי שיפורט. (3) קטגוריית "הדרג הזוטר" (אשר כונו בבית המשפט המחוזי "חברי" הארגון): על שלושה מן המערערים שהורשעו בקטגוריה זו (עאטף שורפי, מחמוד ג'עסוס, מחמוד סרסור) הושתה ענישה כוללת של תשע שנות מאסר, מהן שבע לריצוי בפועל בגין עבירת המקור (עבירת הסמים) אשר נעשתה בנסיבה מחמירה לפי סעיף 3 לחוק (בית המשפט לא פירט את חלוקת העונש בין עבירת המקור והנסיבה המחמירה). בנוסף לכך, הופעל נגד עאטף שורפי עונש מאסר שהיה תלוי ועומד נגדו. על המערער הרביעי בקטגוריה, אחמד דבור, הושתה ענישה כוללת של אחת-עשרה שנות מאסר, מהן תשע לריצוי בפועל בגין עבירת המקור (עבירת הסמים) אשר נעשתה בנסיבה מחמירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה (בית המשפט לא פירט את חלוקת העונש בין עבירת המקור והנסיבה המחמירה). על המערערים עאטף שורפי ומחמוד ג'עסוס הושת גם קנס בסך 30,000 ₪, על מחמוד סרסור 25,000 ₪, ועל אחמד דבור 50,000 ₪. בנוסף, על כלל המערערים הוטלו עונשים של שלילת רשיון נהיגה, כפי שיפורט להלן, וזאת בשל "שימוש בכלי רכב שונים לצורך קידום מטרותיו של הארגון ולשם הפצת הסמים המסוכנים". לסיכום, העונש שהוטל על המערערים היה: מוחמד שורפי - 25 שנים מאסר בפועל (20 שנים בגין עבירות הסמים ו-5 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת מאסר מותנה בן שמונה חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 25 שנים ו-8 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. חאפז שורפי - 25 שנים מאסר בפועל (20 שנים בגין עבירות הסמים ו-5 שנים בגין הפעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת מאסר מותנה בן 18 חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 26 שנים ו-6 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע או אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה, למעט עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. מוסא אבו שחאדה - 25 שנים מאסר בפועל (20 שנים בגין עבירות הסמים ו-5 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת מאסר מותנה בן 24 חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 27 שנים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. עומר אבו שחאדה - 24 שנים ו-6 חודשים מאסר בפועל (18 שנים בגין עבירות הסמים, 5 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה, ו- 18 חודשים בגין עבירות הלבנת הון); הפעלת שני מאסרים מותנים, בני 18 ו-5 חודשים, אשר ירוצו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש שהושת עליו בגין העבירות נשואות תיק זה - ובסך הכל 26 שנות מאסר בפועל; בגין עבירות הסמים שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע; בגין עבירות שעניינן הלבנת הון, עיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום וקבלת דבר במרמה 18 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע כמפורט באישום הרביעי בכתב האישום; בגין הרשעתו בעבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. שחאדה אבו שחאדה - 13 שנות מאסר בפועל (10 שנים בגין עבירות הסמים ו-3 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת שני מאסרים מותנים בני 24 ו-8 חודשים לריצוי בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש שהושת עליו בגין העבירות נשואות תיק זה - ובסך הכל 15 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. סמי סקא - 13 שנות מאסר בפועל (10 שנים בגין עבירות הסמים ו- 3 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת מאסר מותנה בן 15 חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 14 שנים ו-3 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. סמיר שורפי - 13 שנות מאסר בפועל (10 שנים בגין עבירות הסמים ו- 3 שנים בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה); הפעלת מאסר מותנה בן 3 שנים - באופן ששנתיים ירוצו בחופף לעונש שהושת עליו בגין העבירות נשואות תיק זה ושנה אחת במצטבר, וכן הפעלת מאסר מותנה בן חודשיים שירוצה בחופף - ובסך הכל 14 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. אחמד דבור - 9 שנות מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 9 שנים ו-10 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 50,000 ₪ קנס או 6 חודשי מאסר תמורתו. עאטף שורפי - 7 שנות מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים לריצוי במצטבר, ובסך הכל 7 שנים ו-10 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע או אחת מיתר העבירות בהן הורשע בתיק זה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 30,000 ₪ קנס או 4 חודשי מאסר תמורתו. מחמוד ג'עסוס - 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 30,000 ₪ קנס או 4 חודשי מאסר תמורתו. מחמוד סרסור - 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 25,000 ₪ קנס או 4 חודשי מאסר תמורתו. שד. נביא להלן בתמצית את השיקולים האינדיבידואליים לקולה ולחומרה אשר הובאו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי, בטרם גזר את עונשו של כל נאשם: מוחמד שורפי - בית המשפט ציין, כי מדובר באדם שעמד בראשות ארגון פשיעה, ומכאן חומרת מעשיו. עוד צוין, כי למוחמד עבר פלילי מכביד, הכולל 13 הרשעות שחלקן קשורות לתחום הסמים, וכן עבירות רכוש, תקיפת שוטר ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. כן נאמר, כי נגדו תלוי ועומד עונש מאסר בר הפעלה. חאפז שורפי - בית המשפט ציין בשיקולים לחומרה, כי מדובר באדם שעמד בראשות ארגון פשיעה והיה "הרוח החיה" בו. עוד נאמר, כי לחאפז עבר פלילי מכביד הכולל 11 הרשעות שחלקן קשורות לתחום הסמים, וכן עבירות רכוש ובריחה ממשמורת חוקית. צוין, כי חאפז ריצה בעבר עונשי מאסר. נאמר גם, כי נגד חאפז תלוי ועומד עונש מאסר בר הפעלה. בנוסף צוין, כי חאפז מואשם בעבירות נוספות – לבד מעבירות הסמים ועבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה - ובהן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לקולה צוין, כי מצבו הבריאותי של חאפז בכי רע, וכי אשתו לוקה במחלת הסרטן. כן נאמר, כי מצבה הכלכלי של המשפחה קשה. מוסא אבו שחאדה - בית המשפט ציין, את חומרת המעשים בהם הורשע ואת היקפם הגדול. נאמר, כי למוסא עבר פלילי הכולל 8 הרשעות בעבירות שונות, וכי ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים, בהם 12 שנה בגין עבירת הריגה – דבר שלא הרתיעהו משיבה לדרכו העבריינית. זאת, בנוסף לעונש מאסר התלוי ועומד נגדו. עומר אבו שחאדה - בית המשפט ציין, את חומרת המעשים בהם הורשע, וכן את ההרשעה בעבירת הלבנת הון. נאמר, כי גליון הרשעותיו של עומר כולל 12 הרשעות בהן סחר בסמים, תקיפת שוטר, איומים והעלבת עובד ציבור. הוסף, כי עומר ישב בעבר במאסר, ובנוסף תלוי ועומד נגדו עונש מאסר – דבר שלא הרתיע אותו ממעשיו. לקולה ניתן משקל מסוים לכך שעומר היה מעורב בהיקף עבירות גדול, כאחיו. שחאדה אבו שחאדה - בשיקוליו ציין בית המשפט את חומרת מעשיו וכן את עברו הפלילי המכביד הכולל 13 הרשעות קודמות, שבשתיים מתוכן תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר. לקולה צוינו נסיבותיו האישיות – בהן בעיות בריאות קשות שהוחרפו מאז מעצרו, מחלת אמו, פטירת אביו והניתוק מילדו, אשר היה תינוק רך עת נכנס שחאדה למאסר. עאטף שורפי - בשיקולים לחומרה נלקחו בחשבון חומרת מעשיו ועברו הפלילי המכביד (13 הרשעות קודמות, בהן הרשעה הנושאת עונש מאסר מותנה בר הפעלה). השיקולים לקולה היו, כי עאטף לא הוגדר "פעיל" בארגון הפשע אלא "חבר" בו בלבד - הגדרה אשר לפי החלוקה שהתוה בית המשפט לבחינת מעמדו של הנאשם בארגון, מצויה ברף הנמוך יותר; מצבו המשפחתי - אב לשתי בנות שהאחת נולדה לאחר מעצרו; וכן מצבו הכלכלי הדחוק. סמי סקא - בית המשפט ציין בשיקולים לחומרה, כי פעילותו היתה "אינטנסיבית למדי" וכי אין לקבל את הטענה לפיה מדובר בפעיל זוטר, אלא בבעל תפקיד חיוני בארגון. עוד צוין, כי לסקא עבר פלילי מכביד, הכולל 12 הרשעות שחלקן קשורות לתחום הסמים, ובהן הרשעה בסחר בסמים בה נדון למאסר על תנאי בר הפעלה במקרה דנן. בשיקולים לקולה צוין, כי בית המשפט יביא בחשבון את רמת הענישה שהושתה על הנאשמים שעונשם נגזר במסגרת הסדר טיעון, אם כי באופן מצומצם. שיקול נוסף היה מצבו האישי. סמיר שורפי - בית המשפט מנה בשיקולים לחומרה את עברו הפלילי המכביד, לאחר 26 הרשעות בעבר, בכללן עבירות סמים רבות - אשר בשתיים מהן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה; בנוסף, צוין תפקידו המרכזי והמשמעותי במסגרת הארגון. בשיקולים לקולה צוינו נסיבותיו האישיות והיותו במעצר תקופה ארוכה (למעלה מארבע שנים). אחמד דבור - בשיקולים לחומרה ציין בית המשפט את חומרת מעשיו, ואת עברו הפלילי המכביד (הכולל שבע הרשעות קודמות, בהן עונש מאסר מותנה בר הפעלה). בשיקולים לקולה הובאו בחשבון נסיבותיו האישיות, אם כי הוסף, שהגם שאינן מן הקלות, הן יילקחו בחשבון במידה מוגבלת ביותר בשל חומרת מעשיו. מחמוד סרסור - בית המשפט ציין את חומרת מעשיו - הודגש, כי לסרסור מעמד בכיר בארגון, וכי דעתו נשמעה לא אחת בקרב מקבלי ההחלטות; ואת עברו הפלילי המכביד (11 הרשעות, בהן הרשעות של סחר בסמים). בשיקולים לקולה נלקח בחשבון מצבו האישי הקשה; עובדת היותו נתון במעצר תקופה ארוכה (כארבע שנים); והתפרסות תקופת פעילותו בתיק זה על פני תקופה קצרה (כחודש ומחצה). יוער, כי ביום המעצר נתפס נשק ברשותו של סרסור והוא נדון על כך, בהליך נפרד, ל-14 חודשי מאסר (בית המשפט הורה על ניכוי ארבעה חודשים מתוכם ממאסרו של המערער בתיק דנא). מחמוד ג'עסוס - בשיקולים לחומרה ציין בית המשפט את תפקידו כבלדר. בית המשפט קבע, כי אין לראות בתפקידו תפקיד זוטר אלא חוליה חיונית בשרשרת העברת הסם מהיצרן לצרכן. בשיקולים לקולה צוינו העדר עבר פלילי מאז שנת 1992; העדר מאסר מותנה; נסיבותיו האישיות; חוות הדעת של שירות המבחן לפיה הוא מקבל אחריות חלקית על מעשיו; והיותו נתון במעצר בית מלא משך תקופה ארוכה. טענות המערערים ביחס לגזר הדין שה. בנוסף לטענות אשר נדונו למעלה בכל הנוגע להכרעת הדין. העלו מרבית המערערים טענות שונות גם ביחס לגזר הדין. ככלל, טענו המערערים שהענישה אשר הושתה עליהם בגדרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי חורגת לחומרה מרף הענישה המקובל, וכי לא נלקחו בחשבון נסיבותיהם האישיות, כמו גם היותו של חוק המאבק בארגוני פשיעה חוק חדש יחסית. להלן יפורטו בקיצור טענותיהם של המערערים איש איש לעניינו: מוחמד שורפי - טענתו העיקרית של מוחמד ביחס לגזר הדין מופנית נגד רמת הענישה החריפה, אשר לסברתו, גם בהינתן ההרשעה, חורגת לחומרה הן בשל היות חוק מאבק בארגוני פשיעה -כאמור - חוק חדש, אשר נכנס לתוקף סמוך לביצוע המעשים. חאפז שורפי - נטען כי מדובר באדם מבוגר אשר ענישה כה חריפה תשאירנו מאחורי סורג ובריח עד הגיעו לגיל מופלג. כן הוזכר, כי המערער הוא אב לחמישה ילדים, אשר אחד מהם קטין ותלוי בו לגידולו ולפרנסתו. מוסא אבו שחאדה - מוסא טען, כי עונשו חורג לחומרה אף ביחס לעונשם של שאר ראשי הארגון. נטען, כי ביצע כמות עסקאות פחותה ביותר ביחס לראשי הארגונים האחרים, וכי על כן היה מקום ליתן משקל מופחת לחומרת מעשיו. עוד נטען, כי מוחמד וחאפז שורפי, אשר נענשו בענישה זהה - הורשעו בעבירות חמורות ורבות מאלה בהן הורשע מוסא ובהן הדחת קטין לסם, ועל כן ראוי היה להשית עליו עונש מופחת ביחס לעונש שהושת עלהם. כן נטען, כי מצבו הכלכלי של מוסא דחוק, וכי משפחתו הידרדרה לכדי פת לחם, כי רעייתו אינה יכולה לפרנס את משפחתו, וכי אביו נפטר ואמו חולה. עומר אבו שחאדה - עומר טען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הקשות, בהן מצבו הכלכלי הרעוע והיותו אב לחמישה ילדים. כן נטען, כי לא ניתן - כנאמר - משקל לחלקו המינורי בעבירות הסמים. שחאדה אבו שחאדה – עיקר טענתו של שחאדה היא, כי בעוד שהוגדר כאיש "דרג ביניים", הושת עליו עונש חריף ביותר ביחס לשאר אנשי דרג זה עליהם הושתה ענישה מקלה בהרבה. עאטף שורפי - עאטף טען, כי לא ניתן משקל לכך שהורשע במדרג הנמוך של "חברות" ולא "פעילות" בארגון פשיעה; שמניעו היה התמכרותו לסם ורצונו להשיגו בכל דרך, וכי לא היו לו מניעים או רווחים כלכליים; ששהה במעצר עד תום ההליכים, משך כארבע שנים, טרם מתן הכרעת הדין; וכי מצבו הכלכלי הקשה, יגרום למעשה להמשך מאסרו בשל חוסר יכולתו לשלם את הקנס שהושת עליו. סמי סקא – בין השאר נטען, כי גם יחסית לאשר נגזר על ראשי הארגון, חמור עונשו של המערער שהיה במעמד זוטר. הוער, כי בית המשפט המחוזי דן את עאטף שורפי אשר הורשע בעבירות דומות לאלה בהן הורשע סקא, לעונש מקל לעומת זה שנגזר על סקא. לבסוף, צוינו נסיבותיו האישיות - התמכרותו רבת השנים לסמים והליך הגמילה שהחל, אשר מצדיקים, לטענתו, הקלה בעונשו. סמיר שורפי - נטען, כי דווקא גליון הרשעותיו, אשר עמד לו לרועץ בהכרעת הדין, מהוה בעבורו בהקשר זה נקודת זכות, שכן יש בו כדי להוכיח דפוס התנהגות מתמיד והיעדר חברות בארגון פשיעה. כן נטען כי על עאטף שורפי, אשר הורשע בעבירות דומות לאלו בהן הורשע סמיר, הושת עונש מקל לעומת זה שהושת על סמיר. לבסוף, נתבקשה התחשבות במצבו הקשה שנגרם בעטיו של הסם, ממנו החל להיגמל במהלך מעצרו. אחמד דבור - נטען, כי העונש שהושת עליו חמור במיוחד וכי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל למצבו הבריאותי הרעוע, אשר בעת המעצר הידרדר עד כדי צורך בניתוח; וכי לא ניתן משקל לקשיים הכלכליים והאישיים של המערער ובני ביתו. עוד נטען, כי הטלת הקנס, נוסף על חילוט כלי הרכב, מובילה לפגיעה לא רק במערער, אלא גם במשפחתו ברוכת הילדים המצויה במצוקה כלכלית. מחמוד סרסור - נטען כי העונש מפליג בחומרתו ביחס לחומרת העבירות ולמשכן, וכי לא ניתן משקל לכך שבמרבית העבירות דובר בעסקאות שלא יצאו אל הפועל; כי בחלק מן המקרים דובר בהעברת כמויות מזעריות של חשיש (להבדיל מהרואין וקוקאין); וכי סרסור פעל משך תקופה קצרה ביותר, של כחודש ומחצה לבד. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לתקופת מעצרו הארוכה, מעל ארבע שנים. לבסוף נטען, כי לא ניתן משקל הולם למצבו האישי הקשה של המערער, בדגש על מצבו הכלכלי הרעוע והיותו בעיצומם של טיפולי פוריות עם רעייתו. מחמוד ג'עסוס - נטען, כי ג'עסוס הורשע בעשר עבירות בלבד אשר השתרעו על פני תקופה קצרה יחסית של כשלושה חודשים, וכי לא ניתן משקל הולם לחלקו הזוטר יחסית – בלדר. כן נטען, כי היה מקום ליתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות – היותו אב לשלושה קטינים, היותו נתון במעצר בית משך תקופה ארוכה, ומצבו הכלכלי הקשה. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לתסקיר החיובי של שירות המבחן, בו נאמר כי לג'עסוס מוטיבציה לעלות על דרך הישר וכי הוא נוטל אחריות מלאה על מעשיו. טענות המדינה ביחס לגזר הדין שו. מנגד טענה המדינה, כי ככלל הענישה שהושתה על המערערים ראויה ומידתית. הודגש, כי לא מוצה עם המערערים מלוא חומר הדין בכל הנוגע לענישה בהתאם לחוק מאבק בארגוני פשיעה; וכי חסד נקט עימם בית המשפט בהקשר זה, נוכח חומרת המעשים ואופי ההתארגנות. הודגש, כי בית המשפט לא מיצה את מלוא חומרת הדין עם המערערים, בין היתר, בשל היותו של חוק מאבק בארגוני פשיעה חוק חדש יחסית, וכי שיקול זה לו טוענים המערערים עמד נגד עיני בית המשפט עת השית את העונשים בתיק. הוסף, כי העובדה שבית המשפט נקט בענישה אחודה ביחס לעבירות הסמים - מקום שהיה בידו להענישם בגין כל עבירה בנפרד - מעידה אף היא על ענישה שקולה ומאוזנת. עוד נטען, כי העובדה שבית המשפט הביא בחשבון לקולה את העונשים שהושתו על שאר הנאשמים בפרשה שעניינם נסתיים בהסדר טיעון, מעידה אף היא על כך שנשקלו "נקודות הזכות" שעמדו לטובת המערערים. לבסוף נטען, כי עיון בגזר הדין מעלה שבפני בית המשפט המחוזי עמדו נסיבותיהם האישיות של כל אחד ואחד מן המערערים, וכי הללו הובאו תמיד בחשבון; וכי התבוננת ב"שורה התחתונה" בגזר הדין בכללותו מעלה תמונה של ענישה זהירה, מאוזנת וראויה בנסיבות. דיון והכרעה - גזר הדין שז. נציין כבר כאן, כי הטענות באשר לנסיבותיהם האישיות של המערערים נשקלו על-ידי בית המשפט המחוזי והכרעתו מקובלת עלינו, ועל כן לרכיב זה לא מצאנו לנכון לייחס משקל נוסף בהכרעתנו. הענישה היא אינדיבידואלית, ע"פ 933/98 אטיאס נ' מדינת ישראל פ"ד מג(4) 170, 174; ע"פ 5133/08 בר ציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ועל כן שקלנו את טענות כל המערערים, ואולם, גישתנו להקל במידת מה מעונשם לא נבעה מנסיבותיהם האישיות, שכאמור לא ראינו להתערב באשר כבר נדרש אליו בית המשפט קמא, אלא בהקשר של ארגון פשיעה. שח. ואכן, החלטנו להקל במידת מה מעונשם של המערערים באופן שיבטא את קביעתנו, לפיה העבירות שנעברו במסגרת ארגון הפשיעה לא נעברו ברף הגבוה ביותר של ארגוני פשיעה על פי מבחניהם, גם אם אין להקל ראש במשמעותם של הארגונים דנא עתירי הסמים. נקדים ונציין, כי לצורך ההכרעה בערעורים בהליך זה, לא נחרוג מן החלוקה שיצר בית המשפט המחוזי לשלוש הקטגוריות הנזכרות: (1) ביחס לרכיב הענישה הראשון - עבירות המקור: ברי לשיטת המחוקק, כי ביצוע העבירות במסגרת ארגון פשיעה "משדרג" לחומרה את עבירת המקור מעבר לרף הענישה המקובל בעבירה זו, אם באמצעות הענישה הספציפית בנושא ארגון פשיעה ואם באמצעות "שדרוג" עבירה אחרת. בית המשפט המחוזי בחר לבטא את הערך המוסף לחומרה באמצעות מיצוי הענישה בעבירת המקור. יתכן שהיה מקום - כדי להתוות את השימוש הנכון בחוק מאבק בארגוני פשיעה, והדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד - לפצל את רכיבי העונש בין עבירת המקור לנסיבה המחמירה, אך בסופו של דבר מסכימים אנו כי עונש ברמה גבוהה בגין עבירת המקור מבטא רף זה, ועל כן לא מצאנו לערוך שינוי סיווגי. נלך איפוא בהקשר זה בדרכו של בית המשפט המחוזי, כאמור, וביחס לראשי הארגון ולדרגי הביניים לא נשית בעבירת המקור ענישה בגין הנסיבה המחמירה של עשיית העבירות במסגרת ארגון פשיעה, בהתאם לסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, נוספת על זו שתושת במסגרת עבירת המקור. ביחס לדרג הזוטר, תושת ענישה כוללת אשר תבטא את ביצוע המעשים במסגרת הנסיבה המחמירה של ארגון פשיעה. עם זאת, נוכח קביעתו האמורה בדבר מיקומם של הארגונים שלא ברף הגבוה ביותר של ארגוני הפשיעה, מצאנו להקל במידה מסוימת ברכיב זה של עבירות המקור בעונשם של המערערים, באופן שיפורט להלן; וכדי לשמור על פרופורציות במדרג העונשי, הפחתנו גם במידה מסוימת את עונשי המאסר לשאר המערערים, שלגביהם לא נערכה הבחנה בין העבירות. (2) ביחס לרכיב הענישה השני - פעילות בארגון פשיעה: נוכח הגדרתנו לגבי שני הארגונים ככאלה שאינם מצויים ברף הגבוה ביותר של ארגוני הפשיעה, ונוכח החידוש בענישה לפי החוק האמור, לא ראינו למצות את הדין עם ראשי הארגון ודרג הביניים בכל הקשור לענישה בגין האמור בסעיף 2(א) לחוק, שעניינו עשר שנות מאסר לאדם "העומד בראש ארגון פשיעה" או "מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין". עם זאת, סבורים אנו, כי הענישה שהושתה בבית המשפט המחוזי בגין סעיף זה (מחצית העונש הקבוע בסעיף לראשי הארגון וכשליש לדרג הביניים) מבטאת אל נכון את מיקומו של הארגון במדד החומרה, בנסיבות של חוק שיישומו חדש, ועל כן הענישה שהושתה על ראשי הארגון ועל דרג הביניים בגין רכיב זה תיוותר על כנה. לגבי שחאדה אבו שחאדה, "שדרוגו" כלפי מטה במעמדו בארגון הפשיעה משפיע מטבע הדברים על הענישה. (3) ביחס לרכיב הקנס: מקובלת עלינו גישת בית המשפט המחוזי, לפיה "יש ליתן את משקל הבכורה לשאלה מה היו רווחיו של העבריין אשר הופקו במסגרת ביצוע העבירות על ידו, ובאותה מידה יש גם לתת את הדעת לפוטנציאל הרווח אשר עמד לנגד עיניו, עובר לביצוע העבירות" (עמוד 7623 לגזר הדין). קנס, אכן נועד לבטא, בין היתר, ענישה בגין הרווח הכלכלי שביקש העבריין לגרוף לכיסיו (ע"פ 3961/08 רוחן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), על כן, בשל הרווח הכלכלי שהופק מעבירות הסמים לא נפחית מן הקנסות שהוטלו עליהם. גם את המאסרים על תנאי לא ראינו לשנות. שט. התוצאה: על יסוד האמור ייקבע עונשם של המערערים כדלקמן: ראשי הארגון: בגין עבירות הסמים, שבהן ההפחתה, יופחת עונשם של מוחמד שורפי, חאפז שורפי ומוסא אבו שחאדה מ-22 שנות מאסר מתוכן 20 לריצוי בפועל, ל-19 שנות מאסר, מתוכן 17 לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עונשו של עומר אבו שחאדה יופחת מ-20 שנות מאסר (מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל) ל-17 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יתר רכיבי הענישה יותרו על כנם. דרג הביניים: בגין עבירות הסמים, יופחת עונשם של סמי סקא וסמיר שורפי מ-12 שנות מאסר, מהן 10 לריצוי בפועל, ל-10 שנות מאסר, מהן 8 לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יתר רכיבי הענישה יותרו על כנם. שחאדה אבו שחאדה – נוכח השינוי בהרשעתו מ"פעיל" ל"חבר" יידון ל-8 שנות מאסר, מהן 6 שנים ו-6 חודשים לריצוי בפועל. על אחמד דבור השית בית המשפט 11 שנות מאסר, מהן 9 שנים לריצוי בפועל בגין עבירות הסמים, שנעשו בנסיבה מחמירה של ארגון פשיעה. מאסרו של מערער זה יופחת כך שרכיב המאסר בפועל יהיה 7 שנים ו-6 חודשים, יתר רכיבי הענישה יותרו על כנם. אשר לדרג הזוטר, שלגביו לא נערכה ההבחנה בין עבירות סמים לאחרות: על המערערים עאטף שורפי, מחמוד סרסור ומחמוד ג'עסוס, השית בית המשפט 9 שנות מאסר, מהן 7 שנים לריצוי בפועל בגין עבירות הסמים, שנעשו בנסיבה מחמירה של ארגון פשיעה. מאסרם של מערערים אלו יופחת ל-8 שנות מאסר, מהן 6 שנים ו-4 חודשים לריצוי בפועל; יתר רכיבי הענישה יותרו על כנם והתוצאה הכוללת תפורט להלן. באשר לעונש הקנס, החלטנו, כאמור, שלא לשנות בו. לפיכך, עונשם הכולל של המערערים, על כל מרכיביו, יהיה: מוחמד שורפי - לאחר הפחתה בשלוש שנים, 22 שנים ו-8 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. חאפז שורפי - לאחר הפחתה בשלוש שנים, 23 שנים ו-6 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע או אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה, למעט עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. מוסא אבו שחאדה - לאחר הפחתה בשלוש שנים, 24 שנים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. עומר אבו שחאדה - לאחר הפחתה בשלוש שנים, 23 שנות מאסר בפועל; שנתיים ו-6 חודשים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע; 18 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים בגין עבירות שעניינן הלבנת הון, עיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום וקבלת דבר במרמה; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 250,000 ₪ קנס או שנת מאסר תמורתו. שחאדה אבו שחאדה - לאחר הפחתה בעקבות השינוי בהרשעה, 8 שנים ו-6 חודשים מאסר בפועל (מתוכן שנתיים בגין הפעלת שני מאסרים מותנים); שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. סמי סקא - לאחר הפחתה בשנתיים, 12 שנים ו-3 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירת סמים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. סמיר שורפי - לאחר הפחתה בשנתיים, 12 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; ושנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 150,000 ₪ קנס או 9 חודשי מאסר תמורתו. אחמד דבור - לאחר הפחתה ב-18 חודשים, 8 שנים ו-4 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 50,000 ₪ קנס או 6 חודשי מאסר תמורתו. עאטף שורפי - לאחר הפחתה ב-8 חודשים, 7 שנים וחודשיים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע או אחת מיתר העבירות בהן הורשע בתיק זה; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 30,000 ₪ קנס או 3 חודשי מאסר תמורתו. מחמוד ג'עסוס - לאחר הפחתה ב-8 חודשים, 6 שנים ו-4 חודשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע. פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה. וכן 30,000 ₪ קנס או 3 חודשי מאסר תמורתו. מחמוד סרסור - לאחר הפחתה ב-8 חודשים, 6 שנים ו-4 חודשים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים שהיא פשע; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 4 שנים, מתוכן שנתיים בפועל מתום המאסר והיתרה על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן 25,000 ₪ קנס או 2 חודשי מאסר תמורתו. שי. בטרם סיום נחזור ונטעים, כי ההפחתה בענישה באה גם כיון שזהו אחד מן התיקים הראשונים בהם נקבעת ענישה בתיקי ארגוני פשיעה; נזכור כי החוק נחקק בשנת תשס"ג-2003 ופורסם ביום יז' בסיון תשס"ג (17.6.03) והפרשה דנא ראשיתה בראשית שנת 2004. שיא. סוף דבר, איננו נעתרים לערעורים על ההרשעה, למעט בעניינו של שחאדה אבו שחאדה; אנו נעתרים לערעורים על העונש ברכיבי עונש המאסר בפועל של כלל המערערים, כמפורט מעלה בפסקה שט. בש"פ 2598/09 פלוני נ' מדינת ישראל שיב. במקביל להליך הערעורי בתיק זה הגיש בנו של חאפז שורפי (להלן הטוען לזכות) ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לחלט סכום של 84,000 ₪, אשר נמשכו מחשבונו ויוחסו לאביו. סלע המחלוקת בהקשר דנא הוא ייחוסו של הסכום לחאפז, וחילוטו כתוצאה מכך. רקע והליכים שיג. כעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, עם מעצרו של חאפז נתפסו 84,000 ₪ בביתו. סכום זה, כך עולה, נמשך מחשבונו של הטוען לזכות. בבקשת החילוט שהוגשה יחד עם כתב האישום נתבקש אך ורק חילוט סכום של 850 ₪ אשר היה ברשותו של חאפז באירוע מכירת הסמים מיום 3.8.04 (נשוא סעיפים 20-18 לאישום השני). ואולם, ביום 17.11.08, לאחר מתן הכרעת הדין בתיק העיקרי, הגישה המדינה בקשה לחילוט על פי פקודת סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, ובקשה לתיקון כתב אישום בהוספת חילוט לפי סעיף 36א(ה) לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003. בסעיף 5(ג) לבקשה נתבקש "כי סכומי הכסף אשר נתפסו ברשות הנאשמים ואשר לא פורטו בכתב האישום - יחולטו, ביניהם סך של 84,000 ₪ התפוסים בידי המשטרה, והמיוחסים לחאפז שורפי ואשר נמשכו מחשבון [הטוען לזכות]". שיד. בדיון בבקשה מיום 23.12.08 הורה בית המשפט, כי חומר חקירה רלבנטי יועבר לידי הטוען לזכות. בדיון שהתקיים ביום 14.1.09 טען בא כוחו של הטוען לזכות, כי הכסף שייך אך ורק לו, ולא למי מבני משפחתו, וכי הכסף הושג כדין. נטען, כי הטוען לזכות לא הגיש תצהיר בדבר מקור הכסף ואינו צריך להעיד בבית המשפט, כיוון שהכסף נמצא ברשותו ושייך לו (עמ' 7584 לפרוטוקול) וכי הנטל להוכיח ההיפך חל על המדינה. עוד נטען, כי קיום הכסף ידוע היה למדינה עוד מראשית ההליך, וכי זו נמנעה מהגשת בקשת חילוט אלא לאחר הכרעת הדין, ועל כן היא מנועה מלהעלות טענה זו כעת. המדינה טענה, כי הכסף נתגלה בביתו של חאפז שורפי, ומכיוון שכך חלות על הכסף הוראות הדין לפיהן חזקה שהוא שייך לחאפז ושהושג בעבירה, וכי על הטוען לזכות נטל ההוכחה להוכיח ההיפך. הוסף, כי הטוען לזכות אכן גר עמו באותו בית (כעולה מת/981), ושהכסף נמסר על ידי האב לבנו, ומשכך מחייב החוק את הטוען לזכות לצרף תצהיר בדבר מקור הכסף, תצהיר שלא צורף. נוכח האמור נתבקש חילוט הכסף. שטו. ביום 23.2.09 ניתן גזר דינם של הנאשמים בתיק העיקרי. במסגרת הדיון בגזר דינו של חאפז שורפי נדון עניין החילוט. בית המשפט קבע, כי על פי סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, חזקה שכל רכוש שנתפס בחזקת אדם שהורשע כסוחר סמים יראוהו כרכוש שהושג בעבירה אלא אם יוכח להיפך. נקבע, כי החזקה לא נסתרה, הרכוש נתפס בביתו של חאפז שורפי שהורשע כסוחר סמים כאמור, והטוען לזכות לא הרים את הנטל להוכיח כי הכסף שייך לו והושג על ידו כדין. נקבע, כי הטוען לזכות ויתר על זכותו להעיד בבית המשפט ולא הציג כל ראיה לטובתו. הוסף, כי בהכרעת הדין כבר נקבע שחאפז נוהג היה לרשום נכסים השייכים לו על שם ילדיו, דבר המחזק את הטענה כי הכסף היה שייך לחאפז ולא לטוען לזכות. באשר לטענה לפיה המדינה ידעה על הכסף כבר בראשית ההליך קבע בית המשפט, כי יש ליתן להוראות סעיף 36א(ה) פירוש דינמי, לפיו אם לא היתה התביעה ערה לקשר בין הכסף לבין העבירה, ניתן להגיש בקשת חילוט גם בהמשך ההליך, וכך הוה בנדון דנן. משכך, הורה בית המשפט לחלט את הכסף. הערעור שטז. בערעור נטען, כי שגה בית המשפט עת ייחס את הכסף לחאפז; וכן שגה בכך שהתיר להגיש את בקשת החילוט בשלב מאוחר של ההליך. נטען, כי בדיון ביום 14.1.09 לא ניתנה לטוען לזכות האפשרות להעיד או למסור את תצהירו. עוד נטען, כי בית המשפט נפל לכלל טעות בהסתמכו על ת/981, בו נאמר כי הטוען לזכות ואביו גרים באותו בית, שכן מדובר בשני בתים נפרדים לחלוטין הצמודים זה לזה, ומכאן מקור הצהרתו של חאפז לפיו הטוען לזכות דר עמו באותו בית. נטען, כי נמנעה מהטוען לזכות זכותו הבסיסית ליומו בבית המשפט, ובייחוד אמורים הדברים שעה שהמדובר בפגיעה בזכויותיו הקנייניות. דיון והכרעה שיז. לאחר העיון, אין לקבל את ערעור הטוען לזכות. בהודעתו במשטרה מיום 22.11.04 אומר מפורשות אביו של הטוען לזכות, כי שני בניו גרים עמו (ת/981, עמ' 1). בבקשה מיום 17.11.08 נאמר ברורות, כי המדינה מבקשת לחלט כסף המיוחס לאביו, של הטוען לזכות, שנמשך מחשבונו של הטוען לזכות, נוכח מכלול הראיות ובין היתר על סמך הודעת האב האמורה. עיון בהחלטות ובפרוטוקולים מעלה, כי לטוען לזכות ניתנה ההזדמנות לשטוח את טענותיו בפני בית המשפט, ואולם הוא שבחר להימנע מכך. בהחלטת בית המשפט מיום 23.12.08, נאמר, כי כל הטוענים לזכות יוכלו לשטוח את טיעוניהם בדיון ביום 14.1.09. ואולם, בדיון ביום 14.1.09 טען בא כוחו של הטוען לזכות, כי "אם בית המשפט שואל למה [הטוען לזכות] לא הגיש תצהיר, אני משיב כי [הטוען לזכות] לא צריך להסביר של מי הכסף... [הטוען לזכות] לא צריך להעיד...". שיח. במצב הדברים ידע הטוען לזכות היטב מה מונח בכף; הוא ידע כי הכסף מיוחס לאביו ומשכך, חלה החזקה הקבועה בסעיף 31(6) לפקודת הסמים לפיה: "קבע בית המשפט לפי סעיף 36א(ב) שנידון הוא סוחר סמים - (א) כל רכוש של אדם כאמור, ורכוש של בן זוגו ושל ילדיו אשר טרם מלאו להם עשרים ואחת שנים, וכן רכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו או העבירו לאותו אדם ללא תמורה, ייראה כרכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן הוכיח הנידון אחד מאלה: (אא)האמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים; (בב)הרכוש הגיע לידיו או לידי בעליו לא מאוחר משמונה שנים שקדמו ליום הגשת כתב האישום בשל העבירה שעליה נדון; (ב) כל רכוש שנמצא בחזקתו או בחשבונו של הנידון ייראה כרכוש שלו אלא אם כן הוכיח שהרכוש הוא של זולתו, שאינו אחד האנשים המפורטים בפסקה (א). (ההדגשה הוספה). קרי, הטוען לזכות ידע היטב שנטל ההוכחה לפיו הכסף שלו מוטל עליו כדין, והוא שבחר להימנע מהרמתו. הוא בחר בגישת "שב ואל תעשה", תוך שהוא חוסה בצל הטענה שנטל ההוכחה מוטל על המדינה. הדעת נותנת, כי "אדם בהול על ממונו" (בבלי פסחים י"א, ב'); והטוען לזכות - אשר ידע כי המדינה מבקשת לחלט כסף המיוחס לאביו - היה אמור לעשות כל אשר לאל ידו להוכיח כי הכסף שייך לו כדין, בהתאם להוראות ס"ק אא שצוטט. הוא בחר שלא לעשות כן, ואין לו להלין אלא על עצמו. שיט. אף לגבי מועד הגשתה של הבקשה אין לקבל את הערר. מקובלת עלינו הקביעה לפיה יש לפרש את סעיף 36א(ה) לפקודת הסמים באורח דינמי. עמד על כך בית המשפט המחוזי בת"פ (תל-אביב-יפו) 40182/05 מדינת ישראל נ' מטיס (לא פורסם), באמרו כי תכלית החוק היא "מניעת הפתעה מבחינתו של הנאשם ומתן אפשרות סבירה להתגונן ולהגיב כראוי על אותה בקשה", וכי אין לפרשו בפירוש דווקני לפיו לא ניתן יהיה להגיש בקשה לחילוט רכוש לאחר מועד הגשתו של כתב האישום, אם הרכוש היה מוכר לתביעה בעת הגשת כתב האישום, אך היא לא היתה מודעת לקשר בין הרכוש לנאשם. במקרה דנן ניתנה לטוען לזכות האפשרות הסבירה להגיב כראוי על אותה בקשה; הוא בחר שלא לעשות כן. נוכח האמור דין טענה זו להידחות. שכ. סוף דבר, איננו נעתרים לערר הטוען לזכות. שכא. תוצאת הערעורים כולם היא כאמור בפסקה שיא (המפנה לפסקה שט) ובפסקה שכ למעלה. ניתן היום, ז' באייר התשע"א (11.5.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09029960_T11.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il