פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2988/17
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופט א' שטיין
המערערים:
1. בי-4 בע"מ (בפירוק מרצון)
2. אמיר בראון
נ ג ד
המשיבים:
1. אודיו פיקסלס בע"מ
2. Audio pixels Holdings Limited
3. יובל ניסים כהן
4. חיים לוי
5. דניאל לוין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 29.11.2016 בתנ"ג 40896-01-13 שניתן על ידי כבוד השופט שמואל בורנשטיין
תאריך הישיבה:
כ"ד בשבט התשע"ט
(30.1.19)
בשם המערערים:
עו"ד נתי וולך
בשם המשיבות 2-1:
עו"ד אלי כהן
בשם המשיבים 5-3:
עו"ד יעד גורדון
פסק-דין
השופט ע' גרוסקופף:
עניינו של הערעור שלפנינו בהחלטה שלא לאשר ניהולה של תביעה נגזרת בשם בי-4 בע"מ (בפירוק מרצון) (להלן: "החברה"), וזאת לאחר שבית המשפט קמא (כב' השופט שמואל בורנשטיין מבית המשפט המחוזי מרכז בלוד) לא השתכנע שניהול התובענה הינו לטובת החברה. לאחר שקראנו, שמענו ובחנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב במסקנה זו של בית המשפט קמא, המבוססת על בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה, ולפיכך דין הערעור להידחות. להלן נפרט בקצרה את טעמינו לדחיית הערעור.
תביעה נגזרת היא כלי דיוני המאפשר להתגבר על כשל בממשל התאגידי של דיני החברות, העלול להביא לכך שזכות תביעה טובה העומדת לחברה לא תמומש בשל בעיית נציג (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, פסקה 15 (26.4.2015) (להלן: "עניין אפריקה ישראל"); רע"א 4417/18 בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 17 (3.12.2018)). מנגנון התביעה הנגזרת מאפשר התגברות על הכשל האמור בממשל התאגידי באמצעות הקניית האפשרות להגיש ולנהל את התביעה בשם החברה לבעל מניות או דירקטור המעוניין בכך (סעיף 194(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999). המחוקק קבע שני תנאים להפעלת מנגנון התביעה הנגזרת: ראשית, בוצעה פנייה מוקדמת לחברה בדרישה כי תמצה את זכויותיה, והחברה דחתה פנייה זו (ראו סעיף 197 לחוק החברות וכן סעיפים 196-194 לחוק החברות, הקובעים גם את החריגים לתנאי זה); שנית, ניתן אישור בית המשפט לניהול התביעה כנגזרת, וזאת לאחר שבית המשפט "שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב" (סעיף 198(א) לחוק החברות).
תפקידו של בית המשפט, בבוחנו בקשה לניהול תביעה נגזרת, הוא לוודא את שלושת אלה: ראשית, כי קיים כשל במנגנון הממשל התאגידי העשוי להצדיק את הפקעת סמכות ההחלטה בדבר הגשת התביעה מהאורגנים המוסמכים של החברה (להלן: "הכשל בממשל התאגידי"); שנית, כי מבחינת האינטרסים של החברה בכללותה, קיימת כדאיות בהגשת התביעה, וזאת בראיית סיכוייה, סיכוניה ועלויותיה (להלן: "כדאיות ניהול התביעה"); שלישית, כי המבקש הוא גורם אשר ראוי להפקיד בידיו את ניהול התובענה בשם החברה (להלן: "נאותות הייצוג").
המקרה בו עסקינן צולח בנקל את התנאי הראשון – קיומו של כשל בממשל התאגידי. המערער 2, אחד ממייסדי החברה ובעל מניות מיעוט בה (להלן: "המערער"), מבקש להגיש בשם החברה תביעה נגד בעלי השליטה בחברה כיום – תביעה שגם אם יש הצדקה מבחינת החברה לנהלה, ניתן להניח שבעל השליטה יסכל את הגשתה. מטעם זה התמקד בית המשפט קמא, כמו גם הדיון בערעור, בשאלה האם הבקשה עומדת גם בתנאי השני – כדאיות ניהול התביעה.
התביעה אותה מבקש המערער לנהל בשם החברה היא תביעה נגד חמשת המשיבים בטענה כי לפני כ-12 שנים, דהיינו בשנת 2006, כאשר המשיבים 5-3 פעלו יחד עם המערער כדירקטורים ונושאי משרה בחברה, נטלו המשיבים 3 ו-5 מהחברה רעיון פיתוח חדשני (רמקול דיגיטלי. להלן: "הרעיון") שהמשיב 3 פיתח במסגרת עבודתו בחברה, והעבירו לחברה אחרת שהוקמה על ידם באותה עת (המשיבה 1), והמצויה כיום בבעלות המשיבה 2, חברה הנסחרת בבורסה האוסטרלית.
בית המשפט קמא סבר כי אין לתת אישור לניהול תביעה נגזרת בשם החברה, וזאת מאחר שלא השתכנע, לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות שהובאו לפניו, כי ניהול התביעה הוא לטובת החברה. בבסיס החלטתו זו עומדת התרשמותו כי מצע הראיות שהונח לפתחו אינו מבסס עילת תביעה טובה דיה, וזאת בשל שני מכשולים עיקריים:
ראשית, חומר הראיות שהונח לפניו, אשר כלל את עדויות המעורבים העיקריים בפעילות החברה באותה עת, אינו מאפשר להעדיף את גרסת המערער, לפיה הרעיון פותח במסגרת פעילות החברה, ולפיכך היווה את קניינה, על פני גרסת המשיבים, לפיה הרעיון פותח מחוץ למסגרת החברה, וכי היא כלל לא הייתה מעוניינת בפיתוחו במסגרת פעילותה בשעתו.
שנית, בין החברה לבין המשיב 3 נחתם בשנת 2009 הסכם פשרה, אשר קיבל ביום 19.10.2009 תוקף של פסק דין, והביא בכך לסיומה של תביעה שהוגשה על ידי המשיב 3 נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ע"ב 8259/06. להלן: "הסדר הפשרה"). הסדר פשרה זה נועד, על פי האמור בו, "להסדיר ולסיים באופן סופי ומוחלט את כל המחלוקות הטענות והדרישות שהועלו בגדרי ההליכים המשפטיים ... בבית הדין לעבודה, בקשר עם סיום העסקתו של [המשיב 3] בחברה...". מאחר שעניין פיתוח הרעיון עלה במסגרת התביעה בבית הדין לעבודה, טוענים המשיבים כי הסדר הפשרה חוסם את הגשת התביעה. בית המשפט קמא סבר כי על פני הדברים יש ממש בטענתם.
מסקנתו של בית המשפט קמא כי במקרה זה במבחן הסיכון-סיכוי ניהול התובענה אינו פועל לטובת החברה, מאחר שעלויות התביעה עולות על תוחלת התועלת הצפויה מניהולה, היא באופן מובהק מסקנה המבוססת על מערך הראיות והעדויות שהוצגו לפניו, וככזו אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה (ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, פסקה 7 (14.1.2016); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).
לא זו אף זו, בית המשפט קמא נתן דעתו על כך שהדרישה המינימאלית לאישור הגשת תביעה נגזרת היא "הוכחת עילת תביעה לכאורית בלבד", ואולם בהינתן הצורך להשתכנע כי ניהול התובענה הוא לטובת החברה, ובשים לב להיקף הראיות והעדויות שהוצגו לפניו, ולמעמדו של המבקש בחברה והאינפורמציה המצויה בידיו, סבר כי מן הראוי לבצע במקרה זה בדיקה "מחמירה ומעמיקה" יותר של סיכויי התביעה (ראו פסקאות 52 ו-76 לפסק הדין קמא). גם בעמדה זו לא מצאנו כל פגם.
בחינת כדאיות ניהול התביעה בשלב הבקשה לאישור ניהול תביעה נגזרת, להבדיל מבחינת הכשל בממשל התאגידי ונאותות הייצוג, היא כמובן "לכאורית" בלבד, שכן המדובר בהליך מקדמי, במסגרתו הנתבעים אינם חייבים עדיין לפרוש את מלוא הגנתם. ואולם אין כל פסול בכך שבית המשפט יעמיק בשלב זה, ויעריך את סיכויי, סיכוני ועלויות התביעה בשים לב למכלול חומר הראיות שלפניו (ראו והשוו: עניין אפריקה ישראל, פסקאות 18-16; תנ"ג (מחוזי ת"א) 13663-03-14 ניומן נ' פיננסיטק בע"מ, פסקאות 31-29 (24.5.2015). וכן ראו יישום בעניין ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ (28.12.2016)). במקרה בו עסקינן נפרשה לפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית רחבה, אשר כללה את עדויותיהם של המעורבים העיקריים בפרשה, וזאת על רקע טענות המוחלפות ביניהם בערכאות משפטיות כבר קרוב לעשור. זאת ועוד, בית המשפט קמא דן גם בטענת המערער כי בכוונתו להגיש ראיות נוספות בהליך גופו, וקבע, ובצדק קבע, כי מחד גיסא, אם היו קיימות ראיות כאלה, מן הראוי היה לחשוף אותן כבר בשלב בקשת האישור, ומאידך גיסא, כי ממילא "אין זה סביר שתוצגנה ראיות נוספות בעלות משקל" במקרה בו עסקינן (פסקאות 52-51 לפסק הדין). במצב דברים זה אכן היה מקום להעלות את רף ההוכחה הנדרש על מנת להשתכנע כי ניהול התביעה הוא לכאורה לטובת החברה, ולדרוש כי הראיות שהוצגו ישכנעו, לפחות ברמה הלכאורית, בצדקת גרסת המערער הן ביחס לקיומה של עילת תביעה והן ביחס לאפשרות כי התביעה לא תחסם בשל הסדר הפשרה. משנטל זה לא הורם לא ביחס למכשול הראשון ולא ביחס למכשול השני, הקביעה כי בית המשפט לא השתכנע בכדאיות ניהול התביעה מבחינת החברה היא משכנעת, ואין מקום להתערב בה.
לאור האמור לעיל, אין אנו רואים מקום להתעמק בקביעות נוספות הכלולות בפסק דינו של בית המשפט קמא, והנוגעות לשאלה אם ניהול התביעה הוא לטובת החברה, בהתחשב בכך שהחברה הגיעה לסוף דרכה, ולחלופה של הגשת תביעה אישית על ידי המערער (פסקאות 89-77 לפסק הדין). על פני הדברים, עילת התביעה בה עסקינן עומדת לחברה, ולא לבעלי המניות, ועל כן אין מקום, במקרה הרגיל, להפנות את בעל המניות להליך של תביעה אישית. כן איננו סבורים שהעובדה שהחברה הגיעה ל"מבוי סתום" היא שיקול מכריע, המצדיק שלא לאפשר ניהול תביעה נגזרת – נהפוך הוא (השוו רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי (24.12.2013). ודוק, בענייננו החברה מצויה בפירוק מרצון, ולפיכך סעיף 205 לחוק החברות אינו חל לגביה). מכל מקום, קביעות אלה, כמו גם ההתייחסות לנאותות הייצוג צוינו על ידי בית המשפט קמא למעלה מן הנדרש. לצורך דחיית התביעה די בקביעותיו לעניין כדאיות ניהול התביעה – קביעות אשר כאמור לא מצאנו הצדקה להתערב בהן.
סוף דבר – דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבים בערעור בסכום של 15,000 ש"ח.
ניתן היום, ז' באדר א התשע"ט (12.2.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
17029880_Y10.docx חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il