מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 2988/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2988/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) בת"פ 26635-02-13 מיום 13.3.2014 תאריך הישיבה: ב' בשבט התשע"ה (22.01.2015) בשם המערערת: עו"ד מורן פולמן בשם המשיב: עו"ד עלי דאוד בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס מתורגמן: מר עמראן עבד אל רחמאן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש בגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) שבגדרו הושתו על המשיב 48 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות שהיא פשע למשך תקופה של 3 שנים; וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו. 1. בכתב אישום מתוקן שעליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון יוחסה למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 6.1.2013 בשעה 22:00 פרצה קטטה במתנ"ס בכפר בצפון הארץ בין צעירים בני שתי משפחות שונות. במהלך הקטטה הגיע למקום המשיב, יחד עם צעירים נוספים, כשהוא נושא סכין גדולה. בשלב כלשהו ניגש המשיב למתלונן ודקר אותו באמצעות הסכין דקירה עמוקה בבטנו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן חבלות חמורות ובין היתר פגיעה באונה הימנית, חתך עמוק המגיע עד הווריד הכִבדי המרכזי ודימום מסיבי בחלל הבטן. המתלונן הובהל לבית החולים, שם בוצעו בו פתיחת חזה, עיסוי לב פתוח ופתיחת בטן לצורך ניתוח וטיפול בדימום ובחבלות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' סעב) הרשיע את המשיב לפי הודאתו בעבירה שיוחסה לו כאמור. 2. קודם שגזר את עונשו של המשיב הוגש לבית המשפט תסקיר בעניינו מאת שירות המבחן. מהתסקיר עולה כי המשיב, יליד 1990, הוא בן למשפחה בת 9 נפשות. המשיב השלים 12 שנות לימוד שבמהלכן עבד לפרנסת המשפחה שנתקלה בקשיים חומריים שונים. אשר ליחסו לעבירה נושא ערעור זה – שהיא לו הרשעה ראשונה בפלילים – צוין כי המשיב קיבל אחריות על מעשיו; הביע כאב וצער בשל מעצרו; וכן הביע אמפתיה כלפי המתלונן והנזק שגרם לו. כמו כן נמסר כי נערכה "סולחה" בין שתי המשפחות וכי בני משפחת המשיב שילמו למשפחת המתלונן סכום של 200,000 דולר (להלן: הסכם הסולחה). אשר לעונש הביע שירות המבחן את עמדתו כי לצד ענישה ברורה ומוחשית יש צורך בהליך טיפולי שיסייע למשיב להתמודד עם מטענים רגשיים שונים. בנתון לאמור הומלץ כי ככל שבית המשפט ישקול הטלת עונש מאסר בפועל יומר עונש זה בעבודות שירות לצורך בחינת השתלבות המשיב בהליך טיפולי. ללא הליך טיפולי, כך נמסר, הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצד המשיב הוא גבוה. 3. בבואו לגזור את עונשו של המשיב עמד בית המשפט על הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה ועל ההכרח כי תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית תתקל ביד קשה מצד מערכת החוק באמצעות ענישה חמורה ומרתיעה. בית המשפט ציין כי בעקבות מעשי המשיב נפגע המתלונן באורח קשה, נגרמו לו נזקים חמורים והוא אף לקה בעיוורון. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם עמד בית המשפט על מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים וכן על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובהן פגיעתו הקשה של המתלונן והסכנה שנשקפה לחייו; האכזריות הקשה שבה נקט המשיב; והעובדה שהאחרון הגיע לזירת האירוע כשהוא חמוש בסכין גדולה. בנתון לאמור העמיד בית המשפט את מתחם העונש בענייננו בטווח שבין 3 לבין 7 שנות מאסר בפועל, "בצירוף ענישה נלווית". בבואו לגזור את עונשו של המשיב בתוך המתחם שנקבע עמד בית המשפט על הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן המלצת שירות המבחן; הודאת המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן; הבעת הצער והחמלה כלפי המתלונן; וכן הסכם הסולחה שנערך בין המשפחות, אף שהודגש כי אין מדובר בשיקול ענישתי מכריע. נוכח כל האמור גזר בית המשפט על המשיב עונשים כאמור ברישה של פסק דין זה. 4. מכאן ערעור המדינה המכוון לקולת העונש שנגזר על המשיב. המערערת סבורה כי מעשיו של המשיב היו כרוכים בסיכון מוחשי וממשי לחיי אדם; וכי במציאות הקיימת, שבה פתרון סכסוכים נעשה תדיר בדרך של סכינאות ואלימות, יש צורך להביע באופן חד וברור את הסלידה החברתית ממעשים מעין אלה באמצעות ענישה חמורה. לשיטת המערערת, בית המשפט השית על המערער עונש קל שאינו הולם את חומרת מעשיו ואת השלכותיהם הקשות, תוך סטייה ממדיניות הענישה המקובלת. בגזירת עונשו הקל של המשיב, כך נטען, לא ייחס בית המשפט משקל הולם לשיקולי הענישה השונים ולאיזון הראוי בין הנסיבות לקולה ולחומרה בענייננו – שבו גוברות בבירור הנסיבות לחומרה. עוד נטען כי התנהגותו של המשיב פגעה קשות בערך השמירה על כבוד האדם וגופו; כי לאחר האירועים נמלט המשיב מהמשטרה משך כ-20 ימים עד להסגרתו; וכי מעשיו החמורים והאכזריים של האחרון גוברים על נסיבותיו האישיות כעולה מתסקיר שירות המבחן. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט לא ייחס משקל הולם לפגיעות הקשות שנגרמו למתלונן, ובכלל זאת בצקת מוחית; עיוורון; וקשיים גופניים שונים, כגון היעדר שליטה בסוגרים, המחייבים עזרה חיצונית צמודה ויומיומית. עוד עמדה המערערת על הצורך החברתי שבהחמרה עם עברייני אלימות תוך יצירת מסר ענישתי מרתיע וחד משמעי לגביהן. 5. בדיון שהתקיים לפנינו התנגד בא כוח המשיב להחמרה בענישה, תוך שסמך את ידיו על גזר הדין של בית המשפט המחוזי. צוין כי המשיב לא השתתף בקטטה מראשיתה אלא רק הצטרף אליה; כי חרף הפגיעה הקשה במתלונן, נסיבותיו האישיות של המשיב מטות את הכף לעבר הקלה בענישה; כי הסיבה שהמשיב לא הסגיר עצמו למשטרה מיד הייתה החשש מפני נקמת דם; וכי בית המשפט איזן נכונה בין השיקולים השונים. עוד נטען כי הסכסוך שהתגלע בין המשפחות נפתר באמצעות הסכם הסולחה וכי משפחת המשיב שילמה למשפחת המתלונן סכום נכבד, דבר המשרת את האינטרס הציבורי שבשמירת הסדר והשלום. לבסוף טען המשיב כי מקור הנזקים הקשים שנגרמו למתלונן הוא בין היתר "חוסר מזל" בשל כך שהסכין פגעה בעורק ראשי בגופו. בתסקיר משלים מיום 14.1.2015 שהוגש לעיוננו חזר שירות המבחן על עיקרי הדברים שמסר בתסקירו הראשון והוסיף כי במאסר עד כה לא נרשמו עבירות משמעת מצד המערער; כי נשלל שימוש מצדו בחומרים פסיכו-אקטיביים; וכי הוא זוכה לביקורים ולתמיכה מצד משפחתו. בצד האמור נמסר כי מידע מטעם גורמי הטיפול בבית הסוהר לא הובא לידי שירות המבחן עד למועד הגשת התסקיר על אף שנתבקש. 6. לאחר בחינת נימוקי הערעור ותסקירי שירות המבחן, וכן לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי יועמד על 6 שנות מאסר בפועל. אף כי כלל נקוט הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, המקרה שלפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור, נוכח סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה (ראו והשוו: ע"פ 1178/14 מדינת ישראל נ' מיכלאשוילי, פסקה 7 (23.6.2014); ע"פ 5960/13 מדינת ישראל נ' עון, פסקה 7 (23.4.2014)). התופעה הפסולה של שימוש בנשק קר במהלך תגרות אלימות ולמטרת פתרון סכסוכים – שזכתה בפסיקתנו לכינוי "תת-תרבות הסכין" – ראויה להוקעה מכל וכל ועליה לגרור בצדה ענישה מחמירה ומרתיעה (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.4.1994); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (29.10.2008); ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 11 (13.2.2014)). בהתאם, בית משפט זה נתן דעתו לא אחת לחומרה הרבה שבה יש לראות מעשים מעין אלה. כפי שציינה חברתי השופטת א' חיות, "תופעה נלוזה זו שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייב תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול" (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 17 (19.9.2007); עוד ראו: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (13.4.2010); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, פסקה יא (7.5.2014)). עמד על כך השופט י' דנציגר באחת הפרשות: "קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה [...] זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009)). 7. כך ככלל, וכך בענייננו. העבירה שבה הורשע המשיב והנסיבות הקשורות בה הן חמורות. המשיב – בגיר שהיה בן כ-23 שנים בעת ביצוע העבירה – דקר את המתלונן דקירה עמוקה בבטנו, בסכין גדולה, וגרם לו למומים קשים שחלקם בלתי הפיכים, ובכללם עיוורון, בצקת מוחית וקשיים מוטוריים שונים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כתוצאה ממעשי המשיב נזקק המתלונן לעזרה צמודה בפעולותיו היומיומיות והוא שוב אינו מתנהל באופן עצמאי. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי ראה להעמיד את מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין בטווח שבין 3 לבין 7 שנות מאסר בפועל ובתוך טווח זה העמיד את עונשו של המשיב על 4 שנות מאסר בפועל. אף מבלי להידרש לטיבו של מתחם זה – שעל פני הדברים ובשים לב לנסיבות העניין דומה כי הוא מקל יתר על המידה – סבורני כי האיזון ההולם בין שיקולי הענישה השונים מזה לבין נסיבותיו האישיות של המשיב כאמור בסעיף 40יא לחוק מזה, מצדיק להחמיר בעונשו של המשיב. השיקולים לחומרה העומדים למשיב לרועץ בולטים הם. המשיב חבל במתלונן לאחר שהצטייד מראש בסכין והגיע עמה לזירת האירוע, ודומה שכפסע בלבד היה בין הפגיעה שנגרמה בפועל לבין פגיעה קטלנית וקשה אף יותר. כאמור, בית משפט זה נוטה לנהוג ביד קשה בכל הנוגע לענישה שעניינה עבירות סכינאות (שיקול שככלל עליו לבוא לידי ביטוי בעת קביעת מתחם העונש ההולם, ראו סעיף 40ג(א) לחוק; למדיניות כללית זו ראו, בין רבים, ע"פ 8274/13 מדינת ישראל נ' ראס, פסקה 30 (12.6.2014); ע"פ 10580/08 אמר נ' מדינת ישראל (2.2.2010); ע"פ 607/07 סאלם נ' מדינת ישראל, פסקה ו (10.5.2007)). במצב דברים זה ונוכח התפשטותה הפסולה של תופעה זו במקומותינו, דומה כי ישנה חשיבות יתרה להרתעת הרבים, ועל שיקול זה לקבל את המשקל הראוי לו בעת גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע (סעיף 40ז לחוק; ע"פ 2597/08 יוזינסקי נ' מדינת ישראל (26.2.2009)). 8. אשר לשיקולים לקולה, ניתן למנות את המלצתו הטיפולית של שירות המבחן; את נסיבותיו האישיות של המערער; וכן את החרטה והצער שהביע. שיקולים אלה לא נעלמו מעינינו ואיננו מקלים ראש אף בהסכם הסולחה שהושג (והשוו לע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, פסקה יב (7.5.2014)). אלא שבנסיבות העניין גוברים השיקולים לחומרה על שיקולים אלה ומטים את הכף לעבר החמרה בעונשו של המשיב. ודוקו: בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין מצביעה על כך שאין הלימה בין הענישה שהושתה על המשיב בבית המשפט המחוזי לבין עצמת הפגיעה (לצמיתות) שנגרמה למתלונן כלל ועיקר. כידוע, "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק). במקרה שלפנינו הובילה העבירה שביצע המשיב לפגיעה כבדה וקשה. נסיבותיה חמורות. על נתונים אלה לקיים יחס הולם עם העונש ולהשתקף בו, מה שאין המקרה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי. אף לא ראינו כי גילו הצעיר של המשיב יכול להטות את הכף במקרה זה נוכח עצמת הפגיעה במתלונן. בשל כך מצאנו כי יש להחמיר בעונשו של המשיב ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 6 שנים. לו היינו יושבים בדין כערכאה מבררת, ייתכן שהיינו משיתים על המשיב עונש מאסר ממושך יותר שהיה בו כדי להלום נכוחה את חומרת מעשיו, אלא שכלל נקוט בידנו הוא כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין. סיכומו של דבר, נוכח הטעמים שעליהם עמדנו, החלטנו לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב על 6 שנים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ‏ו' בשבט התשע"ה (‏26.1.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14029880_M01.doc יג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il