פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2977/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2977/06 ע"פ 3041/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער בע"פ 2977/06: המערערת בע"פ 3041/06: פלוני מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 2977/06: המשיב בע"פ 3041/06: מדינת ישראל פלוני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 21.2.06, בתיק פ.ח. 809/05, שניתן על ידי סגן הנשיא השופט צ' סגל, והשופטים י' נועם ו-ר' כרמל תאריך הישיבה: א' בטבת התשס"ח (10.12.07) בשם המערער בע"פ 2977/06: עו"ד ברהום דוד בשם המשיבה בע"פ 2977/06: בשם שירות המבחן: עו"ד אוהד גורדון גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער היה נשוי למתלוננת למעלה משני עשורים, ולהם ילדים שהמבוגר ביניהם נולד בשנת 1982 והצעיר בשנת 1999. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער נהג לקלל את המתלוננת, לבזותה, לתקוף אותה, ובהזדמנויות שונות אף איים כי ירצח אותה. אולם, גם מעבירות מין לא משך המערער את ידו, באשר על פי גרסת המשיבה, הוא כפה על המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה ואף ביצע בה מעשי סדום. כמו כן, נטען כי המערער תקף חלק מילדיו וביצע בהם מעשים מגונים. באישום הראשון מתוארים מעשי אינוס רבים אותה ביצע המערער במתלוננת, וכאשר חשד בשנת 1987 כי היא משתמשת בהתקן למניעת היריון, הוא החדיר בהזדמנויות רבות את כל כף ידו לתוך איבר מינה תוך שהוא תר אחר אותו התקן. בעקבות כך התקשתה המתלוננת ללכת, וחרף זאת מנע ממנה המערער מלפנות ולקבל טיפול רפואי. כמו כן, נהג המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, והוא עשה זאת באומרו כי על אשה לבצע את כל אשר יצווה עליה בעלה. במקרה אחר, שהתרחש בשנת 1995, נשכב המערער על בטנה של המתלוננת שעה שהיתה בהריון מתקדם, וכתוצאה מכך החלה ירידה של מים. במצב זה התחננה המתלוננת בפני המערער כי יאפשר לה ללכת לבית חולים, אולם הוא מנע זאת ממנה ופנה להשתכר. רק לאחר שאחת הבנות הצליחה לקחת את מפתח הבית מהמערער, ירדה המתלוננת לרחוב, ועוברים ושבים פינו אותה לבית חולים, שם נותרה מאושפזת במשך 9 ימים. עניין אחר שהיה בפי המתלוננת התייחס לחשדו של המערער כי בעת שהיתה יוצאת מהבית היא מקיימת יחסי מין עם גברים אחרים. נטען, כי בעקבות כך נהג המערער לבדוק את תחתוניה כדי לגלות בהם סימני זרע. באישום השני נטען, כי המערער נהג להסתובב בבית עם חלוק כאשר איבר מינו חשוף, וכך עשה גם בנוכחות ילדיו. בשנת 1996 כאשר בתו, שהיתה אותה עת קטינה (ילידת 1982), חשה שלא בטוב, מרח המערער על חזה שמן על אף התנגדותה. כמו כן, נגע המערער בחזן של אחדות מבנותיו ובאיבר מינן, וכן באיבר מינם של אחדים מבניו. ועוד נטען, כי המערער השליט בביתו משטר של פחד ואימה, ונהג להכות את הקטינים תוך שהוא משתמש באביזרים שונים. האישום השלישי עוסק במעשים מגונים, שעל פי הנטען ביצע המערער בקטין הגר בשכנות למשפחתו, וכן בהטרדה של שתי קטינות נוספות על רקע מיני. אקדים ואומר כי מאישום זה זוכה המערער. לבסוף נטען, כי בחודש אוגוסט 2004 אסר בית המשפט על המערער להתקרב לביתו, אולם במספר הזדמנויות הוא הפר את הצו. 2. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות הבאות: אינוס (מספר רב של פעמים), מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים, הטרדה מינית (מספר רב של מקרים), תקיפת קטין, עבירות מין במשפחה, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר, עבירות לפי סעיפים 351(א)+345(א)(1), 347(ב)+351(א), 382(ב), 380, 192, 368ב(א), 348(ב)+351(ג)(2) ו-287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה נדון המערער ל-10 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 100 אלף ש"ח. 3. שני ערעורים מונחים בפנינו כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. באחד (ע"פ 2977/06) משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. ערעורה של המדינה (ע"פ 3041/06) מופנה כנגד גזר-הדין. המערער סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן אמון בעדותה של המתלוננת, עליה נשענת ההרשעה בשני האישומים הראשונים, היתה שגויה. לעניין זה נטען, כי בתצהיר שהגישה המתלוננת לבית המשפט לענייני משפחה, כחודש וחצי לאחר מתן עדותה בית המשפט, היא טענה כי מאז שוחרר המערער ממאסר (בשנת 2000) הוא חדל מלנקוט נגדה באלימות פיסית, אותה המיר באלימות מילולית, לרבות איומים ברצח שהפנה כלפיה. באותו תצהיר לא נזכרת טענה כלשהי בדבר ההתעללות מינית עליה העידה המתלוננת בהליך הפלילי. להשקפת המערער, הנמקתו של בית המשפט המחוזי לאותה סתירה בגרסאות המתלוננת, אינה יכולה לעמוד. לעניין זה הפנה בא-כוח המערער לפרוטוקול נוסף של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מחודש אוגוסט 2004, עובר לעדותה הראשונה של המתלוננת בהליך הפלילי, ולהשקפתו גם בפרוטוקול זה יש כדי לעורר ספק ביחס למהימנות עדותה. כמו כן, נטען כי זו המתלוננת לא מסרה על עבירות המין שכביכול בוצעו בה בהודעות הראשונות אשר נרשמו מפיה, ולפיכך מדובר בגרסה כבושה לה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. טענה נוספת שהיתה בפי המערער, התייחסה להעמדתו לדין בשנת 1998 באשמת תקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו. באותו הליך נדון המערער למאסר, ולהשקפת בא-כוחו, אף שכתב האישום עסק באישום בודד, הסתתרה מאחוריו טענה בדבר מסכת אלימות קשה שנמשכה שנים. לפיכך, נטען כי העמדתו של המערער לדין בשנת 2005 גם על אירועים שהתרחשו קודם לשנת 1998, היא בבחינת העמדת המערער בפני "סיכון כפול". ועוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא לעניין ביצועם של מעשים מגונים על ידי המערער בבתו. באשר לגזר הדין, השקפת בא-כוח המערער היא שגם אם ביצע שולחו את המעשים שיוחסו לו, גלומה בעונש חומרה יתרה הואיל ולא ניתן בו משקל הולם לבריאותו הלקויה ומצבו הנפשי המעורער. כמו כן, משיג המערער על הפיצוי בו חויב, הואיל והוא נעדר יכולת לשלמו. באשר לערעור המשיבה – זו עותרת כי נחמיר באופן משמעותי בעונש המאסר שהושת על המערער. 4. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית-משפט שלערעור ימעט להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, הואיל ובידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מן העדים וקביעת מהימנותם, ובלשון ראשונים: "כידוע, עניין האמון בעד הוא בראש ובראשונה עניינם של השופטים השומעים את עדותו, רואים את התנהגותו, מתרשמים מתגובתו ומאופן דיבורו ומכל מיני אימפונדרבילים אשר בסופו של דבר מעצבים את דעתם אם אמת או שקר בפיו" (ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63 (1968), 71; ראו גם: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 (1983), 233; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150 (2000), 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001), 924). ובפרשה אחרת נאמר: "הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים". ... סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את הממצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644. במשך השנים נקבעו חריגים לאותה הלכה. ראשית, נקבע כי יש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים שבעובדה, כאשר אלו מתבססים על שיקולים שבהיגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות (ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984), 264; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)), ובלשונו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "מקום שבית-משפט קמא מייסד ממצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו – על דין הכלל – על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב בממצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגרסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההיגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב במימצאים שהיא עושה" (ע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא (לא פורסם, 20.12.1992)). שנית, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"פ 50/59 פרדלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802 (1959); ע"א 31/61 לוין נ' פלברבוים, פ"ד טו 1816 (1961), 1819; ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488 (1984), 493; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265 (1994)). שלישית, נפסק כי באשר לקביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים – אפשר שבית-משפט שלערעור יתערב בהן. חריג זה מתבסס על העובדה שראיות מסוג זה מונחות בפני ערכאת הערעור בדיוק כפי שהיו מונחות בפני הערכאה הדיונית, ומשום כך, אין לשנייה יתרון לפרשנותן או להסיק מהן, על הראשונה (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994) פסקה 4 לדברי כבוד השופט ג' בך). והוא הדין בכל ראיה חפצית אחרת (ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, מח(5) 152 (1994), 156). רביעית, נקבע עוד כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בקביעות עובדתיות אף כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690 (1993), 696). חריג זה הינו, למעשה, הרחבה של החריג המקורי לפיו רשאית ערכאת הערעור להתערב מקום בו קביעה עובדתית הינה פסולה בתכלית. עם זאת, התערבות מסוג זו עודנה חריג לכלל, ולא הכלל עצמו, ויש להפעילה במשורה ורק במקרים יוצאי-הדופן המצדיקים זאת (ע"א 271/85 אביטן נ' פירן – חברה לפיתוח והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1) 257 (1991), 619; ע"א 445/82 חן נ' שטרית, פ"ד לט(2) 617 (1985), 619; ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.2007). סבורני כי ערעור זה נמנה על אותם חריגים בהם מתחייבת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה. 5. אותן סתירות בגרסאות המתלוננת, בין האמור בתצהירה לעדותה בהליך הפלילי, לא נעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי, וכך הוא יישב אותה (ראו עמ' 12 להכרעת הדין): "כן ציינה המתלוננת כי מאז שוחרר הנאשם ממאסר בשנת 2000, לא נקט נגדה באלימות פיסית, טענה שלא התיישבה עם עדותה לפנינו. משהתבקשה המתלוננת להסביר זאת, ייחסה זאת לעובדה שטרם נפתחה בהתבטאויותיה ולכך שהתקשתה בהוצאת האירועים לפומבי, אך לא היה ביכולתה להסביר כיצד מתיישב הסבר זה עם העובדה שכבר העידה בבית המשפט, בתיק זה, וכל טענותיה נשמעו בפרוטרוט. אכן, ניתן לאמר כי יש בכך משום הצבת סימן שאלה. אולם, ניתן, ויש להפיג סימן שאלה זה, בהסבר לפיו מדובר במתלוננת שסבלה קשות במשך כעשרים שנות נישואין, כולל אלימות קשה, והשפעת אותה התנהגות נמשכת אינה חולפת גם לאחר מסירת עדות בבית המשפט. בסיכומו של דבר, ולאחר שלא התעלמתי מסימן שאלה זה ועל אף קיומו, ולאחר שניתן היה להתרשם מעדותה של המתלוננת במשך שעות ארוכות, איני רואה בדברים אלה משום פגיעה בבסיס עדותה ואמינותה של המתלוננת". 6. לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ובראיות שהיו בפניו, לא אוכל, לצערי, להצטרף למסקנתו האמורה, ולהלן אבהיר את דברי: א) עיקרן של העובדות המפלילות אשר יוחסו למערער התרחשו, על פי הנטען, לאחר שנת 2000. באותה שנה הורשע המערער בתקיפת המתלוננת, ובערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש גזרה לו ערכאת הערעור, בחודש נובמבר 2000, ארבעה חודשי מאסר, חמשה חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה (ע"פ 2123/00). בחודש אוגוסט 2004 התקיים דיון בין בני הזוג בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 18030/04), בסופו ניתנו צווים שונים, ובין היתר, נאסר על המערער להיכנס לדירתם של בני הזוג בבית שמש. החשוב לענייננו הוא שבאותו הליך נרשמו מפי המערערת הדברים הבאים: "אנחנו נשואים 23 שנים, יש לנו 12 ילדים, הוא אלכוהוליסט וכל הזמן שותה, צועק לי זונה ומילים בוטות, היה חצי שנה מכה אותי לפני שש שנים. ואז אחד השכנים התלוננו עליו, הכניסו אותו על תנאי חצי שנה, הוא ישב חצי שנה והיה שיפור, אחר כך הוא תפס את זה טרמפ, יש לו בעיות נפשיות וכל דבר מלחיץ אותו. מאותו זמן שהוא לא יכול להרביץ לי יש לו אלימות מילולית קשה מאד והוא מאיים ברצח". (ההדגשה הוספה) הנה כי כן, על פי גרסתה של המתלוננת עצמה בפני בית המשפט לענייני משפחה, חדל המערער מאלימותו מאז סיים לשאת בעונש המאסר שהושת עליו בשנת 2000. ב) המתלוננת נחקרה לראשונה בחודש אוגוסט 2004 (ראו ת/27), וטענה כי המערער נוהג בה באופן בוטה ומאיים עליה ("ביום בשעות הצהרים הוא איים עלי ברצח ואמר שיערוף לי את הראש ושיביא את אחד החברים שלו ואף אחד לא ידע ואין בעיה כי מכה אחת לדבריו הוא מכסח אותי ואני אפילו לא אוכל להזמין משטרה"). באותה הודעה לא נטען כי המערער נוהג באלימות פיזית, אדרבא, נטען כי הוא 'ישב חצי שנה בכלא, יש לו מאסר על-תנאי ולכן הוא לא מרביץ אלא מקלל ומאיים וצועק והולך לשכנים ותופס אנשים ברחוב ומספר להם שאני זונה" (ראו ת/21, עמ' 1, ההדגשה הוספה). ג) בהודעה שנרשמה מפי המתלוננת בתאריך 8.8.04 מוזכרת לראשונה אלימות. היא נשאלה אם המערער מכה אותה (ראו עמ' 2 להודעה), ותשובתה היתה: "הוא נותן איזה לטמה ככה מאהבה. איזה מכה איזה סטירת לחי פה זה בגלל שאני אוהב אותך רציתי לנסות אותך ככה הוא אומר לי". בהמשך הוסיפה המתלוננת (ראו עמ' 3): "מאז המשטרה שהתערבה הוא לא הרביץ לי מעולם ככה יותר. מאז שהמשטרה התערבה זה רק הס[ט]ירות והנקמה שלו היא מילולית" (ההדגשה הוספה). רק בהודעה שנרשמה ביום 17.8.04 רמזה המתלוננת על עבירות בתחום המיני, אולם לא כאלו שהיא עצמה היתה קורבנן. לטענתה, בעלה נהג לצבוט את בנותיו בחזן תוך שהוא טוען כי הוא עושה זאת בבדיחות הדעת. המתלוננת לא הזכירה כלל עבירות מין שלטענתה היתה היא עצמה קורבן להן. ד) בהודעה שנגבתה בחודש נובמבר 2004, למעלה משלושה חודשים לאחר שהתלוננה לראשונה, טענה המתלוננת כי "היו לי פחדים ולחצים ורק עכשיו אני מתחילה להיפתח, כיום אני יכולה לספר הכל ברוך השם אני משתחררת ממנו". חרף זאת, לא נאמר בהודעה זו דבר על עבירות המין אותן ביצע המערער כלפיה. ה) לאחר כחודשיים (בתאריך 10.1.05) נרשמה מפי המתלוננת הודעה נוספת, ובה מסרה, לראשונה, כי המערער פגע בה ובבנותיה גם בתחום המיני. היתה זו הודעה ארוכה ומפורטת שהשתרעה על פני 14 עמודי דפוס, והמתלוננת חזרה על תוכנה בהודעות נוספות שנרשמו מפיה בימים 10 ו-25 בינואר 2005. ו) בחודש מרץ 2005 נקראה המתלוננת להעיד מטעם התביעה במשפטו של המערער, ובפיה היה תיאור ארוך ומפורט של עבירות אלימות ומין אותן ביצע, לטענתה, בן זוגה בה ובילדיה. לכאורה, עדותה המפורטת הפעם היתה תולדה של אותו תהליך שתארה המתלוננת בחודש נובמבר 2004, היינו, נכונות להיפתח לזולת ולהביא בפני רשויות החוק את התמונה המלאה על מעשיו של בן זוגה, ובלשונה בעמ' 116 לפרוטוקול: "אז הייתי סגורה, ולאט לאט נפתחתי, אחרי שראיתי איפה אני עומדת באיזה מצב... לא יכולתי לסבול. התחלתי לאט לאט להשתחרר מהמצב שלי, כי אני הייתי בלחץ פחדים לא תמיד היה לי רשות גם לדבר. אז מפה מתחיל לאט לאט לפתוח את הפה". הסבר זה אפשר שהיה עשוי ליישב את האמור בבקשה שהגישה המתלוננת לבית המשפט לענייני משפחה בחודש אוגוסט 2004 (חודשים אחדים לפני עדותה בבית המשפט), היינו, שמאז שחרורו מהכלא לא שב המערער לנהוג בה באלימות. אולם, כיצד ניתן ליישב את העובדה שגם לאחר שהחליטה לפתוח את סגור לבה ולחשוף את הקורות אותה, היא חזרה, בחודש מאי 2005 לגרסה המקורית לפיה המערער אינו נוהג בה באלימות מאז שחרורו? כוונת הדברים לבקשה נוספת שהגישה המתלוננת, בתאריך 11.5.05, לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ובה עתרה לאסור על המערער ובני משפחתו להטריד אותה ואת ילדיה. חשובים במיוחד הם הדברים שנאמרו בסעיף 9 לבקשה, ובלשון המקור: "מאז שוחרר ממאסר חדל [המערער] מלנהוג באלימות פיזית, ותחת זאת הוא נוקט באלימות מילולית ונפשית קשה כנגד [המתלוננת] לרבות איומים חוזרים ונשנים ברצח...". בא-כוחה המלומד של המשיבה טען בפנינו כי דבריה של המתלוננת התייחסו לאלימותו של המערער בלבד ממנה חדל, בשונה מהתנהגותו הפסולה והנמשכת בתחום המיני. אולם, את ההסבר הזה התקשיתי לקבל, ולו מן הטעם שמפי המתלוננת למדנו כי גם על פי השקפתה עבירות מין המבוצעות באשה הן בגדר עבירות אלימות. 7. מסקנתי מכל האמור היא, שגם אם בית המשפט המחוזי התרשם באופן חיובי מהמתלוננת בעת שהעידה בפניו, אין בכך כדי ליישב את אותן גרסאות סותרות שנרשמו מפיה. יתרה מכך, חוששני שגם ראיות החיזוק עליהן הצביע בית המשפט, אין בהן כדי לסלק את הספק המלווה את הרשעת המערער. וכך לדוגמה, נתן בית המשפט המחוזי אמון בעדותה של ת.ג. שכנתה של המתלוננת, אשר מסרה כי שמעה את המערער מדבר בלשון בוטה עם אשתו וילדיו, וראתה אותו מתהלך עם תחתון שקוף. מאידך, על אלימותו של המערער ובכלל זה מעשי האינוס אשר יוחסו לו, שמעה ת.ג. מפיה של המתלוננת, והרי עדותה של זו האחרונה היא המעלה ספקות באשר למהימנותה כפי שפרטתי בהרחבה. אכן, במהלך עדותו של המערער בבית המשפט נרשמו מפיו תשובות שהיה בהן כדי לרמוז על התנהגות אלימה כלפי בני משפחתו. וכך לדוגמה הוא נתבקש להתייחס לטענת המתלוננת כי במהלך הריונה עלה על בטנה עד שנזקקה לטיפול רפואי. את העניין הזה לא הכחיש המערער, אולם בפיו היה הסבר (ראה עמ' 163): "לא עליתי בכוח, זה חיבה לא בכוח. מה בכוח? אני משוגע אני מטורף? אני אלך להרוג את הוולד?". המערער גם אישר כי המתלוננת אמרה לו שיש לה ירידת מים, ועל כך השיב לה שתהיה רגועה והדבר יחלוף (עמ' 165), והוסיף, "לך תדע אולי עשתה קטנים" (הטילה שתן). וגם אם תאמר כי מדובר בתגובה מוזרה ואפילו חסרת לב, עדיין אין בכך ראייה לקיום יחסי מין שלא מרצון. כמו כן, הודה המערער (ראו עמ' 167) כי נהג לבדוק את תחתוניה של אשתו כאשר שבה הביתה, במטרה לוודא שלא קיימה יחסי מין עם גבר אחר. אולם, הוא גם הוסיף כי היה זה בתחילת נישואיהם של בני הזוג, ולכאורה מדובר במעשים שגם אם הם מהווים עבירה, זו התיישנה. המערער הוסיף ואישר כי באחד הימים כאשר בתו לא חשה בטוב, הוא ביקש מהמתלוננת למרוח את חזה בשמן וערק, הואיל ולהבנתו זה "מרגיע בדוק". משסירבה המתלוננת לקום ממיטתה, החליט המערער לעשות את הדבר בעצמו. הוא הכחיש כי מעשה זה בוצע מתוך מניע מיני, ואף שאישר כי בתו בכתה בשעת מעשה, הוא הסביר (ראו עמ' 173), כי היא בכתה מחמת הבושה שתקפה אותה ושמקורה היה בכך שהגיעה לגיל שאב אינו אמור לגעת בחזה של בתו. עניין אחר אשר היה עשוי לחזק את גרסת המתלוננת, היא הודאת המערער (בעמ' 217 לפרוטוקול), כי אפשר שבאחד הלילות הוא דחף את המתלוננת והיא נפלה מהמיטה. אולם, הוא הוסיף כי זה היה "פעם אחת לפני 20 וכמה שנים, אחרי החתונה". ושוב, כמו מאליה עולה שאלת ההתיישנות לה לא ניתן מענה. 8. הנה כי כן, כל אותן אמירות מפלילות בהן עסקתי, היו עשויות לסייע בידי המשיבה להוכחתו של כתב האישום, ובלבד שליבת ראיותיה – עדות המתלוננת – היתה מעוררת אמון בלתי מסויג. דא עקא, וכפי שפרטתי, אותה עדות מעוררת תהיות וספקות שלהשקפתי גם בראיות החיזוק אין כדי לסלקם. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי מקבל את הערעור ומזכה את המערער, מחמת הספק, מעבירות המין שיוחסו לו. עם זאת, הייתי מותיר על כנה את הרשעת המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 בשילוב עם סעיף 382(ג) (בסוגיית עלייתו של המערער על בטנה של אשתו), איומים לפי סעיף 192 לחוק, וכן הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיפים 287(ב) ו-275 לחוק (העבירות בהן עוסק האישום הרביעי). מטבע הדברים, זיכויו של המערער מהעבירות העיקריות שיוחסו לו, מחייב שינוי גם בגזר הדין. אני מציע כי נעמיד את העונש על 6 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי, ובאלה ישא המערער אם יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו מהכלא עבירת אלימות מסוג של פשע. את הפיצוי בו חויב המערער, הייתי מעמיד על 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט א' א' לוי לפיה יש לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס להרשעתו של המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לעומת זאת, לא אוכל, לצערי, להצטרף למסקנתו של חברי כי יש לקבל את ערעורו של המערער ולזכותו מחמת הספק מעבירות המין ומעבירות אלימות נוספות שבאישום הראשון וכן מעבירות המין והאלימות שבאישום השני. אילו נשמעה דעתי, היה הערעור נדחה גם בכל הנוגע לעבירות אלה מן הטעמים שאפרט להלן. 1. הטענה המרכזית שמעלה המערער היא כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לסתירה המהותית הקיימת בין דברים שאמרה המתלוננת בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית משפט קמא במסגרת ההליך הפלילי דנן ובין דברים שאמרה והצהירה במסגרת הליכים לקבלת צו הגנה בהם נקטה בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2004 ובשנת 2005. לטענת המערער, העבירות נגד המתלוננת שפורטו בכתב האישום התרחשו ברובן על פי הנטען לאחר שנת 2000, עת שוחרר מן הכלא שם ריצה עונש מאסר בן ארבעה חודשים בשל תקיפת המתלוננת. והנה, בגרסה שהציגה המתלוננת בפני בית המשפט לענייני משפחה נטען על ידה, בניגוד גמור לעובדות המפורטות בכתב האישום, כי לאחר ששוחרר מן הכלא לא נקט עוד המערער נגדה אלימות פיזית אלא אלימות מילולית הכוללת איומי רצח "בלבד". כמו כן לא העלתה המתלוננת בפני בית המשפט לענייני משפחה טענות כלשהן בדבר עבירות מין שביצע בה המערער. טענותיו אלה של המערער נתקבלו על דעתו של חברי השופט לוי אשר קבע כי סתירה זו מעוררת תהיות וספקות באשר לעדות המתלוננת ומשכך סבר כי יש לזכות את המערער מעבירות המין שיוחסו לו, מחמת הספק. בניגוד לעמדתו של בית משפט קמא לא היה השופט לוי מוכן לקבל את הסבריה של המתלוננת בנדון, לפיהם התקשתה בחשיפת התמונה כולה בפני בית המשפט לענייני משפחה בציינו כי הסבר זה אפשר שהיה בו כדי ליישב את האמור בבקשה לצו הגנה שהגישה המתלוננת לבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2004, טרם עדותה בבית משפט קמא בהליך הפלילי. אולם, לטעמו אין בו כדי לסבר את האוזן ככל שהדברים נוגעים לבקשה לצו הגנה שהוגשה על ידה בחודש מאי 2005 דהיינו, לאחר שכבר מסרה עדות מפורטת במשטרה ובבית משפט קמא בהליך הפלילי. עמדתי, כאמור, שונה. 2. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" והכלל בכל הנוגע לפגיעה במהימנותו של עד בהקשר זה הוא כי מהימנותו נפגעת פגיעה של ממש רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, בלא שניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת (ראו יעקב קדמי על הראיות 1609 (חלק שלישי, תשס"ד)). ככל שהדבר נוגע לעדות של מתלוננת או מתלונן בעבירות מין, קבעה ההלכה הפסוקה מבחן גמיש במיוחד באשר להסבר שניתן לקבלו כסביר וכמתקבל על הדעת לגבי כבישת עדות מצידם ולגבי סתירות בעדותם. בית המשפט עמד בהקשר זה על הקושי הרב שהוא מנת חלקם של נפגעי עבירות מין בכלל ונפגעי עבירות מין בתוך המשפחה בפרט, לפתוח את סגור ליבם ולספר את שאירע להם. כמו כן עמד בית המשפט על התהליך ההדרגתי העשוי לאפיין את חשיפת הדברים על ידי נפגעים אלה בשל המשבר הנפשי שחוו ובשל רגשי אשם, בושה או פחד שהם חשים בעקבות אותה הפגיעה. בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.2007), עמד בית משפט זה מפי השופטת ע' ארבל על המאפיינים המיוחדים של עדויות הנפגעים בעבירות מין באומרו: השאיפה להגיע לחקר האמת, והכלל כי נאשמים יורשעו רק אם אשמתם הוכחה מעל לכל ספק סביר, מחד גיסא, והעובדה כי האמת המשפטית נגזרת מן הראיות המובאות בפני בית המשפט, מאידך גיסא, מביאים את בית המשפט לבחינה דקדקנית ולבירור פרטני של כל אחת מן הראיות המובאות בפניו ולהעלאת "חשד" מיידי נגד כל סתירה ותמיהה שמעורר חומר הראיות. מושכלת יסוד זו, שאמורה להתאים לכל מצב ולכל עד, מעוררת קושי מסוים ביחס לעדויותיהם של נפגעי ונפגעות עבירות מין, לא כל שכן כשמדובר בעבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה שרב הנסתר בהן על הנגלה. נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט. המלומדת גו'דית הרמן מצביעה בספרה "טראומה והחלמה" על "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם" (עמ' 13 (1994)). כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר (שם, פיסקה 12). בית המשפט הוסיף וקבע בע"פ 6643/05 כי בשל תובנות אלה החל בית המשפט במרוצת השנים "לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות" (שם, פיסקה 14). דברים דומים נפסקו בע"פ 7874/04 חסיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.2.2005), שם נקבע כי: התנהגות זו של הצנעת מעשה האונס, והקושי הרב לחשפו אינם זרים לנפגעות עבירות מין. תחושות העלבון, הבושה והדחייה הפנימית ממעשה הפלישה לצנעת הנשיות גורמים לא אחת לקרבן העבירה להירתע זמן רב מחשיפתה ולכבוש את התלונה ימים רבים. כאשר הפרשה נחשפת לאחר עבור זמן, פעמים היא מתרחשת בהדרגה ולא בבת אחת, כחלק מתהליך הדרגתי של פתיחת סגור הלב שבמשך שנים צפן בתוכו סוד כמוס... שלביות זו לא רק שאינה מקעקעת את אמינותה, גם אם היא מולידה חוסר התאמה מלא בתיאור פרטי המקרה לאורך הדרך, אלא אדרבא, היא משתלבת ומתיישבת עם תגובה אנושית מסתברת על רקע מכלול נסיבות אירוע העבירה (שם, פיסקה 5). מתוך הכרה זו באופיין המיוחד של עדויות נפגעי עבירות מין ראה בית משפט זה להדגיש כי ההלכה המושרשת בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים, נכונה במיוחד כאשר מדובר בממצאים הנוגעים לעדותו של נפגע או נפגעת בעבירות מין. "במקרה כזה", כך נפסק, "מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004) (להלן: עניין בבקוב); ראו גם ע"פ 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 16 (טרם פורסם, 18.6.2007)). 3. במקרה שלפנינו נתן בית משפט קמא את דעתו לסתירה עליה הצביע המערער בין הגרסה שמסרה המתלוננת בפניו ובין הגרסה שמסרה בהליכי צו ההגנה בפני בית המשפט לענייני משפחה, אך סבר כי אין מדובר בסתירה היורדת לשורש העניין עד כי יש בה להקים ספק סביר באשר למהימנות הגרסה שמסרה בכל הנוגע לעבירות המין והאלימות שביצע המערער בה ובילדיהם הקטינים גם לאחר שחרורו מן הכלא. בית המשפט ציין כי הסתירה שנתגלתה בדברי המתלוננת יש בה אומנם כדי להציב סימן שאלה לגבי גרסתה, אך הוסיף כי בסיכומו של דבר ובהתחשב בעדות שמסרה בפניו בכללותה וכן בהתחשב בהסבר שניתן על ידה לאותה הסתירה, הוא בוחר להאמין לה באומרו: "מדובר במתלוננת שסבלה קשות במשך כעשרים שנות נישואין, כולל אלימות קשה, והשפעת אותה התנהגות נמשכת אינה חולפת גם לאחר מסירת עדות בבית משפט. בסיכומו של דבר, ולאחר שלא התעלמתי מסימן שאלה זה ועל אף קיומו, ולאחר שניתן היה להתרשם מעדותה של המתלוננת במשך שעות ארוכות, איני רואה בדברים אלה משום פגיעה בבסיס עדותה ואמינותה של המתלוננת". נראה לי כי קביעה זו בדין יסודה. התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מאמינות גרסתה של המתלוננת יש לה, כאמור, חשיבות יתרה בעבירות מן הסוג בו עסקינן. את התרשמותו זו קבע בית משפט קמא בלא שהתעלם מן הקושי המתעורר נוכח דברי המתלוננת בפני בית המשפט לענייני משפחה. הוא בחן את עדותה של המתלוננת בכללותה, לרבות תשובותיה בחקירה נגדית לאחר שעומתה עם הגרסה שמסרה בבית המשפט לענייני משפחה, וסבר כי בסיכומו של דבר אין בקושי שהתעורר כדי לגרוע מן המסקנה שאשמת המערער בעבירות שיוחסו לו הוכחה בעדות המתלוננת מעבר לכל ספק סביר. אכן, עדותה של המתלוננת בבית המשפט משקפת היטב את תחושת הבושה שהייתה כרוכה מבחינתה בחשיפת הדברים ואין בכך תימה שכן הצורך לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים בייחוד כשהם מלווים באירועים טראומטיים, מעורר מטבע הדברים קושי ורתיעה. לגבי המתלוננת מדובר בקושי כפול ומכופל נוכח העובדה שהיא משתייכת למגזר החרדי על כל הנובע מכך לעניין ההקפדה היתירה על הצנעת כל עניינים הנוגעים ליחסים שבינו ובינה. על רקע זה נקל להבין מה רבים וגבוהים היו המחסומים שעימם נאלצה המתלוננת להתמודד טרם שאזרה עוז בנפשה וחשפה בהדרגה את כל התמונה כולה באשר לגיהינום הפרטי שחוותה לאורך שנים בין כותלי ביתה. עד כמה תואמת המתלוננת שבפנינו את פרופיל ההתנהגות ששורטט לעיל לגבי נפגעי עבירות מין ואלימות במשפחה, ניתן ללמוד מן העובדה שהתלונה הראשונה שהוגשה נגד המערער ובגינה הורשע ונשפט לארבעה חודשי מאסר, התייחסה אך ורק לעבירה של תקיפה אחת בנסיבות מחמירות שאירעה בשנת 1998. תלונה זו הוגשה אף היא בעקבות יוזמה שנטלה שכנתה של המתלוננת. המתלוננת עצמה לא העזה באותו שלב לחשוף את הדברים. והנה, מן האירועים אשר נחשפו על ידה כחמש שנים לאחר הרשעתו באותה התקיפה ואשר שימשו בסיס לכתב האישום דנן, מסתבר בדיעבד כי בעת שהתנהל ההליך הפלילי הקודם הסתירה המתלוננת את רוב הזוועה שהייתה מנת חלקה במהלך נישואיה למערער וכי באותה עת חשפה בפני רשויות החוק רק את קצה הקרחון של מציאות חייה הקשה. המתלוננת הסבירה בעדותה את תהליך החשיפה ההדרגתי של הדברים באומרה "היו לי את הפחדים. זה לא בא לי במכה אחת להוציא את הכל, זה בא לי בשלבים, גם להגיע לכאן, לבית המשפט לקח לי הרבה זמן. הייתי במועקה נפשית" (עמ' 21 לפרוטוקול). במקום אחר אמרה "התביישתי. אחר כך זה נפתח לי, לאט לאט, גם כשהגשתי תלונה במשטרה לא הכל בא לי במכה אחת, כל פעם היה משהו אחר שהוספתי" (עמ' 27 לפרוטוקול). עדותה זו של המתלוננת עוררה את אמונו של בית המשפט אשר שמע מפיה בעדות ארוכה ומפורטת שנמשכה שעות על משטר האימים שהנהיג המערער בביתו וביחסיו עימה; על ההשפלות שעברה; על רמיסת כבודה כאדם וכאישה; ועל הבידוד שכפה המערער עליה במנעו ממנה כל קשר עם בני משפחה או עם השכנות. עד כדי כך הגיעו הדברים שהוא לא איפשר לה מעקב רפואי במהלך ההריונות הרבים שנשאה. בית המשפט האמין לסיפור החיים הקשה שגוללה המתלוננת בפניו בו נשזרו כל פרטי הפרטים של עבירות המין והאלימות שיוחסו למערער בכתב האישום. בית המשפט סבר כי יש לאמץ את גרסתה של המתלוננת כמקשה אחת בהיותה מהימנה ומשכנעת. וכדבריו: ניכר היה במתלוננת, שהעידה בכאב רב ובצער אמיתי, כי אכן חוותה את אשר תיארה ואת המעשים אשר ייחסה לנאשם, וכי סבלה סבל רב בחייה המשותפים עימו. הרושם שעלה מעדותה היה רחוק מלייחס לה מניפולטיביות או רצון להעליל עלילות שווא בהשפעת אחרים. עדותה של המתלוננת הייתה מהימנה ואמינה, ניכר היה בה שבושה גדולה עוטפת אותה נוכח הצורך לחשוף פרטי חיים אינטימיים, חשיפה אשר אינה אופיינית לה ולאורח חייה ועל כן נעשתה חשיפה זו במשורה, בלא שנלוו לכך תיאורים מוגזמים או פרטים אשר נועדו להשחיר את הנאשם שלא לצורך. בית המשפט הוסיף והצביע בהכרעת הדין על ראיות חיצוניות המחזקות את עדותה של המתלוננת (אף שסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם בעבירות מין על פי עדות יחידה של הנפגע ובלבד שיפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו). בית המשפט התייחס בהקשר זה לעדותה של ת.ג., שכנתה של המתלוננת מאז שנת 2003, בה מצא תימוכין לעדותה של המתלוננת הן באשר למעשים שביצע המערער כלפיה והן באשר למעשיו כלפי הילדים כמפורט באישום השני אליו אתייחס להלן. כמו כן ציין בית המשפט כי המערער עצמו תיאר בעדותו מקרים שהיה בהם כדי לרמוז על התנהגות אלימה מצידו כלפי המתלוננת. כך למשל אמר "נשכתי לה בציצי. נגעתי פה" (עמ' 159 לפרוטוקול); סיפר שעלה על בטנה של המתלוננת כאשר הייתה בהריון מתקדם וגרם לירידת מים וכן אישר את הבאת הקרטון הביתה והדברים המאיימים שאמר באותה הזדמנות אם כי לדבריו עשה כן על דרך ההלצה. 4. חברי השופט לוי נכון היה לקבל את הסבריה של המתלוננת באשר לפער בין הגרסה שמסרה בהליך הפלילי לגרסה שמסרה בבית המשפט לענייני משפחה, ככל שהדברים מתייחסים להליך צו ההגנה משנת 2004 אשר קדם למתן העדות בהליך הפלילי. לעומת זאת סבר חברי כי הסבר זה אינו מניח את הדעת ככל שמדובר בהליך צו ההגנה שבו נקטה במאי 2005, דהיינו לאחר מתן העדות בהליך הפלילי. לגישתו, באותו שלב קשה לקבל את דבריה כי התביישה לחשוף את הדברים במלואם בפני בית המשפט לענייני משפחה, שהרי אלה כבר נחשפו על ידה קודם לכן בהליך הפלילי. דא עקא, התנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות (ראו עניין בבקוב, 429), וכך הוא במיוחד לגבי מי שהפגיעה הפכה לשגרת חיים מסויטת מבחינתם. זאת ועוד, המערער נאחז כמוצא שלל רב בתצהיר המתלוננת שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה במאי 2005, אך מעיון באותו תצהיר עולה כי הפער בין מה שהצהירה שם ובין מה שסיפרה בעדותה בבית משפט קמא איננו מהותי. זאת בייחוד אם מבחינים בהקשר זה בין עבירות המין שלא בהכרח נלוותה אליהן אלימות ובין עבירות האלימות לשמן שיוחסו למערער בתקופה שלאחר שחרורו מן הכלא, לגביהן ציינה המתלוננת מפורשות גם בעדותה בבית המשפט כי הן פחתו במידה ניכרת לאחר השחרור, וכך העידה: ש: כמה שנים בערך את חוטפת מהנאשם מכות? ת: עד שהשוטרים אמרו אם אתה תרים יד עליה אתה תיכנס ולא תצא[] אחרי שהוא בא מבית סוהר אחים שלו אמרו לו [המערער] תפסיק שלא תיכנס ואז זה הפסיק לאט לאט. אחר כך זה היה יותר מילולי. ש: ממתי את חוטפת ממנו מכות? ת: משהיינו נשואים ארבעה חודשים, עד המשטרה. מאז זה מילולי, בצורה גועלית, על חיי אישות והכל. הוא משפיל אותך בצורה בוטה ובזויה ביותר. (עמ' 13 לפרוטוקול) ובמקום אחר סיפרה: ש: למה אמרת שמאז בית הסוהר הוא לא הרביץ? ת: הוא הרביץ פעם פעמיים ואחר כך המשפחה שלו ידעה על כך, אמרו לו שיש לו תנאי על הראש, זה היה יותר מילולי. ש: הרבה פעמים המילולי יותר פוגע מהפיזי? ת: זה רציחה לא רק פגיעה. זה לרצוח בנפש ובגוף. ש: דיברת על זה שהוא דחף את היד לאיבר המין, מאז הבית סוהר הוא לא עשה את זה נכון? ת: הוא עשה. ש: את בטוחה? ת: כן. ש: למרות שחוץ ממעידה אחת או שתיים מכות הוא לא נתן, עם היד הוא עשה את שעשה? ת: כן. (עמ' 21 לפרוטוקול) לכך יש להוסיף את ההבדל המובנה הקיים בין ההליך הפלילי להליך שנועד לקבלת צו הגנה. הליך לקבלת צו הגנה מתנהל בדרך כלל בבית המשפט לענייני משפחה והוא מעצם טיבו הליך קצר המיועד לאפשר הושטת סעד מהיר ומוגבל בזמן לאדם אשר שלומו ובטחונו נתונים בסכנה מיידית מצד בן משפחתו. מטבע הדברים, תתמקד בקשה למתן צו הגנה באיום המוחשי המהווה את העילה המיידית לבקשת הצו בנקודת זמן נתונה - ובמקרה שלנו האיומים ברצח - ולא בהכרח יפרט מבקש הצו, אף אם רצוי שיעשה כן, את כל מערכת היחסים שבינו ובין בן המשפחה אשר כנגדו מתבקש הצו. על כן לא מן הנמנע הוא כי טרם עריכת התצהיר לצורך הליך צו ההגנה מסרה המתלוננת לעורך הדין שייצג אותה באותו הליך - כפי שאף העידה בהליך הפלילי - כי מבחינת האלימות והאיומים מתמקד המערער מאז שחרורו מן הכלא בצד המילולי ומשהוסיפה וציינה בפניו כי המערער מאיים עליה ברצח סבר בא כוחה ככל הנראה כי די בכך לצורך השגת צו ההגנה הנדרש ובהתאם לכך ערך את התצהיר בלא שהמשיך לחקור ולדרוש ביתר מעשיו הנלוזים של המערער כלפי המתלוננת ובהם עבירות המין שביצע בה. המתלוננת מצידה התקשתה כדבריה לשוב ולהתייחס למעשים אלה באותו הקשר ובחרה להסתפק בתיאור איומי הרצח. לא כן בהליך הפלילי שקדם לכך. בהליך זה נדרשה המתלוננת כעדת התביעה המרכזית לפרט לפרטיהם את כל המעשים שהיוו בסיס לעבירות שיוחסו למערער בכתב האישום ובכללן עבירות המין שביצע כלפיה וכלפי ילדיה, וכך עשתה. הבדל זה שעליו הצבעתי בין שני סוגי ההליכים מהווה בעיני אף הוא הסבר מניח את הדעת לפער הקיים בין האמור בתצהיר שמסרה המתלוננת בהליך לקבלת צו הגנה ובין הגרסה הרחבה והמפורטת שמסרה בהליך הפלילי. 5. הספק הסביר שהתעורר לשיטת חברי השופט לוי באשר לגרסת המתלוננת הוביל אותו לכלל מסקנה כי יש לזכות את המערער לא רק ממרבית האישום הראשון המייחס לו עבירות כלפי המתלוננת אלא גם מן האישום השני שעניינו עבירות מין במשפחה, הטרדה מינית ותקיפה כלפי ילדיו. זאת הואיל והרשעתו של המערער בעבירות אלה נסמכה אף היא בעיקרו של דבר על עדותה של המתלוננת. אכן, בית משפט קמא בחר לבסס את הרשעת המערער באישום השני על עדותה של המתלוננת לאחר שזו סיפרה בפירוט על האלימות שהפגין כלפי הילדים, על ההתבטאויות הקשות שהטיח בהם ועל כך שנגע בהם במקומות מוצנעים. בית המשפט הוסיף וקבע כי קיים קושי בקביעת ממצאים בהקשר זה בהסתמך על העדויות שמסרו הילדים בפני חוקרי הילדים משום שאלה התקשו להעריך את מהימנותם. ואולם, הוא ייחס אמון מלא לגרסת המתלוננת גם בהקשר זה ומצא לה תימוכין בעדות המערער עצמו אשר הכחיש כי נגע באיבריהם האינטימיים של הילדים אך אישר כי נהג באלימות כלפיהם והסביר זאת בטעמים "חינוכיים". בעניין אחד הנכלל אף הוא באישום השני הודה המערער כי נגע בחזה של ביתו הקטינה א', אך לגרסתו עשה כן תוך כדי מריחת שמן ועראק משום שחשה ברע והוא ביקש להקל על כאביה. על פי המתואר בכתב האישום, התרחש אירוע זה בשנת 1996 בקירוב, כשא' הייתה כבת 14 שנים, היא התלוננה שאינה חשה בטוב והמערער אמר לה כי ימרח שמן על חזה כדי שתרגיש טוב יותר. א' התנגדה בתוקף ואמרה למערער שהיא תמרח את עצמה, וחרף זאת מרח המערער שמן על חזהּ בניגוד לרצונה. המתלוננת (האֵם) סיפרה על האירוע בעדותה ובית המשפט קיבל את העדות והרשיע עקב כך את המערער בביצוע מעשה מגונה. נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר מהימנות גרסתה של המתלוננת ונוכח התימוכין שמצא בית המשפט לעדות זו, ככל שהיא מתייחסת לאישום השני, בעדותו של המערער עצמו, אני סבורה כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה בעניין זה. יחד עם זאת, יש להידרש לטענה משפטית באופייה שהעלה המערער בערעורו לעניין הרשעתו במעשה מגונה כלפי הבת א'. לטענתו לא הוכח ולא נקבע כי הוא ביצע את המעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים ובמלים אחרות לא הוכח ולא נקבע כי התקיים במקרה דנן היסוד הנפשי הנדרש בעבירה ועל כן יש לזכותו ממנה. 6. דין הטענה להידחות. העבירות הקבועות בסעיפים 348 ו-351(ג) לחוק העונשין עניינן ב"מעשה מגונה", אשר על פי הגדרתו לצורך אותן עבירות הוא "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". צודק המערער באומרו כי לעניין ההרשעה בעבירות אלה אין די בכך שנעשה מעשה הנראה על פניו פגום מן הבחינה המוסרית אם לא הוכח כי הוא נעשה לשם השגת אחת המטרות האמורות (ראו: ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 502 (2001) (להלן: עניין כהן); ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168 (2004)). ואולם, טענה זו שטעמה המשפטי עימה אף היא אין בה בעיני כדי להועיל למערער במקרה הנדון. בעניין כהן קבע בית משפט זה כי לצורך התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של מעשה מגונה וככל שהדבר נוגע לביזוי מיני, די בכך שהנאשם צפה כאפשרות קרובה לוודאי שיש במעשהו כדי לגרום לביזוי מיני ואין צורך להוכיח כי עשה את המעשה במטרה לגרום לכך. וכלשון בית המשפט שם: השמירה על כבוד האדם ועל צנעת גופו היא ערך עליון המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר עושה המעשה התכוון להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה. החלה זו של הילכת הצפיות כתחליף לקיום מטרה להשיג את היעד האסור עולה בקנה אחד עם הערך החברתי החשוב המבקש להרחיב את ההגנה על זכות הפרט לשלמות גופו, לצנעת גופו, לשמירת כבודו כאדם, ואין ערך ציבורי העומד מנגד אשר עשוי להוות משקל שכנגד להרחבה זו. וכך, אם ביצע אדם מעשה מגונה בזולתו בלא הסכמתו באופן שנלווה לו ביזוי מיני, הוא ישא באחריות פלילית לא רק אם עשה את מעשהו במטרה להביא ביזוי מיני על קורבנו, אלא גם אם צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשותו של יעד זה (שם, 507). בענייננו, גם אם נניח כי מטרתו של המערער במריחת חזה של ביתו הייתה מטרה "טיפולית", עדיין נראה כי המערער צפה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי מעשיו יבזו אותה מינית. על כך ניתן ללמוד מתוך דברים שאמר בעדותו: ש: זה היה בניגוד לרצונה. ת: כן. לא בניגוד לרצונה. קודם כל היא הייתה קודחת מחום. והיא כבר נערה. אמרתי לאשתי שתקום תמרח את הילדה בשמן ועם קצת עראק שזה מרגיע בדוק. אמרה לי אין לי כוח תעשה את זה אתה. אמרתי לה הילדה מתביישת ממני תקומי. תקומי. לא רצתה הלכתי לילדה אמרתי לה בתי אל תתביישי אני אבא אני לא עושה לך שום דבר. אני מורח אותך צ'יק צ'ק אפילו לא תרגישי את השנייה הזו שאני עושה. אבא מומחה. עשיתי לה את זה במהירות היא בכתה התביישה לא נגד רצונה. היא התביישה כי היא כבר בגיל כזה שאני לא צריך לנגוע בה. מרחתי לה את זה לא נגד רצונה אלא מתוך בושה היא בכתה (עמ' 173 לפרוטוקול). בנסיבות אלה ומשהביעה הבת בבירור אי הסכמה למעשיו נראה כי מדובר במעשה שנעשה בניגוד לרצונה ונוכח גרסת המערער עצמו כי התביישה ופרצה בבכי ניתן להוסיף ולקבוע כי המערער צפה שמעשהו יוביל לביזוי מיני של הבת ולמרות זאת ביצע את המעשה. סיכומו של דבר, אני סבורה כי הערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין המרשיעה דינו להידחות. 8. משכך יש להידרש לטענות המערער נגד חומרת העונש מזה ולטענות המשיבה (בע"פ 3041/06) נגד קולת העונש מזה. כמפורט בפסק דינו של חברי השופט לוי, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של עשר שנות מאסר בפועל וכן שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 100,000 ש"ח למתלוננת (גרושתו של המערער) בגין העבירות שבהן הורשע. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בהשיתו עליו עונש מאסר ממושך תוך התעלמות ממצבו הנפשי והבריאותי הלקוי אשר בעטיו הפך הוא ל"שבר כלי", כלשונו. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא גם בכך שלא נתן משקל לעובדה שבענייננו מדובר באינוס של אישה על ידי בעלה להבדיל מאינוס על ידי זר. טענה נוספת בפי המערער היא כי במסגרת העונש שנגזר עליו בתיק הקודם הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שהמתלוננת העידה על מסכת אלימות רבת שנים, ומכאן שבעונש שנגזר עליו בתיק הנוכחי יש משום כפל ענישה. אשר לפיצוי המתלוננת טוען המערער כי מדובר בסכום עתק אשר ספק אם יוכל אי פעם לשלמו. המשיבה, מצידה, טוענת כי עונש המאסר שנגזר על המערער אינו הולם את חומרת המעשים שבהם הורשע, את אכזריותם ואת העובדה כי נמשכו לאורך שנים. לטענת המשיבה, עונש המאסר שנגזר על המערער אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. היא מדגישה כי שיקולים דוגמת מצבו הפיסי או הנפשי של המערער צריכים לסגת או למצער יש לייחס להם משקל נמוך אל מול הצורך להרתיע את הרבים ואת המערער מפני ביצוע מעשים כגון אלה וכן אל מול האינטרס הציבורי להוקיעם ולגנותם. 9. בחנתי את גזר דינו המפורט והמנומק היטב של בית משפט קמא ונראה כי הוא נתן דעתו לכל השיקולים הרלוונטיים הצריכים לעניין וגזר במקרה דנן עונש המבטא איזון ראוי בין מכלול השיקולים כאמור. אוסיף ואומר כי ייתכן שניתן היה להחמיר במידת מה בעונשו של המערער, אך אינני סבורה כי העונש שנגזר בנסיבות המקרה דנן סוטה במידה כזו מרמת הענישה הראויה עד כי הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לפיכך, אילו נשמעה דעתי היו נדחים הדדית ערעורו של המערער וערעור המשיבה בכל הנוגע לעונש. סוף דבר - אילו נשמעה דעתי היינו דוחים את ערעור המערער בע"פ 2977/06 על ההרשעה ועל העונש וכן את ערעור המשיבה בע"פ 3041/06 על העונש. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: 1. אני מצטרף למסקנות חבריי השופט א' א' לוי והשופטת א' חיות, על-פיהן יש להרשיע את המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בשילוב עם סעיף 382(ג) לחוק (בסוגיית עלייתו של המערער על בטנה של אשתו בעת הריונה), באיומים לפי סעיף 192 לחוק, וכן בהפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיפים 287(ב) ו-275 לחוק (העבירות בהן עוסק האישום הרביעי). במחלוקת שנפלה בין חבריי מצרף אני את קולי לדעתה של חברתי השופטת א' חיות, בכפוף להסתייגות יחידה, שתובא בסעיף 6 שלהלן. אולם טרם שאני מגיע לכך ברצוני להעיר שתי הערות מקדימות למכלול שבפנינו. הערה ראשונה – התערבות בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית 2. חברי השופט א' א' לוי סקר בפירוט רב את עיקרון אי-ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ואת חריגיו, כפי שפותחו בפסיקת בית משפט זה ברבות השנים. ברם, ככל שאני מסכים עמו בתיאור ההלכה הנוהגת, לא מצאתי כי המקרה שבפנינו נופל בגדר אחד מהחריגים לעיקרון אי-ההתערבות. אבהיר דבריי: (1) בית המשפט הנכבד קמא קבע כי: "ניכר היה במתלוננת, שהעידה בכאב רב ובצער אמיתי, כי אכן חוותה את אשר תיארה ואת המעשים אשר ייחסה לנאשם... הרושם שעלה מעדותה היה רחוק מלייחס לה מניפולטיביות, או רצון להעליל עלילות שווא בהשפעת אחרים" (סעיף 15 להכרעת הדין). בבואנו לקבוע האם אותן סתירות לכאוריות שנטענו כנגד דברי המתלוננת בעדותה, יש בהן כדי לאיין את מהימנותה של המתלוננת, ראוי לתת משקל רב למידת האמון שרחש לה בית המשפט. בפרט נכון הדבר כאשר המתלוננת נחקרה באופן ספציפי על אודות אותן "סתירות", וכאשר תשובותיה לא הניעו את בית המשפט הנכבד קמא לסגת בו מן האמון המלא שנתן בה, תוך שהוא קובע מפורשות כי סימני השאלה שהעלו אותן סתירות לכאורה – הופגו (שם, שם). מעבר לכך, דומני שמסקנת בית המשפט קמא בעניין זה מבוססת גם לגופה, כמבואר בהמשך. (2) חברי השופט א' א' לוי מצביע על סתירות שנתגלו, לשיטת ב"כ המערער, בין עדות המתלוננת בבית המשפט קמא במרץ 2005 לבין התבטאויות שלה בהזדמנויות אחרות, חלקן קודמות וחלקן מאוחרות לאותה עדות בבית המשפט. בעדותה כללה המתלוננת תיאור ארוך ומפורט של עבירות אלימות ומין שהמערער ביצע בה ובילדיהם המשותפים. לעומת זאת, בחלק מחקירותיה במשטרה, וכן בהופעתה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 8.8.2004 ובבקשה למתן צו הגנה שהוגשה מטעמה באותו בית משפט בתאריך 11.5.2005 (דהיינו, לאחר עדותה בבית המשפט קמא) גרסה המתלוננת – על פי האמור בסעיף 9 לבקשה לצו ההגנה, שנתמכה בתצהיר המתלוננת – כדלקמן: "מאז שוחרר ממאסר [בשנת 2000 – ח"מ] חדל [המערער – ח"מ] לנהוג באלימות פיזית. תחת זאת הוא נוקט באלימות מילולית ונפשית קשה כנגד המבקשת 1 [המתלוננת – ח"מ], לרבות איומים חוזרים ונשנים ברצח והכל בנוכחות הקטינים". סתירות אלה, כך סבור חברי השופט א' א' לוי, מחייבות התערבות של ערכאת הערעור ומצדיקות את זיכויו של המערער מן הספק. השקפתי שונה, ואבהיר הדברים על פי סדר הנמקתו של חברי. 3. מקריאת מכלול החומר שהיה בפני בית המשפט הנכבד קמא ובפנינו, בא אני לכלל מסקנה כי אין מדובר בסתירות של ממש. שלושה טעמים לדבר: ראשית, המתלוננת הבחינה בכל התבטאויותיה בין אלימות פיזית "רגילה" לבין עבירות מין (אפילו כלולה בהן אלימות), שהן לתפיסתה דבר-מה שונה. המתלוננת אזרה אומץ לתאר את עבירות האלימות "הרגילות" כבר לפני שנים אחדות. ואכן, באמרותיה במסגרות שונות, ציינה המתלוננת את מעשי האלימות הפיזית התדירים שהתרחשו עד מאסרו הקודם של המתלונן, וכן את האלימות המילולית, ההשפלות והאיומים שתפסו בשנים האחרונות את מקומה של האלימות הפיזית. לעומת זאת, את עבירות המין הקשות והמשפילות שבוצעו בה היססה המתלוננת מלגלות, וזאת בשל האינטימיות והבושה הכרוכות בכך ולאור הרקע ממנו באה. המתלוננת פתחה את סגור לבה והחלה לתאר את העבירות האלו רק בשלב מתקדם של חקירתה במשטרה, בסמוך לעדותה בבית המשפט קמא, ואף זאת בעקבות שאלה של החוקרת (ראו: חקירת המתלוננת מתאריך 10.1.05, בשורה 106). נמצא שהמתלוננת היתה נכונה לספר על אודות עבירות המין רק כשנדרשה לכך (בחקירה המשטרתית ובעדות שמסרה בבית המשפט במרץ 2005), כפי שהסבירה שוב ושוב בעדותה. הסברים אלו, שהם הגיוניים לגופם ונמצאו אמינים על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, מאיינים חלק משמעותי מאותן "סתירות", שעליהן ביקש להיבנות המערער. שנית, התצהיר שנתנה המתלוננת לתמיכה בבקשתה לצו הגנה, שהוגשה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, איננו שולל את קיומן של עבירות המין. תצהיר זה לא היה מפורט, אלא נערך על דרך ההפניה ונאמר בו כך: "כל האמור בבקשה ובהרצאת הפרטים הינו אמת ונכון". אשר על כן, בניגוד לטענת ב"כ המערער, אין בדברים אלה כדי לסתור את התרחשותן של עבירות מין (ואפילו כאלה בהן מעורב אלמנט של אלימות), או לעורר ספק ביחס אליהן. שלישית, בבקשת צו ההגנה לא היה צורך לציין את עבירות המין דווקא. לכאורה די היה במה שנכלל בבקשה כדי להצדיק את הוצאת צווי ההגנה המבוקשים. מעבר לכך, הבקשה לצו ההגנה נערכה אחרי הגירושין בין בני הזוג, ולפיכך, על פני הדברים, היה זה למעלה מן הצורך להפנות לעבירות המין שנעשו במתלוננת עוד לפני הגירושין. 4. מן המקובץ עולה כי מסקנת בית המשפט הנכבד קמא, לפיה הנאשם ביצע במתלוננת מעשי אינוס בהחדירו חליפות את כף ידו, או כף רגלו, לאיבר מינה בהיעדר הסכמה מצדה (אשר הובע בצורה ברורה ומפורשת והובא למודעותו של המערער) – הינה מבוססת. מעשים אלה נעשו גם לאחר שנת 1999, ועל-כן מחד-גיסא לא חל עליהם דין התיישנות ומאידך-גיסא אין האישום בהם מעמיד את המערער בפני "סיכון כפול" כטענתו, נוכח הרשעתו הקודמת. מעשים אלו של המערער בוצעו בכוח, ועל-כן יש בהם משום עבירה אף לפי הוראות החוק שבטרם תיקון 61, שתוקפו מיום 20.6.2001. בכך עבר המערער עבירת אינוס (במספר רב של פעמים) לפי סעיף 351(א) לחוק בהתקיים האמור בסעיף 345(א)(1) לחוק. דין דומה חל אף על הרשעת המערער בביצוע עבירות קשות של מעשי סדום, שאין אני רואה לפרטם כאן, מאחר שהנושא מבואר היטב בפיסקה 19 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. הערה שניה – על ספק סביר בנסיבות העניין 5. נוכח כל האמור לעיל, לשיטתי לא קם כאן ספק סביר באשמת המערער בעבירות האינוס ומעשי הסדום, אשר מצדיק הפעלת הוראת סעיף 34כב לחוק, המורה אותנו: "לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר" (לניתוח מקיף וחדשני של אותה הוראה ראו: יניב ואקי "סבירותו של ספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט 463 (2007)). הנה כי כן, לדעתי אין בין דברי המתלוננת בתצהירה ובמעמדים אחרים לבין עדותה בבית המשפט (שנמצאה מהימנה ובלתי מניפולטיבית) כל סתירה מאיינת, או כזו המעוררת ספק המצדיק זיכוי, שהרי לתפיסתה, כפי שאני קורא את עדותה, עבירות מין שונות מעבירות אלימות. בהערת שוליים אציין כי דבר זה יכול להסביר גם מדוע המתלוננת, כאשר נחקרה בחקירה נגדית בידי ב"כ המערער ספציפית בעניין ה"סתירות" הנטענות, לא הבינה כלל על אילו סתירות מדובר. התקיפה בנסיבות מחמירות 6. הסתייגותי היחידה מחוות דעתה של חברתי השופטת א' חיות היא מצומצמת, ונוגעת רק להרשעת המערער בעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות (מספר רב של פעמים). בעניין זה בלבד מוצדק לדעתי הזיכוי מן הספק, שכן בנושא זה לא ניתן הסבר ראוי לסתירות שנטענו לגבי התבטאויותיה השונות של המתלוננת. עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות אינה עבירת מין, ואף לשיטת המתלוננת היא נכללת בקטגוריה של אלימות פיזית, אשר חדלה, לדבריה, לאחר צאתו של המערער מן המאסר בשנת 2000. בשונה מהסתירות הנטענות הנוגעות לעבירות המין, לסתירה בעניין זה – לא ניתן הסבר מספק. בהיעדר הסבר שכזה, אין די בראיות שהוצגו כדי להשתית ממצא עובדתי של ביצוע העבירה ברמת הוודאות הנדרשת לשם הרשעה בפלילים. לפיכך הייתי מזכה את המערער מהאישום בעבירה זו. שונה עניין זה מההרשעה בסוגית עלייתו של המערער על בטנה של אשתו בעת הריונה, שכן שם הודה המערער בעובדות ההתרחשות (אם כי לא בכוונה) והיו אף ראיות חיצוניות שהצדיקו את הרשעתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק. גזר הדין 7. אשר לגזר הדין, דעתי כדעת חברתי השופטת א' חיות. אף אני סבור כי יש לדחות את ערעוריהם ההדדיים של הצדדים על העונש. אני מצטרף אף להערתה של חברתי, לפיה "ייתכן שניתן היה להחמיר במידת מה בעונשו של המערער, אך אינני סבורה כי העונש שנגזר בנסיבות המקרה דנן סוטה במידה כזו מרמת הענישה הראויה עד כי הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור". לאור דברים אלה, המקובלים עליי, אין אני רואה מקום להפחית מעונשו של המערער, וזאת על-אף זיכויו מן העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. לדעתי המערער ראוי לעונש שהושת עליו לאור העבירות בהן מצאתי כי יש להרשיעו (השוו: ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 281 (1986). אף אין מקום להפחתת הפיצויים שהושתו על המערער לטובת המתלוננת מכוח סעיף 77 לחוק, ולו מן הטעם שזו לא צורפה כמשיבה לערעור, כמתבקש מסעיף 78 לחוק (ראו: החלטה מיום 22.7.99 בע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם); החלטה מיום 23.8.04 בע"פ 8002/03 סמוילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); החלטה מיום 11.6.07 בע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 8. סוף דבר, הייתי מזכה את המערער מעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, ודוחה את יתר ערעורי הצדדים הן ביחס להכרעת הדין הן ביחס לעונש. ש ו פ ט התוצאה היא אפוא כדלקמן: א) הוחלט פה אחד לדחות את ערעורו של המערער ככל שהוא מתייחס להרשעתו בעבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ב) ערעורו של המערער כנגד העבירות הנוספות שיוחסו לו, למעט זו הנזכרת בסעיף קטן ג' שלהלן, והעונש שהושת עליו – נדחה ברוב דעות. ג) הוחלט, ברוב דעות, לזכות את המערער מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. ד) ערעור המדינה כנגד העונש – נדחה. ניתן היום, י' באדר ב' התשס"ח (17.03.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06029770_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il