בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2976/00
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
נגד
המשיבים: 1. מג'ידה לידאווי
2. דוריד לידאווי
3. אמיר לידאווי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום
23.2.2000 בת.א. 477/96 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן
תאריך
הישיבה: ה' בתמוז תשס"א (26.6.2002)
בשם
המערערת: עו"ד יוסף הוד
בשם
המשיבים 1-3: עו"ד דוד קציר
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
רקע
1. ביום 5.3.96, נהג המנוח עאוני לידאווי
ז"ל (להלן: המנוח) ברכבו בכביש עפולה בית-שאן. הוא נהרג כאשר רכבו התנגש עם
משאית שנסעה בכיוון הנגדי. אלמנתו ושני בניו - הם המשיבים - הגישו תביעה על-פי חוק
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק
הפיצויים), מתוקף היותם תלויים במנוח. התביעה הוגשה כנגד המערערת, שביטחה את רכבו
של המנוח. זו האחרונה טענה, כי אין המדובר, במקרה זה, ב"תאונת דרכים"
כהגדרתה בחוק הפיצויים, וזאת משום שהמנוח הביא על עצמו את מותו במתכוון. בית המשפט
המחוזי בנצרת (כבוד השופט י' כהן) קיבל את התביעה, בקבעו כי לא הוכח שהמנוח שלח יד
בנפשו. מכאן הערעור.
הפלוגתא בין הצדדים נסבה על שאלה מרכזית
אחת, והיא: האם גרם המנוח לתאונה במתכוון, מתוך רצון לשים קץ לחייו. זוהי מחלוקת
עובדתית. אולם עד שניגש להכרעה במחלוקת זו, יש לעמוד על המסגרת הנורמטיבית המתווה
את ההסדר בעניין זה.
המסגרת הנורמטיבית
2. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע את ההגדרה למונח
"תאונת דרכים". וכך נקבע בסיפא להגדרה זו:
"...ואולם
לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו
או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה
על השימוש ברכב המנועי".
חזקה ממעטת זו באה להחריג ולהוציא מכלל
"תאונת דרכים" את ה"תאונה המכוונת". לחזקה הממעטת קמה תחולה,
מקום שהמאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון, על-מנת לגרום נזק לגופו או לרכושו של
"אותו אדם". כמו-כן נדרש, על-פי האמור בסעיף, כי הנזק נגרם על-ידי המעשה
המכוון עצמו, ולא על-ידי השפעתו על השימוש ברכב המנועי (ראו: דברי השופט ת' אור
בע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות
(טרם פורסם)).
3. סעיף 7(1) לחוק הפיצויים שולל את הזכאות
לפיצויים על-פי החוק מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". על הוראה זו נאמר, כי
היא "נכנסת לתמונה רק כאשר בתאונת דרכים עסקינן. לשון אחר, רק במידה ואירוע
מסוים נחשב ל'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, יהיה זה רלוונטי לבחון האם נשללת זכאות
הנפגע לפיצויים לאור סעיפי המשנה של סעיף 7 לחוק" (פרשת לזר הנ"ל,
פסקה 4 לפסק הדין). ומאי נפקא מינה? שאם עסקינן ב"תאונת דרכים", וזכאותו
של הנפגע לפיצויים נשללת על-פי הוראת סעיף 7(1), עדיין קמה זכאות לתלויים בנפגע,
מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים; ואילו אם אין המדובר ב"תאונת דרכים",
כלל אין נכנסים אל מפתנו של החוק, וממילא גם התלויים בנפגע אינם זכאים לפיצויים (שם,
פסקה 5 לפסק הדין).
4. בפרשת לזר הנ"ל אומצה ההשקפה, כי
התיבה "אותו אדם", המצויה בחזקה הממעטת, כוללת את זה המביא על עצמו,
במתכוון, את מותו. בהשקפה זו אני תומך (השוו: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 54-52). על-פי השקפה זו, מקום שמוכח כי הנפגע
ביקש לשלוח יד בנפשו (וכי מתקיימים יתר התנאים של החזקה הממעטת), כלל לא קמה תחולה
לחוק הפיצויים, והתלויים בנפגע אינם זכאים לפיצויים.
השאלה שעל המדוכה היא, אפוא: האם המנוח
התאבד. אם כן - תלוייו אינם זכאים לפיצויים; אם לאו - קמה זכאות לתלויים. לאחר
שקילת טענות הצדדים, ובחינת הראיות והממצאים, באתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהמנוח
אכן התאבד, וכי, לפיכך, דין הערעור להידחות.
האם המנוח שם קץ לחייו?
5. בית המשפט המחוזי סבר, כי על המערערת,
הטוענת שהמנוח שם קץ לחייו, מוטל "נטל ראיה מוגבר". המערערת משיגה על
קביעה זו. לטענתה, אין מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, כי אם נטל הוכחה רגיל במשפט
אזרחי, לאמור - הוכחה על-פי מאזן ההסתברויות. סבורני, כי הדין, בעניין זה, עם
המערערת. יחד עם זאת, מקובלים עלי דבריו החלופיים של בית המשפט המחוזי, לפיהם כמות
הראיות הנדרשת להוכחת טענה, נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה. כך בענייננו, מייחסת
המערערת למנוח התנהגות יוצאת-דופן, שאיננה מעשה של יום-ביומו. בבואה לשכנע את בית
המשפט כי גרסתה סבירה יותר מן הגרסה האחרת, על המערערת להציג ראיות בכמות ובמשקל,
שדי בהן כדי להטות את הכף לטובתה. לא ברף-הוכחה שונה קא עסקינן, כי אם ביישומו של
רף-ההוכחה של מאזן ההסתברויות, בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ראו
והשוו: ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח' ח' ח'לף, פ"ד מה(1) 729;
ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 595).
6. נראה כי כך סבר בית משפט זה, בפרשה קודמת
שנסבה על מקרה דומה. באותה פרשה, סטה רכב פרטי מנתיב נסיעתו, בלא כל סיבה נראית
לעין, והתנגש חזיתית במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. גם שם - כמו בענייננו - העידו
נוסעי המשאית כי נהג הרכב הפרטי לא ניסה לבלום את רכבו או לשוב לנתיבו. עוד התברר
באותו מקרה, כי לאחר התאונה ניסה הנפגע מספר פעמים לשים קץ לחייו. בית המשפט קבע,
כי:
"בנסיבות
המקרה דנן התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט המחוזי אינה מוכיחה כי המערער
התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, דהיינו בעודף הסתברות.
למרבה
הצער, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף
במצבים שבהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד
כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים
להוכיח, כי לא גרם לתאונה במתכוון.
אף
מהאירועים שאירעו לאחר התאונה, לרבות ניסיונות ההתאבדות שביצע המערער, לא ניתן
ללמוד דבר על מצבו הנפשי עובר לתאונה, וודאי שלא ניתן להסיק כי התאונה עצמה הייתה
ניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר" (ע"א 1342/99 בנא נ' אררט - חברה
לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 433, 436-435) [ההדגשה הוספה - א' ר'].
גם בענייננו העיד, כאמור, נהג המשאית, כי
המנוח נהג ברכבו באופן רגיל, כשלפתע - בהיותו במרחק של כ- 20 עד 30 מטר מן המשאית
- סטה רכבו לכיוון המשאית והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. אלא שבכך לא די כדי להצביע
על כך שהתאונה אירעה במתכוון. בית המשפט המחוזי אימץ, לעניין זה, את עדותו של בוחן
התנועה, לפיה יכול וסטיית הרכב מנתיבו באה בשל שהמנוח נרדם, או בשל מהירות נסיעתו
של המנוח לאחר יציאתו מעקומה בכביש. אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי
"אין בידינו כלים הולמים שיש בהם להצביע בצורה חד משמעית על נסיבות אירוע
התאונה". דברים אלה עולים, כאמור, בקנה אחד עם דבריו של בית המשפט העליון
בעניין בנא.
אלא שנסיבות התאונה אינן עומדות לבדן.
המערערת טוענת, כי מכלול הראיות שהוצגו במשפט, כאשר הן מצטברות זו לזו, יש בו כדי
ללמד, ברמת ההסתברות הדרושה, כי המנוח הביא עליו את מותו במתכוון. טענה זו - אין
לקבל.
7. פסיפס הראיות עליו סומכת המערערת מורכב,
בעיקרו של דבר, מארבע אלה: ראשית, טקס שערך המנוח, על-פי עדותה של אחת מראם
ג'רג'ורה (להלן: מראם), שהיתה - כלשונה - "חברתו הקרובה ומזכירתו
האישית". המערערת מייחסת לטקס זה משמעות של "פרידה מהחיים"; שנית,
צילומים שערך המנוח עם בני משפחתו ומכריו, ביום פטירתו, דבר שאינו נוהג לעשות - כך
נטען; שלישית, עריכת שינויים בפוליסות החיים של המנוח, עובר לפטירתו; רביעית,
חובות אליהם נקלע המנוח, כך על-פי טענת המערערת, ורישום הנושים כמוטבים בפוליסות
ביטוח החיים. כל אלה, כך סבורה המערערת, כשהם מצטרפים לנסיבות התאונה כפי שתוארו
לעיל, די בהם כדי לשכנע במידה הדרושה, כי המנוח איבד עצמו לדעת.
נראה, כי עמוד התווך במגדל שבונה המערערת
הינו עדותה של מראם. זו העידה בפני חוקר מטעם המערערת, וכך נכתבו הדברים:
"ביום
שבת שלושה ימים לפני שהמנוח נהרג בתאונת דרכים הוא היה אצלי בדירה... בעת שדיברנו
על חובותיו הכבדים של המנוח וחוסר אפשרות מצדו להחזיר את החובות הוא נראה מאד
מיואש ואז הוא ביצע את הפעולה הבאה: הוא לקח כוס ולאחר שמילא אותה במים הוא גזר
מתוך תמונה בה הופיע את ראשו הכניס לתוך כוס המים ואמר את המילים הבאות: אל מי
פראק.
ידוע
לי כי משמעות מילים אלו הנם של אחד שהולך להיפרד מהחיים דהיינו שיודע שמותו קרוב
או שרוצה להתאבד.
שאלתי
אותו באים הוא צוחק אך הוא ענה לי בסבר פנים רציני כי הוא מתכוון לכך".
על אירועי הבוקר שלמחרת העידה מראם - כך רשם
החוקר מטעם המערערת - בזו הלשון:
"יום
למחרת ביום ראשון לאחר שהמנוח ישן אצלי בדירה הוא הוביל אותי במכוניתו לבנק ירושלים
בו אני עובדת וכל הדרך מביתי לבנק הוא נישק את ידי ובכה כשהוא ממלמל כל הזמן:
תסלחי לי".
בהמשך הדברים נרשם מפי מראם כי לא ידוע לה
על סיבה כלשהי מדוע פרץ המנוח בבכי ומדוע ביקש את סליחתה. היא מביעה את הסבָרה, כי
"זה היה קשור לרצונו להתאבד וכך הוא נפרד ממני".
8. המערערת גורסת, כי משמעות הטקס הזה היא אחת
ואין בלתה: המנוח הביע, בפני מראם, את רצונו לשלוח יד בנפשו. לביסוס טענה זו,
הציגה המערערת מכתב של פרופ' קנאזע, ראש החוג לערבית באוניברסיטת חיפה. פירושן של
התיבות "אל-מי פראק", כך עולה מן המכתב, הוא "המים הם סימן
לפרידה". במכתב נאמר כי לא נמצא חומר כתוב בעניין, אולם לאור שיחה עם מומחה
אחר, מסביר פרופ' קנעזא במכתבו כי:
"הביטוי
הנ"ל [אל-מי פראק] היה אכן בשימוש בכפרים רבים... הזקנות היום עדיין זוכרות
אותו, והן מצביעות על מנהג עממי שלפיו אין לשפוך מים אחרי אדם יקר שיוצא מן הבית,
מפני שמעשה כזה הוא סימן לא טוב. הן חששו שהמעשה עלול לגרום לכך שהיוצא לא
יחזור".
לאחר שהוא עומד על מקור היסטורי אפשרי למנהג
זה - מן הימים בהם נסיעה למרחקים היתה נעשית במקרים רבים דרך הנמל - מסכם פרופ'
קנאזע:
"כך
הפך הים - המים - להיות סימן לפרידה, וכמובן שרבים מנוסעים אלה לא חזרו
לכפריהם".
פרופ' קנאזע, והמומחה האחר בו הסתייע, לא
העידו במשפט. המכתב האמור איננו מהווה חוות דעת מומחה, וכאמור, הדברים הכתובים בו
אינם נסמכים על תיעוד כתוב. מכל מקום, המכתב איננו מצביע בהכרח על הפרשנות לה טוענת
המערערת, ואין בו די כדי ליצור זיקה בין הטקס לבין התאונה.
נזכור עוד, כי דבריה הנטענים של מראם אודות
הטקס נרשמו על-ידי חוקר מטעם המערערת. בית המשפט קמא ציין, כי "החוקר כלל לא
הקריא בפניה את עדותה" וכי "לא ברור כלל אם החוקר כתב דברים
כהוויתם". עוד קבע בית המשפט קמא, כי עדותה של מראם בבית המשפט עשתה רושם
בלתי-מהימן. בתחילת עדותה היא כלל לא הזכירה את הטקס, ורק לאחר שהוגשו הודעותיה
בפני החוקר, והיא הוכרזה כעדה עויינת, נזכרה "במעורפל" בטקס ונתנה לו
משמעויות שונות. היא ציינה, כי היתה זו הפעם הראשונה בה חזתה בטקס כזה. בכל אלה יש
כדי להוסיף עמימות ותהיות באשר לטקס ולמשמעויותיו. אכן, גם הפרשנות האפשרית שנתן
בית המשפט המחוזי לטקס, ולפיה "אין כל מניעה שהטקס, ככל שהינו טקס פרידה,
הינו פרידה מהגב' דווקא" - נראית דחוקה-משהו. אולם בסופו של יום, לא ניתן לבסס
על עדותה של מראם בפני החוקר, ועל מכתבו של פרופ' קנאזע - גם לא כאשר מצרפים לאלה
את יתר הראיות - מסקנה כי הוכח, במאזן ההסתברויות, שהמנוח התאבד בדרך של התנגשות
חזיתית במשאית.
9. אכן, המערערת מבקשת להסיק את מסקנת ההתאבדות
ממכלול הראיות שהובאו. אולם, כשלעצמי, נראה לי כי לנוכח המשקל הנמוך שיש לייחס
לעדויות בדבר הטקס ומשמעותו - לא נותר בסיס די בראיות, גם כאשר בוחנים את כולן
יחד, כדי להרים את הרף ולהעבירו אל מעבר למאזן ההסתברויות. כך קבע בית המשפט
המחוזי, בנתחו את הראיות הנוספות, ולא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו. יצוין גם, כי
אל מול ראיות המערערת העמידו המשיבים ראיות אחרות, הבאות לסתור את הטענה בדבר
ייאושו של המנוח ובדבר כוונותיו האובדניות. בית המשפט קמא ציין, כי המנוח היה
בעיצומה של בניית בית, חי ברמת חיים גבוהה והקפיד על נסיעות לחוץ-לארץ ועל
בילויים, ניהל חיי משפחה ואף קשרים רומנטיים מחוץ-לנישואין. מכל אלה למד בית המשפט
קמא, כי "בחיי המנוח היו די דברים יקרים וחשובים המלמדים על אי נקיטת צעד
קיצוני של אובדן חייו במו ידיו". סבורני כי גם בדברים האלה אין כדי להניב
תשובה חותכת לשאלה שעל המדוכה, לאמור - האם המנוח התאבד. התרחיש שהביא למותו של
המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעויינות - אם לא מעוינות ממש. אולם,
כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור ממצאיו של בית המשפט קמא, נראה כי לא עלה בידי
המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה, ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גרסתה כי המנוח
הסיע את רכבו, במתכוון, אל מתחת לגלגלי המשאית.
אשר על כן, דין הערעור על עצם החבות
בפיצויים - להידחות.
שיעור הפיצוי
המערערת משיגה גם על גובה הפיצויים שנפסקו
למשיבים. עיקר טענתה מכוונת כנגד בחירתו של בית המשפט המחוזי להשתית את חישוב
הפיצויים על ההנחה, כי המנוח היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק, וכי היה ממשיך
לעבוד לפרנסתו עד הגיעו לגיל 70. המערערת סבורה, כי עסקיו של המנוח היו עסקים
מפוקפקים, כי הוא פרנס את משפחתו מהלוואות שהוא עצמו לקח, וכי העדויות שבאו מטעם
התלויים, בדבר מקורות השכר שלו ובדבר גובה ההשתכרות, אינן מתיישבות עם עדויות
אחרות, ועם הדו"חות שהוגשו למס הכנסה. כמו-כן טוענת המערערת, כי המנוח -
אלמלא נפגע בתאונה - היה ממשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 65, ולא מעבר לכך.
לא מצאתי עילה להתערב בהנחות עליהן ביסס בית
המשפט קמא את חישוב הפיצויים. בפני בית המשפט קמא באו עדויות בדבר עבודתו של המנוח
כשכיר אצל עורכי-דין ורואי חשבון, ובדבר ניהול משרד עצמאי משלו, במסגרתו טיפל
בענייני הלוואות, תיווך במקרקעין ועסקי תיירות. בית המשפט גם שמע ראיות בדבר רמת
החיים בה חיה משפחתו של המנוח, ועל נכסים שנרכשו על-ידיו. כל אלה הביאו את בית
המשפט למסקנה, כי ראוי להשתית את חישוב הפיצויים על ההנחה כי המנוח היה משתכר,
אלמלא התאונה, שכר בגובה השכר הממוצע במשק. במסקנה זו אין פגם, בהתחשב בממצאים
שנקבעו על-ידי בית המשפט, בגילו הצעיר יחסית של המנוח, ובצורך להביא בחשבון את
האפשרות, כי בשל ניסיונו, השכלתו וכישוריו, היה עשוי אף להגדיל את שכרו ברבות
הימים.
בנסיבות המקרה גם לא שוכנעתי כי ראוי להתערב
במסקנה האחרת של בית המשפט המחוזי, לפיה היה המנוח עובד לפרנסתו עד הגיעו לגיל 70.
אשר על כן, דין הערעור להידחות על כל חלקיו.
המערערת תישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, טו' בחשון תשס"ב
(21.10.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00029760.P05 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il