אהוד כספי ,עו"ד נ. לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה

החלטה בתיק על"ע 2972/06 בבית המשפט העליון על"ע 2972/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: עו"ד אהוד כספי נ ג ד המשיב: לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 98/03 מיום 27.1.06 שניתן על-ידי עורכי הדין ס' סולימאן, י' פנקס וס' עבדאללה תאריך הישיבה: ט"ו באלול תשס"ח (15.9.08) בשם המערער: עו"ד א' גרטנר בשם המשיב: עו"ד ח' קלמפרר-מרצקי פסק דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על הרשעתו של עורך הדין אהוד כספי (להלן: המערער) במסגרת בד"מ 33/98, וכן על חומרת העונש שנגזר על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי באותו תיק. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 98/03 (עו"ד סולימאן סולימאן – אב"ד, עו"ד יעל פנקס, עו"ד סאלח עבדאללה) אישר את הרשעתו של המערער בעבירות של עיכוב כספים שהתקבלו עבור לקוח (עבירה לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה) יחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); שליחת יד בכספי פיקדון, מעשה שאינו הולם את המקצוע (עבירה על פי סעיף 61(3) לחוק); והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (עבירה על פי סעיף 61(3) לחוק). על המערער הוטל עונש השעיה לתקופה של 9 חודשים שירוצה בחופף לכל עונש השעיה אחר שהוטל עליו עד אותה עת, וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך של 6,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. רקע 2. תמצית העובדות הנן כי המערער ייצג קבוצה של 16 בעלי קוטג'ים, וביניהם המתלונן, בתובענה כספית בגין ליקויי בנייה. לקוחותיו זכו בתובענה בסכום כסף בתוספת אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15% מסכום התביעה שישולם לכל אחד מן התובעים. הסכום המלא הופקד בחשבון נאמנות ברשות המערער. בפועל, הועבר סכום הכסף למתלונן וליתר התובעים על-ידי המערער רק כ-4 חודשים לאחר קבלת הכספים לידיו. כמו כן, הסכום שהועבר לא כלל את חלקו של כל תובע בשכר הטרחה ואת אגרת המשפט שנפסקו לזכותם. בגין מסכת עובדות זו הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין נגד המערער, בעקבותיה הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: בית הדין המחוזי). החלטות בתי הדין דלמטה 3. בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בפסק דין מפורט ומנומק בעבירות שיוחסו לו. בפסק הדין צוין כי משנמנע המערער להציג בפני בית הדין מסמכים התומכים בטענתו שהכספים התקבלו לידיו במועד שונה מזה המפורט בכתב התובענה, אין מנוס אלא לקבוע כי חלפו כ-110 ימים מעת קבלת הכספים לידי המערער ועד מסירתם לידי לקוחותיו. בית הדין קבע כי זהו מעשה בלתי סביר העולה כדי עיכוב כספי לקוח בידי המערער, זאת במיוחד כאשר המתלונן פנה למערער מפורשות בבקשה לקבל את כספו. טענת המערער כי המתין עם חלוקת הכספים עד שישובו חלק מהתובעים משהות מחוץ לארץ נדחתה מכל וכל, בהעדר כל בסיס ראייתי או תשתית הגיונית להסבר זה. בנוגע לאישום בשליחת יד בכספי פיקדון, דחה בית הדין את טענת המערער כי הסכם שכר הטרחה בינו לבין לקוחותיו קובע כי יועברו לידי המערער הן 15% מהסכום שיפסק לטובת התובעים במסגרת ההליך, והן מלוא סכום שכר טרחת עורך דין שיפסק על-ידי בית המשפט, אם יפסק. בהתאם לכך נקבע כי ההסכם מורה כי המערער יהיה זכאי לסך של 15% מסכום הזכייה בלבד. דחיית הטענה נומקה בכך שלאור עדויות עדי התביעה, הסותרות את גרסת המערער, ומשלא הציג המערער הסכם חתום על-ידי לקוחותיו או כל מסמך אחר התומך בטענתו, יש לדחות את הסברו. בית הדין לא שוכנע מטיוטת ההסכם הגנרי הבלתי חתום שהציג המערער בפניו, כמו גם מדבריה של עדת ההגנה שהביא בכדי לתמוך בגרסתו. בנוסף, נתן בית הדין משקל להלכה הנוהגת, הקובעת כי הסכום שפוסק בית המשפט כשכר טרחה והוצאות שייך לתובעים עצמם, ולא לעורך הדין המייצג, וכך גם צוין במפורש בפסק הדין שניתן לטובת לקוחותיו של המערער. לאור זאת, הרשיע בית הדין את המערער גם בעבירה זו. בגזר הדין, קבע בית הדין כי יש להפעיל תקופת השעיה על-תנאי שנגזרה בתיק קודם, וזאת מכוח חובה שבדין לעשות כן על פי לשון החוק. טענת המערער כי לבית הדין מסורה הסמכות להחליט האם להפעיל תקופת תנאי או אם לאו נדחתה. בהתאם לכך נגזרו על המערער 9 חודשי השעיה בפועל, וזאת בחופף לעונש השעיה בכל תיק אחר. 4. בית הדין המשמעתי הארצי (להלן: בית הדין הארצי) דחה את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין, והן על גזר הדין, וקבע כי אין מקום להתערב בממצאי בית הדין קמא. כמו כן, פירט בית הדין הארצי בעניין סמכות הארכת התנאי, באמרו שלשון סעיף 68ב(א) לחוק ברורה, בעוד שאין בחוק הוראה ספציפית כלשהי המעניקה לבית הדין סמכות להאריך את תקופת התנאי. ערכאת הערעור הוסיפה וציינה כי גם אם היה בית הדין מקבל את פרשנות המערער המעניקה סמכות הארכת תנאי מכוח היקש מסעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אין בכך כדי לסייע למערער. זאת כיוון שחוק העונשין מאפשר הארכת תנאי רק מקום בו לא נפסק עונש השעיה בגין ההרשעה נשוא גזר הדין, בעוד שבמקרה שבפנינו גזר בית הדין על המערער עונש השעיה בפועל בנוסף לעונש המותנה שהופעל. טענות הצדדים א. טענות המערער 5. המערער מפנה את עיקר טענותיו בערעור נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין והמסקנות שהסיק מהן. ראשית מעלה המערער את הטענה כי בתי הדין דלמטה התעלמו מראיות מזכות, כגון עדותה של אשת הקשר פרח נלקין, אשר לטענתו הינה עדה אובייקטיבית ונעדרת אינטרסים. כמו כן, טוען הוא שלא ניתן משקל מספיק לסתירות שהתגלו, לשיטתו, בעדויות התביעה, וכן לעובדה כי כלל לקוחותיו של המערער במסגרת אותה עסקה, למעט המתלונן, בחרו שלא להתלונן נגדו, וטענתו היא ששתיקתם כמוה כהתנגדות לגרסת המתלונן. לבסוף, טוען המערער כי בעת הדיון בפני בית הדין הארצי, לא היו מונחים בפני בית הדין סיכומיו של המערער, דבר שלשיטתו מסביר מדוע התעלם בית הדין בהחלטתו מרבות מטענותיו. 6. בנוסף, פרש בפנינו המערער טענות הנוגעות לעונש שנגזר לחובתו. טענתו המרכזית הינה כי שגו הערכאות דלמטה בקובען כי הינן נעדרות סמכות להאריך את תקופת התנאי שנגזרה על המערער בתיק קודם. המערער מנמק טענתו זו במספר טיעונים. ראשית, לטענתו, אין להסיק כי העדר סמכות מפורשת בחוק מהווה הסדר שלילי השולל סמכות הארכת התנאי מבית הדין המשמעתי, אלא יש לקבוע שמדובר בלקונה בחוק. שנית, טוען הוא כי מדובר באפליה, כיוון שאדם שעבר עבירה בחוק העונשין ולצידה עונש מאסר זוכה להגנת סעיף 56 לחוק העונשין, בעוד הוא כעורך דין אינו זוכה להגנה דומה בגין עבירות שחומרתן פחותה. שלישית, מפנה המערער לדינים משמעתיים מקבילים, כגון הדין המשמעתי של משטרת ישראל וזה של שירות בתי הסוהר, בהם קיימת סמכות לבתי הדין להאריך תקופת תנאי כשמדובר בעונשי מחבוש מותנים. לבסוף, טוען המערער לפגיעה בזכותו לחופש העיסוק. בגזר דינו הורה בית הדין המחוזי על תחולה חופפת של עונש ההשעיה לכל עונש השעיה נוסף שניתן בתיק קודם. בעת מתן גזר הדין בתיק זה הייתה תלויה ועומדת נגד המערער הרשעה בלתי חלוטה בתיק קודם, בגינה נגזר עליו עונש בן 9 חדשי השעיה בפועל גם כן. הענישה באותו תיק הומרה במסגרת ערעור בעונש השעיה מותנה, וכתוצאה מכך נותר עונש ההשעיה בתיק נשוא הערעור שבפנינו לעמוד לבדו. טוען המערער כי מדובר בהחמרה בלתי סבירה בעונשו. לגרסתו, הדבר נוגד את כוונתו של בית הדין קמא, אשר מטרתו הייתה להביא למצב שגזר הדין בתיק שבפנינו יחפוף באופן מלא לעונשים קודמים, ולא יהווה מעמסה נוספת על המערער. כמו כן, מעלה המערער טענות נוספות הנוגעות לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, התעלמות גזר הדין מטיעונים לקולת העונש אותם העלה בא כוח המערער מול בתי הדין, כמו גם מעדי אופי שהציג, ומנסיבותיו האישיות של המערער. ב. טענות המשיבה 7. מנגד, טוענת המשיבה שהרשעתו של המערער הינה ראויה, ומבוססת על בחינה וסקירה של חומר הראיות, ודחיית טענות המערער לאורן. המשיבה מוסיפה כי הכרעת דינו של בית הדין המחוזי מבוססת על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, אשר אין מקום להתערב בהן במסגרת ערכאת ערעור, בעוד החריגים להתערבות המוגדרים על-ידי הפסיקה אינם חלים במקרה זה. מהפן הראייתי, טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענתו כי עדת ההגנה הגב' נלקין הינה עדה אובייקטיבית בעוד זו נקלעה לסכסוך עם יתר בעלי הקוטג'ים, אשר אף הביא אותה להעתקת מקום מגוריה. 8. לעניין גזר הדין, טוענת המשיבה כי מדובר בענישה ראויה ואף מקלה, אשר אין מקום שבית משפט זה יתערב בה. לעניין סמכות בית הדין להאריך תקופת תנאי, טוענת המשיבה כי היעדר סמכות מפורשת לכך על פי סעיף 68ב לחוק, יוצר הסדר שלילי ולא לקונה חקיקתית. לחילופין, טוענת המשיבה כי גם אם יקבע כי קיימת סמכות להארכת תקופת תנאי מתוך היסק מסעיף 56 לחוק העונשין, הרי שאין מקום להפעילה במקרה זה, בהתאם להנמקת בית הדין הארצי. דיון אדון תחילה בערעור על הכרעת הדין, ובהמשך בערעור על גזר הדין. ערעור על הכרעת הדין 9. טענות המערער בעניין הרשעתו קוראות תיגר על הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות אותם קבע בית הדין קמא, ואשר אושרו על-ידי בית הדין הארצי בערעור. מסכימה אני עם עמדתו של בית הדין הארצי, כמו גם עם עמדת המשיבה, הגורסות כי לא מתקיימים חריגים במקרה זה המצדיקים סטייה מהכלל המקובל, במסגרתו לא תתערב ערכאת ערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה התרשמות ישירה מחומר הראיות בתיק (על"ע 8719/06 מילשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (טרם פורסם, 13.01.09)). 10. במאמר מוסגר יאמר כי שגה המערער בטענתו כי התעלמו הערכאות דלמטה מעדותה של עדת ההגנה הגב' נלקין, בעוד שבפסקי הדין של שתי הערכאות מופיע אזכור המתייחס לעדות זו. ככל הנראה, ממצאי המהימנות גרמו לכך שניתן לעדות זו משקל ראייתי פחות שאינו עולה כדי יצירת ספק סביר בלב בית הדין. על אף טענתו של המערער כי בית הדין הארצי התעלם מטענות רבות אותן העלה בסיכומיו כיוון שסיכומים אלו לא היו מונחים בפני בית הדין בעת הדיון, קריאת ההחלטה מגלה כי נערכה בחינה של כלל הטענות אותן מעלה המערער בפנינו, כגון משקל עדותה של עדת ההגנה נלקין, ומהות שתיקתם של יתר הלקוחות המעורבים. המערער לא נקב בטענות ספציפיות כלשהן אשר אליהן נמנע בית הדין מלהתייחס, ולאור זאת דין הטענה להידחות. גם אם הייתה נכונה טענת המערער מבחינה עובדתית, ולא התייחס בית המשפט דלמטה לחלק מטענותיו, הרי שההלכה המקובלת בפסיקה היא שלשופט שיקול דעת לאילו טענות ראוי שיתייחס בהחלטתו ולאילו לאו (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679, 681 (1988)). כמו כן, אין בכוחו של המערער להסתמך על שתיקתם של יתר לקוחותיו במסגרת אותו תיק נשוא התלונה כתימוכין לטענותיו, בעוד לו עצמו עמדה האפשרות לזמנם כעדי הגנה מטעמו, אך הוא נמנע מלעשות כן מטעמים השמורים עימו. 11. בחינה מעמיקה של הכרעת הדין פרי עטה של הערכאה הדיונית מובילה למסקנה כי בדין יסוד הרשעתו של המערער. ההרשעה נתמכה בחומר ראייתי מגוון שכלל את עדות המתלונן שאומתה במסמכים, בתכתובות ובעדויותיהם של עדי תביעה נוספים שהינם בין לקוחותיו של המערער במסגרת אותה תובענה. חיזוק לראיות התביעה מספקת גם גרסתו של המערער עצמו, במסגרתה לא צלח לספק הסברים הגיוניים לחלק ממעשיו, וכן הימנעותו מהמצאת מסמכים חיוניים אשר היו יכולים לשפוך אור על המקרה, חרף דרישת בית הדין להמציאם. לפיכך, ומשלא הועלו כל טענות משפטיות מצד המערער העשויות להצדיק בחינה מחדש של הכרעת הדין, ולאחר שעניינו נבחן ביסודיות על-ידי שתי ערכאות שונות, עמדתי היא כי יש להותיר את הכרעת הדין על כנה. ערעור על גזר הדין כידוע, לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להשית, ובית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם (על"ע 3/72 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' פלוני פ"ד כו(2), 150 (1972); על"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג (לא פורסם, 26.10.99). שמענו טיעוני הצדדים, עיינו בהחלטות הערכאות דלמטה והחומר הנלווה ולפיהם סבורה אני, מן הנימוקים המפורטים מטה, כי דין הערעור על גזר הדין להידחות גם הוא, להלן נימוקי: 12. אין בידי לקבל את טענת המערער הנוגעת לסמכות בית הדין המשמעתי להאריך תקופת תנאי שנגזרה בתיק קודם. מסכימה אני עם עמדת המשיבה כי אין מדובר בלקונה חקיקתית, אלא בהסדר שלילי שמטרתו לשלול סמכות הארכת תקופת התנאי מידי בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. מסקנה זו מבוססת על מספר רבדים הנערמים זה על גבי זה. אופן זיהויו של הסדר שלילי בדין הוסבר על-ידי הנשיא (בדימ') ברק בעל"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 398 (1993): "שתיקת החוק מדברת בכמה לשונות. לעתים השתיקה מהווה חסר (לאקונה); לעתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעתים השתיקה מהווה "הסדר שלילי". דבר זה יקרה מקום שתכלית החקיקה הינה לשלול הסדר משפטי מסויים. "הסדר שלילי" קיים, אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא "שתיקה מדעת" (השופט זוסמן בע"א 108/59 פריצקר נ. "ניב" בע"מ בפירוק, פ"ד יד 1549 ,1545). שתיקה היא "מדעת" מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי". לאורו של כלל זה יש לנתח אף את המקרה שבפנינו בכדי לקבוע משמעה של שתיקת החוק בעניין סמכות בית הדין להארכת תקופת התנאי בעונשי השעיה. 13. ראשיתה של בחינת מהות ההסדר הינה כמובן בניסוח הוראת החוק. המחוקק בחר בניסוח הבא לסעיף 68ב לחוק: 68ב. (א) מי שנדון להשעיה על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת יצווה בית הדין המשמעתי על הפעלת ההשעיה על תנאי. ניסוח זה מדבר בעד עצמו, ומטיל חובה על בית הדין לצוות על הפעלת עונש מותנה במקרה של הרשעה חוזרת, באופן השולל את סמכות הארכת התנאי. אינדיקציה לכוונה זו של המחוקק בעניינינו ניתן לזהות גם בדברי ההסבר לסעיף 68ב, המורים כי ההוראות לעניין הפעלתו של עונש ההשעיה על תנאי, "מבוססות בעיקרן (הדגשה שלי) על הוראות חוק העונשין בעניין מאסר על תנאי (סעיפים 52-59)". משמעות הדבר היא שהמחוקק בעת החקיקה בחן את מכלול ההוראות הרלוונטיות, וביצע מלאכת התאמה מודעת של אותן הוראות לסיטואציה הספציפית העוסקת בעונש ההשעיה המשמעתי. 14. מבט מקיף על הוראות החוק השונות המעניקות לערכאה השיפוטית סמכות להארכת תקופת תנאי, כגון סעיף 56 לחוק העונשין, סעיף 65 לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006, וסעיף 110ס לפקודת בתי הסוהר, אף מגלה כי המחוקק בחר להעניק סמכות זו באמצעות הוראות מפורשות בסעיפי חוק ייחודיים המעגנים סוגיה זו. לא זו אף זו, ניסוחם של הסעיפים הרלוונטיים הינו כחריג לכלל, הדורש הנמקה מיוחדת "מטעמים שירשמו". דוגמא לכך ניתן למצוא בניסוחו של סעיף 56 לחוק העונשין, אליו מפנה בא כוח המערער: "(א) בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי או חידושה...". כלומר, אין מדובר בסמכות מובנת מאליה, אלא בחריג שהשימוש בו יעשה במשורה, במקרים המתאימים לכך, אשר נבחרו בקפידה. דפוס חקיקתי עקבי זה, החוזר על עצמו בדיני הענישה השונים, הן בתחום הפלילי והן בתחום המשמעתי, מרמז באופן ברור על כוונה מודעת של המחוקק ליצור הסדר שלילי בהעדר הסמכה סטטוטורית מפורשת להארכת תקופת תנאי. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.3.2005): "הכלל שנקבע בסעיף 56 לחוק העונשין, הוא כי ביצוע עבירת התנאי מפעיל את המאסר המותנה, ויהא זה במקרים חריגים בלבד, ורק מטעמים שירשמו, שבית המשפט יהיה רשאי להורות על הארכת תקופת התנאי, אם שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהא זה צודק להפעילו. אמנם, ככל שהפעלת התנאי היא אוטומטית, כך גדל כוחו המרתיע של המאסר המותנה (א' אנקר מאסר על תנאי (תשמ"א), 47), אולם חרף זאת ניתן שיקול הדעת לבית המשפט שלא להפעילו, כדי לאפשר לו, מקום שהצדק מחייב זאת, להעניק לנאשם הזדמנות נוספת ואחרונה לחזור לדרך הישר, וגם בחריג זה גלום עיקרון ההרתעה". 15. מסקנה דומה עולה גם מבחינה של תכלית הוראות החוק. מכנה משותף בו ניתן להבחין בכל דברי החקיקה לעיל הינו כי הסמכות ניתנת כשמדובר בעונשי מאסר או מחבוש בלבד, אשר שוללים את חירותו הפיזית של הפרט. אין בנמצא הוראות דומות הנוגעות לעונשים בעלי אופי ממוני כגון קנסות. על אף שבית משפט זה טרם נזקק לסוגיית סמכות הארכת תקופת תנאי בעונשים ממוניים, כגון עונש ההתחייבות לאי ביצוע עבירה, שהינו דה פקטו קנס מותנה, אציין שהגישה המקובלת בבתי המשפט דלמטה הינה כי אין בידיהם סמכות זו, בהנמקה שהעדר הוראת חוק מסמיכה מהווה הסדר שלילי ראו למשל ע"פ (ת"א) 70683/06 מדינת ישראל נ' מרקין (טרם פורסם, 7.3.2007), שם נאמר כי: "נקבע כי בהעדר הסדר בחוק העונשין להארכת התחייבות, בדומה לסעיף 56 לחוק העונשין, אין מקום להארכת תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת ישראל נ' פלוני (ט.פ.), שם צויין כי חזקה על המחוקק כי אם היה רוצה לקבוע הסדר של הארכת התחייבות, היה עושה כן מפורשות." על אף שהלכותיהם של בתי המשפט המחוזיים אינן כובלות ידיו של בית משפט זה, רואה אני עין בעין עם תפישה זו המעריכה נכונה את כוונתו של המחוקק, הבאה לידי ביטוי בניסוח ההוראות ואופן עיגונן, כמוסבר לעיל. 16. המערער קורא להיקש ישיר בין ההסדרים החלים על עונשי המאסר והמחבוש, לאלו החלים על עונש ההשעיה. אין בידי לקבל מהלך השוואתי זה. דיני הענישה בישראל מורכבים ממדרג עונשי. בתחתית המדרג ניתן למצוא את העונשים הממוניים, דוגמת קנסות ועונש ההתחייבות להימנע מביצוע עבירה, המטילים מעמסה כלכלית על הנענש. עונש ההשעיה מהווה מדרג ביניים, בעודו בעל מאפיינים ממוניים מסוימים, כיוון שמונע באופן נקודתי את פרנסת הנענש ממשלח יד ספציפי, ובכך פוגע בכלכלתו, אך עם זאת, טומן בחובו גם פגיעה בחופש העיסוק של הנענש שתכליתה מניעת הפרה נוספת של העקרונות האתיים של המקצוע והגנה על נפגעים פוטנציאליים. לבסוף, בראשו של המדרג נמצא את עונשי הכליאה כגון מחבוש ומאסר, שהינם החמורים ביותר מבין העונשים אותם משית הדין הישראלי, כיוון שמהווים הם פגיעה עמוקה בחירות הפיזית של הנענש, באופן המשפיע על כל היבטי חייו לאורך תקופת הכליאה, ואף לאחריה. היכולת לבצע היקש בין ההסדרים הנוגעים לשלבי המדרג השונים המתוארים לעיל אינה מובנת מאליה, ותלויה בבחינה מעמיקה של תכלית ההסדר המדובר. הארכת תקופת תנאי מהווה הגמשה חריגה של הכלל המורה על הפעלת מאסר על-תנאי בעת הרשעה בעבירה נוספת, וזאת לשם יצירת הרתעה משמעותית ומניעת עבריינות רצידיביסטית. הפגיעה העמוקה והמקיפה המוסבת על-ידי עונשי הכליאה היא המצדיקה הגמשת הכללים בנסיבות חריגות הדורשות זאת, כגון מקרים בהם הפעלת מאסר על תנאי תסכל תהליך שיקום או גמילה אפקטיבי. אין להמעיט בערכו של עונש ההשעיה, החמור מעונשי הקנסות, ופוגע בנענש באופן בלתי מבוטל. עם זאת, ההצדקה להגמשה זו הולכת ופוחתת כשמדובר בעונשים שאינם מהמדרג הגבוה ביותר, כגון עונש ההשעיה, באשר הוא מהווה פגיעה ממוקדת ובעלת השלכות מצומצמות יותר משאינו מונע מאדם את חירותו וכלכלתו באופן גורף. שוני מהותי זה מונע השלכה אינטואיטיבית, כמו זו שמציע בא כוח המערער, בין הוראות החוק הנוגעות לעונשי מאסר, לבין עונש ההשעיה. לעומת זאת ההנחה כי מדובר בהסדר שלילי מתיישבת עם תכליתו של ההסדר, ועם ההבחנות בין שני סוגי ההסדרים. 17. לבסוף יאמר, כי השיקולים לעיל הינם כבדי משקל במיוחד כאשר מדובר במערער שהינו עורך דין. אין ספור אזכורים ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה על החובה המיוחדת המוטלת על העוסקים במקצוע עריכת הדין, וחשיבותו של טוהר המקצוע (על"ע 1747/91 ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין נ' שמואל, פ"ד מו(4) 397, 404 (1992); על"ע 8719/06 מילשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (טרם פורסם, 13.01.09)). במסגרת זו, תכלית החוק אינה מתיישבת עם הפעולה הפרשנית לה קורא המערער, אשר תגרום להגמשת ההוראות העונשיות באופן המקל עם מפרים רצידיביסטים של דיני המשמעת. הדבר עשוי לפגוע בכבוד המקצוע, לערער את אמון הציבור במקצוע ובמערכת המשפט בכלל, ולהעמיד בסיכון את הלקוחות תמימים הנדרשים לסיוע משפטי. כך נאמר, לדוגמא, בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד לט(1) 75, 83 (1985)): "אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על-כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר". ובעל"ע 1/88 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד מב(4) 477, 479 (1989): "אמון מלא בין עורך-דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך-דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך-דין שנתפס בקלקלתו. מאידך גיסא, עונש קל מדי מחטיא את מטרתו, ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכוח אלא אף משמש להם גורם מעודד". 18. מודעת אני לעובדה כי הפרשנות אותה אימצתי בדבריי לעיל לכאורה מרעה עם המערער. עם זאת, פרשנות זו מתחייבת מלשונן של הוראות החוק ומתכליתן, כמפורט. כידוע, מקובלת העמדה כי הכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, המורה להעדיף פרשנות המקלה עם הנאשם יוחל "רק בתום התהליך הפרשני של החוק, לאחר שנבחנו הן לשונו והן תכליתו, ורק לאחר שמוצו כל האמצעים הפרשניים המאפשרים עמידה על תכליתו האמיתית. רק אם בסוף תהליך זה יעמדו שני פירושים שווי מעמד להוראת חוק פלילית, כי אז יש להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם" (דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, 2.3.2009); דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 557 (2004) (להלן: עניין אסד)). אנו נדרשים אפוא לכלל ההכרעה שעליו מצווה הסעיף – העדפתו של פירוש המקל עם הנאשם – רק כאשר הסעיף ניתן "לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו" (עניין אסד, פסעיף 8 לחוות דעתו של הנשיא ברק (כתוארו אז)). במקרה שבפנינו, הן הבחינה הלשונית, הן הבחינה התכליתית של הוראת החוק מניבות פרשנות סבירה אחת, ועל כן אינני נדרשת להיזקק להחלת סעיף 34כא לחוק העונשין על עניין זה. 19. על אף שעמדתי, כאמור, היא כי אין בידי בתי הדין המשמעתיים סמכות להאריך תקופת תנאי בעונשי השעיה, מסכימה אני עם עמדתו של בית הדין הארצי כי גם אם הייתי מקבלת את טענת המערער כי קיימת סמכות זו, לא הייתה אפשרות להפעילה בעניינו של המערער. בכל הוראות החוק הנוגעות להארכת תנאי נקבע מפורשות כי סמכות ההארכה תופעל רק אם בתיק הנוכחי לא נגזר עונש מאסר או מחבוש (בהתאם לעניין), עמדה זו גם מעוגנת היטב בפסיקת בית משפט זה (ע"פ 6599/07 אשואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.2007); רע"פ 97/89 קזס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 402 (1989)). כיוון שבתיק נשוא ערעור זה הושת על המערער עונש השעיה בפועל, ההיסק מסעיף 56 לחוק העונשין ודומיו לא יביא מזור למערער. יתר על כן, המגמה הקיימת בפסיקה מחמירה עד כדי כך, שגם אם היה מחליט בית הדין בענייננו לגזור על המערער עונש השעיה על-תנאי בלבד, לא היה מנוס אלא להפעיל את העונש המותנה העומד לחובתו בתיק קודם. זאת ניתן ללמוד בברור מדבריה של השופטת בן פורת בע"פ 130/80 מדינת ישראל נ' קורדובה, פ"ד לה(2) 225 (1981): "ברור שהשופט המלומד נתפס לטעות משפטית, כאשר האריך את תקופת המאסר-על-תנאי (כמתואר לעיל), חרף העובדה, שעל העבירות, בהן הרשיע את המשיב, הטיל עליו לא רק קנסות אלא גם מאסר-על-תנאי, שהוא בגדר "מאסר" במובן סעיף 56(א) לחוק העונשין. ראה ההלכה הפסוקה". 20. גם טענתו של המערער בעניין השפעת ביטול עונש ההשעיה בפועל בתיק קודם על הענישה בתיק זה, דינה להדחות. כפי שציין בא כוח המערער עצמו בעיקרי טיעוניו במסגרת ערעור זה, תוצאות הערעור בתיק הנוסף, בו בוטל עונש ההשעיה, התקבלו עוד טרם הכרעת בית הדין הארצי בתיק זה, וכאמור, הדבר היה ידוע לדייני ההרכב. לאור זאת, אין סיבה לסבור כי הדבר לא נלקח בחשבון על ידם בהחלטתם. עוד יאמר, כי אין משמעותה של ההחלטה לאפשר לנאשם לרצות עונשו בחופף לעונש נוסף, כהחלטה לביטול העונש. עונש חופף הינו עונש לכל דבר ועניין, שמשקלו ומהותו זהים לעונש שירוצה במצטבר. כמו כן, בית הדין המחוזי לא התייחס בהחלטתו באופן ספציפי לענישה בתיק זה או אחר אשר לו יחפוף עונש ההשעיה נשוא ערעור זה, אלא הסתפק באמירה כללית בלבד, אשר אינה מאפשרת קישור ישיר בין עונש ההשעיה שבוטל לעונש בתיק זה, כפי שמנסה המערער לטעון. 21. באשר לענישה שנגזרה בתיק זה, אל לו למערער להיתלות בחלוף הזמן כטיעון לקולת עונשו. תיקי בתי הדין, ואף תיק בית המשפט שבפנינו, רצופים בבקשות דחייה ועיכובים מטעם המערער עצמו אשר תרם רבות לעובדה שחלפו כ-10 שנים ממועד ביצוע העבירות ועד מתן פסק דין זה. טעם לפגם עולה מהעלאת טענה מסוג זה בנסיבות הנתונות, ואין זה ראוי כי בית משפט זה יספק גמול ותמריץ להתנהגות שכזו. 22. כפי שכבר צוין, ידוע הוא כי בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי הדין, ועל כן מוענק לאלו שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להטיל. בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה. התערבות בהחלטותיהם של בתי הדין תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה (ראו על"ע 3092/05 לשכת עורכי הדין בישראל הוועד המרכזי נ' אגברייה (לא פורסם, 4.4.2006)). במקרה דנן, נראה כי העונש שהושת על המערער הינו במסגרת מתחם הענישה הראוי, ואף מקל הוא, כיוון שחס בית הדין על המערער והחיל את עונש התנאי שהופעל בחופף לענישה בתיק זה. לעניין זה, ראוי לציין את מידת החומרה המיוחסת לעבירות אותן עבר המערער, שבראשן עבירת משלח היד בכספי פיקדון, לגביה נכתב בעל"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים, פסקה ט' (טרם פורסם, 8.7.2007): "העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות (ראו על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' שוגרמן [פורסם בנבו]; על"ע 6363/00 פינקל נ' הועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (לא פורסם). זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפיקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה". 23. לאור כל זאת, דין הערעור להידחות. המערער ישלים את ריצוי עונש ההשעיה שהוטל עליו בקיזוז תקופת ההשעיה שכבר רוצתה. תקופת ההשעיה תחל ביום 1.9.2009. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ב באב תשס"ט (12.8.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06029720_B09.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il