חברת רהיטי פורת בע"מ נ. ראובן מסיקה

החלטה בתיק ע"א 2962/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2962/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערערות: 1. חברת רהיטי פורת בע"מ 2. עטרה פורת נ ג ד המשיב: ראובן מסיקה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 04.03.2013 בתיק הפ 006693-10-11 בשם המערערות: עו"ד אלי מור (מלול) בשם המשיב: עו"ד יצחק קריטנשטיין; עו"ד נעם אשל פסק דין השופט נ' הנדל: מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד סגן הנשיא א' יעקב), שניתן בה"פ 6693-10-11 (להלן: פסק הדין), בגדרו התקבלה תביעת המשיב לאכיפת הסכם בינו לבין המערערות – אכיפה שהשלכתה העיקרית היא הקצאת מחצית ממניות המערערת 1 למשיב. רקע והליכים 1. ביסוד הסכסוך שנתגלע בין הצדדים עומד הסכם שנכרת ביניהם ביום 12.4.2007 (להלן: ההסכם). ההסכם נועד להעלות על הכתב את התחייבויות והתקשרויות הצדדים בעל פה שקדמו לו. המשיב התחייב, על פי תנאי ההסכם, לפעול להסדרת חובות המערערות בגין חשבונות ארנונה ומים עבור נכסים שהיו בבעלותן, שסכומם הצטבר לכדי סך של כ-4.5 מיליון ש"ח. בתמורה, התחייבה המערערת 2 (להלן: עטרה), בעלת המניות במערערת 1 (להלן: החברה), להגדיל את הון המניות בחברה ולהקצות מניות למשיב כך שיחזיק ב-50% מהזכויות בה. המשיב אכן הפחית בצורה ניכרת את חוב הארנונה לכדי 260,000 ש"ח ושילם סכום זה במלואו, ואף הסדיר את חוב המערערות כלפי חברת המים. מנגד, לא הוקצו למשיב מחצית ממניות החברה, והמשיב הגיש נגד המערערות – על דרך של המרצת פתיחה – תביעה לאכיפתו. 2. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי ההסכם נחתם 4.5 שנים לפני הגשת התביעה על ידי המשיב. במהלך כל אותן שנים, המערערות לא העלו אף אחת מהטענות הרבות שהעלו במענה לתביעה, בדבר העדר תוקפו של ההסכם או בטלותו מחמת פגמים שונים שנפלו בו ובהליך כריתתו. עוד הדגיש בית משפט קמא כי המערערות מעולם לא הודיעו על ביטול ההסכם, ואף לא הגישו תביעה שכנגד או דרשו סעד כלשהו מהמשיב. זאת חרף טענותיהן שלפיהן המשיב הוא שהפר את ההסכם וגבה את כספיהן במרמה ובאמצעות מסמכים פיקטיביים. בנוסף, נקבע כי המשיב קיים את חלקו בהסכם בהסדרת החובות, וכי לא היה עליו לקיים את התחייבותו בהסכם להקצות הלוואת בעלים לחברה, כל עוד לא קיימו המערערות את חלקן להקצות לו ממניותיה. התביעה התקבלה, אפוא, במלואה. בהתאם, הורה בית המשפט המחוזי כי עטרה תפעל להחייאת החברה, תגדיל את הון המניות בה ותקצה למשיב מניות כך שיהפכו לבעלי מניות ושותפים שווים בה. המערערות חויבו בהוצאות בסכום של 75,000 ש"ח. מכאן הערעור שבפנינו. יצוין כי לצד הערעור הגישו המערערות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שנדחתה בהחלטת בית משפט זה (השופטת ד' ברק-ארז) בהחלטה מיום 16.5.2013. הטענות בערעור 3. בפי המערערות שורת טענות כנגד פסק הדין. את עיקרן ניתן לסווג לשלוש קבוצות מרכזיות: האחת – ההסכם נעדר תוקף משפטי; השנייה – ההסכם הופר על ידי המשיב, שאף גזל את כספי המערערות במרמה; והשלישית – ההסכם בוטל. המערערות טוענות גם כי סעד החייאת החברה – שרישומה בפנקס רשם החברות בוטל כבר בשנת 1999 – לא התבקש על ידי המשיב ואף לא נכלל בהסכם כהתחייבות שלהן כלפיו. כן נטען כנגד גובה ההוצאות. מנגד, המשיב סומך את ידיו על פסק הדין. לגישתו, חלק מטענות המערערות הועלו לראשונה בערעור ואין לקבלן, בעוד שחלקן האחר נדחה על ידי בית משפט קמא בהתבסס על קביעותיו העובדתיות, שאין מקום להתערב בהן. כך במיוחד באשר להעדר הודעת ביטול. לעניין החייאת החברה טען המשיב כי עתר לסעד זה בהליך קמא ללא התנגדות המערערות, והן אף טענו בשעתו כי ההתחייבות להחייאת החברה כלולה בהסכם אך מוטלת על המשיב דווקא והוא זה שהפר אותה. דיון והכרעה 4. נפתח במושכלות יסוד. כלל מושרש הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשאלות עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן. הטעם בדבר הוא שבשאלות אלה – של עובדה ומהימנות – נתונים היתרון והבכורה לערכאה המבררת, שהתרשמה במישרין ממהימנות העדים וממסכת הראיות המלאה שנפרשה בפניה (ראו, למשל, ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) (להלן: עניין רגב); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2.9.2010); ע"א 11172/05 אלון נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (2009) (להלן: עניין אלון)). המקרה דנא חוסה תחת כנפי הכלל ולא תחת כנפי החריגים לו. לא מצאתי כי טענות המערערות מבססות עילה המצדיקה התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו. כפי שיבואר, פסק הדין נשען בעיקר על קביעות מעין אלו, המעוגנות בחומר הראיות ועומדות במבחן ההיגיון והסבירות. על רקע דברים אלה, אפנה לבחינת טענותיהן המרכזיות של המערערות לגופן. תוקף ההסכם 5. סוג הטענות הראשון של המערערות נוגע, כאמור, לשאלת תוקפו המחייב של ההסכם, ועניינו בפגמים שנפלו – לטענת המערערות – בהסכם ובהליך כריתתו. המערערות טוענות כי החברה – שהייתה צד להסכם – נעדרת כשרות משפטית לאחר שרישומה נמחק מפנקס רשם החברות עוד בשנת 1999, כך שלא ייתכן שתהא מחויבת על פיו. עוד נטען כי ההסכם נעדר גמירות דעת ומסוימות, והצדדים אף הסכימו על חתימת הסכם שותפות מפורט בהמשך. ואולם, עיון בכתבי טענותיהן של המערערות בהליך קמא מעלה כי טענות אלה לא נטענו על ידן כלל, ולעיתים אף נטען היפוכן. על דרך הכלל, בעל דין אינו רשאי להעלות טענות חדשות בערעורו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 1071 (מהדורה 11, 2013)). כפי שכבר נפסק, כלל זה מופנה בעיקרו כלפי טענות עובדתיות – או טענות המשלבות עובדה ומשפט – וכן כלפי טענות משפטיות שיש בהן משום שינוי מהותי של חזית הטיעון. הסיבה לכך היא כי אין אפשרות לבררן כהלכה, בלא תשתית ראייתית אותה ניתן להניח בערכאה המבררת בלבד (ראו, למשל, עניין אלון בפסקה 30 לפסק הדין, והאסמכתאות שם), ואף יש פגיעה ביכולת הצד השני להתמודד עם טענות שלא הועלו בשלב הראוי. סדר דין אינו עניין של סדר גרידא, אלא דרך לשמור על זכויות הצדדים. הפגם האמור דבק בטענות המערערות בפנינו. לא זו בלבד שלא הועלו בפני בית משפט קמא, בלא שניתן טעם או הסבר לדבר, אלא שהן אף סותרות את הטענות שכן הועלו בפניו – ולכן יש לדחותן גם לגופו של עניין. כך, למשל, בפני בית המשפט המחוזי טענו המערערות דווקא כי אין בעובדה שהחברה נמחקה מהרישום כדי לאיין את התחייבות המשיב להזרים כספים למערערות (סעיף 70 לתשובה להמרצת הפתיחה). ההיגיון אף עשוי לתמוך במסקנה כי אם החברה כשירה בעיני המערערות ליהנות מזכויות על פי ההסכם, אזי היא אף כשירה להתחייב על פיו. כך או כך, נראה כי החברה היא בעיקר מושא ההתחייבות כלפי המשיב, דהיינו עטרה היא זו שהתחייבה להנפיק ולהקצות לו מניות בה (וראו סעיף 3 להסכם). גם טענת המערערות בדבר העדר גמירות דעת ומסוימות מספקת אינה מתיישבת עם טענותיהן כפי שעלו בכתב התשובה להמרצת הפתיחה (השוו, למשל, סעיף 22.1.8 לכתב התשובה וסעיף 32 לסיכומיהן כאן). 6. בפי המערערות טענות נוספות בדבר פגמים שנפלו בכריתת ההסכם – ובמסמכים נוספים שנחתמו יחד עימו – ובפרט מצג שווא והטעיה. לדבריהן, הן הוטעו על ידי המשיב לסבור כי ניתן להגיע עם עיריית נתניה להסדר פירעון חובותיהן כלפיה כנגד תשלום של 230,000 דולר, בעוד שהמשיב הסתיר מהן כי כבר שילם 260,000 ש"ח בגין מלוא החובות חודשיים לפני חתימת ההסכם. עוד נטען כי ההסכם הוא פיקטיבי ואינו מהווה את ההתקשרות האמיתית והמלאה בין הצדדים, שכן לצידו נחתמו מסמכים נוספים המהווים כולם מקשה אחת וכך יש לפרשם. אחד ממסמכים אלה הוא הסכם להלוואה – פיקטיבית אף היא, לטענתן – בסך של 230,000 דולר (להלן: ההלוואה), אותו הסכום שהוצג בפני המערערות כסכום הדרוש להסדר מול העירייה. גם טענות אלה לא ניתן לקבל. זאת, בראש ובראשונה, לנוכח קביעה עובדתית בפסק הדין שלפיה "המשיבות (המערערות) לא הוכיחו כל עובדה שניתן ללמוד ממנה על פגם בכריתת החוזה". מעבר לכך, בפני בית משפט קמא נשמעו עדויות מפי עורכי הדין שערכו את ההסכם, שלפיהן עטרה חתמה עליו בלא כל מחאה או טענה. כפי שציינתי, מקרה זה אינו מצדיק חריגה מהכלל בדבר אי התערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, מה גם שעל פני הדברים, קביעותיו אף נכונות לגופן. ואכן, הדברים עולים בבירור מחומר הראיות שהונח בפנינו. כך, מסמך "קבלת התפקיד", כלשון המערערות (סעיף 38 לסיכומיהן), מיום 12.4.2007 (יום חתימת ההסכם) ופרוטוקול הדיון (עמ' 7 ש' 30) – מוצגים ו' ו-טז' למוצגי המערערות, בהתאמה – מגלים כי המערערות ידעו במעמד חתימת ההסכם כי חובות הארנונה כבר הוסדרו. מחומר הראיות עולה גם כי אין עסקינן בהלוואה פיקטיבית, כי אם בהלוואה שניתנה ונפרעה ברובה. כך, למשל, בסעיף 5 למכתב מאת עורכת-דינה של עטרה מיום 5.1.2011 (עמ' 55 למוצגי המשיב) צוין, כי ההלוואה "שולמה במלואה ויש לנו מסמכים מאשרים"; ובהמשך הסעיף – "יש סכום שאין אנו מכחישים אותו, שמגיע למרשך, והוא קצת יותר מ-61 אלף ש"ח בלבד". גם ממכתבה של עורכת-דינה של עטרה מיום 21.1.2011 (עמ' 60 למוצגי המשיב) עולה כי הלוואה ניתנה וכי יתרת החוב למשיב עומדת על כ-61,000 ש"ח. סיכומו של דבר, המערערות לא הוכיחו בהליך קמא כי נפלו פגמים בהסכם או בכריתתו השוללים את תוקפו, וטיעוניהן בפנינו אינם מצדיקים סטייה ממסקנות פסק הדין. הפרת ההסכם על ידי המשיב וטענות "חרב" נוספות של המערערות 7. המערערות טוענות כי המשיב הוא שהפר את ההסכם, שכן למעט תשלום של 260,000 ש"ח לעירייה שבוצע עובר לחתימת ההסכם, לא עמד המשיב באיזו מהוראותיו, ובין היתר לא הקצה לחברה 100,000 דולר שהתחייב להקצות לה כהלוואת בעלים. לצד הטענה להפרת ההסכם, טוענות המערערות כי באמצעות שורת מסמכים פיקטיביים שנחתמו באותו היום, גזל המשיב את כספי המערערות במרמה. אלא שאין כל יסוד לקבוע כי "בזמן אמת" ובמשך שנים, המערערות טענו דבר וחצי דבר מעין זה. מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, שלפיה מאחר והמערערות לא תבעו מצידן את המשיב לא היה מקום לדון בטענותיהן אלה. ודוק, אין מדובר בטענות "מגן" במענה לטענות המשיב, כי אם בטענות "חרב" נפרדות. נראה כי אין מחלוקת, ואף המערערות לא טענו אחרת, כי חיובי הצדדים בהסכם אינם שלובים (ראו סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)). לפיכך, שומה היה על המערערות למלא את חלקן בהסכם, גם אם לשיטתן המשיב אינו עושה כן בעצמו, ובמקביל לתבוע אותו על הפרותיו. המערערות לא נהגו כך, ואף לא פנו בזמנים הרלוונטיים בטרוניה למשיב על מעשיו ומחדליו הנטענים – עד שלא נתבעו על ידו. במקום זאת, בחרו המערערות בשתיקה ארוכת שנים ובלתי מוסברת. בנוסף, בפסק הדין אף נקבע כי המשיב כן קיים את חלקו בהסכם והסדיר את חובות המערערות, ואילו הקצאת הבעלים שהתחייב לה למעשה טרם התגבשה לכדי התחייבות – שהרי כל עוד לא הוקצו למשיב מניות בחברה על ידי המערערות, אין הוא נחשב ל"בעליה". פרשנות זו היא סבירה וראויה, והגיונה הברור בצידה. בטלות ההסכם 8. מעיון בהודעת הערעור נראה כי למערערות טענות שונות בעניין זה: האחת, כי אמנם לא נשלחה הודעת ביטול אך יש לדבר הצדקה בדמות "חולשה כספית". ככל שאכן לכך התכוונו המערערות, המענה הוא כי הודעת ביטול כמצוות הדין מצריכה משאבים מזעריים בלבד – עליה להינתן בתוך פרק זמן סביר (סעיף 20 לחוק החוזים והשוו גם סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970); וכן להיות ברורה וחד משמעית (ראו למשל ע"א 7938/08 מונסנגו נ' מכביאן (11.8.2011)). השנייה, כי אין לייחס משקל יתר להעדרה של הודעה פורמאלית על ביטול ההסכם, לנוכח העובדה כי המשיב הוא שהפר אותו. לעניין זה יוזכר, כי בפסק הדין נקבע כי המשיב לא הפר את ההסכם. בנוסף, גם אם הודעת ביטול אינה חייבת להיות פורמאלית – היא בכל זאת חייבת להיות. השלישית, ובהמשך לכך, המערערות מבקשות לראות במסמך ששלחה באת-כוחן ביום 14.2.2011 כהודעת ביטול (מוצג יז למוצגי המערערות). ואולם, מסמך זה אינו ברור, ובעיקר קשה לראות בו הודעת ביטול. אפילו נצעד כברת דרך עם המערערות ונראה בו כהודעת ביטול, אין בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית – שכן "הודעה" זו ודאי לא ניתנה בתוך פרק זמן סביר מיום חתימת ההסכם אלא רק קרוב ל-4 שנים לאחר מכן. החייאת החברה 9. המערערות טוענות כי החייאת החברה, על דרך של החזרת שמה לפנקס רשם החברות לאחר שנמחקה ממנו בשנת 1999, הינו סעד שניתן למשיב על ידי בית משפט קמא שלא כדין, מבלי שנתבקש על ידו או נכלל בהסכם כהתחייבות של המערערות. עוד נטען בהקשר זה כי שגה בית משפט קמא משלא הורה על צירוף רשם החברות לתובענה, וכי המשיב עצמו נעדר כל זכות עמידה בעניין שכן אינו רשאי להגיש בקשה להחזרת שם חברה שנמחקה לפי סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות). גם טענות אלה דינן להידחות – הן מכיוון שלא הועלו בפני בית המשפט המחוזי ללא טעם נראה לעין; והן מכיוון שאינן מתיישבות עם טענות המערערות שכן הועלו בפניו. כך, בהליך קמא טענו המערערות כי האחריות להחייאת החברה והחזרת שמה לפנקס מונחת לפתחו של המשיב על פי ההסכם (כעולה למשל מסעיף 28 לסיכומיהן שם). ואם כך הוא, הכיצד זה הפך המשיב כעת ל"חסר זכות עמידה בעניין" לפי סעיף 369 לפקודת החברות? בנוסף, סעד זה התבקש במפורש על ידי המשיב (סעיפים 1 ו-23 להמרצת הפתיחה), אך בית המשפט לא הורה על החייאת החברה במישרין. במקום זאת, הוא הורה לעטרה לפעול להחייאת החברה, וכן על מינוי כונס נכסים, בין היתר לצורך ביצוע ההחייאה. סוגיית ההוצאות 10. המערערות מלינות גם כי ההוצאות שהושתו עליהן בבית משפט קמא – 75,000 ש"ח – היו גבוהות מדי. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות, והיא תעשה כן במשורה ובמקרים חריגים בלבד – כאשר נפלה טעות משפטית בשיקול דעתה של הערכאה קמא או דבק בה פגם או פסול מהותי (ראו: עניין רגב, בפסקה 6 לפסק הדין). הגם שההוצאות שהושתו על המערערות עשויות להיות על הצד הגבוה, לנוכח מכלול הנסיבות ומשנתקבלה תביעת המשיב במלואה, איני סבור כי הן גבוהות מדי באופן המצדיק את התערבותנו כערכאת ערעור. סוף דבר 11. על יסוד כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערות בהוצאות הערעור ושכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"א בתשרי התשע"ה (‏5.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029620_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il