אלפא מסופים ומדפסות בע"מ נ. עיריית פתח תקוה מנהל הארנונה

פסק-דין בתיק בר"ם 2960/13 בבית המשפט העליון בר"ם 2960/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המבקשת: אלפא מסופים ומדפסות בע"מ נ ג ד המשיב: עיריית פתח תקוה – מנהל הארנונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט צ' דותן) בעמ"נ 45335-10-12 מיום 19.3.2013 בשם המבקשת: עו"ד ירון דיין בשם המשיב: עו"ד אשר אילוביץ פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט צ' דותן) אשר דחה את מרבית ערעורה של המבקשת על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח-תקווה (להלן: ועדת הערר) בשני עררים שנגעו לחיובי ארנונה לשנים 2012-2010. 1. המבקשת מחזיקה בנכס מקרקעין בתחום שיפוטה של עיריית פתח תקוה (להלן: העירייה) שבו היא מנהלת את עסקה (להלן: הנכס). ביום 24.10.2011 חויבה המבקשת בתשלום ארנונה לשנים 2011-2010 עבור 930 מ"ר בסיווג "משרדים", שעה שעד לאותה עת סווג הנכס "תעשייה". החיוב בדרישה היה רטרואקטיבי, והוחל מיום 1.5.2010. כמו כן חויבה המבקשת בארנונה בגין 34 חניות שבקומת הגג. ביום 18.12.2011 פנתה המבקשת במכתב אל מחלקת רישוי עסקים בעירייה, ובו קבלה על שינוי הסיווג. בהמשך שיגרה המבקשת שני מכתבים נוספים באותו עניין (להלן: מכתבי המבקשת). ביום 6.2.2012 השיב למבקשת מנהל אגף עסקים בעירייה כי לנוכח פנייתה, שונה סיווג הנכס מ"משרדים" ל"מחסני שיווק" החל מיום 1.1.2012. עוד נמסר כי תוקן חיוב החניות מ-34 חניות ל-24 חניות. המבקשת לא הסכינה עם שינויי הסיווג ועם קביעת החיוב לעניין החניות, ומשכך הגישה ערר על קביעת הארנונה לשנים 2011-2010 (להלן: ערר 2011-2010). בצד זאת הגישה המבקשת למנהל הארנונה השגה על שומת הארנונה לשנת 2012, שבה טענה כי יש לסווג את הנכס כ"מחסנים" ולא כ"מחסני שיווק"; כי חויבה בניגוד לדין בארנונה גם עבור 24 החניות; וכי חויבה בתשלום גם בגין הרמפות ודרך הנסיעה לחניון, אף ששטח זה הוא "רחוב" כהגדרתו בפקודת העיריות [נוסח חדש]. מנהל הארנונה דחה את ההשגה המתייחסת לשומה לשנת 2012, ומשכך הוגש ערר נוסף על קביעת הארנונה לשנה זו (להלן: ערר 2012). 2. ועדת הערר דנה בשני העררים במאוחד. בעניין ערר 2011-2010, קיבלה הוועדה את עמדת מנהל הארנונה, שלפיה המבקשת כלל לא הגישה השגה ביחס לשנים אלה, כך שחיובי הארנונה בגינן הפכו לחלוטים וסופיים. אשר לערר 2012, נקבע כי השימוש של המבקשת בנכס אינו תואם את ההגדרה "מחסן", מפני שעיקר עיסוקה של המבקשת הוא בשיווק ומכירה של מדפסות תעשייתיות ומוצרים נוספים, כך שהמבקשת אינה עוסקת באחסון ציוד, אלא בשיווק ומכירה. עוד נקבע כי המוצרים והחלפים אינם מוחזקים במחסן לצורך אחסון אלא לצורך מכירה, וזאת גם אם פעולת השיווק והמכירה מתבצעת אצל לקוחותיה. הוועדה הוסיפה כי השימוש בנכס תואם את ההגדרה "מחסן שיווק", שכן הנכס מאחסן בתוכו סחורה כמעין "עמדת המתנה" לקראת מכירתו, עד שתימסר הסחורה ללקוחות שרכשו אותה. לעניין החניות נקבע כי יש לחייב את המבקשת גם בגין דרכי הגישה והמעברים לחניון משום ש"חניון" בצו הארנונה כולל גם את שטחי הגישה אל החניון; וכי יש לדחות הטענה שלפיה יש לסווג את החניות כ"קרקע תפוסה" שכן סיווג כזה, לפי צו הארנונה, יהיה רק בבניין שבבעלות תאגיד פרטי – אולם המבקשת אינה בעלת הבניין. 3. המבקשת לא השלימה עם החלטת ועדת הערר, וערערה עליה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט (כב' השופט צ' דותן) דחה את ערעור המבקשת ביחס לערר 2011-2010, שבו נטען, בין היתר, כי שינוי הסיווג נעשה באופן רטרואקטיבי ופסול. זאת, משנמצא כי צדקה ועדת הערר שדחתה ערר זה על הסף, שכן מכתבי המבקשת לא היו בבחינת השגה משלא הופנו אל מנהל הארנונה, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). בית המשפט קבע כי בהודעת החיוב שקיבלה המבקשת הדבר צוין במפורש; וכי המבקשת ידעה, כשרצתה בכך, להגיש השגה כדין למנהל הארנונה (ולראיה ההשגה שהוגשה ביחס לשנת 2012). בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המבקשת, שנסמכה על עע"ם 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא, פסקה 36 (2.8.2012) (להלן: עניין מלכא), שלפיה אם סברה העירייה כי המסמך שבפניה אינו השגה כדין – היה עליה להעמיד את הפונה על הפגם, שכן נקבע כי שם דובר בהשגה שהוגשה שלא כדין; ואילו בענייננו, מדובר במצב שבו כלל לא הוגשה השגה. אשר לערר 2012, שעניינו שאלת הסיווג הראוי – "מחסנים" או "מחסני שיווק" – נקבע כי הציוד המאוחסן בנכס מיועד, בסופו של דבר, לאספקה ללקוח, ומשכך הסיווג המתאים לנכס הוא "מחסן שיווק". לעניין החיוב בגין החניות נפסק כי "חניון", בצו הארנונה הרלוונטי, כולל גם את דרכי הגישה, המעברים והרמפות, ומשכך שטחי הגישה והמעברים שבגינם חויבה המבקשת אינם בגדר "רחוב", אשר אינו מחויב בארנונה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המבקשת שלפיה ככל שישנם שטחים לא מקורים בקומת הקרקע שהמבקשת מחויבת בגינם, המשמשים לחניית מכוניות עובדים ללא תשלום, יש לחייבם לפי תעריף "קרקע תפוסה" ולא כ"חניונים ושטחי חנייה", בהסתמך על סעיף 2.8.2 לצו הארנונה. 4. מכאן הבקשה שלפנינו. אשר לערר 2011-2010 נטען כי שגה בית המשפט קמא שעה שקבע כי מכתבי המבקשת אל העירייה אינם בגדר השגה, משום שלא הופנו אל מנהל הארנונה. לטענת המבקשת, בכך התעלם בית המשפט קמא, לפי הנטען, מהעובדה שבסופו של דבר נענו מכתביה על ידי מנהל מחלקת עסקים – שאף שאינו "מנהל הארנונה" – הודיע לה על שינוי של מרכיבי השומה כלפי העתיד (מסיווג "משרדים" לסיווג "מחסני שיווק"); על תיקון חיוביה לשנת 2012 (בכך שהפחית את שטחי החנייה המחויבים; ועל תיקון זהות מחזיק הנכס שהושכר לצד שלישי; ולמעשה דחה את ההשגה. עוד נטען כי מנהל מחלקת עסקים, אשר השיב למכתבי המבקשת, מופיע מאז ומתמיד בפני ועדות הערר – וכך גם במקרה דנן – כמנהל הארנונה, ומקבל החלטות בעררים. כמו כן מוסיפה המבקשת כי מינויו של רו"ח חנגל למנהל הארנונה במקום מר גולומבק – שהשיב למכתבי המבקשת – אמנם נקבע ליום 1.1.2011, אך פורסם ברשומות רק ביום 30.4.2012; וכי גם בפרוטוקול הדיון בערר מיום 28.5.2012 הופיע ברשימת הנוכחים הרישום כדלקמן: "מנהל הארנונה – מר קובי גולומבק". לטענת המבקשת, במצב זה לא יכול היה מנהל המבקשת, שפנה במכתבים לעירייה, לדעת כי המשיב לו אינו מנהל הארנונה, וכי השגתו ביחס לחיובי 2011-2010 לא נדונה. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי יש לקבל את טענתה בערר שהגישה, שלפיה כל חיוב רטרואקטיבי שהושת עליה מנוגד לחוק ופסול, שכן ככל שבעלי הנכס לא דיווחו כדין לגבי השטחים שאותם השכירו למבקשת – הם אלו שנדרשים לשאת בחיוב בהתאם לדין. עוד נטען כי לא היה מקום לחייב את המבקשת בארנונה בגין 24 החניות, שכן לא היה ניתן לעשות בהן שימוש עד לחודש ספטמבר 2011, שאז אישר מהנדס מבנים מסוכנים בעירייה את השימוש ברמפת הגישה לחנייה האמורה. לטענת המבקשת, ועדת הערר ובית המשפט קמא לא התייחסו לטענה זו ככל שהיא נוגעת לחיוב בגין 2011-2010, מאחר שהערר לשנים אלו נדחה על הסף. עוד נטען כי הרמפות משמשות את כל דיירי הבניין ולמרות זו החיוב בגינן הושת עליה בלבד; כי ניתן היה לחייבה לכל היותר בגין שטח של 288 מ"ר מתוך שטח החניות מאחר שיתר השטח בא בגדר "רחוב"; כי שגה בית המשפט בקובעו שרק בקומת הקרקע יש להתייחס לשטח כאל קרקע תפוסה; כי חיובה בארנונה בגין שטח החניון לוקה בהפליה פסולה ביחס למחזיקים אחרים; וכי שגה בית המשפט כשאישר את קביעת ועדת הערר לדחות את טענות המבקשת בנוגע לסיווג הנכס. לטענת המבקשת, טענותיה האמורות מגלות עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה לפי אמת-המידה הנוהגת בכגון דא. 5. התבקשה תשובת המשיב. זה טוען כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור לפי אמת-המידה הצרה שחלה על בקשות רשות במאטריה זו. נטען כי בדין נדחה ערר 2011-2010 על הסף, מהטעם שלא הוגשה למשיב השגה כדין, ובהיעדר השגה ממילא לא ניתן להגיש ערר. בהקשר זה נטען כי תשובות העירייה – שניתנו על ידי מנהל אגף עסקים ותעשיה – לא נגעו לטענות המועלות בהשגה ביחס לשנים 2011-2010, אלא התייחסו לשינויים בסיווג הנכס מאותה עת ואילך. במצב מעין זה, טוען המשיב, אין חובה שהעירייה תציין בתשובתה למבקשת כי לא ראתה בפנייתה משום השגה כדין. המשיב מוסיף וטוען כי יש להבחין בין עניין מלכא לבין המקרה דנן – בעוד שם דובר בהשגה שלא הוגשה כדין, כאן מדובר במצב שבו לא הוגשה השגה כלל. לגופו של עניין נטען כי תיקון שומת הארנונה לשנים 2011-2011 נעשה כדין; וכי דין הטענות בבקשה המכוונות לערר 2012 להידחות מנימוקיו של בית המשפט קמא. 6. לאחר שעיינו בבקשה, בתשובת המשיב ובנספחים, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת בסוגיה אחת שעניינה דחיית ערר 2011-2010 על הסף. החלטנו לעשות כן חרף התנגדות המשיב, הואיל ומצאנו כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות. 7. בראש הדברים נציין כי לא ראינו לתת רשות ערעור לגבי טענות המבקשת בעניין ערר 2012. המדובר בטענות פרטניות הנוגעות לקביעות ועדת הערר לגבי מאפייניו הספציפיים של הנכס, לאופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו, ולסיווגו לפי צו הארנונה הפרטני שהתקינה העירייה. הלכה היא עימנו שטענות כגון דא ככלל אינן מגלות עילה לבירור ערעורי שני בבית משפט זה, לאחר שנבחנו קודם לכן בוועדת הערר ובבית המשפט לעניינים מינהליים (בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פסקה 7 (12.3.2012)). לא מצאנו שהבקשה מגלה טעם מבורר לחרוג מאמת מידה זו בנסיבות שלפנינו. 8. שונים הם פני הדברים לגבי הנימוק לדחיית ערר 2011-2010 על הסף. נושא זה מעורר סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת שעניינה באופן שרשות מקומית נדרשת לנהוג בפנייה הנחזית להיות השגה על חיוב בארנונה, שבטעות לא הופנתה למנהל הארנונה, אלא לגורם רלוונטי אחר ברשות המקומית. בעניין מלכא ציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בהקשר זה, אגב אורחא, כי "כאשר רשות מקומית סבורה כי המסמך שבפניה אינו השגה כדין, עליה להשיב ולהעמיד את הפונה על הפגם" (שם). להשקפתנו, דברים אלה ישימים לענייננו. חובות תום הלב וההגינות המוגברות החלות על רשות מקומית מטילות עליה חובה לנהוג בדרך זו בפניה שנחזית להיות השגה ולא הופנתה למנהל הארנונה, כי אם לגורם רלוונטי אחר בעירייה. אכן, כל עוד הפניה הנחזית להיות השגה לא הופנתה למנהל הארנונה – כמצוות סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות – אין היא בבחינת השגה כדין, ולכן אי-מענה לה לא ייחשב להחלטה לקבל את ההשגה כאמור בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ראו דברי השופטת נאור בעניין מלכא, שם). עם זאת, בנסיבות שעליהן נעמוד להלן – כאשר הפנייה נעשתה לגורם שיש לו זיקה לנושא – מן הראוי לקבוע כי מקום שבו הרשות המקומית לא העמידה את הפונה על טעותו, היא תהיה מושתקת מלטעון שהלה לא הגיש השגה במועד, ויהא עליה לדון בהשגה לגופו של עניין. 9. מן הכלל אל הפרט. המערערת – שלא הייתה מיוצגת – פנתה למחלקת רישוי עסקים במשיבה, לאחר ששונה סיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה, והשינוי גרר חיוב בהפרשים בגין השנים 2011-2010. אף שפניית המערערת לא הופנתה למנהל הארנונה ולא הוכתרה כ"השגה", ניתן להבין ממנה כי המערערת ביקשה להשיג על שינוי הסיווג ועל התוצאה הנובעת ממנו. כך, בפנייתו מיום 18.12.2011 כתב מנהל המערערת: "אין אנו מבינים מדוע שיניתם את תאור הנכס ממבנה לתעשיה למשרדים", ובהמשך טען כי הנכס משמש לצורך אחסון של ציוד וסיווגו הנכון הוא "מחסן". רושם דומה מתקבל משתי פניותיה הנוספות של המערערת – מיום 9.1.2012 ומיום 31.1.2012 – אף הן למחלקת רישוי עסקים. המערערת קיבלה תשובה לפניות אלו מאת מנהל אגף העסקים בעירייה, המטפל בענייני ארנונה, וזה הודיע לה כי בעקבות פניותיה הוחלט לשנות את סיווג הנכס מ"משרדים" ל"מחסני שיווק", וכן כי הופחת מספר החניות לחיוב מ-34 ל-24 החל משנת 2012 ואילך. מנהל מחלקת העסקים – שענה לגופה של הפנייה – לא העמיד את המערערת על כך שככל שיש בפיה השגות לגבי תקופת העבר, עליה להפנותן למנהל הארנונה, המוסמך לדון בהן. 10. אנו מוכנים להניח כי לא ברור מפניותיה של המערערת כי ביקשה להשיג על חיובי העבר ולשנותם; וכי מנהל מחלקת עסקים בעירייה, שקיבל את הפניות, הבין מהן כי המערערת ביקשה לשנות את סיווג הנכס מעתה ואילך, וכי אין מדובר בהשגה המתייחסת לעבר. כפי הנראה מטעם זה לא ראה לכתוב למערערת כי הוא לא מוסמך לדון בהשגה. ברם, משהגישה המערערת ערר המתייחס לחיוב בשנים 2011-2010, ובדיעבד התברר כי אף שפניותיה נשלחו בטעות לגורם שאינו מוסמך לדון בהן, כוונתה הייתה להשיג על חיוביה בשנים אלו – מן הראוי היה שהמשיב ידון בטענותיה לגופו של עניין; ולאחר שתתקבל החלטתו, המערערת תוכל לערור על החלטתו לפני ועדת הערר, ככל שתחפוץ בכך. 11. אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מבוטל ככל שהוא נוגע לערר 2011-2010 בלבד, והמשיב ידון בטענות המבקשת לגוף העניין. העירייה תשא בשכר טרחת בא-כוח המערערת בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ח' באב התשע"ג (‏15.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029600_M02.doc טח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il