לורנס סת' ווין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2954/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2954/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: לורנס סת' ווין נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.12 בתה"ג 40282-02-11 שניתן מפי השופט גרינברגר תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשע"ג (6.12.12) בשם המערער: עו"ד אדווין פרידמן בשם המשיבה: עו"ד אביעד אליה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט גרינברגר) בתה"ג 40282-02-11 מיום 11.3.12, המשלימה את פסק דינו של בית המשפט מיום 12.2.12 לפיו הוכרז המערער בר הסגרה לארה"ב. ההחלטה עניינה התמלאות תנאיו של פסק הדין בכל הנוגע לאספקת אוכל כשר למערער, והשלכות נוספות בהקשר זה. רקע ב. ביום 20.2.98 בסביבות 2:15 לפנות בוקר נהג המערער, יליד 1972, במכוניתו במהירות גבוהה בכביש בין מדינתי בפלורידה, ארצות הברית, בהיותו תחת השפעת אלכוהול. המערער פגע בחלקו האחורי של טנדר שנסע בכביש. כתוצאה מעוצמת המכה התהפך הטנדר, ונהגו, אשר לא היה חגור בחגורת בטיחות, הושלך אל מחוץ לטנדר, ובהמשך נפטר מפצעיו. המערער יצא מרכבו וסגר את מכסה המנוע. לאחר מכן עזב את המקום מבלי שהגיש עזרה לנפגע, וניסה להסתיר את רכבו בשיחים בקרבת מקום. ג. המערער הורשע ביום 20.11.98 בנהיגה תחת השפעת אלכוהול - הריגה והפקרה לאחר פגיעה, ונגזרו עליו ביום 18.2.99 19 שנות מאסר. ערעור שהגיש נדחה. ד. בעת שהיה המערער משוחרר בתנאים מגבילים, הצטייד בדרכון אמריקאי הנושא זהות בדויה, נמלט לישראל ונכנס אליה בזהותו הבדויה. המערער אותר בישראל על ידי סוכן F.B.I לאחר מאמצי חיפוש שארכו מספר שנים. ביום 20.5.10 הגישה ממשלת ארצות הברית בקשה להסגיר את המערער לידיה לצורך ריצוי עונשו. ביום 21.2.11 הגיש המשיב לבית המשפט קמא עתירה להכריז על המערער בר הסגרה לארצות הברית. ה. בדיון בבקשת ההסגרה בבית המשפט קמא, נסב עיקר טענותיו של המערער על החשש כי לא יסופק לו במדינת פלורידה מזון כשר, ועל כן יש להימנע מהסגרתו. במענה לפניית המשיב לרשויות ארצות הברית בעניין האפשרות לספק מזון כשר למערער, השיב משרד המשפטים האמריקאי תחילה במכתבו מיום 22.8.11, כי המערער יוכל לקבל מזון טבעוני, שכן בבתי הכלא במדינת פלורידה אין מסופק מזון כשר לאסירים החפצים בכך, ואף אם המערער יבקש להסדיר זאת על חשבונו, לא יהיה הדבר אפשרי. עם זאת צוין, שייעשו מאמצים לספק לו מזון כשר. ביום 27.10.11 התקיים בבית המשפט קמא דיון בעניין התשובה שניתנה על ידי רשויות ארצות הברית, ובהמשך נקבע מועד למתן פסק הדין. בעקבות הדיון פנה המשיב בשנית לרשויות האמריקאיות, וביום 19.11.11 נתקבל מכתב נוסף בנוגע לפניית המערער בעניין אספקת מזון כשר במשך תקופת ריצוי מאסרו. במכתב הוצגו מספר אפשרויות, ובהן ריצוי המאסר במדינה אחרת ממדינות ארה"ב המספקת מזון כשר – כגון במדינת מרילנד. אפשרות נוספת שהוצעה היתה ריצוי המאסר בכלא פדרלי (ולא מדינתי). צוין, כי אלה יתאפשרו בכפוף לעמידתו של המערער בקריטריונים מסוימים. במכתב נוסף מאת משרד המשפטים האמריקאי מיום 14.12.11, אשר התקבל בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.11.11, צוין כי רשויות מדינת פלורידה מוכנות לבקש את העברתו של המערער לכלא שבו מסופק מזון כשר, אך הבקשה אינה יכולה להיות מוגשת בטרם ישוב המערער להיות בידי רשויות האכיפה במדינת פלורידה. כן הוצעה האפשרות של ריצוי המאסר במתקן נסיוני בדרום פלורידה לאחר שהמערער יעבור בדיקות פיסיות ונפשיות; צוין, כי על פני הדברים המערער עומד בקריטריונים הבסיסיים לריצוי המאסר במתקן זה על אף גילו בן 40 כיום (המתקן מיועד לאסירים מעל לגיל 59). יוער כבר כאן, כי אפשרות אחרונה זו נשללה בהמשך. ו. בית המשפט המחוזי פסק (ביום 12.1.12) כי המערער הוא בר הסגרה לארצות הברית. נדחו טענות המערער כי העובדה שמרכז חייו וחיי משפחתו בישראל, וכן תחולת התיישנות - שכן מאז גזר דינו ועד להגשת בקשת ההסגרה חלפו 12 שנים - מצדיקות את ריצוי מאסרו בארץ. אף לא התקבלה טענתו, כי השפעה הרסנית של הסגרתו על משפחתו מונעת הסגרתו. מנגד, בית המשפט קיבל את טענתו של המערער הנוגעת לכשרות המזון שיסופק לו בכלא במדינת פלורידה, והיא זו שלפנינו עתה. נקבע, כי מתגובות משרד המשפטים האמריקאי, עולה שארצות הברית אינה מוכנה לתת התחייבות לקליטתו של המערער במערכת חלופית לעניין הכשרות, אלא לאחר שיוסגר ובכפוף לקריטריונים מסוימים. הודגש, כי בית משפט פדרלי בארצות הברית קבע, כי ביטול תכנית, שהיתה קיימת בעבר, לאספקת מזון כשר מהוה פגיעה בחופש הפולחן, אלא שזו סבירה בהתחשב בצרכים ובשיקולים הלגיטימיים של המערכת. נאמר, כי במצב דברים זה ייפגע חופש הפולחן של המערער, ותהא בכך פגיעה קשה בתקנת הציבור, לפי סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954. עם זאת נקבע, כי אין בזאת כדי להצדיק את בקשת המערער לרצות את עונשו בישראל. בית המשפט הכריז איפוא על המערער בר הסגרה, אולם התנה את ההסגרה בקבלת התחייבות מארצות הברית עוד לפני ביצועה, כי המערער ייקלט מן היום הראשון במערכת כלשהי בארצות הברית אשר בה מובטח כיבוד זכותו הבסיסית למזון כשר. ז. בעקבות פסק הדין סיפקו ביום 5.3.12 רשויות ארצות הברית שלושה מכתבים נוספים: ממכתב פרקליט מחוז פאלם ביץ' בפלורידה מיום 23.2.12 וממכתב שריף מחוז אורנג' שם מאותו יום עלה, כי עם הגעתו לארצות הברית, יוחזק המערער בבית מעצר מחוזי, שם יקבל מזון כשר וישהה תחת אחריות השריף, כך שיובטח לו מזון כזה עד אשר יתקבל לבית הסוהר שיספק מזון כשר; בבית המעצר המחוזי תיעשה הערכה, ובהתאם למסקנותיה יועבר המערער אל בית סוהר המספק לאסירים המעוניינים בכך מזון כשר. במכתב מסכם מאת משרד המשפטים האמריקאי מיום 5.3.12, נדונו אפשרויות הכליאה השונות בעקבות מכתבי רשויות פלורידה; במכתב זה גם הודגש, כי המערער ישהה בבית מעצר כאמור בו יהא אוכל כשר, עד שיימצא מקום מאסר מתאים המספק מזון כשר. ח. ביום 11.3.12, החליט בית המשפט המחוזי כדלקמן: "בית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין... אציין כי מעיון במכתבים המצורפים להודעה עולה כי אכן כלולות בהן התחייבויות ברורות וחד משמעיות לכך שהמשיב (המערער-א"ר) יקבל מזון כשר מרגע הסגרתו ואילך..." על כך הערעור. ט. לשלמות התמונה יוסף, כי לבקשת המשיב נשלח, לקראת הדין בפנינו, ממשרד המשפטים האמריקאי מכתב נוסף מיום 27.11.12, שאליו צורף מכתב מאת שירות בתי הסוהר של מדינת פלורידה מיום 7.3.12. מן המכתב מ-7.3.12 עלה, כי האפשרות שהוזכרה מעלה בדבר השתלבות המערער במתקן הניסיון בדרום פלורידה, אינה בנמצא, כאמור (בשל גילו של המערער ובשל העובדה שמדובר במתקן המיועד לאסירים ברמת אבטחה מזערית); אולם יאותר מתקן כליאה במדינה אחרת, אשר מספק מזון כשר, שהסכים לקלוט את המערער, ועד אז ישהה המערער בבית מעצר בו יסופק לו המזון כנדרש. במכתב משרד המשפטים של ארה"ב מ-27.11.12 נאמר, כי ב-16.11.12 הודיע התובע בפלורידה שהם ממשיכים להבטיח כי ייעשה כל מאמץ להעברת המערער לבית סוהר במדינה אחרת שבה ניתן מאכל כשר, ואותר בית סוהר כזה. טענות המערער י. בערעור שבפנינו נטען, כי התחייבות מדינת פלורידה לספק מזון כשר אינה יכולה להשביע את רצון בית המשפט, כאשר ממשלת ארצות הברית בעצמה טוענת כי מדינת פלורידה אינה מספקת מזון כשר. צורף מסמך תלונה שהוגש על-ידי ממשלת ארה"ב (המרשל הפדרלי) לבית המשפט הפדרלי בפלורידה ביום 14.8.12 בו נטען, כי בסירוב להציע ארוחות כשרות, מאלצת פלורידה מאות אסירים "להפר את אמונות הליבה הדתיות שלהם על בסיס יומיומי", בהיות הכשרות יסוד מרכזי ביהדות ובדתות אחרות. ועוד, לטענת המערער, גם אם יקבל מזון כשר בבית המעצר, הוא אינו יכול לשהות שם מעל לשנה בהתאם לחוקי מדינת פלורידה, ועל כן ייחשף להעברה לבית סוהר בלא אוכל כשר. הוסף, כי אף אם מדינת פלורידה תתחייב בכתב לספק לו מזון כשר, אין כל דרך לאכוף התחייבות זו לאחר הסגרתו לארצות הברית. לבסוף טען המערער, כי הימים שישהה בבית המעצר, לא יימנו לעניין הסמכות לניכוי חלק יחסי בגין התנהגות טובה. באשר לשני עניינים אחרונים אלה נציין, כי במכתב משרד המשפטים של ארה"ב מ-27.11.12, שנזכר מעלה, הוצהר, כי אין הגבלת זמן לשהות במעצר המספק אוכל כשר בפלורידה עד להעברה למאסר ה"רגיל" (זאת בניגוד לטענת המערער). כן הוצהר כי ימי המעצר ינוכו, אף זאת שלא כטענת המערער. טענות המשיב י"א. לטענת המשיב, דין הערעור דחייה. כנטען, מן ההתחייבויות המפורשות של ארצות הברית בכל המכתבים האמורים, לרבות אלה שהגיעו לאחר הדיון עולה, כי למערער יסופק מזון כשר, וכי להשגותיו אין בסיס. עוד נטען, כי שגה בית המשפט משהתנה את ההסגרה בהתחייבות לספק למערער מזון כשר, שכן אין לקבל את מסקנתו הגורפת כי אספקת מזון כזה במדינה המבקשת את הסגרתו של אדם, ושממנה נמלט, מהוה מניה וביה פגיעה בתקנת הציבור. כנטען, התניה זו, לבד מכך שלא היתה בסמכותו של בית המשפט קמא, אינה מבטאת מהלך של איזון בין האינטרסים השונים שעל כף המאזניים. הדיון בפנינו י"ב. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם שבכתובים. בא כוח המערער הדגיש, כי מדינת פלורידה אינה מספקת לאסיריה אוכל כשר, וכי הוגשה – כאמור – תביעה על ידי הממשל הפדרלי כנגד מדינת פלורידה בעניין זה. נטען, כי על ההתחייבות באשר למזון הכשר להיות של הממשל הפדרלי, ולא של מדינת פלורידה, שאינה צד להליך ההסגרה. בא כוח המשיב חזר על ההתחייבויות האמריקאיות והדגיש, כי לאורך כל שהותו של המערער תחת חסות רשויות האכיפה בארצות הברית, החל ממעצרו, יסופק לו אוכל כשר. עוד נטען, כי מסקנת בית המשפט קמא שבאי אספקת אוכל כשר יש לפגוע בתקנת הציבור, אינה תוצר של איזון בין האינטרסים השונים הרלבנטיים, כנחוץ. נציין כבר כאן, ועוד נשוב לכך, כי לא ראינו לדון בטענה האחרונה, מהיעדר ערעור מצד המשיב על פסק הדין קמא כולל את התניית המזון הכשר. הכרעה י"ג. לאחר העיון אין בידינו להיעתר לערעור. נראה לנו כי ההתחייבויות מטעם ממשלת ארצות הברית שנסקרו מעלה, עומדות בתנאי שקבע בית המשפט קמא; ואין לדחות עוד הקץ. ההתחייבויות כיום טובות ממה שהועלה מתחילה, ומכל מקום הגיעה עת סיומו של הליך זה. על דרך הכלל עלינו לצאת מן ההנחה, כי מחויבות בין מדינתית שנטלה עליה ממשלה כגון ארצות הברית החתומה על אמנת ההסגרה עם ישראל, תכובד ותקוים, ואין סיבה להניח שלא כך יהיה. אנו ערים כמובן למארג החוקתי של מבנה הממשל בארצות הברית, הנחלק בין המערכת הפדרלית למערכת המדינתית, ושבעטיו נצרכה כל ההתכתבות; אף ערים אנו למחלוקת שנתגלעה (בהקשר אחר) בין הממשל הפדרלי למדינת פלורידה, ושנוגעת אמנם לאספקת אוכל כשר ואינה נטולת שאלות, אך ההתחייבות שנתקבלה בהתכתבויות האחרונות עונה לכאורה על הדרוש; בפנינו "שורה תחתונה", שהובאה מעלה, במכתבים מן הימים 23.2.12 ו-5.3.12 ומיום 27.11.12 ונלויהם, ואנו סבורים כי היא אמורה להיות מספקת. מדובר בהתחייבות ברורה שאינה משתמעת לכאורה לשני פנים. כאמור, אשר לטענת המערער כי שהייתו בבית מעצר מוגבלת לשנה אחת בלבד, השיב משרד המשפטים האמריקאי – כאמור – ביום 27.11.12, כי לא היא. לדבריו, מגבלה זו אינה רלבנטית כאשר המערער נדון למאסר בן למעלה משנה במתקן כליאה מדינתי, ומששהותו בבית המעצר המחוזי אינה מכוח גזר דין או הוראת בית המשפט, אלא על בסיס הסכם פנימי במדינת פלורידה עם בית המעצר המחוזי. עוד הודגש, כי לצורך ניכוי ימי שהותו של המערער בבית המעצר בגין התנהגות טובה, ייחשב המערער כמי שנתון במשמורת רשויות הענישה המדינתיות. י"ד. המשיב ביקש להשיג במסגרת תשובתו לערעור על עצם מעמדו של "תנאי הכשרות" שהציב בית המשפט קמא, תוך משאלה לקבוע כי לא תנאי הוא, וכי החלטת בית המשפט לעניין היותו של המערער בר הסגרה ניתנה בחוסר סמכות; זאת כנגד מסקנת בית המשפט כי אי אספקת אוכל כשר נוגדת את תקנת הציבור. לא יכולנו להלום טענה זו, ולא איפשרנו העלאתה בדיון בפנינו. ככל שסבר המשיב שפסק דינו של בית המשפט קמא שקבע כי המערער הוא בר הסגרה כולל תנאי שלא כדין באשר להסגרה, יכול היה לערער בעניין זה. הדבר לא נעשה, ולא ראינו מקום ל"מקצה שיפורים". יודגש, כי גם בית המשפט קמא העיר בהחלטתו מיום 11.3.12, כי "מעיון בהודעה מטעם היועמ"ש, עולה כי כלולות בה טענות אשר בעצם אמורות היו להיות מועלות, אם בכלל, במסגרת ערעור על פסק הדין, ואין מקומן בהודעה אשר אמורה לעדכן את בית המשפט באשר לביצוע פסק הדין עצמו". אולם, כאמור בחר המשיב שלא להגיש ערעור, ולא היה מקום לפתוח נושא זה במסגרת תשובתו לערעור. ט"ו. נציין בהקשר זה אך זאת: סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה קובע, שלא יוסגר אדם למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". המושג "תקנת הציבור" יש בו עמימות ורקמתו פתוחה. הוא מבטא את ה"אני מאמין" של החברה (ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' סער, פ"ד נד(3), 850, 861-860; ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (לא פורסם), פסקות 56-55): "הרעיון הגלום בהוראה זו (2 (8) – א"ר) נועד למנוע הסגרת מבוקש מישראל למדינה המבקשת, כאשר אקט ההסגרה עלול לפגוע ב'תקנת הציבור', כמשמעות מושג זה בתפיסה החברתית והמשפטית המקובלת של החברה בישראל. עיקרון 'תקנת הציבור' חולש על שדה המשפט כולו, על כל ענפיו, ובהיותו 'רקמה פתוחה', הוא נושא תכנים מתכנים שונים בהתאם לנושא ולהקשר הדברים אליו הוא מתייחס. 'תקנת הציבור' היא בבחינת עקרון-על, המשקף ערכים יסודיים ותפיסות ערכיות בסיסיות של שיטת המשפט והמשטר החברתי, המורים מהי דרך ההתנהגות הראויה של החברה הישראלית בהקשרים שונים ומגוונים. מושג 'תקנת הציבור' מצא את מקומו כסייג להסגרה, מקום שבנסיבות ענין מסוים עשויה ההסגרה לעמוד בסתירה לעקרונות משפטיים-חברתיים מוכרים בשיטת המשפט הישראלית. מושג 'תקנת הציבור' חולש בעוצמתו על חוק ההסגרה כולו..." (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 109 (השופטת פרוקצ'יה, אמנם בדעת מיעוט בתוצאה לא בהקשר זה דווקא)). ט"ו. כאשר "מעשה ההסגרה יפגע בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של ישראל, לא יתן בית המשפט ידו להסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל פ"ד נז6, 337, 346 (השופט -כתארו אז- חשין)). הודגש לא פעם, כי טענות שהסגרה מנוגדת לתקנת הציבור, יתקבלו במשורה ובמקרים יוצאי דופן (ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) והאסמכתאות שם, פסקה ל"א). באותו עניין, כפי שגם ציין בית המשפט קמא. הוחלט – כמו בנידון דידן – על הסגרה מותנית; ראו שם פסקה ל"ג והאסמכתאות; ואכן (בפסקה ל"ט) הוצבו תנאים שונים, ובהם אוכל כשר, ובפסקה ל"ה, שציטט בית המשפט קמא, נאמר "סבורני, כי בהצבת התנאים הנזכרים להסגרה, יושג איזון ראוי בין הדאגה לשלומו של המערער, על משמעותה בגדרי תקנת הציבור, לבין המטרות החיוניות הגלומות במוסד ההסגרה". אכן נאמר שם – כפי שטוען המשיב – כי "אין בכך כדי לקבוע מסמרות באשר לאופן הטיפול במקרי הסגרה עתידיים", אך דווקא המקרה דנא, על ההשתלשלות והשקלא וטריא שבו, לרבות המחלוקת הפנימית בין הממשל הפדרלי לממשלת מדינת פלורידה בעניין מזון כשר, מוכיח כי יש טעם בהחלטה מותנית. לעניין צרכי דת ראו גם בג"צ 3806/93 מנינג ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3), 420. גם הסגרה, שעל חיוניותה בהשלטת המשפט ובעשיית הצדק לא יתכן חולק, עשויה להיות מותנית בתנאים. ט"ז. סוף דבר, בנידון דידן התחייבויות ממשל ארה"ב לעניין המאכל הכשר נראית לנו כמספקות ועומדות בהחלטתו של בית המשפט קמא. אנו יוצאים מן ההנחה, כי הדברים יכובדו ככתבם, כלשונם וכרוחם, וכפי שהודיע נציג המשיב בפנינו, תמשיך הפרקליטות לעקוב אחר הדברים ולעשות כל הנחוץ והניתן להבטחת קיום ההתחייבויות, ככתוב "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מ"ג,ט'). אין בידינו איפוא להיעתר לערעור. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: מקובלת עליי מסקנתו של חברי כי ההתחייבויות שניתנו על ידי הממשל האמריקאי לעניין אספקת אוכל כשר למערער בכלאו הן מספקות ועל כן דין הערעור להידחות. חברי ציין ובצדק כי אין מקום להידרש במסגרת הערעור דנן לעצם מעמדו של "תנאי הכשרות" ואין לשמוע בעניין זה טענות מפי המשיבה אשר בחרה שלא לערער על קביעתו של אותו התנאי בפסק דינו של בית המשפט קמא מיום 12.2.2012. משכך לא ראיתי צורך להידרש כלל לסוגיה זו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ז' בטבת התשע"ג (20.12.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12029540_T07.doc רח/חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il