תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ. יעקב חכם

פסק-דין בתיק ע"א 2953/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2953/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערערת בע"א 2953/04 המשיבה בע"א 2953/04 ע-1: תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 2953/04 המערער בע"א 2953/04 ע-1: יעקב חכם ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.1.04 בתיק א' 629/98 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: י"ט באדר א' התשס"ה (28.2.05) בשם המערערת: עו"ד שי תקן, עו"ד קרן בלום בשם המשיב: עו"ד מנשה משה פסק-דין השופטת ע' ארבל: השאלה המצריכה הכרעה בערעור זה הינה האם הפר המשיב את הסכם ההתקשרות בינו ובין המערערת והאם זכאי הוא לפיצויים בגין הפסקת ההתקשרות בינו לבין המערערת? עיקרי העובדות 1. יעקב חכם (להלן: המשיב) עסק כעצמאי בחלוקת חלב ומוצריו והפעיל מאז שנת 1961 "קו חלוקה" של מוצרי תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן: המערערת או תנובה). מעת לעת חתמו המשיב והמערערת הסכמים שהסדירו את הקשר העסקי ביניהם. 2. בחודש יולי של שנת 1991 נחתם בין המשיב למערערת הסכם בו הוסדרה מחדש מערכת היחסים ביניהם (להלן: ההסכם). הצדדים הסכימו כי ההסכם מבטל הסכמים קודמים ביניהם וכי מיום החתימה על ההסכם יחייבו אותם רק התנאים המפורטים בהסכם זה. על פי ההסכם קיבל המשיב את הבלעדיות בחלוקת תוצרת חלב של תנובה באזור חלוקה בעיר בת ים. על פי ההסכם, המשיב פועל כעצמאי לכל דבר ועניין. עוד נקבע, כי רכב ההובלה יהיה משאית קירור המתאימה להובלת מוצרי חלב וכי המוביל, הוא המשיב, אחראי על חלוקת מוצרי החלב השונים באזור קו החלוקה. הוסכם, כי כל שיבוש בחלוקת המוצרים יושת על המוביל וכי הוא יעסיק כוח עזר שיסייע לו בהובלת תוצרת החלב באזור קו החלוקה. המשיב התחייב לפעול תוך נאמנות מוחלטת לתנובה ובאופן ישר והגון כלפי חנויות ו/או סוכנויות באזור קו החלוקה. ההסכם קובע גם את התמורה לפעילות המשיב, שתעמוד על סך של 8% מהפדיון היומי. 3. המשיב עבד כמחלק עצמאי באזור בת-ים על פי תנאי ההסכם מיולי 1991 עד ליום 27.11.97, אז הופסקה עבודתו על ידי תנובה באופן חד צדדי. תנובה טענה כי המשיב הפר את חובת הנאמנות כלפיה ולכן היתה זכאית על פי ההסכם להפסיק את ההתקשרות עמו. בעקבות הפסקת עבודתו ונטילת קו החלוקה, הגיש המשיב תביעת פיצויים נגד תנובה. במהלך שמיעת הראיות הציגה המערערת דו"חות חקירה שנערכו על ידי אנשי בטחון שלה. בדו"חות יוחסו למשיב ולבנו שעבד אתו מעשים העולים כדי הפרת חובת הנאמנות אשר חב המשיב כלפי המערערת. כך, בדו"ח מנובמבר 1997 מציין החוקר מטעם המערערת: "אי התאמה שנמצאה בין נתוני הננס (כך במקור, הערה שלי – ע.א.) לבין החשבוניות שהוצאו על ידי מר חכם מעלה שאלות לגבי הנתונים אותם פורק המחלק לתנובה ורמת אמינותם". עוד צוין כי המשיב מחלק את החלב בטנדר ללא מיתקן קירור בניגוד להסכם וכי הוא חילק חלב ללקוח מחוץ לאזור החלוקה שלו. בחקירה שנערכה על-ידי חוקר נוסף התברר למערערת כי בנו של המשיב, שכאמור הועסק אצלו, מכר תוצרת חלב ללקוחות שהמערערת לא אישרה להם הנחה, כשהוא רושם שהמכירות נעשו ללקוחות אחרים להם ניתנה הנחה. את ההפרש הכספי שהתקבל כתוצאה מהמכירות כאמור שלשל המשיב או בנו לכיסו. עוד ציין החוקר כי בנו של המשיב סיפק סחורה ללקוחות באשראי על אף שהמערערת לא אישרה מתן אשראי ללקוחות אלה, והסווה את מתן האשראי הבלתי מאושר על-ידי רישומו על-שם לקוח שהמערערת נהגה להעניק לו אשראי. בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי (השופט נ' ישעיה) קבע, כי המעשים של המשיב או של בנו, אשר בחלק מהם הודה הבן, "מהווים הפרה בוטה ויסודית" של התחייבויות המשיב כלפי המערערת בהסכם, לרבות הפרת חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 48 להסכם. עוד קבע בית המשפט שמעשיו של הבן אינם מצביעים על התנהגות ביושר והגינות כלפי הלקוחות ובודאי שאינם מצביעים על פעילות "תוך נאמנות מוחלטת לתנובה", כאמור בהסכם. בית המשפט דחה את הסבריו של המשיב, לרבות ההסבר כי המעשים בוצעו על-ידי בנו אשר ניהל בפועל את חלוקת החלב בשל מחלת המשיב. בית המשפט הבהיר שההסבר אינו יכול להתקבל - התנהגות הבן, כפי שתוארה, אינה פוטרת את האב מחובת הנאמנות שהוא חב כלפי המערערת ואינה מסירה מעליו את האחריות למעשי ההפרה. עוד נקבע, כי העובדה שהמערערת לא דרשה את הפסקת עבודתו של הבן בהיותו כוח עזר לאביו (לפי סעיף 24 להסכם) אינה שוללת את זכותה להפסיק לאלתר את פעילות המוביל – המשיב - ללא התראה מוקדמת, שכן זכות זו מוקנית לה מכוח סעיף 53 להסכם. נקבע, כי אחריות המוביל על כוח העזר – בנו - מלאה ומוחלטת וכי את מעשי הבן יש לראות כמעשי המוביל (סעיפים 17, 18 ו-25 להסכם). המערערת הפסיקה ההתקשרות עם המשיב רק לאחר שבדקה את התנהגות המשיב ובנו באופן יסודי, ולאחר שהם לא הצליחו להפריך את דברי החוקרים כנגדם. המערערת הודיעה על הפסקת פעילות המשיב וקמה לה זכות ראשונית לרכוש ממנו את קו החלוקה או את הזכות לחלוקה, על פי השווי שיקבע בהסכמה בין הצדדים (סעיף 57(א)(ב) להסכם). הסכמה בין הצדדים לא הושגה וגם הבורר אליו פנו (בהתאם לסעיף 60 להסכם) לא הביא אותם להסכמה. בהתחשב בכך שחלק "מראשי הנזק" נזנחו על ידי בא-כוח המשיב בסכומיו, ולגבי חלק אחר של "ראשי נזק" שנתבעו על-ידי המשיב מצא בית המשפט שאין בהם ממש ואין המשיב זכאי לפיצוי בגינם (סעיפים 12, 13, 14 ו-16 להסכם), קבע בית המשפט, על פי תנאי ההסכם (סעיף 57), כי המשיב זכאי להשבת שוויו של קו החלוקה בכל תנאי "בין שעבודתו הופסקה ביוזמת הנתבעת ובין שהוא הפסיק עבודתו מיוזמתו". עוד מוסיף בית המשפט וקובע כי המערערת היתה ערה להוראות סעיף 58 להסכם כי גם במקרה של הפסקת פעילותו של המחלק, זכאי הוא "להשבת" שווי של קו החלוקה שנלקח ממנו. בית המשפט דחה את הצעת המערערת בסכומיה לקבוע את שווי קו החלוקה על בסיס הכנסותיו נטו (לאחר ניכוי מס ותשומות) במשך 12 החודשים האחרונים לפני הפסקת פעילותו. הצעת המערערת התבססה על שיעור הפיצוי הנוהג לטענתה בבית המשפט עבור ביטול הסכם ההפצה ללא הודעה מוקדמת, כאשר אין בהסכם קביעה כלשהי לגבי תקופת ההפצה. בית המשפט הדגיש כי השקעתו של המשיב היתה נכבדה במהלך שנות עבודתו הארוכות בחלוקת חלב ולכן קבע שלא יהיה צודק לקבוע את שווי קו החלוקה על בסיס 12 חודשי עבודה בלבד וציין שאף אם חטא המשיב כלפי המערערת, כפי שאכן נקבע, לא ניתן לשלול ממנו את "רכושו" והשקעותיו בקו החלוקה. בית המשפט קבע שלא עלה בידי המשיב להוכיח באמצעות חוות דעת שהגיש את שווי קו החלוקה בעת שהוא "נרכש" על-ידי המערערת. חוות הדעת לא היתה להערכת בית המשפט מדויקת די הצורך, ועל כן קבע את שווי קו החלוקה על בסיס שווי הכנסותיו של התובע מקו החלוקה במשך 24 החודשים האחרונים לעבודתו באזור החלוקה. בהסתמך על נתונים מספריים ודו"חות כספיים שהוגשו לבית המשפט נקבע שווי קו חלוקה בסכום של 560,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.11.97 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח. עוד נקבע כי המשיב אינו זכאי לפיצויים או לתשלומים אחרים אותם תבע מהמערערת. טענות המערערת 5. המערערת טוענת, כי קביעות בית המשפט והאופן בו יישם את עובדות המקרה, אינם תואמים את ההלכות המחייבות בעניין זכאותו של מפיץ לפיצוי בסיום התקשרות עם היצרן. לטענתה, בנסיבות העניין לא היה המשיב זכאי כלל לקבל פיצוי כלשהו בגין הפסקת עבודתו ויש לשלול ממנו שלילה מלאה את הפיצוי בגין שווי הקו או לפחות את חלקו. בא-כוח המערערת הסביר בטיעונו בפנינו כי הזכות לחלוקה ניתנת לכאורה למכירה, אבל אם נשללה הזכות, אין למחלק במה לסחור. את טיעונה זה סומכת המערערת על ע"א 7338/00 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.03), שם נקבע על-ידי השופט (כתוארו אז) חשין כי במקרים בהם מתגלה מעילה קשה וחמורה, הרי שלא יהיה המפיץ זכאי לפיצוי כלל, או למצער, יהיה זכאי לפיצוי מופחת וזאת גם בהתייחס להוראת סעיף 57 להסכם ההתקשרות. לטענת המערערת, מעשיו של המשיב הוו הפרת חובת הנאמנות שחב כלפי תנובה, כמו-גם הפרה יסודית של ההסכם, הפרות שיש בהן לשלול כליל את הפיצוי. לחלופין, המשיב היה לכל היותר זכאי לפיצוי מופחת – פיצוי בעבור פרק הזמן הסביר בגין הודעה מוקדמת שנקבע בפסיקה כפרק זמן של 6-12 חודשים ובמקרים חריגים 18 חודשים. זכות ההפצה היא זכות חוזית ולא זכות קניינית ומשכך לא קמה למפיץ עילה לדרוש כי זכות זו תמשיך להתקיים בידו לעד. לכל היותר זכאי מפיץ לפיצוי בגין פרק הזמן הסביר בגין הודעה מוקדמת - שהוא פרק זמן של שנה לכל היותר, וגם זאת כאשר סיום הקשר לא ארע כתוצאה מהפרת חובת נאמנות ו/או הפרה יסודית של ההסכם, שאז זכאי המפיץ, ובענייננו המשיב, בשיעור רווחים בגין מספר חדשים בודדים ולא בגין 24 חודשים כפי שנפסק. טענות המשיב – המערער שכנגד 6. המשיב טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשייחס לו את מעשיו של בנו שהינו עובד שלו על פי סעיפים 18, 17 להסכם המתייחסים להעסקת כח עזר ואשר עומדים בסתירה מוחלטת לסעיף 24 שהוא סעיף ספציפי לפיו אם מתגלה שכח העזר פעל בניגוד לחובת הנאמנות של המוביל תהיה תנובה רשאית לתבוע הפסקת עבודתו לאלתר. לטענתו, הקביעה כי המשיב – כמעסיק של כוח העזר – חב חובת נאמנות כלפי המערערת אף בגין מעשי עובדיו, הינה הרחבה של ההסכם המעקרת את סעיף 24 מתוכן ולמעשה מנוגדת להסכם. בנוסף, המערערת לא הרימה את הנטל להראות כי נגרם לה נזק כלכלי כתוצאה ממעשי בנו של המשיב ולא הוכיחה את מלוא הנזק שלטענתה נגרם לה. עוד טוען המשיב, כי המערערת היא שהפרה את ההסכם והפסיקה את עבודתו באופן חד צדדי, בעוד הוא פעל בנאמנות, בתם לב ועל-פי ההסכם. עוד נטען, כי ההפרות המיוחסות לו אינן הפרות יסודיות ואינן מצדיקות את הפסקת העבודה והביטול החד צדדי של ההסכם, ומכל מקום, היה על המשיבה לשלם למשיב את שווי קו החלוקה. טענה נוספת הינה כי זכותו של המשיב בקו החלוקה היא זכות קניינית המעוגנת גם בהוראות ההסכם. המערערת נהגה בחוסר תום לב ועשתה דין לעצמה בהפסיקה את עבודתו, לא שילמה לו כל תשלום בגין שווי הקו והותירה אותו חסר כל על אף שההסכם מחייב אותה לשלם לו את שווי קו החלוקה. המערערת אף מנעה כל אפשרות מעשית להשיב את המשיב לעבודה, על ידי שפירקה את קו החלוקה וחילקה אותו בין מובילים אחרים. בנוסף הוא טוען, כי לא היה מקום להפחית סך של 40% כהוצאות מעמלת 24 החודשים, שנקבעה על ידי בית המשפט קמא כשווי קו החלוקה וכי המערערת חייבת לשלם לו מלוא ערכו של קו החלוקה על-פי הערך אותו יכול היה לקבל מקונה מרצון בשוק האפור, סמוך למועד בו הופסקה עבודתו. המשיב מפנה לע"א 7338/00 הנ"ל וטוען כי לפי שיטת חישוב חודשים התקופה היא בין 20 – 25 חודשים. בהתחשב בניכוי של 40% הוצאות קיבל המשיב למעשה תשלום בעבור 14 חודש בלבד ועל כן לא נכון היה להפחית ההוצאות שכן בכך קטן שווי קו החלוקה. כן טוען המשיב, כי כל עוד הוא עמד בתנאי ההסכם ולא הוגש נגדו כתב אישום, היתה המערערת חייבת לאפשר לו להמשיך ולחלק את תוצרתה. המערערת הפרה את ההסכם באורח חד צדדי וללא כל הודעה מוקדמת ומשכך הוא זכאי לפיצויים הן בגין הפרת ההסכם והן בגין עשיית עושר ולא במשפט על ידי תנובה. טענה אחרונה שמעלה המשיב הינה, כי נגרמה לו עגמת נפש רבה כתוצאה מגדיעת מקור פרנסתו ללא סיבה מוצדקת. עגמת הנפש שנגרמה לו מוערכת על ידו בסך של 400,000 ש"ח, אותם יש להוסיף לערך קו החלוקה שנכון לדצמבר 1997 עמד על 708,000 ש"ח (סכום משוערך של 22,000 ל"י בתוספת הצמדה וריבית כדין) וכן לסכום של 139,932 ש"ח - סכום העמלה בגין 68 חודשים נוספים עד מועד פסק הדין. לחלופין הוא טוען, כי היה זכאי להודעה מוקדמת של 36 חודשים מראש בתוספת סך של 400,000 ש"ח כפיצוי בגין הפרת ההסכם. השאלות שצריכות הכרעה 7. עיינו עיין היטב בטיעוני הצדדים, שמענו טיעוניהם בדיון בפנינו, הפכנו בנימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואנו סבורים כי אין צורך שנדרש לכל השגותיהם בדבר קביעות שהערכאה הדיונית ביססה על תשתית עובדתית מוצקה ועל ממצאי מהימנות והערכה. כידוע, בכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. אדון אפוא בשלוש סוגיות עיקריות שביסוד המחלוקת בין הצדדים: 1. האם חב המחלק חובת נאמנות לתנובה ואם כן האם הפר אותה חובה? 2. מה המסקנה המתבקשת מהפרת חובת נאמנות והאם הייתה הצדקה לביטול ההסכם? 3. האם חבה המערערת פיצויים למשיב? חובת הנאמנות 8. על פי ההסכם שנחתם בין המערערת לבין המשיב ביולי 1991, המוביל חב חובת נאמנות למערערת. כך נאמר בהסכם, בסעיפים 47 – 49 הרלבנטיים לענייננו: "47. המוביל מתחייב לעשות להגדלת כמות תוצרת החלב המחולקת באיזור קו החלוקה. 48. המוביל בכל הקשור לחלוקת תוצרת החלב באיזור קו החלוקה יפעל תוך נאמנות מוחלטת לתנובה, ובאופן ישר והגון כלפי חנויות ו/או סוכנויות באזור קו החלוקה. נאמנות לצורך הסכם זה לרבות: א. גבית תשלום הוגן מן החנויות והסוכנויות באיזור קו החלוקה. המוביל מתחייב בזאת שלא לגבות תשלום מן החנויות והסוכנויות באיזור קו החלוקה אלא בהתאם למחירון תנובה כפי שימסר לו מעת לעת. ב. המוביל מתחייב בזאת לא לחייב את חנויות ו/או סוכנויות קו החלוקה אלא בכמות תוצרת החלב האמיתית אשר נמסרה להם בין על ידו ישירות ובין באמצעות אחרים עבורו ובשמו. 49. המוביל לא יקשור קשרים ולא יעשה עסקים, במהלך פעילותו כמוביל תוצרת החלב של תנובה בהתאם להסכם זה, עם אחרים בין במישרין בין בעקיפין בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. קשירת קשרים לצורך סעיף זה משמעה, קשירת קשרים עם אחרים הקשורה בפעילות מכל סוג ומין שהוא של המוביל בלתי זו המפורטת בהסכם זה והנעשית עבור ולמען תנובה. התחייבות זו תהיה בתוקף גם משך שנתיים תמימות לאחר סיום הקשר נשוא הסכם זה." 9. חובת הנאמנות של המחלק היא כלפי תנובה, לפעול כלפיה בנאמנות מוחלטת. כן מחויב הוא לפעול באופן ישר והגון כלפי חנויות וסוכנויות באזור קו החלוקה ובכלל זה לגבות תשלום הוגן, לחייבם רק על-פי כמות התוצרת האמיתית אשר נמסרה להם, בין שעל ידו ישירות ובין שבאמצעות אחרים. ההסכם מחייב את המחלק בכל הנוגע לחלוקת תוצרת החלב באיזור ובעיקר לדאוג לכך שתוצרת החלב שקיבל לחלוקה כשהיא ראויה לצריכה, תגיע ללקוחות באותו מצב. ראוי לציין, כי על המחלק חלות חובות נוספות – חובות החלות על נאמנים ועל שליחים (ראו: סעיף 10 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 וסעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965). מדובר בחובה לנהוג באמונה ובשקידה במילוי תפקידיו של הנאמן או השלוח (ראו גם: ע"א 7338/00 הנ"ל). 10. בית המשפט המחוזי קבע על סמך התשתית הראייתית שהובאה בפניו ובכלל זה דו"חות החקירה שאת תכנם פרט בפסק דינו, כי מעשיו של המשיב, כמו-גם מעשי בנו, מהווים "הפרה בוטה ויסודית" של התחייבויות המשיב כלפי המערערת, לרבות הפרת חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 48 להסכם, הן לפעול בנאמנות מוחלטת כלפי תנובה והן לפעול כלפי החנויות באופן ישר והגון. אכן, המעשים כפי שפורטו ואשר בחלקם הודה גם בנו של המשיב, עומדים בניגוד להתחייבות שהמשיב נטל על עצמו בהתאם לאמור בסעיפים 47, 48, 49 להסכם. מעשיו של המשיב ובנו, שפעל מטעמו בעת מחלתו, תוארו בדו"חות והם אכן מעוררים ספק באשר לרמת אמינותם של הנתונים אותם מסר המשיב לתנובה, כפי שפורט כבר. גם לו היינו מקבלים את טענת המשיב שלא זכה ברווח כספי משום שכל הכספים מגיעים במישרין אל המערערת, הרי על-פי קביעת בית המשפט המחוזי, אכן נמצאה אי התאמה בנתונים ורישום מטעה שיש בו כדי לפגוע בלקוחות ובתנובה. התנהגות זו מצביעה על חוסר תם לב מטעם המשיב ובנו ועל ניסיונות להפיק יתרונות כספיים שלא על דעת תנובה, שלא בהסכמתה ולא בהכרח בטובתה. כפי שנקבע בבית משפט קמא, בנו של המשיב סיפק סחורה ללקוחות באשראי על אף שהמערערת לא אישרה מתן אשראי ללקוחות אלה ורשם הסחורה על-שם לקוחות שהמערערת נהגה להעניק להם אשראי. תנובה טענה וטוענת בערעורה, כי מתן אשראי לא מאושר ללקוחות שונים גרם לה נזק כספי. נזק זה לא הוכח. יחד עם זאת, ההתנהגות כפי שתוארה נעשתה מטעמו של המשיב, תוך התעלמות מחובת הנאמנות המוטלת עליו וגרמה לחוסר אמון של תנובה כלפיו. המעשים עולים גם כדי התנהגות שאינה הוגנת כלפי הלקוחות להם סיפק המשיב חלב שלא בתנאים הנדרשים. אני מסכימה עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי העובדה שבחלק מהמקרים בנו של המשיב הוא שנהג שלא כראוי ובניגוד להסכם והוא שגרם להפרת חובת הנאמנות שחב אביו לתנובה, אינה פוטרת את האב מאחריות למעשי ההפרה. פיטורי הבן ככוח עזר, כפי שביקש המשיב שיעשה, אינם יכולים לשחרר את האב, המשיב, מאחריותו כמחלק כלפי תנובה, אחריות אותה חב מכח ההסכם עליו חתם ובהיותו בעל זכות החלוקה. לסיכום נקודה זו, מערכת היחסים של תנובה עם לקוחותיה שובשה בשל פעילות המשיב, העומדת בניגוד להסכם. הנזק הוא ללקוחות, אך גם ובעיקר כלפי תנובה, האמונה על אספקת תוצרת חלב טרייה ללקוחותיה בתנאי הובלה ראויים שיבטיחו שתוצרתה לא תפגע בדרכה אל החנויות ואל הצרכן. המשיב הפר איפוא את חובת הנאמנות שחב כלפי תנובה וכלפי לקוחותיה. משמעויותיה של הפרת חובת הנאמנות 11. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה נכונה, לדעתי, בקבעו כי הפרתה של חובת הנאמנות על ידי המחלק התירה לתנובה לנתק את הקשרים עם המשיב. בסעיפים 53 עד 55 להסכם נקבעה הסנקציה בשל הפרתה של חובת הנאמנות - הפסקה מיידית של הסכם החלוקה ונטילת קווי החלוקה מהמחלק. כך נאמר בהסכם: "53. בהתקיים אחד התנאים המפורטים להלן, תהיה תנובה רשאית להפסיק פעילות המוביל לאלתר ללא התראה מוקדמת כלשהי באיזור קו החלוקה או בכל מקום אחר. א. הפרת חובת הנאמנות כמפורט בסעיפים 47, 48, 49, להסכם זה לעיל. ... 54. הופסקה פעילות המוביל באיזור קו החלוקה בהתאם לאמור בסעיף 53 לעיל, תהיה תנובה רשאית לבצע החלוקה באיזור קו החלוקה בין בעצמה ובין באמצעות אחרים באיזור החלוקה. 55. הופסקה פעילות המוביל באיזור קו החלוקה בהתאם לאמור בסעיף 53 לעיל, לא יהא זכאי המוביל ממועד ההפסקה לתמורה כלשהי בגין החלוקה שתבוצע באיזור. ... 57. הודיעה תנובה למוביל על סיום פעילותו כמוביל באיזור קו החלוקה או הודיע המוביל לתנובה כי הגיע לכלל מסקנה בדבר סיום הפעילות שלו, יתבצע סיום הפעילות וסיום הקשר בין הצדדים כדלקמן: - א. בכל מקרה של סיום הקשר בין הצדדים, תהיה לתנובה זכות ראשונית לרכישת זכות החלוקה באזור קו החלוקה. הרכישה תעשה בתנאים המפורטים להלן. ב. שווי קו החלוקה יקבע בהסכמה בין הצדדים. ...". הפרת החובה מצד המשיב נמשכה לאורך זמן והתייחסה לשרשרת מעשים שלו ושל בנו. לא יכול להיות ספק שמעשים אלו גרמו לחוסר אמון כלפיו מצד תנובה ומצד הלקוחות השונים. המחלק ובנו גרמו במעשיהם להתערערותה של מערכת היחסים שנבנתה בין הלקוחות לתנובה ואף היו מביניהם שהתלוננו נגדו. גם אם המעשים אינם מגיעים כדי עבירה ולא הוגש בגינם כתב אישום, וגם אם המעשים נעשו בחלקם על ידי הבן, לא יכול להיות ספק כי בשרשרת המעשים שתוארו נשבר בסיס האמון עליו הושתתה מערכת היחסים בין המחלק לתנובה, מערכת יחסים שנמשכה שנים רבות ועיקריה גובשו בהסכם מיולי 1991 שיושם עד שנת 1997. תנובה היתה רשאית איפוא ומוסמכת, על בסיס ההסכם שנחתם בין הצדדים ובמיוחד מכוח סעיף 53 שלו, לבטל את ההסכם בינה לבין המחלק לאלתר. הפרה יסודית 12. המשיב טוען, כי ההפרה אינה הפרה יסודית וכי תנובה לא היתה צריכה להפסיק את עבודתו ולהפר באופן חד צדדי את ההסכם. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 מבחין בין "הפרה יסודית" לבין "הפרה לא יסודית". גם לעניין הפרה יסודית מבחין הסעיף בין הפרה יסודית מסתברת להפרה יסודית מוסכמת. ענייננו בהפרת חובת נאמנות. כעולה מהוראות ההסכם כפי שהובאו לעיל, הפרתה של חובת הנאמנות מקנה לתנובה זכות להפסיק את פעילות המוביל באופן מיידי וללא התראה מוקדמת. מדובר איפוא בהפרה יסודית מוסכמת. מעבר לנדרש אוסיף, כי במקרה שבפנינו ניתן היה אף לקבוע, כי מדובר בהפרה יסודית מסתברת. את מעשי ההפרה יש לבחון כמכלול ולבחנם לאורך זמן. מדובר בשרשרת מעשים ולא באירוע חד פעמי. מסגרת היחסים שבין המשיב לתנובה מושתתת על יחסי אמון על בסיס ההסכם, ומשאלה הופרו תוך פגיעה בלקוחות, נתערער כאמור הבסיס כולו למערכת היחסים בין תנובה למשיב. סביר להניח שתנובה לא היתה מתקשרת בהסכם המושתת על יחסי אמון, לו חזתה מראש את מעשי ההפרה על ידי המשיב עצמו ובאמצעות בנו (ראו גם: ע"א 262/86 רוט ואח' נ' Deak and Co. Inc. ואח' פ"ד מה (2) 353, 372). בית המשפט המחוזי קבע שבמעשים שנעשו הפר המשיב את חובותיו כלפי תנובה "הפרה יסודית". אף אני סבורה כי המשיב הפר את חובת הנאמנות כלפי תנובה ובנסיבות שפורטו מתבקשת לדעתי המסקנה כי הסכם ההפצה הופר הפרה יסודית שהצדיקה את הפסקת העסקתו באופן מיידי. זאת ועוד, משנמצא כי תנובה פעלה כדין בעת שביטלה את ההסכם, אין המשיב זכאי לסעד בגין עשיית עושר ולא במשפט עבור "חלקו" בפדיון מיום ביטול ההסכם ועד ליום מתן פסק-הדין כפי שביקש לחייבה (ראו: ע"א 7338/00 הנ"ל). פיצוי בשל הפסקת החוזה 13. המסגרת לקביעת הפיצוי בשל הפסקת החוזה הינה בראש ובראשונה החוזה עצמו, אשר קובע כי משהודיעה המערערת למשיב על הפסקת פעילותו כמחלק חלב קמה לה זכות ראשונית "לרכוש" את קו החלוקה. שווי קו החלוקה יקבע בהסכמה בין הצדדים (סעיף 57(א)(ב) להסכם). הסכמה לא הושגה ואף הבורר אליו פנו הצדדים בהתאם להוראת סעיף 60 להסכם לא הביא את הצדדים לידי הסכמה. לטענת המערערת, אין המשיב זכאי כלל לפיצוי בשל הפסקת הקשר עמו וזאת בשים לב למעשיו ולמעשי בנו מטעמו, כפי שפורטו בדו"חות החקירה. לחלופין טוענת המערערת שאין המשיב זכאי לתשלום שנקבע עבור קו החלוקה, בגין תקופה של 24 חודשים, אלא, לכל היותר, זכאי הוא לתשלום בגין תקופה של 12 חודשים. המשיב לעומת זאת, מבקש מבית המשפט לקבוע כי זכותו בקו החלוקה הינה זכות קניינית שהינה, כטענתו, נצחית ומפנה לסעיף 57 להסכם המפרט את המנגנון לקביעת שווי קו החלוקה בכל מקרה של סיום העבודה. דהיינו יתנהל משא ומתן שרק בעקבותיו יקבע שווי קו החלוקה. 14. סווגה של זכות ההפצה נדון בהרחבה בפסיקת בית משפט זה. יש הרואים בזכות ההפצה זכות חוזית ויש הרואים בה זכות קניינית. "סווגה ומיונה של הזכות יוכרעו בכל מקרה לגופו על רקע מאפייניה של הזכות בהקשר הקונקרטי הנדון" (ראו: פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נגה בע"מ נד(4) 849, 858; פסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי פ"ד לה (3) 253, 269). כך, בע"א 2850/99 הנ"ל, ולהכרעת הסוגיות שנדונו בו, הגיעה השופטת ט' שטרסברג-כהן למסקנה כי זכות ההפצה הבלעדית היא זכות חוזית ואינה זכות קניינית ועיגונה היא בחוזה ההפצה שבין היצרן למפיץ. קביעה זו מתבקשת ממהותה מאופייה ומטבעה של הזכות (ראו גם הפניותיה לע"א 371/89 ליבוביץ נ' א.את י' אליהו בע"מ פ"ד מד(2) 309, 324, וכן לע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ מז(1) 252). על אף הקביעה כי מהות זכות ההפצה וטיבה מצביעים על אופיה החוזי של הזכות, אין גם להתעלם ממאפייניה הייחודיים. כך, בעניין אחר בו נדונה מערכת היחסים שבין תנובה לבין מחלקי החלב, ובו הושתת הקשר על חוזי חלוקה וחוזי הפצה שבעיקרם זהים לענייננו, סיכם השופט (כתארו אז) חשין את איפיונה של הזכות: "אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכל מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג "זכות קניין" בה בעת ניתנו בה באותה הזכות סימנים של "מעין קניין" (ע"א 7338/00, שם). אכן, אם בע"א 2850/99 הנ"ל קבע בית המשפט כי סיווגה של הזכות אין בו כדי לעצב פניה של מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים במקרה קונקרטי, הרי שבענייננו ברי כי אין צורך להידרש לכך באשר המערערת עיגנה את זכויות המפיץ–המשיב ואת זכויותיה שלה בהסכם מפורט, כתוב וחתום על ידי הצדדים. 15. המסגרת לקביעת הפיצוי הינה אפוא ההסכם. ההסכם קובע כי על המערערת "לרכוש" את קו החלוקה לפי שוויו. טענת המערערת כי הפרה יסודית צריכה לשלול מהמשיב את זכותו לקו חלוקה לאלתר ובאופן מלא, אינה מקובלת עלי. בע"א 7338/00 הנ"ל נפסק בהתייחס להסכם זהה כי: "גם בסיום חוזה בשל הפרת נאמנות חלות הוראותיו של סעיף 57 באשר לשומת הפיצוי שהמחלקים זכאים לו עם סיום חוזה החלוקה. אכן, הוראות הסעיפים 53 ו- 54 לחוזה פורשות עצמן גם על הפרת נאמנות, והנה באה הוראת סעיף 57.ד. וכשחה לפי תומה מדברת היא על תשלום שוויו של קו חלוקה גם בנסיבות של סיום חוזה עקב הפרת נאמנות. מכאן: סיום חוזה בשל הפרת נאמנות גם הוא מזכה את המפיץ בפיצוי, ובכך בא לידי ביטוי אופיה המעין-קנייני של זכות החלוקה". מעיד אפוא ההסכם עצמו על כך כי הפרת נאמנות אינה גוררת שלילת זכותו של המפיץ, כי אם הקמת זכותה של תנובה לרכוש את הזכות ממנו. ההסכם אינו קובע מנגנון מהותי לקביעת שווי קו החלוקה. תחת זאת, קובע ההסכם כי "שווי קו החלוקה יקבע בהסכמה בין הצדדים" (סעיף 57.ב. להסכם). וכי בהעדר הסכמה, על הצדדים לפנות לבורר מוסכם (סעיף 60 להסכם). וכי במקרה והבורר לא הגיע להחלטה או לא הצליח להגיע לפתרון מקובל, יהיו הצדדים חופשיים לפנות לערכאות (סעיף 60 להסכם). והנה, הגיעו הצדדים אלינו והניחו המחלוקת לפתחנו ועלינו לקבוע בעבורם מהו "שווי קו החלוקה". לקביעת שווי הקו, יש לבחון את מכלול הנסיבות כשברקע פסיקת בית משפט זה והמרכיבים שגובשו על פיה, כפי שגם הפנו הצדדים. שוויו של קו חלוקה מושפע איפוא ממספר גורמים, שכן קו חלוקה מגלם, בסופו של דבר, מערך יחסים כפול, בין המוביל לתנובה, ובין המוביל ללקוחות. יש אמנם להתחשב בתקופה הארוכה – קרוב ל-40 שנה – בהן הפעיל המוביל את הקו, ובשבירת מטה לחמו, כטענת בא כוחו , אך יש גם להתחשב בנסיבות הקשות שהביאו לסיום הפעלתו ובטענת תנובה כי תשלום לפרק זמן העולה על 12 חודשים מהווה "פרס" למי שהפר אמונים באופן שיוצא חוטא נשכר. אין ספק, שמעשיו של המוביל, הפרת חובת הנאמנות כלפי תנובה, והפרת חובתו לפעול באופן ישר והגון כלפי הלקוחות, כמו גם הפגיעה באיכות המוצרים כתוצאה מדרך התנהלותו גרמו נזק והשפיעו על שויו של הקו. בית המשפט המחוזי קבע שלא עלה בידי המשיב להוכיח בראיות של ממש את שווי קו החלוקה בעת שנרכש על-ידי המערערת וכי גם הצעתה של המערערת אינה משקפת את שוויו הריאלי של קו החלוקה. חוות הדעת מטעמה של המערערת לא הייתה מדויקת די הצורך ולא התייחסה לנתונים כמו סוג האוכלוסיה באזור החלוקה, סיכויי הגידול הטבעי והגידול בשיווק החלב באזור. תנובה מצידה, לא הוכיחה אף היא את הנזק שנגרם לה כתוצאה ממעשי המשיב ובנו, ואנו כערכאת ערעור לא נוכל לקבוע זאת בהיעדר נתונים כלשהם בעניין. 16. בהתחשב בכל האמור, הגענו למסקנה שיש לקבל את ערעורה של תנובה, במובן זה שיש לקבוע את שווי קו החלוקה על בסיס שווי הכנסותיו של המשיב מקו החלוקה במשך 16 החודשים האחרונים לעבודתו באזור החלוקה. דהיינו, על פי הנתונים בשנת עבודתו האחרונה, שנת 1997. מהתקבולים ומההכנסות שיקבל המשיב יש לנכות את ההוצאות והתשומות שהיו לו במהלך השנה, דהיינו סכום כולל בשיעור של 40% מסך התקבולים הכולל שקיבל בשנת 1997, הכל כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אין לנכות את הסכומים ששילם או ישלם המשיב למס הכנסה על-פי הקבוע בחוק ואין לעובדה זו השפעה על שווי קו החלוקה. דינו של הערעור שכנגד להידחות מהטעמים שפורטו בפסק הדין. בנסיבות העניין ובהתחשב בתוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ג באדר ב' תשס"ה (24.3.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04029530_B05.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il