בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2949/99
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער: עמרם
כהן
נגד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית
המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.3.1999
בת.פ.
3064/97 על ידי כבוד השופטים:
ברלינר,
גדות, ישעיה
תאריך
הישיבה: כט' בשבט התשס"א (22.2.2001)
בשם
המערער: עו"ד עזריה זמיר
בשם
המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. כנגד המערער הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב
כתב אישום, המייחס לו שורה של עבירות שנעברו, לכאורה, על רקע יחסיו המעורערים עם
אשתו. בכתב האישום נטען כי המערער בעל את אשתו בניגוד לרצונה שלוש פעמים במהלך
החודשים מאי ויוני 1997, זאת תוך שהוא מאיים עליה ברצח. במהלך אותה תקופה וכחלק
מהמריבות בין בני הזוג, כך על פי כתב האישום, כלא המערער את אשתו בביתם, ומנע ממנה
לצאת מפתח הבית על ידי חסימת דלת הכניסה בגופו. עוד נטען כי המערער איים על אשתו
במהלך ריב ביניהם כי אם תפנה למשטרה הוא יהרוג אותה. הוא הואשם, לפיכך, באינוס,
בכליאת שווא באיומים ובהדחה בחקירה.
2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפרט את
השתלשלות הארועים שהביאה להגשת כתב האישום.
המערער סיים לרצות עונש מאסר בן מספר שנים
שהוטל עליו בגין עבירות סמים, ושוחרר לביתו בחודש מאי 1997. מספר ימים לאחר ששב
לביתו, ביום 1.6.97, הזעיקה האשה את המשטרה. חוקרי המשטרה שהגיעו לדירתה מצאוה
בחדר המדרגות של הבניין, כשהיא מפוחדת ונסערת. בתלונתה (להלן: התלונה
הראשונה) טענה האשה כי המערער מטיח בה קללות ומכנה אותה בכינויי
גנאי שונים. היא הלינה כי בקשה מן המערער גט מספר פעמים, משום שאין היא יכולה
להמשיך להתגורר עמו תחת קורת גג אחת, אך המערער בתגובה איים עליה ברצח, וכדבריו
"אם את רוצה גט אני גומר אותך, תקבלי גט בקבר". באופן דומה, כך על פי
תלונת האשה, הגיב המערער לבקשתה כי יצא לעבוד ויעזור לה בפרנסת המשפחה ברוכת
הילדים ("אם את רוצה שאני אלך לעבוד אני מחסל אותך"). האשה הדגישה
בתלונתה חזור והדגש כי המערער מטיל עליה מורא גדול, וכי היא חוששת מאד כי יממש את
איומיו. המערער נעצר מיד לאחר גביית התלונה, אך שוחרר כעבור זמן מה לביתו.
3. ביום 19.6.97 הוזעקה המשטרה בשנית על ידי אשת
המערער, בעקבות איומים ברצח שהפנה כלפיה המערער. היא נלקחה לתחנת המשטרה לצורך
הגשת תלונה נוספת. בדרכה לתחנת המשטרה שטחה האשה, לראשונה, בפני השוטרים אליהם
נלוותה, את טענתה כי בנוסף לאיומים, המערער גם בועל אותה בכוח ובניגוד לרצונה.
בתלונתה במשטרה (להלן: התלונה השניה), שהיא ארוכה
ומפורטת, תארה האשה את הרקע לאיומיו של המערער. לדבריה, שב המערער לדירה בשעת ליל
מאוחרת ודרש ממנה להכין לו אוכל. היא סירבה, משום שביקשה לשמור את מעט המזון שנותר
לילדיהם, אך בעקבות איומי המערער נכנעה והגישה לו דבר מה לאכול. למחרת, מששבה האשה
וסירבה להגיש למערער ארוחת בוקר, הוא הפנה כלפיה איומים והטיח בה דברי נאצה
ועלבון. בתגובה נעלה האשה את המערער בחדרו, אך משזה ניסה לפרוץ החוצה היא נתקפה
פחד גדול ונמלטה לבית שכנתה, משם הזעיקה את המשטרה. האשה שבה והביעה, במסגרת תלונה
זו, את פחדיה ממימוש איומיו של המערער ברצח.
לאחר פירוט הארועים בגינם הזעיקה את המשטרה,
הוסיפה האשה וסיפרה על שלושה מקרי אונס שביצע בה המערער בתקופה שלאחר שחרורו מן
הכלא. בין השאר תארה האשה כי "…הוא תופס אותי
בכוח ואני פוחדת ממנו ואומר לי שאם אני לא אשכב איתו עכשיו הוא ירצח אותי ויחנוק
אותי ואז הוא סותם לי את הפה בידיים ואני מרוב פחד מסכימה לשכב איתו… הוא בכוח מוריד לי את הבגדים… הוא זורק אותי למיטה בכוח ושוכב עלי… אני מנסה להתנגד…
אני לא מצליחה, הוא חזק ואני פוחדת ממנו וגם אני לא רוצה שהילדים ישמעו". עוד
הלינה האשה כי המערער מונע ממנה לצאת מפתח דירתה תוך איומים חוזרים ונישנים ברצח.
על מנת לשוות לאיומיו נופך רציני, כך לדברי האשה, נהג המערער להזכיר לה כי הוא רצח
את אשתו הראשונה וכי כך יעשה אף לה אם תמשיך בסורה. איומיו של
המערער, זאת יש להדגיש, לא הושמעו בעלמא: המערער אכן הואשם בכך שגרם למותה של אשתו
הראשונה, אותה דקר למוות בעקבות מריבה, אך נקבע שאינו מסוגל לעמוד לדין בשל
מחלתו. האשה ציינה שוב ושוב כי היא חוששת מאד מן המערער, וכי היא חפצה להתגרש ממנו
ובכך להתנתק ממנו באופן סופי.
4. שלושה ימים לאחר הגשת התלונה השניה, נגבתה מן
האשה, ביוזמת המשטרה, הודעה נוספת (להלן: ההודעה השלישית). האשה
נתבקשה על ידי חוקרת המשטרה למסור הודעה מפורטת יותר ביחס לכל אחד ממקרי האונס
עליהם דיווחה, והיא אכן שבה ותארה את מעשי האונס ביתר פירוט. אף בהודעה זו חזרה
האשה וספרה על איומי המערער כלפיה ברצח ועל כך שאת הגט היא תקבל רק בקבר.
כשבוע לאחר מסירת ההודעה השלישית, ולאחר שהוגש
כנגד המערער כתב האישום, הגיעה האשה
למשטרה וביקשה לבטל את תלונותיה, ככל שהן נוגעות למעשי האינוס בלבד. היא נחקרה תחת
אזהרה בחשד למסירת הודעת כוזבת (להלן: ההודעה
האחרונה), אך טענה כי שיקרה כשטענה שהמערער שכב עימה בניגוד לרצונה
"בגלל שנמאס לי ממנו ונמאס לי מהחיים שאני חיה איתו ולכן סיפרתי את זה כי
חשבתי שירחיקו אותו לתמיד עד שאני אתגרש ממנו". האשה הדגישה, עם זאת, כי אין
היא חוזרת בה מתלונותיה לגבי האיומים.
5. משהחל המשפט התברר כי האשה אינה נכונה לשתף
פעולה עם רשויות התביעה. היא זומנה לבית המשפט פעמים מספר, אך נמנעה מלהתיצב
לדיון, והובאה, בסופו של דבר, על ידי אנשי משטרה, לאחר שהוצא נגדה צו הבאה.
במהלך עדותה דבקה האשה בהודעתה האחרונה
במשטרה, וטענה כי בדתה מליבה את אשר סיפרה לחוקרי המשטרה ביחס למעשי האינוס שביצע
בה המערער. היא חזרה בה מדבר תלונתה כאילו איים עליה המערער ברצח. היא אישרה,
אמנם, כי מעת שחזר המערער מהכלא שררו ביניהם עימותים, בעיקר לאור סירובו לצאת
לעבוד ולאור הקשיים הכלכליים בהם היו נתונים. עוד אישרה האשה כי המערער נהג, על
רקע זה, לקלל אותה ולהטיח בה כינויי גנאי שונים. אולם, היא הכחישה, כאמור, את
דבריה במשטרה בנוגע למעשי האונס ואף הכחישה את תלונותיה בדבר האיומים ברצח. היא
הבהירה כי היא חפצה לבטל את התלונות שהגישה, שכן היא רוצה שהמערער, אבי שמונת
ילדיה, יחיה עם משפחתו בבית. לאור האמור הוכרזה האשה כעדה עוינת והודעותיה במשטרה
הוגשו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א1971- (להלן: פקודת
הראיות).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. בפסק דין מפורט ומנומק ניתח בית המשפט (כב'
השופט נ' ישעיה אליו הצטרפו כב' השופטות ד' ברלינר וש' גדות) את הראיות שהובאו
בפניו.
בראש ובראשונה נדרש בית המשפט לבחינת תלונותיה
והודעותיה של האשה במשטרה, זאת על רקע עדותה ותוך התייחסות לשאר הנסיבות שהוצגו
בפניו.
בית המשפט תאר את הופעתה של האשה בפניו
"שפופה, מכווצת, מפוחדת ומאוימת", כשהיא עושה כל שביכולתה על מנת לסייע
למערער להיחלץ מן ההאשמות נגדו. התרשמותו "החד משמעית והברורה" של בית
המשפט היתה כי תלונות האשה בדבר מעשי האינוס הן אמיתיות, משקפות את המציאות כפי
שארעה בפועל, והן אינן בגדר דברי שקר או עלילת שווא. תלונות אלה, כך נקבע, הוגשו
על ידי האשה רק משכלו מבחינתה כל הקיצים, לאמור: מששב המערער לנהוג בה באופן פוגע,
מאיים ומשפיל, ומשנכזבה תקוותה כי התנהגותו הבוטה כלפיה תגיע לקיצה לאחר שחרורו
מהכלא, או למצער לאחר הגשת התלונה הראשונה נגדו.
בית המשפט ציין לענין זה, כי בתלונותיה הדגישה
האשה כי המערער לא נהג כלפיה באלימות ולא הכה אותה. תאור זה, כך נקבע, מלמד על
אמינותה של האשה, שהרי אילו רצתה היא לטפול על המערער עלילות שווא, יכולה היתה
לטעון לאלימות פיזית, ולשוות למעשים הנטענים נופך חמור בהרבה. משלא עשתה כן, קבע
בית המשפט כי מתחזקת המסקנה כי האשה אכן תארה את הארועים שארעו כהווייתם.
בית המשפט דחה את הסבריה של האשה בדבר חזרתה
מתלונותיה. הסברים אלה, כך נקבע, "אינם משכנעים ואינם נשמעים אמינים",
וניכר כי האשה חזרה בה מתלונותיה בין משום חששה מן המערער ובין משום דאגתה לילדיה
ורצונה לשמור על שלמות המשפחה, אך בשום אופן לא משום שאין בתלונות אמת.
לאור האמור הגיע בית המשפט למסקנה כי יש
להעדיף "ללא היסוס" את גירסתה של האשה כפי שנמסרה בתלונותיה ובהודעתה
השלישית במשטרה, על פני הגירסה שמסרה בהודעה האחרונה ובעדותה בפניו.
7. בית משפט קמא המשיך ופירט עדויות שהובאו
בפניו, אשר יש בהן כדי לחזק את תלונות האשה במשטרה. בין העדויות המשמשות "דבר
לחיזוק" ציין בית המשפט את עדות השוטר, שהגיע לדירת האשה לאחר שהזעיקה את
המשטרה. השוטר תאר את המצב בו מצא את האשה בחדר המדרגות, כשהיא בוכה, מפוחדת
ומבוהלת מאד.
באופן דומה תארה, את מצבה של האשה, השוטרת,
שתשאלה אותה לאחר הגשת התלונה השניה. זו התרשמה כי האשה "פוחדת פחד אמיתי
מבעלה וכי היא חוששת שהוא יממש את האיומים לרצח…
היא פוחדת להרדם בלילות מחשש שהוא יעשה לה משהו". התרשמותה של השוטרת היתה כי
הפחד של האשה הוא אמיתי וכן.
בית המשפט מצא כי עדויותיהן של שתיים מבנותיהם
של בני הזוג תומכות אף הן בגרסת אימן. הגם שהבנות ניסו לחפות על אביהן, למד בית
המשפט מעדויותיהן כי בבית שררה אווירת טרור ופחד, וכי המערער השליט אוירה זו בבית
באמצעות איומים חוזרים ונישנים שהופנו כלפי אשתו. כך למשל, מסרה אחת הבנות בהודעתה
במשטרה (שהוגשה אף היא כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות) כי שמעה מפי אמה כי היא
פוחדת מהמערער, וכי היתה עדה למקרים בהם מנע המערער מהאם לצאת מהדירה על ידי חסימת
דלת היציאה.
8. לבסוף, נדונה בהרחבה גירסתו של המערער. הלה
הכחיש באופן גורף את כל תלונותיה של אשתו, וטען כי היתה זו דווקא היא שרדתה בו,
שלטה בחייו והשפילה אותו. יחסי מין, כאשר אלה התקיימו, קוימו תמיד, לטענת המערער,
ביוזמת האשה ובהסכמתה המלאה. הטעם להזמנת המשטרה על ידי האשה, כך הסביר המערער,
נעוץ בכך שרוגזה קפץ עליה משום שהוא לא עזב את הדירה השכם בבוקר כהרגלו, על אף
דרישתה, והפריע לה בכך לשטוף את רצפות הדירה. את תלונותיה בגין מעשי האינוס שלל
המערער והסבירן כ"מזימה של המשטרה". לשיטתו, "נמאס למשטרה"
ממנו בשל עברו הפלילי המכביד, ולפיכך נשלחה אל אשתו חוקרת, שניצלה את מצבה הנפשי
הקשה, הוציאה ממנה הודעה כאמור (הכוונה להודעה השלישית) והחתימה אותה עליה.
גירסתו של המערער נדחתה מכל וכל. הסברי
המערער, כך נקבע, נשמעים על פניהם בלתי אמינים, בלתי סבירים ומשוללי כל יסוד
עובדתי.
9. בית המשפט היה ער לכך שלא נמצאו ראיות
חיצוניות לחיזוק תלונות האשה בדבר אינוסה, שהוגשו מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת
הראיות. על אף האמור קבע בית המשפט כי העדויות שפירט, התומכות בשאר פרטי
תלונותיה, תומכות ומחזקות את אמינות הודעותיה של האשה אף ככל שהן מתייחסות
לעבירות האינוס.
לאור האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער
בכל העבירות שיוחסו לו וגזר עליו 8 שנות מאסר. כן הוטלה על המערער שנת מאסר
על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין, עבירת איומים או עבירה שיש בה יסוד של
אלימות.
הטענות בערעור
10. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין
והן כנגד העונש שנגזר על המערער.
המערער טוען כי האשה העלילה עליו את התלונות
בענין האונס מתוך רצון להרחיקו מן הבית לצמיתות. לשיטתו, משהודתה האשה כי שיקרה
בנידון, שומה היה על בית המשפט להעדיף את הודעתה האחרונה של האשה במשטרה ואת עדותה
בבית המשפט ולזכותו. עוד טוען המערער לענין זה כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירות
האינוס מבלי שנימצא חיזוק של ממש בחומר הראיות לתלונותיה של האשה על עבירות אלה.
המערער מעלה אף טענות כנגד הרשעתו בעבירות
כליאת השווא, האיומים וההדחה בחקירה. הוא טוען לסתירות בהודעות האשה, וסבור כי
צריך היה להעדיף את גירסתו, המכחישה את האירועים נשוא האישומים האלה.
לחלופין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו
בנסיבות הענין הינו כבד ביותר. המערער מדגיש כי הוא ואשתו נשואים למעלה מ24- שנה,
להם 8 ילדים, ומן הראוי היה להתחשב לקולא, לענין עבירות האינוס הנטענות, ביחסים
שבין בני זוג החיים יחדיו. כן טוען המערער כי היה מקום להתחשב בגילו (הוא בן 58),
ובכך שהוא סבל ממחלת נפש והיה מאושפז במשך 9 שנים. לבסוף מבקש המערער כי ינתן משקל
לתחינתה של אשתו, שהדגישה את רצונה הכן שהמערער יחזור לביתם לחיות עמה ועם
ילדיהם.
עלילת שווא או תלונת אמת?
11. טענתו העיקרית של המערער היא כי הרשעתו מבוססת
על תלונות שווא, דברי שקר שטפלה עליו אשתו. המערער מבקש כי נתערב בממצאי המהימנות
שקבע בית משפט קמא, וסבור כי במקרה דנן אין לבית משפט קמא יתרון בהערכת הראיות,
שכן בית המשפט ביסס את ההרשעה בעיקר על אימרות שנתקבלו לפי סעיף 10א לפקודת
הראיות.
אקדים ואומר כי אין לקבל את טענתו זו האחרונה
של המערער. אף במקרה בו מתקבלת אימרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, עשויה הערכאה
הדיונית להנות מיתרון על פני ערכאת הערעור, והמקרה שלפנינו הוא הנותן: בית משפט
קמא שמע את האשה והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה ומהופעתה בפניו. התרשמות זו צוינה
בהכרעת הדין כאחד השיקולים להעדפת אימרות האשה במשטרה. בית המשפט שמע גם את העדים
האחרים. בנסיבות העניין לא נמצא טעם לסטות מן הכלל הרגיל לפיו אין דרכה של ערכאת
הערעור להתערב בממצאים שבעובדה.
12. כאמור, סיפרה האשה על מעשי האונס לראשונה
לשוטרים שליוו אותה לתחנת המשטרה לצורך הגשת התלונה השניה. תלונתה בנדון נמסרה
באופן ספונטני, בעקבות האיומים שבעלה הפנה כלפיה וכתגובה אימפולסיבית להם. לאחר
מכן נגבתה ממנה גם תלונה כתובה ובה חזרה על הדברים.
מאמרותיה של האשה עולה גרסה עקבית, הכוללת
תיאור אמיתי, כן ומאוזן של האירועים. ניכר מנוסח הדברים כי האשה אינה מגזימה או
מפריזה בתיאור המעשים, אלא מציגה את הדברים כהוויתם. כך, היא מדגישה כי המערער לא
תקף אותה פיזית מעולם; היא מאשרת כי קיימה עם המערער יחסי מין מרצון בסמוך לאחר
יציאתו מהכלא, בשלב בו האמינה כי יצא לעבוד; היא מפרטת כיצד שכנע אותה המערער
באמתלות לעלות לחדרו שבגג; היא אינה נמנעת מלציין כי המערער לא איים עליה במהלך
האונס עצמו וכי היא לא התנגדה; ולבסוף, מספקת הסבר משכנע מדוע לא צעקה (מחמת הבושה
מילדיה). זאת ועוד. לצד התיאורים ה"קשים" מספרת האשה גם כי המערער אומר
לה כי היא אישה טובה, אם ילדיו וכי הוא אוהב אותה. האשה אף אינה מנסה ליפות את
חלקה במערכת היחסים עם המערער, ואינה מסתירה, למשל, את העובדה שנעלה את המערער על
הגג. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענת עלילה.
13. אל מול הגיונן הפנימי של אמרות האשה, והאמון
שהן מעוררת כמפורט לעיל, יוצרות הודעתה האחרונה ועדותה בבית המשפט את הרושם ההפוך.
ראשית, הגירסה המקורית עוברת שינויים, המאופיינים בחזרה הדרגתית של האשה מתלונותיה
כנגד המערער, ואלה פוגמים קשות באמינות הגרסה המאוחרת. כך, בעוד שבהודעתה האחרונה,
חוזרת בה האשה מן התלונות על האונס תוך שהיא עומדת על תלונותיה בענין האיומים, הרי
שבסופו של התהליך היא מסרבת להתייצב לבית המשפט, מובאת באמצעות צו הבאה, ובמסגרת
עדותה חוזרת אף מן התלונות בעניין האיומים (ראו למשל: עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 19:
"הוא אמר לי רק 'תיזהרי', אבל הוא לא אמר לי 'אני אהרוג אותך'"). זאת
ועוד: "הכחשותיה" של האשה וניסיונותיה להמעיט מחומרת מעשיו של המערער
אינם משכנעים כלל. למעשה, תומכים דבריה של האשה באותם נושאים אותם היא מנסה
להכחיש. (כך למשל: "הוא התעצבן, הוא תפס אותי פה (העדה מצביעה על הצוואר),
אבל לא חזק" (עמ' 32 שורות 25-26); "נכון שאמרתי במשטרה על הסכינים, אבל
לא אמרתי שאני פוחדת שירצח אותי" (עמ' 34, שורות 15-18); "הוא לא ניסה
לפרוץ, הוא סתם שיחק עם הסורגים" (עמ' 34, שורה 6)).
אף שאר הטעמים שנתן בית המשפט קמא להעדפת
אימרותיה של האשה, ובהם גירסתו הבלתי סבירה והסבריו הלא משכנעים של המערער,
מקובלים עלי ותומכים במסקנה כי יש להעדיף את אמירותיה של האשה.
דרישת ה"דבר לחיזוק"
14. משהגענו למסקנה כי סומכים אנו ידינו על ממצאי
הערכאה הדיונית, יש להמשיך ולבחון אם אמנם ניתן לבסס את הרשעתו של המערער על אמרות
האשה, שהוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. במלים אחרות עלינו לבחון אם יש בחומר
הראיות "דבר לחיזוק" העונה על דרישת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות.
התוספת הראייתית שדורש סעיף 10א(ד) לפקודה
שונה מן ה"סיוע". ראיה מסוימת תוכל לשמש כ"סיוע", בכפוף
לעמידתה בשלוש דרישות מצטברות: עליה להיות ראיה עצמאית ונפרדת מן העדות הטעונה
סיוע, והיא אינה יכולה לבוא מאותו מקור שעדותו טעונה תוספת מסייעת; עליה להיות
ראיה המסבכת את הנאשם באחריות לביצוע העבירה; ועליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה
במחלוקת בין הצדדים (י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, 1999), בעמ' 186).
התוספת הראייתית של "דבר לחיזוק",
לעומת זאת, אינה צריכה למלא אחר הדרישות האמורות: בעוד שראיית הסיוע חייבת, כאמור,
לבוא ממקור נפרד ועצמאי, הרי ש"הדבר לחיזוק אינו חייב להיות ראיה עצמאית
ויכול הוא גם לעלות מן העדות הטעונה חיזוק" (השופטת דורנר בע"פ 6147/92 מ"י
נ' כהן, פ"ד מח (1) 62, 69. וראו גם ע"פ 238/89 אסקפור נ'
מ"י, פ"ד מג (4) 405, בעמ' 411: "יכול שהחיזוק לא ינבע כלל
מעדות נוספת אלא מאימותים ומבחנים העולים מתוך העדות עצמה"); החיזוק שונה מן
ה"סיוע", אף במובן זה שאין הדרישה לתוספת ה"מסבכת" או נוטה
לקשור את הנאשם עצמו לביצוע העבירה, אלא לתוספת "מאמתת" בלבד. הדבר
לחיזוק אינו אלא תוספת משקל לאמינותו ולמהימנותו של מוסר האמרה, "כעין תמיכה,
הנדרשת בשל כך שהדברים שנכללו באמרה לא עמדו במבחן החקירה הנגדית" (ע"פ
949/80 שוהמי נ' מ"י, פ"ד לה (4) 62, 72); לבסוף, להבדיל מראיית
הסיוע, שצריכה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, אין החיזוק
"צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום כנגד עבריין מסוים"
(ע"פ 614,169/86 חסונה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 466, 471;
ע"פ 348/88 אבו אסעד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 89, 98).
בפסיקה הובעה גם דעה אחרת המבקשת
"לחזק" את ראיית החיזוק. השופט בך סבר, בע"פ 116/87 נחמיאס נ'
מ"י, פ"ד מא (4) 716 כי "'החיזוק' על פי סעיף 10א(ד) צריך
לנבוע מראיה חיצונית לדברי העד עצמו, אשר הודעתו טעונה חיזוק..." (שם,
בעמ' 720). כן החזיק השופט בך בע"פ 6147/92 הנ"ל בדעת מיעוט לפיה הדבר
לחיזוק צריך להצביע על כך שהעדות הטעונה תמיכה אמינה באותו חלק של העדות המפליל את
הנאשם העומד לדין בעבירה המיוחסת לו באותו משפט (שם, בעמ' 73)). השקפה זו
מצרה את השוני בין חיזוק לסיוע. דרישת החיזוק אינה דרישה טכנית גרידא. לשיטתי, יש
צורך בנדבך ראייתי מהותי, בעל ערך מוסף ובעל משקל. אין ספק כי מקום בו המדובר
בנקודת חיזוק חיצונית, משקלה רב יותר מנקודת חיזוק הנובעת מדברי העד עצמו. עובדה
זו תישקל, בין יתר הנסיבות, בעת ההכרעה בשאלה אם להעדיף את האמרה ולסמוך עליה את
הכרעת הדין. בהקשר זה יש להדגיש את דבר קיומה של זיקה הדדית בין משקל החיזוק הנדרש
לבין מידת האמון שרוחש בית המשפט לאמרה: ככל שבית המשפט יתרשם לחיוב ממהימנות
האמרה, כך יקטן משקלו של ה"דבר לחיזוק" הדרוש לתמיכתה, וההפך (ע"פ
209/87 שחאדה נ' מ"י, פ"ד מא (4) 594, 596; י' קדמי שם,
בעמ' 310).
מקום בו מובא נאשם לדין בגין מספר עבירות
והחיזוק המוצע לאמרה נוגע אך לאחת מן העבירות או למקצתן - הדעה המקובלת בפסיקה היא
כי ניתן לפרוֹש חיזוק שנמצא לעבירה אחת על פני כל העבירות המעוגנות באותה אמרה,
וזאת כאשר קיימת בין העבירות זיקה פנימית, כאשר קיימת ביניהן קרבה עניינית או כאשר
העבירות מהוות פרשה עובדתית אחת (כך נעשה למשל בע"פ 614,169/86 שלעיל;
בע"פ 241/87 כהן נ' מ"י, פ"ד מב (1) 743; ובע"פ
4209/94 פלישטייב נ' מ"י (טרם פורסם). וראו לעניין זה גם את מאמרו של
נ' רוזנברג "היש צורך בחיזוק נפרד לכל פרט אישום?" הפרקליט לה
(1983) 459).
15. בענייננו רחש בית משפט קמא אמון רב לאמרות
האשה. לצד אמון זה הצביע בית המשפט על מספר חיזוקים חיצוניים שנמצאו לאמרות האשה.
על אלה נמנו, כאמור, עדויות שוטרים, שפגשו באשה בשתי הזדמנויות שונות, בדבר מצבה
הנפשי, ועדויות בנותיהם של בני הזוג. עדויות אלה מחזקות את אמרותיה של האשה ככל
שהן נוגעות לעבירות לאיומים וכליאת השווא.
טוען המערער כי משלא נמצא חיזוק של ממש בחומר
הראיות לעבירת האינוס, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה זו. אין לקבל טענתו זו.
למקרא אמרותיה של האשה, לא יכול להיות ספק,
לשיטתי, בקיומה של זיקה פנימית בין העבירות המיוחסות למערער. אווירת המורא והטרור
שהטיל המערער על האשה באמצעות איומיו החוזרים והנשנים, שזורה בסעיפי האישום כולם
באופן שאינו מאפשר ניתוקם זה מזה. אף אם נעשה על ידי האשה, בהודעתה האחרונה,
ניסיון להפריד בין האיומים לבין מעשי האינוס, הרי שבעדותה בבית המשפט היא שבה
וכורכת בין מעשי המערער, כשהיא שוללת את כולם.
לאור קיומו של מכנה משותף בין סעיפי האישום,
די בחיזוקים שנמצאו לאמינות האמרות בכלל, ולאישומים באיומים ובכליאת שווא בפרט,
כדי לספק את החיזוק הנדרש לשאר סעיפי האישום. יתרה מזאת, אוירת המורא והטרור,
בהעדר הכחשה מצד המערער של עצם קיום יחסי המין, מהווה כשלעצמה בנסיבות המקרה חיזוק
לעבירת האונס.
למעלה מן הצורך יצוין כי הכחשתו הכוללנית
והגורפת של המערער את כל תלונותיה של האשה, לרבות אלה הנוגעות לאיומים, משמשת,
בנסיבות המתוארות, חיזוק גם לעבירת האינוס - הן משום היותה שקר של המערער (י' קדמי
על הראיות (חלק שני, 1999) בעמ' 612), והן משום שהרחבת "חזית
המריבה" מרבה את "נקודות המחלוקת" באופן שדי בחיזוק לאחת מהן כדי
לתמוך בגירסה הטעונה חיזוק כולה (ראו את ע"פ 3900/95 פלוני נ' מדינת ישראל,
פ"ד נ(3) 104 לעניין תוספת ראייתית מסוג סיוע. הדברים יפים מקל וחומר
כשבדרישה לחיזוק עסקינן).
המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי הרשעתו של
המערער בעבירות שיוחסו לו בדין יסודה.
הערעור על העונש
16. הנסיבות שמציין המערער לקולא, ובפרט גילו,
בעיותיו הנפשיות והעובדה שמערכת היחסים בין בני הזוג היא רבת שנים, הן אמנם כבדות
משקל. יחד עם זאת, לא ניתן במקרה דנן שלא ליתן משקל ממשי לעברו הפלילי המכביד
ביותר של המערער בעבירות שונות, למסוכנותו ולמסכת האיומים והטרור שהיתה נחלת האשה.
לאור האמור, נראה לי כי אין עילה להתערב גם
בעונש שנגזר על המערער.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כה' בחשון תשס"ב
(11.11.2001).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99029490.P03 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444