פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 29480-10-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט יחיאל כשר העותר: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה 3. פלונית עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מיום 3.3.2024, בתיק 936295/46. בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 3: עו"ד שי זילברברג פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מיום 3.3.2024, בתיק 936295/46. בפסק הדין נושא העתירה התקבל ערעור המשיבה 3 על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, מיום 26.12.2021, בתיק 298209/5, במסגרתה נקבע כי הסדרי השהות בין העותר לשלושת ילדיו, מותנים במספר תנאים בהם נדרש העותר לעמוד. רקע והליכים קודמים העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בשנת 2009, ונולדו להם במהלך נישואיהם שלושה ילדים (ילידי השנים 2010, 2011 ו-2012). ביום 15.11.2012, כשבתם הקטנה הייתה בת שבוע, הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, בטענה כי העותר נהג בה באלימות. לאחר כשבועיים, ביום 28.11.2012, הגיש העותר תביעה לקיום הסדרי שהות עם ילדיו. בכותרת התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי, צוין כי בין נושאיה נכללים, בין היתר, נושאי המשמורת והסדרי השהות ביחס לילדיהם הקטינים של בני הזוג. מנגד, במהלך הדיון הראשון שקיים בית הדין האזורי בתביעת הגירושין, הודיעה המשיבה שהיא אינה מסכימה כי בית הדין ידון במזונות הילדים. עם זאת, למחרת הדיון, ביקש העותר כי בית הדין ידון גם בסוגיית מזונות הילדים, ובית הדין האזורי נעתר לבקשתו. בהמשך לכך, ביום 2.1.2013, הבהיר בית הדין כי במהלך הדיון תשמענה גם טענות מקדמיות באשר לעצם סמכותו של בית הדין הרבני לעסוק בסוגיית מזונות הילדים. בו ביום (2.1.2013), פנו הילדים, באמצעות אמם, לבית משפט לענייני משפחה, והגישו תביעת מזונות כנגד העותר. דיון ראשון בתביעה זו התקיים ביום 17.2.2013, ובסיומו פסק בית המשפט לענייני משפחה מזונות זמניים לילדים. ביום 17.3.2013 דחה בית הדין האזורי את בקשת העותר לדון במזונות הילדים, וקבע כי בנסיבות העניין "אין בידו של בית הדין להתערב בנידון". ביום 14.10.2013 הגיש העותר, לבית הדין הרבני הגדול, בקשת רשות ערעור כנגד הכרעת בית הדין האזורי לפיה הינו נעדר סמכות לדון במזונות הילדים. ביום 10.11.2013 קיבל בית הדין הרבני הגדול את בקשת רשות הערעור מטעם העותר, וקבע כי הסמכות לדון במזונות הילדים מסורה לבית הדין הרבני. כנגד החלטה זו הגישה המשיבה עתירה לבית משפט זה. בפסק דינו מיום 26.10.2015, קיבל בית משפט זה את עתירתה של המשיבה, וקבע כי הסמכות לדון במזונות הילדים מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה (בג"ץ 787/14 פלונית נ' פלוני (26.10.2015) (להלן: עניין פלונית)). כבר עתה יצוין כי בפסק דינו ציין בית משפט זה כי העותר הינו "סרבן מזונות", וכי "יש משום חוסר תום לב בוטה ואף עזות מצח מצד המשיב, שעה שהוא מבקש למנוע מילדיו תביעה עצמאית למזונות בבית המשפט לענייני משפחה". במקביל להליכים הנוגעים לשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות הילדים, קיים בית הדין הרבני האזורי דיונים ארוכים בתביעת המשיבה לגירושין. ביום 30.9.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר חייב את העותר במתן גט, דחה את בקשתו לקבל משמורת על ילדיו בתמורה למתן הגט, וכן דחה את טענתו שאם לא תיענה בקשתו יהיה הגט מעושה. ערעור העותר על החלטה זו נדחה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 9.7.2015. על אף שבית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורו, סירב העותר לקיים את פסק הדין, המחייב אותו במתן גט. בעקבות סירובו של העותר, ביום 16.7.2015 הטיל בית הדין הרבני האזורי על העותר הגבלות שונות מכוח סמכותו לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. לבסוף, ביום 2.11.2015, כחמישה ימים לאחר מתן פסק הדין בעניין פלונית, אשר קבע כי בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לדון במזונות הילדים, ובחלוף שלוש שנים מאז עמדה המשיבה על רצונה להתגרש, ניאות העותר ליתן גט למשיבה, וזאת, במסגרת הסכם גירושין. במסגרת הסכם הגירושין, הצהירו העותר והמשיבה על הסכמתם להתגרש כדת משה וישראל, והסדירו עניינים שונים, לרבות הסדרי השהות של הילדים, מזונות ומדור הילדים, מזונות האישה וחינוך, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). במסגרת הסכם הגירושין, נקבע כי: "הצדדים נותנים מיום סידור הגט ואילך סמכות נמשכת לביה"ד הרבני בעניין מזונות הקטינים, מדורם, וכו'". להסכם הגירושין ניתן תוקף של פסק דין על-ידי בית הדין הרבני האזורי, ביום 3.11.2015. במקביל לדיון שנערך בבית הדין הרבני האזורי ביום סידור הגט, ועוד יותר מכך לאחר אישור הסכם הגירושין וכניסת הגירושין לתוקף, המשיך העותר לנהל הליכים רבים כנגד המשיבה, בין היתר בנושא משמורת ומזונות הילדים. במסגרת זו, החל משנת 2016, פנה העותר במספר רב של הזדמנויות לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לקביעת הסדרי שהות של ילדיהם הקטינים של העותר והמשיבה. בקשות אלו נדחו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, פעם אחר פעם, תוך שנקבע שהן הסכם הגירושין בין הצדדים, הן העובדה כי בפני בית הדין הרבני האזורי מתנהלים הליכים בעניין זה, מבססים את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בעניינים אלו. עוד יצוין, כבר עתה, כי בשנת 2020, לאחר שכלל הבקשות שהגיש העותר, עד לאותה עת, לבית המשפט לענייני משפחה, בעניין הסדרי השהות – נדחו; הגיש העותר לבית הדין הרבני האזורי תביעה לביטול הסכם הגירושין. תביעה זו נדחתה בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 13.2.2020, הן מחמת השיהוי שנפל בהגשתה, והן לגופו של עניין, משנמצא שלא נפל פגם בהסכמת הצדדים בהסכם הגירושין. להשלמת התמונה יצוין כי העותר לא ערער על פסק הדין הנ"ל. ביני לביני, בחודש יולי 2017 פנה העותר לבית הדין האזורי בבקשה נוספת להרחבת הסדרי השהות. בעקבות הגשת בקשה זו, הורה בית הדין הרבני האזורי ללשכת הרווחה להגיש את המלצותיה בנושא, אך עוד לפני שההמלצות התקבלו, החליט בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 11.9.2017, להרחיב את הסדרי השהות וקבע שהילדים ילונו אצל העותר פעם בשבוע. לאחר מתן החלטה זו, ביום 25.2.2018, הוצג בפני בית הדין האזורי תסקיר מאת לשכת הרווחה, אשר נערך ביום 21.11.2017. התסקיר פירט את התדרדרותם של הילדים, אשר החלה עם תחילת הלינה אצל העותר, והמליץ על צמצום הסדרי השהות עם העותר עד כמה שניתן. על אף המלצת הגורמים המקצועיים, ביום 27.2.2018 הורה בית הדין האזורי לאפשר לילדים ללון אצל העותר פעם בשבוע. על החלטה זו ערערה המשיבה, וביום 20.12.2018 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר קיבל את הערעור, והורה על הפסקה זמנית אך מידית של הסדרי השהות של הילדים, ללא פיקוח, עם העותר. לשם מילוי ההוראה, הוציא בית הדין הרבני הגדול צו הרחקה כנגד העותר, האוסר עליו להתקרב למרחק של 100 מטר לכל מקום בו שוהים ילדיו וליצור קשר טלפוני או כל קשר אחר עם ילדיו, פרט למפגשים במרכז קשר. בית הדין הרבני הגדול קבע כי יאפשר את הסדרי השהות של הילדים עם העותר במרכז קשר ובפיקוח, בכפוף לתנאים, וביניהם: כי קביעת המפגשים תלויה בהפסקת, מה שכינה בית הדין הרבני הגדול "האלימות הכלכלית" כנגד הילדים, ולפיכך, התנאי לקיום המפגשים הינו תשלום המזונות השוטפים לילדים, על-ידי העותר, מאותו מועד ואילך. נקבע כי לשכת הרווחה תקבע הסדרי שהות של הילדים עם העותר במרכז הקשר, אשר יהיו תחת פיקוח; וכי אם יעמוד העותר בכללים אלו במשך שישה חודשים, תוענק לו הזכות לבקש התחלת הסדרי שהות ללא פיקוח. בעקבות ההוראות אשר ניתנו בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, נוצר נתק בין העותר וילדיו, וזאת, משום שהעותר לא מילא את התנאים שנקבעו לחידוש הסדרי השהות ללא פיקוח, ולא קיים מפגשים עם ילדיו במרכז הקשר. העותר, אשר הוצא לו צו הרחקה, המשיך בנוהגו והגיש בקשות שונות אשר בהן הלין על החלטותיו של בית הדין הרבני, וטען כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בטל מעיקרו ולחלופין שיש לעיין בו מחדש. ביום 5.10.2021, החליט בית הדין הרבני הגדול למנות לקטינים אפוטרופסה לדין, וביקש את המלצתה בנושא הסדרי השהות. בהתאם להחלטה זו, מונתה עו"ד עדי אלאלוף לשמש כאפוטרופסה לדין לקטינים, ילדי הצדדים. ביום 16.12.2021 הגישה האפוטרופסה את המלצתה בנוגע להסדרי השהות של העותר עם ילדיו, ובה המליצה על חידוש הקשר שבין הקטינים לאביהם במרכז הקשר. כעשרה ימים מאוחר יותר, ביום 26.12.2021, החליט בית הדין האזורי לאמץ את המלצתה של האפוטרופסה בשלמותה, ולהורות על חידוש הקשר שבין העותר לילדיו במסגרת מרכז הקשר. על ההחלטה דלעיל, ערערה המשיבה לבית הדין הרבני הגדול, וביום 3.3.2024 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר קיבל את ערעורה. בפסק דינו, קבע בית הדין הרבני הגדול, על בסיס חוות דעת קודמות שנערכו בנושא ועל יסוד חוות דעת של אפוטרופסה לדין חדשה שמונתה, כי יש להשיב על כנו את ההסדר שנקבע בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 20.12.2018, לפיו חידוש הקשר בין העותר לילדיו יותנה בתנאים שנקבעו ובתנאים נוספים, וביניהם, כי העותר יחל לשלם למשיבה את מזונות הילדים כפי שנפסקו, ויתמיד בתשלומם לאורך שנה לפחות; כי העותר יעבור טיפול באמצעות פסיכולוג ועובד סוציאלי, בהתאם להמלצת שירותי הרווחה, ורק לאחר שאותם גורמים מקצועיים ידווחו כי לפי התרשמותם בשלים הילדים והעותר לחידוש הקשר; וקיום סדיר של מפגשים של העותר עם ילדיו במרכז הקשר במשך שנה, תוך הפקדת ערובה אשר תחולט במידה ולא יעמוד העותר בהתחייבותו. על פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו. למען שלמות התמונה (ולדברים גם חשיבות מרובה כמבואר בהמשך) יצוין, כי במקביל ואף לפני הגשת העתירה דנן, הגיש העותר מספר בקשות לעיון מחדש בתנאים שנקבעו לעניין חידוש הקשר עם ילדיו. על רקע זה, ביום 21.11.2024 ניתנה החלטה על ידי בית הדין האזורי, אשר דחתה את בקשותיו של העותר. יחד עם זאת, בהחלטה צויין כי מטבעם של ההליכים אשר עוסקים בנושאי ילדים, שיש בהקשרם מקום לבחון אם השתנו הנסיבות בחלוף הזמן, באופן אשר מצדיק בחינה מחודשת. משכך, אפשר בית הדין האזורי לצדדים לפנות לבית הדין הרבני הגדול לקבלת עמדתו, ולבחינת התיק והנסיבות המתחדשות. ביום 29.1.2025 ניתנה על ידי בית הדין האזורי החלטה נוספת, במסגרתה פנה בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול, בבקשה לבחון מחדש את ההתניה של הסדרי השהות של העותר עם ילדיו בתשלום המזונות. ביום 10.2.2025 הורה בית הדין הרבני הגדול לצדדים להגיש את עמדתם באשר להתניית קידום הטיפול במפגשים של העותר עם ילדיו בתשלום מזונות הילדים, כדי לבחון האם השתנו הנסיבות באופן אשר מצדיק את שינוי החלטתו מיום 3.3.2024. לאחר קבלת תגובות הצדדים, ביום 24.2.2025 ניתנה החלטה בעניינם של הצדדים בבית הדין הרבני הגדול (על ידי דן יחיד), בה קבע בית הדין הרבני הגדול כי על בית הדין האזורי לשוב ולבחון את האופן שבו ימשיך הטיפול בעניינם של הילדים לטובת חידוש הקשר בין העותר לילדיו. ביום 24.3.2025 ניתן פסק דין נוסף מטעם בית הדין הרבני הגדול, אשר ביקש להבהיר ולחדד את החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 24.2.2025. בפסק דינו, הבהיר בית הדין הרבני הגדול כי הוא מקבל את הצעת בית הדין האזורי, לפיה על אף התנאים שהוגדרו על ידי בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין שניתן ב-3.3.2024, בו הותנה קידום הטיפול במפגשים של העותר עם ילדיו בתשלום מזונות הילדים ובהפקדת ערובה בבית הדין, נוכח מצב הדברים המתואר והדאגה לשלום הילדים, התניה זו תבוטל. בית הדין הרבני הגדול הורה לבית הדין האזורי להגדיר מה תהא ההכנה הנדרשת לעותר ולילדיו לקראת המפגשים, ולהתוות את התנאים שבהם יתקיימו. בית הדין הרבני הגדול הורה לבית הדין האזורי לשקול, ככל שהמפגשים יתנהלו כהלכה, בהסתמך על המלצות אנשי המקצוע והמלצת האפוטרופסה לדין, את הדרך והתנאים הנכונים לקידום הקשר והמפגשים בין העותר וילדיו. בית הדין הרבני הגדול ציין, ביחס לחוב תשלומי המזונות של האב כלפי האם, כי האם רשאית לפנות לרשויות ההוצאה לפועל לשם גביית החובות, בלא קשר ותלות לקיום המפגשים. העתירה וטענות הצדדים העתירה דנן הוגשה ביום 14.10.2024, בשם העותר ובשם הילדים הקטינים שלו ושל המשיבה, כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024. כמו כן, לצד עתירתו הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים, אשר יורה לבית הדין האזורי שלא להוסיף ולדון בהסדרים הנוגעים לקשר של העותר עם ילדיו עד להכרעה בעתירה. העתירה, אשר נכתבה על-ידי העותר בעצמו ללא סיועו של עורך דין, נוסחה באופן שהקשה על הבנתה. על כן, בהחלטתי מאותו היום (14.10.2024), הוריתי לעותר להגיש עתירה מתוקנת, בה יובהר במפורש מהם, לשיטתו, הפגמים שנפלו בהחלטת בית הדין הרבני הגדול; ומדוע יש בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. עוד התבקש העותר להבהיר מהו הבסיס אשר מקנה לו סמכות לייצג את ילדיו, העותרים 2-4, בעתירה דנן, וזאת, במיוחד משמונתה להם אפוטרופסה לדין. ביום 24.11.2024 הגיש העותר כתב עתירה מתוקן, אולם גם כתב עתירה זה נוסח בצורה המקשה על הבנתו. ככל שניתן להבין, טענתו העיקרית של העותר הינה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בהסדרי השהות בנוגע לילדים הקטינים שלו ושל המשיבה. בנוסף לכך, העותר טוען כנגד התנאי שנקבע בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024, לפיו יוכל לקיים הסדרי שהות עם ילדיו רק לאחר שישלם מזונות במשך שנה שלמה; וכן, כנגד התנאים אשר הוצבו בנוגע לקיום טיפול פסיכולוגי ופגישות עם עובד סוציאלי. לבסוף, העותר טוען כנגד ההנמקה אשר עמדה בבסיס פסק הדין מיום 3.3.2024, הנמצא במוקד עתירתו, לפיה טובת הילדים הקטינים באה לידי ביטוי, למעשה, במזונות הקטינים, ומבקש לקבוע כי לא ניתן לקבוע כי סירובו לשלם מזונות יש בו כדי לבסס מסקנה כי עדיף שלא יתקיימו הסדרי השהות בינו לבין ילדיו. באשר לשאלת סמכותו של העותר לייצג את ילדיו, העותרים 2-4, טוען העותר כי מינויה של האפוטרופסה לדין הסתיים לחלוטין, ולכן, אין כל גורם המייצג את הקטינים בהליך. לעניין זה יצויין כי לא צורפה כל אסמכתה המאשרת כי אכן מינויה של האפוטרופסה הסתיים. כמו כן, נראה שגם בית הדין הרבני הגדול אינו מודע לסיום מינויה של האפוטרופסה לדין. זאת, ניתן ללמוד מהחלטתו מיום 24.2.2025, בה ציין בית הדין הרבני הגדול כי ראוי היה שהאפוטרופסה לדין שמונתה לקטינים תצורף כצד להליך, ומהחלטתו מיום 24.3.2025, בה הבהיר בית הדין הרבני הגדול כי בית הדין האזורי ייתן את הוראותיו בעניין ההכנה המתאימה הנדרשת לעותר ולילדיו לאחר שישקול את המלצת שירותי הרווחה וישמע את עמדתה של האפוטרופסה לדין. מכאן, שאיני רואה לנכון לקבל את טענתו של העותר, ואין לראותו כמי שמייצג בהחלטה זו את הקטינים (למען הסר ספק, אין בכותרת הפורמלית של פסק דין זה כדי ללמד אחרת). לאחר שהוריתי לה לעשות כן, הגישה המשיבה תגובה מקדמית לעתירה, בה נטען כי דינה של העתירה להידחות על הסף. ראשית, המשיבה טוענת כי העתירה מנוסחת באופן המקשה להבין את שנטען בה, כנגד אילו החלטות של בתי הדין הרבניים היא מופנית, אילו פגמים נפלו, לשיטת העותר, בהחלטות הנתקפות בעתירתו, ומדוע סובר העותר כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בהן. לפיכך, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות, על הסף, מחמת היותה עתירה כוללנית. שנית, המשיבה מציינת כי כבר בשנת 2018 קבע בית הדין הרבני הגדול, באופן פוזיטיבי, כי נושא הסדרי השהות מצוי בסמכותו. כמו כן, המשיבה מדגישה כי פסק הדין שנתקף בעתירה, במסגרתו נקבעו התנאים בהם נדרש העותר לעמוד לצורך קיום הסדרי השהות עם ילדיהם, ניתן ביום 3.3.2024, ואילו העתירה דנן הוגשה למעלה מחצי שנה מאוחר יותר, ביום 14.10.2024. לכן, לעמדת המשיבה, דין העתירה להידחות על הסף בשל הגשתה בשיהוי ניכר. שלישית, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024. המשיבה מטעימה כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בנושא הסדרי השהות של הילדים, הן מכוח כריכת הנושא לתביעת הגירושין, הן מכוח הסכם הגירושין בו צויין הדבר מפורשות, אשר לו ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני. כמו כן, המשיבה מציינת כי טענת העותר לביטול הסכם הגירושין נדונה ונדחתה עוד ביום 3.5.2020 על ידי בית הדין האזורי, ומשעה שהעותר לא ערער על החלטה זו, היא הפכה לחלוטה. לבסוף, המשיבה טוענת כי לא נפל כל פגם בתנאים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024. ביום 23.4.2025 הגיש העותר בקשה נוספת, בה הודיע על החלטותיו האחרונות של בית הדין הרבני הגדול; על כך שלמרות פסיקה זו, ברצונו להמשיך ולנהל את העתירה בעניינו, אשר נוגעת לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024; וכן, כי בכוונתו להגיש עתירה על פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 24.3.2025. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה המתוקנת שהגיש העותר, בבקשות הנלוות לה, ובתגובה המקדמית מטעם המשיבה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. נקודת המוצא לדיוננו הינה בהלכה הידועה שלפיה בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 64647-08-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (18.11.2024); בג"ץ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 9 (8.4.2008); בג"ץ 8244/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (26.12.2019); בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022)). כמבואר להלן, חריגים אלו אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. כמתואר לעיל, הן העתירה המקורית שהגיש העותר, והן עתירתו המתוקנת, נוסחו באופן המקשה להבין את טענותיו של העותר, ובתוך כך אין העותר מצליח להצביע על מקור משפטי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024, ובהחלטות שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים בעניינם של העותר והמשיבה, קודם לכן. על כן, סבורני כי יש ממש בטענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה עתירה כוללנית, הנעדרת תשתית עובדתית ומשפטית מספקת (ראו, למשל: בג"ץ 1678/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פסקה 4 (13.3.2024); בג"ץ 7107/23 פלוני נ' בית דין רבני אזורי ירושלים, פסקה 5 (30.10.2023); בג"ץ 4904/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (23.8.2021)). מעבר לכך, סבורני כי דין העתירה להידחות גם מחמת היעדר עילה להתערבותנו. כפי שתואר לעיל, במרכז העתירה עומדת שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בהסדרי השהות של העותר וילדיו, בין מכוח כריכתם בתביעת הגירושין, ובין מכוח הקבוע בהסכם הגירושין. כידוע, בית הדין הרבני רוכש סמכות לדון בענייני משמורת והסדרי שהות בשתי דרכים: האחת, אם נושאים אלו נכרכו בתביעת הגירושין של אחד הצדדים לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; השנייה, מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (בג"ץ 7715/19 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פסקה 23 לפסק דינו של המשנה ח' מלצר (14.6.2020) (להלן: בג"ץ 7715/19); בג"ץ 274/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 9 (31.1.2017); בג"ץ 8543/03 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (28.1.2007)). בענייננו, בית הדין הרבני רכש את הסמכות לדון בנושא הסדרי השהות בשני האופנים האמורים גם יחד, שכן נושא זה נכרך לתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, ומשום שכך הוסכם מפורשות בהסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים ביום 2.11.2015, ואשר קיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 3.11.2015. כמתואר לעיל, במשך השנים הגיש העותר מספר הליכים אשר ביקשו להשיג על סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני הסדרי השהות – תחילה על-ידי הגשת מספר תביעות לבית המשפט למשפחה, אשר במסגרתן קבע בית המשפט למשפחה כי הנושא נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני; ובהמשך על-ידי הגשת תביעה לביטול הסכם הגירושין, אשר נדחתה בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 3.5.2020. על רקע זה, ומשעה שהעותר לא ערער על ההחלטות הנ"ל, בהן נדחו השגותיו על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושא הסדרי השהות, והן הפכו לחלוטות, שוב אין הוא יכול להעלות סוגיה זו במסגרת העתירה דנן. אשר לטענות העותר בעניין התנאים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.2024 – כאמור לעיל, בהחלטתו מיום 24.2.2025 ואף בפסק הדין המבהיר והמעדכן מיום 24.3.2025, קבע בית הדין הרבני הגדול כי בית הדין הרבני האזורי יבחן מהם התנאים וההכנות הנדרשות לצדדים בכדי לחדש את המפגשים המפוקחים, ובהמשך, ככל שיתקיימו המפגשים כהלכה, יבחן האם השתנו הנסיבות באופן אשר מצדיק לאפשר את קיומם של הסדרי השהות של העותר עם ילדיו ללא פיקוח. בכך, חל שינוי נסיבות מהותי בכל הנוגע לתשתית העובדתית שביסוד העתירה, וכן נוצר מצב בו לא מצויה בפניי הכרעה סופית של בית הדין הרבני בסוגיה. בנסיבות אלו אין כל מקום לדון (במסגרת העתירה דנן), בסוגיית התנאים לחידוש הסדרי השהות של העותר עם ילדיו. הערה לפני סיום: במסגרת העתירה דנן הגיש העותר בקשות רבות בנושאים שונים ומשונים שהיה בהן כדי להכביד על ניהול התיק ולהאריך את הטיפול בו. עיון בהחלטות שניתנו בעניינם של הצדדים בערכאות השונות, מעלה כי התנהלות זו אינה ייחודית להליך דנן, אלא שהיא מאפיינת את התנהלותו של העותר בפני כלל הערכאות שנדרשו לעניינו. כך תוארו הדברים על-ידי בית הדין הרבני הגדול, בפסק דינו מיום 20.12.2018, במסגרתו הורה לראשונה על התנאים לקיום הסדרי השהות בין העותר לילדיו: "תביעה זו הינה התיק – ההליך ה-36 המתנהל בפני ביה"ד הגדול מלבד כ-70 תיקים – הליכים שנפתחו בביה"ד האזורי ומלבד תביעות והליכים (שמספרם אינו ידוע לנו) בעניינים שונים המתנהלים בביהמ"ש. בהליכים אלו הוגשו מאות בקשות, כשבתקופות מסוימות מוגשות מספר בקשות מידי יום ביומו [...]. במרבית התיקים מוגשות בקשות רבות שונות ומשונות לפני הדיונים ואחריהם [...], כשמרביתן אין להן שחר, האב מציג 'עובדות' ונתונים שקריים ומנסה לסובב בכחש את ביה"ד..." עוד ציין בית הדין הרבני הגדול, ביחס לעותר, בפסק דינו האמור, דברים אלו: "לפני שנבאר דעתנו וניתן הכרעתנו, בעניין אופן קיום הסדרי הראיה, חובה עלינו לתאר הרקע הכללי של הסכסוך בין בני הזוג, המצריך אותנו לתת החלטתנו מתוך מבט רחב וכולל הנצרך במקרה שלפנינו בכדי לדאוג להצלת נפש הילדים, לאור ההשפעה והחבלה העתידית שנגרמה ואף תחריף (אם לא יעשו צעדי מניעה דרסטיים), בין בילדותם ובין בבגרותם, הדבר נצרך ודחוף לאור התנהגותו האובססיבית של האב המתישה את הגורמים המקצועיים והשיפוטיים. התנהגות הגורמת בסופו של דבר לאב להשיג חלק ממטרותיו, ויוצרת לו תקווה שבהמשך להתנהגותו זאת יתיש את הגורמים המטפלים בעניינו וישיג את מבוקשו". דברים חמורים אלו נכתבו על-ידי בית הדין הרבני הגדול כבר לפני כשש וחצי שנים, אך דומה כי הם טרם הופנמו. סבורני כי טוב יעשה העותר אם יפנה את מאמציו לשיקום הקשר בינו לבין ילדיו, ולא להמשך מלחמת החפירות שהוא מנהל אל מול המשיבה. סיכומם של דברים: על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, העתידה דנן נדחית בזאת, ועמה נדחות גם כלל הבקשות שהגיש העותר במסגרת ההליך. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, כ' אייר תשפ"ה (18 מאי 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט יחיאל כשר שופט