יוסף ברונסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2946/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2946/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: יוסף ברונסקי נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. א.ר. 3. ה.ר. 4. ב.כ. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.3.12 בת"פ 5864-06-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשע"ג (26.2.2013) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבים: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 5864-06-11, כבוד השופט י' נועם) מיום 4.3.2012. 2. המערער הורשע, על פי הודאתו, בשורת עבירות בשלושה הליכים שונים אשר אוחדו. ביום 2.11.2011, הורשע המערער בכתב אישום מתוקן המכיל שני אישומים. במסגרת האישום הראשון הורשע המערער בעבירות של שוד על פי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן בעבירת סחר בנשק על פי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני, הורשע המערער בעבירות סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים, על פי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין וכן בשתי עבירות סיוע לגניבה על פי סעיף 384 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן הראשון, במסגרת האישום הראשון, כשנתיים לפני האירוע שיתואר להלן, הובא לידיעת המערער כי א' (להלן: המתלונן) מחזיק בביתו סכום כסף גדול וכי בכל יום שישי הוא יוצא להתפלל ואשתו (להלן: המתלוננת) נשארת לבדה בבית. ביום 7.4.2011 קשר המערער קשר לבצע שוד בבית המתלוננים ביחד עם מ' וביום 10.4.2011 צורף לקשר גם י' (להלן: האחרים). ביום זה נסעו השלושה אל הבית והמתינו ליציאתו של המתלונן. לאחר יציאתו, המתין המערער ברכב בעוד י' ומ' צלצלו בפעמון הכניסה של הבית. המתלוננת פתחה את הדלת ואחד מהאחרים גרר אותה פנימה לתוך חדר השינה ואיים עליה שאם תשמיע קול יהרוג אותה. י' ו-מ' שאלו את המתלוננת מספר פעמים היכן נמצאת הכספת והיא השיבה שאין בבית אחת כזו וכן שאין כסף פרט ל-200 ש"ח המצויים בארנקה ותכשיטיה. בהמשך לכך, איימו השניים על המתלוננת כי יהרגו אותה במידה ולא תיתן להם כסף וציינו כי הם יודעים שבבית מוחזק כסף רב. בשלב זה ערכו השניים חיפוש בבית והעבירו את המתלוננת לחדר סמוך. מהבית נגנבו אקדח, תכשיטים, שעון וכ-200 ש"ח במזומן. לאחר צאתם מהבית, נכנסו לרכב בו ישב המערער והשלושה נסעו מהמקום. למחרת, מכרו השלושה את האקדח תמורת 3,000 ש"ח שחילקו ביניהם. 3. בהמשך לכך, באותו כתב אישום במסגרת האישום השני, במועד שאינו ידוע במדויק, קשר המערער קשר עם שותפה להתפרץ לביתה של ב' כ' (להלן: המתלוננת 2) ולגנוב משם חפצים יקרי ערך. בין השותפה והמתלוננת 2 היתה היכרות קודמת מחוג לריקודים. במסגרת היכרות זו, כשנה לפני האירוע המתואר, הביאה השותפה את המערער לביתה של המתלוננת 2 על מנת שיתרשם מהבית. בתאריך 18.5.2011 צורף ד' לקשר. ביום זה עת הגיעה המתלוננת 2 לחוג הריקודים, היא הניחה את תיקה, בו היו מפתחות הבית והרכב, שני טלפונים ניידים, ארנק ובתוכו כ-1,500 ש"ח, משקפי שמש ומוצרי איפור, לצד הרחבה. המערער הסיע את ד' ברכבו למקום החוג והמתין לו ברכב. השותפה לקחה את תיק המתלוננת 2, יצאה איתו משטח רחבת הריקודים ומסרה אותו לד'. ד' נכנס אל הרכב ונסע עם המערער לבית המתלוננת 2. בהגיעם, נכנס ד' באמצעות המפתח שמצא בתיק אל בית המתלוננת 2 וערך חיפוש בכל הבית אחר חפצי ערך. זאת, לאחר שעטף את ידו בחתיכת בד על מנת שלא להשאיר טביעות אצבעות. ד' לקח מן הבית תכשיטי זהב, טבעת נישואין, שעונים, מחשב נייד, בקבוקי בושם, שני דרכונים, לפחות 30 דולר, כ-1,000 יורו וכן תיק בתוכו שם את הרכוש הגנוב. ד' שב לרכב והוא והמערער נסעו מהמקום. באותו מועד, מסר ד' למערער שניים מבקבוקי הבושם ומאוחר יותר באותו היום מסר לו את חלקו ואת חלקה של השותפה בכסף שנגנב. 4. ביום 2.11.2011 הורשע המערער בשני אישומים במסגרת כתב אישום נוסף (ת"פ 31301-11-09). במסגרת זו, הורשע המערער בשתי עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית על פי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973. על פי עובדות כתב האישום, במסגרת האישום הראשון, ביום 22.4.2005 יצא המערער לחופשה בת 72 שעות מבית הסוהר איילון, שם ריצה אותה העת עונש מאסר. ביום 26.4.2005, בעת שהייתו בכלא, נמצאו על גופו סמים מסוכנים מסוג הירואין, קוקאין, מורפין, אוכסיקודון ו-MDMA במשקל כולל של 86.4 גרם. על פי עובדות כתב האישום, במסגרת האישום השני, ביום 6.1.2009 יצא המערער לחופשה בת 48 שעות מבית הסוהר איילון. בימים 10-11.1.2009 בעת שהייתו בכלא, נמצא על גופו סם מסוכן מסוג הירואין וסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של כ-26 גרם. 5. ביום 1.2.2012 ניתנה הכרעת דין משלימה נוספת בה הורשע המערער בעבירת גניבה על פי סעיף 384 לחוק העונשין (ת"פ 4085/09). על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.9.2009 בנמל התעופה בן גוריון, גנב המערער ארנק מתיקה של תיירת. 6. בשלב גזירת הדין, עמד בפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער, אשר על פיו המערער הינו בעל דפוסים עבריינים ואינו בעל יכולת ליטול אחריות ולהבין את חלקו בעבירות. על בסיס זה, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו אך המליץ לשלבו במסגרת טיפולית במהלך מאסרו. מבחינת השיקולים לעונש, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת העבירות הנוגעות להתפרצות לדירות והמשרות תחושת חוסר בטחון בקרב הציבור בכלל ובקרב הקורבנות בפרט – באשר חודרים למרחבם הפרטי ומשאירם חסרי אונים. כן התייחס בית המשפט לחומרה הפרטנית של עבירות השוד שביצע המערער שכללו שוד אלים של אישה בת 69, בחבורה ולאחר תכנון מוקדם. בית המשפט נתן משקל אף לשני כתבי האישום שצורפו לתיק. בהקשר זה, בית המשפט נתן דעתו לעברו הפלילי המכביד של המערער של המערער הכולל 110 עבירות, ולכך שהוא שב לסורו חרף הענישה הקלה שהוטלה עליו כדי לאפשר את שיקומו. נוכח עברו הפלילי המכביד והעדר ההרתעה ממאסרים קודמים, קבע בית המשפט כי מדובר בעבריין מועד וכי יש להגן על האינטרס הציבורי מפני הפגיעה הפוטנציאלית בו. כן נקבע כי מאסר ממושך מתחייב אף משיקולים של גמול. לקולה שקל בית המשפט את הודאת המערער, החרטה שהביע ואת נסיבותיו האישיות. על בסיס זה, גזר בית המשפט על המערער שמונה שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פיצוי למתלוננים בסכום של 20.000 ש"ח ופיצוי למתלוננת 2 בסכום של 10,000 ש"ח. 7. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער העונש שהוטל עליו סוטה מרף הענישה המקובל בעבירות שהורשע בהן, בעיקר נוכח העובדה כי לא עמד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, והוא מבקש כי נפחית את עונש המאסר ואת הפיצוי. לטענתו, היה על בית המשפט לפרט את אורכו של עונש המאסר עבור כל עבירה ולא לקבוע אורך כללי, כפי שעשה. כן טען כי יש לתת משקל רב יותר בגזר הדין לכך שהוא חשף את הפרשה כולה ולטענתו, אלמלא שיתוף הפעולה שלו, לא היו די ראיות להרשעת מי מהמעורבים האחרים. עוד טען הוא כי בשני האישומים במסגרת כתב האישום הראשון תפקידו היה משני וכי לא ניתן משקל מספק להודאתו, לחרטה שהביע ולנסיבות חייו הקשות. לבסוף, טוען המערער כי העונש שהוטל עליו חמור יותר מזה שהוטל על ד', שותפו לעבירה נשוא כתב האישום הראשון, וכי יש לאבחנו ממנו עקב כך שהוא הורשע בסיוע לעבירה ולא כמבצעה העיקרי. 8. במענה, מדגישה המשיבה את חומרת העבירות בהן הורשע המערער וטוענת כי חלקו לא היה פחות משל שאר המעורבים אלא להפך – הוא היה הדמות המרכזית בפרשה אשר יזם את השוד וגייס את האחרים. עוד מציינת המשיבה את התסקיר המפרט את אורח חייו העברייני של המערער ועברו הפלילי המכביד. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין להפחית את הפיצוי שהוטל עליו, מאחר שגם הסכום הנוכחי לא משקף את הנזק שנגרם לקורבנות. 9. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, מצאנו כי דין הערעור להדחות. 10. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו. זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען. המערער הורשע בשלושה כתבי אישום שונים במספר רב של עבירות. באשר לעבירות השוד, אין צורך להכביר במילים על חומרתן והפגיעה הקשה שנגרמת בעקבותיהן לקורבנות, הן כלכלית ובעיקר נפשית, בשל החדירה למרחבם המוגן. יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים, הדברים שנאמרו על ידי השופט א' מצא בע"פ 5090/99 שמשונוב נ' מדינת ישראל (30.11.1999): "מעשי שוד אלימים, המבוצעים כלפי נשים המתגוררות בגפן, קשישים בודדים וחסרי-ישע אחרים – שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מוגבלת – מהווים תופעה עבריינית בלתי נסבלת. וככל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים והמסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק ומתעצם גם ההכרח להגן על הציבור מפניהם; על הציבור בכלל, על החלשים והיותר מועדים להיפגע מידם, במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות, הן לשם הוקעתם, הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים דומים". 11. הלב נחמץ למשמע מעשים שכאלו. חלקו ה"פחות" של המערער, אם ניתן להגדירו כזה עקב היותו יוזם הפעולה ומסייע לה, אין בו בכדי לסייע לו במקרה זה בהפחתת העונש על ידינו. 12. נוסף על כך, לא ניתן להתעלם מכתבי האישום הנוספים שעל בסיסם הורשע המערער - הראשון הנוגע להברחת סמים אל תוך כותלי בית הסוהר והשני בגין גניבה מתיירת תמימה. בהקשר זה, עומדים לפנינו תסקירי שירות המבחן בעניינו של המערער, לרבות תסקיר משלים שהוכן לקראת הדיון בבית משפט זה. תסקירים אלו אינם חיוביים ואינם מובילים למסקנה כי יש מקום לקיצור בעונשו של המערער. יתרה מכך, מתסקירים אלו עולה כי הוא אינו נוטל אחריות על מעשיו ואינו מעוניין בהשתתפות בקבוצת גמילה בבית הסוהר. על כן, אין מנוס מקביעת עונש מאסר משמעותי שהולם את חומרת העבירות, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. 13. יצוין כי לא מצאנו ממש בטענת המערער ככל שהיא נוגעת לעיקרון האחידות בענישה. המערער וד' הורשעו במספר אישומים אחר. יתר על כן, המערער היה היוזם והמתכנן של המעשים ואפשר להניח כי בלעדיו הם לא היו מתבצעים. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב באדר התשע"ג (‏4.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12029460_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il