הנדיה דוכי חושאן נ. מרים יוסף עבדאללה

פסק-דין בתיק ע"א 2941/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2941/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערערת: הנדיה דוכי חושאן נ ג ד המשיבים: 1. מרים יוסף עבדאללה 2. עו"ד עארף עלי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.02.2014 בת"א 11686-12-10 שניתן על ידי כבוד השופט א' טובי בשם המערערת: עו"ד אחמד סעדי; עו"ד שושי לבקוביץ' בשם המשיבה 1: עו"ד דאוד היתם בשם המשיב 2: עו"ד עארף עלי פסק-דין השופט נ' הנדל: מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 1168-12-10 (מפי כב' השופט א' טובי), ובו נדחו שני ראשי תביעת המערערת. הראשון – למתן פסק דין המצהיר על בטלות עסקת מתנה שבה התחייבה המערערת להעביר חלקת קרקע לגיסתה – משיבה 1. השני – למתן פסק דין הקובע שמשיב 2, עורך דין במקצועו, אינו רשאי לעשות כל שימוש במסמכי המתנה, לרבות בייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה המערערת. רקע וטענות הצדדים 1. המערערת, ילידת 1943, הינה הבעלים הרשום של כמה חלקות מקרקעין. לפני כשני עשורים העבירה המערערת ואחותה חלקת אדמה מסוימת לשני אחיה, במתנה וללא תמורה. לאחר חתימה על מסמכי המתנה ביקשה המערערת לחזור בה מסיבות שונות, והדבר נדון בערכאות מספר (להלן: הסכסוך הראשון). העובדה הרלוונטית לענייננו הינה כי מי שייצג את המערערת בהליכים שתוארו היה משיב 2, ששימש כעורך דינה תקופת זמן ארוכה. במועד כלשהו בין השנים 2006-2007, חתמה התובעת בטביעת אצבע על תצהיר בו נרשם שהיא מעבירה למשיבה 1 – אישתו של אחיה המנוח – חלקת מקרקעין אחרת, נשוא הסכסוך שבפנינו (להלן: החלקה), במתנה וללא כל תמורה. בנוסף לכך חתמה בטביעת אצבע על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת משיב 2, ובו הוסמך הוא לחתום בשמה ובמקומה על כל מסמך הדרוש לשם העברת הבעלות בחלקה לידי משיבה 1. במעמד החתימה נכחו, בין היתר, משיב 2 – שהחתים את המערערת על המסמכים, וכן בנה וביתה של המערערת. לאחר זמן מה ביקשה המערערת לבטל את הסכם המתנה. לדבריה, היא הוחתמה על המסמכים בסמוך לשחרורה מבית החולים, ממנו יצאה במצב פיזי וקוגנטיבי רעוע. כמו כן העלתה טענות קשות כנגד משיב 2, שלדבריה שכנע אותה לחתום על מסמכי המתנה בנימוקים שונים, ואף התחייב בפניה כי המסמכים לא יועברו לאיש עד להשלמת המשא ומתן שהתנהל בינה לבין אחיה בנוגע לסכסוך הראשון. בשנת 2008 הודיעה המערערת בכתב על ביטול הסכם המתנה, ובהמשך הגישה את התביעה. 2. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת. בפתח דבריו ציין את מורת רוחו מהתנהלות המערערת כלפי משיב 2. לדבריו, הוטחו כנגד משיב 2 – "טענות קשות הפוגעות ביושרו, מקצועיותו והגינותו", וזאת ללא הצגת "אפילו בדל ראיה שיתמוך באותן טענות, לבד מהשערות והאשמות סרק נטולות עיגון כלשהו". לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא כי למרות טענת המערערת, לא הוכח כי היא חתמה על המסמכים בתאריך אחר מזה שהיה רשום על גבם – 25.01.2006. מכיוון שהמערערת לא הצליחה להוכיח שהחתימה על ההסכם נערכה ביום שונה מהתאריך שהיה נקוב עליו, נדחתה טענתה לפיה הוחתמה על המסמך בסמוך לשחרורה מבית החולים, מועד בו לא הייתה צלולה דייה לחתום על המסמך – על פי חוות דעת שהוגשה מטעמה. יובהר כי המערערת שוחררה מבית חולים בתאריך 04.04.2007. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתה החלופית של המערערת לפיה אמנם חתמה על מסמכי המתנה, אך סיכמה כי המסמכים הללו ישמרו בנאמנות בידיו של משיב 2 עד להסדרת הסכסוך הראשון. שתי הקביעות העובדתיות הקודמות נגזרו בין היתר מהאמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של משיב 2 בפניו, לרבות ולנוכח העובדה שלא הוברר איזה אינטרס יש לו בסכסוך בין הצדדים הניצים, שיגרום לו לסכן את פרנסתו לטובת משיבה 1, אותה כלל לא הכיר. עד כאן לעניין קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שמהן נגזרו גם חלק מקביעותיו המשפטיות. כך, צוין כי בהתאם להלכת מזרחי (ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פד"י נ(1) 199 (1996)) – ייפוי כוח בלתי חוזר משמעותו וויתור על הזכות לבטל התחייבות למתן מתנה, בהתאם למשמעות סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק). מכיוון שיחד עם הסכם המתנה חתמה המערערת על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת משיב 2, הרי שוויתרה על זכותה לבטל את הסכם המתנה, וזה עומד בתוקפו למרות מכתב הביטול ששלחה. גם את הטענה שהועלתה מכוח סעיף 5(ג) לחוק – חזרה מהתחייבות למתן מתנה בשל הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן – דחה בית משפט קמא, וזאת משום שהרעה כזו לא הוכחה על ידי המערערת. בעקבות הנימוקים שצויינו לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת, ועל כך הערעור מושא פסק דין זה. 3. בין טיעוניה, טענה המערערת כנגד תוקפו של הסכם המתנה. לדבריה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה לא הוכח שהיא חתמה על המסמכים לאחר יציאתה מבית החולים, ממנו שוחררה במצב קוגניטיבי לקוי. לעמדתה, הדבר מאיין את גמירות דעתה, ומקיים את יסודות עילת העושק – ניצול חולשתה הגופנית על ידי קרובי משפחתה. כמו כן, היא התקשרה בחוזה בטעות, ואף בהטעיה – בשל העובדה שהובטח לה שההסכם יוותר בידיו של משיב 2, ולא יעשה בו שימוש בזמן זה. על טענות אלו התווספה טענה נוספת, רחבה יותר, לפיה הסיבה היחידה להעברת המקרקעין למשיבה 1 במתנה הינה מכוח הנוהג הקיים בחברה אליה שייכת המערערת, הקובע כי על הנשים במשפחה לוותר על קרקעות שעברו אליהן בירושה לטובת הגברים. נטען כי זוהי הסיבה להעברת המקרקעין למשיבה 1 – אחיה המנוח של המערערת. על פי קו זה, החוזה הוא למראית עין בלבד, וככזה – דינו להתבטל. דיון והכרעה 4. כלל מושרש היטב בפסיקתנו הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. קביעת ממצאים מעין אלו מהווה נדבך מרכזי במלאכת הערכאה המבררת. אמנם, ערכאה זו אינה חסינה מביקורת, אף בתחום העובדתי. אך לשם כך יש צורך להצביע על אחד החריגים, וכאלו אינם נמצאים בענייננו. פסק הדין קמא מפורט ומנומק היטב. עסקינן במקרה מובהק של התרשמות ישירה מן העדים. יתרה מכך – בית המשפט המחוזי לא מצא דרך לבסס את המסקנה לפיה משיב 2 עשה את המעשים בהם הואשם על ידי המערערת. מעבר להתרשמות החיובית מעדותו, וההתרשמות השלילית מעדי התביעה שנקבע כי עדותם הייתה מגמתית – הגיון הדברים תומך במסקנה, שכן לא התגלה כל מניע שיגרום למשיב 2 לפעול כפי שיוחס לו. המסקנה היא שאין מקום להתערבות בפסק הדין במישור העובדתי. יתר על כך, נטל ההוכחה שהיה על המערערת להרים היה גבוה מהרגיל עוד מראשיתו. עסקינן בהסכם מתנה עליו חתמה המערערת, ועל כך אין חולק, כשהיא מלווה בבנה ובביתה. אם ברצונה היה להכניס תניות נוספות לחוזה זה, המגדירות כי אין לעשות שימוש בחוזה עד להודעה אחרת – יכולה הייתה לדרוש זאת, וכך לא נהגה. משחתמה על החוזה כמו שהוא – נטל ההוכחה של טענה לפיה הייתה קיימת תניה נוספת, שנאמרה בעל פה – מתחזק עוד יותר. לכך יש להוסיף שהמערערת טוענת כי התאריך הכתוב על המסמך אינו התאריך בו חתמה עליו. אף חובת ההוכחה במקרה זה – כשמול הטענה עומד מסמך החתום שחור על גבי לבן – עולה קומה נוספת. 5. על כל המנוי לעיל יש להוסיף כי לא מצאתי טעות המחייבת התערבות גם במסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי. סיבה זו, בצירוף עם הנימוקים שצוינו לעיל, מחייבים את דחיית הערעור. אך בטרם סיום, ארצה להוסיף כמה מילים על הנימוק אותו העלתה המערערת בדבר הנוהג הרווח בחברה הערבית, שלטענתה הוא שגרם לה להעביר במתנה את נחלתה, ומסיבה זו מדובר בהסכם למראית עין בלבד. ראשית, יש להבהיר כי עצם קיומה של מוטיבציה לחתימה על חוזה, אף אם נניח שמדובר בהנעה שאינה פנימית גרידא, אלא מנהגית-חברתית, אינו הופך את המסמך המשפטי לחוזה למראית עין. כפי שמושג זה הוגדר בספרות המשפטית, על יסוד הפסיקה: "אין מדובר במקרה בו הצדדים ביקשו לערוך חוזה והדין מורה על בטלותו, אלא במקרה שבו מלכתחילה הצדדים לא התכוונו לערוך חוזה אלא רק מראית עין של חוזה. לא זו בלבד שאיש מהצדדים לא גמר בדעתו להתקשר בחוזה מחייב, אלא שכל אחד מהצדדים ידע שרעהו אינו מתכוון להתקשר בחוזה מחייב." (איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין" משפטים מה 251, 253 (2015)) בענייננו, בין הצדדים לא נחתם חוזה שמה שנכתב בו שונה ממה שהיה אמור להתבצע בפועל, אלא הסכמה שלטענת המערערת משקפת לחץ חברתי, שאינה נובעת מרצונה האישי שלה. הצדדים בוודאי התכוונו להתקשר בחוזה, ולקיימו ככתבו וכלשונו. בסוף עסקת המתנה, אם הייתה זו מתבצעת, היו מקיימים הצדדים את ההסכם כפי שסוכם – והחלקה הייתה עוברת למשיבה 1, בהתאם לתנאים שנקבעו. החוזה המדובר לא הסתיר מאחוריו הסכמה סמויה בין הצדדים (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 253 (2005)), ואין להגדירו כחוזה למראית עין (להשלכות סיווג חוזה כחוזה למראית עין, ראו ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי (09.05.2012)). שנית, נדמה כי הטענה אותה מעלה המערערת, מתאימה יותר לסיווג של ביטול חוזה מכוח עילת הכפיה, המנויה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. טענה זו, במקרה הקונקרטי שבפנינו, מעלה מספר תהיות. הרי מתנה דומה ניתנה על ידי המערערת בעבר, וגם שם, כמו במקרה דנן, ניהלה היא מאבק משפטי ארוך במקבלי המתנה. אם לחץ חברתי היה זה שגרם למערערת להעביר את החלקה – מדוע לחץ זה לא מנע ממנה לפנות לערכאות במקרה הקודם? ואם כן פנתה לערכאות במקרה הקודם – כפי שאכן פעלה – מדוע התנהלה באופן דומה במקרה זה, ושוב העניקה מתנה? יתר על כן, אחותה של המערערת הגישה כנגד אחיה תביעה לשיתוף מקרקעין, שהסתיימה ברישום זכויותיה בהם. לנוכח האופי הכללי של טענת הכפיה, יש להעיר כי המערערת לא הסבירה מה מנע ממנה לפעול באופן דומה כלפי אותם אחים. נקודה נוספת היא כי המערערת למעשה טענה טענות עובדתיות סותרות. לצד סוגיית הכפיה, היא טענה שמצבה הקוגנטיבי היה כזה שלא אפשר בידיה להסכים, ועל כן – מתבקשת המסקנה שלא היה כל צורך להפעיל עליה לחץ חברתי בעוצמה הנטענת לנוכח מצבה האישי. בכל מקרה, אף ללא טיעונים אלו, העיקר הוא שלא הונחה תשתית עובדתית לביסוס טענת הכפיה בתיק זה. מדובר בעילה חשובה, חשובה מדי כדי להעלות אותה במקרה שאינו מתאים וללא תימוכין. המערערת לא הביאה ראיות התומכות בטענה זו, לא בערכאה קמא ולא בבית משפט זה, ומכאן שדינה להידחות. 6. מכל הסיבות האמורות לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך עשרים וחמישה אלף ש"ח לכל כל אחד מהמשיבים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"א באדר א התשע"ו (‏1.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14029410_Z11.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il