שמחוני -לופו חברה לבניין בע"מ נ. בז'ה רוזה

בבית המשפט העליון רע"א 2939/98 בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקשת: שמחוני-לופו חברה לבניין בע"מ נגד המשיבה: בז'ה רוזה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע.א. 208/98 שניתן ביום 27.4.98 על ידי כבוד השופטת ה' שטיין בשם המבקשת: עו"ד ר' גיאת בשם המשיבה: עו"ד מ' וסרטיל פסק-דין 1. במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקטה המשיבה, כזוכה, נגד חברת פלסיט השקעות בע"מ, כחייבת (להלן - "החייבת") עוקלו כספים בידי המבקשת, כצד שלישי. בהחלטתה מיום 21.12.97 חייבה ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו (כבוד הרשמת כ' לוי) את המבקשת, לפי סעיף 48 (א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967- (להלן - "חוק ההוצאה לפועל"), לשלם למשיבה סך של 32,843 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות. ערעורה של המבקשת לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' שטיין), נדחה בפסק דין מיום 27.4.98. המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על פסק הדין. המשיבה השיבה על הבקשה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 2. הטעם שעל פיו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור הוא ש"הערעור הוגש באחור מופלג" וכי "אין למערערת טעמים של ממש להארכת המועד". איני רואה עמו עין בעין. לטענת המבקשת, "סברה כי הערעור הינו ככל ערעור בזכות המוגש תוך 45 יום, ברם התברר לה בדיעבד כי קיימת הוראה ספציפית בתקנות ההוצאה לפועל ועל פיהן היה עליה להגיש את הערעור תוך 15 יום בלבד". אכן, הלכה פסוקה היא שטעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת בדרך כלל, טעם מיוחד להארכת מועד, אולם הנסיון מלמד כי טעותה של המבקשת שכיחה למדי. זאת, כנראה, בשל "חוסר הסימטריה" שבין המועד להגשת ערעור לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, שהוא 45 ימים מיום מתן ההחלטה, לבין המועד להגשת ערעור לפי תקנה 120 (ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם1979-, שהוא 15 ימים מיום ההחלטה; אף על פי שלפי סעיף 48 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, דין החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 48 (א) "כפסק דין של בית משפט שלום". גם כריכתו של ערעור כזה עם יתר הערעורים המובאים לפני בית משפט מחוזי, לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, עלולה להטעות. ראוי, אפוא, שלא לנהוג בטעות מיוחדת זאת במלוא חומרת הדין. עוד טענה המבקשת כי בא כוח המשיבה לא העלה את טענת האיחור עד פתיחת הדיון בערעור וכי בית המשפט העלה את הטענה ביזמתו ורק לאחר מכן אימץ אותה בא כוח המשיבה. אינני רואה צורך להתייחס לחלקה השני של הטענה ודייני בחלקה הראשון. כפי שמתברר לא העלתה המשיבה את טענת האיחור בעיקרי הטיעון שהגישה ואף לא בהזדמנות קודמת אחרת. אכן, בא כוח המשיבה לא היה חייב לעשות כן, אולם במצב שנוצר אין לדחות בקש את טענת בא כוח המבקשת כי בא כוח המשיבה מחל על האחור (ראו רע"א 7358/97 קשת עמירם נ' OVERSEAS FINANCE INVESTMENT LMD. (OFIL) (טרם פורסם)). 3. חככתי בדעתי אם להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשה להארכת המועד שיגיש לו בא כוח המבקשת ולאחר מכן ידון בערעור, אם יחליט להאריך את המועד. אולם, לאור האמור לעיל ועל מנת למנוע מבית המשפט ומבעלות הדין בזבוז זמן נוסף, החלטתי כי מוטב שהמחלוקות יתבררו לעיצומן. 4. לפיכך אני מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מאריך את המועד להגשת הערעור כך שייראה כאילו הוגש במועד, ומחזיר את הדיון בערעור לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בו לגופו. הוצאות הדיון בבקשה שלפני בסך 5,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי. ניתנה היום, כ"ח בתמוז תשנ"ח (22.7.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ