נחום פילצה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2939/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2939/09 ע"פ 3233/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער בע"פ 2939/09: המערער בע"פ 3233/09 נחום פילצה אוטר (תומר) גיאורגדזה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בת.פ. 8291/07, מיום 23.3.09, שניתן על ידי כבוד השופטת דפנה אבניאלי תאריך הישיבה: ו' באב התשס"ט (27.07.09) בשם המערער בע"פ 2939/09: בשם המערער בע"פ 3233/09: עו"ד גבריאל שחר עו"ד אורי דייגי בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופטת מ' נאור: בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ד' אבניאלי) מיום 15.2.2009 בו הורשעו שני המערערים בביצוע עבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערערים נידונו ל-36 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי ובנוסף הוטל על כל אחד מהם לשלם פיצוי של 3,000 ש"ח למתלונן וקנס בסך 500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו. המערער ב-ע"פ 2939/09, נחום, הורשע גם בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. המערער ב-ע"פ 3233/09, תומר, הורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. הוא נדון לשלושה חודשי מאסר נוספים שירוצו במצטבר. כל אחד מהמערערים מערער בפנינו בנפרד על הכרעת הדין ועל גזר הדין כאחד. כתב האישום 1. בכתב האישום הואשמו שני המערערים בכך שביום 7.10.2007 בסמוך לשעה 17:45 ניגשו המערערים אל המתלונן, שצעד ברחוב ושוחח במכשיר טלפון סלולארי (להלן: המכשיר). תומר ביקש מהמתלונן להראות לו מה יש לו בתיק שנשא עימו, המתלונן סירב ותומר החל למשוך את התיק בכוח. בתגובה להתנגדות המתלונן הכה אותו תומר באגרוף לפנים. תומר חטף מהמתלונן את המכשיר והחל להימלט מהמקום בריצה, אך המתלונן רדף אחריו והפיל אותו. נחום, שעד אותה עת עמד בסמוך, קפץ על המתלונן ובעט במצחו. המתלונן נפל ארצה, ובעוד תומר נמלט מהמקום עם המכשיר, הוסיף נחום להכות את המתלונן באגרופים לראשו ובבעיטות לרגליו, ביטנו וגבו. לאחר מכן החל נחום גם הוא להימלט מהמקום, אך בראותו שהמתלונן רודף אחריהם, אמר לו תומר שיכה בו שוב ונחום נתן למתלונן אגרוף נוסף בפנים. לאחר מכן נמלטו השניים מהמקום כשהמכשיר בידיהם. למתלונן נגרמו חבלות בזרועות, בגב ובמצח, הוא נפצע בשפתיו וסבל מכאבי בטן. בגין מעשים אלו הואשמו שני המערערים בעבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. 2. עוד נטען בכתב האישום כי סמוך לשעה 18:00 הגיע למקום האירוע צוות משטרה שאיתר את השניים בקרבת מקום. נטען כי השניים, שהבחינו בשוטרים, החלו לברוח בריצה תוך התעלמות מקריאותיהם של השוטרים לעצור. בהמשך הצליחו השוטרים לתפוס את נחום למרות שזה נאבק, התנגד למעצרו וניסה להשליך מידיו מכשיר סלולארי (אשר מאוחר יותר התברר כי אינו המכשיר הגנוב) ולדרוך עליו. לפיכך הואשם נחום בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. לגבי תומר, שנעצר למחרת היום על סמך מידע מודיעיני, נטען בכתב האישום כי הצליח להימלט מהשוטרים ועל כן הואשם גם הוא בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. תומר ביצע את המעשים הללו בעת שאמור היה לשהות במעצר בית שהוטל עליו בהליך אחר ועל כן הואשם גם בהפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. פסק הדין של בית המשפט המחוזי טענות מקדמיות ומשפט זוטא 3. במענה לכתב האישום כפרו שני המערערים באישומים נגדם. בפתח המשפט העלה תומר טענת אליבי, לפיה בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו שהה בבית. טענה זו נדחתה מהטעם שהעדה היחידה שהובאה בתמיכה לגרסה זו, אימו של תומר, לא יכולה היתה להעיד על השעה המדויקת שבה ראתה את תומר בבית. גרסת התביעה בעניינו של תומר התבססה בעיקרה על הודאתו במשטרה ביום 9.10.2007. כנגד קבילותה של הודאה זו טען תומר מספר טענות, אשר נדונו בהסכמת הצדדים במסגרת הכרעת הדין ונדחו על ידי בית המשפט. סוגיה זו, של קבילות ההודאה ומשקלה עומדת במרכז ערעורו של תומר וארחיב על כך בהמשך. בשלב זה אציין רק כי בית המשפט המחוזי קבע כי הודאתו של תומר קבילה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), חרף תרגיל חקירה שנערך לתומר ובו סיפר לו חוקר משטרה כי זוהה במסדר תמונות על ידי המתלונן, על אף שהדבר לא היה נכון. כן קבע בית המשפט כי תומר הוזהר כראוי במהלך חקירותיו כי הוא נחשד בעבירת שוד, ולא הובטחה לו כל טובת הנאה תמורת הודאתו. לבסוף נדחתה גם טענתו של תומר כי בעת שמסר את הודאתו היה נתון להשפעה של מחסור בסם. הכרעת הדין 4. גרסתו של המתלונן לגבי מהלך השוד, הדומה בעיקרה לכתב האישום, נקבעה על ידי בית המשפט כמהימנה. המתלונן מסר עדות מפורטת של מהלך האירוע, זיהה את נחום במסדר זיהוי, מסר תיאור חיצוני של השודדים שהלם במידה רבה את מראם של שני המערערים ואת לבושם ביום האירוע, וזיהה את המכשיר הסלולארי שמצאה המשטרה. עדות זו, לגבי מהלך האירוע, נתמכה גם על ידי הודאתו של תומר במשטרה שכאמור נמצאה קבילה, ובית המשפט קבע כי יש להעדיפה על פני הודעתו הראשונה במשטרה ועל פני עדותו בבית המשפט. 5. בהודאה זו, שנמצאה קבילה, סיפר תומר כי פנה למתלונן, ביקש ממנו סיגריה וכן ביקש לראות מה יש למתלונן בתיק, ומשנענה בגסות דחף את המתלונן ולקח את המכשיר שהחזיק בידו. לאחר מכן, כך מסר, הצליח להתחמק מהמתלונן שקפץ עליו ונמלט מהמקום. כאשר שמע רעשים, הסתובב וראה את המתלונן נאבק באדם אחר והמשיך בדרכו. הוא העיד כי הלך לביתו והחביא את המכשיר בארון חשמל בקומה הרביעית. בית המשפט המחוזי נתן משקל לפרטים רבים שמסר תומר בהודאתו, המעידים על כך שנטל חלק באירוע, ובהם מיקום האירוע ברחוב הכלנית, התיאור המדויק של הפניה למתלונן, תגובתו וחטיפת המכשיר מידיו. וכן תיאור הבריחה מהמקום, המגע עם המתלונן, המאבק של המתלונן עם אדם נוסף, מיקומו של המכשיר הגנוב ותיאורו החיצוני של תומר. בית המשפט המחוזי נתן דעתו להבדלים מסוימים בין גרסתו של המתלונן לבין הודאתו של תומר. כך למשל עמד בית המשפט על כך שהמתלונן ציין שהשודד חבש כובע שחור ואילו תומר העיד כי חבש כובע לבן, אך הבדל זה נראה בעיני בית המשפט כזניח ביחס להתאמת ההודאה של תומר לגרסת המתלונן באופן כללי. זאת נוכח עדותו של עד ראיה לאירוע, רומן אגייב (להלן: אגייב) לפיה אחד המעורבים באירוע חבש כובע לבן. פער נוסף נמצא בין הודאתו של תומר, לפיה החביא את המכשיר הגנוב בארון חשמל המצוי בקומה הרביעית ברחוב מבוא השרביטן 2, בעת שהמכשיר נמצא בפועל ברחוב מבוא השרביטן 6. בית המשפט קבע כי הפער בנקודה זו אינו ממשי, שכן מהאזנה להקלטת החקירה עולה שתומר לא היה בטוח בקשר למיקום שבו החביא את המכשיר ואמר שהחביא אותו בבניין שלו או באחד משני הבניינים הסמוכים. נוכח העובדה שהמתלונן זיהה את המכשיר שמצאה המשטרה על פי המספרים השמורים בו, קבע בית המשפט כי תומר לא אמר אמת בהודאתו כאשר אמר שהוציא מהמכשיר הסלולארי את כרטיס הזיכרון ושבר אותו. 6. על סמך גרסת המתלונן והודאתו של תומר, קבע בית המשפט כי התקיימו לגבי תומר יסודות עבירת השוד. עוד נקבע, על סמך הודאתו של תומר, כי הוא שהה מחוץ לביתו בעת שאמור היה להיות במעצר בית מלא על פי החלטת בית המשפט המחוזי ב-ב"ש 21347/07 מיום 5.7.2007, ועל כן הורשע תומר גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. 7. נחום הכחיש את מעורבותו באירוע, הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. גרסתו הראשונית היתה כי בעת שהלך ברחוב נתקלו בו שני אנשים והפילו אותו לשיחים. אחד מביניהם צעק "משטרה", ולשאלתו לפשר הצעקה, השיב לו משהו בדבר מכשיר סלולארי. לאחר מכן, כך העיד, הוא התרחק לכיוון מסוים ואחד מבין השניים התרחק לכיוון אחר. בעדותו בבית המשפט הוסיף כי מי שהפיל אותו לשיחים היה המתלונן והאחר הוא שעזב את המקום. בעדותו אישר כי נתן למתלונן מכת אגרוף שנועדה להזיזו מעליו. נחום הכחיש שניסה לברוח מהשוטרים ושזרק מידיו מכשיר סלולארי, וכן שבעת שהגיעו השוטרים לזירת האירוע היה עימו אדם נוסף. 8. בית המשפט קבע כי בנוגע לחלקו של נחום באירוע יש לדחות את גרסתו, שאינה מהימנה, ולהעדיף את גרסת המתלונן שנתמכה בממצאים חיצוניים, בהודאתו של תומר ובעדותו של אגייב. זאת גם נוכח הודאתו של נחום כי היה במקום האירוע בעת ההתרחשות וכי אכן היה מגע בינו לבין המתלונן, ובשל שקריו של נחום בנוגע לפרטים מסוימים כגון החולצה שלבש באותו יום. גרסתו התמוהה של נחום לגבי נסיבות המפגש עם המתלונן פעלה גם היא כנגדו מאחר שהוא נכשל מלתת הסבר הגיוני להתנפלות של שני הזרים עליו בעודו צועד ברחוב. 9. בשאלת היכרותם של נחום ותומר נקבע בהכרעת הדין כי בין השניים היתה היכרות מוקדמת, גם אם שטחית במהותה. ממצא זה נקבע על סמך עדויותיהם של המערערים בבית המשפט, וכן על סמך עדותו של השוטר סוליימנוב ודו"ח תנועת בדוקאי (ת'22) אותו ערך השוטר ביום 23.5.2007 לגבי תומר, ממנו עלה כי באותו יום נראו השניים עומדים יחד ברחוב עם אדם שלישי. על סמך עדויותיהם של המתלונן והעד אגייב קבע בית המשפט כי נחום הכה את המתלונן על מנת לאפשר את מנוסתו של תומר ועל כן יש לראות בו מבצע בצוותא של עבירת השוד. 10. כאמור, המערערים הואשמו גם בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, על סמך עדויותיהם של השוטרים רן שמיר וקובי אזולאי. השוטרים הגיעו למקום האירוע בעקבות דיווח על שוד, כשהם נוסעים במכונית ללא סימני זיהוי משטרתיים ואינם לבושים במדים. הם איתרו בקרבת מקום שני חשודים העונים לתיאור שמסר המתלונן, אולם אלו החלו להימלט כאשר הבחינו בשוטרים. לאחר מרדף רגלי, במהלכו קרא אחד השוטרים לחשודים לעצור, עצר השוטר אזולאי את נחום, אך השוטר שמיר שרדף אחרי החשוד האחר, שנטען כי הוא תומר, לא הצליח לעצור אותו. בית המשפט קבע כי יש לזכות את תומר מאישום זה מאחר שאין כל ראיה המצביעה על כך שהוא אחד הנמלטים, מלבד התאמת התיאור שמסר המתלונן לתיאור שמסר השוטר. באשר לנחום, שהודה כי שמע את השוטר מזדהה, נקבע כי יכול היה לדעת כי האדם שמבקש לעצור אותו הוא שוטר אף על פי שלא היה לבוש מדים. כן קבע בית המשפט, על סמך עדויות השוטרים ודוח הפעולה שהוגש בהסכמה כי נחום התנגד למעצר ולכן מתקיימים בו יסודות העבירה. גזר הדין 11. בית המשפט הדגיש את חומרתה של עבירת השוד, וכן את נסיבות ביצועה של העבירה על ידי המערערים קרי, חבירתם יחד, התנכלותם לעובר אורח תמים ברחובה של עיר והאלימות בה נהגו כלפי המתלונן. בית המשפט עמד על כך שהמתלונן לא נהג כקורבן "קלאסי" בכך שניסה בכל כוחו להשיב לעצמו את שנלקח ממנו, אך ציין כי המתלונן נפצע באופן ממשי. לגבי תומר, ציין בית המשפט כי בעת ביצוע העבירה אמור היה לשהות במעצר בית, וכן כי עומד כנגדו עונש מאסר מותנה ובר הפעלה, ולחובתו עבר פלילי מכביד בתחום הסמים, הרכוש והאלימות שבעטיו אף ריצה עונשי מאסר. כל אלו לא הרתיעו את תומר מביצוע עבירה נוספת ועל כן סבר בית המשפט כי יש לנקוט כלפיו ענישה מחמירה. בית המשפט הביא בחשבון כי בהשוואה לתומר, נטל נחום חלק קטן יחסית בתחילת ביצוע העבירה, אך עמד על כך שנחום הבחין בתקיפה ועמד מנגד ולאחר מכן תקף בעצמו את המתלונן. מטעמים אלו נגזרו על שני המערערים 36 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרם ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם, והתנאי הוא שלא יעברו עבירה בה הורשעו. עוד הוטל על כל אחד מהם תשלום פיצוי בסך 3,000 ש"ח למתלונן וקנס בסך 500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו. בנוסף הוטלו על תומר 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל במצטבר. אדון תחילה בערעורו של תומר ואחר כך אעבור לערעורו של נחום. ע"פ 3233/09 – תומר הטענות נגד הכרעת הדין 12. ראשית טוען בא כוחו של תומר, עו"ד דייגי, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי הודאתו של תומר במשטרה הינה הודאה קבילה, וכאשר לא בחן את כשרותה של הודאה זו לאור כלל הפסילה הפסיקתי שנקבע ב-ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 4.5.2006) (להלן: עניין יששכרוב). לחילופין הוא טוען נגד האופן שבו העריך בית המשפט את משקלה של הודאה זו, את טענת האליבי של תומר ואת החיזוקים שנמצאו להודאה בחומר הראיות. לדידו אין בהודאה ובחומר הראיות הנוסף כדי לבסס את אשמתו של תומר מעל לספק סביר וטענת האליבי צריכה היתה להביא לזיכויו של תומר מכל וכל. לבסוף טוען הוא כטענה חלופית כי העונש שהוטל על תומר חמור יתר על המידה ויש להפחיתו. קבילות ההודאה תיאור הליכי המעצר והחקירה בתיק 13. כדי להבהיר את הטענות בנושא הקבילות יש להידרש תחילה להליכי המעצר והחקירה של תומר. כאמור, נחום נעצר על ידי השוטרים מיד בסיום האירוע. תומר נעצר רק למחרת, ביום 8.10.2007, וזאת על סמך מידע מודיעיני. בניהול החקירה בעניינו של תומר היו מעורבים שלושה חוקרים: אלי אמין, אילנית חכמון ומנחם שריקר (להלן: אמין, חכמון ו-שריקר בהתאמה). בחקירתו הראשונה (ת'2) הכחיש תומר את כל המיוחס לו, ולפרקים שמר על זכות השתיקה וביקש לפגוש עורך דין. באותו ערב שלחה החוקרת חכמון מזכר לסנגוריה הציבורית ובו בקשה לשלוח עורך דין מטעמה למסדר זיהוי שהמשטרה מתעתדת לקיים לשני החשודים למחרת היום (9.10.2007) בשעה 10:00 בתחנת המשטרה באשדוד. למחרת (9.10.2007) הובא תומר בליווי החוקר שריקר להארכת מעצר בבית משפט השלום בקרית גת, בין השעות 10:00 ל-13:00. במסגרת ההליך מינה בית המשפט את עורך הדין אלון קוצר מהסנגוריה הציבורית, שהיה הסנגור התורן בבית המשפט באותו מועד, לייצג את תומר. בהחלטה מתאריך זה הוארך מעצרו של תומר ב-24 שעות בלבד, עד לשעה 12:30 למחרת (10.10.2007). בשעה 11:30, בעת שתומר עצמו נמצא בבית המשפט, ערך החוקר אמין למתלונן מסדר זיהוי תמונות בתחנת המשטרה באשדוד. מפרוטוקול מסדר הזיהוי (ת'5) עולה כי חרף התנגדותו של עו"ד אכרם חסונה שנשלח מטעם הסנגוריה הציבורית, החליטה המשטרה לערוך מסדר זיהוי בתמונות ולא להמתין לעריכת מסדר זיהוי חי. במסדר הזיהוי הצביע המתלונן על תמונה של אדם שאינו תומר ואמר שהוא סבור כי הוא התוקף. מעדותו של החוקר שריקר בבית המשפט המחוזי עלה כי תוצאות מסדר הזיהוי נודעו לו במהלך הארכת המעצר של תומר (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). 14. מעדויות החוקרים שריקר ואמין עולה כי לאחר הארכת המעצר התקבלה החלטה (אם כי לא הוברר מי קיבל את ההחלטה) להפעיל כנגד תומר תרגיל חקירה במטרה לגרום לו להודות בחלקו באירוע. בהתאם לכך, כפי שעולה ממזכר שערך החוקר שריקר ביום 10.10.2007 (ת'7), במהלך הנסיעה מקרית גת לאשדוד הוא אמר לתומר שהמתלונן זיהה אותו במסדר תמונות ושכעת הם נוסעים לאשדוד לשם עריכת עימות עם המתלונן, וכי למחרת יוגש נגדו כתב אישום. עוד עולה מהמזכר כי כאשר הגיעו לתחנת המשטרה באשדוד ביקש תומר לעשן סיגריה. החוקר שריקר המתין עימו בחצר ובעוד תומר מעשן אמר לו "שבסך הכל מדובר בפלאפון ובאירוע של גניבה ושעדיף בשבילו שיספר את האמת ושיחזיר את הפלאפון". שריקר ממשיך ומתאר את השיחה עם תומר כך: "אז שאלתי אותו אתה רוצה לגמור את הסיפור אמר בסדר. ואף אמרתי לו שחברו נחום קשר אותו לאירוע והראיתי לו את השורה בעדות של נחום שבה הוא מספר שהמתלונן והחשוד השני רבו ביניהם ואז הם נפלו על נחום בשיחים. ואז אמר לי [תומר-מ.נ.] אה זה בכלל קושר אותי והוא גם זיהה אותי, ואמר שהוא רוצה להודות". לאחר חילופי הדברים האלו הזהיר שריקר את תומר ויידע אותו לגבי זכותו להיוועץ עם עורך דין. תומר השיב כי אינו מעוניין בפגישה עם עורך דין ולאחר ששריקר הבטיח לו שבסיום החקירה יוכל להתקשר לאחיו, עלו השניים לחדר החקירות ותומר מסר את הודאתו לאחר שהוזהר שוב. טענותיו של תומר לגבי קבילות ההודאה 15. ראשית טוען עו"ד דייגי כי חוקרי המשטרה נקטו באמצעים פסולים המחייבים את פסילתה של ההודאה מכוח סעיף 12(א) לפקודת הראיות. טענתו של עו"ד דייגי היא כי ההודאה שמסר תומר אינה "חופשית ומרצון" כנדרש לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, שכן השימוש שעשו החוקרים באמצעים פסולים הביא את תומר לחשוב שאין לו ברירה אלא להודות במעשה שלא ביצע. הדברים אמורים בראש ובראשונה לגבי מצג השווא שהציג החוקר שריקר בפני תומר כאילו המתלונן זיהה את תמונתו במסדר זיהוי. עו"ד דייגי טוען כי מצג זה כלל בידוי "ראיה מדעית" ועל כן זוהי תחבולה אסורה, השקולה לתחבולות כגון זיוף טביעת אצבע או ראית DNA שהוכרו בפסיקה כפסולות. לטענתו של עו"ד דייגי, בסיטואציה הקשה של החקירה אין הבדל ממשי בין בידוי הראיה בפועל לבין מצג השווא המילולי לפיו הראיה קיימת, והדבר מעלה באופן משמעותי את הסיכון שחשודים יספקו לחוקרים הודאות שווא. לשיטתו של עו"ד דייגי קו הגבול בין התחבולה הכשרה לתחבולה הנפסדת נחצה כאשר לחוקרים ידוע שבמסדר הזיהוי לא הצביע המתלונן על החשוד אלא על אדם אחר, אך הוצג בפניו כאילו המתלונן זיהה את תמונתו. לכך נוספו לטענתו שתי פעולות פסולות נוספות שביצעו החוקרים. האחת היא פעולה אותה מכנים החוקרים בעדויותיהם "הקטנת מצב", במסגרתה העבירו לתומר מסר לפיו העבירה בה הוא נחשד היא עבירת גניבה, בעוד בפועל הוא נדרש להודות בשוד. עו"ד דייגי טוען שפעולה זו היא בגדר פיתוי והשאה ועל כן פסולה. הפעולה האחרת היא יצירת מצג שווא לפיו נחום הפליל את תומר בהודעתו. הדבר נעשה על ידי כך ששריקר הראה לתומר שורה מהודעתו של נחום בה הוא אומר שהחשוד והמתלונן נאבקו והפילו אותו לשיחים. עו"ד דייגי טוען ששילובם של מהלכים אלו יצר השפעה מצטברת שהחלישה את יכולתו של תומר לשמור על זכות השתיקה. לטענתו, אף שתומר הוזהר בשלוש הזדמנויות שונות כי הוא חשוד בעבירת שוד, ואישר שהוא מבין זאת, הוא עדיין סבר שהוא חשוד בגניבה בלבד וכי בזכות הודאתו יוטל עליו עונש מקסימאלי של שנת מאסר אחת. טענה זו מבסס עו"ד דייגי על האמון שרכש כביכול תומר לחוקריו ועל כך שההזהרות נאמרו לו בלשון רפה. לכך הוא מוסיף כי בעת שנגבתה ממנו ההודאה, היה תומר שרוי במצוקה בשל מחסור בסם. 16. עו"ד דייגי מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר לא בחן את כשרות ההודאה של תומר לפי כלל הפסילה שנקבע בפרשת יששכרוב. לטענתו, על פי המבחנים שנקבעו בפרשה זו צריכה היתה הודאתו של תומר להיפסל, שכן הושגה באמצעי פסול וקבלתה פוגעת באופן משמעותי בזכותו של תומר להליך הוגן. לתיאור התחבולה שלעיל מוסיף עתה עו"ד דייגי נדבך נוסף. טענתו היא כי תרגיל החקירה התאפשר אך ורק משום שהמשטרה זימנה עורך דין מהסנגוריה הציבורית למסדר הזיהוי שנערך בתחנת המשטרה באשדוד במקביל לכך, ומתוך ידיעה, שעורך דין אחר מהסנגוריה הציבורית ייצג את תומר בהליך הארכת המעצר שהתקיים בבית המשפט בקרית גת. עניין זה מהווה לשיטתו של עו"ד דייגי פגיעה בזכותו של תומר להיוועצות והוא שאפשר את הצלחת תרגיל החקירה. לכך מוסיף עו"ד דייגי כי החלטת החוקרים לערוך מסדר תמונות ולא מסדר חי, כפי שדרש עו"ד חסונה, היא החלטה פסולה המוסיפה על הפגם, וכי בניגוד לחוק לא זומן סנגור לפגוש את תומר מיד עם מעצרו. עו"ד דייגי טוען כאמור, כי לאור אמות המידה שנקבעו בעניין יששכרוב לאיזון בין הפגיעה בזכותו של הנחקר לבין הערכים המתחרים מתחייבת פסילת ההודאה. לעניין זה הוא מדגיש כי זכויותיו של תומר הופרו בפעולה מכוונת שאינה בגדר פגם טכני; כי ניתן היה בקלות יחסית לוודא את שמירת זכויותיו של תומר על ידי קיום מסדר זיהוי חי בנוכחות הסנגור שייצג אותו בהארכת המעצר; ניתן היה להמשיך את החקירה באמצעים לגיטימיים, ולא היתה בחומר הראיות הקיים נכון לאותה העת כל הצדקה לשימוש באמצעי חריג; לבסוף הוא טוען כי לא ניתן לומר שהראיה היתה מגיעה לידי המשטרה בכל מקרה גם ללא ביצוע התרגיל. לעניין מידת ההשפעה של אי החוקיות על מהימנות ההודאה מציין עו"ד דייגי כי הסיטואציה שאליה נקלע תומר בעקבות פעולות החקירה המשולבות, בה הוא סבור כי אין לו כל ברירה אלא להודות, מעלה חשש כבד למהימנות ההודאה. הוא מדגיש לעניין זה כי מדובר בהודאה, להבדיל מראיה חפצית, ועניין זה צריך להטות את הכף לכיוון פסילת הראיה. עו"ד דייגי מציין כי לטעמו שאלת מאזן הנזק והתועלת בפסילת ההודאה הינה שיקול משני. עם זאת הוא טוען שעל אף שההודאה חיונית להרשעה ומדובר בעבירת שוד שהיא עבירה חמורה, עולה מנסיבות המעשה כי אין מדובר באירוע חמור. כן טוען הוא כי לפסילת ההודאה תהיה תועלת חינוכית כלפי רשויות החקירה. עמדת התביעה לגבי קבילות ההודאה 17. בדיון על פה הביע בא כוח המדינה, עו"ד רוסו, את עמדתו כי הפגמים עליהם עמד הסנגור אינם מחייבים את פסילת ההודאה. הוא הפנה לכך שתומר הוזהר מספר פעמים במהלך חקירותיו, ולכך שבהודאה עצמה השתמש תומר במונח שוד ועל כן לטענתו אין מקום לטענה כי תומר סבר שהוא מואשם בעבירת גניבה בלבד. בשאלת הפגיעה בזכות ההיוועצות, השיב כי הייצוג בהליך הארכת המעצר נעשה בידי סנגור תורן שמקבל על עצמו את הייצוג להליך זה בלבד, וכי תפקידו של עורך הדין הנוכח במסדר הזיהוי הינו תפקיד טכני בלבד. על כן לשיטתו אין לראות באיש מבין הסנגורים הללו כמייצג אישי של החשוד וההפרדה ביניהם אינה מהווה הפרה של זכות ההיוועצות. לגבי תרגיל החקירה שעניינו מסדר הזיהוי, טען כי מדובר בתחבולה כשרה, החיונית לפעולת המשטרה, וכי אין בינה לבין בידוי ראיה ולא כלום. כן טען כי השימוש בתחבולה זו לא שלל מתומר את חופש הבחירה האם להודות או לאו, וכי בית המשפט נמנע בצדק מבחינת תרגיל החקירה לאור הלכת יששכרוב מאחר שהראיה הושגה כדין וללא זדון ואינה נכנסת כלל לגדרי ההלכה. עוד הפנה לעדותו של תומר בה ציין כי טענת הזיהוי לא השפיעה על החלטתו להודות. הכרעה בשאלת קבילות ההודאה 18. ליבו של ערעורו של תומר הוא בשאלת קבילותה של הודאתו במשטרה. אין מחלוקת כי הודאה זו ניתנה לאחר שהחוקרים נקטו במספר מהלכי חקירה מתוכננים שמטרתם להניע את החשוד למסור הודאה והשאלה היא האם מהלכים אלו כשרים הם. כיום, לאחר שניתן פסק דין יששכרוב עלינו לבחון שאלה זו בשני נתיבים. הנתיב האחד הוא קבילותה של ההודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. הנתיב השני הוא קבילותה של הראיה לפי כלל הפסילה הפסיקתי. אפתח בטענות הנוגעות לתרגיל החקירתי בעניין מסדר הזיהוי, שהן מרכז הכובד של הערעור. סעיף 12 לפקודת הראיות 19. סעיף 12 לפקודת הראיות קובע: הודיה 12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון. ... בעבר, טרם נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נקבע בפסיקה כי תכליתו העיקרית של הכלל הקבוע בסעיף 12 הנ"ל היא ההגנה על אמינותן של הודאות (ראו: ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.7.2009), פסקה 38 (להלן: עניין תורק)). בפסק דין יששכרוב נקבע כי פרשנות סעיף 12 הנ"ל לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבת להעלות את ההגנה על זכויותיו של הנחקר מדרגת תכלית משנית ונלווית לדרגת תכלית עיקרית. זכויותיו של הנחקר שעליהן נועד סעיף 12 הנ"ל להגן הן הזכות לשלמות הגוף והנפש והזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי. בעניין שלפנינו עוסקים אנו בטענה כי האמצעים שנקטה המשטרה הינם פסולים משום שפגעו באוטונומית הרצון החופשי של תומר. לעניין זה נקבע בפסק דין יששכרוב כי בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, פגיעה משמעותית בזכות זו של נחקר תוביל לפסילת הודאתו וזאת אף כאשר לא מתעורר חשש בדבר אמיתות ההודאה. 20. בפסיקה שקדמה לפסק דין יששכרוב נמנו חמישה גורמים המביאים לפסילת ראיה: האלימות והאיום באלימות; נקיטה בשיטת תחקור בלתי הוגנת; יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים; שימוש בתחבולה בלתי הוגנת; נקיטה באמצעי פיתוי והשאה בלתי הוגנים (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 53 (2003) (להלן: קדמי)). לעניין תרגיל החקירה בדבר מסדר הזיהוי, הקבוצה הרלבנטית היא תחבולה בלתי הוגנת. לעניין זה הפסיקה הבחינה בין טענה בדבר קיומה של ראיה שאינה קיימת, שהיא תחבולה כשרה לבין בידוי ראיה שהיא תחבולה נפסדת. עמד על כך השופט בך: "אין לשלול שימוש בתחבולות מסויימות מצד המשטרה, אף אם יש באלה מידה של הטעיה כלפי החשוד. ... כך למשל לא הייתי, כשלעצמי, רואה פגם בכך אם החוקרים, תוך חקירת החשוד, נותנים לו להבין, בשיחה בעל-פה, כי חבריו כבר הודו או כי פרטי השתתפותו בפשע כבר ידועים ומוכחים, אפילו אין דברים אלה תואמים את האמת לאמיתה, על-מנת לבחון את תגובותיו של החשוד. כמו כן אין פסול בהפעלת 'סוכנים מדיחים' במקרים מתאימים. במאבק נגד עולם הפשע אין לפעמים מנוס מלהשתמש בתחבולות מסוג זה. אך חייבים לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאלה, ולדעתי, חיבור מסמכים שקריים ו"מפוברקים" חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעייתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות. ישנה כאן סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה "לפברק" אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזויפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות באליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו'. לא נראה לי, כי תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו הינה לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו של דבר את פרטי התחבולה מפני בית המשפט ומפני הנאשם". (ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 52, 55 (1987) (להלן: עניין ביטר)). ובהמשך הדברים: "התשובה על השאלה, מהו הגבול בין תחבולה לגיטימית לבין אמצעי פסול, הינה אולי קשה מבחינה תיאורטית אך לא כל כך קשה מבחינה מעשית, שכן תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה ישמשו בנושא זה בדרך כלל מנחים בטוחים" (שם). בהתאם לגישה זו, לפיה הטעיה היא תחבולה מותרת ואילו בידוי ראיה היא תחבולה פסולה, נבחנו בפסיקה שקדמה לפרשת יששכרוב מקרים שונים של תחבולות הקרובות לעניינינו. כך למשל במקרה שבו ערכה המשטרה הודעה של שותף, תוך זיוף חתימתו על מנת להטעות את הנחקר כאילו שותפו הודה במעשה, קבע הנשיא שמגר: "אנשי המשטרה אינם דוברים בהכרח אמת, כאשר הם אומרים, למשל, לחשוד או לעצור, כי חשוד או עצור אחר, שהיה שותף לעבירה, הודה כבר במעשה, המיוחס גם לחשוד או לעצור הראשון, וכי כל שנותר אינו אלא בגדר השלמת פרטים. תחבולה כאמור היא שיגרתית ומקובלת, והיא אינה פוסלת דברי הודאה שבאים בעקבותיה, אם כי היא כרוכה באמירת אי-אמת על-ידי איש מרות; אולם השלמה עם אמירת אי-אמת, כמתואר לעיל, אינה צריכה להוליך להתרת זיופים; והכנסתה של ההודעה המזויפת, במקרה דנן, לתיק החקירה, מצביעה על כך מה חמורה יכולה להיות אחת מתוצאות הלוואי לכך" (ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, 75 (1984)). במקרה אחר, בו טענה חוקרת המשטרה בפני הנחקר כי קיימת בידיה קלטת ובה הוא מודה, על אף שקלטת כזו לא היתה קיימת, קבע חברי השופט א' א' לוי כי אין זו טכניקת חקירה פסולה: "ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות לא נועדה לשלול את האפשרות כי במהלך החקירה ירתום החוקר ידע שאינו מצוי ברשותו של החשוד, כדי לדובב אותו. אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות, אין משמעותו כי 'כל האמצעים כשרים'. אך גם 'אין להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי' (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 340, 352). (ע"פ 2208/04 מדינת ישראל נ' זהראן (טרם פורסם, 12.12.2005), פסקה 7; ראו עוד: ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, 50 (1995); קדמי לעיל, עמ' 66). בפרשת מנצור (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)) אמרו אנשי משטרה לאחד החשודים בעל פה כי יש בידם ראיה ביחס למכונית של מי שנרצח, ראיה לה לא יוכל אותו חשוד להתכחש. החשוד הסיק מכך (כפי שהסביר למדובב) כי המשטרה טוענת שיש בידה ראיה בדבר מציאת טביעת אצכעותיו בתוך המכונית. על כך אמר בית המשפט, מפי השופט בך: "ואשר לרמזים של המשטרה בעל-פה בדבר 'הראיה' המשכנעת המצוייה כביכול בידיה, הרי הבעתי דעתי עוד בב"ש 22/87 הנ"ל, שנסיון הטעיה מסוג זה, תוך שיחה בעל-פה, הינו עדיין אמצעי תחבולה מותר, אם כי עומד הוא בקצה הגבול של התחבולות הלגיטימיות". מאוחר יותר במהלך החקירה, "פוברק" מברק שהוצג בפני החשוד המאשר כביכול כי טביעות האצבע של החשוד נמצאו על הגה המכונית. על אמצעי זה של "פברוק" מסמך קבע בית המשפט כי הוא חורג מגבול התחבולות הלגיטימיות. הנה כי כן, לפני פרשת יששכרוב נמנעה הפסיקה מלפסול הודאות של חשוד אשר הוטעה על ידי שוטרים בעל פה, אך פסלה ביום ראיות בכתב או זיוף ראיות חפציות. ההבחנה האמורה בין אמירת אי אמת לבידוי ראיה מבוססת על הרעיון כי באמירת אי-אמת על ידי איש מרות נשמרת יכולתו של הנחקר, אשר יודע את המציאות לאשורה, לקבל החלטה חופשית אם להודות או לאו. שכן מול טענה זו יכול הנחקר להציג את גרסתו שלו ונטל ההוכחה יוטל על החוקרים ועל התביעה. בידוי ראיה לעומת זאת, עלול להביא למצב שבו הנחקר החף יסבור שלא תהיה לו יכולת להוכיח את חפותו ועל כן ימסור הודאת שווא. 21. המקרה שבפנינו, לפי הפסיקה שקדמה לעניין יששכרוב אינו חוצה את קו הגבול של בידוי הראיה: החוקרים טענו בעל פה בפני תומר טענה כי קיימת ראיית זיהוי, אף שראיה כזו לא היתה. לתומר נשמרה כל העת האפשרות להעריך באופן עצמאי את מצבו המשפטי ולהחליט האם להודות או לשמור על זכות השתיקה. זאת בראש ובראשונה באמצעות מימוש זכותו להיוועצות עם עורך דין, וכן באמצעות דרישה לראות את חומר הראיות הקיים נגדו. כאן המקום להזכיר שוב כי בטרם נגבתה הודאתו של תומר, הציע לו החוקר שריקר להיפגש עם עורך דין ותומר השיב כי אינו מעוניין בכך (ת'7). ועוד יש לציין, כי תומר העיד בחקירתו הנגדית כי טענת הזיהוי לא השפיעה עליו בהחלטתו להודות (עמ' 83 לפרוטוקול). על כן, כשההודאה נבחנת בהתאם להלכות שקדמו לעניין יששכרוב, אין מקום לקבוע שמדובר בתחבולה בלתי הוגנת אסורה המביאה לפסילת הראיה. כלל הפסילה הפסיקתי – הלכת יששכרוב 22. עדיין נשאלת השאלה האם יש מקום לקבוע כי הודאתו של תומר אינה קבילה מכוח הלכת יששכרוב וכלל הפסילה הפסיקתי שנקבע בו. תמציתה של הדוקטרינה שנוצרה בפסק דין יששכרוב היא: "לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה. מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא." (עניין יששכרוב לעיל, פסקה 76) לגבי האופן שבו יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בבואו להכריע בנוגע לקבילות ראיה שנטען כי הושגה שלא כדין, נקבע בפסק דין יששכרוב: "נוסחת האיזון האמורה תיושם על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתאם לאמות-המידה המנחות עליהן עמדנו. אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה. הדוקטרינה האמורה תהא כללית ומיושמת על כל סוגי הראיות, לרבות הודאות נאשמים" (שם). אנו נמצאים עתה בתקופת העיצוב, הגיבוש והיישום של העקרונות שנקבעו בפרשת יששכרוב. אכן, תקופה זו עשויה להתאפיין בחוסר ודאות מסויים (ראו: יובל מרין ורינת קיטאי-סנג'רו " Collins, Miranda ויששכרוב – על הפער בין הרצוי לבין המצוי בהלכת יששכרוב" משפטים לז 429, 492 (2007)). פסיקתו של בית משפט זה בעת האחרונה מדגימה את הקשיים המאפיינים תקופה זו. כך, למשל, ב-ע"פ 1301/06 עיזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.6.2009) (להלן: עניין אלזם) נפסלה ברוב דעות (השופטים חיות ודנציגר) הודאה שהושגה תוך פגיעה חמורה באמצעות מדובבים בזכות ההיוועצות של חשוד. לדעת חברי השופט לוי, שהיה באותה פרשה במיעוט - ההודאה היתה קבילה. בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניין זה נדחתה (דנ"פ 6341/09; וראו גם הניתוח והדעות השונות שהובעו בעניין תורק לעיל). כאשר אנו עוסקים, כאמור בעניין יששכרוב, בנוסחת איזון המופעלת על פי שיקול דעתו של בית המשפט בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה, מטבע הדברים עשויות להיות דעות שונות בעניין יישום העקרונות. יש לשער עם זאת כי לאחר תקופה של גיבוש ועיצוב תקטן אי הוודאות. אעבור ואבחן אפוא את נסיבות המקרה שלפנינו, בשים לב להלכת יששכרוב. 23. כפי שהראיתי, בעבר יכול היה חוקר להניח כי בתי המשפט ימצאו שהודאה קבילה היא גם אם נקט בתחבולה של הטעיה בדרך של דיבור בעל פה. בה במידה יכול היה להניח ש"פברוק" ראיות יביא לפסילת ההודאה. אני סבורה שהיום, לאחר הלכת יששכרוב הדברים אינם עוד כה חדים כפי שהיו בעבר. אין לכחד כי העובדה שאיש מרות אומר לנחקר דברים שלידיעתו אינם אמת מעוררת, ותמיד עוררה, תחושת אי נחת. בשים לב לשינוי שהכניסה הלכת יששכרוב בדיני הראיות התלבטתי בשאלה האם אין זה ראוי לפסול את ההודאה לאחר שהחוקר אמר לתומר דברים שאינם אמת לגבי מסדר הזיהוי, בסופו של דבר החלטתי, וכך אציע לחברי לקבוע, כי בנסיבות העניין שבפנינו אין מקום לפסילתה של ההודאה. 24. הטרידה אותי העובדה שתרגיל החקירה נעשה כבר יום לאחר מעצרו של תומר. להשקפתי, אל לה למשטרה להזדרז להציל הודאה מפי חשוד בדרכי תחבולה מהסוג שננקט במקרה זה, בלי למצות תחילה דרכי חקירה אחרות. ואולם בדיקת הראיות שהוגשו לערכאה הראשונה מקרוב, מעלה שמאז האירוע שאירע בשעות הערב המוקדמות ביום 7.10.2007 ועד שננקט תרגיל החקירה, פחות משתי יממות אחר כך, נעשו פעולות רבות: נחום נעצר ונחקר ומסר גרסה שאין בה כדי להפליל לא את עצמו ולא את תומר (ת'14, מיום 7.10.2007 בשעה 19:28); נחקר גם עד הראיה שהעיד במשפט, רומן אגייב (ת'8, מיום 8.10.2007 בשעה 19:07). אגייב תיאר את האירוע, אך הפרטים שיכול היה למסור לגבי המעורבים בו לא היו פרטים המספיקים כדי לזהות מי מהחשודים; נעשה כאמור עם המתלונן מסדר זיהוי תמונות במקביל לדיון בהארכת המעצר ונעשו גם פעולות נוספות שאין צורך לפרטן. אשר על כן, ולמרות שבמבט ראשון עשוי היה להראות כי המשטרה הזדרזה בניסיון להציל הודאה מפיו של תומר בדרכי תחבולה, מסתבר שלא כך הם פני הדברים. למעשה, אחרי מסדר הזיהוי לכאורה לא נותר למשטרה מה לעשות זולת נקיטה בתרגיל החקירה האמור. נראה שלא בכדי נקבע בדיון מיום 9.10.2007 משך זמן קצר של מעצר. 25. אדגיש כי אין אני מקבלת את הטענה שהועלתה לפיה נפגעה זכות ההיוועצות של תומר. אכן, הדיון בהליך הארכת המעצר בבית המשפט, ועריכת מסדר הזיהוי בתחנת המשטרה נעשו באותה עת. זימונו של עורך דין מהסנגוריה הציבורית למסדר הזיהוי הוא תולדה של הנחיה שיצאה מבית משפט זה, אשר נועדה להבטיח את תקינות הליך הזיהוי ומהימנותו (ראו: ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.2006), פסקה 20)). לעומת זאת בהליך הארכת המעצר ייצג את תומר סנגור תורן מהסנגוריה הציבורית על פי מינוי של בית המשפט. כך ארע שהיו בתמונה שני סנגורים שונים. אין יסוד להניח שהדבר נעשה במזיד או במתכוון כדי לאפשר את תרגיל החקירה. יש לזכור כי באותו שלב בו היו סנגור אחד בדיון בהארכת המעצר וסנגור שני בתחנת המשטרה, לא היה ידוע שהמתלונן לא יזהה את תומר. מתומר לא נמנעה זכות ההיוועצות. זכויותיו הודעו לו מספר פעמים, גם לאחר התרגיל מיד לפני שמסר את הודאתו, אך הוא הודיע שאין לו צורך בעורך דין. בכך שונה עניינינו מעניין אלזם (פסקאות 6 ו-7 לפסק דינה של השופטת חיות). זאת ועוד: כפי שכבר הודגש, תומר עצמו ציין בחקירתו הנגדית כי עניין מסדר הזיהוי לא גרם לכך שהוא יודה. כאמור, אי אמירת אמת לחשוד נוגדת את תחושת ההגינות. עם זאת, איני סבורה כי בעניינינו מדובר בפגיעה משמעותית בזכויותיו של הנחקר או בהפעלת לחץ בלתי סביר או ניצול לרעה של פערי הכוחות בין החוקר והנחקר (ראו: בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' האגודה לזכויות האזרח בישראל, פ"ד נג(4) 817, 836 (1999)). הדרגה הנמוכה יחסית של אי ההגינות, יחד עם שאר הנסיבות שתוארו הביאה אותי בסופו של דבר לכלל מסקנה כי אין מקום בנסיבות המקרה שלפנינו לפסילת ההודאה. 26. אשר לטענה לפיה עריכת מסדר הזיהוי בתמונות חרף התנגדות הסנגור היא פסולה, נקבע בפסיקה כי אין מניעה לערוך מסדר זיהוי בתמונות. בהעדר הסבר טוב להעדפת מסדר תמונות על פני מסדר חי, יגרור הדבר פגיעה במשקל של ראית הזיהוי, אך לא בקבילותה (ראו: ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 7.12.2006)). 27. מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי אף בכל האמור לגבי מהלך החקירה שהחוקרים כינוהו "הקטנת מצב" ואשר לטענת עו"ד דייגי מהווה שימוש פסול בפיתוי והשאה. נקבע בפסיקה כי מקום שבו הובטחה לנחקר טובת הנאה ממשית ומוחשית תמורת הודאתו מתעורר החשש שמא השתבשה יכולתו של הנחקר לבחור באופן חופשי בין שתיקה להודאה ועל כן זהו שימוש פסול בפיתוי והשאה (ראו עניין תורק לעיל, פסקה 27). ואילו בעניין שלפנינו לא הובטח לתומר דבר בתמורה להודאתו. יתרה מכך, כאשר שאל תומר את החוקר שריקר מה צפוי להיות העונש שיקבל על העבירה, ענה לו החוקר מפורשות כי אינו יכול להשיב לו על כך (ת'7). לכל היותר ניתן לומר כי החוקר הביע באוזניו של תומר טענה משפטית לא נכונה, לפיה מדובר בעבירת גניבה ולא בשוד. ואולם בעצם העלאתה של טענה זו לא היה כדי לשלול מתומר את חופש הבחירה האם להודות או לשתוק. וכאמור היתה לו אפשרות להיוועץ בעורך דינו. חזקה על עורך דין כי היה מציג בפני לקוחו את המצב המשפטי לאשורו. ועוד: תומר הוזהר מספר פעמים כי הוא חשוד בעבירת שוד. כך בחקירה הראשונה שנערכה מיד עם מעצרו (ת'2), ובפתח ההודאה שמסר לאחר ביצוע מהלכי החקירה השונים (ת'8). כמו כן, מהמזכר שערך החוקר שריקר אודות כל מהלכי החקירה מרגע הארכת המעצר ועד למתן ההודאה (ת'7), עולה כי תומר הוזהר שוב מיד לאחר שהחליט להודות, ומעדותו של החוקר עולה כי גם הפעם הוזהר תומר כי הוא חשוד בשוד. אוסיף עוד כי בחינת תרגיל החקירה הזה לפי כלל הפסילה הפסיקתית מובילה היתה לאותה התוצאה אליה הגעתי בעניין תרגיל מסדר הזיהוי. 28. שתי טענות נוספות, לפיהן נמנע מתומר מפגש עם עורך דין מיד עם מעצרו וכי תומר היה מצוי במצב של מחסור בסם בעת החקירה נטענו בעלמא מבלי שהובאה לגביהן כל ראיה. לעניין המפגש עם עורך דין יש להדגיש כי חובתה של המשטרה לפי סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 היא ליידע את העצור בדבר זכותו להודיע לעורך דין על דבר מעצרו ועל זכותו לפגוש עורך דין. ואולם טענתו של עו"ד דייגי ממנה משתמע כי על המשטרה היתה מוטלת חובה לזמן סנגור לפגוש את תומר עם מעצרו אין לה על מה שתסמוך. מעיון בחקירתו הראשונה של תומר (ת'2) עולה כי לאחר שביקש תומר לפגוש עורך דין הוא סרב למסור לחוקר את פרטי ההתקשרות עם עורך דינו ואמר שהוא בעצמו יצור עימו קשר. לעניין הטענה בדבר המצוקה בה היה שרוי תומר בעת מתן ההודאה בשל מחסור בסם, בית המשפט המחוזי מצא כמהימנות את עדויות החוקרים לפיהן לא ניכרה בתומר כל מצוקה פיזית או נפשית המוכרת להם מחקירות של מכורים לסם ואיני רואה מקום להתערב בכך. טענת האליבי 29. עו"ד דייגי טען כזכור כי בית המשפט שגה בדחיית האליבי של תומר, משום שזה לא הופרך על ידי התביעה. עו"ד דייגי חוזר על הגרסה לפיה תומר שהה בביתו בשעה 17:45, היא שעת השוד, וצפה בטלוויזיה. לטענתו עדותה של האם, לפיה שבה הביתה בשעה 17:30 וראתה שם את בנה ולא ראתה אותו יוצא מהבית, הינה עדות מהימנה שניתן להסתמך עליה. לא אוכל לקבל טענה זו. גם אם אניח כי עדותה של האם מהימנה וכי תומר נכח בבית כאשר היא שבה מביקור אצל הרופא ביום השוד, הרי שכל שניתן ללמוד מעדותה הוא שהיא מעריכה כי שבה הביתה בסביבות השעה 17:30, אך אינה יכולה לומר זאת בוודאות. אוסיף עוד כי נוכחותו של תומר בבית בשעה כלשהי אחר הצהריים מתיישבת גם עם גרסת התביעה לפיה תומר ברח מזירת האירוע והחביא את המכשיר הסלולארי הגנוב ברחוב שבו נמצא ביתו. משקל הראיות – דיון והכרעה 30. משקבעתי כי הודאתו של תומר קבילה, אפנה לדון בשאלת משקלן של ההודאה והראיות הנוספות. לגבי משקלה של ההודאה, עיקר טענתו של עו"ד דייגי היא כי בית המשפט שגה בכך שקבע כי יש ליתן להודאתו של תומר משקל מלא. כיוון שלשיטתו, הודאתו של תומר אינה מתיישבת עם ההיגיון ואינה נתמכת בראיות חיצונית. עו"ד דייגי טען כי פרטי ההודאה שמסר תומר אינם תואמים לממצאים חיצוניים ולעדותו של המתלונן בעניין סוג המכשיר שנגנב, המיקום בו הוטמן ונמצא, מצבו של זיכרון המכשיר וצבע הכובע שתומר חבש. עוד ציין עו"ד דייגי כי בחיפוש שנערך בביתו של תומר לא נמצאו פרטי לבוש או חפצים המתאימים לתיאור שמסר המתלונן. הוא טען עוד כי הפרטים בהם ראה בית המשפט פרטים מוכמנים המחזקים את הודאתו של תומר נודעו לתומר מפי החוקרים טרם מסר את הודאתו. לבסוף טען עו"ד דייגי נגד המשקל שייחס בית המשפט לדוח הבדוקאי שהוגש לבית המשפט וממנו עלה כי תומר ונחום נראו יחד כחמישה חודשים לפני אירוע השוד (ת'22). עו"ד דייגי העלה טענות שונות שעניינן מהימנותו של עורך הדוח ואמינותו של הדוח כראיה ומסקנתו היא כי משקלו של הדוח אפסי. לסיכום עניין זה טוען עו"ד דייגי כי נוכח משקלה הנמוך של הודאתו של תומר והעדר ראיות חיצוניות תומכות לא ניתן לבסס עליה את הרשעתו. עוד טען כי הספק שגרם לבית המשפט קמא לזכות את תומר מעבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, צריך היה להביא אף לזיכויו מעבירת השוד. זאת מאחר שאם קיים סיכוי סביר שהאדם הבורח שראו השוטרים בסוף האירוע אינו תומר, הרי שישנו סיכוי שאותו אדם אחר הוא שביצע את השוד. 31. עתה נדרשים אנו לשאלה אם ניתן לבסס את הרשעתו של תומר על הודאתו בצירוף חומר הראיות הנוסף. לעניין זה נקבע בפסיקה כי: "משעברה ההודאה את 'מחסום' הקבילות, ניתן יהיה לבסס הרשעתו של אדם על-פיה, כראיה יחידה, אם עומדת היא בשני מבחנים: מבחן סימני האמת הפנימיים של ההודאה ('המבחן הפנימי') ומבחן ה'דבר מה הנוסף', שבכוחו לאמת את תוכנה של ההודאה ('המבחן החיצוני')" (רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי (טרם פורסם, 14.12.2006)). נקודת המוצא היא אם כן הודאתו של תומר במשטרה (ת'8). עיון בהודאה זו מגלה סימני אמת הבאים לידי ביטוי באופן שבו מתאר תומר את השתלשלות האירועים מהרגע שבו פנה למתלונן בבקשת סיגריה. תיאור זה מכיל, בנוסף לפרטים הרבים והמדויקים שמסר תומר, גם את הלך המחשבה שלו לאורך האירוע. כך, תומר מודה כי מתוך עצבים על התשובה הגסה שהשיב לו המתלונן, הוא דחף אותו ולקח ממנו את המכשיר הסלולארי. ובהמשך לכך הוא מתאר את סיומו של האירוע במילים אלו: "ואני הבנתי שמה שיש לי ביד אני הצטערתי אחרי רגע, לא באותו רגע שהפלאפון היה אצלי, הבנתי מה עשיתי ואני החבאתי את הפלאפון". אותם פרטים שגויים כביכול שמסר תומר ועליהם מצביע עו"ד דייגי, זניחים הם בעיני כפי שהיו בעיני בית המשפט המחוזי, וזאת במיוחד נוכח הפרטים הרבים בהם דייק תומר כגון מיקום האירוע, תיאור התיק של המתלונן, ובעיקר תיאור השתלשלות האירועים מרגע בקשת הסיגריה, חטיפת המכשיר הסלולארי והמאבק הפיזי ועד החבאת המכשיר בסמוך לביתו. 32. מעיון בחקירותיו השונות של תומר טרם ההודאה, עולה כי אותם פרטים מוכמנים בהם ראה בית המשפט המחוזי "דבר מה נוסף" לא נמסרו לתומר על ידי החוקרים טרם הודאתו, והחוקרים לא נחקרו על כך שמסרו לו פרטים מוכמנים. בהעדר כל ראיה לכך עלי לדחות טענה זו, ולקבוע כי הודאתו של תומר היא בעלת משקל פנימי משמעותי וכי קיים בחומר הראיות האימות הדרוש על מנת לבסס את הרשעתו של תומר על הודאה זו, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. אף בעניין המשקל שנקבע לדוח הבדוקאי לא מצאתי מקום להתערב. מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט שם ליבו לקשיים שמעלה עו"ד דייגי לגבי נסיבות עריכת הדוח, כגון האפשרות התיאורטית למסור מספר תעודת זהות של אדם אחר, והשוני בפרט מסוים בין שני הדוחות המתייחסים לאותו אירוע. עם זאת נראה שצדק בית המשפט בהסתמכו על דוח הבדוקאי, לאור עדותו של נחום כי האירוע המתואר בדוח אכן התקיים. לזאת יש להוסיף כי דוח הבדוקאי והעדות שנלוותה להגשתו שימשו את בית המשפט, לצד עדותו של נחום בשאלה זו, אך ורק לקביעת הממצא בדבר קיומה של היכרות בין המערערים, שהוא עניין שולי יחסית. לבסוף עלי לדחות גם את טענתו של עו"ד דייגי באשר לנפקותו של הזיכוי מעבירת ההפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו על ההרשעה בעבירת השוד. בית המשפט המחוזי קבע כי אין די ראיות להרשעתו של תומר בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. זאת על אף הרשעתו של תומר בביצוע השוד, שלטעמי מהווה ראיה נסיבתית חזקה גם לעניין עבירת ההפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ועל אף ההתאמה בין התיאור החיצוני שמסר השוטר הרודף לתיאור שמסר המתלונן. אין בפנינו ערעור על הזיכוי בעניין זה, אך הספק אשר הניע את בית המשפט המחוזי לזכות את תומר נובע מהסיכוי הנמוך שאדם אחר, שתיאורו תואם את תיאורו של תומר, שהה במחיצתו של נחום וברח מפני השוטרים מיד לאחר אירוע השוד. נוכח גרסתה המוכחת היטב של התביעה, איני סבורה כי סיכוי זה משליך גם על האירוע שקדם לכך. גזר הדין – טענות והכרעה 33. כטענה חלופית, טוען כאמור עו"ד דייגי גם נגד גזר הדין שהושת על תומר. בעניין זה טענתו היא כי יש להקל בעונשו של תומר משום שהעונש שהוטל עליו חמור במידה החורגת מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. וכן משום הנסיבות הספציפיות של העבירה, קרי ביצוע השוד ללא נשק וללא תכנון מוקדם, האלימות הקלה להשקפתו והעובדה שהרכוש שנגנב היה פעוט ערך והושב בסופו של יום למתלונן. עוד הוא טוען כי לאור זיכויו של תומר מעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ונוכח השאלות החשובות שנידונו במסגרת התיק, ניהול הליך ההוכחות היה מוצדק ואין לזקוף זאת לחובתו של תומר בעת שקילת העונש. 34. אני סבורה כי אין מקום להתערב בעונש שגזר לתומר בית המשפט המחוזי. זאת נוכח השיקולים, עליהם עמד גם בית המשפט המחוזי, בדבר חומרת האירוע, שבו נתקף עובר לאור יום אורח תמים ונשדד באלימות, עברו הפלילי של תומר, והפגיעה במתלונן. לפיכך, אציע לחברי לדחות את ערעורו של תומר על שני חלקיו. ע"פ 2939/09 – נחום הכרעת הדין – דיון והכרעה 35. בא כוחו של נחום, עו"ד שחר, טוען כי בית המשפט שגה באופן שבו העריך את העדויות השונות בכל הנוגע למרשו. הוא טוען כי סתירות כביכול בין עדות המתלונן לעדותו של עד הראיה אגייב, ובתוך העדויות עצמן, מקימות ספק סביר לגבי אשמתו של מרשו בעבירת השוד. כן הוא טוען כי גרסתו של נחום לפיה הלך לתומו ברחוב כאשר לפתע נתקלו בו שני אנשים והפילו אותו ארצה מתיישבת עם מכלול הראיות. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט בכך שהרשיע את מרשו בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. זאת מאחר שבית המשפט לא הביא בחשבון את הטענה שנחום פעל מתוך חשש מאלימות השוטרים ואף לא הביא בחשבון את זיכויו של תומר מאותה העבירה. 36. טענותיו של נחום בעניין הכרעת הדין הן בעיקרן טענות נגד קביעות עובדתיות, אשר הושתתו על ממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. כידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכגון דא (ראו: ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (טרם פורסם, 11.6.2008); ע"פ 1346/07 אבו עסא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.8.2007)). לא מצאתי בעניינו של נחום כל סיבה לסטות מהלכה זו. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק עשה כן, כי עדויותיהם של המתלונן ושל עד הראיה אגייב באשר לחלקו של נחום באירוע מהימנות. התמיהות והסתירות כביכול, אשר עו"ד שחר טוען כי מעוררות ספק לגבי אשמתו של נחום – לאו תמיהות ולאו סתירות הן. 37. המתלונן מסר בעדותו תיאור הגיוני ביותר של ההתרחשות כולה (עמ' 46 לפרוטוקול). לפי עדותו, תומר ניגש אליו כאשר צעד מהמדרכה אל הכביש ושוחח בטלפון. ברגע הראשון לא נתן המתלונן את דעתו לתומר, שביקש ממנו סיגריה, ורק כאשר שאל אותו תומר מה יש לו בתוך התיק, הסתובב לראות מי מדבר אליו. בנקודת זמן זו ראה גם את נחום שעמד עדיין על המדרכה. לאחר חטיפת המכשיר הסלולארי מידיו של המתלונן החלו שני המערערים להימלט מפניו. עניין זה עולה הן מעדותו של המתלונן עצמו והן מעדותו של עד הראיה אגייב (עמ' 54 לפרוטוקול). עו"ד שחר מבקש להיבנות מכך שהמתלונן השיב לשאלה: "כשהוא [תומר-מ.נ.] בא אליך לצד ימין איפה היה הבן אדם השני?" בתשובה: "כנראה על המדרכה, לא ראיתי אותו..." (עמ' 56 לפרוטוקול). לטענתו תשובה זו מצביעה על חוסר יכולתו של המתלונן להעיד כי המערערים היו יחד בתחילת האירוע והיא סותרת קטע אחר בעדותו בו העיד כי ראה את שני המערערים יחד בטרם חטיפת המכשיר. יש לדחות טענה זו, משום שנקל להבין שהמתלונן התכוון בתשובתו זו לשלב הראשוני של ההתרחשות, כאשר תומר צעד לצידו והוא לא הפנה אליו את מבטו ולכן גם לא ידע לומר איפה היה נחום באותה עת. בהמשך עדותו הבהיר המתלונן את נקודת הזמן שבה ראה לראשונה את שני המעורבים: "כשעשיתי את המבט הקטן אחורה, ראיתי שיש עוד בן אדם. הסתכלתי מי הבן אדם ששואל אותי מה יש בפאוץ' וראיתי עוד בן אדם מאחורה..." (עמ' 57 לפרוטוקול). טענה נוספת שטוען עו"ד שחר נגד מהימנותו של המתלונן נשענת על סתירה לכאורה בין עדותו של המתלונן כי נחום ברח מהזירה בריצה לבין עדותו של החוקר שמיר לפיה כאשר הגיעו החוקרים אל המערערים נחום לא ניסה להימלט. מאחר שמדובר בשתי נקודות זמן שונות אין בעניין זה כל סתירה. יש לדחות אף את טענותיו של עו"ד שחר נגד ההסתמכות על עדותו של אגייב ונגד מהימנותו. בית המשפט המחוזי, אשר התרשם מאגייב באופן ישיר קבע כי מדובר בעד מהימן וניטרלי, ואף מקריאת עדותו ניכר כי אגייב העיד רק על הפרטים לגביהם היה בטוח. אין בכך שהתחיל את עדותו בבית המשפט בתיאור שלב הבריחה של המערערים מפני המתלונן, ורק לאחר מכן תיאר את רגע השוד עצמו כדי לפגוע ולו במעט במהימנותו. כן יש לדחות את טענתו של עו"ד שחר לפיה אין היגיון בממצאים העובדתיים שנקבעו בדבר נוכחותו של נחום לצד המתלונן בשתי נקודות זמן שונות באירוע, דהיינו לפני השוד ובסיום המרדף. שני הממצאים הללו מבוססים היטב על עדותו של עד הראיה אגייב ועל עדותו של המתלונן, יש להם תמיכה בגרסתו של נחום עצמו לגבי המאבק הפיזי עם המתלונן והם מתיישבים עם ההיגיון של מעשה שוד שאחריו מרדף. בניגוד לטענה נוספת שהעלה עו"ד שחר, בשאלת מהימנותו של המתלונן אין כל משקל לכך שהמתלונן לא ידע בתחילת האירוע שהמערערים קשורים זה לזה. ראשית, אף המתלונן עצמו ציין בעדותו כי סבר שהשניים קשורים זה לזה אך מדובר בהערכה בלבד. שנית, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים פעלו יחד כעניין עובדתי, וכי הם מבצעים בצוותא כעניין משפטי מבוססת היטב, והיא נסמכת, בין היתר, על עדותו של המתלונן לפיה נחום הכה אותו לאחר שתומר הורה לו לעשות כן; על עדותו של עד הראיה אגייב שראה את שני המערערים יחד בתחילת האירוע; ועל הממצא העובדתי, שכנגדו לא נטען בערעור, כי המערערים הכירו זה את זה לפני האירוע. 38. ביחס להרשעתו של נחום בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, טוען עו"ד שחר כי בית המשפט שגה בהתעלמו מטענתו של נחום לפיה התחמקותו מהשוטרים נבעה מכך שחשש שהשוטרים יפעילו נגדו אלימות. לכך מוסיף עו"ד שחר כי גרסת התביעה לגבי התחמקותו של נחום מהשוטרים נחלשת נוכח זיכויו של תומר מאותה העבירה. יש לדחות אף את הטענות הללו. הרשעתו של נחום מבוססת היטב על עדויות השוטרים לגבי הימלטות החשודים מפניהם והמאבק שניהלו עם נחום על מנת לעצור אותו, וכן על הודאתו של נחום בכך ששמע את אחד השוטרים מזדהה כשוטר. גם אם אקבל את טענת ההגנה כי נחום נפגע בעבר במהלך מעצר משטרתי, אין בכך כדי לשמש לו הגנה מפני חובתו להישמע להוראות שוטר, אשר מזדהה ככזה ומורה לו לעצור. גזר הדין – דיון והכרעה 39. עו"ד שחר טוען כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עם מרשו וטעה בכך שהטיל על שני המערערים את אותו העונש בגין השוד. טענתו היא כי ראוי היה לאבחן בין שני המערערים על אף שנקבע כי הם מבצעים בצוותא של העבירה העיקרית. זאת מהטעם שעברו הפלילי של נחום אינו מכביד כשלעצמו והוא פחות משל תומר. לטענתו, חלקו של נחום בעבירה עצמה פחות ומתמצה במניעת לכידתו של תומר בידי המתלונן. עוד טוען עו"ד שחר, כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של נחום ולתקופת המעצר הארוכה שריצה עובר להרשעתו, אשר לשיטתו היא תוצאה של העומס במערכת המשפט בלבד, ואינה מוצדקת ביחס להיקף התיק. מהטעמים שלעיל מבקש עו"ד שחר כי מרשו יזוכה מהעבירות בהן הורשע ולחילופין כי נקל בעונשו באופן משמעותי. 40. כאמור, דעתי היא כי יש לדחות את ערעורו של נחום אף בכל האמור לגבי גזר הדין. איני מוצאת מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על נחום לאחר ששמע את טענות ההגנה לגבי האבחנה בין המערערים ולגבי נסיבותיו האישיות של נחום. חלקו של נחום בעבירה, שהיא כאמור עבירה חמורה באופייה, אינו שולי כלל ובית המשפט המחוזי עמד על כך. נחום עמד מנגד בעת שתומר חטף את המכשיר הסלולארי מידו של המתלונן ולקח חלק פעיל באלימות נגד המתלונן אשר גרמה לתוצאות חמורות מבחינתו של המתלונן. לפיכך אציע לחברי לדחות אף את ערעורו של נחום על שני חלקיו. סוף דבר: אם תשמע דעתי נדחה את שני הערעורים. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים כי דינם של שני הערעורים להידחות. להשקפתי, לא נפל פגם כלשהו בתרגיל החקירה בו נקטו החוקרים בעניינו של תומר, ולנוכח התוצאה אליה הגיעה חברתי לא ראיתי צורך להוסיף ולנמק עניין זה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לחבריי, השופטת מ' נאור והשופט א' א' לוי, בדעתם כי על שני הערעורים להידחות. כמו כן, מסכימה אני עם קביעתה של חברתי, השופטת מ' נאור, כי בעניינו של המערער תומר, אין מקום לפסילתה של ההודאה שמסר במשטרה. כפי שציינה השופטת נאור, מצויים אנו בתקופה שלאחר פרשת יששכרוב, עת מתגבשים העקרונות שנפסקו בה ונקבעים אמות המידה והסטנדרטים להפעלתם. יישומם של אלה ייעשה על-פי שיקול דעת בית המשפט במקרים שיובאו בפניו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ"ז תשרי, תש"ע (15.10.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09029390_C01.docעע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il