Nel Investment Corporation נ. חברת גוש 30048 חלקה 53 בע"מ

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 29369-11-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערערים: 1. Nel Investment Corporation 2. שמואל אפוטה 3. קלודט אוחנה אפוטה נגד המשיבים: חברת גוש 30048 חלקה 53 בע"מ ערעור על החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 5.9.2024 בע"א 179/24 בשם המערערים: עו"ד דרור גדרון; עו"ד רן יעקב קינן פסק-דין לפנַי ערעור על החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 5.9.2024 בע"א 179/24, בה נדחתה בקשת המערערים למחיקה על הסף של ערעור שהגישה המשיבה. הרקע לערעור בין הצדדים התגלעו מחלוקות על רקע עסקאות במסגרתן מכרה המשיבה, חברה יזמית, למערערים שני נכסי מקרקעין בירושלים: שטח המיועד לחניון (להלן: החניון) ודירת מגורים (להלן: הדירה). מחלוקות אלה הולידו הליך משפטי בו התבררו שלוש תביעות: תביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים, בה התבקש בעיקר ביטול ההסכם הנוגע למכירת החניון בשל הפרתו (ת"א 9473-06-17; להלן: תביעת המשיבה); תביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה, בין היתר לפיצויים בגין הפרות ומעשי מרמה בקשר לעסקאות האמורות (ת"א 36747-11-19; להלן: תביעת המערערים); ותביעה שכנגד מצד המשיבה, בה נטען בעיקרו של דבר כי יש להורות על ביטול ההסכם למכירת החניון ועל השבה הדדית של התמורות שקיבל כל צד לפי הסכם זה (להלן: התביעה שכנגד). בפסק דינו מיום 23.8.2023 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ע' שחם) את תביעת המשיבה במלואה, וכך גם את התביעה שכנגד. לעומת זאת, תביעת המערערים התקבלה באופן חלקי. ביום 7.1.2024 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין, אשר נסוב על דחיית טענותיה לביטול ההסכם (ע"א 251/24). באותו היום הגישו גם המערערים ערעור על פסק הדין, שנסוב על גובה הסכום הכספי שנפסק לטובתם ועל החלטת ביניים נוספת (ע"א 179/24). על רקע ערעור זה, הגישה המשיבה ביום 7.3.2024 ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות או התקנות) שהתמקד בסכום הכספי שחויבה לשלם למערערים. ביום 2.4.2024 הגישו המערערים בקשה למחיקת הערעור שהגישה המשיבה לפי תקנה 137(ב) לתקנות. נטען כי האפשרות להגיש ערעור לפי תקנה זו (להלן: ערעור משיב) שמורה רק למקרים שבהם בעל הדין לא הגיש ערעור עצמאי על פסק הדין. לעומת זאת, מקום שבו הוגש מטעם בעל הדין ערעור עצמאי משלו, אין עוד מקום לאפשר לו לעשות שימוש בתקנה האמורה ולהגיש ערעור נוסף (ערעור משיב) על אותו פסק דין. בקשת המערערים נדחתה על ידי הרשמת. נקבע כי לשונה של תקנה 137(ב) לתקנות רחבה ואין בה כל הגבלה על אפשרותו של משיב בערעור להגיש ערעור מטעמו, אף אם הגיש בעצמו לפני כן ערעור עצמאי. כן נקבע כי אין לקבל את ניסיונם של המערערים להתבסס על דברי ההסבר לתקנות החדשות (להלן: דברי ההסבר), וכי אימוץ עמדתם ייצור תמריץ לבעלי דין להגיש ערעור רחב יותר מזה שהתכוונו להגיש מלכתחילה. אמנם, ניתן לטעון שהתרופה במצב זה היא הגשת בקשה לתיקון כתב הערעור, אולם הדבר מעורר קושי בראי לשון התקנה ועלול להביא לסרבול ההליך. לכך יש להוסיף כי עמדה השוללת אפשרות להגיש ערעור משיב אינה מתיישבת עם מגמת התקנות להרחיב את מוסד ערעור המשיב, על רקע הגדרתו כערעור עצמאי שאינו טעון זיקה לערעור העיקרי. מכאן הערעור שלפנַי, בו חזרו המערערים על טענתם כי הדין אינו מאפשר לבעל דין להגיש שני ערעורים נפרדים על אותה החלטה. לגישתם, מקום שבו בעל דין כבר הגיש ערעור עיקרי מטעמו, גם אם בעל הדין שכנגד הגיש בעצמו ערעור עצמאי, אין באפשרותו להגיש ערעור נוסף (ערעור משיב) מכוח תקנה 137(ב) לתקנות. תקנה 137(ב) עוסקת במועדים להגשת ערעור, ואינה מקנה זכות מהותית להגשת ערעור – זכות המעוגנת בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), ודאי לא ערעור נוסף ושני על אותה החלטה שיפוטית על ידי אותו בעל דין. אמנם בתקנות החדשות נקבע הסדר שונה מזה שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות) ביחס למועדים להגשת ערעור וביחס לביטול מוסד הערעור שכנגד והחלפתו בערעור משיב, אולם התקנות החדשות לא התיימרו ליצור זכות ערעור נוספת ועצמאית שאינה מעוגנת בחוק. לעמדת המערערים, פרשנותם מעוגנת בתכליות וברציונלים של התקנות ובאה לידי ביטוי בדברי ההסבר, ואילו פרשנות המשיבה אשר אומצה על ידי הרשמת היא שגויה, חסרת היגיון ועלולה להוביל לתוצאות בעייתיות כגון ריבוי ערעורים על אותה החלטה שיפוטית; עריכת מקצה שיפורים מצד בעל הדין המערער; עומס על מערכת המשפט; בזבוז משאבים; ושקילת שיקולים "טקטיים". דיון והכרעה לאחר עיון בטענות המערערים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. במוקד ענייננו ניצבת תקנה 137 לתקנות הקובעת כדלקמן: (א) המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר. תקנה 37(ב) לתקנות באה חלף תקנה 434 לתקנות הישנות שעסקה בהגשת ערעור שכנגד. כפי שהזדמן לי לומר לא מכבר בער"א 4854/22 חברת בנק הדואר בע"מ נ' וייס, (19.9.2022) (להלן: עניין בנק הדואר), בנסחו את תקנה 137(ב) לתקנות נקט מחוקק המשנה בלשון רחבה ביותר, המאפשרת לכל "משיב בערעור" – היינו, ל"כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער" (תקנה 136(א) לתקנות) –להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור (או מהמועדים האחרים הנזכרים בסעיף) (שם, פסקה 12). לשון רחבה זו עמדה בבסיס המסקנה אליה הגעתי בעניין בנק הדואר לפיה תקנה 137(ב) לתקנות מעגנת "הסדר חדש ושונה באופן מהותי ממוסד הערעור שכנגד, במסגרתו המשיב רשאי להגיש ערעור עצמאי שאינו מוגבל מבחינת תוכנו ומבחינת זהות הצדדים שכלפיהם ניתן להגישו" (שם, פסקה 13); והיא אף עמדה ביסוד המסקנה כי כל משיב שנפתחה נגדו חזית במסגרת ערעור שהוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות, רשאי להגיש ערעור משיב מטעמו בתוך 60 ימים (שם, פסקה 16). לשון רחבה זו בה נקט מחוקק המשנה, מכריעה גם את דינו של הערעור שלפנַי. כפי שציינה הרשמת ובצדק, התקנה האמורה מאפשרת לכל "משיב" בערעור להגיש ערעור מכוחה, ואין בה כדי להצביע על כוונה מפורשת או משתמעת להבחין בין משיב בערעור שהגיש גם ערעור עצמאי, לבין משיב שלא הגיש ערעור שכזה. לא למותר לציין כי גם לפי ההסדר שהיה קבוע בתקנות הישנות, בית משפט זה קבע כי בעל דין שהגיש ערעור עצמאי על חלק מקביעותיו של פסק הדין היה רשאי להגיש ערעור שכנגד כלפי ערעור שהגיש בעל הדין השני (ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, פ"ד נב(3) 577, 581-580 (1998); ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 411 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). קביעה זו התבססה על הרעיון שבבסיס מנגנון הערעור שכנגד – מתן אפשרות לבעל הדין שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין, לחזור בו כאשר בעל הדין שכנגד ביקש להשיג על פסק הדין לפני ערכאת הערעור (עניין בנק הדואר, פסקה 8; וראו גם: בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 261 (1991); רע"א 4123/16 כהן נ' ציטרון, פסקה 2 (18.8.2016)), ועל כך שרעיון זה עומד בעינו גם כשמדובר בבעל דין שערער על מקצת העניינים שנדונו בפסק הדין וויתר על עניינים אחרים. כך היה אפוא בעבר, ואיני רואה טעם לשנות ממסקנה זו כיום. אמנם קיימים הבדלים בין ההסדר שהיה קבוע בתקנות הישנות לבין ההסדר הקבוע בתקנות החדשות, אולם הרעיון שבבסיס ההסדרים זהה (וראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 577 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2024)). משעה שהלשון ברורה ונהירה, לא ראיתי צורך להרחיב על אודות התכליות שנועדו התקנות לקדם, על ההיסטוריה החקיקתית של התקנה ועל ההשלכות הנובעות מהפרשנות האמורה. אעיר רק כי לא ראיתי לקבל את טענת המערערים לפיה מלשון דברי ההסבר עולה שאין מקום לאפשר הגשת ערעור משיב על ידי משיב שהגיש ערעור עצמאי. אכן, בדברי ההסבר נאמר כי "בהתאם להסדר שנקבע, למשיבים בערעור העיקרי יתאפשר להגיש 'ערעור רגיל' במובן זה שמשהוגש ערעור 'עיקרי' יוארך למשיבים (שלא הגישו ערעור) המועד להגיש ערעור משלהם, ותימנע 'דילמת האסיר'" (שם, עמ' 42; ההדגשה הוּספה). ברם מקובלת עליי קביעת הרשמת לפיה דברי ההסבר מתייחסים למצב ה"קלאסי" שבו משיב לא הגיש ערעור עצמאי, ואין ללמוד מהם על שלילת האפשרות של משיב שהגיש ערעור עצמאי להגיש גם ערעור משיב. על כל פנים, אין בכוחם של דברי ההסבר כדי להביא לפרשנות שאין לה זכר בלשונו של הסעיף (וראו: רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן, פסקה 42 (19.8.2019); בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529, 559 (1990)). ולבסוף, גם לא ראיתי לקבל את טענת המערערים לפיה יש בפרשנות האמורה כדי לחתור תחת הוראות חוק בתי המשפט או כדי להקים זכות יש מאין. זכות הערעור אכן מעוגנת בחוק בתי המשפט ועל כך אין חולק. הדיון בענייננו ממוקד בשאלת אופן מימושה של זכות זו, וההוראות לעניין זה מעוגנות בתקנות שלשונן כאמור פשוטה וברורה. הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ה (08 דצמבר 2024). דוד מינץ שופט