שלמה היימליך נ. מפקד מיטב - צבא ההגנה לישראל

23 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2931/23 לפני: כבוד השופט יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. שלמה היימליך 2. מרדכי יצחק היימליך נגד המשיבים: 1. מפקד מיטב - צבא ההגנה לישראל 2. שר הביטחון תאריך ישיבה: עתירה למתן צו על תנאי י"ב בתמוז התשפ"ד (18.7.2024) בשם העותרים: עו"ד נועה לוי בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט יצחק עמית: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים, לאפשר להם להופיע ולשטוח טענותיהם בפני הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון (להלן: הוועדה). במסגרת זו העותרים מבקשים לבטל את החלטת מפקד מיטב, הוא המשיב 1, שדחתה את בקשותיהם להופיע בפני הוועדה. 1. בקליפת אגוז, העותרים הם שני אחים המשתייכים לקהילה של "בני הישוב הישן" (חסידי סאטמר) (להלן: הקהילה), אשר אמונתה הדתית מבוססת על משנתו של האדמו"ר מסאטמר. כפי שעולה מהעתירה, התנגדותם של העותרים לגיוס נוגעת לאיסור שחל על בני הקהילה להשתתף בכל גוף צבאי הלוקח חלק ב"מרד העמים". במכתביהם בבקשה לקבלת פטור הטעימו העותרים כי "אסור עליי, באיסור דתי חמור ביותר, לשרת בצבא, ואסור להקים מדינה היוצרת צורך בצבא, ואסור לשתף פעולה כלשהי עם צבא כלשהו, עד בוא הגאולה משמים", שלאחריי בואה תוקם סנהדרין אשר זו תוכל להורות על מלחמת מצווה. מקור אמונתם זו, בשלוש השבועות שנשבע עם ישראל לקב"ה, המופיעות בתלמוד הבבלי, לשון השבועות תובא להלן: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (בבלי, כתובות, קי"א). כאמור הבסיס לסרבנותם של העותרים, כפי שעולה מהעתירה, מצוי בין היתר, בשבועה השנייה, לפיה לא ימרדו באומות העולם. מכך נגזר לשיטת העותרים, כי חל איסור על חבריה של הקהילה לקחת חלק בכל שירות צבאי עובר לבוא הגאולה, ובכלל זאת להתגייס לצה"ל. ההליכים הנדרשים לשם קבלת פטור מטעמי מצפון 2. בפתח הדברים, ולשם הסדר הטוב, אסקור בקווים כלליים את הליך בחינת הבקשות לפטור משירות ביטחון מטעמי מצפון – הוא ההליך במסגרתו נדחו בקשות העותרים לבוא בפני הוועדה כאמור. הליך הבחינה מוסדר ב"נוהל עבודה – הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון" (להלן: הנוהל), המסדיר גם את פעילותה של הוועדה המייעצת, ויוצג כאן בחלקו בלבד. הוועדה הינה ועדה צבאית הכוללת מומחים בתחומי ידע שונים, בהם איש אקדמיה בכיסא הנציג האזרחי, קצין המשמש יו"ר הוועדה, יועץ משפטי ונציג אגף כוח האדם בצה"ל. 3. על-פי הנוהל, בשלב ראשון, מיועדים לשירות ביטחון (להלן: מלש"בים) נדרשים להגיש בקשה לקבלת פטור בכתב ובהתאם למפורט בנוהל. לאחריה, בשלב שני, מזומנים המלש"בים לראיון אישי שמטרתו לקבוע האם עניינם יובא בפני הוועדה המייעצת. בשלב שלישי, סיכום הראיון והבקשה עוברים לעיון הגורם המוסמך, מפקד מיטב או סגנו, אשר מחליט אם להביא את המלש"ב בפני הוועדה. לחלופין, רשאי הגורם המוסמך, לדחות את הבקשה על הסף לאחר התייעצות עם מפצ"ר-יעח"ק (הפרקליטות הצבאית – מחלקת הייעוץ והחקיקה) מקום בו התרשם כי על פני הדברים הבקשה לא מגלה עילה למתן פטור מטעמים שבמצפון. בשלב רביעי, ובהנחה שהגורם המוסמך מצא כי הבקשה מגלה עילה, הוא מעביר את עניינו של המלש"ב לוועדה אשר נפגשת עם המועמד ומעבירה חוות דעת מייעצת לגורם המוסמך ברשויות הגיוס לצורך קבלת החלטה בבקשה. בנקודה זו אעבור לסקירת האירועים אשר הובילו לעתירה זו. רקע עובדתי והליכים קודמים 4. העותר 1, האח הבכור מבין השניים, זומן מספר פעמים בעבר לצו ראשון אך נמנע מלהתייצב. בהמשך לכך, ביום 5.9.2018 נשלחה פנייה מטעם ועד הקהילה והעותר 1 לשר הביטחון, בבקשה לקבלת פטור לבני הקהילה משירות צבאי מטעמי דת ואמונה. במסגרת זו התבקש כי שר הביטחון יעשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 36(1) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות ביטחון) ויוציא צווים פרטניים הפוטרים את בני הקהילה מגיוס. ביום 14.8.2018 הייעוץ המשפטי למשרד הביטחון דחה פנייתם זו, והוטעם כי התנגדות למדיניות הצבא או המדינה כעניין פוליטי או אידיאולוגי אינה מצדיקה מתן פטור. בסמוך, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה בבקשה להעניק פטור גורף לחברי הקהילה, אשר נדחתה על הסף (בג"ץ 8283/18 ועד בני הישוב הישן נ' ממשלת ישראל (9.8.2020) (להלן: עניין ועד בני הישוב הישן)). שם נקבע כי: "על פי הדין הקיים, חברי קהילת היישוב הישן, עליה נמנים העותרים על פי הנטען, אינם זכאים לפטור משירות מעצם השתייכותם לקהילה. עניינם צריך להיבחן רק בהתאם להסדרים הכלליים החלים על גיוס לצה"ל, ובמקרים המתאימים בהתאם להסדרים החלים על בני הקהילה החרדית בכללותה. כפי שציינו המשיבים בתגובתם המקדמית, בהסדרים הקיימים ביחס לבני הקהילה החרדית נדרשים הנמנים עליה להתייצב לרישום ולבדיקות על מנת לקבל דחיית שירות. טענתם של העותרים כי על משיב 2 [שר הביטחון – י"ע] ליתן פטור גורף לבני קהילת היישוב הישן, מכוח סעיף 36(1) לחוק שירות בטחון, אין לה על מה שתסמוך [...] גם טענת העותרים כי יש ליתן לבני הקהילה פטור גורף מטעמים מצפוניים אינה מגלה כל עילה להתערבות. בהתאם למדיניות המשיבים, מנגנון מתן הפטור מטעמי מצפון מתבסס אף הוא על בדיקה פרטנית של מבקש הפטור" (שם, בפסקה 6-5; הדגשות הוספו – י"ע). במסגרת פסק הדין גם הוער כי "כפי שציינו המשיבים, ברי כי פתוחה הדרך לפני העותרים 2 ו-3 [העותר 3 הוא העותר 1 בענייננו – י"ע] להגיש בקשות פרטניות לדחיית שירות או למתן פטור משירות מטעמים מצפוניים" (שם, בפסקה 7). 5. ביני וביני ביום 18.6.2020, בטרם הגיע העותר 2, הוא האח הצעיר מבין השניים, לגיל בו מוגדר מלש"ב לפי חוק שירות ביטחון, הגיש בקשה לפטור משירות ביטחון מטעמים מצפוניים, ובהמשך, הגיש סדרת בקשות פטור נוספות לגורמים שונים. בכולן ביקש העותר 2 פטור הן מחובת הגיוס והן מחובת ההתייצבות להליכי הרישום והבדיקות. 6. ביום 9.11.2020 שבו ופנו העותרים יחד עם מבקשים נוספים, לשר הביטחון בבקשה שיעשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 36(1) לחוק שירות ביטחון ויפטור מלש"בים המשתייכים לקהילה מחובת גיוס, וזאת מבלי שיחוייבו לעבור הליכי בדיקה ומיון. לשכת הרמטכ"ל השיבה לפנייתם כי עניינם של בני הקהילה יתברר במסגרת שתי עתירות שעמדו באותו הזמן על הפרק ועסקו בגיוס בני הקהילה (בג"ץ 5466/20 וייס נ' שר הביטחון (11.2.2021) (להלן: עניין וייס); בג"ץ 540/19 שישא נ' שר הביטחון (11.2.2021)). לאחר מתן פסקי הדין בשתי העתירות, הגישו העותרים עתירה נוספת (בג"ץ 999/21 היימליך נ' שר הביטחון (13.7.2021)) אשר נידונה במאוחד עם בג"ץ 2621/21 קויפמן נ' מפקד מיטב. עיקרה של העתירה, שהוגשה בין היתר על ידי העותרים, כי שר הביטחון יורה כי בקשות העותרים "למתן פטור מחובת גיוס מטעמי דת, אמונה, או מצפון, יישקלו עובר למועד הליכי בדיקות הכשירות הראשוניים במסגרת צו ראשון" (שם), העתירות נדחו בפסק דינו של בית משפט זה מיום 13.7.2024. שם נקבע כדלקמן: "חרף האצטלות ה'פרטניות' שעוטות העתירות, מהותן מכוונת לשינויה של המדיניות בה נוקט המשיב 1 [שר הביטחון הוא המשיב 2 בענייננו – י"ע], כדי שיתאפשר לעותרים ולעותר להתייצב בפני ועדת המצפון בטרם יזומנו לבדיקות כשירות במסגרת צו ראשון. [...] טענות העותרים והעותר בעתירותיהם והנסיבות הפרטניות להן הם טוענים – נעוצות, הלכה למעשה, בהתייחסויות 'קבוצתיות' שאינן פרטניות לכאורה, כמו הטענות להפליה לעומת קהילות תרבותיות אחרות, ואשר מכוונות להסדרה של פטור לבני ה'יישוב הישן', שהוא סעד שכבר נדחה בעתירות קודמות" (שם, בפסקה 12; ההדגשות הוספו – י"ע). 7. בחודש דצמבר 2021 התייצבו העותרים בלשכת הגיוס לצורך השלמת הליכי צו ראשון, שלאחריהם נמצאו כשירים לגיוס, ובעקבות כך הונפקו להם צווי גיוס. 8. העותרים 1 ו-2 הגישו בקשות לפטור מטעמי מצפון בימים 22.12.2021 ו-27.1.2022 בהתאמה. בהמשך לכך, בחודש פברואר 2022 זומנו העותרים לראיונות מקדימים על ידי גורמי מפקד מיטב על פי הנוהל, במסגרתם נבדק אם יש להעביר את עניינם להמשך בחינה בוועדה. משהמראיינים סברו כי הטעמים שהעלו העותרים בראיונות אינם טעמים שבמצפון, המלצותיהם עברו לסגנית מפקד מיטב, וזו אימצה אותן ודחתה את הופעתם בפני הוועדה. בין נימוקיה הטעימה סגנית מפקד מיטב כי הטעמים שהעלו העותרים נוגעים להשתייכותם לקהילה ולא לסרבנות מצפון כללית לשירות ביטחון כנדרש לקבלת פטור. 9. על החלטה זו הגישו העותרים עררים במסגרתם טענו, בין היתר, כי סרבנותם היא אישית וכללית, באשר חל עליהם איסור לקחת חלק בכל גוף שתפקידו לחימה. איסור הנובע מאמונתם האישית, ועל כן סרבנותם עומדת בתנאים לקבלת פטור. לאחר מספר פניות נשנות, כולל פניית העותרים לפרקליטות המדינה, ביום 11.1.2023 נדחו בקשות העותרים בידי מפקד מיטב שלא מצא לשנות מהחלטותיה של סגניתו. להלן יובאו נימוקיו של מפקד מיטב כפי שהופיעו במכתבו לעותר 1 מיום 11.1.2023 (ראו נספח מש/2) (יוער כי נימוקים דומים הופיעו גם במכתב שמוען לעותר 2, והם אף מוכלים בגדרי המכתב שנשלח לעותר 1): "רשויות הצבא מבחינות זה עשרות שנים בין התנגדות מצפונית כללית לשירות בצבא (סרבנות מצפון 'כללית') לבין סירוב לשרת בצבא, שיסודו בהתנגדות למדיניות הצבא או המדינה בעניין פוליטי, אידיאולוגי או רעיוני (סרבנות מצפון 'סלקטיבית' או אי ציות אזרחי) [...] בקשתך למתן פטור מצפון בעניינך נשענת על אמונתך הדתית, המשותפת לקהילה אליה אתה משתייך. לעניין זה יובהר כי אף אם אמונה זו שייכת לכל חבר קהילה, הכרה בה, כשלעצמה, כמזכה לפטור מטעמי מצפון, משמעה הכרה, הלכה למעשה, בזכאותם של כלל חברי הקהילה בפטור מצפון, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון" (שם, בפסקה 7-6). "התנגדותך לשירות ביטחון, כשאר חברי הקהילה אליה אתה משתייך, אינה כזו המתנגדת לכל שירות צבאי, אלא מציבה תנאים לשימוש בכוח כל עוד לא הורה על כך מוסד דתי מתאים. גם מטעם זה, נראה כי לא מדובר בסרבנות כללית לשרת בצבא אשר נקבע כי יש להכיר בה לצורך מתן פטור" (שם, בפסקה 10). "עניינך אינו מעלה סוגיה פרטנית כלשהי המבחינה בינך ובין חברי קהילה אחרים, ולא הובעו על-ידך טעמים מצפוניים הנוגעים אך לעניינך האישי, ומתאימים לבירור בפני הוועדה המייעצת לעניין מתן פטור משירות מטעמי מצפון" (שם, בפסקה 15). 10. לאחר דחיית בקשות העותרים, ביום 26.3.2023 התקיים דיון לצורך בחינה נוספת של בקשות העותרים, בראשותו של מפקד מיטב ובהשתתפות גורמים רלוונטיים ובהם גם פרופ' אבי שגיא, חבר הוועדה המייעצת שחוות דעתו צורפה על ידי העותרים (להלן: חוות הדעת של פרופ' שגיא). לאחריו החליט מפקד מיטב שלא לשנות מהחלטתו. לשלמות התמונה, יוער כי ביני לביני הוגשה עתירה נוספת בנושא לבית משפט זה (בג"ץ 3600/23 אפשטיין נ' מפקד יחידת מיטב). מכאן עניינה של עתירה זו. טענות הצדדים 11. בפתח דבריהם, העותרים מבהירים, כי בקשתם במסגרת עתירה זו, מהווה חלק מרצונם לדרוש פטור בהתאם לצו מצפונם ומבלי להציג מצגי שווא, מהטעם הזה גם אינם מבקשים להיכלל בהסדר תורתם אמונתם, שבכדי להיכלל בו נדרשים להירשם באופן מלאכותי לישיבה ממסדית של זרם דתי שאינם משתייכים אליו. באופן דומה גם אינם מבקשים להגיש פטור על רקע נפשי היות שאין להם רקע שכזה. 12. העותרים טוענים כי החלטת מפקד מיטב עולה כדי חוסר סבירות קיצוני, פוגעת בזכותם לחופש מצפון ומצדיקה את התערבות בית משפט זה. במסגרת זו מטעימים, בין היתר, כי טעה מפקד מיטב משסיווג סרבנותם כסרבנות סלקטיבית, בעוד לשיטתם סרבנותם היא סרבנות מלאה ובלתי מותנת. בהקשר זה מטעימים העותרים כי אמונתם לפיה אין הם יכולים לשרת בכל צבא עד שתבוא גאולה משמים, שכן אז יכול שתוקם הסנהדרין ותוכל לצוות על מלחמת מצווה – איננה תואמת סרבנות סלקטיבית ואין לראות בגאולה משמים שקולה ל"מוסד דתי מתאים" כדבריו של מפקד מיטב. על כך הוסיפו העותרים כי "מפקד מיטב משך את גבולות הסלקטיביות אל מעבר לגבולותיהם המטאפיזיים של העולם הזה". 13. אשר לתשובת מפקד מיטב בדבר הדרישה לקיומם של טעמים פרטניים שאינם טעמים הנובעים מהשתייכות לקבוצה – העותרים טענו כי הדבר מהווה דה פקטו דרישה מסרבן המצפון לצאת נגד הקהילה שלו, ודרישה כזו איננה לגיטימית ובכל מקרה מעולם לא עמדה כתניה לקבלת פטור מטעמי מצפון בעבר, כך שהצבתה בפני העותרים כעת מהווה אפליה פסולה; עוד מטעימים העותרים, כי בניגוד לטענת מפקד מיטב בקשתם איננה בקשת פטור מכוח השתייכות לקהילה, זאת, מפני שנוכח דרישותיה הנוקשות של הוועדה לא מובן כי כלל בני הקהילה יצלחו את הליך קבלת הפטור, וכי ככל שהפטור נובע מאמונתו האינדיווידואלית של כל סרבן וסרבן אין בעצם השתייכותו לקהילה לפגום במתן הפטור. 14. עוד טוענים העותרים כי הראיונות המקדימים, שבהסתמך עליהם נחסמה גישתם לוועדה, התבססו על שאלות מפלות ובלתי רלוונטיות וכן על הגדרה שוגה של סרבן מצפון, לפיה ישנה זהות בין פציפיזם לבין סרבנות מצפון, בעוד שלא כך הדבר. עוד טוענים, כי הראיונות בוצעו בידי חיילים שאינם מוכשרים לדחות על הסף מקרים שאינם מובהקים, שכן אז שמור שיקול הדעת לוועדה שהיא הגוף המקצועי, ומשכך דין הראיון פסלות. לתמיכת טענותיהם אלו צורפה חוות הדעת של פרופ' שגיא, חבר ועדת המצפון שנזכר לעיל, שמתח ביקורת, בין היתר, על מסמך הבסיס לראיון ועל כשירות המראיינים. 15. מנגד, טוענים המשיבים כי בקשתם של העותרים נבחנה כראוי ובהתאם לנוהל, כי בהחלטות מפקד מיטב לא נפל כל פגם, וכי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה. בתוך כך, טוענים המשיבים כי בבסיס בקשת העותרים עומדים טעמים המבוססים על תפיסת עולמה של קהילתם הדתית והנובעים מהשתייכותם אליה, ולא טעמים אישיים ויחודיים כנדרש לקבלת פטור; כי סרבנותם של העותרים היא סלקטיבית במאפייניה, ולא כללית כנדרש, וככזו אינה עומדת בתנאים לזכאות לקבלת פטור. נטען כי הסלקטיביות באה לידי ביטוי בכך שסרבנות העותרים מותנית בתנאים, שהעיקרי בהם הוא קבלת אישור של מוסד דתי מתאים. זאת, לאור דברי העותרים לפיהם יוכלו לקחת חלק בפעילות לוחמתית לאחר בוא הגאולה, וככל שהסנהדרין שעתידה לקום לאחריה תורה על כך. 16. עוד מטעימים המשיבים כי בניגוד לטענת העותרים, מי שמקבל את ההחלטות בדבר דחייה על הסף אינם עורכי הראיון, אלא הגורם המוסמך אשר בקיא באבחנות ובקריטריונים להכרה בפטור. כך היה גם בעניינם של העותרים אשר נדחו בהחלטות מנומקות על ידי סגנית מפקד מיטב וכן על ידי מפקד מיטב עצמו במסגרת הערר; אשר למסמכי העזר לראיון, נטען כי אלו אינם מחליפים את שיקול דעת המראיין; כי השימוש באפשרות הדחייה על הסף נעשה במשורה; כי הדחייה על הסף נועדה לייעל את ההליך; ואם תתקבל בקשת העותרים, ואלו יובאו בפני הוועדה, הרי שבשים לב למספר החברים המשתייכים לקהילה ביחס למספר המקרים שנבחנים כיום על ידי הוועדה, עשויות להיות לכך השלכות רוחב משמעותיות ובהן הרחבת היקף הפטור ופגיעה ביעילות הוועדה; עוד נטען כי העותרים כלל לא נתבקשו לצאת נגד קהילתם ואין להסיק מהדרישה כי לבקשות לא יהיה אופי קבוצתי קיומה של דרישה כאמור. המסגרת הנורמטיבית – פטור מטעמי מצפון 17. בישראל חלה חובת גיוס כללית מכוח חוק שירות ביטחון, המסדיר בין היתר גם מנגנוני החרגה ופטור, ובהם פטור מחמת גיל, פטור לנשים בשל מצבן המשפחתי וכיוצא באלו. לצד הטעמים לפטור המנויים בחוק שירות ביטחון במפורש, לשר הביטחון נתונה סמכות כללית לפטור משירות ביטחון לפי סעיף 36(1) לחוק שירות ביטחון. לשם הנוחות תובא להלן לשון הסעיף: "שר הבטחון רשאי בצו, אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא-הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים – (1) לפטור יוצא-צבא או מיועד לשירות ביטחון שאינו יוצא-צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו; [...]" (ההדגשה הוספה – י"ע). מכוח סמכות זו, כפי שהוכר בפסיקה לא פעם, רשאי שר הביטחון לפטור מלש"ב או יוצא-צבא מטעמים שבמצפון, אשר נכללים בגדרם של "טעמים אחרים" (ראו מני רבים, בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מז(1) 726, 733-732 (2002) (להלן: עניין זונשיין); בג"ץ 1380/02 בן ארצי נ' שר הביטחון, פ"ד נו(4) 476, 477 (2002); בג"ץ 1026/02 מלנקי נ' שר הביטחון, פ"ד נט(3) 56, 60 (2004)). יצוין כי בהתאם לסעיף 54(א) לחוק שירות ביטחון, שר הביטחון רשאי לאצול סמכות זו לגורמים שונים, כפי שגם עשה בענייננו עת אצל סמכותו למפקד מיטב, הוא המשיב 1. 18. נקבע זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, כי עיקרון חופש המצפון הוא ערך חוקתי מוכר, הנגזר מאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ומעקרון כבוד האדם וחירותו. לצד זאת, הובהר כי שאלת מתן פטור משירות צבאי איננה שאלה קלה כלל ועיקר והיא דורשת איזון עדין (עניין זונשיין, בעמ' 733; בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הביטחון, פ"ד נט(1) 166, 174 (2004) (להלן: עניין מילוא)). עוד נקבע בפסיקה כי השימוש במנגנון זה של פטור מטעמי מצפון יעשה במשורה ובצמצום מעצם היותו חריגה מההסדר הכללי ובשל הצורך באיזון בין מתן הפטור אל מול ערכי שלטון החוק, הביטחון, הסדר החברתי והשוויון בחברה בנשיאה בנטל הכלכלי, החברתי והביטחוני. זאת בייחוד במדינת ישראל שנאבקת על ביטחונה וקיומה כמו גם בימים אלו (ראו, עניין מילוא, בעמ' 175-173, 189; להרחבה על מלאכת האיזון ראו בג"ץ 5587/09 שבילי נ' שר הבטחון, פסקאות 14-8 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (28.7.2010) (להלן: עניין שבילי)). בתוך כך, נידונו הבחנות שונות בפסיקה שמטרתן לשמר את האיזון העדין, ואת מרחב ההחרגה הצר לפטור מטעמי מצפון. הבחנה אחת היא הבחנה בין סרבנות המצפון לסרבנות מטעמי מרי אזרחי ומטעמים אידיאולוגים פוליטיים. בעוד שסרבנות מצפון שרויה בעולמו של הפרט שאינו מבקש להשפיע על אחרים, סרבנות מטעמי מרי אזרחי מטרתה להביא לשינוי חברתי החורג מעבר לגבולותיו של הפרט (עניין מילוא, בעמ' 179-178). 19. הבחנה נוספת, שרלוונטית ישירות לענייננו, היא זו שבין סרבנות מצפון כללית לשירות בצבא, בבחינת סרבנות "מלאה" או סרבנות "טהורה", לבין סרבנות מצפון סלקטיבית. הסרבן הכללי, הלוא הוא פציפיסט "אוניברסאלי או מוחלט", מסרב ליטול חלק בכל מלחמה, בכל זמן ובכל מקום (לסוגי פציפיזם שונים ראו עניין שבילי, בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת חיות). הסרבן הסלקטיבי אינו מתנגד להשתתף בכל מלחמה אלא רק במלחמה ספציפית, או בפעילות מסוימת במהלכה, שאותה הוא תופס כבלתי מוסרית. בפסיקה נקבע שרק סרבנים מהסוג הראשון זכאים לפטור במסגרת סעיף 36(1) ולא סרבנים מהסוג השני. גם במדינות הים, הסרבנות בגינה ניתן פטור מטעמי מצפון, מזוהה עם פציפיזם: "כתוצאה מכך מוכר ברבות משיטות המשפט המודרניות פטור משירות צבאי לפציפיסטים, אשר מטעמי מצפון מסרבים לשאת נשק וליטול חלק במלחמה" (עניין זונשיין, בעמ' 734). ההבחנה המשפטית בין שתי הקטיגוריות אינה מבוססת על כך שהסרבנים הסלקטיביים אינם כנים או שמצפונם לא מצוי תחת איום, אלא נובעת בעיקר מהקושי המעשי להרחיב את מעגל מקבלי הפטור כך שיכלול גם אותם. שיעור הפציפיסטים, במיוחד בחברות שנמצאות תחת איומים ביטחוניים רציניים, הוא בדרך כלל נמוך מאוד, ולכן מדינות יכולות להתחשב בהם ולהעניק להם פטור מגיוס לצבא. לעומת זאת, שיעור המתנגדים למלחמות ספציפיות או למשימות ספציפיות נוטה להיות גבוה, ולכן מדינה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה להעניק להם פטור (עניין שבילי, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; דני סטטמן "הרהורים ביקורתיים על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון" עיוני משפט לא(3) 669, 676 (2009); ירון קוסטליץ ושמחה אלבחרי "סירוב לשרת בצה"ל – בן סרבנות סלקטיבית לבין טעמי מצפון טהורים" ספר מנחם פינקלשטיין 223-203 (שרון אפק, עופר גרוסקופף, שחר ליפשיץ ואלעד שפיגלמן עורכים 2020) (להלן: קוסטליץ ואלבחרי); "סרבנות השירות בשטחים – החלטת הפרקליט הצבאי הראשי" משפט וצבא 16, 713 (התשס"ג)). ההבחנה בין סרבנות "מלאה" לסרבנות סקלטיבית, נידונה לא פעם בבית משפט זה, אשר קבע כי היא מידתית וסבירה (עניין זונשיין, בעמ' 738; בג"ץ 734/83 שיין נ' שר הביטחון, לח(3) 393, 404-403 (1984); עניין שבילי, בפסקאות 14-13 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). אכן, יש להבחין בין פציפיזם לבין סרבנות מצפון, שהוא מונח רחב בהרבה, אך כאמור, המקרה הטיפוסי שבו הוועדה ממליצה על פטור מטעמי מצפון הוא פציפיזים. זו הסיבה בגינה טופס הראיון המקדים, המשמש את גורמי הגיוס, מתמקד בשאלות הנוגעות לפציפיזם. זו גם הסיבה בגינה מקום שהוועדה סבורה שהגורם העיקרי המפריע למבקש פטור אינו נעוץ בהתנגדות מוחלטת מצידו לאלימות ולמלחמות – אזי הוועדה תמליץ על דחיית הבקשה, לעומת מקרים של סרבנות מצפון מלאה שמזוהה עם פציפיזם (קוסטליץ ואלבחרי, בעמ' 205, 218-216). הנה כי כן, סרבנותם המצפונית של העותרים נדרשת לעמוד באמות המידה הקיימות, שחלקן נסקרו בקצרה לעיל, בדומה לנדרש מכלל מבקשי הפטור מטעמי מצפון (עניין שבילי, בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). יישום העקרונות במקרה דנן 20. ומהתם להכא. על רקע האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת מפקד מיטב. נקודת המוצא היא שבית משפט זה לא ימיר שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו (ראו מני רבים, בג"ץ 2210/14 דן כוכבי נ' צבא הגנה לישראל (27.3.2014); בג"ץ 9628/03 צרפתי נ' ראש אכ"א, פסקה 14 (7.3.2006)), וזאת ביתר שאת מקום שלמשיבים שמור מרחב שיקול דעת רחב בכל הנוגע לנושאים העולים בעתירה. מתן פטור מצפון כאמור, הוא סוגיה מורכבת הדורשת איזון עדין, ובהתאם היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות כגון דא הוא מצומצם בלבד ושמור למקרים בהם תמצא חריגה קיצונית מדרישת הסבירות המינהלית (בג"ץ 554/20 שישא נ' שר הביטחון, פסקה 5 (17.7.2022); עניין ועד בני הישוב הישן, בפסקה 5; עניין שבילי, בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ראו והשוו ביחס לשיקולי כוח אדם בצה"ל, בג"ץ 8939/22 קליין נ' מפקד מיטב, פסקה 6 (6.6.2023); בג"ץ 3630/20 טופר נ' צבא הגנה לישראל, פסקה 12 (9.7.2020)). לכך יש להוסיף, כי מהדברים שהובאו בפנינו, עולה שעניינם של העותרים נבחן בהתאם לנוהל ועל ידי הגורמים המוסמכים. 21. אקדים ואומר כי לטעמי יש ממש בטענות העותרים כי נכונותם לשרת בצבא לאחר בוא הגאולה ולאחר הקמתה של הסנהדרין, היא כשלעצמה, אינה הופכת את סרבנותם לסלקטיבית, שהרי כל עוד חמורו של משיח לא הגיע, סרבנותם היא סרבנות מצפון "נכונה לשעתה". 22. כפי שציין המלומד שגיא בחוות דעתו שצורפה לעתירה, אמונה דתית הייתה אחד הגורמים העיקריים למתן פטור מטעמי מצפון, ולמעשה, ראשיתה של הסרבנות בתפיסת עולם דתית: "אכן, בהיסטוריה של החברה האנושית התעוררה שאלת הפטור מטעמים שבמצפון לא אחת. תחילה היו אלה בעיקרם טעמים שבדת" (עניין זונשיין, בעמ' 733). ואכן, הטעמים לפציפיזם יכולים להיות גם דתיים, כאשר האמונה הדתית מונעת מהמלש"ב לקחת חלק בפעולה אלימה כלשהי (כמו בדוגמה המובאת על ידי סטטמן, בה"ש 30). כך, לדוגמה, חברי קהילת האמיש בארצות הברית אינם מתגייסים מסיבות פציפיסטיות. לכאורה, נראה שסירובם של העותרים לשרת איננו סלקטיבי אלא כללי, כי בגלל אמונתם הדתית הם לא מוכנים להשתתף בשום פעולה מלחמתית של ישראל. מצד שני, הם אינם פציפיסטים, וכפי שהוסבר לעיל הפסיקה קבעה שרק פציפיסטים זכאים לבקש פטור מלא משירות. כדי להתמודד עם בעיה זו, טענו העותרים שהם פציפיסטים במלוא מובן המילה, שהם לא יסכימו לשרת בכל צבא שהוא, משום שאסור למרוד בגויים. כשלעצמי, אני סבור כי זו פרשנות לא סבירה של האיסור למרוד בגויים שמופיע בתלמוד כאחת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כשיצאו לגלות (בבלי, כתובות, קי"א). האיסורים הנזכרים שם, שלא זה המקום לדון בפולמוס סביבם ובתוקפם ההלכתי, עוסקים בפעולות של עם ישראל והם אינם קובעים מאומה לגבי החובות המוטלות על אזרח יהודי במדינה אחרת, שנדרש להתגייס כמו אזרחים אחרים להגנתה. שתי השבועות הראשונות מופנות רק כלפי עם ישראל, והן אוסרות פעולות מסוימות שנועדו לקרב ולהחיש את הגאולה. תמהני מה לשירות בצבא קנדה, לדוגמה, ולהחשת הגאולה? ספק אפוא בעיני עד כמה עניינם של העותרים שונה מעניינו של איש נטורי קרתא, שטען אף הוא לסרבנות מצפונית, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. טענה שנדחתה על ידי בית משפט זה: "אין המערער מתנגד לשירות צבאי בדרך כלל, אלא הוא כופר – אמנם מטעמים שבמצפון – בסמכותה של מדינת ישראל להורות על גיוס לצבא הגנה לישראל, הואיל ושלטון המדינה – מדינה יהודית – אינו מבוסס על התורה. וכך הצהיר המערער בפני בית המשפט המחוזי (בעמוד 15 של רשימותיו): 'דינא דמלכותא דינא חל רק במדינה ובמנגנון לא יהודיים'" (ע"פ 5/51 שטיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה, 1061, 1069 (1951); (ההדגשה הוספה – י"ע)). 23. אך גם בהנחה כי טעיתי בפרשנותי את שלוש השבועות, דין העתירה להידחות בשל אופיה הקבוצתי. אסביר. אמונתם הדתית של בני הקהילה המבוססת על משנתו של האדמו"ר מסאטמר, היא העומדת במרכז עתירה זו, וכאמור, העובדה כי מדובר באמונה דתית אינה שוללת כמובן התחשבות בה על בסיס הכרה בחופש המצפון. אולם על אף המחלצות "האינדיווידואליות" שביקשו העותרים לעטות על עתירתם, הרי שהלכה למעשה, בקשתם היא בעלת אופי קבוצתי, כפי שניתן ללמוד גם מההיסטוריה של ההליכים שנסקרה לעיל. הגם שלצורך הדיון אני נכון לקבל את טענת העותרים כי אמונתם של בני הקהילה היא גם אמונתם האישית ומבטאת את תפיסת עולמם, הרי שהיא נטועה באמונה המנחה את קהילתם באופן שמקנה לבקשתם נופך קבוצתי-קהילתי, אשר חותר למתן סעד קבוצתי, ואינו מתאים "למסלול" פטור מטעמי מצפון (ראו, עניין וייס, בפסקה 2). בהקשר זה יוטעם כי סמכותו של שר הביטחון מכוח סעיף 36 לחוק שירות ביטחון נסקרה בהרחבה בעניין רובינשטיין, שם נקבע כי הסמכות הכללית מכוח הסעיף מוגבלת למתן פטור אינדיווידואלי בלבד, ואיננה מתפרסת גם להענקת פטור כללי (ראו והשוו בשינויים המתחייבים, בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 540 (1998)). כאמור, פנייתם של העותרים במסגרת העתירות הקודמות בבקשה לפטור מצפון בעבור בני הקהילה כולה, מעידה אף היא כי התפיסה הרווחת היא שהאמונות המצדיקות את מתן הפטור, הגם שהן נחלת הפרטים בקהילה, משותפות לקהילה כולה. לעניין זה אף מקובלת עליי הנמקת המשיבים כי קבלת בקשת העותרים טומנת בחובה השלכות רוחב אפשריות. השלכה מעשית ראשונה, היא עלייה במספר המקרים שיובאו בפני הוועדה, שנכון להיום עומד על כ-25 מלש"בים מבין עשרות אלפי מתגייסים בשנה – דבר זה עלול להביא לפגיעה ביעילות הוועדה, וכיוצא בכך לפגיעה ביכולתה לספק שירות ראוי ולפעול בצורה תקינה. השלכה אפשרית שנייה היא כי קבלת הבקשה תוביל להרחבת היקף הפטור ובכך תחתור תחת הגישה המצמצמת לפטור מטעמי מצפון. כפי שהובהר לעיל גישה זו מעוגנת היטב בפסיקתו של בית משפט זה ומביאה לידי מימוש ערכים הנטועים ביסוד קיומנו המשותף במדינה. הדברים נכונים במיוחד כיום, בהינתן האיומים הביטחוניים חסרי התקדים על המדינה ועל אזרחיה. גם מהטעם הזה, בקשת העותרים, המושתתת על עניין קבוצתי, חורגת מיעודו של מנגנון הפטור שהוא מנגנון פרטני ומצמצם (ראו, עניין ועד בני הישוב הישן, בפסקה 6). 24. ולבסוף, תשובת מפקד מיטב במסגרת הערר כי "לא הובעו על-ידך [על ידי העותר – י"ע] טעמים מצפוניים הנוגעים אך לעניינך האישי", אין משמעה כי העותר התבקש לצאת נגד קהילתו, אלא כי הטעמים המצפוניים מאפיינים גם את שאר בני קהילתו כך שהלכה למעשה הם חורגים מהגדרת הבקשה הפרטנית. אשר על כן העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח. יצחק עמית שופט השופטת רות רונן: 1. אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' עמית לפיה דין העתירה להידחות, בכפוף להערות שלהלן. 2. אכן, כפי שציין חברי, מתן פטור מטעמי מצפון טומן בחובו איזון עדין בין עקרונות מהותיים שונים. מחד גיסא, עומד חופש המצפון של הפרט, שהדין הישראלי מכיר בחשיבותו כעיקרון רם מעלה שיש לו אף מעמד חוקתי (בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הביטחון, פ"ד נט(1) 166, 178 (2004) (להלן: עניין מילוא); אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק כרך ב, 1042-1023 (יצחק זמיר עורך, 2023) (להלן: ברק)). לאור זאת מכיר הדין באפשרות לקבל פטור מחובת השירות הצבאי בגין "התנגדות מצפונית כללית לשירות בצבא" של מבקש הפטור (סעיף 2 ל"נוהל עבודה – הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון"; ברק, בעמודים 1027-1026). אולם, ככל זכות אדם – גם הזכות לחופש המצפון אינה בלתי מוגבלת. היא מצויה במתח תמידי אל מול עקרונות וזכויות חשובים אחרים – כגון ביטחון המדינה ושוויון בין אזרחיה. אפשרות של פטור רחב מדי מטעמי מצפון טומנת בחובה סכנה בסיסית – בוודאי במדינת ישראל ועל אחת כמה וכמה בימים אלה. זאת מאחר שלהרחבת פטור משירות הצבאי עשויות להיות השלכות ממשיות על ביטחון המדינה; ומאחר שמתן פטור לצעירים מסוימים ולא לאחרים עלול לפגוע בזכות השוויון של אלה המשרתים. מטעם זה יש להגביל את הרחבת הפטור משירות מטעמי מצפון (עניין מילוא, בעמודים 175-174; בג"ץ 1026/02 מלנקי נ' שר הביטחון, פ"ד נט(3) 56, 61-60 (2004) (להלן: עניין מלנקי)). זאת ועוד, הדין מכיר גם בכך כי כל שירות צבאי עשוי לעתים לחייב את הפרט לוותר – ולו באופן חלקי – על ערכיו או עקרונותיו מכוח חובתו לציית לחוק. כדי לזכות בפטור מטעמי מצפון, על מבקש הפטור לבסס את בקשתו על התנגדות עמוקה ביותר, ועל תפישה כי שירות צבאי מנוגד לעקרונות הליבה העמוקים ביותר שלו. אין די בכך ששירות צבאי מעורר אצלו חוסר נוחות בלבד (דני סטטמן "הרהורים ביקורתים על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון" עיוני משפט לא(3) 669, 675-674 (התשס"ט) (להלן: סטטמן)). יצוין כי פטור מטעמי מצפון אינו זכות קנויה של הפרט, והוא אף אינו מעוגן באופן רשמי עלי חוק. כעולה מחוות דעתו של חברי, מדובר בפטור שבסמכות שר הביטחון להעניק. לכן, רשויות השלטון רשאיות (ולעתים אף נדרשות) לייצר תבחינים שונים שמטרתם שימור המספר הנמוך של מקבלי פטור מטעמי מצפון; ואין כל פסול בצמצום מספר מקבלי הפטור באופנים שונים – כל עוד צמצום זה נובע מכללים שאינם נגועים בהפליה פסולה. כפי שהבהיר חברי, בפסיקה נקבעו הבחנות שונות שמטרתן שימור איזון זה והותרת הפטור מטעמי מצפון כפטור מצומצם. עוד יש להדגיש כי העובדה שהדין הישראלי מכיר בסרבנות מצפונית כזו או אחרת כמצדיקה מתן פטור, אין בה כדי להעיד בהכרח על טיבה של סרבנות זו. כך למשל, העובדה כי ההלכה המושרשת מכירה בסרבנות מלאה ואינה מכירה בסרבנות סלקטיבית – אין פירושה כי ערכיו של ה"סרבן הסלקטיבי" נחותים מאלה של ה"סרבן המלא" (יהיו שיאמרו שההיפך הוא הנכון). ההבחנה בין סוגי הסרבנות הללו נובעת מטעמים שונים, בהם שימור מספר נמוך של מקבלי פטור, המצדיקים אותה (ראו למשל: בג"ץ 7622/02‏ זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מז(1) 726, 738-736 (2002) (להלן: עניין זונשיין)). 3. בהתייחס לעותרים דנן, חברי היה סבור כי יש לדחות את העתירה על בסיס שני נימוקים עיקריים: הקביעה כי סרבנותם היא "סלקטיבית" ולא "מלאה" (פסקה 22 לפסק-דינו); והקביעה כי מדובר בעתירה בעלת אופי "קבוצתי" ולא אופי "אינדיבידואלי" (פסקאות 24-23 לפסק-דינו). בשולי דבריו, התייחס חברי גם לשאלת השלכות הרוחב האפשריות של קבלת העתירה, וקבע כי גם בהשלכות מעשיות אלה יש כדי להביא לדחייתה. על נימוק זה אבקש לעמוד בהמשך, מאחר שהוא מהווה – לעמדתי – את הנימוק העיקרי בשלו יש לדחות את העתירה. 4. את הקביעה לפיה סרבנותם של העותרים היא סלקטיבית ולא מלאה, מבסס חברי על הקביעה כי אין לקבל את פרשנותם בעניין "שלוש השבועות". העותרים טוענים כי על פי פרשנותם לשלוש השבועות, נאסר עליהם לקחת חלק בכל מלחמה שהיא, ולא רק במלחמות ישראל. לשיטתם, מאחר שהם מתנגדים לשירות בכל צבא שהוא, יש להכיר בהם כסרבנים מלאים ולא כסרבנים סלקטיביים. בהתאם – יש מקום להביא את עניינם בפני הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון (להלן: הוועדה). ואולם לגישתו של חברי, פרשנותם של העותרים אינה סבירה – ולמעשה יש לראותם כמי שמסרבים לקחת חלק במלחמות ישראל בלבד. לטעמי, אף לו היה מקום לקבל את העמדה לפיה פרשנותם של העותרים ל"שלוש השבועות" איננה פרשנות סבירה (ואינני בטוחה שאלה הם פני הדברים), לא היה בכך כדי להשפיע על האפשרות להכיר בהם כסרבני מצפון. כפי שציינתי, הבקשה לפטור מטעמי מצפון חייבת להתבסס על היבט מצפוני משמעותי ועקרוני ביותר בתפישתו של המבקש. אולם, למצער כדי להצדיק ריאיון בפני הוועדה, אין הכרח כי התפישות של מבקש הפטור יהיו "נכונות" מבחינה אנליטית או שיעלו בקנה אחד מבחינה אובייקטיבית עם הדוקטרינה עליה מבקש הפטור מסתמך. אכן, המדינה אינה חייבת לכבד כל עמדה ועמדה, והיא עשויה לדחות בקשה לפטור מטעמי מצפון המבוססת על עקרונות בלתי מוסריים של מבקש הפטור. ניתן גם לדחות בקשה המבוססת על טעם שנראה מופרך אשר "שום בית משפט לא יוכל להכיר ב[ו]" (ע"פ 5/51 שטיינברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד (ה) 1061, 1069 (1951)). אולם, כאשר אין מדובר במי שהטעם שלו לבקשת פטור אינו עולה בקנה אחד עם העמדה המקובלת או עם פרשנות מקובלת לתורה פילוסופית או דתית – עובדה זו אינה צריכה לטעמי לשלול כשלעצמה ממבקש הפטור את האפשרות לנמק את בחירתו לפני הוועדה. יוער כי למעשה, לגישת המדינה גם פציפיזם מהווה תפישה מוסרית שהיא אינה מכירה בה – כאשר היא מחייבת את כל צעיריה בגיוס לצבא, במסגרת "חובה מוסרית" של השתתפות בהגנה על המדינה (עניין מילוא, בעמוד 175). אף על פי כן, המדינה נכונה לכבד עמדות מיעוט (הגם שהן שגויות בעיניה) ולפטור פציפיסטיים מטעמי מצפון. קשה אפוא לקבל את הטענה כי המחזיק בפרשנות מרחיבה ל"שלוש השבועות" נוקט בגישה מופרכת או בלתי מוסרית יותר מאשר חברו המתנגד לשירות בכל מלחמה שהיא; וקשה לעמדתי לדחות עמדה מצפונית כנה – אך מפני שהיא מבוססת על פרשנות שגויה של טקסט (לדיון בעניין הגישה הניטרלית לפטור מטעמי מצפון (ולגבולותיה) – ראו: סטטמן, בעמודים 674-672; דוד אנוך "עוד על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון: תגובה לדני סטטמן" עיוני משפט לא, 709, 727-713 (התשס"ט)). 5. לטעמי, יש גם קושי בקבלת קביעתו של חברי לפיה העתירה שלפנינו היא בעלת אופי קבוצתי ולא אינדיבידואלי רק מאחר שאמונתם "נטועה באמונה המנחה את קהילתם באופן שמקנה לבקשתם נופך קבוצתי-קהילתי" (פסקה 23 לפסק-דינו של השופט י' עמית). לאור קביעה זו, ובהתבסס על פסק הדין בבג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ''ד נב(5) 481 (1998) (להלן: עניין רובינשטיין)) לפיו סמכותו של שר הביטחון מוגבלת למתן פטור אינדיבידואלי – נקבע על ידי חברי כי אין מקום ליתן את הסעד המבוקש לעותרים שלפנינו. ואולם אני סבורה כי יש להבחין בין פטור קבוצתי – שעל פי הפסיקה, אינו מצוי בגדרי סמכויות שר הביטחון; לבין פטור בעל אופי קבוצתי הניתן לאדם אינדיבידואלי. ישנו היגיון רב בקביעה לפיה פטור לכלל החברים בקבוצה מסוימת צריך שייקבע במסגרת הסדר ראשוני (כפי שנקבע בעניין רובינשטיין, בעמודים 540-539). בהתאם, שר הביטחון אינו מוסמך לקבל בקשה למתן פטור מצפוני לחברי קבוצה שלמה. מנגד, איני סבורה כי יש ממש בהבחנה בין עקרונות מצפוניים בעלי אופי קבוצתי לבין עקרונות מוסריים בעלי אופי אינדיבידואלי. זאת, הן מאחר שאין מקום לפגוע בזכויות של הפרט נוכח העובדה כי ישנם רבים אחרים המחזיקים בתפישת עולם דומה לשלו; הן מאחר שבאופן מהותי, אינני סבורה כי ניתן להבחין בין תפישות עולם "אינדיבידואליות" לתפישות עולם "קהילתיות". זאת מפני שהשתייכותו הקהילתית של כל פרט עשויה להוות חלק מהותי מזהותו ומעיצוב תפישת עולמו. 6. חרף הערות אלה, אני מצטרפת למסקנת חברי וסבורה כי דין העתירה להידחות. הטעם העיקרי בשלו יש לדחות את העתירה נוגע לעמדתי להבדל בין עניינם של העותרים לעניינם של סרבני מצפון שהוכרו עד כה במסגרת הדין, ולהשלכות הרוחב האפשריות של קבלת עמדתם של העותרים והכרה בסרבנותם על נימוקיה כמצדיקה פטור משירות צבאי. כפי שציינתי לעיל, השיקול המעשי של הותרת מספר מצומצם של מקבלי פטור מטעמי מצפון, הוא שיקול כבד משקל שיש לו מקום בין יתר השיקולים ביחס לאפשרות למתן פטור משירות צבאי. לכן, יש מקום ליצירת הבחנות בדין בין "סוגי" סרבני מצפון, במטרה מוצהרת להביא לצמצום מספר מקבלי הפטור. אולם, כאשר הדין מכיר ב"סוג" מסוים של סרבני המצפון, אין כמובן כל הצדקה להתיר הפליה בין פרטים שונים שהפטור הם מבקשים הוא מסוג זה – רק על מנת לצמצם את מספר מקבלי הפטור. אם כך, כדי לבחון את טענת העותרים, יש לברר האם הפטור שמבוקש על ידיהם הוא דומה לזה שמבקשים סרבני מצפון מוכרים אחרים; או שמא ישנו שוני רלוונטי המצדיק ליתן להם יחס שונה. ככל שהעותרים אינם מבקשים להרחיב את גדריו של הפטור הניתן מטעמי מצפון – אלא רק לטעון כי הם חוסים בגדרי הפטור הקיים – הרי שיחס שונה כלפיהם עשוי לעלות כדי הפליה פסולה. מנגד, אם העותרים אינם מבקשים לחסות בגדרי פטור קיים אלא להכיר בפטור בעל אופי אחר, ניתן להביא בחשבון את השלכות הרוחב של בקשתם ולא לקבלה מטעם זה. כפי שאבהיר להלן, לטעמי ישנו שוני רלוונטי בין עניינם של העותרים לבין עניינם של מקבלי פטור מטעמי פציפיזם שהוא המוכר מימים ימימה; כי בעתירה שלפנינו העותרים מבקשים שנכיר בפטור בעל אופי אחר; וכי שוני זה מצדיק מתן יחס שונה כלפיהם. מסקנה זו נובעת מהבחנה שאבקש לעמוד עליה, בין "סרבנות מצפון" לבין "פציפיזם". מדובר במושגים קרובים שאינם זהים, שכן פציפיזם הוא סוג מסוים של סרבנות מצפון. עמידה על ההבדלים האפשריים בין סרבנות מצפון לבין פציפיזם היא חשובה, שכן לטעמי, שאלה זו עומדת בלב ההכרעה אם ההבחנה בין העותרים לבין סרבני גיוס אחרים מהווה הפליה פסולה אם לאו. 7. אכן, הטעם השכיח ביותר לסרבנות מצפון הוא פציפיזם – קרי, חתירה לשלום והתנגדות לאלימות, למלחמות ולהרג (לעניין זה ראו Stanford Encyclopedia of Philosophy, "Pacifism", https://plato.stanford.edu/entries/pacifism/). עם זאת, סרבנות מצפון ופציפיזם אינם מושגים זהים. זאת מאחר שעשויים להיות טעמים נוספים שאינם פציפיזם בשלהם יסרב אדם מטעמי מצפון ליטול חלק במלחמות. נכון יהיה לכנות טעמים אלה "סרבנות מצפון", אך לא יהיה נכון לכנותם "פציפיזם". דומה כי עניינם של העותרים הוא כזה. העותרים מתנגדים לגיוס לצבא מטעמי מצפון המבוססים על צו דתי – לפיו לאחר שיצאו ישראל לגלות ועד ביאת המשיח, נאסר על עם ישראל ללחום באומות העולם. בעוד התפישה המניעה את הפציפיסט היא חתירה לשלום – תפישת העולם של העותרים מבוססת על האמונה כי "העם היהודי נועד לחיות... מחוץ לכל מנגנוני הכוח, האלימות והשלטון" (פסקה 41 לעתירה). בעוד הפציפיסט סבור כי מלחמות היו בלתי מוסריות מאז ומעולם – העותרים סבורים כי תוקפו של הצו דתי האוסר על השתתפות במלחמות החל רק עם יציאת עם ישראל לגלות (כאשר לפני מועד זה, לא היה פסול מוסרי במלחמות ישראל). בעוד הפציפיסט מחזיק, על פי רוב, בתפישת עולם אוניברסלית – העותרים סבורים כי הפגם המוסרי במלחמות מצוי רק במלחמות של ישראל (או במלחמות בין אומות העולם בהם משתתפים יהודים, על פי פרשנותם המרחיבה). 8. למעשה גם עמדתם של העותרים עצמם מצביעה על ההבחנה בין סרבנותם המצפונית לבין העמדה הפציפיסטית. אף שבעתירתם הם טענו כי עניינם דומה לזה של סרבני מצפון אחרים, הם כפרו בזיהוי של המונח "סרבנות מצפון" עם פציפיזם (ראו: סעיפים 53-50 ו- 63-62 לעתירה). סיכום הריאיון עם העותר 2 היטיב לתאר את המתח האמור, כאשר קבע כי "[העותר 2] מגדיר את עצמו כפציפיסט, אך בדגש על פציפיסט דתי... [העותר 2] מעלה טעמים דתיים ולא מצפוניים ועל כן מומלץ לשלול את בקשתו" (ראו: נספח י' לעתירה; ההדגשות אינן במקור, ר.ר.). ואכן העותרים הלינו על אופי הריאיון המקדים, שהתאים לגישתם ל"פרופיל מסוים של סרבני מצפון" אך לא התאים לסוג סרבנות המצפון בה הם מחזיקים, ובדומה – הטופס שהנחה את הריאיון "מתבלבל בין פציפיזם לבין סרבנות מצפון" (ראו: פסקאות 26 ו- 63-62 לעתירה ופסקה 2 לנספח ט"ו, חוות דעתו של פרופ' אבי שגיא). יודגש כבר עתה כי העמידה על הבדלים אלה – אין בה כדי לרמוז שהטעם המצפוני המנחה את העותרים הוא נחוּת מהטעם המצפוני המנחה את הפציפיסט – אלא רק כדי להצביע על כך שקיים הבדל ביניהם. לשם הנוחות, נכנה את עמדת העותרים – סרבנות מצפון מבוססת צו דתי. 9. אכן, כפי שכתב חברי (בפסקה 22 לחוות דעתו) – פציפיזם עשוי בהחלט לנבוע מטעמים דתיים, ואף שורשיו ההיסטוריים של הרעיון הפציפיסטי היו נטועים בטעמים דתיים. אך דומה כי עמדתם של העותרים אינה עמדה של פציפיזם הנובע מטעמים שבדת, אלא, כאמור, התנגדות מצפונית המבוססת על צו דתי שאינו פציפיזם. דומה כי בניגוד להבחנות אחרות הקיימות בדין, שאלת הכרתו של הדין הישראלי בסרבנות מצפון המבוססת על צו דתי – טרם זכתה לליבון. זאת, להבדיל מסרבנות מצפון פציפיסטית – המוכרת בדין; ובניגוד לסרבנות מטעמי פרקטיקה דתית (כגון חשש שרמת הכשרות של האוכל הצבאי אינה מספקת; חשש מחילול שבת במסגרת צבאית; התנגדות לשירות משותף של גברים ונשים ועוד) – אשר ככלל, אינה מוכרת בדין. 10. האם ההבדל בין פציפיזם לבין סרבנות מצפון המבוססת צו דתי עשוי להצדיק מתן יחס שונה? לעמדתי, בסוגיה זו ניתן לפסוע באותה הדרך בה פסע בית המשפט בעניין זונשיין, כשבחן את שאלת ההכרה בפטור לסירוב מצפוני סלקטיבי לעומת פטור לסירוב מצפוני מלא. בית המשפט שקל בהקשר זה את היחס בין חופש המצפון של הפרט לבין הפגיעה בביטחון ובשוויון בין האזרחים. הוא קבע כי על כפות המאזניים המטאפוריות שעניינן זכויות הפרט, אין הבדל ממשי בין סירוב "מלא" לסירוב "סלקטיבי" – שכן "מנקודת מבטו של הפרט הטוען לסרבנות מצפונית... אין שוני מהותי בין סרבנות מצפונית 'מלאה' לבין סרבנות מצפונית סלקטיבית... לכאורה אין שוני מהותי, מבחינת מצפונו של הטוען זאת, בין סירוב 'מלא' לבין סירוב סלקטיבי" (זונשיין, בעמוד 737-736). הטעם להבחנה בין סרבנות מלאה לסלקטיבית, נעוצה בכף המאזניים השנייה – קרי, החשש מפגיעה בביטחון המדינה ובשוויון בין האזרחים. חשש זה הוא מוגבר יותר בהקשר של הסרבנות הסלקטיבית. זאת, מאחר שסרבנות סלקטיבית היא תופעה רחבה יותר; מאחר שמדובר "בקבוצה שיש לה נטייה לגדול"; ומאחר שהקושי הראייתי בהבחנה בין סרבן מצפון סלקטיבי לבין אדם המתנגד למדיניות כזו או אחרת של המדינה היא קשה עד בלתי אפשרית (זונשיין, בעמוד 738-737). 11. לטעמי, יש לילך באותו דרך גם בבואנו לבחון אם על הדין הישראלי להכיר בסרבנות מצפון המבוססת על צו דתי, להבדיל מפציפיזם או טעמי פרקטיקה דתית. בהקשר של זכויות הפרט, הרי אם נקבל את דברי העותרים – עומדים בפנינו צעירים בעלי עמדה מצפונית כנה, שאינה שונה באופן מהותי מעמדותיהם המצפוניות של פציפיסטיים המוכרים לעניין קבלת הפטור. כמו חבריהם הפציפיסטיים, גם העותרים – סרבני מצפון המבוסס על צו דתי – מחזיקים בעמדה כי השתתפות במלחמות מהווה פגיעה עמוקה בערכים עקרוניים וליבתיים שלהם. מבחינה זו, טענת העותרים מכוח חופש המצפון – דומה במידה רבה לזו של הפציפיסט. 12. נותר אם כך לבחון את כף המאזניים השנייה, ולשאול – האם ההכרה בפטור מטעמי מצפון המבוססים על צו דתי גוררת בהכרח פגיעה רחבה בביטחון או בשוויון, באופן המטה את הכף אל עבר דחיית ההכרה בפטור מסוג זה? יש טעמים טובים להניח שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב. ישנו חשש לא מבוטל כי הכרה בסרבנות מצפון מבוססת צו דתי, משמעה הלכה למעשה מתן פטור לכל בני קהילתם של העותרים המחזיקים בתפישת עולם מצפונית דתית דומה לזו של העותרים (כפי שעולה מההליכים הקודמים בעניינם של העותרים). יתרה מזאת, נוכח הרגישות הגבוהה של קבוצות דתיות שונות ביחס לגיוס מטעמי פרקטיקה דתית, עולה חשש ממשי כי הכרה בפטור מטעמי מצפון דתיים – תוביל לקושי בהבחנה שבין סרבני מצפון דתיים "כנים", לבין סרבנים מטעמי פרקטיקה דתית המתחזים לסרבני מצפון. ההבחנה הראייתית בין "הסרבן הכן" ל"סרבן המתחזה" אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר. זאת שכן בניגוד לעילות פטור אחרות (המבוססות על רקע רפואי, נפשי, משפחתי או דתי) – מצפונו של אדם אינו מתבטא בהכרח בפעולות חיצוניות או במסמכים, אלא הוא "עניין שבלב... שאלה של אמון" (בג"ץ 1380/02‏ בן ארצי נ' שר הביטחון, פ''ד נו(4) 476, 478 (2002) (להלן: עניין בן ארצי)). 13. משכך, אני סבורה כי יש מקום להבחנה בין סרבנות מצפון המבוססת על צו דתי לבין פציפיזם. מסקנה זו תואמת את ההיסטוריה של פטור המצפון בדין הישראלי – כאשר חרף העמימות המושגית שחלה בין "סרבנות מצפון" לבין "פציפיזם", ההסדר הנוהג (לרבות אופי הריאיון המקדים) מכיר הלכה למעשה רק בפציפיזם ולא בטעמי מצפון אחרים (ראו למשל: עניין בן ארצי; עניין מלנקי; בג"ץ 5587/09 שבילי נ' שר הביטחון (28.7.2010)). מטעם זה, לעמדתי, יש לדחות את העתירה, המבקשת כי נרחיב את גדרי הדין הנוהג ונכיר בבקשות לפטור מטעמי מצפון המבוססות על צו דתי. רות רונן שופטת השופטת דפנה ברק-ארז: 1. האם חלה חובה מכוח הדין לקיים הליך של שמיעה בפני הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון (להלן: הוועדה המייעצת) למי שנמנים עם קהילה שהשקפת עולמה הדתית מתנגדת לשירות בצבא, במקרה זה "בני הישוב הישן" מחסידות סאטמר? חבריי השופטים י' עמית ו-ר' רונן משיבים על שאלה זו בשלילה, ואף אני עושה כן. עם זאת, בשים לב לשוני בטעמים העומדים ביסוד מסקנתם, אבקש אף אני להבהיר את עמדתי בנושא. כפי שאסביר, מנקודת מבטי, העיקר הוא בכך שלאמיתו של דבר, בקשותיהם של העותרים הן בקשות שעניינן בקבלת פטור "קבוצתי", גם אם באדרת של פטור "אינדיווידואלי", וכבר מטעם זה דינן להידחות. זאת, בשים לב לכך שסמכותו החוקית של שר הביטחון מוגבלת למתן פטור מחובת השירות על בסיס פרטני בלבד. משזוהי מסקנתי, אני סבורה כי אין מקום להידרש לשאלות, המעניינות כשלעצמן, באשר להצדקות שעשויות להוביל להכרה בסרבנות מצפון מסוגים שונים ולהבחנות ביניהם. 2. אם כן, בשונה מחבריי, אינני סבורה שהליך זה מחייב לצלול אל פרטי השקפתם הדתית של הקהילה שאליה משתייכים העותרים. נקודת המוצא להכרעה בענייננו נעוצה בעיקרון החולש על פרשנותו ויישומו של סעיף 36 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, לפיו הענקת פטור קבוצתי, להבדיל מפטור אישי, צריכה להיעשות בגדרו של הסדר ראשוני הקבוע בחקיקה ראשית מפורשת. הלכה זו נקבעה עוד בבג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998) (להלן: עניין רובינשטיין), ומאז חזרה ואושררה פעמים רבות, לרבות לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה בהרכב מורחב (בג"ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון נ' שר הביטחון (25.6.2024)). הוועדה המייעצת – כשמה כן היא: מייעצת – וזאת בכל הנוגע להפעלת הסמכות למתן פטור כפי שהוגדרה בחוק. אין בכוחה להרחיב את הסמכות ליתן פטורים משירות, המוגבלת כאמור לפטורים פרטניים בלבד. ממילא, כאשר מדובר בבקשה שבמהותה קשורה בטבורה בהיבט קבוצתי, מלכתחילה אין מקום להביאה בפני הוועדה המייעצת. זוהי לשיטתי ראשיתו של דבר, וגם אחריתו. 3. עמדתי זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של חברי השופט עמית לפיה העתירה נסבה על פטורים קבוצתיים. אולם, בשונה ממנו, אני מסתפקת בכך – מבלי להיזקק להנמקות נוספות המיוסדות על ניתוח השקפת עולמם של העותרים. בהתאמה, אני חלוקה על חברתי השופטת רונן המבקשת לייצר הבחנה בין "פטור קבוצתי" לבין "פטור בעל אופי קבוצתי הניתן לאדם אינדיבידואלי". אינני סבורה כי המקרה דנן נסב על בקשות המכוונות למתן פטורים פרטניים, גם אם של "רבים... המחזיקים בתפישת עולם דומה" (כאמור בפסקה 5 לפסק דינה של חברתי). להבנתי, הפטור המבוקש הוא פטור קבוצתי ממש, פשוטו כמשמעו. אופיו הקבוצתי של הפטור אינו נובע מטעמים "מספריים" בלבד, אלא בראש ובראשונה מהעובדה שהמבקשים אותו הם יחידים המשתייכים לאותה קבוצת אוכלוסיה, ולמעשה שותפים לאותה קהילה ולאותם מוסדות המכוננים את חייהם. מבנה קהילתי מוגדר זה, על מכלול מאפייניו והשקפותיו, הוא שעומד, הלכה למעשה, בבסיסו של הפטור המבוקש. במובן זה אין הבדל של ממש בין מבקש פטור אחד למשנהו המשתייכים לקבוצתם של העותרים. מצב דברים זה, כפי שהוסבר, מקומו בהסדר ראשוני בלבד ואין הוא נכנס לגדר המקרים שהוועדה המייעצת מוסמכת לבחון. 4. אודה ולא אבוש: כחברי השופט עמית אף אני התרשמתי כי הטענה לפיה העותרים הם גם פציפיסטים, במובן זה שאמונתם מונעת מהם לשרת בכל צבא שהוא, אינה נראית משכנעת בהתאם למקורות שאליהם הפנו. אולם, כפי שציינתי, התרשמות זו אינה מעלה או מורידה לצורך ההכרעה במקרה דנן. כך, גם אינני מבססת את מסקנתי על הטעמים המעשיים – הנכונים כשלעצמם – שאליהם הפנתה חברתי השופטת רונן התומכים בדחיית עמדתם של העותרים (כמפורט בפסקה 12 לפסק דינה). העיקר הוא בכך שהפעלת הוועדה המייעצת אינה יכולה ליצור יש מאין. פעולתה של הוועדה היא אחת מדרכי הביצוע והיישום של הסמכות הקיימת להענקת פטורים בעלי אופי אינדיווידואלי וקונקרטי משירות ביטחון. זאת – ולא יותר מכך. דפנה ברק-ארז שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ז' באלול התשפ"ד (‏10.9.2024). יצחק עמית שופט דפנה ברק-ארז שופטת רות רונן שופטת