מדינת ישראל נ. רפאל אוחנה

פסק-דין בתיק רע"פ 2929/04 בבית המשפט העליון רע"פ 2929/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: רפאל אוחנה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 7629/03 מיום 17.2.2004 שניתן על-ידי כב' השופטת א' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: כ"ו בניסן התשס"ו (24.4.2006) בשם המבקשת: עו"ד אורלי מור אל בשם המשיב: עו"ד שלומי בר פסק-דין השופטת מ' נאור: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ירושלים) ב-ע"פ 7629/03 שניתן על ידי כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי. ביום 24.4.2006 החלטנו ליתן רשות ערעור בשאלה העקרונית והיא האם תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 היא עבירה של אחריות קפידה. רשמנו לפנינו את הסכמת המדינה לפיה גם אם יתקבל הערעור לא תהיינה לכך תוצאות עונשיות לגבי המשיב. השאלה המשפטית, פסיקת בית המשפט לענייני תעבורה ופסיקת בית המשפט המחוזי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת: "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת." השאלה בגינה ניתנה רשות הערעור היא, כאמור, האם עבירה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין") קובע: 22. אחריות קפידה והיקפה [תיקון: תשנ"ד, תשנ"ה] (א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה. (ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות." משמעות הסעיף היא כי לאחר חקיקת הסעיף, על מנת לקבוע שעבירה הינה עבירה של אחריות קפידה, על המחוקק לציין זאת בחיקוק עצמו. עם זאת, על מנת שלא לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו בטרם נכנס לתוקף התיקון במסגרתו חוקק הסעיף (חוק העונשין (תיקון 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994; להלן: תיקון 39) - תשארנה העבירות אשר לגביהן נקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות - עבירות של אחריות קפידה. הסעיף מגדיר במפורש בהקשר זה כי "דין" כולל את ההלכה הפסוקה. בבית המשפט לענייני תעבורה הכריע כבוד השופט ד"ר א' טננבוים שלמרות שאין ביכולתו להראות מקום בו נפסק כי אין על התביעה חובה להוכיח את היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 308(ד) - הרי שהעבירה, בכל זאת, הינה עבירה של אחריות קפידה. לשיטתו, "אין לדרוש קביעה חד-משמעית של הלכה פסוקה בכל סעיף וסעיף" (פסקה 17 לפסק דינו) אלא ניתן להיעזר בהנחה כי חלק גדול מעבירות התעבורה הן עבירות של אחריות קפידה. בית המשפט הטעים כי ישנן מאות רבות של תקנות תעבורה, מתוכן רבות אשר טרם נפסק בעניין היסוד הנפשי הנדרש להוכחתן, ואין זה סביר כי למרות שלשם הגשמת תכליתם של דיני התעבורה צריכות עבירות אלה להיות עבירות של אחריות קפידה - יתפרש מדברי המחוקק כאילו אין הן יכולות להיות כאלה שכן ידי בית המשפט נקשרו במועד חקיקת תיקון 39. בבית המשפט המחוזי נהפכו היוצרות. מחד גיסא, סבר בית המשפט המחוזי כי ישנה לבית המשפט דהיום סמכות לקבוע, לגבי אותן עבירות שחוקקו קודם לתיקון 39 - מהו היסוד הנפשי הדרוש להתגבשותן. בית המשפט גזר מסקנה זו מן ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 39. בלשונו: "מעשית לא ניתן היה בעת קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין לאתר את כל דברי החקיקה הקיימים (בעיקר תקנות) ולקבוע לגביהם, אם העבירות הקבועות בהם הן עבירות של אחריות קפידה, אם לאו. נזכיר כי רק בתחום עבירות התעבורה המדובר במאות עבירות. לפיכך, יש מקום לפרש את סעיף 22(א) לחוק העונשין כקובע, כי לגבי דברי החקיקה שהיו קיימים בעת קבלת התיקון לחוק העונשין, ימשיכו בתי המשפט לקבוע באמצעות ההלכה הפסוקה את סיווגן של העבירות הקבועות בהם." לעומת זאת, לא קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה יש להשקיף על דיני התעבורה בכללם כאילו הם משמיעים אחריות קפידה ביחס לכל אחת מן התקנות הקבועות בהם. להיפך, בית המשפט המחוזי ניתח את העבירה הקבועה בסעיף 308(ד) לפי המבחנים הקבועים בפיסקה לזיהוין של עבירות של אחריות קפידה - והגיע למסקנה שהעבירה שבתקנה 308(ד) אינה כזו, אלא עבירה של מחשבה פלילית היא. על ניתוחו אעמוד בהמשך הדברים. דיון 1. סעיף 19 לחוק העונשין קובע את דרישת המחשבה הפלילית: אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. 2. מן הסעיף עולה כי ישנן בשיטתנו שתי צורות של יסוד נפשי על פיהן ניתן להרשיע בפלילים: המחשבה הפלילית והרשלנות. צורה שלישית היא עבירות של אחריות קפידה בהן לא נדרשת הוכחת יסוד נפשי. בהתקיים היסוד העובדתי של עבירות אלה קמה חזקה כי נתקיים גם היסוד הנפשי. הנאשם יכול להסיר מעליו את האחריות הפלילית אם יסתור את היסוד הנפשי המיוחס לו, היינו - יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות. בנוסף לכך על הנאשם להראות, כאמור בסעיף 22(ב), כי עשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה. יסוד נפשי של רשלנות מספיק לשם התהוותה של עבירה רק כאשר הדבר נקבע בהגדרת העבירה. בעבירה שלפנינו, עבירה לפי סעיף 308(ד), לא נקבע כי זהו היסוד הנפשי הדרוש. נותרת אם-כן השאלה האם העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה, שאם לא כן – היסוד הנפשי הנדרש להוכחתה יהיה מחשבה פלילית. 3. השאלה מתי יש לסווג עבירות שחוקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין כעבירות של אחריות קפידה התעוררה בבית משפט זה במספר פרשות, אם כי לא הוכרעה. ב-רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל פ"ד נב(2) 673 (1998) נחלקו הדעות לגבי סיווגן של העבירות שנדונו שם, האם הן עבירות של אחריות קפידה וכפועל יוצא מכך האם ניתן היה להטיל על המערערים שם עונשי מאסר בפועל. השופט קדמי קבע כי העבירה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה אינה עבירה של אחריות קפידה כיוון שבאי כוח המערערים לא הראו כי "נקבע בדין" – לרבות בהלכה הפסוקה - שעבירה זו, שנחקקה לפני תיקון 39, הינה עבירה של אחריות קפידה (שם 683). גם לעניין העבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ קבע השופט קדמי כי מלשון הסעיף ניתן ללמוד שאין מדובר בעבירה של אחריות קפידה. על פי גישתו תיקון 39 "הקפיא" מצב קיים: אם לא נפסקה הלכה לגבי אותה עבירה עצמה, אין המדובר בעבירה של אחריות קפידה. חברתי השופטת ביניש הביעה ספק אם שאלת סיווגן של העבירות אכן היה דרוש לצורך הכרעה בשאלה אם ניתן להטיל על המערערים עונש מאסר, וזאת כיוון שהתביעה הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש. בבחינת למעלה מן הצורך, לשיטתה, ונוכח המבוכה הקיימת בערכאות הדיוניות הביעה חברתי את עמדתה. במאמר מוסגר אומר כי המקרה הנוכחי ואחרים מוכיחים, לטעמי, כי אותה מבוכה – עודנה קיימת. כך הסבירה חברתי: "בחקיקה חדשה שתחוקק לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, יתייתר החיפוש אחר סימני ההיכר המאפיינים עבירות של 'אחריות קפידה', ואנו נעבור לעידן החקיקה הברורה והמפורשת כמצוות הוראת סעיף 22(א) לחוק העונשין. אולם, בכל הנוגע לעבירות שקדמו לתיקון חוק העונשין, חיים אנו לפי הדין שנהג עד לאותו מועד, ובהיעדר הוראות סטטוטוריות מפורשות נקבע סיווגן של העבירות על יסוד פרשנות החוק ועל-פי ההלכה הפסוקה." (שם 693). בעבר, כך הסבירה, נהגנו לסווג את עבירות האחריות הקפידה לפי מאפיינים וסימנים ובהם תכלית החקיקה במסגרתה נקבעו העבירות והתחומים שהחקיקה נועדה להסדיר. לצורך סיווגן של עבירות שנחקקו לפני תיקון 39 אין לנו אלא לשוב ולבחון סימנים אלה וכן לברר אם סווגו כבר על ידי הפסיקה כעבירות אחריות קפידה. מדובר בעבירות שלא מוזכר בהן היסוד הנפשי, והעונשים הקבועים להן - קלים יחסית. עוד הוסיפה חברתי: "האחריות הקפידה הונהגה על-ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני-אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה." (שם שם) לעניין העבירה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה והעבירה לפי סעיף 117(א) לחוק מס ערך מוסף הגיעה השופטת ביניש לכלל מסקנה כי על אף שיש לעבירות אלה מאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירה עבירה של אחריות קפידה אין מקום, בסופו של דבר, לסווגן ככאלה. טעם הדבר הוא שעבירות אלה טרם סווגו בעבר: "המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 לחוק העונשין מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה." (שם 695) מכאן שעל התביעה להוכיח בעבירות האמורות את היסוד הנפשי הנדרש. לעומת זאת לעניין עבירות של "נושאי משרה", הן העבירות לפי סעיף 224א לפקודת מס הכנסה וסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף הגיעה חברתי לכלל מסקנה כי אלו הן עבירות של אחריות קפידה הן משום שנתמלאו בהן כל המאפיינים הנדרשים, והן בשל כך שעבירות אלה כבר סווגו בעבר כעבירות של אחריות קפידה. אציין כי השופט קדמי סבר שסעיפי חוק אלו כלל אינם קובעים עבירות עצמאיות אלא רק מרחיבים את האחריות הפלילית בגין עבירות אחרות, ולפיכך לא נדרש לשאלת סיווגן. ודוק: בסקירת הפסיקה התייחסה השופטת ביניש (שם 698-700) לסעיפים דומים בהם נדונה שאלת אחריות נושאי משרה, תוך שהיא מדגישה כי העבירות המסוימות לא נדונו עד כה בפסיקת בית משפט זה. וכך סיכמה: "הנה-כי-כן, המסע בנבכי העבירות הנדונות לפנינו הביאני למסקנה, כי לצורך הסיווג יש להבחין בין עבירות האחריות האישית-הישירה לבין העבירות של נושאי משרה בתאגיד, שרק אלה האחרונות הן עבירות של אחריות קפידה. מגמתו של התיקון לחוק העונשין לצמצם את העבירות של אחריות קפידה, רק לאותן עבירות שכבר נקבע כי זה טיבן, מתיישבת עם הרתיעה מפני הטלת אחריות פלילית ללא הוכחת יסוד נפשי. אולם, יש להביא בחשבון כי החוק לא שינה את סיווגן של העבירות שהוכרו בעבר כעבירות של אחריות קפידה, ולשיטתי עבירות נושאי המשרה הן בכלל אלה." (שם 700) השופטת שטרסברג כהן ציינה כי נוטה היא להצטרף לדעתה של השופטת ביניש, אך אין הכרח להכריע בדבר כיוון שדין הערעור להידחות מכל מהטעמים עליהם עמדה שם. הנה כי כן - מפסק הדין בפרשת לקס קשה לחלץ הלכה מחייבת בשאלת סיווגן של עבירות שחוקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין כעבירות של אחריות קפידה. 4. בפרשה מאוחרת יותר נקרתה לפני הנשיא ברק שאלה דומה (רע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529 (2000)). בפרשה זו התייחס הנשיא ברק לפרשת לקס והביע באימרת אגב את דעתו החולקת. לפי עמדת הנשיא גם היום ישנה לבית המשפט סמכות לפתח את ההלכה ולפסוק כי עבירה מסוימת, אשר חוקקה לפני תיקון 39 ואשר לא נקבע עובר לתיקון 39 מהו היסוד הנפשי הדרוש לה, היא עבירה של אחריות קפידה. וכך אמר: "...נקבע בפרשת לקס, כי כיום לא ניתן עוד לסווג כעבירות של אחריות קפידה, עבירות שלא סווגו כך לפני חקיקתו של סעיף 22 לחוק העונשין [...] נקבע על ידי השופט קדמי כי הוראת סעיף 22 לחוק העונשין - שלפיה האחריות בשל עבירות שנחקקו טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 39 ושנקבע בהלכה הפסוקה כי הן אינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות ממשיכה להיות אחריות קפידה - מתייחסת להלכה פסוקה שקדמה לכניסתו של תיקון מס' 39, ולא להלכה פסוקה שנקבעה לאחריה. כשלעצמי, ספק בעיניי אם פירוש זה נכון הוא. לכאורה אין להבחין בין "הלכה פסוקה" לפני תיקון מס' 39 או לאחריו. אך ניתן להשאיר עניין זה בצריך עיון..." (שם 536) 5. לסיכום ביניים, דומה שבדברי השופטים שנזכרו לעיל ניתן להצביע על שלוש גישות: גישה מצמצמת, גישת ביניים וגישה מרחיבה. עם זאת, אין לראות, כפי שתואר, באף אחת מן הגישות הלכה מחייבת. הגישה המצמצמת היא גישתו של השופט קדמי ולפיה יש להראות כי נפסקה הלכה בעבר לגבי עבירה קונקרטית; הגישה המרחיבה היא גישתו של הנשיא ברק ולפיה ניתן להמשיך לפתח בהלכה הפסוקה את רשימת העבירות של אחריות קפידה, והכל לגבי עבירות שקדמו לתיקון 39. גישת הביניים היא גישתה של חברתי השופטת ביניש בפרשת לקס. לפי גישה זו אין אמנם מקום לפתח סוגים חדשים של עבירות אחריות קפידה. מאידך גיסא – אין הכרח להראות שנפסקה בעבר הלכה לגבי אותה עבירה עצמה. די בכך שהפסיקה הכירה בסוג עבירות דומה כדי להחיל את קביעתה על עבירה ספציפית שחוקקה לפני תיקון 39 וטרם הוחלט בעניין סיווגה. בפרשת לקס סוג העבירות היה עבירות של נושאי משרה. העבירות לגביהן נפסקה ההלכה נמצאו בחוקים אחרים, הכל כפי שפורט על ידי חברתי השופטת ביניש, אך היה להן מכנה משותף. דומה שגישה דומה לעניין עבירות תעבורה ניתן למצוא בדברי השופט לוי (בדן יחיד) ב-רע"פ 4010/04 בן תאבת נ' מדינת ישראל (מיום 6.5.2004). בעניין זה ציין השופט לוי, שדחה בקשת רשות ערעור: "הלכה היא שהעבירות על פי תקנות התעבורה הן עבירות של 'אחריות קפידה', שאינן דורשות הוכחה של יסוד נפשי של המבצע, ובלשונו של הנשיא מ' שמגר בר"ע 213/89 יצחק אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 519: 'עבירות על הוראות הקבועות בתקנות התעבורה, כדוגמת תקנה 54(א)(1), הן עבירות של 'איסור מוחלט'. בעבירות מסוג זה מסתפק בית המשפט בהוכחת היסודות העובדתיים של העבירה ובקיומה של רצייה מצידו של הנאשם ואינו יורד לחקר מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה ... אין זו שאלה של מדיניות עונשין, שכן מוסכם כיום, שיש להקפיד על ענישה הולמת על עבירות תעבורה, שהן כנגע שפשה במדינה, אלא זוהי תולדה של מושכלות יסוד של דיני העונשין'. עם תיקון 39 לחוק העונשין החליפה ה'אחריות הקפידה' את ה'אחריות המוחלטת', והיא מעוגנת כיום בסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, משהוכיחה התביעה כי המבקש ביצע את יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, כאשר נכנס לצומת בזמן שהרכב המסחרי התקרב אליו, עבר הנטל למבקש להוכיח כי נהג ללא רשלנות, וכי 'עשה כל שניתן למנוע את העבירה' (בלשון סעיף 22(ב) לחוק העונשין). את הנטל הזה לא הצליח המבקש להרים, ועל כן דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה." (ההדגשות הוספו – מ"נ) גם אנוכי נקטתי בגישה דומה לגבי עבירות תעבורה שלא סווגו בעבר ב-ע"פ 6811/01 אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 21, 41 (2002). אולם דעתי נותרה שם דעת יחיד שכן חברי להרכב, השופטים טירקל ולוי, לא נזקקו, לשיטתם, לשאלת סיווג העבירה. 6. עמדתי היא כי גישת הביניים אותה הביאה חברתי השופטת ביניש בפרשת לקס היא הגישה הראויה. גישה זו נותנת תוקף לכוונת המחוקק בתיקון 39, מחד להבטיח שבחקיקה עתידית יצוין מפורשות שמדובר באחריות קפידה, ומאידך – לא לבטל במחי יד את כל שנפסק בעבר לגבי חקיקה קיימת בעניין סיווגן של עבירות כעבירות אחריות מוחלטת. לעניין עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, יש הצדקה, לדעתי, לראותן כקבוצה אחת, ואם אין כוונה אחרת – יש לראותן כעבירות של אחריות קפידה. בכך דומה דרכי לדרכו של בית המשפט המחוזי אך מסקנתי – שונה היא. 7. בית המשפט המחוזי סבר, כאמור, כי בעבירה לפי סעיף 308(ד) לא יהיה זה ראוי להחיל משטר של אחריות קפידה כיוון שהדבר יהיה בבחינת תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. לשיטת בית המשפט המחוזי, במצב בו הנוהג ברכב קיבל לידיו את הרכב לצורך נהיגה בלא שבדק את קיומו של רשיון רכב יש להרשיעו רק בעבירה של נהיגה ברכב ללא רשיון רכב תקף, עבירה שהיא בפני עצמה עבירה של אחריות קפידה. עבירה זו מקימה חובה על הנהג לוודא כי יש רשיון רכב תקף, אולם לא ראוי, כך לשיטת בית המשפט המחוזי, להכביד ולדרוש מהנהג לקיים חקירה ולבדוק גם האם נמסרה לבעל הרכב הודעת אי שימוש כאמור בסעיף 308(ד). לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי לצורך הוכחת יסודות העבירה לפי סעיף 308(ד) נדרש להוכיח כי הנוהג ברכב ידע שנמסרה לגבי הרכב הודעת אי שימוש או למצער חשד בכך ונמנע מלברר את העניין. בית המשפט אף סבר כי פרשנות זו מתיישבת עם הכלל הפרשני המעוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין לפיו כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות לדין יש לבחור בפרשנות המקילה עם הנאשם. לדידי, אין לקבל את ההבחנה שביצע בית המשפט המחוזי לעניין העבירה לפי סעיף 308(ד). העבירה של נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש, כמו גם העבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף ועבירות רבות נוספות בדיני התעבורה הן עבירות שתכליתן לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של נוהג ברכב, בין אם הוא הבעלים של הרכב או שהוא הנוהג בו. הודעת אי שימוש ניתנת לרכב לפי סעיף 308 במצבים בהם הרכב עלול לסכן את התנועה או שלא נתמלאו בו תנאים שנקבעו לגביו בדין. דעתי היא כי הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים היא דרישה סבירה וראויה. וזאת יש לזכור: היום, שלא כמו בעת משטר ה"אחריות המוחלטת" ניתן לסתור את חזקת היסוד הנפשי, ולהראות כי הנדון עשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, הכל כאמור בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. דומה שכדי לעמוד בדרישה זו – כי בבירור קצר עם בעל הרכב. אין זו הטלת דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה. 8. על כן, ואם תישמע דעתי, נחזיר על כנה את קביעת בית משפט השלום, ונקבע כי העבירה לפי סעיף 308(ד) שצוטטה לעיל היא עבירה של אחריות קפידה. בהסכמת המדינה, כאמור, לא יהיו לכך תוצאות עונשיות. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ט' בתמוז, תשס"ז (25.6.2007). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04029290_C06.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il