אבישג לוי נ. חיה לאה רדלר ז"ל

7 1 בבית המשפט העליון רע"א 2915/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המבקשת: אבישג לוי נ ג ד המשיבים: 1. חיה לאה רדלר ז"ל 2. יהודה רקובצ'יק 3. "בית-קל נכסים" סוכנות תיווך נדל"ן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 25008-01-21 מיום 7.2.2023 בשם המבקשת: עו"ד דן נובהארי בשם המשיבים: עו"ד אפרים אופק אהרון; עו"ד נירן דור פסק-דין לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 25008-01-21 מיום 7.2.2023, בה נדחתה בקשת המבקשת לתיקון כתב תביעה שכנגד שהגישה נגד המשיבים. הרקע לבקשה ברקע לבקשה הסכם מכר שנחתם בין המבקשת לבין משיבה 1 (להלן: המשיבה) למכירת זכויות המשיבה בנכס המצוי ברחוב ידידיה פרנקל בתל-אביב, תמורת סך של 2,550,000 ש"ח שישולם בשלוש פעימות (להלן: הנכס ו-ההסכם, בהתאמה). שתי הפעימות הראשונות שולמו על ידי המבקשת, אולם יתרת התמורה בסך של 1,200,000 ש"ח לא שולמה במועד שנקבע לכך. על רקע זה, ביום 14.3.2021 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי תובענה לחיוב המבקשת בתשלום יתרת התמורה וכן פיצויים בגין הפיגור בתשלום. בכתב הגנתה טענה המבקשת כי המשיבה היא זו אשר הפרה הַפרה יסודית את ההסכם, שכן בניגוד למצגיה לפיהם הנכס כולו מיועד למגורים, בפועל חלקו מיועד למגורים וחלקו מיועד למשרד. בד בבד עם כתב ההגנה, הגישה המבקשת תביעה שכנגד נגד המשיבה ונגד משיבים 3-2, מתווך הנדל"ן וסוכנות התיווך אשר פעלו מטעם המשיבה בעסקה מושא ההסכם. בתביעה זו התבקש בית המשפט להורות על ביטולו של ההסכם, השבת התמורה ששולמה למשיבה ותשלום פיצויים שונים. לחלופין התבקש להורות על אכיפת החוזה בכפוף לשינויי ייעוד הנכס כך שכולו ייועד למגורים או להפחתת סך של 500,000 ש"ח מסכום העסקה, לצד תשלום פיצויים. לאחר שהתקיים דיון קדם משפט ואף נעשו ניסיונות גישור בין הצדדים, ביום 18.9.2022 פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין חלקי בתביעות ההדדיות. המבקשת טענה כי משעה ששני הצדדים עתרו למתן סעד לאכיפת ההסכם, ולמען יעילות הדיון, יש להורות כי הצדדים ישלימו את התחייבויותיהם על פי ההסכם תוך שמירת טענותיהם. המבקשת ציינה כי אמנם בתביעה שכנגד מטעמה היא עתרה גם לביטול ההסכם, אולם לאחר שהתקבל בידה מידע מעיריית תל אביב-יפו לפיו ניתן יהיה לתקן את ייעוד הנכס, היא עומדת במשנה תוקף על אכיפת ההסכם. ימים ספורים לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה להפסקת התובענה שהגישה ולקבלת התביעה שכנגד לביטול ההסכם. היא טענה כי נוכח סירובה העיקש של המבקשת להשלים את תמורת המכירה היא מעוניינת למשוך את תביעתה לאכיפת ההסכם ולהביא לביטולו. על רקע עמדות אלה ונוכח הפערים ביניהן לבין הסעדים שהתבקשו בתביעות ההדדיות, הציע בית המשפט לצדדים במספר החלטות להורות על מחיקתן של התביעות תוך שמירת זכותו של כל צד להגיש תביעה חדשה כראות עיניו. הצעה זו לא אומצה על ידי המבקשת אשר הודיעה ביום 29.11.2022 כי היא עומדת על המשך בירור תביעתה. בנוסף הגישה המבקשת ביום 11.12.2022 בקשה לתיקון כתב תביעתה באופן שבו יימחק הסעד של ביטול ההסכם. בין היתר נטען כי הלכה למעשה לא מדובר בתיקון של ממש אלא רק במחיקה של סעד, כאשר הטענות העובדתיות והמשפטיות שנטענו יוותרו בעינן; כי לאורך כל ההליך התנהלה המבקשת בתום לב וביושר בעוד שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בולט; כי סעד הביטול נתבקש בתחילה רק לשם הזהירות ומיד כשהתברר לה כי ניתן לבצע שינוי ייעוד היא הבהירה שהיא מוותרת על סעד הביטול ועומדת אך ורק על סעד האכיפה; כי ההליך מצוי בשלב מקדמי ביותר; כי התיקון אינו משנה את המחלוקת העובדתית והמשפטית בין הצדדים; וכי הוא נועד להשגת יעילות דיונית וצמצום בזבוז זמן שיפוטי יקר. המשיבים מצדם התנגדו לבקשת המבקשת. בסמוך לכך הוגשה גם הודעה מטעם המשיבה בה חזרה על בקשתה להורות על מחיקת תביעתה לאכיפת ההסכם תוך שהיא מבקשת כי בית המשפט יורה על ביטולו, כפי שהתבקש על ידי המבקשת עצמה. נוכח העובדה שהמבקשת עצמה לא התנגדה לכך, ביום 2.1.2023 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה. למרבה הצער המשיבה הלכה לבית עולמה ביום 18.1.2023. בהמשך, ביום 7.2.2023 ניתנה החלטתו של בית המשפט בבקשת המבקשת לתיקון כתב תביעתה. צוין תחילה כי בהתאם להלכה הפסוקה, מאז התקנתן של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות החדשות) ידו של בית המשפט צריכה להיות קפוצה יותר מבעבר בבחינת בקשות לתיקון כתבי טענות. על רקע זה ובהתחשב בשיקולים השונים הרלוונטיים לעניין נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשה. צוין כי בניגוד לטענת המבקשת, מדובר בתיקון מהותי שכן המבקשת עתרה בתביעתה לסעד עיקרי של ביטול ההסכם, ועתה עומדת על סעד האכיפה שנתבע כסעד חלופי בלבד. כמו כן, מבחינת התנהלות המבקשת, הרי שהיא טרם השלימה את העברת יתרת התמורה הגם שחלפו כשנתיים מהמועד בו היה עליה לשלמה. היא אף נמנעה מלבדוק את המצב התכנוני של הנכס עובר להגשת תביעתה. נוכח האמור, קבלת בקשתה משמעה שינוי המסד העובדתי העומד בבסיס התביעה שכנגד אשר יביא דה-פקטו להיפוך היוצרות, שכן אכיפה ההסכם נתבעה לכתחילה על ידי המבקשת ולא על ידי המשיבה. התרת התיקון משמעותה גם, כי על בית המשפט להידרש לשאלות שונות מאלו שנתבקשו בתביעת המשיבה שנמחקה. לבסוף צוין כי בנסיבות המצערות בהן המשיבה הלכה לעולמה וטרם הונח לפני בית המשפט צו קיום צוואה או צו ירושה, נכון והוגן יהיה להורות על דחיית בקשת המבקשת, שכן מתן היתר לתיקון יעניק יתרון דיוני למבקשת על פני יורשי המשיבה. מכאן הבקשה שלפנַי. לטענת המבקשת, ההלכה הפסוקה שחלה עובר להתקנת התקנות החדשות עומדת בעינה, ולפיה ננקטת גישה ליברלית ומרחיבה ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות. לגופו של עניין טענה המבקשת שלל טענות המצדיקות לשיטתה היעתרות לבקשה, ובהן כי היא התנהלה באופן ישר ועקבי לאכיפת ההסכם ושגה בית המשפט בקבעו כי היא זו אשר עמדה על בטלות ההסכם; כי בית המשפט גם שגה כאשר התעלם מכך שלא היה כל שיהוי מצדה, מכך שבקשתה הוגשה בשלב מקדמי מאוד בהליך ומכך שהתיקון המבוקש לא משנה את טיעוני הצדדים ולא יעכב את בירורו. עוד נטען כי פטירת המשיבה אינה מצדיקה את דחיית הבקשה; כי הצעת בית המשפט למחיקת התביעות, באופן שבו התביעות היו מוגשות מחדש, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות של יעילות דיונית וחסכון במשאבים; וכי שגה בכך שהתעלם מעובדות נוספות המצדיקות את קבלת הבקשה ומההלכה לפיה יש להעדיף את אכיפת החוזה על פני ביטולו. בתשובתם סמכו המשיבים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי וטענו כי בקשת המבקשת אינה עומדת בתנאים הקבועים בדין למתן רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט מחוזי. עוד נטען כי מאז תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי ידו של בית המשפט צריכה להיות קפוצה יותר בבחינת בקשות לתיקון כתבי טענות, וכי בניגוד לטענת המבקשת, לא מדובר בתיקון מינורי אלא בשינוי משמעותי של הסעדים שנתבקשו על ידה. יש לדחות את הבקשה גם מחמת השיהוי שנפל בהגשתה; בשל חוסר תום ליבה של המבקשת, אשר שינתה את הסעדים שתבעה ואשר נמנעה מלשלם את מלוא התמורה בעסקה; בזבוז הזמן השיפוטי שיגרם אם יתקבל התיקון המבוקש; והפגיעה שעשויה להיגרם ליורשי המשיבה כתוצאה מהתיקון. לבסוף הודגש כי בניגוד לטענת המבקשת, ההליך אינו מצוי עוד בראשיתו, שכן מאז הגשת התביעה נערכו ישיבת קדם משפט, ישיבה מקדמית וישיבת גישור, הוגשו בקשות ביניים ונעשו פעולות רבות הנוגעות לבחינת המצב התכנוני. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהוגשה לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור. אמנם, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לתיקון כתבי טענות שמורה למקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 7586/22 פריינטה נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה הר חברון, פסקה 6 (12.12.2022); רע"א 7578/22 אברהמי נ' מינהל מגורים מ.ש.י. בע"מ, פסקה 7 (8.12.2022)), אך מצאתי כי מקרה זה נמנה עם מקרים אלה. תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט סמכות להורות בכל עת על תיקון כתב טענות שהגיש בעל דין, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן. זאת תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, בשלב הדיוני שבו הוגשה הבקשה ובמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג (תקנה 46(א) לתקנות האמורות; ראו גם: רע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ, פסקאות 16-15 (13.9.2022); רע"א 4615/22 נופי חריש – עמותה לדיור נ' לוי, פסקה 7 (25.7.2022); רע"א 4027/22 אוהד שני, עו"ד נ' איל וסטמן, עו"ד, פסקה 16 (24.7.2022)). תקנה זו החליפה את תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות) ועוגנו בה חלק מהשיקולים שהותוו בפסיקה לאורך השנים בנוגע לתיקון כתבי טענות (ראו לעניין זה: ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (4.4.2021); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 311-310 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי)). עובר להתקנתן של התקנות החדשות השתרשה בפסיקה התפישה לפיה יש לנקוט בגישה ליברלית ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות (ראו למשל: רע"א 1656/22 בן שטרית נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, פסקה 10 (25.8.2022); רע"א 3510/21 נצר נ' קונפינו, פסקה 9 (25.8.2021))). בהחלטות שניתנו לאחרונה על ידי בית משפט זה נשמעה העמדה לפיה נוסחה של תקנה 46 לתקנות החדשות ותכליותיהן של התקנות החדשות בכללותן, מצדיקים בחינה של בקשות לתיקון כתבי טענות באופן קפדני יותר מאשר בעבר (רע"א 6652/22 לאומית שירותי בריאות נ' פלונית, פסקה 8 (14.11.2022); רע"א 3509/22 רבץ השקעות בע"מ נ' דורקס לעבודות אלומיניום בע"מ, פסקה 7 (13.7.2022)). לעומת זאת, יש גם הסבורים כי יש לדבוק בגישה הליברלית גם כיום (וראו למשל: רע"א 6192/22 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 15 (4.1.2023)). הצדדים טענו בכתבי טענותיהם, כל אחד מצדו, כי יש להעדיף גישה אחת על פני האחרת. אלא שאינני רואה צורך להכריע בין הגישות השונות, שכן שוכנעתי כי בענייננו, גם על פי הגישה המחמירה היה מקום להתיר למבקשת לתקן את התביעה. ראשית, אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מאופן ניסוחה של תביעתה המקורית של המבקשת ניתן ללמוד שסעד הביטול היה הסעד העיקרי שהתבקש על ידה. עם זאת, אין חולק כי בעת הזו אין היא חפצה בכך כי אם באכיפת ההסכם. בנסיבות הללו, הימנעות מהיעתרות לבקשת התיקון תותיר על כנה תביעה שיוזמהּ כלל אינו מעוניין בסעד המבוקש בה. עובדה זו לא רק ממחישה את נחיצות התיקון לבירור המחלוקות בין הצדדים, אלא שהיא אף תומכת בכך שהתיקון נדרש לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן בין הצדדים. אמנם, כפי שציינו המשיבים, ככל שלא יוּתר התיקון לא מן הנמנע שהמבקשת תמשוך את תביעתה ותגיש תחתיה תביעה חדשה. ברם יש בכך דווקא כדי להדגיש את הסרבול ואת חוסר היעילות הדיוני שייגרם כתוצאה מאי-התרת התיקון (וראו לעניין זה תקנות 2 ו-5 לתקנות החדשות). שנית, ההליך מצוי בשלב דיוני מקדמי ביותר, שכן עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי התקיים דיון קדם משפט אחד בלבד וטרם הוגשו תצהירים וראיות מטעם הצדדים. אמנם, חלפו למעלה משנתיים מאז הוגשו התביעות ההדדיות בבית המשפט המחוזי, אולם במהלכן נעשו פניות לעירייה לצורך קבלת מידע תכנוני על הנכס וכן נעשו ניסיונות לקידום הליכי גישור בין הצדדים. מכל מקום, אין בחלוף הזמן לבדו כדי להכריע את הדין מקום שבו ההליך לא התקדם (ראו למשל: רע"א 8892/20 פורטמן נ' צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ, פסקה 14 (8.4.2021); רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 432 (1998)). ושלישית, הגם שחלו תמורות בסעדים החלופיים אותם ביקשה המבקשת להשיג בתביעתה, ברי כי המסכת העובדתית שנועדה לבסס את אותם סעדים נותרה בעינה לאורך כל הדרך, ועניינה במצגים שהוצגו על ידי המשיבה לקראת ההתקשרות בהסכם. בירורן של טענות המבקשת בכל הנוגע למצגים אלו יידרש לצורך ההכרעה בתביעתה, וזאת בין אם הסעד המבוקש על ידה הוא ביטול ההסכם ובין אם הסעד בו היא חפצה הוא אכיפתו. לא בכדי, כל שמבוקש על ידי המבקשת בבקשת התיקון הוא מחיקת סעד הביטול (תוך הותרת סעד האכיפה שהתבקש באופן חלופי) ושני סעיפים בודדים נוספים בכתב תביעתה (סעיף 11 לבקשת התיקון). לא מדובר אפוא בתיקון מורכב או תיקון שיש בו כדי לסרבל או להאריך את ההליך במידה שאינה מתקבלת על הדעת, אלא רק בתיקון הסעד המבוקש לבדו (וראו לעניין שיקול זה: רע"א 8518/21 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' אבישר, פסקה 17 (27.2.2022); רוזן-צבי, עמ' 321). כמו כן, בשונה מדעתו של בית המשפט המחוזי, לא התרשמתי כי מדובר בתיקון מהותי באופן שיש בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. אמנם, מטבע הדברים תיקון הסעד המבוקש ישליך על הסוגיות שיתבררו בהליך ועל השאלות שיצריכו הכרעה, אולם בשים לב לשלב בו מצוי ההליך, אין בכך כדי להטות את הכף. אין לכחד, דבק שיהוי מסוים בהתנהלות המבקשת. הגם שאין לבוא עמה חשבון בשל כך שלא פנתה לעירייה בבקשה לקבלת המידע התכנוני על הנכס מהעירייה לפני הגשת התביעה (שכן מבקשתה עולה שהדבר הצריך שיתוף פעולה מצד המשיבה, והמשיבה לא חלקה על כך), מאז התקבל המידע בידיה ועד הגשת בקשתה לתיקון כתב התביעה חלפה כחצי שנה. אולם כאמור לעיל, התיקון המבוקש הוא תיקון פשוט יחסית שיש לו חשיבות ממשית לבירור המחלוקות בין הצדדים, ולמרות השיהוי, הבקשה הוגשה כאמור בשלב דיוני מוקדם של ההליך. בנסיבות אלו, ובשים לב לכלל השיקולים המפורטים לעיל, אין בהתנהלותה של המבקשת כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה, ולכל היותר מדובר בפגם שניתן להביאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות (ראו והשוו למשל: רע"א 7466/17‏ אסיסקוביץ נ' מועצה אזורית הר חברון, פסקה 9 (20.12.2017)). לבסוף יוער כי חרף הנסיבות המצערות בהן הלכה המשיבה לבית עולמה, לא התרשמתי כי מתן היתר לתיקון יביא לפגיעה ביכולתם של יורשיה להתגונן או יעניק יתרון דיוני למבקשת בנסיבות העניין. נתתי דעתי גם לעובדה שהמבקשת טרם שילמה את החלק השני של התמורה המוסכמת, ולא מצאתי כי יש בה כדי להכריע את סוגיית תיקון כתב התביעה, הגם שלעובדה זו עשויה להיות רלוונטיות בבחינת תביעתה של המבקשת לגופה. אשר על כן, ערעור המבקשת מתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת ובקשת התיקון מתקבלת. המבקשת תגיש את כתב התביעה המתוקן עד ליום 6.9.2023. נוכח התנהלותה הדיונית הכוללת של המבקשת איני רואה מקום ליתן צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באב התשפ"ג (‏31.7.2023). ש ו פ ט _________________________ 23029150_N06.docx מע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1