איתי כהן נ. המוסד לביטוח לאומי

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 29129-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. רו"ח איתי כהן 2. ציפורה פישר 3. שי אסולין 4. רו"ח נטלי אתי שמילה ארטנשטיין 5. סימה מזרחי 6. רו"ח יפעת טל 7. רו"ח ליאור בן ארי 8. רועי נח 9. אודליה אהרוני 10. אליזבטה דולקרט 11. רו"ח ולריה בוגוסבלץ 12. רו"ח מתן משה נגד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד אורי ישראל פז בשם המשיב: עו"ד מיטל פרץ; עו"ד כפיר אמון פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: בעתירה שלפנינו התבקש צו על-תנאי, המופנה כלפי המשיב, המוסד לביטוח לאומי, ומורה לו לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל לאלתר "שינוי המדיניות החדש בנוגע לאופן אישור ייפוי כוח מקוון למבוטחים, ולא יוחזר המצב לקדמותו"; ולחלופין, מדוע לא יגבש מדיניות חדשה, אשר תכלול חלופות הזדהות נגישות לכלל האוכלוסיות, "לרבות אלו שאינן מחזיקות בכרטיסי אשראי, שאינן מעוניינות להעביר פרטי אשראי, או שאינן מחוברות לאינטרנט". השתלשלות האירועים – על קצה המזלג ביום 20.7.2025, שונתה מדיניות המשיב בכל הנוגע לאופן האישור של יפוי כוח מקוון, הניתן על-ידי מבוטחים לטובת אנשי מקצוע המייצגים אותם ופועלים מטעמם מול המשיב (להלן: המדיניות החדשה). עובר לאימוץ המדיניות החדשה, פעל מנגנון אישור יפוי הכוח במתכונת חצי-ידנית: המייצג היה יוזם בקשה לייפוי כוח במערכת הדיגיטלית, מעביר טופס יפוי-כוח למבוטח לשם חתימה ידנית, ומגיש אותו חזרה למשיב, באמצעות פקס או דואר. לאחר קליטת המסמך ובדיקתו, היה נרשם יפוי-הכוח במערכות המשיב, לצד מסירת הודעה למבוטח בדבר אישורו. במסגרת המדיניות החדשה, הוחלט כי האפשרות לאשר את יפוי-הכוח תוּתנה באימות מצד המבוטחים, וכי לשם כך תינָתֵנה למבוטחים ארבע אפשרויות: שתי האפשרויות הראשונות מאפשרות לבצע אימות דיגיטלי דרך אתר המשיב, אם באמצעות פרטי כתובת הדואר או הטלפון הנייד, אם באמצעות פרטי כרטיס אשראי, למי שפרטיו אינם מעודכנים במערכת; האפשרות השלישית היא קבלת קוד סודי בדואר המשמש את המבוטח לשם אימות טלפוני; ואילו האפשרות הרביעית – המיועדת למקרים דחופים או למי שהחלופות האחרות אינן מתאימות לו – היא הגעה פיזית לאחת מלשכות המשיב, לצורך אימות פרונטלי. מעט לאחר הטמעת המדיניות החדשה על-ידי המשיב, ביום 30.7.2025, פנו אליו העותרים – אנשי מקצוע המייצגים דרך-קבע מבוטחים מולו – בדרישה להשיב את מצב הדברים לקדמותו; וביום 17.8.2025, הגישו עתירה למתן צו על-תנאי כמבוקש בעתירה דנן. ביום 21.8.2025, נדחתה העתירה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים כנדרש; זאת, משחלפו רק כשבועיים מרגע הפניה (בג"ץ 43056-08-25). ביום 27.8.2025, הועבר מענה מטעם המשיב לפניית העותרים (להלן: מכתב המל"ל), שבו פירט מ"מ מנכ"ל המשיב את הנימוקים שבבסיס המדיניות החדשה, והגיב לטענות שהעלו העותרים במכתבם. העותרים, שדעתם לא היתה נוחה מן התשובה, שבו ופנו אל המשיב ביום 8.9.2025, אולם לא זכו למענה; גם לא לאחר מכתב תזכורת, שנשלח על-ידם ביום 27.10.2025. לפיכך, ביום 11.11.2025, הגישו את העתירה שלפנינו. בעתירה דנן, טוענים העותרים כי החלטת המשיב לאמץ את המדיניות החדשה "מעמיקה את הפערים החברתיים", ופוגעת בשלל זכויות יסוד של המבוטחים, לרבות הזכות לשוויון, זכות הגישה לערכאות והזכות לפרטיות. זאת, על רקע מחקרים פיננסיים של בנק ישראל ורשות התחרות, שלפיהם "50% מהשכבות החלשות במגזר הערבי ו-14% במגזר היהודי כלל [אינן מחזיקות] בכרטיסי אשראי" (להלן יחד: המחקרים הפיננסיים). בהתחשב בנתונים אלה, נטען שהמדיניות החדשה מאיינת, הלכה למעשה, את אפשרותם של רבים למנות מייצג מטעמם בהליכים מול המשיב, ולוקה בחוסר סבירות קיצוני, כמו גם בהעדר מידתיות. עוד נטען, כי המדיניות פוגעת בזכות הקניין ובחופש העיסוק של העותרים. כמו כן נטען, כי נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטה בדבר שינוי המדיניות. בתוך כך טענו העותרים, כי המדיניות החדשה גובשה מבלי שהמשיב נועץ עם גורמים רלבנטיים, ובהם מייצגים, מבוטחים ומומחי אבטחת מידע; ללא מתן התרעה מוקדמת, בניגוד לחובת ההגינות המינהלית; ותוך הפרת חובת ההנמקה. ביום 25.12.2025, הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיב, שבה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף. זאת, בהעדר עילה להתערבות, משלא בוססה תשתית עובדתית שיש בה כדי ללמד על פגיעה בציבור המבוטחים; ובשל העדר זכות עמידה, מאחר שלפי הנטען בעתירה עצמה, הנפגעים כתוצאה מהמעבר למדיניות החדשה הם המבוטחים, כך שהעותרים מתעברים על ריב לא להם. ביום 14.1.2026, הוגשה תשובה לתגובה, בה חזרו העותרים על עיקר טענותיהם, תוך שהוסיפו כי המשיב חרג מסמכותו ויצר "'דיני שליחות' חדשים", שכן הוא "אינו מוסמך לקבוע כי ייפוי כוח חוקי, לפי חוק השליחות ולשכת עורכי הדין ופקודת הראיות, יהיה חסר כל תוקף – רק משום שלא עבר 'תיקוף דיגיטלי' במערכותיו". דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, בתגובה, ובתשובה לתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה – להידחות על הסף; כך אציע לחברַי כי נורה. להלן אפרט את הטעמים לכך. העותרים טוענים, כי החלטת המשיב פוגעת בשורה ארוכה של זכויות. ברם, למרביתן מכנה משותף אחד: מדובר בזכויותיהם של המבוטחים. כך, בין השאר, נטען כי "המדיניות החדשה יוצרת אפליה בין מבוטחים שיכולים להזדהות דיגיטלית לבין אלה שאינם יכולים"; "מקשה על מבוטחים לקבל ייצוג משפטי, ובכך פוגעת בזכותם לגישה לערכאות"; "מעלה חשש ממשי לפגיעה בפרטיות המבוטחים"; "עלולה להוביל לעיכובים בטיפול בתביעות ולפגיעה ביעילות המערכת תוך גרימת עינוי דין מחפיר למבוטחים"; ו"[גורמת] לנזק כלכלי ישיר למבוטחים" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). עינינו הרואות, כי מרכז הכובד של העתירה סב כל-כולו סביב פגיעה במבוטחים. אמנם, העותרים העלו גם מעט טענות כלליות בדבר זכויותיהם-שלהם שנפגעו, אולם אלו נטענו בעלמא, בבחינת מס שפתיים. כך למשל, גורסים הם כי "שינוי מדיניות אופן הזנת יפוי כוח מקוון לביטוח הלאומי מהווה פגיעה ישירה וחמורה בזכות הקניין של ציבור המייצגים"; זאת, מבלי שהואילו בטובם לטעון, לא כל שכן לבסס, כיצד פגיעה זו באה לידי ביטוי. בדומה לכך, טענתם בדבר פגיעה בחופש העיסוק – כי הם "נפגעים מקצועית" מאימוץ המדיניות החדשה, וכי יכולתם לייצג את המבוטחים נפגעת – אינה מבהירה, אף לא בקירוב, מדוע יש בכך משום פגיעה בחופש העיסוק שלהם, קרי בזכותם "לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד" (סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק). דינן של טענות אלה, אם כן, להידחות. משלא הונחה תשתית, ולוּ מינימלית, שיש בה כדי לבסס חשש ממשי לפגיעה בזכויותיהם של העותרים, הרי שנותרנו עם טענות בדבר פגיעה במבוטחים. באשר לטענות אלה, ברי כי העותרים מתעברים על ריב לא להם. זאת, משהמבוטחים, הנפגעים לכאורה מן המדיניות הנתקפת, כלל אינם צד לעתירה, כאשר העותרים אף מציינים במפורש כי "נמנעו מלצרף לעתירה מבוטחים ספציפיים"; ומשאין חולק כי העותרים אינם מייצגים, ואף אינם מתיימרים לייצג בהליך זה את המבוטחים עצמם, קרי את הנפגעים הישירים (לדבריהם: "למען הסר ספק, העותרים לא עותרים בענייננו בשל היותם בעלי זהות של 'מבוטחים'"). בנסיבות אלה, שבהן העיקר חסר מן הספר, ובהתאם להלכותיו של בית משפט זה, אין מקום לכך שנדון בעתירתם לגופה (ראו, מִני רבים: בג"ץ 7753/23 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון לאומי, פסקה 23 (23.11.2023) (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח)). חשוב להדגיש, כי כלל זה – הגיונו בצדו. כך, בענייננו, קיים חשש של ממש כי העדרה של עמדת המבוטחים מן העתירה, תוביל לכך שההכרעה תתקבל בהתבסס על תשתית עובדתית חסרה, מה שעלול לסכן את האינטרסים של המבוטחים עצמם (ואכן, התשתית העובדתית שהוצגה בעתירה, בפרט בהקשר זה – חסרה עד מאוד). זאת ועוד, הכרעה במחלוקת שלפנינו, לשבט או לחסד, 'מעל ראשם' של המבוטחים, תוביל להכרעה בזכויותיהם כאשר הם כלל לא עמדו לפנינו, וכשאיננו יודעים אם בכלל לשיטתם יש במדיניות החדשה כדי לפגוע באינטרסים שלהם (עניין האגודה לזכויות האזרח, פסקה 23; בג"ץ 3172/23 ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל נ' הליכוד, פסקה 7 (8.6.2023); בג"ץ 962/07 עו"ד לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (1.4.2007) (להלן: עניין לירן); בג"ץ 5188/09 התאחדות קבלני השיפוצים לשיקום נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (14.3.2011)). היגיון זה בא לידי ביטוי בענייננו ביתר שאת, בהתחשב בכך שהמדיניות החדשה נועדה, בראש ובראשונה, עבור המבוטחים; מטרתה העיקרית היא להקל ולפשט את הליך אישור יפוי הכוח (זאת לצד תכליות נוספות, בכללן מניעת זיופים והתייעלות). על כך לא חולקים גם העותרים, אשר ציינו בתשובתם כי הם "תומכים בשינוי הדיגיטלי, מברכים עליו ורוצים שיישאר על כנו – שכן הוא מתאים לרוב הציבור ומשפר התייעלות ושקיפות". בנסיבות אלה, הספק באשר לשאלה אם המבוטחים סבורים כי אכן נפגעו מן המדיניות החדשה – מתגבר; כך גם החשש כי חסימת המדיניות או שינויה עלולה דווקא לפגוע בהם. המזור לקשיים אלה, מצוי בשמיעתם של המבוטחים עצמם, אולם אלה, כאמור – אינם צד להליך דנן, ועמדתם אינה מונחת לפנינו. ודוק: הפגם האמור אינו תוצאה מקרית, גם לא תולדה של טעות, אלא שמקורו בהתנהלות מכוונת של העותרים. כך, העותרים מבהירים כי הטעם להגשת עתירתם במתווה הנוכחי, הוא ניסיון להימנע מכניסה לגדרי סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה, אשר מוסמך לדון בתובענה "של מבוטח" (סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). הם מדגישים בהקשר זה, כי "נמנעו מלצרף לעתירה מבוטחים ספציפיים, מקרב אלפי לקוחותיהם בהווה או פוטנציאליים, מתוך חשש להיקלע למצב של חוסר סמכות עניינית של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ [...] אחרת, העתירה הייתה מונה אלפי עותרים מקרב מבוטחים הנפגעים מהמדיניות החדשה של המשיב". דומני, כי בהתנהלות זו, הביאו עצמם העותרים לידי מלכוד. מחד גיסא, אם צירוף המבוטחים היה מביא את עתירתם בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה (וזו אכן עמדתם, כפי שעולה מן העתירה), הרי שככל שהיו העותרים עושים כן, היה מקום – לשיטתם-הם – לדחות את עתירתם מחמת קיומו של סעד חלופי; ומאידך גיסא, משלא צורפו המבוטחים, הרי שבלאו הכי, כפי שהובהר לעיל, אין מקום לדון בעתירה במתכונתה הנוכחית. בין כה ובין כה, ברי כי בית משפט זה אינו רואה בעין יפה ניסיונות להימנע באופן מלאכותי מסמכותה של ערכאה אחרת, על מנת לבוא בשעריו; ומאליו מובן, כי ניסיון כאמור אינו יכול לשמש כהצדקה מספקת למחדל אי-צירופם של הנפגעים הנטענים מההחלטה הנתקפת. על מנת שלא נימצא חסרים, אציין כי אמנם, ישנם מקרים "חריגים ונדירים" שבהם דן בית המשפט בעתירה, גם מקום שבו נפגע ישיר בחר שלא לעתור לקבלת סעד (בג"ץ 17505-05-25‏ לרנר נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (7.7.2025); ראו גם: עניין לירן, פסקה 15; דוגמה למקרה כזה, היא עתירה הנוגעת לתקינות הליכי בחירות: בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2) 62, 70 (2003)). המקרה דנן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים; הרחק מכך. די באמור על מנת להביא למסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף. בנסיבות אלה, איני רואה להידרש לטענות העותרים לגופן, הגם שאף הן מעוררות קשיים של ממש. הרבה למעלה מן הצורך אציין, למען שלמות התמונה, כי העותרים ממקדים טענותיהם בקשיי הנגישות שייגרמו לאוכלוסיות חלשות כתוצאה משינוי המדיניות. זאת בפרט, נוכח העדר אוריינות דיגיטלית, ובאין גישה מספקת לכרטיסי אשראי. דא עקא, שלבד מן העובדה שטענה זו לא בוססה כדבעי, ולוּ בקירוב, עיון בטענות המשיב, כמו גם מבט פשוט על המדיניות שנקבעה, מלמד כי שיקולים אלה הובאו בחשבון, וכי ההסדר שנקבע – מספק מענה לחששות. כך, כפי שצוין, לצד שתי האפשרויות שמונה המדיניות החדשה לאישור יפוי הכוח באמצעות אימות דיגיטלי, ניתן במסגרתה לאשר את יפוי-הכוח גם באמצעות קבלת קוד סודי בדואר, המשמש את המבוטח לשם אימות טלפוני; או באמצעות הגעה פיזית לאחת מלשכות המשיב. שתי האפשרויות האחרונות, אינן דורשות כרטיס אשראי, גם לא אוריינות דיגיטלית. טענות העותרים בהקשר זה, אם כן – אין להן על מה לסמוך. למען הסר ספק, אין באמור משום קביעה כי אוכלוסיות חלשות אינן נפגעות ממדיניותו החדשה של המשיב (מובן שגם לא קביעה הפוכה), אלא אך קביעה כי העותרים לא הצליחו להוכיח זאת, אף לא באופן ראשוני. העתירה נדחית אפוא בזאת. העותרים יִשאו בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, כ"א אדר תשפ"ו (10 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט רות רונן שופטת