אלי שיטרית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2912/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2912/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערער: אלי שיטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 15.4.2004, בתיק פ' 906/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, ב' אזולאי, ח' עמר תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז תשס"ד (5.7.2004) בשם המערער: עו"ד חיים קאזיס בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירות אינוס ומעשה מגונה, ונדון ל-27 חודשי מאסר ו-33 חודשי מאסר על-תנאי. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 13.4.97, בישוב נווה דקלים, הוביל המערער אישה למגורון שהחזיק אותה עת, ושם כפה את עצמו עליה, עד שלבסוף גם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. כתב האישום נגד המערער הוגש בחודש אפריל 1997, אולם רק בחודש פברואר 2004 הגיעו ההליכים לסיומם. זהו כמובן שיהוי רב ובלתי סביר, ובפתח טיעוניו בערעור הביע הסנגור המלומד, עו"ד ח' קאזיס, את דעתו לפיה מותר לתהות אם בנסיבות אלו ניתן לקבוע ממצאי מהימנות כלשהם על בסיס התרשמותה של הערכאה הראשונה מן העדים שהופיעו בפניה. עם זאת, בפיו של בא-כוח המערער היו עשרות השגות נוספות כנגד הכרעת הדין, ובמרכזן עמדה הטענה כי גרסתה של המתלוננת לא זו בלבד שהיא מעוררת ספקות, אלא שהיא גם אינה ראויה לאמון כלל. עו"ד קאזיס הוסיף וטען, כי העדויות הנוספות שהובאו מטעם התביעה כדי לחזק את עדות המתלוננת, אין בהן כדי להשיג מטרה זו, הואיל וגם מהימנותן מוטלת בספק, מאחר וכל העדות הקדימו ותאמו את גרסתן עובר למסירת עדותן בבית המשפט. 2. בחנו ערעור זה בזהירות רבה, ונתנו את דעתנו לטיעוניו של עו"ד קאזיס, בכתב ועל-פה, ומסקנתנו היא שיש להותיר את ההרשעה על כנה. אכן, סיומם של ההליכים בפני בית המשפט המחוזי רק בחודש פברואר 2004, היא תופעה תמוהה ולא רצויה, והדברים נאמרים במיוחד לנוכח מספרם הלא רב של העדים בתיק זה. יתרה מכך, עד כמה היה השיהוי בלתי סביר, תלמד העובדה שישיבת הסיכומים הראשונה התקיימה בבית המשפט המחוזי בתאריך 28.4.2002, ואילו ישיבת הסיכומים הנוספת התקיימה רק לאחר כשנה (4.5.03). ואם בכך לא די, התברר כי נדרשו 10 חודשים נוספים כדי לנסח את הכרעת הדין. נדמה כי אין צורך לומר עד כמה קשים עינויי הדין הכרוכים בהליכים מסוג זה לנאשם, ומותר גם מותר לתהות אם ניתן לשמר לאורך זמן כה ממושך התרשמויות מעדים המופיעים בפני הערכאה הדיונית ולבסס על התרשמויות אלו ממצאים. חרף האמור, ולאחר שבחנו וחזרנו ובחנו את הכרעת הדין, שוכנענו כי בהרשעת המערער לא נפל פגם, באשר היא מושתת לא רק על האמון שנתן בית המשפט בגרסת המתלוננת, אלא גם על תימוכין שנמצאו לה בדבריהן של עדות אחרות, אשר גם לאחר ששמענו את השגותיו של עו"ד קאזיס כלפיהן, לא מצאנו כי היה מקום לפקפק במהימנותן. כוונת הדברים היא בעיקר לעדותן של אחות המתלוננת וכן דבורה עסיס, לביתה הגיעה המתלוננת מיד לאחר האירוע, ורותי הרוש עימה שוחחה המתלוננת בליל האירוע מביתה של עסיס. כל אלה העידו כי המתלוננת היתה נרגשת, נסערת ובוכייה, והעדה עסיס שבביתה נותרה המתלוננת ללון, אף מסרה כי במהלך הלילה שמעה את המתלוננת צועקת בשנתה "עזוב אותי, עזוב אותי". מעיניו של בית משפט קמא לא נעלמה טענתו של המערער לפיה בדתה המתלוננת את העבירות מליבה, כדי להקדים הסבר לתהיות אשר עלול ביקורה במגורון שלו לעורר בלב הבריות. אולם, טענה זו נדחתה, ולהשקפתנו כך צריך היה בית המשפט לעשות, משום שלא נמצאה ולו עילה אחת שהיה בה כדי לבסס את החשד שהוטח במתלוננת. אדרבא, אם נכונה טענת המערער לפיה הוא לא כפה את עצמו על המתלוננת, ההיגיון מחייב כי היא לא היתה חושפת את האירועים בפני זרים ונוצרת את סודם בלבה. צפייה זו נובעת מן הטעם הפשוט שאותה עת היתה המתלוננת גרושה, וסיכוייה להינשא שוב היו נפגעים הואיל ואירועים מסוג אלה שהיו מנת חלקה נתפסים בקרב הקהילה אליה משתייכת המתלוננת כמכתימים גם את הקורבן. העובדה שהמתלוננת לא נהגה כך, יש בה כדי ללמד עד כמה קשה וטראומתי היה מפגשה עם המערער, עד שמצאה צורך לחשוף את הפרשה בפני חברתה, זמן קצר לאחר שעזבה את המגורון. זאת ועוד, מפיו של המערער נלמדו העובדות הבאות: לאחר כניסתו למגורון עם המתלוננת, הוא טרח ונעל את הדלת במפתח; לפי אחת הגרסאות שנשמעו מפיו הוא חיבק את המתלוננת, אף שבמהלך משפטו טען כי ליטף את שער ראשה בלבד; ולבסוף, המערער גם אישר כי נישק את המתלוננת במצחה. כל אלה עומדים בסתירה לטענתו המקורית של המערער, לפיה במגורון לא התרחש דבר (ראו דברי בא-כוחו בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון), ועל כן צדק בית המשפט כאשר קבע כי עובדות אחרונות אלו משתלבות היטב בגרסתה של המתלוננת לפיה כפה המערער את עצמו עליה, ומוסיפים לעדותה נופך של אמינות. לסיכום, אנו סבורים כי לנוכח הראיות שהובאו בפניו, רשאי היה בית המשפט המחוזי להכריע את הכף לחובת המערער, ולא מצאנו כי הוכחה עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. 3. באשר לעונש – כאמור, נדון המערער ל-27 חודשי מאסר, וזהו עונש שלא זו בלבד שאין לגלות בו פן של חומרה, אלא שהוא אף חורג במידת-מה מרמת הענישה המקובלת. חרף זאת, נטען בפנינו כי ראוי המערער להקלה נוספת בעונש לנוכח התמשכותם של ההליכים והשינויים שחלו במצבו האישי – הוא נשא אישה ועתה הוא אב לשניים. אולם לכל אלה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו, ובעונש שגזר מצאנו איזון נכון בין הצורך להגיב על חומרתן של העבירות, להכרח לתת משקל נאות לנסיבותיו האישיות של המערער. מכאן מסקנתנו כי גם בסוגיית העונש לא הוכחה עילה אשר תצדיק את התערבותנו, ועל כן אנו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 8.8.2004, עד לשעה 11.00. ניתנה היום, ט"ז בתמוז תשס"ד (5.7.2004). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04029120_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il