זיאד אלבאז נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2910/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2910/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: זיאד אלבאז נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 2.3.10, בת.פ. 8133/04, שניתן על ידי השופטת רחל ברקאי תאריך הישיבה: כ"ז באלול התש"ע (06.09.10) בשם המערער: עו"ד בר ציון אסתר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד ויינשל אליעד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. שני אישומים יוחסו למערער בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בראשון, נטען כי בדרך כלשהי הגיעו לידי המערער כרטיסי אשראי מזויפים, וביום 27.5.04 הוא ניסה לעשות בהם שימוש. הוא הגיע לתחנת תדלוק בבאר-שבע, ביקש מהמתדלק, נתנאל ביטון, לחייב כל אחד מכרטיסי האשראי שהציג בסכום של 300 ש"ח, נטל לעצמו 400 ש"ח, במזומן ואת היתרה – 200 ש"ח, הותיר בידיו של ביטון. באותו יום חזר המערער לתחנת התדלוק פעם נוספת, וביקש לשוב ולחייב את כרטיסי האשראי כנגד מזומנים, אולם הפעם סרב ביטון לעשות זאת. באישום השני נטען, כי בתאריך 31.5.04 הגיע המערער לאותה תחנת תדלוק וביקש לחזור על אותה פעולה, היינו, חיובו של כרטיס אשראי מזויף בו החזיק בסכום של 300 ש"ח תמורת מזומנים. הפעם מיהר ביטון לדווח על דרישת המערער לחוקר משטרה שהנחה אותו לבצע עסקה, כאשר במקביל יצאו שוטרים לעבר הזירה. בעקבות כך שילם ביטון למערער 200 ש"ח ואת היתרה, 100 ש"ח, הותיר בידיו. ביטון הוסיף וסיפר, כי לאחר כעשר דקות התקשר אליו המערער ושאל אותו "למה עשית את זה" ומיד ניתק. פישרה של אותה שיחה התברר מעובדותיו של האישום השני אותן אביא להלן. בעקבות שיחתו של ביטון עם המשטרה, הגיעו שלושה שוטרים ברכב והם החלו עוקבים אחר המכונית בה נהג המערער. שעה שהגיע לצומת ועצר באור אדום ברמזור חסם רכב המשטרה את דרכו, ושוטרים יצאו לעברו כשהם חובשים לראשם כובעי משטרה ומזדהים כאנשי חוק. בתגובה, נסע המערער לאחור, פגע ברכב מסוג פיאט בו נסעו בני זוג ותינוקם, ובהמשך שעט קדימה תוך סיכון חייהם של השוטרים שמיהרו לקפוץ הצידה כדי להינצל מפגיעה. בעקבות כך החל מרדף אחר הרכב הנמלט, במהלכו ביצע המערער שורה של עבירות בהן היה כרוך סיכון לכל מי שנקלע לדרכו, עד אשר הצליח לחמוק מעיני הרודפים. 2. בפתח משפטו הכחיש המערער כי היתה לו יד בזיוף כרטיסי האשראי והשימוש שנעשה בהם. אולם בחלוף ימים לא רבים שכלל המערער את גרסתו, וטען כי אכן הגיע לתחנת התדלוק בה עבד ביטון, ואותה שעה היה מלווה באדם בשם "מערוף", אותו נהג להסיע תמורת תשלום. על פי גרסתו, היה זה מערוף אשר ביקש ממנו לבצע את פעולות החיוב בכרטיסים בתחנת התדלוק. באשר לבריחתו, טען המערער כי הוא לא הבין כי מדובר בשוטרים, וחשש שמדובר בחבורה העומדת לשדוד אותו. גרסה זו של המערער לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, שבסופו של יום הרשיעו בעבירות אחדות – קבלת דבר במרמה, זיוף, ניסיון לקבל דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב, גניבת כרטיס חיוב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטרים והיזק במזיד לרכב. לאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש, נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן, הורה בית משפט קמא על הפעלתם בחופף של שני מאסרים מותנים שעמדו נגד המערער. הערעור שבפנינו מופנה נגד ההרשעה, ולחילופין, נגד העונש. 3. נקדים ונאמר כי דינו של הערעור, על כל חלקיו, להדחות, הואיל ובעיקרו הוא מופנה נגד ממצאים שבעובדה. והרי ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא כי בתחום זה אין בית משפט שלערעור נוטה לשנות ממצאיה של הערכאה הדיונית, עקב יתרונה של האחרונה המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנות העדים המופיעים בפניה. אכן, להלכה זו נקבעו בפסיקה חריגים לא מעטים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. להלן נבהיר את דברינו: א. הגרסה אותה מסר ביטון בעדותו (ראו עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת יום 21.3.06) היתה ברורה ועקבית. באשר למערער הוא מסר כי מדובר במי שהיה מוכר לו עקב היותו לקוח קבוע של התחנה, וגם משום שבאחד הימים פנה אליו והתעניין אם ניתן להעסיקו בתחנה. הוא הוסיף ותאר את פניותיו החוזרות של המערער לקבל מזומנים כנגד חיובים בכרטיסי האשראי, עד שלבסוף החליט להזעיק את המשטרה. מאידך, גרסתו של המערער היתה פתלתלה, ונראה כי נדרש לו זמן רב לעצבה כדי לבנות לעצמו קו הגנה נגד שני האישומים שיוחסו לו. וכך לדוגמה, כאשר נחקר ביום 3.6.04 (ראו ת/4) הוא טען כי הגיע לתחנת הדלק במטרה לגבות חוב ממי שהגדירו כ"עובד שאני לא מכיר אותו מה השם שלו". גרסה דומה נרשמה מפיו באותו יום, בשעה מוקדמת יותר, בהודעה ת/1 ("אני לקחתי 200 ש"ח מהמתדלק... נתתי לו פעם 200 ש"ח" – ראו עמ' 2). כאשר נאמר לו שגרסתו של ביטון (המתדלק) היתה שונה, הגיב המערער באומרו "המתדלק משקר". אולם בהמשך ההליכים התברר, ומפיו של המערער עצמו, כי דווקא הוא הרבה לשקר (ראו עמ' 12 לפרוטוקול הדיון), לאמור: "אחרי שעצרו אותו השוטרים והסבירו לי שמדובר בכרטיסי אשראי אני הבנתי שנפלתי קורבן למלכודת... רציתי בכל דרך לצאת וניסיתי ליצור כל מיני סיפורים כדי לשכנע את הבלשים שלא גנבתי. אני מודה שאני שיקרתי כשאמרתי שבאתי לגבות חוב מהמתדלק, אני חיפשתי דרך לשכנע את הבלשים שאני לא קשור לגניבת הכרטיסים". ב. נטייתו של המערער "ליצור כל מיני סיפורים" (כלשונו), לא הסתיימה בהודעה ת/4, והיא נמשכה בעימות שנערך בינו לביטון. בשלב זה היתה בפיו הגרסה עליה חזר גם בבית המשפט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 30.3.08, עמ' 9), היינו, שבאחד הימים אסף טרמפוסט בשם "מערוף", וזה ביקש ממנו להסיעו למספר מקומות תמורת התחייבות לתדלק את רכבו של המערער. בדרך זו הגיעו לעד ביטון, ומערוף הנחה את המערער לחייב את כרטיס האשראי ב-300 ש"ח, חלקם (50 ש"ח) בתמורה לדלק, 150 ש"ח למערוף עצמו, ו-100 ש"ח למתדלק "כדי לפתות אותו". אולם המערער פקד את התחנה לפחות פעמיים נוספות בהן לא היה מלווה על ידי איש, ובכלל אלה באירוע שבעקבותיו נמלט מהשוטרים. יתרה מכך, הוא ולא "מערוף" האלמוני חתמו על שוברי החיוב בתחנת התדלוק, ונדמה כי בכך בלבד די היה למוטט כליל את קו ההגנה בו בחר המערער. ג. באשר לאישום השני – כאמור, טען המערער כי טעה בתום לב לחשוב שלא בשוטרים מדובר אלא באנשים שביקשו את רעתו. את הניסיון לעצור את המערער בצומת, תאר העד ויטאלי סיפיבקוב בעמ' 22 של פרוטוקול הדיון מיום 29.5.05: "בצומת הרחובות רגר ביאליק הוא עמד ברמזור אדום, רצינו לבדוק אותו שם ברמזור. עקפנו את כל הרכבים מצד ימין חסמנו אותו מקדימה כאשר יש לנו כחול על הגג. רצתי לכיוון הרכב של החשוד במטרה לפתוח את הדלת ולבדוק אותו, צעקתי משטרה, היה עלי כובע של משטרה, ברגע שהגעתי מולו הוא קלט אותי, נתן רוורס נכנס ברכב שהיה אחריו... הכניס הילוך קדימה ואני עומד על ציר הנסיעה שלו, נאלצתי לקפוץ הצדה כדי שלא ידרוס אותי, אם לא הייתי קופץ הצידה הוא היה פוגע בי". גרסה דומה נרשמה מפיהם של השוטרים עמנואל אברהם (עמ' 27), דודו סידה (עמ' 19) ונוסעיו של הפיאט, שאין סיבה לפקפק במהימנותם – ירון שטרית (עמ' 2 של ישיבת 21.3.06, ודנה שטרית עמ' 6). השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי נתנה אמון בגרסתם של עדים אלה, וממסקנה זו לא ראינו מקום או עילה לשנות. לפיכך, שוב אין ספק כי המערער ידע ששוטרים הם אלו המבקשים לעצור אותו, וכל אשר עשה מכאן ואילך נועד לאפשר לו להימלט, גם אם הדבר היה כרוך בפגיעה בבני הזוג שטרית, בשוטרים, ובמשתמשים אחרים בדרך שלרוע מזלם נקלעו באותו יום לנתיבו. לא זו אף זו, בריחתו של המערער ושיחת הטלפון למתדלק ביטון הן בבחינת התנהגות מפלילה, שיש בה להעיד כי גם לו היה נהיר כי ביקורו בתחנת התדלוק קודם למרדף היה כרוך בעבירה, ועל כן בהרשעתו לא נפל כל פגם. 4. גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. אדרבא, התרשמנו כי בית המשפט המחוזי הלך לקראת המערער דרך ארוכה, עד שספק בעינינו אם ניתן בעונש שהושת עליו ביטוי הולם לחומרתן של העבירות, הסכנה שהיתה כרוכה בהם, הנזק שהן הסבו, והצורך בהרתעת הרבים. אי-לכך, הערעור נדחה. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביום י"ג בתשרי התשע"א (21.9.2010), עד לשעה 10:00. ניתן היום, כ"ח באלול התש"ע (07.09.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10029100_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il