תערובות הצפון בע"מ נ. הזרע (1939) בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2909/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערת: תערובות הצפון בע"מ נגד המשיבה: הזרע (1939) בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.3.98 בת.א. 405/92 שניתן על ידי כבוד השופט ג' גינת תאריך הישיבה: ד' בטבת תש"ס (13.12.99) בשם המערערת: עו"ד פנחס מרינסקי, עו"ד תמי לוטם בשם המשיבה: עו"ד ארנן גבריאלי, עו"ד עדי לויט פסק-דין השופט י' אנגלרד: 1. ערעור זה נוגע בעיקרו לתוקפו של רישום זכות מטפחים על-פי חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג1973- (להלן: "החוק"). הרישום מתייחס לשני זנים של חיטה רכה, "דריאל" ו"עתיר", אשר נרשמו לזכותה של חברת הזרע (1939) בע"מ (להלן: "חברת הזרע"). המחלוקת המרכזית נסבה סביב השאלה האם הזנים הנזכרים היו כשרים לרישום זכות מטפחים. הטענה נגד הרישום היא כי הזנים הנזכרים היו "ידועים" במובן סעיף 7 לחוק, ולכן לא נתקיימה בהם הדרישה של סעיף 6 לחוק, כי זן כשר לרישום כשהוא "חדש" במובן סעיף 7. 2. חברת הזרע היא תאגיד העוסק במחקר, פיתוח, גידול, יצור ושיווק של זרעי ירקות וגידולי שדה בארץ ובחו"ל. הזנים הנזכרים "דריאל" ו"עתיר" פותחו על-ידי חברת הזרע בין השנים 1976 ל1985-. עם סיום פיתוח הזנים החלה חברת זרע בשיווק מסחרי של זרעי חיטה מן הזנים האמורים. 3. ביום 15.9.87 הגישה חברת הזרע בקשה לרישום זן אחד בספר זכויות מטפחים תחת השם "עתיר" (Atir). ביום 29.5.88 הגישה חברת הזרע בקשה לרישום הזן האחר תחת השם "אריאל", אך לאחר שהתברר כי זן שעורה בעל שם דומה רשום כבר בשבדיה, ביקשה החברה לרשום את הזן תחת השם "דריאל" (Dariel), על שם המנוח ד' אריאל. ביום 25.7.90 אושרו שתי הבקשות והזנים נרשמו. יצוין כי בפועל המשיכה חברת הזרע לשווק את הזן "דריאל" תחת השם "אריאל". 4. חברת תערובות הצפון בע"מ (להלן: "חברת הצפון") הוקמה גם היא, בהשקעה ניכרת, לשם ייצור ושיווק זרעים, ביניהם זני חיטה. מתברר כי מנהל מכון הזרעים בחברת הצפון - מר עמוס דגן - היה לפנים, עד שנת 1980, עובד חברת הזרע במשך למעלה מחמש שנים, ועסק בחברת הזרע בפיקוח על ייצור זרעים. במסגרת פעילותה רכשה חברת הצפון גרעינים משני הזנים הרשומים מתוצרת הזרע לשם יצור קמח, הרבתה וגידלה אותם באופן עצמאי, בין בעצמה בין באמצעות אחרים. חברת הצפון שיווקה את שני הזנים תוך שהיא מוכרת את זרעי הזן "דריאל" תחת השם "אריאל". 5. בשנת 1992 גילתה חברת הזרע את פעילותה של חברת הצפון בשיווק שני זני החיטה הנזכרים. בעקבות גילוי זה הגישה חברת הזרע תביעה נגד חברת הצפון בה ביקשה, בין היתר, צו מניעה וחיוב בפיצויים. התביעה התבססה על מספר עילות והן: הפרת זכות המטפחים, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. 6. בישיבת קדם המשפט מיום 31.10.93 העמיד בית המשפט המחוזי, מפי השופט ג' גינת ובהסכמת בעלי הדין, את השאלות השנויות במחלוקת על שני עניינים והם: א. אם היה פרסום קודם של הזן הרשום נשוא התובענה, שיש בו כדי לשלול את תקפותו העניינית. ב. האם יש בעובדת מכירתם בפועל של זרעים תחת השם "אריאל" ופרסומם, כדי לבסס את טענת המניעות או ההשתק (הן לעניין הסעד של צו מניעה והן לעניין סעדים נוספים הנתבעים ע"י [חברת הזרע]), שבפי [חברת הצפון]. משמעותה של הסכמה דיונית זו היא כי חברת הזרע זנחה את העילות של גניבת עין ושל עשיית עושר ולא במשפט. נמצא כי הדיון כולו מתרכז כעת סביב חוק זכות מטפחים והוא מצומצם לשתי השאלות הנזכרות. 7. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי יש לקבל את תביעתה של חברת הזרע בשל הפרת זכויות המטפחים על ידי חברת הצפון. בית המשפט הוציא צו מניעה האוסר על חברת הצפון לנצל את שני זני החיטה. כן הוציא בית המשפט צו המחייב את חברת הצפון להמציא דין וחשבון על ההפרה וכן נתן בית המשפט רשות לחברת הזרע לפצל את סעדיה כדי לאפשר לה הגשת תביעה כספית. 8. נמצא, כי בית המשפט המחוזי ענה בשלילה על שתי השאלות הנזכרות עליהן הוסכם בקדם המשפט. בטרם אדון בשתי שאלות אלה, מן הראוי להבהיר את המסגרת הנורמטיבית, שהיא מורכבת למדי. חוק זכויות מטפחים תוקן פעמיים: פעם בשנת תשמ"ד ופעם בשנת תשנ"ו. המקרה הנדון נופל, מבחינת הזמן, בין התיקון הראשון לבין התיקון השני, כך שהוא נתפס על ידי נוסחו שקדם לתיקון האחרון. עם רישומה, זכות המטפחים היא בבחינת קניין רוחני בעלת דמיון לפטנט. ואמנם, הן בעלי הדין הן בית המשפט המחוזי עמדו על ההקבלה בין זכות המטפחים לבין זכות הפטנט. יצוין, כי ביסוד חוק זכות המטפחים מצויה אמנה בינלאומית אליה הצטרפה ישראל; חוקים דומים קיימים במדינות רבות. יש אף הגורסים כי קיימת אפשרות לרשום פטנט על דרכים מסוימות של פיתוח זני צמחים (ראה בהרחבה G. Van Overwalle, Patent Protection for Plants: A Comparison of American and European Approaches 39 Journal of Law and Technology (1999) 143; Wuesthoff, Lebmann, Würtenberger, Handbuch zum deutschen und europäischen Sortenschutz (1999), pp. 99-100 ). בנסיבות המקרה הנדון אין מחלוקת כי חברת הצפון ניצלה במעשיה את הזנים שלגביהם נרשמה הזכות. על פי סעיף 36(א) לחוק זכאי בעל זכות מטפחים למנוע כל אדם מנצל, ללא רשותו או שלא כדין, את הזן שלגביו נרשמה הזכות. ההוראה מוסיפה כי לניצול שלא כדין ייקרא הפרה. 9. עם זאת, על פי סעיף 64 לחוק, עילה שניתן על פיה להתנגד לרישום זכות מטפחים תשמש הגנה טובה בתביעה על הפרה. כלומר, המנצל זן שלגביו נרשמה זכות, רשאי להעלות את הטענה כי, מלכתחילה לא היה מקום לרישום הזכות. ואמנם, השאלה הראשונה שהעמיד בית המשפט המחוזי בקדם המשפט, היא ביטוי להסתמכות על טענת הגנה מעין זאת. אפרט את הדבר. נקודת המוצא היא הוראת סעיף 6(1) לחוק, אשר קובעת כי לשם רישום זן בספר הזכויות מן ההכרח כי הוא יהיה "זן חדש". סעיף 7 לחוק, כפי שהיה בתוקף בעת מועד הרישום, הגדיר זן חדש באופן הבא: זן חדש הוא זן השונה בתכונת יסוד אחת לפחות מכל זן אחר שהיה זן ידוע בעת שהוגשה הבקשה לרישום זכות מטפחים בו; לענין זה, "זן ידוע" - זן שבעת שהוגשה הבקשה כאמור או לפני כן נתקיימה בו אחת מאלה: (1) חומר הריבוי שלו היה מנוצל, למעט ניצול שהוא שיווק או שימוש מסחרי אחר, במשך תקופה שאינה עולה על התקופות הבאות: (א) בישראל - שנה אחת; (ב) מחוץ לישראל, בגפנים, עצי יער, עצי פרי ועצי נוי - שש שנים, ובצמחים אחרים - ארבע שנים; (2) נעשה בקשר אליו - בישראל או מחוץ לישראל - פרסום שבו מודגמים דרך ייצורו או תכונותיו באופן שבעל מקצוע יכול לרבות אותו לפי הפרטים שנודעו לו בדרך זו. יצוין, כי ההגדרה של "זן חדש" תוקנה בשנת תשנ"ו. למשמעותו של תיקון זה אשוב בהמשך. 10. ממבנה סעיף 7 לחוק עולה כי שתי חלופות שוללות את קיומו של "זן חדש" בשל היותו "זן ידוע". החלופה האחת, המנויה בסעיף 7(1) לחוק, היא ניצול קודם של חומר הריבוי; החלופה האחרת, המנויה בסעיף 7(2) לחוק, היא פרסום קודם "באופן שבעל מקצוע יכול לרבות אותו על פי הפרטים שנודעו לו בדרך זו". אם נדייק בלשון ההסכמה הדיונית, הרי לכאורה מצומצמת השאלה לחלופה השניה ("אם היה פרסום קודם של הזן הרשום נשוא התובענה, שיש בו כדי לשלול את תקפותו העניינית"). אולם, מתברר כי הן בית המשפט הן בעלי הדין פירשו את הסכמתם כחלה על שתי החלופות המנויות בסעיף 7 לחוק. לכן, גם אני יוצא מן ההנחה כי הביטוי "פרסום" בהסכמה הדיונית נוגע לשתי החלופות. 11. ביחס לחלופה הראשונה, גדר המחלוקת בין בעלי הדין היא משמעותו של המושג "חומר הריבוי". לשם הבנת המחלוקת, מן הראוי להביא את דבריו של העד מטעם חברת הזרע, מר עמוס מינצר, אשר שימש כמנהל מחלקת גידולי שדה בחברת הזרע. העד, בתצהירו מיום 27.7.93, מתאר את הליך הטיפוח של זני החיטה: כאשר מייצרת [חברת] הזרע זרעים מזנים המכונים זנים פתוחים... וכאלה הם הזרעים נשוא תביעה זו, מפיקה [חברת] הזרע את חומר הריבוי שנקרא זרעי מטפח ממספר מצומצם של שיבולים מובחרות. זרעי המטפח נזרעים ומהם מופקים זרעי יסוד, מזרעי היסוד מופקים זרעי ריבוי לאחר תהליך של בירור ומיון קפדני, מזרעי הריבוי מופקים זרעים מבוררים ומהזרעים המבוררים מופקים זרעים רגילים. רק הזרעים הרגילים נמכרים לקהל הלקוחות. זרעי היסוד נבדקים במעבדה הרשמית של משרד החקלאות לבחינת עמידתם בדרישות חוק הזרעים. (סעיף 7 לתצהיר) 12. מדברים אלה של העד עולה כי תהליך הטיפוח של זני החיטה היה מורכב מחמישה שלבים, שהם חמישה דורות של זרעים: זרעי מטפח; זרעי יסוד; זרעי ריבוי; זרעים מבוררים; זרעים רגילים. טענת חברת הזרע היא כי המונח "חומר הריבוי" של זן בסעיף 7(1) לחוק כולל את זרעי המטפח בלבד, דהיינו במקרה שלפנינו, הדור הראשון של זרעי החיטה. אין מחלוקת כי דור זה לא שווק מעולם על ידי חברת הזרע. השיווק היה מצומצם לדורות מאוחרים יותר של זרעים. על פי טענה זו, לא היה ניצול קודם של "חומר הריבוי", כמשמעות מונח זה בהוראת סעיף 7(1) לחוק. נמצא כי זני החיטה היו זנים חדשים כדרישת סעיף 6(1) לחוק, ומשום כך היו כשרים לרישום. מסקנת חברת הזרע היא כי ההגנה הקבועה בסעיף 64 לחוק אינה עומדת לחברת הצפון ובכך נופלת טענת ההגנה המתבססת על החלופה הראשונה. 13. מנגד טוענת חברת הצפון כי את המונח "חומר הריבוי" אין לצמצם לדור הראשון של זרעי החיטה, אלא הוא כולל גם דורות מאוחרים של זרעים מהם ניתן לגדל דור נוסף. לפי תפישה זו, נתקיימו היסודות של ההגנה הקבועה בסעיף 64 לחוק: חברת הזרע שיווקה לפני הרישום את זני החיטה הנזכרים. התוצאה היא, כי מלכתחילה, לא ניתן היה לרשום זכות מטפחים על הזנים, בשל היותם "זנים ידועים". 14. יצוין, כי מחלוקת דומה התעוררה בפרשה אחרת בבית המשפט המחוזי בפני השופט א' שטרוזמן בת.א. (ת"א) 1377/92 הזרע (1939) בע"מ נ' חברת יבולי שדה דרום בע"מ (לא פורסם). בית-המשפט אימץ כאן את הגישה הנטענת על ידי חברת הזרע באומרו: המחוקק לא הגדיר בחוק זכות מטפחים את המושג "חומר הריבוי" - אך נראה כי הוא הבחין בין "חומר הריבוי" של זן מסוים לבין זרעיו הרגילים של אותו זן, כי אילולא כן היה נוקט בלשון "ניצול הזן" ללא ציון המילים "חומר הריבוי" שלו. מסקנתי זו מתחזקת למקרא תקנות הזרעים (גידול חומר ריבוי של צפורן ומכירתו) תש"ך - 1960, הקובעת בסעיף 2 "לא יגדל אדם ולא ימכור חומר ריבוי של צפורן אלא בהתאם להוראות תקנות אלה", מציינת בסעיף 3 את הדרגות השונות של חומר ריבוי בצפורן ודורשת בסעיף 4 פירוט "מקורות ריבוי החומר" בבקשה לקבלת אישור "לגידול חומר של ריבוי של צפורן". סעיף 31 לתקנות אלו הנושא כותרת "חומר ריבוי" מציין את התנאים לשתילת חומר הריבוי "במטע אם" (מצע לגידול צפורן בקרקע או במקום מנותק מהקרקע) ובשולחנות השרשה (מתקנים להשרשת יחורי הצפורן במצע מנותק מהקרקע). על אף ההבדל בין הציפורן לחיטה ובין "חומר הריבוי" של הצפורן ל"חומר הריבוי" של החיטה ניתן ללמוד מהשימוש במושג "חומר הריבוי" על ההבדל בין "חומר הריבוי" של החיטה "דריאל" לבין זרעי החיטה הגדלים עמה וניתנים לזריעה מחדש אחרי קציר החיטים. אין קושי לקבוע ש"חומר הריבוי" של החיטה מיועד לייצור זרעים אמינים נקיים מחומר זר וגורמי מחלות, שנביטתם בטוחה וטובה, לעומת הזרעים הנאספים מקציר החיטה שאינם בהכרח טובים כזרעים המופקים בקפדנות מ"חומר הריבוי". "חומר ריבוי" זה משמעו הזרעים הטובים ביותר, ואלה מופקים מחיטה הגדלה בשטחי קרקע מתאימים ובעיבוד מעולה. על כן מכירת זרעי "חיטה 8240" שלא הופקו מ"חומר הריבוי", מגידול המיוחד של זן זה לצרכי הפקת זרעים לזריעה, אינה מכירה של "חומר הריבוי". מסקנתו של בית המשפט היא כי מכירת זרעים רגילים של זן 8240, שאינם חומר ריבוי, אינה פוגעת בכשרות הרישום. יצוין, כי זן 8240, המוזכר בפסק דינו של השופט א' שטרוזמן, אינו אלא הזן "דריאל" או "אריאל", נשוא המחלוקת שלפנינו. 15. בית המשפט המחוזי, שפסק דינו הוא מושא הערעור שלפניי, לא הכריע סופית בשאלת משמעותו של המושג "חומר הריבוי". השופט ג' גינת מעיר כי יש טעם רב בדברי חברת הזרע שחומר הריבוי של הזן הם זרעי המטפח בלבד, משום שרק שימוש באלה מבטיח שמירה על הזן ועל איכותו. עם זאת, הוא סבור כי אין צורך בקביעת מסמרות בנקודה זו, וזאת משום שהגיע למסקנה שאין בפניו "ראיה לאיזה דור של זרעים התייחסה ה'חיטה 8240' [היא הזן "דריאל"] שתיעוד לגביה הוגש מטעם [חברת הצפון]". בית המשפט מוסיף כי חברת הצפון עצמה מסכימה ש"לא ניתן לייחס המונח 'חומר ריבוי' לדור מתקדם של זרעים", והוא מסיק: "בנסיבות אלה, וכאשר חובת הבאת ראיות באשר לשאלת תקפות זכויות המטפחים של [חברת הזרע] רובצת על [חברת הצפון]... ברור כי אין מנוס אלא לדחות את הטענה הסומכת על סעיף 7(1) לחוק, וכך אני מחליט" (סעיף 10 לפסק דינו). 16. באשר לטענת ההגנה המסתמכת על החלופה השניה הקבועה, בסעיף 7(2) לחוק, מסקנת בית המשפט המחוזי היא כי לא הוכח שהפרסומים הקודמים ממלאים אחר התנאים המנויים בסעיף הנדון. על חברת הצפון היה להוכיח כי על בסיס הפרסומים שנתפרסמו אודות הזנים הרשומים יכול היה בעל מקצוע לרבות את הזנים; אלא ש"לא הובאה כל ראייה (חוות דעת של מומחה), שתסביר כיצד ניתן לראות באותם פרסומים משום ביסוס הטענה המסתמכת עליהם" (סעיף 11 לפסק דינו). 17. בכך הגענו לשאלה השניה המנויה בהסכם הדיון, הלא היא טענת המניעות וההשתק. גם בהקשר זה מצא בית המשפט המחוזי כי חברת הצפון לא הצליחה להשתית את טענתה על חומר ראיות מספיק. בית המשפט מציין כי אין בפניו ראיה שהשימוש שעשתה חברת הזרע בשם "אריאל" הביא את חברת הצפון לכלל טעות. 18. על מסקנות אלה בבית המשפט המחוזי הוגש מטעם חברת הצפון הערעור שלפני. אומר מייד כי לא מצאתי יסוד לערעור בעניין טענת המניעות וההשתק. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו מבוססת כהלכה. חברת הצפון מעלה בערעורה שתי טענות חדשות. האחת, כי ניתן לה רשיון מכללא לניצול הזנים, והאחרת, כי מתן פסק הדין השתהה שיהוי כה ארוך (שלוש וחצי שנים) עד כדי צידוק לפסילתו מכול וכול. בשתי הטענות החדשות האלה לא מצאתי ממש. לא זו בלבד, שספק רב אם טענת מתן רשיון מכללא אינה חורגת מן ההסכמה הדיונית הנזכרת, אלא גם לגופו של עניין לא מצאתי בה ממש. באשר לטענת השיהוי, עלי להעיר, כי המסקנה העיקרית של בית המשפט המחוזי אינה מבוססת על התרשמות מעדות יחידה שניתנה בעל-פה, אלא על תצהירים ונימוקים משפטיים. בנסיבות אלה, אין יסוד לביטולו של פסק הדין (עיין ודוק ע"א 322/74 כמאל ג'בור נ' פואז חסן סעד פ"ד כט(1) 223, 224; ע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ו-אסתר קלינמיץ, ואח' פ"ד ל(3) 179, 189; ע"א 612/84 חיה מרגלית נ' אפרים מרגלית ו3- אח' פ"ד מא(4) 514, 517; ע"א 45/90 שמעון עבאדה נ' תקווה עבאדה פ"ד מח(2) 77; ע"א 84/80, 89 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים קאסם ואח' פ"ד לז(3) 60, 68). 19. לעומת זאת, אני רואה קושי ניכר במסקנתו השלילית של בית המשפט המחוזי בדבר ההגנה המתבססת על החלופה הראשונה המצויה בהוראת סעיף 7(1) לחוק, בשילוב עם הוראת סעיף 64 לחוק. לטעמי, ברי כי אין לצמצם את המושג "חומר הריבוי" לזרעי המטפח בלבד. החוק משתמש בביטוי "חומר הריבוי של זן" ואין בביטוי זה כל רמז כי הכוונה היא לזרעי מטפח בלבד. לפי פשט הלשון, "חומר הריבוי" הוא אותו חלק מן הצמח המסוגל להביא לריבויו. חומר זה מצוי בראש ובראשונה בזרעים, אך הוא עשוי להימצא גם בחלקים אחרים של צמח, הכל לפי אפשרויות הריבוי של צמח. לו רצה המחוקק לצמצם את עניין "הזן הידוע" לזרעי מטפח בלבד, לא היה קל יותר מאשר לנקוט במישרין לשון "זרעי מטפח של זן". כלומר, בהוראת סעיף 7(1) לחוק, המחוקק היה מגדיר את הביטוי "זן ידוע" בנוסח הבא: זן שבעת שהוגשה הבקשה כאמור או לפני כן נתקיימה בו אחד מאלה - (1) זרעי המטפח שלו היו מנוצלים... משלא נקט דרך זו, אלא השתמש במונח "חומר ריבוי", איני רואה כל בסיס לצמצום מונח זה לדור ראשון של זרעי חיטה. 20. למסקנה זו יש תימוכין נוספים. קודם כל, מאחר שהחוק הישראלי נחקק על רקע אמנה בינלאומית, מן הראוי לעיין בהגדרות המקובלות בעולם של המונח המקביל ל"חומר הריבוי" בחוקים של ארצות אחרות. המונח המקביל באנגלית הוא - propagating material; בצרפתית - matיriel de multiplication; ובגרמנית - .Vermehrungsmaterial לאחרונה התחיל השימוש במונח variety constituents בחקיקת האיחוד האירופי. ראה: P.A.C.E. van der Kooij, Introduction to the EC Regulations on Plant Variety Protection (London, 1997) pp. 11-13. ואמנם, כל ההגדרות החקיקתיות של המונח הנדון בשיטות משפט אחרות הן רחבות, באשר הן כוללות זרעים מכל דור ואף חלקי צמח, כל עוד אלה עשויים לשמש לריבוי הצמח. באף לא אחת מן ההגדרות מצוי הצמצום לזרעי מטפח בלבד, כפי טענת חברת הזרע. כך, למשל, בחוק המקביל הקנדי מצויה ההגדרה הבאה: “Propagating material” means any reproductive or vegetative material for propagation, whether by sexual or other means, of a plant variety, and includes seeds for sowing and any whole plant or part thereof that may be used for propagation (Plant Breeders’ Rights Act (1990)) ברוח דומה ראה את ההגדרות בחוקים המקבילים באנגליה: Plant Varieties Act 1997; בדרום אפריקה: Plant Breeders’ Rights Act (1976); ובניו-זילנד: Plant Variety Rights Act 1987. כך המצב גם בחוק הגרמני Sortenschutzgesetz)), ובתקנות השוויצריות העוסקות בנושא זה (Verordnung ber die Produktion und das Inverkehrbringen von pflanzlichem Vermehrungsmaterial, 1998). לגבי הסוגיה של הדרישה ל"זן חדש" במשפט האירופי בכלל ובמשפט הגרמני בפרט, ראה בהרחבה Wuesthoff, Lebmann, Würtenberger, Handbuch zum deutschen und europäischen Sortenschutz (1999), pp.148-156. 21. שנית, גם באמנה הבינלאומית על הגנת זנים חדשים של צמחים (International Convention for the Protection of New Varieties of Plants), כתיקונה מ1978- בג'נבה, אמנה אשר שימשה יסוד לחוק שלנו, אין יסוד לפרש את המונח "חומר ריבוי" בצורה שהייתה מצמצמת אותו לזרעי מטפח בלבד. במסגרת הדרישה המקובלת כי, לשם קיום ההגנה, על הזן להיות חדש - דרישה שמצאה ביטוי בחוק שלנו בסעיפים 6 ו7- לחוק - קובעת האמנה (כתבי אמנה 958, כרך 28, עמ' 31) בזו הלשון: בתאריך שבו הוגשה בקשה להגנה במדינה חברת האיגוד, תנאי הוא שהזן (1) לא היה מוצע למכירה או משווק - או, מקום שדיניה של אותה מדינה קובעים כך, שלא היה מוצע למכירה או משווק במשך יותר מאשר שנה אחת - בהסכמתו של המטפח, בשטחה של אותה מדינה.... אין כל ספק שהמושג "זן" - המקביל כאן למונח "חומר הריבוי" שבהוראת סעיף 7(1) לחוק - רחב מאוד, ובשום פנים אין לצמצמו לזרעים בלבד, וכל שכן אין להגבילו לזרעי מטפחים גרידא. נמצא, כי הפרשנות המוצעת על ידי חברת הזרע הייתה יוצרת סטייה בלתי מסתברת מהוראות האמנה. 22. זאת ועוד אחרת. המונח "חומר ריבוי" מופיע באמנה הנזכרת, אם כי בהקשר שונה במקצת. הכוונה היא להוראת סעיף 5(1) לאמנה, שעניינה קביעת ההיקף של ההגנה המוענקת למטפח. וזה נוסח ההוראה: זכויות מוגנות; תחום ההגנה (1) תוצאה של הזכות שהוענקה למטפח זן הוא כי תידרש הרשאתו המוקדמת - לשם הפקה למטרות שיווק מסחרי - הצעה למכירה - שיווק של חומר ריבוי מיני או וגטטיבי, בתור שכזה, של הזן. חומר ריבוי וגטטיבי ייראה ככולל צמחים שלמים. זכות המטפח תורחב לגבי צמחי נוי, או חלקים מהם, המשווקים ברגיל למטרות שאינן ריבוי, שעה שמשתמשים בהם באופן מסחרי כחומר ריבוי בייצורם של צמחי נוי או פרחי קטיף. והנה, גם בהקשר זה אין להטיל ספק בכך כי לביטוי "חומר ריבוי" בהוראה הנדונה יש לתת משמעות רחבה. אין כל הגיון ענייני לצמצם את המונח לזרעי מטפחים, משום שפרשנות מעין זאת הייתה מצמצמת ביותר את היקף ההגנה המוענקת למטפח. התוצאה הייתה כי מי שינצל דורות מאוחרים יותר של הזן, לא ייחשב כלל כמפר את זכות המטפח. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. השווה בהקשר זה גם את הסיפא של סעיף 5(1) לאמנה. ההנחה היא, אפוא, כי גם המחוקק שלנו, בהשתמשו במונח "חומר הריבוי", התכוון למשמעות הרחבה המקובלת בעולם כולו. 23. שלישית, בעקבות תיקוני האמנה בשנת 1991, שמטרתם, בין היתר, הייתה להרחיב את זכות המטפחים, תוקן בשנת תשנ"ו גם החוק הישראלי. במסגרת התיקון, המחוקק הוסיף הגדרה למונח "חומר ריבוי" והגדרה למונח החדש "חומר מאוסף" (harvested material). ההגדרה של "חומר הריבוי" היא כעת כדלקמן: "חומר ריבוי" - צמח וכל חלק ממנו המיועד לגידול או לריבוי, לרבות זרעים ותרביות רקמה. הגדרה זו, התואמת את ההגדרות המקובלות בחוקים במדינות אחרות, היא רחבה מאד. השאלה היא, כמובן, האם בהגדרה, שהוכנסה בעת תיקון החוק, יש משום חידוש לעומת המצב המשפטי הקודם. אני נוטה לדיעה כי ההגדרה כולה אינה באה אלא להבהיר את משמעות המונח "חומר הריבוי", כפי שהופיע כבר בחוק המקורי. על כל פנים, באשר לריבוי של זרעים על כל דורותיהם, איני רואה בו שום חידוש לעומת המצב המשפטי הקודם. יצוין, כי ההרחבה העיקרית של התיקון מצויה בהוספת המונח "חומר מאוסף", מונח שלא היה כלול לא באמנה המקורית ולא בחוק המקורי. 24. רביעית, בפרשנות הרחבה הנזכרת תומכות גם ההגדרות של "חומר הריבוי" המצויות בחקיקת משנה, מהן עולה כי המונח "חומר הריבוי" אינו מצומצם לדור הראשון בלבד שבהליך טיפוח הצמח. כך, למשל, בתקנות הגנת הצומח (יבוא צמחים), התשל"א1970- מוגדר המונח "חומר ריבוי" - שתילים, יחורים, רכב, שרשים, פקעות, בצלים, זרעים, תפטיר לגידול פטריות וכל חלק של צמח המיובא לריבוי ולגידול. אכן, ההגדרה האמורה רחבה וכוללת גם זרעים. ראה גם תקנות 3 ו4- לתקנות הזרעים (גידול חומר ריבוי של ציפורן ומכירתו), התשל"ח1978- ותקנות הזרעים (גידול חומר ריבוי תות-שדה ומכירתו), התשמ"ח1988- מהן יוצא כי חומר ריבוי איננו מצומצם לדרגת הריבוי הראשונה. בניגוד לדעתו הנזכרת של השופט א' שטרוזמן, לעיל סעיף 14, איני רואה בפירוט דרגות הריבוי המופיע בתקנות השונות, משום תימוכין כלשהם לרעיון כי "חומר הריבוי" הבלתי-מוגדר בחוק המקורי מצומצם יותר. נהפוך הוא: יש לתת למונח בחוק את המשמעות המקובלת. 25. המסקנה העולה מן האמור היא, כי המונח "חומר הריבוי" בחוק אינו מוגבל לזרעי מטפח בלבד. בכך נדחית נטיית ליבו של בית המשפט המחוזי, אשר, בלי להכריע סופית בשאלה, ראה טעם רב בטענת הצמצום של חברת הזרע (סעיף 10 לפסק דינו). כאמור, בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו הסופית, אשר שללה את הגנתה של חברת הצפון, על היעדר חומר ראיות בדבר טיב הזרעים ששווקו על ידי חברת הזרע. גם אם בית המשפט לא צמצם את המונח "חומר הריבוי" שבסעיף 7(1) לחוק לזרעי המטפח בלבד, הנחתו הייתה כי, על כל פנים, אין המונח כולל דור מתקדם של זרעי החיטה. לדבריו של בית המשפט, הסכים להנחה זו גם ב"כ חברת הצפון (סעיף 10 לפסק דינו). והנה, מאחר וחברת הצפון לא הביאה ראיות כי חברת הזרע שיווקה דורות של זרעים, שאינם דורות מתקדמים, מסקנתו של בית המשפט הייתה כי טענת ההגנה המתבססת על רישום "זן ידוע" לא הוכחה. 26. מסקנה זו של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי משני טעמים מצטברים. ראשית, כפי שעלה מן הדיון במשמעותו של המונח "חומר ריבוי", מונח זה כולל את כל דורות הזרעים, ואין יסוד להבחין בין "דורות ראשונים" ל"דורות מתקדמים", אלא דור דור ודורשיו. מכאן, כי לא היה מוטל על חברת הצפון להוכיח את דבר שיווקו של דור זרעים מסוים, דהיינו, דור שאינו בבחינת "דור מתקדם". די בכך כי חברת הצפון הוכיחה ששיווק הזרעים מדור כלשהו על ידי חברת הזרע החל לפחות שנה לפני הגשת בקשת הרישום של הזן הנדון. 27. שנית, לא מצאתי בחומר הראיות ביסוס להנחתו של בית המשפט המחוזי כי ב"כ של חברת הצפון הסכים לכך כי "דורות מתקדמים" של זרעי חיטה אינם עוד בבחינת "חומר הריבוי" כמשמעות מונח זה בחוק. כנגד הנחה זו עומדת העובדה כי הן בסיכומים בבית המשפט המחוזי (סעיף 9.23 לסיכומים וסעיף 9 לסיכומי התגובה) והן בסיכומים בבית משפט זה (סעיף 41 לסיכומי המערערת), העלתה ושבה והעלתה חברת הצפון את הטענה כי כל הדורות של זרעי החיטה הם בבחינת "חומר ריבוי", ובלבד שהם משמשים לריבוי. 28. נשארת השאלה, האם הרימה חברת צפון את נטל ההוכחה כי חברת הזרע שיווקה דור מדורות הזרעים של זני החיטה לפני התאריך הקובע? לדעתי, התשובה היא חיובית. ואמנם, לעובדת השיווק על ידי חברת הזרע בטרם הגשת בקשת הרישום קיימות ראיות אחדות. ראשית, מתצהירו של מר מינצר - עד מטעם חברת הזרע - עולה כי מיד לאחר סיום טיפוח הזרעים "החלה [חברת] הזרע במסע רחב היקף להפצתם ושיווקם בישראל". לפי דבריו, טיפוח הזנים הסתיים לכל המאוחר בשנת 1985, כך שמסע השיווק החל בסמוך למועד זה. כלומר, לפי עדות זו, יש להניח כי השיווק האמור החל יותר משנה בטרם הגשת הבקשות. (כאמור לעיל, בקשת הרישום הראשונה, עבור הזן "עתיר", הוגשה בספטמבר 1987, ואילו בקשת הרישום לזן "דריאל" הוגשה רק במאי 1988). שנית, ביחס לזן "אריאל" הוסיף העד, כי "זרעי ריבוי למגדלי זרעים מכרנו ב86-' בכסף למיטב ידיעתי אך אין לי ידע ספציפי בנושא זה כרגע" (עמ' 11 לפרוטוקול חקירה נגדית של העד, שורות 19-20). שלישית, בחומר הראיות מצויות תוצאות של מבחן זנים שנערכו על ידי משרד החקלאות בשנת תשמ"ו (עונת 1985-1986). הזנים "עתיר" ו"אריאל" נכללו ברשימת הזנים הנבחנים. משמע, כי כבר בשנת 1985 היו זרעי הזנים משווקים. רביעית, מקבלות שהמציאה חברת הצפון עולה כי זרעים מן הזן "אריאל" נמכרו לציבור הרחב כבר באוקטובר 1986, כלומר מעל לשנה וחצי לפני הגשת הבקשה לרישום הזן. 29. לדעתי די בחומר הראיות הנזכר כדי להוכיח שהזנים האמורים שווקו מעל לשנה לפני הגשת בקשת הרישום, כך שנתמלאו היסודות הדרושים ל"זן ידוע", כמשמעותו בסעיף 7 לחוק. התוצאה היא כי שני הזנים הנזכרים לא היו כשרים לרישום. עובדה זו מבססת, לטובת חברת הצפון, את ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 64 לחוק. אי לכך הערעור מתקבל ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. המשיבה תשלם למערערת הוצאות בסך כולל של 25000.- ש"ח. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' אנגלרד. ניתן היום, י"ג באב התש"ס (14.08.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98029090.Q09 /שב