תכלית- אנשים למען אחרים נ. מינהל מקרקעי ישראל - מחוז תל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 2905/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2905/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם העותרת: תכלית- אנשים למען אחרים נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל - מחוז תל אביב 2. המפדה האזרחי 3. נכסי גילרן בע"מ עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א באייר התשע"ה (30.04.2015) בשם העותרת: עו"ד אברהם ישראל בשם המשיב 1: עו"ד יצחק ברט בשם המשיב 2: עו"ד שי דגני; עו"ד עופר דרורי בשם המשיבה 3: עו"ד ישראל שלו, עו"ד אריאל לביר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בעתירה שלפנינו נתבקשנו על-ידי העותרת, "תכלית – אנשים למען אחרים", ע"ר (להלן: העותרת), להוציא צו על תנאי שיורה למשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), לנמק מדוע לא יבוטל הסכם שנחתם בין רשות הפיתוח לבין המשיבה 2, "המפדה האזרחי" (להלן: המפדה האזרחי), בתאריך 2.3.1952 (להלן: ההסכם), המתייחס למקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 6781, באזור התעשייה בעיר חולון (להלן: המקרקעין). להלן נביא בתמציתיות את העובדות הדרושות להכרעה. 2. בתאריך 2.3.1952 נחתם בין רשות הפיתוח (אשר המינהל מנהל את נכסיה) לבין המפדה האזרחי (חברה ללא הון מניות שהוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אשר יועדה "לעזרה לעסקים קטנים, לשיכון ולסיוע לציבור האזרחי") הסכם שלפיו התחייבה רשות הפיתוח למכור למפדה האזרחי את המקרקעין. המפדה האזרחי שילמה את התמורה בגין ההסכם. בהסכם נקבעו הוראות שונות, המחייבות את המפדה האזרחי להקים על המקרקעין מפעלי תעשיה, בתוך תקופה מסוימת, תוך שנאסר עליה להשתמש בשטח למטרה אחרת כלשהי. בתוך-כך גם נאסר על המפדה האזרחי להעביר את זכויותיה על פי ההסכם – לאחר או לאחרים, בכל צורה שהיא. 3. בעתירה נטען כי המפדה האזרחי הפרה את ההסכם שנחתם עימה, בכך שהיא לא פיתחה את המקרקעין, כפי שנדרשה לעשות בהסכם, לא בנתה במקרקעין את המתקנים שהיה עליה לבנות, ולא הציגה בפני המינהל תעודת גמר, שהמצאתה היתה תנאי לאישור העברת זכויות הבעלות במקרקעין – אליה. עוד נטען כי המפדה האזרחי, שעימה נחתם ההסכם – חדלה למעשה מלהתקיים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, עת הלכו חבריה לבית עולמם. בנוסף נטען כי המפדה האזרחי העבירה, בשנת 2006, את זכויותיה במקרקעין לצד ג', נכסי גילרן בע"מ, היא המשיבה 3 כאן (להלן: גילרן), וזאת בניגוד לאיסור המפורש הקבוע לעניין זה בהסכם. בנסיבות אלה, העותרת טענה כי היה על המינהל לפעול בהתאם להחלטה מס' 1057 של מועצת מקרקעי ישראל – לבטל את ההסכם מכוח הזכות המוקנית לו בהסכם עצמו ועל-פי הדין, כפי שנעשה הדבר במקרים דומים שבהם יזמים לא קיימו את התחייבויותיהם על-פי הסכם פיתוח שנחתם בינם לבין המינהל. בתוך-כך נטען כי אי-ביטולו של ההסכם עומד בניגוד לכללי מינהל תקין וכי במתן תוקף להסכם המינהל חוטא לתפקידו כנאמן הציבור, המופקד על שימור מקרקעי ישראל בידי המדינה ומניעת העברתם לגורמים בלתי רצויים. התפתחויות לאחר הגשת העתירה 4. בתגובתו המקדמית של המינהל לעתירה נטען כי דין העתירה להידחות לגופה, מטעמים שפורטו בה, שעיקרם הוא בכך שבמשך שנים רבות, לרבות בגדרי הליכים משפטיים שונים שנוהלו בשנים האחרונות (ובכלל זה: ת"א (מרכז) 4307-04-08) – הועלתה מטעם המינהל הטענה שלפיה הבעלות במקרקעין שייכת למפדה האזרחי, הגם שהיא לא הושלמה ברישום – וטענה זו התקבלה בפסקי דין ובהחלטות שניתנו על-ידי ערכאות שונות בגדרי ההליכים המשפטיים האמורים. במצב הדברים המתואר, המינהל גרס כי הוא מנוע מלהתכחש לטענתו האמורה ומכל מקום העמדה שלפיה אין מקום לבטל את ההסכם כיום (בחלוף 60 שנה ממועד כריתתו) – היא עמדה סבירה בנסיבות, שאין עילה להתערבות בה. עוד נטען, כי גם מתוך בחינת האינטרס הציבורי אין מקום להיעתר למבוקש. זאת, משום שלאחר הגשתה של העתירה נחתם בין המינהל לבין המשיבות דכאן הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 19.5.2013 (בגדרי ההליך המשפטי שהוזכר לעיל), לפיו הומחו למדינה זכויותיה של המפדה האזרחי לקבלת התמורה מכוח מכירת זכויותיה לגילרן. עוד הותנה בין הצדדים שם כי היה וההסכם עם גילרן יבוטל מכל סיבה שהיא – הזכויות במקרקעין יועברו למדינה (להלן: הסכם הפשרה). 5. כאן המקום לציין כי המשיבות 2 ו-3 הגישו אף הן תגובות לעתירה, ובגדרן ביקשו לדחות אותה על הסף, בעיקר לנוכח חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים מצד העותרת בהגשתה, וכן לגופה. לפי הנטען מאחורי העתירה עומדים אנשים המחזיקים בקרקע כפולשים והיא הוגשה ממניעים שאין בינם לבין תכליתה המוצהרת ולא כלום. 6. עוד נציין, למען שלמות התמונה, כי בבקשה שהוגשה בתאריך 11.2.2014 נטען כי בשנת 2010 גילרן מכרה חלק מזכויותיה במקרקעין – לצד רביעי, אשר ביקש להצטרף כמשיב לעתירה. 7. בתאריך 30.4.2015 קיימנו דיון שבגדרו ביקשנו הבהרות בנוגע לעניינים שעלו מהחומר שהונח בפנינו. בתום הדיון ביקשנו מהמשיבות למסור פירוט נוסף בקשר לעמדות שהוצגו על-ידן ואיפשרנו לעותרת להגיב להודעות המעדכנות האמורות לאחר שתוגשנה. 8. המשיבות פעלו על פי הנחיותינו ומסרו הודעות מעדכנות, כפי שנתבקשו. העותרת מסרה את תגובתה להודעות האמורות, ובגדרה ציינה, בין היתר, כך: "1. הגשת העתירה הניבה פירות למדינת ישראל. כזכור, המשיבה 1 בתגובה לעתירה הודיעה שנכרת הסכם בינה לבין המשיבות 2 ו-3, לאחר שהוגשה עתירה זו. על פי האמור בתגובה 'הומחו למדינה זכויותה של המפדה האזרחי לקבלת התמורה מכוח הסכם המכר לגילרן ועוד הוסכם כי היה וההסכם עם גילרן יבוטל מכל סיבה שהיא (גם מדיעקרא) – יעברו הזכויות במקרקעין לבעלות המדינה'. 2. בהתייחס להודעת המשיבה 1, לנוכח האמור בהודעה נראה שנשקלו כעת על ידי המשיבה 1 הסיכונים והסיכויים מקום בו המשיבה 1 הייתה מבקשת לפעול באיחור רב להשבת המקרקעין מהמשיבה 2. וההסכם שעליו הודיעה המשיבה 1 הוא הטוב ביותר במצב הנתון מבחינתה. ... 5. במצב דברים זה, בו מדינת ישראל יצאה נשכרת מהגשת העתירה, ברור שהעתירה הייתה מוצדקת. לפיכך בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן צו כפי שימצא לנכון לעשות בנסיבות הענין ולפסוק הוצאות לטובת העותרת". 9. מהתגובה הנ"ל עולה כי לנוכח הסכם הפשרה וההודעה המשלימה שמסר המינהל – העותרת איננה עומדת עוד, למעשה, על עתירתה ועל קבלת הסעד שנתבקש בגדרה. בנסיבות אלה, שבהן העתירה השיגה למעשה את עיקר תכליתה המוצהרת, והעותרת איננה עומדת עוד על קבלת הסעד שנעתר בגדרה – דומה עלינו כי העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות. 10. באשר להוצאות המשפט – חרף התועלת המסוימת שצמחה, לכאורה, בעקבות הגשתה של העתירה – דבר שעשוי במקרים מתאימים לזכות את העותר בהוצאות, או לייתר פסיקת הוצאות לחובת עותר שעתירתו נדחתה – הגענו למסקנה כי יש מקום לחייב כאן את העותרת בהוצאות המשיבים, וזאת משני טעמים עיקריים הנעוצים בחוסר ניקיון-כפיה של העותרת בהגשת העתירה, כדלקמן: (א) העותרת ביקשה לבסס את זכות העמידה שלה על היותה "עותרת ציבורית". לטענתה היא: "עמותה רשומה שקיימת מאז שנת 1990 ומסייעת לאזרחים במציאת פתרונות דיור" (ההדגשה שלי – ח"מ). דא עקא, שלאחר עיון בחומר שהונח בפנינו בעקבות הדיון בעתירה שוכנענו כי העותרת היא בבחינת מי ש"מתעברת על ריב לא לה", ומבקשת למעשה לשלול מן הזולת זכויות – שלא מטעמים של פגיעה בחופש עיסוק, קיום תחרות, או מניעת הפליה, אלא מטעמים אחרים – מבלי שעשויה לצמוח לציבור שבשמו היא פועלת לכאורה תועלת. זאת מאחר שהמקרקעין, מושא העתירה, מיועדים לפי התוכניות החלות עליהן – לתעשייה, ואין בשלב זה כוונה לייעד אותם למגורים. ממילא אין בסעד שהתבקש בגדרה של העתירה כדי "לסייע לאזרחים במציאת פתרונות דיור". התנהלות שכזו מצדיקה, לעיתים, פסיקת הוצאות לחובת העותר, שעתירתו היא עתירת-סרק (ראו דבריי ב-בג"צ 2324/11 גיל נ' שר החינוך (26.4.2011)). (ב) זאת ועוד – אחרת. התחוור לנו כי העותרת "גילתה טפח והסתירה טפחיים", ולא חשפה בעתירתה את מכלול הנתונים הרלבנטיים, כהווייתם. בתוך-כך הסתבר כי העתירה הוגשה מספר חודשים לאחר שניתן פסק-דין בתביעה שהגישו המשיבות 2 ו-3 לסילוק ידם של שניים מבין הפולשים, המחזיקים בקרקע (להלן: הפולשים), וזאת על-ידי מי ששימש כבא-כוחם של הפולשים בהליכים המשפטיים שהמשיבות ניהלו נגדם. בגדרי הדיון שנערך בפנינו – לא ניתן הסבר מניח את הדעת ל"צירוף המקרים" שהוביל להגשתה של העתירה בעיתוי ובאופן שבו היא הוגשה (יצוין כי גם פנייתה של המשיבה 3 לבא-כוח העותרת בדרישה לקבלת פרטים נוספים שיבהירו את הקשר בין העותרת לבין הפולשים, ככל שקיים – לא נענתה). 11. הנתונים הנ"ל מצדיקים פסיקת הוצאות לחובת העותרת, שישקפו את מורת-הרוח מהתנהלותה. למעשה, דומה עלי כי די היה בנתון שלפיו העותרת לא גילתה בעתירתה את מלוא העובדות כהוויתן, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף מטעם זה בלבד, תוך חיוב העותרת בהוצאות (ראו והשוו לעניין זה, למשל דבריי ב-בג"צ 10627/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (17.10.2012), בפיסקה 6). יחד עם זאת, מאחר שמצאנו כי אכן צמחה תועלת מסוימת מהגשתה של העתירה – לא נמצה כאן את מלוא חומר הדין עם העותרת במישור זה. 12. אשר על כן – העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבות 3-1 בסכום כולל של 5,000 ש"ח, לכל אחת מהן. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשע"ו (‏6.12.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029050_K09.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il