פואד עראר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2902/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2902/07 ע"פ 3354/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בע"פ 2902/07: המערער בע"פ 3354/07: פואד עראר ג'מאל עיאט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 1.3.07, בע"פ 40276/05, שניתן על ידי כבוד השופט ג'ורג' קרא תאריך הישיבה: ז' באייר התשס"ח (12.05.08) בשם המערער בע"פ 2902/07: בשם המערער בע"פ 3354/07: עו"ד פלדמן אביגדור עו"ד יורם חכם בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו הוגש כתב-אישום מתוקן, בו יוחסו ל-16 נאשמים מגוון של עבירות, ולהלן תמציתו: נאשמים 1, 2 , 9 ו-16 – גמאל עיאט, כמאל עיאט, ואיאד עיאט (להלן, בהתאמה גם: גמאל, כמאל, ואיאד) – הם אחים, שלטענת המשיבה עסקו בפעילות עבריינית מאורגנת ממקום מושבם בג'לג'וליה. נטען, כי השלושה היו הדמויות המובילות באותה התארגנות, ולמרותם סרו אחרים – אחיהם, ווהבי עאיאט, וכן וייסאם אגברייה, עיסאם טהה, עאטף מרעב, ששון בן-שמעון, יריב ברק, בהא ג'אבר, באסל עאסי ועומר סוהיל (להלן, בהתאמה גם: ווהבי, ויסאם, עיסאם, עאטף, ששון, יריב, בהא, באסל ועומר). כמו כן, נטלו חלק באותה התארגנות עבריינית אחמד וותד, וחנוך עצמון (להלן: וותד ועצמון), שהיו בקשרי ידידות עם הדמויות המובילות בהתארגנות. במספר פרשיות עוסק כתב האישום. בראשונה נטען (ראו האישום הראשון), כי לאחר מותו של עבודי חרירי, קרוב של משפחת עיאט, קשר גמאל עם וותר קשר לסחוט את אחד - אלי מועלם (להלן: מועלם), תוך שימוש בטענה כוזבת, היינו, כי בפנקס חובות שהותיר אחריו עבודי חרירי מופיע רישום לפיו חייב לו מועלם 100 אלף דולר. משהוצגה הדרישה בפני מועלם, ועקב חששו כי יבולע לו, הוא הסכים לשלם סכום של 100 אלף ש"ח, ובהמשך פנה לאחד, אנואר מסארווה (להלן: מסארווה) וביקשו לתמוך בגרסתו כי לא נותר חייב כסף לעבודי חרירי. לאחר שנודע לקושרים על כוונתו של מסארווה לתמוך בגרסתו של מועלם, מסר גמאל לוייסאם ווהבי אקדח והורה להם לירות לעבר רגליו של מסארווה, על שהעז להתערב בעניין לא לו. בתאריך 28.3.01, הוציאו הקושרים את זממם לפועל, ופצעו את מסארווה בשתי רגליו. הפרשה השנייה בה עוסק כתב האישום (ראו אישומים שני, שלישי ורביעי) החלה בעקבות פנייתו של אחד, אלי אזולאי, בעל בית קפה ברחוב הנשיא בחדרה לגמאל ואחמד וותד. נטען, כי באותו רחוב פעל בית קפה נוסף ("קפה מאד"), ואזולאי פנה לאותם נאשמים וסיכם עמם כי יציתו את העסק היריב, תוך שהוא מבטיח להם תשלום של 60 אלף דולר. בעקבות כך פנה גמאל לבאסל עאסי, שבהמשך שימש עד-מדינה (להלן: באסל), והנחה אותו לבצע את ההצתה עם עאטף מרעב. השניים הוציאו אל הפועל את זממם ביום 21.4.01 בשעת לילה מאוחרת, תוך שאחמד וותד צופה בהם מתוך רכבו. ברם, אזולאי לא היה מרוצה מתוצאות ההצתה, ועל כן סרב לשלם את התמורה המובטחת. בעקבות כך הגיע וותד, בשליחותו של גמאל, לעסקו של אזולאי, ודרש את התשלום תוך שהוא סוטר לבן-שיחו. חרף זאת, עמד אזולאי בסירובו, ואף הגיש תלונה במשטרת ישראל, דבר שהביא למעצרו של וותד. בעקבות כך הורו גמאל וותד לוויסאם ואחר לירות מנשק חם לעבר בית הקפה של אזולאי. השניים הגיעו ליעדם בתאריך 24.5.01, סמוך לחצות, כשהם רכובים על אופנוע וחבושים בקסדות, ומאקדח שמסר להם גמאל הם ירו 6 יריות לעבר בית הקפה בו הסבו אותה שעה אורחים. בפרשה השלישית עוסקים האישומים החמישי, השישי, השביעי והשמיני. הפעם מדובר בקבלן בניין, יצחק נווה, שבשנת 1995 ביצע עבודה משותפת עם פואד עראר. בין השניים נתגלעה מחלוקת כספית, ובעקבות כך פנה פואד אל איאד עיאט וביקשו לסייע לו לגבות מנווה סכום של 60 אלף דולר, כאשר עמלתו של איאד היתה אמורה להיות 20 אלף דולר. בהמשך הורה איאד לבאסל, עאטף מרעב ואדם נוסף לגשת לנווה ולדרוש ממנו באיומים לשלם את החוב, וכך עשו. משהתמידו נווה וחתנו, גיל ברנהולץ, בסירובם לשלם, התקשר אליהם איאד ואיים לרצוח אותם, לפגוע בילדיהם ולשרוף את רכושם. בתאריך 7.8.03 (ראו אישום שישי) הורה איאד לבאסל ולאדם נוסף לגשת לביתו של נווה ולשרוף את רכבו. ואכן, בשעת לילה מאוחרת הגיעו באסל והאחר למקום בו חנה רכבו של נווה מסוג וולבו, ובאסל שפך עליו דלק והציתו. בגין מעשה זה שולם לבאסל סכום של 1500 ש"ח. לאחר יומיים התקשר איאד לביתו של נווה ואיים על אשתו כי יפגע בבעלה. בהמשך, התקשרו איאד ובאסל גם לביתו של ברנהולץ, וגם בו הטיחו איומים על חייו ופגיעה ברכושו. משכל אלה לא הביאו לתשלום החוב, הורה איאד לבאסל ולעאטף מרעב להצית את רכבו החדש של נווה, ובתאריך 2.9.03, בסמוך לשעה 03:00 הוצת הרכב בפועל. בעקבות כך גבר חששו של ברנהולץ מפני פגיעה בו, ועל כן פנה לפואד עראר כדי לנסות להסדיר את החוב. בעקבות פגישה שנערכה בין השניים בנוכחות נווה, הוסיף זה האחרון לסרב להיענות לדרישת התשלום של פואד, והציע להפנות את העניין לבורר. אולם הסדר זה לא היה לרוחו של פואד, ועל כן החליט, בעצה אחת עם איאד, להוסיף ולאיים על יריביו. בתאריך 27.12.03, בשעת לילה, הגיעו באסל ואדם נוסף רכובים על אופנוע לביתו של נווה, והציתו רכב שהיה שייך לבן משפחתו. בפרשה הרביעית עוסק האישום התשיעי. נואף אל עאצם (הוא נאשם מס' 9, להלן "נואף"), פנה בחודש פברואר 2004 לאיאד, וביקשו לגבות עבורו סכום של 1 מיליון ש"ח אותו חב לו, לטענתו, קבלן בניין בשם ישעיהו חכשורי. את המשימה הטיל איאד גם הפעם על באסל ואליו צורפו שלושה נוספים. אלה האחרונים הגיעו למשרדו של חכשורי, איימו עליו, אחד מהם השליך כסא ואחר דחף את השולחן, ולאחר מכן עזבו הארבעה את המשרד. לאחר זאת נתבקש חנוך עצמון לפנות לחכשורי ולאיים עליו, ומשגם אמצעי זה לא עזר, הורה איאד לשותפיו לירות מנשק חם לעבר רכבו של קורבנם. ואכן, בתאריך 23.2.04 נורו לעבר הרכב של חכשורי 4 יריות שגרמו נזק. בהמשך, הציע עצמון לנסות לשכנע את חכשורי לשלם 100 אלף ש"ח בלבד, וכך היה. בפרשה החמישית עוסק האישום העשירי, ובו נטען כי גמאל ואיאד הורו לבאסל ויריב ברק להצית את רכבו של קבלן הבניין אילן אוליצקי כדי להניעו לשלם חוב, וכך עשו השניים. בפרשה השישית עוסק האישום האחד עשר. נטען, כי אדם שזהותו אינה ידועה פנה לאיאד בבקשה לגבות עבורו חוב מאדם הגר בגבעת שמואל. איאד הטיל את המשימה על עאטף מרעי, ששון בן שמעון ועד המדינה האחר - סוהיל, והנחה אותם לירות לעבר רכבו של אותו אדם, מסוג פורד בצבע כסף. בתאריך 24.3.05 הגיעו השלושה לגבעת שמואל וארבו ברחוב נתניהו. משהבחינו ברכב מאותו סוג מתקרב, הם ניגשו אליו, ומאקדח שהחזיק בידו ירה בן-שמעון מספר יריות לעברו וגרם לו נזק. בדיעבד התברר כי הירי בוצע שלא לעבר הרכב הנכון. בפרשה השביעית עוסק האישום השנים עשר. טארק ג'אבר פנה בתחילת חודש יולי 2001 לגמאל, וסיפר לו על חשדו כי אדם בשם יוסף עיסאוי נתן את עינו באשה נשואה מבנות משפחתו. בעקבות כך מסר גמאל אקדח לידיהם של וויסאם אגברייה ועאטף מרעי, והורה להם לירות לעבר עיסאוי. את קורבנם איתרו השניים מבלה בחתונה שנערכה בקאנטרי קלאב בג'לג'וליה, וכאשר יצא משם מלווה בנביל מרר, הם ניגשו לרכב בו נסעו השניים, וויסאם ירה לעבר עיסאוי מספר יריות שהחטיאו את מטרתן, ופגעו במשקוף החלון וכנף הרכב. בפרשה השמינית עוסק האישום השלושה עשר. נטען, כי גמאל הורה לעדי המדינה באסל וסוהיל ואדם נוסף לבצע שוד בעסקו של חלפן כספים בפתח תקווה (סיני שאט). בתאריך 9.4.02 ניגשו השלושה לבצע את זממם, אולם משהחל הקורבן לצעוק ולזרוק לעברם חפצים שונים, הם מיהרו להימלט על נפשם. בפרשה התשיעית עוסק האישום הארבעה עשר. על פי האמור באישום זה, בתאריך 27.3.05 הורה כמאל עיאט לבן שמעון, באסל וסוהיל לגשת לקזינו כלשהו המצוי בתל-אביב, לקחת את הכסף שיימצאו שם, וכן את הרכיב האלקטרוני ("המח") המפעיל את המכונות, כדי לעשות בו שימוש או למכור אותו. ועוד נטען, כי כמאל ועבדאלראוף חדורה (נאשם 14) מסרו למבצעיו של השוד המתוכנן פרטים על הקזינו ומיקומו. ברם, אותה עת כבר שיתף באסל פעולה עם המשטרה, ועל כן הקדים והודיע למפעיליו על השוד העומד להתבצע. בעקבות כך הורתה המשטרה על סגירתו של הקזינו, וכאשר הגיעו לשם שליחיו של כמאל הם נאלצו לשוב כלעומת שבאו. בפרשה העשירית עוסק האישום החמישה עשר. במחצית הראשונה של שנת 2005 נפל על באסל חשד שהוא שוב אינו רואה את עצמו מחויב למשפחת עיאט, ואת נאמנותו העביר לעבריינים אחרים. בעקבות כך הוחלט לירות בבאסל, ולצורך זה ביקשו גמאל, כמאל ואיאד מאחד, וויסאם ריאן, לזמן את באסל למפגש במהלכו יפגעו בו. אותה תכנית לא יצאה אל הפועל, ועל כן פנו כמאל ואיאד לבן-שמעון, עדכנו אותו בתכניתם, וביקשו ממנו לספק להם תחמושת לרובה מסוג 16M. בתאריך 6.8.05 נודע לעאטף מרעב ובהא ג'אבר כי תאמר ריאן, הנחשב כמקורב לבאסל, נמצא בג'לג'וליה, והם מיהרו להגיע לשם. בראותו את השניים ניסה תאמר להתקשר לבאסל כדי שיסייע לו, מתוך הנחה שהוא נמצא בקשרים טובים עם עאטף ובהא. ברם, שני האחרונים נטלו מתאמר את הטלפון הנייד, וכאשר גילו כי התקשר לבאסל, הכניסו אותו לרכב והסיעוהו למקום אחר, שם החלו להכותו כדי שיגלה להם היכן שוהה באסל. בשלב כלשהו החל תאמר נמלט על נפשו, אולם אז הגיעו למקום גמאל, טארק ג'אבר ואיאד, והאחרון איים על תאמר כי יהרוג אותו אם ישוב ויראה אותו בג'לג'וליה. באותו יום, בשעות הערב, נודע לקושרים כי באסל שוהה בכפר ברא, ובעקבות כך יצאו לשם עיסאם טהה, עאטף מרעב ובהא ג'אבר, כאשר הם מזוינים ברובה ועל פניהם עוטים כובעי גרב. כאשר הגיעו למקום והבחינו בבאסל , הם עצרו לידו, ועיסאם טהה ירד מהרכב ומהרובה שבידו ירה צרור לעבר יריבו. בעקבות כך החל באסל להימלט, אולם בשלב כלשהו מעד, וכאשר הדביק אותו עיסאם וניסה לירות בו מקרוב, הוא לא הצליח לתפעל את הנשק, ובעקבות כך נמלט עם שותפיו מהזירה. האישום הששה עשר הופנה כנגד איאד בלבד. על פי גרסת המשיבה, משנודע לו בסוף חודש אוגוסט 2005 כי הוא דרוש לחקירה, הוא נמלט תוך שימוש בתעודת זיהוי מזויפת בה הודבקה תמונתו במקום תמונתו של בעל התעודה. בתאריך 25.12.05 דרש שוטר מהמערער להזדהות, והוא הציג בפניו את התעודה המזויפת, והוסיף להשתמש בזהות השאולה גם כאשר נחקר. 2. בגין האישומים השונים יוחסו למערערים, שפעלו בהרכבים שונים, עבירות מגוונות, וביניהן, קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה בכוח ואיומים, נשיאת נשק שלא כדין, חבלה מחמירה, הצתה, ירי במקום מגורים, הדחה בחקירה, חבלה במזיד ברכב, ניסיון לבצע שוד, חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה, זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר ושבוש מהלכי משפט. בתום הליכים שנמשכו זמן ניכר ובמהלכם נשמעו עדים רבים, הורשע גמאל בשישה אישומים (1, 2, 4, 12, 13 ,15) וזוכה משניים (3 ו-10). כמאל הורשע באישום 14 בלבד, וזוכה משני אישומים נוספים – 1 ו-15. אחמד וותד הורשע באישום 1, וזוכה משלושה אישומים – 2, 3, 4. וויסאם אגברייה הורשע באישומים 1, 4, ו-12, בעוד שעאטף מרעב הורשע באישומים 11, 12 ו-15, וזוכה מהאישומים 2, 5, 7. חנוך עצמון הורשע באישומים 4 ו-9, וששון בן שמעון הורשע באישומים 11, 14 ו-15. ווהבי עיאט הורשע באישום 1, טארק ג'אבר באישום 12, ואילו פואד עראר הורשע באישומים 5, 6, 7 ו-8. נואף אלעאצם, זוכה מהאישום היחיד שיוחס לו (התשיעי). יריב חזק הורשע באישום 10, עבדאלראוף חדורה באישום 14, ובהא ג'אבר באישום 15. איאד עיאט הורשע בשמונה אישומים (5, 6, 7, 8, 9, 10 15 ו-16), וזוכה מאישום 11. בעקבות הכרעת הדין נדונו המעורבים בפרשיות השונות לעונשים אלה: גמאל – 15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 50 אלף ש"ח, וכן הופעל, בחופף, מאסר מותנה בן 6 חודשים שעמד נגדו. כמאל נדון ל-24 חודשי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן חויב כמאל לשלם קנס בסך 15 אלף ש"ח. אחמד וותד נדון ל-5 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 25 אלף ש"ח, וכן הופעל מאסר על תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו, במצטבר. על וויסאם אגבריה הושתו 11 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי, בעוד שעיסאם טהה נדון ל-5 שנות מאסר, ושנתיים מאסר על תנאי. עאטף מרעב נדון ל-7 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והופעלו, במצטבר, שני מאסרים על תנאי שעמדו נגדו. כן נקבע, כי בעונשי המאסר שנגזרו בפרשה זו ישא עאטף במצטבר למאסר שנגזר לו בת.פ. 3574/05 של בית משפט השלום בפתח-תקוה. חנוך עצמון נדון ל-6 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 15 אלף ש"ח, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד נגדו. ששון בן שמעון נדון ל-5 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. ווהבי עיאט נדון ל-6 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. טארק ג'אבר נדון ל-שלוש שנות מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי, בעוד שפואד עראר נדון ל-4 שנות מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך 25 אלף ש"ח. על יריב ברק הושתו 24 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי, ועל עבדאלראוף חדורה – 10 חודשים מאסר על תנאי. בהא ג'אבר נדון ל-24 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי, והוא נדון למאסר נוסף של 12 חודשים בגין תיק נוסף בו הורשע בעבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה בקלות ראש, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, קשירת קשר לבצע עוון ושיבוש מהלכי משפט (ת.פ. 40307/06 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב). כמו כן, והופעל מאסר על תנאי בן שנתיים, מחציתו באופן מצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת של נאשם זה הועמדה על 48 חודשים. לבסוף, נדון איאד עיאט ל-14 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך 50 אלף ש"ח. 3. מרבית הנאשמים (למעט נואף אלעאצם שזוכה, ועבדאלראוף חדורה שנדון למאסר על תנאי) הגישו ערעורים לבית משפט זה. שניים מן הערעורים נשמעו זה מכבר (ע"פ 3271/07 בעניינו של וויסאם אגברייה, וע"פ 3197/07 בעניינו של ואהבי עיאט), ובתאריך ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) הם נדחו, ברוב דעות, בכל הנוגע להרשעה. בעקבות כך הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, שנתבקש לשוב ולדון בשאלת העונש לאחר קבלתם של תסקירי מבחן. משעשה זאת, החליט השופט המלומד להותיר את גזר הדין המקורי על כנו. בעקבות כך שבו וויסאם אגברייה וואהבי עיאט והגישו ערעורים (ע"פ 790/08 ו-1349/08), ובהם הם משיגים כנגד העונשים שהושתו עליהם. בערעוריהם של אגברייה וואהבי עיאט דנו שניים משופטי ההרכב (א' א' לוי וא' רובינשטיין), אשר נמנים גם על השופטים שנקבעו לדון ביתר הערעורים בפרשה זו. עובדה זו הוצגה בפני המערערים ובאי כוחם, תוך הדגשה כי בפסק הדין בע"פ 3197/07, 3271/07 נקבעו ממצאים בשאלת מהימנותו של עד המדינה באסל עאסי. למעט שני מקרים, הצהירו באי-כוחם של המערערים האחרים כי שולחיהם אינם מבקשים להעביר את הדיון בפני מותב אחר, וכן נתנו את הסכמתם כי גורלם של כל הערעורים יוכרע בפסק דין אחד. עמדה שונה הציגו עו"ד מ' יוחאי בעניינו של בהא ג'אבר (ע"פ 3320/07), ועו"ד י' שפטל בעניינו של חנוך עצמון (ע"פ 3468/07). שני אלה ביקשו כי עניינם יידון בפני מותב אחר, וברוח זו הורינו למזכירות בית המשפט לנהוג. ועוד הערה בטרם אגש לדון בערעורים גופם. שניים מן הערעורים (ע"פ 2902/07 (פואד עראר) ו-3354/07 (ג'מאל עיאט)) נדונו בפני מותב בו היה חבר השופט א' גרוניס, בעוד שבאחרים השתתף השופט ח' מלצר, ולפיכך באותם ערעורים בהם השתתף השופט מלצר יינתן פסק דין נפרד. בטרם אעשה זאת, אתייחס להלן למספר סוגיות בהן הכרעתי תהיה משותפת. 4. התערבות בממצאי עובדה - ההלכה הפסוקה הכרעת הדין העומדת לביקורת בערעורים אלה עסקה בעיקרה בשאלות שבעובדה, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל והערכת מהימנותם של העדים הופקדה בידי הערכאה הדיונית. בסוגיה זו הרחיב כב' השופט י' זמיר בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644: "הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך 'התנהגותם של העדים'". עם זאת, להלכה זו נקבעו חריגים, וביניהם אלה: כאשר מדובר בממצאים שבעובדה המתבססים על שיקולים שבהיגיון - הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות, הדבר נתון לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984), 264; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)); מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לבחינתו של בית משפט שלערעור; קביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים – אפשר שבית-משפט שלערעור יתערב בהם; ולבסוף נקבע, כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בקביעות עובדתיות גם מקום שמתגלות סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, ושהערכאה הדיונית לא נתנה דעתה עליהן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690 (1993), 696). ערים לאותו קושי להתמודד עם קביעות שבעובדה ומהימנות, הצהירו חלק מהסנגורים כי אינם מבקשים לשנות מממצאיו של בית המשפט המחוזי, ואת השגותיהם הם מפנים לעניינים אחרים, ובעיקר לשאלת דיות הראיות לצורך הרשעת שולחיהם. סנגורים אחרים עתרו לשוב ולבחון את ממצאיו של בית המחוזי בסוגיות שבעובדה ומהימנות, הואיל ועניין שולחיהם נמנה על החריגים המתירים התערבות מסוג זה. 5. במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבה עדותם של עדי המדינה באסל וסוהיל, ובעיקר עדותו של הראשון. באסל הנו עבריין, שנמנה על ההתארגנות בה עוסק כתב האישום ונטל חלק בפעילותה, עד שבחודש מרץ 2005 החליט לעשות תפנית. הוא יזם קשר עם גורמי החקירה ועד מהרה נחתם עמו ההסכם ת/134, שכנגד שיתוף הפעולה שלו הבטיח לו גמול כספי נאה, תשלום חודשי במשך תקופת ההפעלה, וכן סגירתם של תיקים נוספים שנפתחו נגדו. את התפנית שעשה נימק באסל בכך שנפשו נקעה מאורח החיים העברייני אותו אימץ, ההשפלות שספג, וחוסר התוחלת שבצורת חיים זו, ובלשונו בעמ' 1201: "אני לא אוהב את עצמי, גם הדרך חיים שלי... אני הייתי אדם נשלט... לא אהבתי את עצמי ככה... הגיע מצב שהבן שלי בן 12 מחונן לומד באוניברסיטה, ואני סנג'ר קטן. בטח שנאתי את החיים שלי... שאני נשלט על ידי אנשים שהבן שלי חכם מהם. בטח הרגשתי רגשי נחיתות". ואף שמותר להרהר אם אלה היו כל מניעיו, שוב אין ספק כי באסל הכיר וידע את המחיר הכבד אותו הוא עלול לשלם על כך שפנה עורף לחבריו מתמול-שלשום, ובלשונו בעמ' 281: "אני בחרתי בדרך הכי הקשה, הכי קשה זה להיות סוכן... אם אני אחיה עוד שנה, שימצאו אותי באיזו יציקת בטון, רק אלוהים יודע... בחרתי בדרך הכי קשה שיגאל אותי מהעולם הזה... שהמשטרה חתמה אתי חוזה השתחררתי...". דבריו אלה של באסל קנו אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, ואותו רושם התחזק בעקבות צפייה בעד במהלך הימים הרבים והשעות הארוכות בהם ניצב על דוכן העדים, כשהוא נתון לחקירות נגדיות לא פשוטות של מספר סנגורים. לפיכך, גם נקבע כי הפיצוי הכספי שהובטח לבאסל לא עמד בראש מעיניו (עמ' 22 להכרעת הדין), כפי שהתיקים שעמדו פתוחים נגדו לא היו המניע להחלטתו לחצות את הקווים (עמ' 23), ובלשון המקור (ראו עמ' 22): "הזמן הממושך שבו עמד באסל באולם בית המשפט והעיד בפני (יותר מעשר ישיבות) במשך שעות רבות, הוא שעומד בבסיס התרשמותי מאישיותו של באסל ומהימנות עדותו... התרשמתי כי מניעיו של באסל, כפי שהעיד עליהם, לא היו מניעים כספיים כלכליים... לא מצאתי גם כל סיבה לפקפק בנדון זה בדברי עדותו של מפעילו הישיר... כי היוזמה לפיצוי כספי ותשלום, היתה יוזמה עצמית של מר סילברה... גם התיקים שעמדו תלויים ופתוחים נגד באסל, שבתמורה לפעילותו כסוכן, הסכימה המאשימה לסגור אותם, לא היוו מניע עיקרי לעריקתו... עד כמה שהדבר יישמע מוזר, לבאסל חשובים "הכבוד וההכרה"; בין אם אלו ניתנו לו בעולם העברייני שבו חי קודם לכן, בין שאלו ניתנו לו בעולם החדש, אליו הוא עבר...". לשאלת מהימנותו של באסל התייחס גם חברי, כב' השופט א' רובינשטיין, בפסק הדין בערעוריהם של וויסאם אגברייה ווהאבי עיאט, וכך נאמר שם (ראו עמ' 5 לפסק הדין): "ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט בוססו על שעות רבות של צפייה בעד באולם בית המשפט, לרבות נוכח חקירה נגדית קשה - ולא הוצגה טענה קונקרטית המסבירה מדוע יש מקום לחרוג מהם. אכן, תהליך גיוסו והפעלתו של באסל, וגביית הודעותיו, לא נחשף בצורה מלאה בפני בית המשפט - וקשה לכן לעמוד על אופן התפתחותה של גרסתו, ולהבין מדוע הועלו פרשות מסוימות רק בשלב מאוחר. בנסיבות, מסתבר כי היה מקום לתיעוד משמעותי יותר. ברם, קשה להלום טענות אלה מפי המערערים, שעה שבבית המשפט קמא לא הוגשו ההודעות שמסר באסל נוכח התנגדות סניגורים (עמ' 1111-1108 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 135-134 להכרעת הדין), באופן שמנע מבית המשפט את הכלי אשר באמצעותו יכול היה לעמוד על התפתחות הגרסאות שנמסרו. אכן, "עד מדינה" לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואף התואר "עד מדינה", הנשמע "מלכותי" לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר מדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג זה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות (ראו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 234 (השופט כתארו אז – שמגר)). מהימנותו של עד מדינה "חשודה" מראש וטבולה כאמור בטובת הנאה, אך היא נבחנת, ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971)... המערערים לא העלו בפנינו עילה להתערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ביחס לעדות עד המדינה כשלעצמה". דבריו האמורים של חברי השופט א' רובינשטיין, מקובלים עלי במלואם ומשקפים גם את דעתי-שלי, ממנה לא ראיתי לשנות גם לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בנימוקיהם של המערערים השונים. עם זאת, יש לנהוג בעדותו של באסל בזהירות, הואיל ולא רק שאלת מהימנותו עמדה על הפרק, אלא גם יכולתו לדייק בפרטיהם של אירועים שהתרחשו לעתים שנים אחדות לפני מסירת עדותו בבית המשפט. לא זו אף זו, מכוח מצוות המחוקק תיבדק השאלה אם לאותה עדות נמצא סיוע מקום שבאסל היה שותף לעבירה או חיזוק כאשר הרשעתו של מי מהמערערים נשענת על עדות זו כראיה יחידה (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אעבור אפוא לדיון הפרטני בעניינם של כל אחד מהמערערים. ערעורו של ג'מאל עיאט (ע"פ 3354/07) 6. מערער זה יוצג בפנינו על ידי עו"ד יורם חכם ע"ה, שכדרכו, עשה מלאכתו נאמנה, טען באופן ענייני וללא התלהמות, תוך גילוי בקיאות רבה בפרטים כמו בסוגיות המשפטיות אשר חייבו הכרעה. צר לי על מותו של עו"ד חכם שהלך מאתנו בגיל כה צעיר, וצר לי שבעתיים על הנסיבות בהן קופד פתיל חייו. באשר לערעור גופו – המערער משיג בפנינו על ההחלטה לתת אמון בגרסתו של עד המדינה באסל. נטען, כי העד גמר אומר להפליל את מי שלא חטא נוכח טובות ההנאה שניתנו והובטחו לו, וכן משום שעשה תפנית וחבר לבני משפחה יריבה. אותה מסקנה מבקש גמאל כי נסיק גם נוכח התנהלותו של באסל לאחר שנחתם עמו ההסכם לשמש עד מדינה, והכוונה להפרת תנאי השחרור שסוכמו עמו, מעורבותו היתרה בחקירה עצמה, והודאתו כי במהלך חקירתם של מעורבים ועדים הוא שיקר לא אחת. גמאל טען עוד, כי בית המשפט קמא נתפס לשגגה כאשר החליט לדרוש סיוע רק באותם מקרים בהם היה באסל שותף לדבר עבירה, הואיל והיה מבאי ביתה של משפחת עיאט, ולכאורה נכח בכל השיחות שקדמו לביצוען של כל העבירות, גם כאלו שלא נטל בהן חלק פעיל, ועל כן יש לראות אותו עד מדינה שלעדותו נדרש סיוע בכל אחד מן האישומים בהם נקרא להעיד מטעם המשיבה. באשר לאישום הראשון נטען, כי מדובר בחוב אותו חב מועלם, וביחס אליו לא הובאו ראיות כי מדובר ברישום כוזב בפנקס החובות שניהל עבודי חרירי. כן נטען, כי גמאל לא היה מעורב בירי לעבר מסארווה, ואף לא הוכח קיומה של זיקה כלשהי בינו לבין האקדח ששימש את היורים בפרשה זו ובפרשת אזולאי (האישום הרביעי). באשר לירי לעבר יוסף עיסאווי, נטען כי גרסתו של באסל אינה ראויה לאמון, ולו מן הטעם שבהודעתו במשטרה מסר כי הירי כוון לאחר – נביל מרר. באשר לאישום השלושה עשר (ניסיון השוד בחנותו של החלפן סיני שאט), נטען כי עדויותיהם של סוהיל ובאסל סותרות זו את זו, למצער, באשר לזהותו של האדם שמסר את האקדח ששימש לניסיון השוד, פרטים אחרים על אשר התרחש בזירה, וההנחיות שכביכול מסר גמאל למבצעיה של העבירה. באשר לאישום החמישה עשר, נטען כי לא היה מקום להעדיף את גרסתו של תאמר במשטרה, בין היתר, הואיל ועל פי תיאורו הרכב עמו הגיע גמאל לזירה היה ג'יפ מסוג "ג'ימי", בעוד שג'יפ זה היה מוחזק באותו יום על ידי המשטרה. כמו כן, נטען כי החוקרים לא טרחו לתעד את דבריו של באסל בסמוך לאחר האירוע, לא בחנו את הזירה באמצעות מומחים, ונזנחו אפיקי חקירה נוספים. 7. בשאלת מהימנותו של באסל כבר עסקתי, וכאמור, לא ראיתי מקום או עילה לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו. באשר למהותה של התוספת הראייתית לעדותו של באסל, גם עניין זה הוכרע, בהסכמתי, בפסק הדין בע"פ 3197/07 ו- 3271/07, וגם לאחר שהאזנתי לטיעונים בערעורים הנוכחיים לא שוכנעתי לשנות מכך. לפיכך, כל שנותר לי לעשות הוא להביא את דבריו של חברי כב' השופט א' רובינשטיין באותו עניין (ראו סעיף י"ד לחוות דעתו): "לשון החוק, ובעקבותיה ההלכה משכבר הימים, ברורות: דרישת הסיוע הסטטוטורית מוגבלת לאותם אישומים בהם היה עד המדינה בגדר שותף, אף אם מעיד הוא על חלקים אחרים של מעשה העבירה שבהם אין מייחסים לו שותפות (ע"פ 348/88 אבו אסעד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 89 והאסמכתאות דשם; ע"פ 4368/92 מדינת ישראל נ' חמאד (לא פורסם)). כדי שיידרש סיוע יש איפוא צורך בשלושה רכיבים גם יחד: עבירה, שותפות וטובת הנאה. משמתקיימת עבירה והעד מעיד לגביה אך לא היה שותף בה, אף אם מקבל הוא טובת הנאה נדרשת תוספת ראייתית מסוג של חיזוק ולא מסוג של סיוע. ביחס לאותם אישומים להם לא היה באסל שותף היה מקום לדרגת תוספת נמוכה יותר, קרי, "לבחינה זהירה" של דבריו (כלשון השופט, כתארו אז, שמגר בע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 505, 523). אין להקל ראש בדרישת הזהירות. דרישה זו קיימת תמיד במשפט פלילי, אך היא מקבלת משנה תוקף – במקרים של עד המעיד בתמורה לטובת הנאה (ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294). חובת הזהירות מתיישמת בכל מקרה לפי נסיבותיו. הדעת נותנת, כי בחקקו את סעיף 54(א)א לפקודת הראיות בתשמ"ב ראה המחוקק לנגד עיניו את הסיטואציה ה"שכיחה", של שותף המעיד כנגד שותפיו תמורת טובת הנאה והופך לעד מדינה; יצוין, כי נושא עד המדינה לא נכלל בהצעת החוק (הצעות חוק תש"מ, 37), והוסף בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, בחינת קל וחומר משותף "רגיל" (ראו דברי ח"כ ש' אלוני בשם הועדה בהבאת התיקון לקריאה שניה ושלישית, דברי הכנסת מיום ז' באב תשמ"ד (27.7.82), עמ' 3428). ואולם, מקרה כמו דנא בו "נפתח שולחן" מלא מזן אל זן עבירות ואישומים, מן הסתם לא נצפה, ומכאן הצורך הפרשני. ביחס למערערים שלפנינו נדרשת זהירות גם בגלל הזמן שחלף (המדובר באירועים שהתרחשו בשנת 2001 שהודעות באסל עליהם ניתנה בשנת 2005), והעובדה - עליה אין חולק - שהמערערים היו "בני בית" אצל נאשמים אחרים (מערער 1 אף היה נתון שם במעצר בית), וממילא "זמינים יותר", להלכה אם גם לא למעשה, להאשמות שווא. דבר זה, בצירוף העובדות שבאסל לא נכח אישית באירועים נשוא הערעורים, שרוב פרטי האירועים היו ידועים ומפורסמים בכפר, שבאסל יזם "תרגילי חקירה" כדי להשיג הודאות, ושלפחות בפרשת הירי בעיסאוי "רעננו" החוקרים את זכרונו - מחייבת זהירות יתרה". 8. באשר לפרשת מועלם – באסל העיד כי היה עד לשיחה שהתקיימה בין אחמד וותד לגמאל, ובמהלכה נקשר הקשר לתבוע ממועלם סכום של 100 אלף דולר באמתלא שזהו חובו לעבודי חרירי. באסל הוסיף ומסר, כי האזין לשיחות שקיימו המעורבים בפרשה (גמאל, כמאל וותד) בעקבות מפגשם עם מועלם, ובלשונו: "הם סיפרו שאחמד סלים (וותד) זרק שמה [בעסקו של וותד], והתחיל להעיף שמה צלחות על הבן אדם והם סיפרו שהגיעו למסקנה איתו שהוא משלם מאה אלף שקל" (עמ' 291 לפרוטוקול). באסל נכח גם בעת שנודע לגמאל על כוונתו של מסארווה לתמוך בגרסתו של מועלם, לפיה הוא לא נותר חייב דבר לעבודי, ועל כך הגיב גמאל בזעם: "גמאל מתעצבן מתחיל לצעוק, מבקש מוויסאם ומווהבי... לצאת לטייבה. והוא אומר להם אתם לא פוגעים בו רציני, אתם פוגעים בו ברגליים... הם יוצאים, היה להם אוטו מסוג מרצדס בצבע זהובה. הם יוצאים לכיוון טייבה וחוזרים... אחרי חצי שעה, אחרי משהו כזה, חוזרים ואז אומרים לג'מאל... צפצפו שמה והוא ירד, הוא ראה אותם והוא ירד. וכשהוא ירד מישהו מהם ירד ופגע בו באמצעות היריות אז התחיל לקלל... ואז ירו עליו עוד פעם וחזרו משמה... אחרי הירי הזה אלי הכושי נכנע ומשלם" (עמ' 293). גרסה זו של באסל אומתה בראיות נוספות. הראשונה שבהן היא אמרה שנרשמה מפיו של אלי מועלם (ת/105), בה תאר את הפגישה הראשונה בה נדרש לשלם חוב לעבודי חרירי בסכום של 100 אלף דולר. משהכחיש את החוב, פרץ ויכוח, שלטענת מועלם "לא הגיע לידיים". אולם גמאל, כמאל וותד שבו אליו לביקור נוסף, והפעם נלוו אליהם גם אחרים. לגרסת העד, בעקבות שיחה זו הוא החליט לשלם חלק מהסכום הנדרש, ובלשונו (ראו עמ' 2 של ההודעה): "בשביל לסגור עניין, לאחר כיומיים שלושה בא יהודה קקון מקיראון נתתי לו מאה אלף שקל, אמרתי זה לילדים של עבודי מתנה". גרסה זו אושרה על ידי יהודה קקון, שמסר כי שמע מפיו של מועלם על הדרישה שהופנתה אליו לפרוע חוב לעבודי חרירי, והוא הוסיף (ראו ת/110, עמ' 4): "אחרי כמה ימים כושי [מועלם] התקשר אלי ואמר לי בוא תיקח את הכסף... באותו הערב פגשתי את אחמד [וותד] וגמאל, אני לא זוכר אם היו איתם עוד אנשים... והבאתי להם את הכסף". מועלם גם אישר כי פנה למסארווה וביקש ממנו לאשר כי לא נותר חייב כסף לעבודי, ודברים דומים נרשמו מפיו גם בשיחתו המוקלטת עם עד המדינה (ת/106). באשר למסארווה עצמו, שוב אין חולקין כי הוא נורה ונפצע משמונה קליעים שחדרו לרגליו (ראו ת/115), ואם בכך לא די, התברר כי היה עד לאירוע הירי (מוסטפה ג'ערוני), שבהודעה שנרשמה מפיו (ת/112) מסר כי היורים הגיעו לזירה עם רכב מסוג מרצדס. נוכח האמור, סבורני כי הראיות אותן הציגה המשיבה לעניין האישום הראשון, ושרק בחלקן עסקתי, די היה בהן כדי לבסס את הרשעתו של גמאל באישום זה. 9. פרשת אזולאי (אישומים שני ורביעי – גמאל זוכה מהאישום השלישי). באסל, שנטל חלק פעיל בהצתתו של בית הקפה בחדרה, מסר בעדותו (עמ' 295) כדלהלן: "ג'מאל עיאט... נתן לנו הוראה, אני ועאטף ללכת לפגוש את אחמד סאלים וותד בסמי בורקס... בחדרה... שמה אנחנו פוגשים את אחמד סאלים... הוא מראה לנו קפיטריה, הוא אומר לנו אתם שורפים את הקפיטריה הזאת. היו שם שני (במקור) קפיטריות. הוא אמר אתם לא עושים טעות. לא זאתי, אנחנו רוצים את זאתי... אני ועאטף הלכנו עם האוטו... אני זוכר שקיבלנו מאתיים שקל וקנינו דלק... חיכינו שאנשים עברו ואז פתחתי את החלון של הקפיטריה ונכנסתי, שפכתי דלק שמה בתוך הקפיטריה. יצאתי דרך החלון, זרקתי משהו אני חושב שזה גרב ששמתי ביד שלא יהיו טביעות אצבע... בדרך חזרה היינו מודיעים לגמאל שהכל בסדר". באסל לא נטל חלק באירועים הנוספים שהתרחשו בפרשה זו, אולם נכח ושמע את הוראותיו של גמאל (ראו עמ' 298): "תקופה אחרי זה, כמה ימים, או שבוע, או שבועיים, לא זוכר במדויק, ישבו שמה אדון גמאל, וויסאם אגברייה, חנוך עצמון, אורן צפר ועוד כמה, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני זוכר את האנשים הדומיננטיים שישבו שמעתי אותם מדברים ואז הם סיכמו שוויסאם אגברייה ואורן צפר יוצאים, מבצעים ירי על בעל הקפיטריה [מזמין ההצתה אזולאי]". בעמ' 488 לפרוטוקול הסביר באסל את הסיבה לירי: "הם רצו לאיים על בעל הקפיטריה בגלל שהוא התלונן על אחמד סלים... לפי מה ששמעתי והייתי נוכח, הוא לא שילם להם את הכסף שהיו צריכים לקבל על העבודה [ההצתה של העסק המתחרה]... שמעתי את זה מגמאל". גם באישומים אלה הציגה המשיבה ראיות שיש בהן כדי לקיים הן את דרישת הסיוע והן את דרישת החיזוק. כוונת הדברים לכך שבבית הקפה שנשרף נמצאו ראיות התומכות בתיאורו של באסל (בית הקפה נשרף בחלקו בלבד; נמצא בו מיכל פלסטי מותך שהכיל שרידים של דלק). כמו כן נמצאה עדת ראיה לירי לעבר בית הקפה (עזורי שרוני), אשר מסרה כי את המעשה ביצעו שניים שהגיעו רכובים על אופנוע ואחד מהם החזיק באקדח. זאת ועוד, בדיקתם של תרמילי כדורים וחלקים של קליעים שנאספו בזירת הירי בחדרה, העלתה כי הם נורו מכלי הנשק בו נעשה שימוש בירי לעבר מסארווה (האישום הראשון). כאמור, מעורבותו של גמאל באותו ירי, כמי שיזם אותו, שוב אינה מוטלת בספק, ועל כן העובדה שהירי לעבר בית הקפה של אזולאי נעשה באמצעות אותו אקדח ממש, יש בה כדי לתמוך בטענת המשיבה (הנסמכת על עדותו של באסל), לפיה היה זה גמאל ששיגר את וויסאם אגברייה וחנוך עצמון כדי לבצע את המעשה. אכן, גרסתו של באסל לעניין אירועים אלה נמסרה זמן ניכר לאחר שהחל לשתף פעולה עם משטרת ישראל, אולם בית המשפט המחוזי לא ראה בכך פגם, ואני מסכים עמו שכך נכון היה לעשות, הואיל ומדובר בעד מדינה שנדרש לגולל בפני חוקריו אירועים רבים, שחשיפתם המלאה כמו שמות המעורבים בהם מתבצעת בדרך כלל באופן הדרגתי ולאורך זמן. העולה מהאמור הוא כי גם בהרשעתו של גמאל באישומים השני והרביעי, לא מצאתי פגם. 10. פרשת הירי לעבר יוסף עיסאווי – בתארו את הרקע לאותו ירי מסר באסל (ראו עמ' 332 ואילך), כי נכח במפגש בו סיפר טארק ג'אבר לגמאל על חשד שנפל על עיסאווי כמי שמקיים קשרים אסורים עם אשת-איש (גיסתו). את המשך האירועים תאר באסל כך: "גמאל אמר לטארק שיהיה בסדר ולך תכין לי כלי... כמה שעות אחרי זה, אולי שעה אולי שעתיים, לא זוכר בדיוק, גמאל מקבל טלפון... ומישהו אומר לו היכן הבנאדם נמצא... וויסאם אגבאריה ועאטף מרעב יוצאים. הוא שם את הכלי כאן מתחת לחולצה ויוצאים לכיוון האוטו. כמה זמן, איזה שלוש, ארבע דקות אחרי זה, אנחנו שומעים יריות, זה ליד הקאנטרי וזה לא רחוק מהבית של משפחת עיאט. כמה דקות אחרי זה, וויסאם ועאטף חוזרים... אז אני זוכר שוויסאם אמר לו אני חושב שפגעתי לו בצוואר". אכן, עיסאווי לא ניזוק בגופו, אולם התרחשותו של הירי אינה שנויה כלל במחלוקת, באשר היא נסמכת גם על עדותו של הקורבן (ראו עמ' 215 לפרוטוקול ואילך), וכן עדותו של נביל מרר (עמ' 218 ואילך). למארג ראיות זה התייחסתי בפסק הדין בע"פ 3197/07, 3271/07: "הנה כי כן, אירוע הירי אינו מוטל כלל בספק. לפיכך, משנתן בית המשפט המחוזי אמון בעדותו של עד המדינה, היינו, שהוא נכח בעת שמשימת הירי הוטלה על שכמם של מערער 1 [ויסאם אגברייה] ועאטף מרעב, וגם כאשר חזרו שני אלה ודיווחו על ביצוע משימתם, שוב אין ספק כי למעט אותה שגיאה בשמו של הקורבן, שגיאה שמשקלה הפך להיות זניח, יתר פרטי עדותו של עד המדינה מהווים בסיס איתן לממצא לפיו הסכים מערער 1 [וויסאם אגברייה] לירות לעבר אחר, ואף עשה זאת בפועל". הדברים שאמרתי באותו פסק דין יפים אף לעניינו של גמאל. 11. ניסיון השוד של סיני שאט - גרסת המשיבה בפרשה זו נסמכת על עדותם של עדי המדינה שנטלו בה חלק, באסל וסוהיל. באסל העיד כי גמאל הטיל עליו את ביצוע השוד ולצורך כך צייד אותו באקדח. גמאל גם הנחה אותו לאסוף את סוהיל, ואליהם הצטרף אדם שלישי, סאמח טהה, שתפקידו היה להסיעם לזירה ולמלטם משם. על פי התכנון המקורי, היה אמור אחד בשם האני, שמסר את המידע על החלפן לגמאל, להיות בדירתו של שאט ולפתוח להם את הדלת. אולם, משנכנסו לדירה גילה שאט התנגדות, ועל כן נסו השודדים על נפשם. כששבו לביתו של ג'מאל וסיפרו לו כי נכשלו במשימה שהטיל עליהם, הוא לעג להם באומרו שהוא אינו מבין כיצד שני גברים חמושים אינם מצליחים להתגבר על נכה כמו שאט. סוהיל מסר בעדותו גרסה התואמת את גרסתו של באסל באשר להתרחשויות של אותו יום. בית-המשפט קבע, כי העדות המרכזית שמערבת את גמאל בביצוע השוד הינה עדותו של באסל, כאשר עדותו של סוהיל לצורך העניין הינה בבחינת ראייה מסייעת. על פי עדותו של באסל, סוהיל לא נכח בעת שגמאל הורה לו לבצע את השוד ומסר בידיו את האקדח. נקבע, כי עדותו של באסל באשר לאותו מפגש, לא נסתרה כלל. כן נקבע, כי אי-הדיוקים בגרסתו של באסל היו קטנים וחסרי משמעות, והוא הדין ביחס לעדותו של סוהיל. ועוד נקבע, כי עצם הגעתם בו-זמנית של באסל וסוהיל, מיד לאחר ביצוע השוד לבית משפחת עיאט, ושיחתם המשותפת דווקא עם גמאל, מלמדת יותר מכל על הקשר והזיקה שיש לזה האחרון לאותו ניסיון שוד. גמאל נחקר במשטרה והכחיש כל מעורבות בפרשה זו, ובחקירתו השנייה סרב לענות על שאלות חוקריו בטענה כי אינו חש בטוב, כך גם בחקירתו השלישית. בית-המשפט קבע כי גמאל עשה שימוש מניפולטיבי בזכות השתיקה. נקבע כי עדותו בבית-המשפט, במהלכה "נזכר" כי אכן התקיים בביתו מפגש בו נכחו באסל וסוהיל, שסיפרו לו על התרחשות שוד בנסיבות דומות, לא היתה גרסה עקבית למן ההתחלה, שכן בחקירה הראשית הזכיר רק את באסל כמי שנכח במפגש בביתו ובהמשך החקירה נגדית, הזכיר גם את סוהיל. גרסתו של גמאל נמצאה לא אמינה, ולא ראיתי מקום או עילה לשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית באישום זה, והתוצאה אליה הגיעה. 12. הניסיון לפגוע בבאסל - באישום החמישה עשר נטען, כי בחודש יוני 2005 או בסמוך לכך קשרו ג'מאל ואיאד לירות בבאסל לאחר שחשדו בו כי חדל לסור למרותם, וכי הוא פועל תחת חסותם של עבריינים אחרים. לאותה טינה שהחלו רוכשים בני משפחת עיאט לבאסל נמצא רמז בהודעות שמסר כמאל, וכך נרשם מפיו בת/10 (ראו עמ' 3) בתשובה לשאלה אם הוא מכיר את עד המדינה: "אני הכרתי את הבחור הזה לפני עשר או אחת עשרה שנה אפילו יותר הוא היה חבר עד אשר נרצח יחיא חרירי שהוא בן דוד שלי. פתאום הוא עבר למשפחה עוינת זהו ככה הוא דפוק. הוא עבר למשפחת עבד אל קאדר אלה שרצחו את יחיא חרירי. אני עד היום מחבב אותו ואוהב אותו רק בן אדם שאין לו כבוד מוותר על חברות של עשר שנים ואולי יותר". על דברים דומים חזר כמאל בהודעה ת/12, היינו: "אחרי הרצח של יחיא... שמענו שהתחיל ללכת עם אנשים לא בסדר וסיפרו שהוא הולך לעבדל קאדר ואנחנו זהירים ומפחדים ממנו... זה שקרן ידוע שהוא שקרן" (עמ' 3 של ההודעה). ברוח דומה התבטא אורן אלקורטי (ראו ת/133), מי שנחשב כמקורב למשפחת עיאט. הוא נשאל אם הוא מכיר את באסל והשיב (עמ' 2): "הוא היה חבר עד שעבר צד לפני כמה חודשים... היתה שמועה שהוא עבר למשפחת עבדל קאדר מאז מעצרו האחרון בגלל שהוא ממורמר על משפחת עיאט/חרירי שלא דאגו לו לקנטינות ואחרי כחודש היתה עוד שמועה שהוא סמוי". לשם הוכחת הקשר לחבול בבאסל התבססה המשיבה על רצף האירועים הבא: ביום 7.5.05 התקיים בבית משפחת עיאט מפגש במהלכו, כך לגרסת המשיבה, התבקש באסל לפגוע בקרוב משפחתו על רקע חשד כי הלה מקיים קשרים עם משפחת עבדאלקאדר. בשל סירובו של באסל לעשות כן, נוצרה מתיחות בינו לגמאל. האירוע השני התרחש ביום 10.5.05, בדירתו של באסל בפתח תקווה, כאשר עאטף מרעב וטארק ג'אבר ניסו לשכנע אותו להגיע לבית משפחת עיאט כדי להפריך את החשד נגדו. האירוע השלישי, הוא חטיפתו של תאמר ביום 2.6.05 בשוק של ג'לג'וליה כדי לאלצו למסור היכן מסתתר באסל. באסל התייחס בעדותו למפגשים האמורים, ומסר כי אף שהפגישה ביום 7.5.05 התקיימה במהלך תקופת הפעלתו כסוכן משטרתי, הוא הגיע אליה מבלי שעדכן מראש את מפעילו, ועל כן לא היה מצויד במכשיר הקלטה. לדברי באסל, דיווח למפעיליו על הפגישה מייד כשזו הסתיימה משום שחש מאוים. נקבע, כי חרף העובדה שפגישה זו היתה כרוכה בהפרת תנאי מעצר-הבית בהם היה נתון באסל, אין בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתו. יתרה מכך, מפעילו של עד המדינה, אבי סילברה, העיד על שיחת טלפון שהתקיימה ביניהם, במהלכה נודע לו כי באסל נמצא בבית משפחת עיאט בג'לג'וליה וחש מאוים, ועל כן ביקש שיישלח אליו צוות כדי לחלצו. בעקבות כך יצא סילברה עם אחרים למקום, ושם פגשו את באסל. מעדותו של באסל עלה עוד, כי מספר ימים לאחר פגישה זו, הגיעו עאטף וטארק לביקור בדירתו בפתח-תקווה, והשיחה שהתנהלה בין השלושה הוקלטה. מתוך תמליל ההקלטה ת/39 עולה כי השניים פעלו בשליחותם של אחרים ("שמע, רוצים לשמוע אותך... בלי ויכוח בלי כלום... הבעיה שלך לא איתנו... אתה חייב להסביר להם... שאין לך איתם בעיה"). חטיפתו של תאמר ריאן הינה החוליה השלישית בשרשרת האירועים עליהם השתיתה המשיבה את טענתה בדבר הקשר לפגוע בבאסל. תאמר העיד לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, ובעדותו הציג גרסה שונה מזו שמסר בחקירתו במשטרה, ועקב כך הוכרז עד עוין. הודעתו הוגשה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, ובית-משפט קמא העדיף אותה על פני עדותו. באותה הודעה (ת/205) מסר תאמר תאור מפורט של האירועים לרבות שמות המעורבים בו, מקום מגוריהם, השימוש שעשו במכשירי מירס, הרכבים בהם נסעו, ועוד. בנוסף, הוגש תמליל של שיחת טלפון בין באסל לתאמר שהתקיימה ביום 2.6.05 (ראו התמליל ת/205א'), לאחר ששיחה קודמת ביניהם נקטעה. בשיחה זו גולל תאמר את סיפור חטיפתו, ואישר שעשו זאת תוך הפעלת כוח. אכן, תאמר טען כי גמאל הגיע לזירה עם ג'יפ מסוג "ג'ימי", ורכב מסוג זה של המשפחה הוחזק במשטרה, אולם גם זאת ראוי להדגיש, כי זיהוי הג'יפ על ידי תאמר סויג במלים "אני חושב", ומכל מקום אין זה מן הנמנע שלרשותו של גמאל עמד רכב מסוג דומה. את כל אלה משלימה גרסתו של באסל שהצליח לזהות את היורה לעברו (עיסאם טהה) אף שפניו רעולות; זיהוי סוג הנשק בו נעשה שימוש (16M); קליעים של כדורי רובה מסוג זה שנמצאו בזירה (ת/177); איכון הטלפון של עיסאם בזירה; ומציאתם של חלקיקי ירי על חולצתו. נוכח האמור, סבורני כי הרשעתו של גמאל גם באישום החמישה עשר מבוססת היטב. ערעורו של פואד עראר 13. מערער זה הורשע בארבעה אישומים (חמישי, ששי, שביעי ושמיני), העוסקים כולם בפרשת סחיטתם של הקבלנים יצחק נווה וגיל ברנהולץ. פרטיה של פרשה זו הובאו בסעיף 1 של חוות דעתי, ותמציתם היא זו: המערער (להלן: פואד) פנה לאיאד עיאט וביקשו לסייע לו לגבות מהקבלנים סכום של 60 אלף דולר, שלגרסתו, נותרו חייבים לו בגין עבודות שביצע עבורם. מכאן ואילך החל מסע של לחצים על הקבלנים, ומשאלה התמידו בסירובם לשלם, הוחלט להסלים את הפעולות נגדם על ידי הצתת שלוש ממכוניותיהם. את המשימה הזו הטיל איאד על באסל ואחר, ועל כן עמדה במרכז ראיותיה של המשיבה באישומים אלה עדותו של עד המדינה, ביחס אליה כבר קבעתי כי היתה ראויה לאמון וניתן לבסס עליה הרשעה. באסל היה עד לפנייתו של פואד לאיאד כדי שיגבה עבורו את החוב. בהמשך, תאר את הגעתו עם עאטף למשרדו של נווה, שם הציגו את עצמם כנציגים של משפחת חרירי. עוד סיפר, כי כתובת מגוריו של נווה נודעה לו לאחר שאיאד נסע עימו למי שהינו חבר של משפחת עיאט, יחזקאל דלל מפתח תקווה, שנתבקש להדריך אותם כיצד להגיע לביתו של נווה. בהמשך תאר באסל את הצתת הרכבים השונים, ואת שיחות האיום על אשתו של נווה ועל גיל ברנהולץ. באסל הוסיף ומסר כי נודע לו מפיו של איאד שהתקיימה "ישיבת בוררות" בהשתתפות פואד ונווה אצל אחד בשם נעים, ובמסגרת החיפוש אחר ראיות תומכות לעדותו של באסל, הקליט זה האחרון שיחה שקיים עם אותו נעים (ת/143). באסל העיד גם על נסיבות ותוכן הקלטת שיחתו עם פואד בבית קפה בתל אביב, שיחה במהלכה נשמע פואד מספר כי פנה לאיאד וביקש ממנו להרפות מנווה, ושהוא אינו מעוניין עוד בגביית החוב. כמו כן, ביקש פואד מבאסל שלא להפליל אותו אם ייקרא לחקירה במשטרה. באסל מסר עוד, שבשעות אחר הצהריים של היום בו נשרפה מכונית הטויוטה בה עוסק האישום השביעי, הגיע פואד לביתם של משפחת עיאט וסיפר לאיאד כי נחקר על ידי המשטרה בחשד לביצוע ההצתה. פואד נחקר במשטרה בקשר לפרשת נווה במספר הזדמנויות, והכחיש מכל וכל את הטענה לפיה פנה למאן דהוא כדי שיסייע לו לגבות את החוב. וכך לדוגמה נרשם מפיו בת/74: "אני לא פניתי לאף אחד, ואני גם לא יודע מה הסכום שהוא חייב לי. אני לא פניתי לאף אחד שיגבה את החוב בשבילי. כולם בג'לג'וליה מכירים את החוב הזה ואולי מישהו מנסה. אני לא יכול לדבר בשם מישהו אחר. אני יכול לדבר רק עלי, אני לא שלחתי אף אחד ולא פניתי לאף אחד" (עמ' 2 של ההודעה). ברם, עתה שוב אין ספק כי גרסה זו אינה נכונה, באשר היא הופרכה בעדותו של באסל, בתמליל השיחה ת/75 עם פואד, וכן בתמליל השיחה עם נעים שמריהו (ת/143). ובמלים אחרות, שוב אין ספק כי פואד פנה גם פנה לאיאד בבקשה שיסייע לו לגבות את החוב, ונדמה כי אין זה מופרז להניח שפואד ידע כי גביית החוב לא תיעשה בדרכי נועם, שאם לא כן הוא היה יכול לפנות להליכי גבייה הקבועים בחוק, מבלי שיצטרך להציע לאיאד את שליש החוב בתמורה ל"שרותיו"? לא זו אף זו, בתאריך 2.9.03, בשעות אחר הצהריים, נחקר פואד בעקבות ההצתה של מכונית הטויוטה בה עוסק האישום השביעי (ת/72). במשך אותו יום יצאו שיחות רבות ממכשיר הטלפון של פואד למוחמד עיאט, אחיו של איאד, שיחות להן לא ניתן הסבר, ולבסוף פואד גם הגיע לאיאד ושוחח עמו. במצב זה, ואם היה ממש בטענתו של פואד כי לא ידע על האלימות שננקטה עד אז נגד הקורבנות, הוא היה יכול להבהיר לאיאד כי האלימות אינה דרכו, והרי עובדה היא שבתאריך 27.12.03 הוצתה מכונית נוספת של משפחת נווה, ונדמה כי אין ראיה טובה יותר לכך שההצתות והאיומים היו גם היו על דעתו של פואד. לא נעלמה מעיני הטענה לפיה אפשר שלמציתים היה אינטרס משלהם להוסיף ולאיים על נווה, עקב התמורה הכספית שהובטחה להם. אולם, עובדה היא כי לאחר מפגשו עם גיל ברנהולץ הבטיח פואד כי האיומים ייפסקו (ראו עמ' 253 לפרוטוקול), וכך קרה בפועל. יתרה מזאת, אותו הסבר של פואד בדבר אינטרס עצמאי להמשיך בסחיטה, ככל שיש בו ממש, היה צריך להישמע מפיו של פואד בעדותו בבית המשפט, ולמצער בחקירתו במשטרה, ולא מפיו של בא כוחו. וכידוע, בחר פואד, מטעמים השמורים עמו, שלא להעיד להגנתו חרף המשמעות שמייחס לצעד זה סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. מטעם זה גם אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה שעה שלא ייחס משקל יתר למה שהצטייר כ"דברי חרטה" של פואד בשיחתו עם באסל (ת/75). לו טרח פואד להעיד, ניתן היה לחקור אותו כיצד משתלבת אותה אמירה עם הצתתה של המכונית השלישית, ובהעדר תשובה לשאלה זו אפשר גם אפשר שהדברים נאמרו כדי לסבר אוזנו של באסל, לאחר שפואד חשד בו כמי שפנה עורף למשפחת עיאט ועלול להפליל אותו. נוכח כל האמור, סבורני כי מקור אחריותו של פואד לעבירות בהן עוסקים אישומים אלה אינו ב"עצימת עיניים", אלא בהיותו שותף מלא להחלטה לגבות את החוב תוך הפעלתם של אמצעים אסורים, ועל כן לא מצאתי כי נפלה שגגה בהרשעתו. הערעורים כנגד העונש 14. אחזור ואזכיר את עיקרי הרשעתו של גמאל: פרשת הסחיטה של אלי מועלם והירי לעבר מסארווה; פרשת אזולאי – ההצתה של בית הקפה והירי לעבר מזמין ההצתה; הירי לעבר יוסף עיסאווי; ניסיון השוד של סיני שאט; ולבסוף, הניסיון לפגוע בבאסל משעלה חשד כי הוא שוב אינו סר למרותם של בני משפחת עיאט. על כל אלה נדון גמאל ל-15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 50 אלף ש"ח, וכן הופעל, בחופף, מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגדו, נדמה כי אין צורך לומר עד כמה קשים וחמורים המעשים האמורים. באלימות שאינה יודעת גבול, ותוך שימוש תכוף בנשק חם, השליטו גמאל וחבריו את רצונם על אחרים, עד שחלק מהקורבנות היו מוכנים לשלם סכומים ניכרים כדי להשתחרר מהלחץ והאימה בהם היו נתונים. התנהגות מסוג זו שנגולה בפנינו בערעורים אלה, לא זו בלבד שהיא מעידה על הסכנה המופלגת הנשקפת מגמאל לציבור, אלא אף גלומה בה קריאת תגר כנגד שלטון החוק, ועם כך לא ניתן להשלים. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח ממצאו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, לאמור, גמאל הנו אחד מ"הנאשמים הדומיננטיים, 'המפקדים'... ההוגים... המתכננים, הם שבוחרים את היעד, הם שמורים על הביצוע, אופן הביצוע, עיתוי הביצוע וזהות 'החיילים' המשתתפים בו. הם שמציידים בנשק ובכסף, הם המשלחים והם אלה שבפניהם מחויבים לאחר מכן כל אותם שליחים לדבר עבירה לדווח על מעשיהם... הם גם אלה הנהנים העיקריים מן העבירות, כאשר את אותם 'החיילים' שנשלחים לביצוע 'קונים' בנזיד עדשים, מי באלפי שקלים, מי במאות שקלים, מי באוכל ובסיגריות". להשקפתי, דברים אלה מתארים נכונה את מעמדו של גמאל בהתארגנות העבריינית, ועל כן סבורני כי העונש שהושת עליו, חרף חומרתו, אינו מצדיק את התערבותנו. זו גם דעתי בשאלת עונשו של פואד עראר שנדון לשנתיים מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך 25 אלף ש"ח. מערער זה החליט לעשות שימוש בבני משפחת עיאט כדי לגבות כספים, שלטענתו, היו אחרים חייבים לו, תוך ידיעה שהדבר ייעשה באיומים וככל שיידרש גם באלימות. מאז הפכו חייהם של קורבנותיו לקשים מנשוא, ועל כן לא ניתן היה לפטור אותו בעונש שלא יכלול רכיב של מאסר ממש. כך או כך, בעונש שהושת על פואד אין חומרה כלשהי, ומותר להניח כי לולא נסיבותיו האישיות ומצב בריאותו היה העונש המוטל עליו כבד פי כמה. אשר על כן, המלצתי לחברי היא כי נדחה את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט א גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט לוי. בע"פ 3271/07 הצעתי לזכות את ויסאם אגבאריה בפרשת הירי בעיסאווי (פסקאות מ"ד-מ"ה). הצעתי (שלא נתקבלה על דעת חברי) התבססה על יסודות המשותפים לערעור שלפנינו (בכללם "רענון זכרונו" של עד המדינה), אך גם על יסודות שאינם מתקיימים בו (בכללם אי בדיקת טענת האליבי שהעלה אגבאריה). נוכח זאת מצטרף אני, כאמור, לעמדתו של חברי השופט לוי. שותף אנכי גם לדברים המרגשים שייחד חברי להופעתו בתיק של עו"ד יורם חכם ע"ה, שנלקח בחתף. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ח' באלול התשס"ח (08.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07029020_O23.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il