פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 2899/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2899/17 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני אזורי תל אביב 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד רגב אלקיים; עו"ד חיה שאבי בשם המשיבים 2-1: בשם המשיבה 3: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל עו"ד שי קורן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו (כבוד הדיינים א' איגרא; א' כץ וש' שפירא) מיום 14.2.2017, וכן להורות למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני האזורי; ביחד יכונו להלן: בתי הדין הרבניים) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו (כבוד הדיינים י' אלמליח; ש' תם וי' מרוה) מיום 22.3.2016 ופסק דינו המשלים מיום 18.4.2016. רקע והחלטות בתי הדין הרבניים 1. העותר והמשיבה 3 נישאו זה לזו בשנת 1995 ולהם שני ילדים משותפים בגילאים 19 ו-21. עובר לנישואיה לעותר, קיבלה המשיבה 3 במתנה מהוריה דירה ברמת גן, והיא נרשמה על שמה בלבד (להלן: הדירה). דירה זו הושכרה על ידי בני הזוג, ובמשך שנות נישואיהם נכנסו דמי השכירות לחשבונם המשותף, ובין היתר שימשו לשיפוץ ואחזקת הדירה, וכן לכיסוי משכנתא שלקחו בני הזוג לצורך הרחבת בית מגוריהם שבקיבוץ, בו גדל העותר (להלן: בית המגורים). 2. בשנת 2004 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה כרך גם את נושאי המשמורת, הרכוש והמזונות. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג, והוסכם כי ענייני הרכוש יידונו רק לאחר הגירושין. 3. במסגרת ההליכים שהתנהלו בענייני הרכוש של בני הזוג, יצוין כי ביום 21.5.2006 קבע רשם האגודות השיתופיות כי המשיבה 3 הינה חברת קיבוץ, ומשכך יש לה חלק שווה בבית המגורים של הזוג בקיבוץ. כן נקבע בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 22.2.2007, כי השניים יישאו במשותף בתשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך בית המגורים. בהמשך, הגיש העותר תביעה לחלוקת רכוש לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה עתר בין היתר לקבל את חלקו במיטלטלין של השניים, וכן לקבלת החזר על הכספים שהשקיע בשיפוץ הדירה. לענייננו יצוין, כי בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 12.4.2011, אשר ניתנה במסגרת ערעורו של העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי, נקבע כי יש להחזיר את הדיון בנוגע לכספים שהשקיע העותר בדירה לבית הדין הרבני האזורי, להשלמת פסק הדין. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול ציין כי לשיטתו מדובר בהשקעה שנעשתה לפני שנים, כאשר דמי השכירות מהדירה שימשו את בני הזוג לתשלום המשכנתא, ועל כן "לא ניתן היום לבא ולדרוש את ההשבחה" מקום בו "השבח כבר החזיר את עצמו לאחר שנים שהדירה הושכרה". 4. בהמשך לכך, הגיש העותר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה עתר כי יוצהר שהוא זכאי להירשם כבעלים על מחצית הדירה, מכוח כוונת שיתוף של הצדדים. ואולם בהחלטתו מיום 22.8.2012 מחק בית המשפט לענייני משפחה את התביעה על הסף, וקבע כי הסמכות לדון בטענותיו של העותר נתונה לבית הדין הרבני. 5. נוכח זאת הגיש העותר את תביעתו לבית הדין הרבני האזורי. בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 22.3.2016, היא מושא העתירה דנן, קבע תחילה בית הדין כי בתביעתו הנוכחית שינה העותר את טענותיו, שכן בתביעתו המקורית ובכל כתבי בי דין שהגיש במרוצת השנים, התייחס הלה לדירה כרכושה של המשיבה 3, ותבע רק את השבת הכספים שהשקיע בשיפוץ הדירה. כעת, כאמור, טוען העותר לבעלות על מחצית הדירה, מכוח עקרון של כוונת שיתוף בה, וכן מן הטעם שמשנקבע כי המשיבה 3 זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים, צודק יהיה שהוא יזכה במחצית הזכויות בדירה. בית הדין הרבני האזורי דחה את טענותיו של העותר, וקבע כי משהצהיר העותר לאורך השנים במפורש שאין לו תביעת בעלות על הדירה, לא ניתן לקבל עתה טענה הסותרת זאת. לגוף הדברים, נקבע כי הדירה הייתה בבעלות המשיבה 3 קודם לנישואיה לעותר, ולכן אין לו חלק בה. באשר לכספים שהשקיע העותר בדירה; נקבע כי העותר למעשה זנח תביעתו זו, שכן "לא ניתן לתבוע בכפיפה אחת גם החזר הוצאות וגם קביעת שיתוף. הבעל גם לא תבע תביעה זאת 'לחילופין'". כן נקבע כי יש לדחות רכיב זה גם מן הטעמים עליהם עמד בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו מיום 12.4.2011. 6. בהמשך לאמור, פסק בית הדין הרבני האזורי בהחלטה נוספת מיום 18.4.2016 כי העותר ישלם הוצאות משפט לזכות המשיבה 3 בסך 15,000 ש"ח. 7. על החלטות אלה הגיש העותר ערעור, אשר נדחה על ידי בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 14.2.2017. בית הדין קבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף בדירה, וכי העובדה שהעותר נהנה מדמי השכירות שנתקבלו בגינה שווה ל"אכילת פירות נכסי מלוג שהן זכויות הבעל בחיי הנישואין", שאין בהם כדי להוות הוכחה לבעלות של הבעל בנכס. עוד נקבע, כי גם נטילת משכנתא לצורך הרחבת בית המגורים מהווה "פרי" שאין בו כדי להעיד על כוונת שיתוף בנכס. כך גם שיפוץ הדירה אינו מוכיח על כוונת שיתוף, והעותר נהנה מ"פרי" השיפוץ בדמות דמי השכירות שהתקבלו. בית הדין ציין בהקשר זה, כי השיפוץ כלל רק החלפת אמבטיה וארונות מטבח, ובוצע רק לצורך השכרת הדירה. בנוסף, בית הדין לא מצא מאומה בטענת העותר לפיה אי עריכת הסכם ממון בין השניים מעידה על כוונת שיתוף, וקבע כי גם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) מחריג נכס שהיה שייך לאחד הצדדים עובר לנישואיהם, או שניתן לאחד מהם במתנה. בית הדין המשיך ודחה את טענת העותר אשר נגעה לבעלות של המשיבה 3 במחצית הזכויות בבית המגורים שבקיבוץ, וקבע כי זכות המגורים של המשיבה 3 עם ילדיהם הבגירים של השניים עדיפה על פני מגורי העותר בה, קביעה אשר מתיישבת גם עם החלטת הקיבוץ. בית הדין הוסיף וקבע כי הזכויות שקיבלה המשיבה 3 בבית המגורים נובעות מנישואיה לעותר, והן השתכללו במשך שנות חייהם המשותפות בקיבוץ, ועל כן הן לא ניתנו לה על ידו ועל חשבונו. באשר להשתת הוצאות משפט על העותר; בית הדין קבע כי משגרם העותר נזק למשיבה 3, בדמות הגשת תביעות שונות ורבות נגדה, אשר הסבו לה הוצאות רבות, בצדק הושתו עליו הוצאות משפט בבית הדין הרבני האזורי. נוכח האמור, נדחה ערעורו של העותר, ונקבע כי עליו לשלם את הוצאותיה של המשיבה 3 בסך 10,000 ש"ח. מכאן העתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 8. העותר טוען כי המגמה הנוכחית בפסיקה הינה הרחבת תחולת כוונת השיתוף ביחס לנכסים אשר קיבל אחד מהצדדים עובר לנישואין. נטען כי במקרה דנן – בו עסקינן בדירה שניתנה למשיבה 3 לרגל נישואיה לעותר; ללא קיומו של הסכם ממון בין השניים; כאשר ההכנסות מהדירה הופקדו לחשבונם המשותף של הצדדים ושימשו את שניהם; ובהינתן העובדה שהדירה שופצה במימון משותף ובפיקוחו של העותר – קיימת הצדקה ברורה להכריז על העותר כבעל מחצית הזכויות בדירה. עוד נטען בהקשר זה, כי העובדה שהדירה לא שימשה את בני הזוג למגורים אינה מעידה, כשלעצמה, על היעדר כוונה לשיתוף בה. העותר שב ומזכיר כי המשיבה 3 קיבלה מחצית מן הזכויות בבית המגורים של השניים בקיבוץ, והיא מתגוררת בו כבר למעלה מעשור. נוכח זאת, נטען כי שיקולי ההגינות והצדק מטים את הכף לטובת הקביעה כי העותר יקבל גם הוא מחצית מהזכויות בדירה. עוד טוען העותר, כי פסקי דינם של בתי הדין הרבניים, אשר נתקבלו על יסוד ההלכה היהודית הנוגעת ל"נכסי מלוג", ניתנו בחוסר סמכות שכן הם מנוגדים לדין הישראלי ולהלכת בית משפט זה, לפיה יש להחיל את חזקת השיתוף באופן מלא ושוויוני גם על רכוש שנתקבל לפני הנישואין. עוד נטען, כי בית הדין הרבני האזורי נמנע מלקיים דיון הוכחות מלא, ובשל כך נפגעה זכותו של העותר לדיון הוגן ונאות. 9. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועמ"ש) טוען כי צד המבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בנכסים הרשומים על שמו של בן הזוג, כאשר בני הזוג נישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, נדרש להוכיח, מעבר לקיומם של חיים משותפים, קיומו של "דבר מה נוסף" – הוכחה קונקרטית ופוזיטיבית שיש בה כדי להעיד על כוונת שיתוף בנכסים המבוקשים. בענייננו, נטען כי העותר לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת "דבר מה נוסף" זה, כאשר היעדר של הסכם ממון; לקיחת משכנתא משותפת ושיעבוד הדירה לטובת בית המגורים בקיבוץ, אינם מעידים על כוונת שיתוף במקרה דנא. כך גם הפקדת דמי השכירות מהדירה בחשבונם המשותף של הצדדים אינה מעידה על כוונת שיתוף, אלא מדובר בהחלטה שנעשתה לטובת התא המשפחתי וכלכלת הבית. אף השיפוץ שביצע העותר בדירה אינו מעיד על כוונת שיתוף, שכן מדובר היה בשיפוץ בסיסי בלבד. עוד טוען היועמ"ש, כי בתי הדין הרבניים לא חרגו מסמכותם, ועיון בפסקי דינם מעלה כי אלו החילו את הדין האזרחי על נסיבות התיק (הגם שאכן שולבו בהם נימוקים ומונחים הלכתיים שעניינם פירות נכסי מלוג). באשר לטענה לפגיעה בזכות העותר לקיום הליך הוגן; נטען כי בית הדין הרבני האזורי קיים שלושה דיונים עובר למתן פסק דינו, בהם נשמעו והתבררו טיעוני הצדדים. גם אם אכן נפל פגם דיוני כלשהו בהליך לפני בית הדין הרבני האזורי, אזי פגם זה רופא נוכח הליך הערעור שהתקיים לפני בית הדין הרבני הגדול, בו פרס העותר את מלוא טענותיו בשנית. באשר להוצאות המשפט שהושתו על העותר לזכות המשיבה 3; נטען כי העותר נתן את הסכמתו לכך שבמידה ותביעתו תידחה אזי יושתו עליו הוצאותיה של המשיבה 3. יתר על כן, נטען כי משעסקינן בתביעת סרק שכל מטרתה משיכת זמן וגרירת המשיבה 3 למאבקים משפטיים חסרי תוכן, בצדק הושתו על העותר הוצאותיה המשפטיות של המשיבה 3. 10. המשיבה 3 טוענת כי טענותיו של העותר התבררו כדבעי במסגרת דיונים רבים לפני בתי הדין הרבניים, אשר הוציאו תחת ידם פסקי דין מנומקים ומפורטים הדוחים את הטענות בכללותן. יתר על כן, נטען כי העותר חטא בהרחבת חזית אסורה בתביעתו, שכן לאחר שניתן פסק דין חלוט זה מכבר (למעט בסוגיית השקעתו בשיפוץ), וכן לאחר שלאורך כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בהם טען העותר כי הדירה אכן בבעלותה של המשיבה 3, לא היה כל מקום להעלות עתה טענה סותרת, לפיה זכאי הוא לבעלות במחצית הדירה. המשיבה 3 מדגישה עוד כי דירה זו נרכשה על ידי הוריה, וניתנה לה במתנה עובר לנישואיה לעותר, כאשר לאורך כל שנות נישואיהם הייתה הדירה רשומה במכוון רק על שמה של המשיבה 3. עובדה זו, לשיטתה, מהווה ראיה ניצחת לכך שלא הייתה כל כוונת שיתוף בדירה. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובותיהם המפורטות של המשיבים, ובהחלטות בתי הדין הרבניים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות על הסף. 12. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה רק "למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (ראו: בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 5 (14.12.2011). ראו גם: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 11 (21.1.2008); בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (14.2.2017)). המקרה דנן אינו נכלל בגדר מקרים חריגים ונדירים אלו, והוא אינו מצדיק את התערבותנו. 13. בפי העותר שתי טענות מרכזיות: האחת, הטענה לפיה הוא זכאי למחצית הזכויות בדירה הרשומה על שם המשיבה 3, וזאת לאור הלכת השיתוף בנכס חיצוני מחוץ למסגרת איזון המשאבים שבמסגרת חוק יחסי ממון. השניה, היא הטענה לפיה זכויותיו הדיוניות נפגעו, מאחר ולא התקיים דיון הוכחות כדבעי לפני בית הדין הרבני האזורי. 14. באשר לטענת העותר לבעלות במחצית הזכויות בדירה; כידוע, בהיות הדירה נכס אשר הביאה עמה המשיבה 3 לנישואין, אין מדובר בנכס בר איזון לפי חוק יחסי ממון. נוכח זאת, "ככל שטוען העותר בכל זאת לקיומו של שיתוף בדירה, הרי שהיה עליו להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירות דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו 'דבר מה נוסף', זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף" (ראו: בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (27.3.2016). ראו עוד לעניין זה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 17 (להלן: עניין אלמונית) (26.12.2012); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 561 ו-621 (1995)). במקרה דנא, אין מדובר במצב בו בתי הדין הרבניים התעלמו בהחלטותיהם מהלכה שנקבעה בבתי המשפט האזרחיים, וממילא אין הצדקה להתערבות שיפוטית בהן. זאת, בייחוד נוכח היותן מבוססות על ממצאים עובדתיים, שכידוע "בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, לא יטה לעסוק בשאלות עובדתיות שכבר נתבררו בערכאה הדיונית, ואושרו על-ידי ערכאת הערעור" (ראו: בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א, פסקה 8 וההפניות שם (8.7.2009)). בענייננו, בתי הדין הרבניים עמדו על נסיבות התיק דנן: עסקינן בדירה אשר לא הייתה דירת מגוריהם של בני הזוג; היא ניתנה למשיבה 3 על ידי הוריה עובר לנישואיה לעותר, והייתה רשומה על שמה בלבד לאורך כל שנות נישואיהם, כאשר לא הובאה כל ראיה לכך שהייתה כוונה כלשהי לרשום אותה גם על שמו של העותר. כך גם נקבע, כעניין של עובדה, כי השיפוץ שנערך בדירה, הגם שנערך במימון שני בני הזוג, לא עלה לכדי שיפוץ מסיבי ומשמעותי. בהקשר זה יצוין כי ככלל, השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס תיחשב כ"דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס, מקום בו מדובר "בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים" (ראו למשל: עניין אלמונית, פסקה 21). יתר על כן, וכפי שקבע בית הדין הרבני האזורי, במרוצת השנים ובהליכים המשפטיים השונים שניהלו הצדדים עד להליך זה, לא טען העותר לבעלות בדירה, אלא אך רק להחזר הכספים שהשקיע בה. אכן, יש לציין כי בני הזוג לקחו משכנתא לצורך הרחבת בית מגוריהם שבקיבוץ, וזו נרשמה על הדירה ושולמה על ידי בני הזוג במשותף. ואולם משנמצא – על ידי שתי ערכאות של בית הדין הרבני, ולאחר בחינה מעמיקה ומפורטת של מכלול הראיות ונסיבות המקרה – כי העותר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת אותו "דבר מה נוסף", אין כל מקום לשנות מהמסקנה לפיה לא חלה כוונת שיתוף בדירה. 15. באשר לטענה כי נפגעו זכויותיו הדיוניות של העותר בבית הדין הרבני האזורי; בחינת החומר שהונח לפנינו מלמדת כי עובר למתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, התקיימו שלושה דיונים (21.1.2014; 13.1.2015; ו-30.6.2015), ועיון בפרוטוקולי הדיונים מעלה כי העותר קיבל את יומו בבית הדין. כך גם עולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 30.6.2015, כי בית הדין הרבני האזורי התיר לצדדים להגיש את סיכומיהם (לרבות לעניין הוצאות בית משפט) ואלו אכן הוגשו. יתר על כן, העותר זכה גם ליומו לפני בית הדין הרבני הגדול, שם שטח את טיעוניו במלואם (כעולה מפרוטוקול הדיון שנערך ביום 1.1.2017). אם כן, פרוטוקולי הדיונים מלמדים כי טענותיו של העותר נשמעו באריכות לפני שתי ערכאות, אשר קבעו כי טענותיו לכוונת שיתוף בדירה לא הוכחו כדבעי. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי זכויותיו הדיוניות של העותר נפגעו, וגם דינה של טענה זו להידחות. 16. באשר לשאלת הוצאות המשפט; כידוע, פסיקת הוצאות משפט נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור תתערב בדבר רק במקרים חריגים ביותר. חריגים שבחריגים הם המקרים שבהם יתערב בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק (ראו למשל: בג"ץ 62/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה ח (3.2.2012)). המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלו. למעלה מן הצורך יצוין, כי ניכר שהוצאות המשפט שהושתו על העותר אינן על הצד הגבוה, והן משקפות כדבעי את ההוצאות שנדרשה המשיבה 3 לשאת נוכח המאבקים המשפטיים הארוכים והמתישים שיזם העותר נגדה. 17. סוף דבר; העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, העותר ישלם שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים (סך כולל של 10,000 ש"ח). ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשע"ז (‏15.6.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17028990_W03.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il