פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2898/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי חיפה 3. פלונית 4. פלונית 5. פלונית עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"ט (03.06.2019) בשם העותרת: עו"ד ניר פייטלוביץ בשם המשיבים 2-1: עו"ד עופר יעקב בשם המשיבות 5-3: עו"ד יואב הלל ועו"ד איתן קיובוטרו פסק-דין 1. בית המשפט לענייני משפחה הפנה את הצדדים לבית הדין הרבני, על מנת לדון בפרשנות הסכם גירושין שנחתם בשנת 1977 בין העותרת לבין בן זוגה דאז (להלן: המנוח). בית הדין הרבני דן בהסכם הגירושין ופסק כי אין לעותרת זכויות במשק, לאחר שבהסכם הגירושין ויתרה העותרת על כלל זכויותיה במשק. בכך שינה לכאורה בית הדין פסק דין קודם שניתן על ידי בית הדין לגבי פרשנות ההסכם בין הצדדים, בבחינת סתירת הדין. במסגרת פסק דינו קבע בית הדין, בין היתר, כי על אף שהעותרת נותרה, פורמלית, רשומה כבת זוגו של המנוח, לאחר שסירבה להתגרש, אין לראות אותה כבת זוגו. לא למותר לציין, כי על אף שהעותרת חוייבה על ידי בית הדין להתגרש היא סירבה לקבל גט מהמנוח, והלה נישא למשיבה 3 מכוח היתר שקיבל (המשיבות 5-4 הן בנותיו של המנוח מנישואין אלה). בנוסף, מאז שנת 1977 ועד לפטירתו של המנוח בשנת 2010 העותרת לא התגוררה במשק ולא תבעה אי פעם בחיי המנוח דמי שימוש ראויים בגין חלקה הנטען במשק. 2. על כך נסבה העתירה שבפנינו, בו הלינה המערערת על כך שבית הדין חזר ודן בנושא פרשנות הסכם הגירושין, מבלי שנתמלאו לשיטתה, התנאים לסתירת הדין. 3. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי הטענות שלפנינו נושאות אופי ערעורי מובהק, ולא מצאנו עילה להתערבותנו בפסק הדין. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק ומקרים המצדיקים כשלעצמם מתן סעד מן הצדק (ראו, מבין רבים, בג"ץ 908/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים והנהלת בית הדין (20.2.2019)). הסוגיה של פרשנות הסכם הגירושין הועברה לפתחו של בית הדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר עיכב משך מספר שנים את המשך הדיון בפניו, עד להכרעת בית הדין במחלוקת בין הצדדים. העותרת לא העלתה טענה של חוסר סמכות והצדדים התדיינו בבית הדין לגופה של מחלוקת. בניגוד לעקרון סופיות הדיון במשפט האזרחי, הרי שתקנה קכ"ח לתקנות בתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מכירה באפשרות לסתירת פסק דין, כאשר ראה בית הדין שטעה בפסק דינו. גם בהנחה השנויה במחלוקת ולפיה יש לראות את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני בשנת 2002 כפסק דין סופי, הרי שהסוגיה של סתירת הדין היא סוגיה סבוכה. לכן, גם אם טעה בית הדין ביישום הדין לגביה – ואנו רחוקים מלהגיע למסקנה זו – הרי שאין טעות זו מהווה עילה להתערבותנו. למעלה מן הצורך, נוסיף ונאמר כי התוצאה אליה הגיע בית הדין ראויה בעינינו ואינה מצריכה התערבות בית המשפט למען הצדק. 4. סוף דבר – העתירה נדחית, ולפנים משורת הדין ונוכח הנסיבות האישיות של העותרת, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט באייר התשע"ט (‏3.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18028980_E05.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il