פלוני נ. קופת חולים לאומית

החלטה בתיק בש"פ 2897/18 בבית המשפט העליון בש"פ 2897/18 בג"ץ 2882/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם המבקש בבש"פ 2897/18 ובבג"ץ 2882/18: פלוני נ ג ד המשיבים בבש"פ 2897/18: 1. קופת חולים לאומית 2. משרד הבריאות 3. מדינת ישראל המשיבים בבג"ץ 2882/18: 1. קופת חולים לאומית 2. משרד הבריאות 3. מדינת ישראל 4. בית משפט השלום בירושלים 5. בית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.3.2018 בעבע"ח 56054-02-18 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' שחם; ועתירה למתן צו על-תנאי בשם המבקש בבש"פ 2897/18 ובבג"ץ 2882/18: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה 3 בבש"פ 2897/18: עו"ד אפרת גולדשטיין החלטה ופסק דין השופט נ' סולברג: 1. בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (עבע"ח 56054-02-18) שבגדרה נדחה על הסף ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים, מן הטעם שלמבקש לא עומדת זכות לערור; ועתירה לבג"ץ באותו עניין. רקע 2. המשיבה 3 בבש"פ 2897/18 (להלן: המשיבה) הגישה לבית משפט השלום כתב אישום נגד המבקש. המבקש הגיש לבית המשפט שתי בקשות, שהוכתרו על-ידו "בקשה לגילוי ראיות"; בבקשות צוין כי הן מוגשות לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), ולפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. הבקשה הראשונה הופנתה כלפי משרד הבריאות, והשניה כלפי קופת חולים לאומית. בשתי הבקשות התבקש בית המשפט להורות למשיבים להמציא לידי המבקש מסמכים שונים, שלטענתו הם רלבנטיים למשפט ועשויים לסייע להגנתו. המבקש ביקש כי הבקשות תידונה במעמד צד אחד, וכי החומר לא יועבר לידי המשיבה. לגישתו, העברת החומר לידיה תפגע ביכולתו האפקטיבית לקעקע את אמינות עדת התביעה, במסגרת החקירה הנגדית שהוא עתיד לערוך לה. 3. ביום 19.12.2017 ניתנה החלטה מקדמית, בעניין האופן הדיוני שבו יש לברר את הבקשות. בהחלטה נקבע כי הדרך הדיונית הראויה להגשת הבקשה נגד קופת חולים לאומית היא על-פי סעיף 74 לחסד"פ, ולא במסגרת הסעיפים שצוינו בבקשות. ברם, מכיוון שהמבקש עמד על כך שהבקשות לא תידונה לפי סעיף 74 לחסד"פ אלא לפי סעיף 108, דן בית המשפט בבקשה לפי סעיף זה. בהתאם לאותו סעיף, כך נקבע, הדיון צריך להתקיים במעמד שני הצדדים, וחומר שיתקבל יועבר לעיונם של שני הצדדים. 4. ביום 4.2.2018 התקיים דיון בבקשות במעמד הצדדים, ובסופו ניתנה בהן החלטה. הבקשה הראשונה נמחקה 'לאור הצהרת הסניגור'; באשר לבקשה כלפי קופת החולים, התברר בדיון כי זו כבר העבירה לידי המבקש את המסמכים שביקש, אולם המשיבה עמדה על כך שהללו יועברו גם לידיה. בית המשפט קבע כי המשיבה אכן זכאית לקבל לידיה את המסמכים הללו, וכך הורה. 5. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. הערר נדחה על הסף. נקבע, כי ככל שהמבקש משיג על הקביעות שנקבעו בהחלטה הראשונה מיום 19.12.2017, הרי שהמועד להגשת ערר עליהן – חלף. באשר להחלטה השנייה מיום 4.2.2018, אין למבקש זכות להגיש עליה ערר. בית המשפט דן בבקשותיו של המבקש לפי סעיף 108 לחסד"פ, ועל החלטה לפי סעיף זה אין זכות בדין להגיש ערר. הבקשה והעתירה 6. מכאן בקשת הרשות לערור דנן. לטענת המבקש, קיימת התנגשות בין ההלכה הפסוקה הקובעת שעל החלטות לפי סעיף 108 אין זכות ערר, לבין ההלכה הקובעת כי על החלטות סופיות יש לבעל דין זכות ערעור. לעמדתו, סתירה זו מצדיקה מתן רשות לערור. לגישת המבקש, החלטת בית משפט השלום להורות לו להעביר את המסמכים לידי המשיבה היא החלטה סופית, ולגביה נתונה לו זכות ערר; יש לקבוע כי עקרון זה גובר על ההלכה הפסוקה שלפיה אין זכות כזו בקשר להחלטות לפי סעיף 108 לחסד"פ. 7. לגופו של עניין, טוען המבקש כי החלטותיו של בית משפט השלום ניתנו בחוסר סמכות, משום שהמסמכים שברשותו הועברו אליו, בסופו של דבר, ללא התערבות שיפוטית; מכיוון שקופת החולים העבירה לידיו את החומר, הודיע המבקש לבית המשפט במהלך הדיון שהוא חוזר בו מבקשתו, אולם למרות זאת, בית המשפט קבע כי יש להעביר את החומר לידי המשיבה. עוד נטען כי שגה בית המשפט משלא נעתר לבקשתו לדון בעניין במעמד צד אחד. 8. בנוסף לבקשת הרשות לערור, הגיש המבקש גם עתירה לבג"ץ, זאת לנוכח הספק בדבר זכותו לערור על ההחלטה, ועל-פי ההלכה הפסוקה שלפיה ניתן כעקרון לתקוף החלטה שאין לגביה זכות ערר, באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. החלטנו לדון בשני ההליכים במאוחד. 9. בהחלטה מיום 11.4.2018 הוריתי למשיבה להגיב לבקשת הרשות לערור. בתגובתה טענה המשיבה כי אין הצדקה למתן רשות; הלכה היא כי בהעדר הוראת חוק מפורשת, אין ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי. הפסיקה קבעה לא אחת כי הוא הדין באשר להחלטות שלפי סעיף 108 לחסד"פ, ואין טעם טוב לסטות מהלכה זו. אמנם, הפסיקה הכירה במצבים נקודתיים באפשרות של הגשת ערר על החלטות 'סופיות', הגם שאפשרות זו אינה מוסדרת בדין, אך מצבים אלו אינם רלבנטיים לנדון דידן. לגופו של עניין טענה המשיבה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט להעביר לידיה את החומרים שקיבל המבקש מאת קופת החולים. 10. לאחר שעיינתי בתגובת המשיבה ובשים לב לאינטרס של המבקש בהותרת החומר חסוי מעיניה, סברתי כי ניתן להגיע לפתרון נקודתי שיניח את דעת שני הצדדים. משכך, הצעתי לצדדים הסדר דיוני שלפיו החומר יועבר לידי ב"כ המשיבה, תוך התחייבות כי לא יוצג לעדת התביעה בטרם תעיד במשפט. כך סברתי, כי ניתן יהיה להתגבר על חששותיו של המבקש. המשיבה נאותה להסדר שהצעתי, ואילו המבקש, מנימוקיו-שלו, הודיע שאינו מסכים להצעה. משכך, יש להכריע בבקשה ובעתירה לפי שורת הדין. הכרעה 11. דין בקשת הרשות לערור – להידחות. הצדק עם עמדת המשיבה, שלפיה אין מקום למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו, בעיקר, על כך שהחלטת בית משפט השלום ניתנה לפי סעיף 108 לחסד"פ, ואין זכות ערר על החלטה מעין זו. הצדק עמו. כך קבעה ההלכה הפסוקה באופן עקבי (למשל: בש"פ 4318/07 גופמן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.6.2007); בש"פ 6521/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.9.2009); בש"פ 9081/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.1.2013); ‏בש"פ 296/18 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (15.3.2018)). בניגוד לעמדת המבקש, הדבר אינו עומד בסתירה לעקרון משפטי אחר. כפי שציינה המשיבה, אין ניתן לערור על החלטת ביניים בהליך פלילי מבלי שהוראת חוק מפורשת מעניקה זכות לעשות כן. במצבים בודדים ונדירים הכירה הפסיקה בחריגים לכלל זה, אולם מצבים אלו עוסקים בהחלטות הסוגרות לחלוטין את הדלת בעד מתדיין, ולא בהחלטת ביניים כגון זו שלפנינו. 12. הבקשה אינה מעלה אפוא סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערור, והיא נדחית בזאת. 13. באשר לעתירה שהגיש המבקש (בג"ץ 2882/18), דינה להידחות על הסף, וזאת מבלי צורך לבקש תגובה מאת המשיבים. "כפי שנקבע פעמים רבות על ידי בית משפט זה, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש 'נתיב חלופי' לתקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי לשם עקיפת הכלל השולל ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, והיא תידחה על הסף. זאת למעט במקרים נדירים בהם ניתנה ההחלטה בחוסר סמכות או שרירות קיצונית, וכן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תגרום נזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי" (בג"ץ 8365/17 חלבי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 6 והאסמכתאות שם (31.10.2017)). העניין שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם חריגים. 14. המבקש טוען כי בית משפט השלום חרג מסמכותו כאשר נתן צו להעברת המסמכים למשיבה לפי סעיף 108 לחסד"פ, מפני שהמסמכים כבר הועברו לידיו באופן וולונטרי על-ידי קופת החולים, והוא מצדו ויתר על הבקשה – בעוד שלא עמדה לפני בית המשפט בקשה דומה מטעם המשיבה. ברם, צו לפי סעיף 108 יכול להינתן גם ביוזמת בית המשפט (בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות‏, פסקה 10 (3.12.2008); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, פסקה 15(ב) (23.1.2014)). המבקש, כזכור, לא ביקש מראש למחוק את הבקשה שהגיש, ובשל כך קיים בית המשפט דיון בבקשתו. אף אם הודיע המבקש במהלך הדיון כי הוא מוותר על בקשתו, בית המשפט לא היה חייב להעתר לכך, ורשאי היה להכריע בבקשה לפי שיקול דעתו. מכאן, שבית המשפט לא חרג מסמכותו כאשר החליט כפי שהחליט. בנוסף, לא שוכנעתי שהעברת המסמכים לידי המשיבה תגרום למבקש פגיעה קשה בניהול פרשת ההגנה, המצדיקה להעתר לעתירה חרף העובדה כי למבקש לא קיימת זכות לערור על ההחלטה. כפי שנאמר בהקשר אחר, "אכן, אין לפקפק ביתרון הטקטי של גורם ההפתעה בחקירתו של עד, מה שעשוי, בתורו, לתרום לחקר האמת, אך גם אין להפריז ולהניח כי חשיפת הראיה לעיני התביעה מעקרת את היכולת להפיק תועלת מחקירה נגדית של העדים. מכל מקום, משקלו של אלמנט ההפתעה אינו כזה שיש בו כדי 'לעקם' את הדין" (עניין יעקובוב, פסקה 14). 15. סוף דבר: בקשת הרשות לערור נדחית, והעתירה נדחית אף היא. המבקש יעביר את המסמכים לידי המשיבה בתוך שבוע-ימים. ניתנו היום, י"ז בסיון התשע"ח (‏31.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18028970_O04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il