טארק ג'אבר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2887/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2887/07 ע"פ 3101/07 ע"פ 3269/07 ע"פ 3313/07 ע"פ 3317/07 ע"פ 3320/07 ע"פ 3429/07 ע"פ 790/08 ע"פ 1349/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער בע"פ 2887/07: יריב ברק המערער בע"פ 3101/07: המערער בע"פ 3269/07: המערער בע"פ 3313/07: המערער בע"פ 3317/07: המערער בע"פ 3320/07: המערער בע"פ 3429/07: המערער בע"פ 790/08: המערער בע"פ 1349/08: אחמד וותד איאד עיאט כמאל עיאט עיסאם טהה גאבר בהא ששי בן שמעון וויסאם אגבריה ווהבי עיאט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.פ. 40276/05, מיום 16.1.07, 1.3.07, 10.1.08, שניתנו על ידי כבוד השופט ג' קרא תארכי הישיבות: א' באייר התשס"ח י' באייר התשס"ח י"ז באייר התשס"ח )06.05.08) (15.05.08) (22.05.08) בשם המערער בע"פ :2887/07 עו"ד יוחאי משה בשם המערער בע"פ 3101/07: בשם המערער בע"פ 3269/07: בשם המערער בע"פ 3313/07: בשם המערער בע"פ 3320/07: בשם המערער בע"פ 3429/07: בשם המערער בע"פ 790/08: בשם המערער בע"פ 1349/08: עו"ד אניס ריאד עו"ד משה שרון ; עו"ד דוד יפתח עו"ד צבי אבנון עו"ד משה יוחאי עו"ד מנשה סלטון עו"ד מרדכי כץ עו"ד משה יוחאי בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון עו"ד אשרה פטל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו הוגש כתב-אישום מתוקן, בו יוחסו ל-16 נאשמים מגוון של עבירות, ולהלן תמציתו: נאשמים 1, 2, 9 ו-16 – גמאל עיאט, כמאל עיאט, ואיאד עיאט (להלן, בהתאמה: גמאל, כמאל, ואיאד) – הם אחים, שלטענת המשיבה עסקו בפעילות עבריינית מאורגנת ממקום מושבם בג'לג'וליה. נטען, כי השלושה היו דמויות מובילות באותה התארגנות, ולמרותם סרו אחרים – אחיהם ווהבי עאיאט, וכן ויסאם אגבריה, עיסאם טהה, עאטף מרעב, ששון בן-שמעון, יריב ברק, בהא ג'אבר, באסל עאסי ועומר סוהיל (להלן, בהתאמה: ווהבי, ויסאם, עיסאם, עאטף, ששון, יריב, בהא, באסל ועומר). כמו כן, נטלו חלק באותה התארגנות עבריינית אחמד וותד, וחנוך עצמון (להלן: וותד ועצמון), שהיו בקשרי ידידות עם הדמויות המובילות בהתארגנות. במספר פרשיות עוסק כתב האישום. בראשונה נטען (ראו האישום הראשון), כי לאחר מותו של עבודי חרירי, קרוב של משפחת עיאט, קשר גמאל עם וותר קשר לסחוט את אחד - אלי מועלם (להלן: מועלם), תוך שימוש בטענה כוזבת, היינו, כי בפנקס חובות שהותיר אחריו עבודי חרירי מופיע רישום לפיו חייב לו מועלם 100 אלף דולר. משהוצגה הדרישה בפני מועלם, ועקב חששו כי יבולע לו, הוא הסכים לשלם סכום של 100 אלף ש"ח, ובהמשך פנה לאחד, אנואר מסארווה (להלן: מסארווה) וביקשו לתמוך בגרסתו כי לא נותר חייב כסף לעבודי חרירי. לאחר שנודע לקושרים על כוונתו של מסארווה לתמוך בגרסתו של מועלם, מסר גמאל לוייסאם ווהבי אקדח והורה להם לירות לעבר רגליו של מסארווה על שהעז להתערב בעניין לא לו. בתאריך 28.3.01, הוציאו הקושרים את זממם לפועל, ופצעו את מסארווה בשתי רגליו. הפרשה השנייה בה עוסק כתב האישום (ראו אישומים שני, שלישי ורביעי) החלה בעקבות פנייתו של אחד, אלי אזולאי, בעל בית קפה ברחוב הנשיא בחדרה, לגמאל ואחמד וותד. נטען, כי באותו רחוב פעל בית קפה נוסף ("קפה מאד"), ואזולאי פנה לאותם נאשמים וסיכם עמם כי יציתו את העסק היריב, תוך שהוא מבטיח להם תשלום של 60 אלף דולר. בעקבות כך פנה גמאל לבאסל עאסי, שבהמשך שימש עד-מדינה (להלן: באסל), והנחה אותו לבצע את ההצתה עם עאטף מרעב. השניים הוציאו את זממם אל הפועל בתאריך 21.4.01 בשעת לילה מאוחרת, תוך שאחמד וותד צופה בהם מתוך רכבו. ברם, אזולאי לא היה מרוצה מתוצאות ההצתה, ועל כן סרב לשלם את התמורה המובטחת. בעקבות כך הגיע וותד, בשליחותו של גמאל, לעסקו של אזולאי, ודרש את התשלום תוך שהוא סוטר לבן-שיחו. חרף זאת, עמד אזולאי בסירובו, ואף הגיש תלונה במשטרת ישראל, דבר שהביא למעצרו של וותד. בעקבות כך הורו גמאל וותד לוויסאם ואחר לירות מנשק חם לעבר בית הקפה של אזולאי. השניים הגיעו ליעדם בתאריך 24.5.01, סמוך לחצות, כשהם רכובים על אופנוע וחבושים בקסדות, ומאקדח שמסר להם גמאל הם ירו 6 יריות לעבר בית הקפה בו הסבו אותה שעה אורחים. בפרשה השלישית עוסקים האישומים החמישי, השישי, השביעי והשמיני. הפעם מדובר בקבלן בניין, יצחק נווה, שבשנת 1995 ביצע עבודה משותפת עם פואד עראר. בין השניים נתגלעה מחלוקת כספית, ובעקבות כך פנה פואד אל איאד עיאט וביקשו לסייע לו לגבות מנווה סכום של 60 אלף דולר, כאשר עמלתו של איאד היתה אמורה להיות 20 אלף דולר. בהמשך הורה איאד לבאסל, עאטף מרעב ואדם נוסף לגשת לנווה ולדרוש ממנו באיומים לשלם את החוב, וכך עשו. משהתמידו נווה וחתנו, גיל ברנהולץ, בסירובם לשלם, התקשר אליהם איאד ואיים לרצוח אותם, לפגוע בילדיהם ולשרוף את רכושם. בתאריך 7.8.03 (ראו אישום שישי) הורה איאד לבאסל ולאדם נוסף לגשת לביתו של נווה ולשרוף את רכבו. ואכן, בשעת לילה מאוחרת הגיעו באסל והאחר למקום בו חנה רכבו של נווה מסוג וולבו, ובאסל שפך עליו דלק והציתו. בגין מעשה זה שולם לבאסל סכום של 1500 ש"ח. לאחר יומיים התקשר איאד לביתו של נווה ואיים על אשתו כי יפגע בבעלה. בהמשך, התקשרו איאד ובאסל גם לביתו של ברנהולץ, וגם בו הטיחו איומים על חייו ופגיעה ברכושו. משכל אלה לא הביאו לתשלום החוב, הורה איאד לבאסל ולעאטף מרעב להצית את רכבו החדש של נווה, ובתאריך 2.9.03, בסמוך לשעה 03:00 הוצת הרכב בפועל. בעקבות כך גבר חששו של ברנהולץ מפני פגיעה בו, ועל כן פנה לפואד עראר כדי לנסות להסדיר את החוב. בעקבות פגישה שנערכה בין השניים בנוכחות נווה, הוסיף זה האחרון לסרב להיענות לדרישת התשלום של פואד, והציע להפנות את העניין לבורר. אולם הסדר זה לא היה לרוחו של פואד, ועל כן החליט, בעצה אחת עם איאד, להוסיף ולאיים על יריביו. בתאריך 27.12.03, בשעת לילה, הגיעו באסל ואדם נוסף רכובים על אופנוע לביתו של נווה, והציתו רכב שהיה שייך לבן משפחתו. בפרשה הרביעית עוסק האישום התשיעי. נואף אל עאצם (הוא נאשם מס' 9, להלן "נואף"), פנה בחודש פברואר 2004 לאיאד, וביקשו לגבות עבורו סכום של 1 מיליון ש"ח אותו חב לו, לטענתו, קבלן בניין בשם ישעיהו חכשורי. את המשימה הטיל איאד גם הפעם על באסל ואליו צורפו שלושה נוספים. אלה האחרונים הגיעו למשרדו של חכשורי, איימו עליו, אחד מהם השליך כסא ואחר דחף את השולחן, ולאחר מכן עזבו הארבעה את המשרד. לאחר זאת נתבקש חנוך עצמון לפנות לחכשורי ולאיים עליו, ומשגם אמצעי זה לא עזר, הורה איאד לשותפיו לירות מנשק חם לעבר רכבו של קורבנם. ואכן, בתאריך 23.2.04 נורו לעבר הרכב של חכשורי 4 יריות שגרמו לו נזק. בהמשך, הציע עצמון לנסות לשכנע את חכשורי לשלם 100 אלף ש"ח בלבד, וכך היה. בפרשה החמישית עוסק האישום העשירי, ובו נטען כי גמאל ואיאד הורו לבאסל ויריב ברק להצית את רכבו של קבלן בניין בשם אילן אוליצקי כדי להניעו לשלם חוב, וכך עשו השניים. בפרשה השישית עוסק האישום האחד עשר. נטען, כי אדם שזהותו אינה ידועה פנה לאיאד בבקשה לגבות עבורו חוב מאדם הגר בגבעת שמואל. איאד הטיל את המשימה על עאטף מרעי, ששון בן שמעון ועד המדינה האחר - סוהיל, והנחה אותם לירות לעבר רכבו של אותו אדם, מסוג פורד בצבע כסף. בתאריך 24.3.05 הגיעו השלושה לגבעת שמואל וארבו ברחוב נתניהו. משהבחינו ברכב מאותו סוג מתקרב, הם ניגשו אליו, ומאקדח שהחזיק בידו ירה בן-שמעון מספר יריות לעברו וגרם לו נזק. בדיעבד התברר כי הירי בוצע שלא לעבר הרכב הנכון. בפרשה השביעית עוסק האישום השנים עשר. טארק ג'אבר פנה בתחילת חודש יולי 2001 לגמאל, וסיפר לו על חשדו כי אדם בשם יוסף עיסאוי נתן את עינו באשה נשואה מבנות משפחתו. בעקבות כך מסר גמאל אקדח לידיהם של וויסאם אגברייה ועאטף מרעי, והורה להם לירות לעבר עיסאוי. את קורבנם איתרו השניים מבלה בחתונה שנערכה בקאנטרי קלאב בג'לג'וליה, וכאשר יצא משם מלווה בנביל מרר, הם ניגשו לרכב בו נסעו השניים, וויסאם ירה לעבר עיסאוי מספר יריות שהחטיאו את מטרתן, ופגעו במשקוף החלון וכנף הרכב. בפרשה השמינית עוסק האישום השלושה עשר. נטען, כי גמאל הורה לעדי המדינה באסל וסוהיל ואדם נוסף לבצע שוד בעסקו של חלפן כספים בפתח תקווה (סיני שאט). בתאריך 9.4.02 ניגשו השלושה לבצע את זממם, אולם משהחל הקורבן לצעוק ולזרוק לעברם חפצים שונים, הם מיהרו להימלט על נפשם. בפרשה התשיעית עוסק האישום הארבעה עשר. על פי האמור באישום זה, בתאריך 27.3.05 הורה כמאל עיאט לבן שמעון, באסל וסוהיל לגשת לקזינו כלשהו המצוי בתל-אביב, לקחת את הכסף שיימצאו שם, וכן את הרכיב האלקטרוני ("המח") המפעיל את המכונות, כדי לעשות בו שימוש או למכור אותו. עוד נטען, כי כמאל ועבדאלראוף חדורה (נאשם 14) מסרו למבצעיו של השוד המתוכנן פרטים על הקזינו ומיקומו. ברם, אותה עת כבר שיתף באסל פעולה עם המשטרה, ועל כן הקדים והודיע למפעיליו על השוד העומד להתבצע. בעקבות כך הורתה המשטרה על סגירתו של הקזינו, וכאשר הגיעו לשם שליחיו של כמאל הם נאלצו לשוב כלעומת שבאו. בפרשה העשירית עוסק האישום החמשה עשר. במחצית הראשונה של שנת 2005 נפל על באסל חשד שהוא שוב אינו רואה את עצמו מחויב למשפחת עיאט, ואת נאמנותו העביר לעבריינים אחרים. בעקבות כך הוחלט לירות בבאסל, ולצורך זה ביקשו גמאל כמאל ואיאד מאחד, וויסאם ריאן, לזמן את באסל למפגש במהלכו יפגעו בו. אותה תכנית לא יצאה אל הפועל, ועל כן פנו כמאל ואיאד לבן-שמעון, עדכנו אותו בתכניתם, וביקשו ממנו לספק להם תחמושת לרובה מסוג 16M. בתאריך 6.8.05 נודע לעאטף מרעב ובהא ג'אבר כי תאמר ריאן, הנחשב כמקורב לבאסל, נמצא בג'לג'וליה, והם מיהרו להגיע לשם. בראותו את השניים ניסה תאמר להתקשר לבאסל כדי שיסייע לו, מתוך הנחה שהוא נמצא בקשרים טובים עם עאטף ובהא. ברם, שני האחרונים נטלו מתאמר את הטלפון הנייד, וכאשר גילו כי התקשר לבאסל, הכניסו אותו לרכב והסיעוהו למקום אחר, שם החלו להכותו כדי שיגלה להם היכן שוהה באסל. בשלב כלשהו החל תאמר להימלט על נפשו, אולם אז הגיעו למקום גמאל, טארק ג'אבר ואיאד, והאחרון איים על תאמר כי יהרוג אותו אם ישוב ויראה אותו בג'לג'וליה. באותו יום, בשעות הערב, נודע לקושרים כי באסל שוהה בכפר ברא, ובעקבות כך יצאו לשם עיסאם טהה, עאטף מרעב ובהא ג'אבר, כשהם מזוינים ברובה ועל פניהם עוטים כובעי גרב. כאשר הגיעו למקום והבחינו בבאסל, הם עצרו לידו, ועיסאם טהה ירד מהרכב ומהרובה שבידו ירה צרור לעבר יריבו. בעקבות כך החל באסל להימלט, אולם בשלב כלשהו מעד, וכאשר הדביק אותו עיסאם וניסה לירות בו מקרוב, הוא לא הצליח לתפעל את הנשק, ובעקבות כך נמלט עם שותפיו מהזירה. האישום הששה עשר הופנה כנגד איאד בלבד. על פי גרסת המשיבה, משנודע לו בסוף חודש אוגוסט 2005 כי הוא דרוש לחקירה, נמלט איאד תוך שימוש בתעודת זיהוי מזויפת בה הודבקה תמונתו במקום תמונתו של בעל התעודה. בתאריך 25.12.05 דרש שוטר מהמערער להזדהות, והוא הציג בפניו את התעודה המזויפת, והוסיף להשתמש בזהות השאולה גם כאשר נחקר. 2. בגין האישומים השונים יוחסו למערערים, שפעלו בהרכבים שונים, עבירות מגוונות, וביניהן, קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה בכוח ואיומים, נשיאת נשק שלא כדין, חבלה מחמירה, הצתה, ירי במקום מגורים, הדחה בחקירה, חבלה במזיד ברכב, ניסיון לבצע שוד, חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה, זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר ושבוש מהלכי משפט. בתום הליכים שנמשכו זמן ניכר ובמהלכם נשמעו עדים רבים, הורשע גמאל בשישה אישומים (1, 2, 4, 12, 13 ו-15) וזוכה משניים (3 ו-10). כמאל הורשע באישום 14 בלבד, וזוכה משני אישומים נוספים – 1 ו-15. אחמד וותד הורשע באישום 1, וזוכה משלושה אישומים – 2, 3, 4. וויסאם אגברייה הורשע באישומים 1, 4, ו-12, עיסאם טהה הורשע באישום 15, בעוד שעאטף מרעב הורשע באישומים 11, 12 ו-15, וזוכה מהאישומים 2, 5, 7. חנוך עצמון הורשע באישומים 4 ו-9, וששון בן שמעון הורשע באישומים 11, 14 ו-15. ווהבי עיאט הורשע באישום 1, טארק ג'אבר באישום 12, ואילו פואד עראר הורשע באישומים 5, 6, 7 ו-8. נואף אלעאצם, זוכה מהאישום היחיד שיוחס לו (התשיעי). יריב ברק הורשע באישום 10, עבדאלראוף חדורה באישום 14, ובהא ג'אבר באישום 15. איאד עיאט הורשע בשמונה אישומים (5, 6, 7, 8, 9, 10 15 ו-16), וזוכה מאישום 11. בעקבות הכרעת הדין נדונו המעורבים בפרשיות השונות לעונשים אלה: גמאל – 15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 50 אלף ש"ח, וכן הופעל, בחופף, מאסר מותנה בן 6 חודשים שעמד נגדו. כמאל נדון ל-24 חודשי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן חויב כמאל לשלם קנס בסך 15 אלף ש"ח. אחמד וותד נדון ל-5 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 25 אלף ש"ח, וכן הופעל מאסר על תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו, במצטבר. על וויסאם אגבריה הושתו 11 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי, בעוד שעיסאם טהה נדון ל-5 שנות מאסר, ושנתיים מאסר על תנאי. עאטף מרעב נדון ל-7 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והופעלו, במצטבר, שני מאסרים על תנאי שעמדו נגדו. כן נקבע, כי בעונשי המאסר שנגזרו בפרשה זו ישא עאטף במצטבר למאסר שנגזר לו בת.פ. 3574/05 של בית משפט השלום בפתח-תקוה. חנוך עצמון נדון ל-6 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 15 אלף ש"ח, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד נגדו. ששון בן שמעון נדון ל-5 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. ווהבי עיאט נדון ל-6 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. טארק ג'אבר נדון ל-שלוש שנות מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי, בעוד שפואד עראר נדון ל-4 שנות מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך 25 אלף ש"ח. על יריב ברק הושתו 24 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי, ועל עבדאלראוף חדורה – 10 חודשים מאסר על תנאי. בהא ג'אבר נדון ל-24 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי, והוא נדון למאסר נוסף של 12 חודשים בגין תיק נוסף בו הורשע בעבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה בקלות ראש, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, קשירת קשר לבצע עוון ושיבוש מהלכי משפט (ת.פ. 40307/06 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב). כמו כן, והופעל מאסר על תנאי בן שנתיים, מחציתו באופן מצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת של נאשם זה הועמדה על 48 חודשים. לבסוף, נדון איאד עיאט ל-14 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך 50 אלף ש"ח. 3. מרבית הנאשמים (למעט נואף אלעאצם שזוכה, ועבדאלראוף חדורה שנדון למאסר על תנאי) הגישו ערעורים לבית משפט זה. שניים מן הערעורים נשמעו זה מכבר (ע"פ 3271/07 בעניינו של וויסאם אגברייה, וע"פ 3197/07 בעניינו של ואהבי עיאט), ובתאריך ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) הם נדחו, ברוב דעות, בכל הנוגע להרשעה. בעקבות כך הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, שנתבקש לשוב ולדון בשאלת העונש לאחר קבלתם של תסקירי מבחן. משעשה זאת, החליט השופט המלומד להותיר את העונש המקורי על כנו. בעקבות כך שבו וויסאם אגברייה וואהבי עיאט והגישו ערעורים (ע"פ 790/08 ו-1349/08), ובהם הם משיגים כנגד העונשים שהושתו עליהם. בערעוריהם של אגברייה וואהבי עיאט דנו שניים משופטי ההרכב (א' א' לוי וא' רובינשטיין), אשר נמנים גם על השופטים שנקבעו לדון ביתר הערעורים בפרשה זו. עובדה זו הוצגה בפני המערערים ובאי כוחם, תוך הדגשה כי בפסק הדין בע"פ 3197/07, 3271/07 נקבעו ממצאים בשאלת מהימנותו של עד המדינה עאסי באסל. למעט שני מקרים, הצהירו באי-כוחם של המערערים האחרים כי שולחיהם אינם מבקשים להעביר את הדיון למותב אחר, וכן נתנו את הסכמתם כי גורלם של כל הערעורים יוכרע בפסק דין אחד. עמדה שונה הציגו עו"ד מ' יוחאי בעניינו של טארק ג'אבר (ע"פ 2887/07), ועו"ד י' שפטל בעניינו של חנוך עצמון (ע"פ 3468/07). שני אלה ביקשו כי עניינם יידון בפני מותב אחר, וברוח זו הורינו למזכירות בית המשפט לנהוג. ועוד הערה בטרם אגש לדון בערעורים גופם. שניים מן הערעורים (ע"פ 2902/07 (פואד עראר) ו-3354/07 (ג'מאל עיאט)) נדונו בפני מותב בו השתתף השופט א' גרוניס, בעוד שבאחרים השתתף השופט ח' מלצר, ולפיכך באותם שני ערעורים ניתן פסק דין נפרד. 4. התערבות בממצאי עובדה - ההלכה הפסוקה הכרעת הדין העומדת לביקורת בערעורים אלה עסקה בעיקרה בשאלות שבעובדה, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל והערכת מהימנותם של העדים הופקדה בידי הערכאה הדיונית. בסוגיה זו הרחיב כב' השופט י' זמיר בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644: "הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך "התנהגותם של העדים". עם זאת, להלכה זו נקבעו חריגים, וביניהם אלה: כאשר מדובר בממצאים שבעובדה המתבססים על שיקולים שבהיגיון - הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות, הדבר נתון לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984), 264; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)); מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לבחינתו של בית משפט שלערעור; קביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים – אפשר שבית-משפט שלערעור יתערב בהם; ולבסוף נקבע, כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בקביעות עובדתיות גם מקום שמתגלות סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, ושהערכאה הדיונית לא נתנה דעתה עליהן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690 (1993), 696). ערים לאותו קושי להתמודד עם קביעות שבעובדה ומהימנות, הצהירו חלק מהסנגורים כי אינם מבקשים לשנות מממצאיו של בית המשפט המחוזי, ואת השגותיהם הם מפנים לעניינים אחרים, ובעיקר לשאלת דיות הראיות לצורך הרשעת שולחיהם. סנגורים אחרים עתרו לשוב ולבחון את ממצאיו של בית המחוזי בסוגיות שבעובדה ומהימנות, הואיל ועניין שולחיהם נמנה על החריגים המתירים התערבות מסוג זה. 5. במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבה עדותם של עדי המדינה באסל וסוהיל, ובעיקר עדותו של הראשון. באסל הנו עבריין, שנמנה על ההתארגנות בה עוסק כתב האישום ונטל חלק בפעילותה, עד שבחודש מרץ 2005 החליט לעשות תפנית. הוא יזם קשר עם גורמי החקירה ועד מהרה נחתם עמו ההסכם ת/134, שכנגד שיתוף הפעולה שלו הבטיח לו גמול כספי נאה, תשלום חודשי במשך תקופת ההפעלה, וכן סגירתם של תיקים נוספים שנפתחו נגדו. את התפנית שעשה נימק באסל בכך שנפשו נקעה מאורח החיים העברייני אותו אימץ, ההשפלות שספג, וחוסר התוחלת שבצורת חיים זו, ובלשונו בעמ' 1201: "אני לא אוהב את עצמי, גם הדרך חיים שלי... אני הייתי אדם נשלט... לא אהבתי את עצמי ככה... הגיע מצב שהבן שלי בן 12 מחונן לומד באוניברסיטה, ואני סנג'ר קטן. בטח שנאתי את החיים שלי... שאני נשלט על ידי אנשים שהבן שלי חכם מהם. בטח הרגשתי רגשי נחיתות". ואף שמותר להרהר אם אלה היו כל מניעיו, שוב אין ספק כי באסל הכיר וידע את המחיר הכבד אותו הוא עלול לשלם על כך שפנה עורף לחבריו מתמול-שלשום, ובלשונו בעמ' 281: "אני בחרתי בדרך הכי הקשה, הכי קשה זה להיות סוכן... אם אני אחיה עוד שנה, שימצאו אותי באיזו יציקת בטון, רק אלוהים יודע... בחרתי בדרך הכי קשה שיגאל אותי מהעולם הזה... שהמשטרה חתמה אתי חוזה השתחררתי...". דבריו אלה של באסל קנו אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, ואותו רושם התחזק בעקבות צפייה בעד במהלך הימים הרבים והשעות הארוכות בהם ניצב על דוכן העדים, כשהוא נתון לחקירות נגדיות לא פשוטות של מספר סנגורים. לפיכך, גם נקבע כי הפיצוי הכספי שהובטח לבאסל לא עמד בראש מעיניו (עמ' 22 להכרעת הדין), כפי שהתיקים שעמדו פתוחים נגדו לא היו המניע להחלטתו לחצות את הקווים (עמ' 23), ובלשון המקור (ראו עמ' 22): "הזמן הממושך שבו עמד באסל באולם בית המשפט והעיד בפני (יותר מעשר ישיבות) במשך שעות רבות, הוא שעומד בבסיס התרשמותי מאישיותו של באסל ומהימנות עדותו... התרשמתי כי מניעיו של באסל, כפי שהעיד עליהם, לא היו מניעים כספיים כלכליים... לא מצאתי גם כל סיבה לפקפק בנדון זה בדברי עדותו של מפעילו הישיר... כי היוזמה לפיצוי כספי ותשלום, היתה יוזמה עצמית של מר סילברה... גם התיקים שעמדו תלויים ופתוחים נגד באסל, שבתמורה לפעילותו כסוכן, הסכימה המאשימה לסגור אותם, לא היוו מניע עיקרי לעריקתו... עד כמה שהדבר יישמע מוזר, לבאסל חשובים "הכבוד וההכרה"; בין אם אלו ניתנו לו בעולם העברייני שבו חי קודם לכן, בין שאלו ניתנו לו בעולם החדש, אליו הוא עבר...". לשאלת מהימנותו של באסל התייחס גם חברי, כב' השופט א' רובינשטיין, בפסק הדין בערעוריהם של וויסאם אגברייה ווהאבי עיאט, וכך נאמר שם (ראו עמ' 5 לפסק הדין): "ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט בוססו על שעות רבות של צפייה בעד באולם בית המשפט, לרבות נוכח חקירה נגדית קשה - ולא הוצגה טענה קונקרטית המסבירה מדוע יש מקום לחרוג מהם. אכן, תהליך גיוסו והפעלתו של באסל, וגביית הודעותיו, לא נחשף בצורה מלאה בפני בית המשפט - וקשה לכן לעמוד על אופן התפתחותה של גרסתו, ולהבין מדוע הועלו פרשות מסוימות רק בשלב מאוחר. בנסיבות, מסתבר כי היה מקום לתיעוד משמעותי יותר. ברם, קשה להלום טענות אלה מפי המערערים, שעה שבבית המשפט קמא לא הוגשו ההודעות שמסר באסל נוכח התנגדות סניגורים (עמ' 1111-1108 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 135-134 להכרעת הדין), באופן שמנע מבית המשפט את הכלי אשר באמצעותו יכול היה לעמוד על התפתחות הגרסאות שנמסרו. אכן, "עד מדינה" לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואף התואר "עד מדינה", הנשמע "מלכותי" לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר מדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג זה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות (ראו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 234 (השופט כתארו אז – שמגר)). מהימנותו של עד מדינה "חשודה" מראש וטבולה כאמור בטובת הנאה, אך היא נבחנת, ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971)... המערערים לא העלו בפנינו עילה להתערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ביחס לעדות עד המדינה כשלעצמה". דבריו האמורים של חברי השופט א' רובינשטיין, מקובלים עלי במלואם ומשקפים גם את דעתי-שלי, ממנה לא ראיתי לשנות גם לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בנימוקיהם של המערערים השונים. עם זאת, יש לנהוג בעדותו של באסל בזהירות, הואיל ולא רק שאלת מהימנותו עמדה על הפרק, אלא גם יכולתו לדייק בפרטיהם של אירועים שהתרחשו לעתים שנים אחדות לפני מסירת עדותו בבית המשפט. לא זו אף זו, מכוח מצוות המחוקק תיבדק השאלה אם לאותה עדות נמצא סיוע מקום שבאסל היה שותף לעבירה או חיזוק כאשר הרשעתו של מי מהמערערים נשענת על עדות זו כראיה יחידה (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). באשר למהותה של התוספת הראייתית לעדותו של באסל, גם עניין זה הוכרע, בהסכמתי, בפסק הדין בע"פ 3197/07 ו- 3271/07, וגם לאחר שהאזנתי לטיעונים בערעורים הנוכחיים לא שוכנעתי לשנות מכך. לפיכך, כל שנותר לי לעשות הוא להביא את דבריו של חברי כב' השופט א' רובינשטיין באותו עניין (ראו סעיף י"ד לחוות דעתו): "לשון החוק, ובעקבותיה ההלכה משכבר הימים, ברורות: דרישת הסיוע הסטטוטורית מוגבלת לאותם אישומים בהם היה עד המדינה בגדר שותף, אף אם מעיד הוא על חלקים אחרים של מעשה העבירה שבהם אין מייחסים לו שותפות (ע"פ 348/88 אבו אסעד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 89 והאסמכתאות דשם; ע"פ 4368/92 מדינת ישראל נ' חמאד (לא פורסם)). כדי שיידרש סיוע יש איפוא צורך בשלושה רכיבים גם יחד: עבירה, שותפות וטובת הנאה. משמתקיימת עבירה והעד מעיד לגביה אך לא היה שותף בה, אף אם מקבל הוא טובת הנאה נדרשת תוספת ראייתית מסוג של חיזוק ולא מסוג של סיוע. ביחס לאותם אישומים להם לא היה באסל שותף היה מקום לדרגת תוספת נמוכה יותר, קרי, "לבחינה זהירה" של דבריו (כלשון השופט, כתארו אז, שמגר בע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 505, 523). אין להקל ראש בדרישת הזהירות. דרישה זו קיימת תמיד במשפט פלילי, אך היא מקבלת משנה תוקף – במקרים של עד המעיד בתמורה לטובת הנאה (ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294). חובת הזהירות מתיישמת בכל מקרה לפי נסיבותיו. הדעת נותנת, כי בחקקו את סעיף 54(א)א לפקודת הראיות בתשמ"ב ראה המחוקק לנגד עיניו את הסיטואציה ה"שכיחה", של שותף המעיד כנגד שותפיו תמורת טובת הנאה והופך לעד מדינה; יצוין, כי נושא עד המדינה לא נכלל בהצעת החוק (הצעות חוק תש"מ, 37), והוסף בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, בחינת קל וחומר משותף "רגיל" (ראו דברי ח"כ ש' אלוני בשם הועדה בהבאת התיקון לקריאה שניה ושלישית, דברי הכנסת מיום ז' באב תשמ"ד (27.7.82), עמ' 3428). ואולם, מקרה כמו דנא בו "נפתח שולחן" מלא מזן אל זן עבירות ואישומים, מן הסתם לא נצפה, ומכאן הצורך הפרשני. ביחס למערערים שלפנינו נדרשת זהירות גם בגלל הזמן שחלף (המדובר באירועים שהתרחשו בשנת 2001 שהודעות באסל עליהם ניתנה בשנת 2005), והעובדה - עליה אין חולק - שהמערערים היו "בני בית" אצל נאשמים אחרים (מערער 1 אף היה נתון שם במעצר בית), וממילא "זמינים יותר", להלכה אם גם לא למעשה, להאשמות שווא. דבר זה, בצירוף העובדות שבאסל לא נכח אישית באירועים נשוא הערעורים, שרוב פרטי האירועים היו ידועים ומפורסמים בכפר, שבאסל יזם "תרגילי חקירה" כדי להשיג הודאות, ושלפחות בפרשת הירי בעיסאוי "רעננו" החוקרים את זכרונו - מחייבת זהירות יתרה". 6. ערעורו של אחמד וותד (ע"פ 3101/07) כאמור, זוכה אחמד וותד משלושה מן האישומים שיוחסו לו, אולם הורשע באישום הראשון, הוא האישום העוסק בקשר לסחוט מאלי מועלם סכום של 100 אלף דולר בטענה כוזבת שאת הסכום הזה נותר חייב לעבוד חרירי. כאן המקום להדגיש, כי לוותד לא מיוחס חלקו האחר של האישום הראשון, זה העוסק בירי לעבר מסארווה. על פי גרסת המשיבה, היו אלה גמאל וותד שקשרו את הקשר לסחוט מאלי מועלם, ולצורך כך הם ערכו את הרישום המזויף בפנקס החובות שניהל עבודי (ת/104א). יתרה מכך, היה זה וותד שהגיע לראשונה למועלם ו"בישר" לו על החוב, ובמהלך הפגישה השנייה בה נטל חלק, אף התנהג בצורה מאיימת והשליך צלחת לעבר הקורבן. לבסוף נתרצה מועלם ושילם 100 אלף ש"ח. השגותיו של וותד בערעור שבפנינו מופנות בעיקרן כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, ולהלן תמציתן: שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להאמין לגרסתו של עד המדינה באסל בדבר יצירת חוב פיקטיבי, הואיל ובפועל מדובר בחוב אמיתי שלבסוף נמצא, על דעתו של מועלם, הסדר לפרעונו; הפנקס של עבודי ת/104א נתפס על ידי המשטרה, וזו היתה יכולה לבדוק באמצעות מומחיה אם הרישום בו הנו מזויף, וראיה כזו לא הוצגה; ידיעתו של באסל על האלימות שהפעיל, כביכול, וותד, מקורה בשמועה שאפילו מועלם הכחיש אותה; המניע לעדותו המפלילה של באסל הוא רצונו לנקום במערערים, מחד, ולזכות בטובות ההנאה שהובטחו לו בהסכם שהעניק לו מעמד של עד מדינה; עד כמה לא היה ראוי באסל לאמון, תלמד העובדה שהוא סיפר על מעשה הסחיטה של מועלם רק במחצית חודש יולי 2005, זמן ניכר לאחר שהחל לשתף פעולה עם משטרה ישראל; דרך הפעלתו של באסל היתה לקויה: לא קוים פיקוח ראוי על תנועותיו, דברים שמסר במפגשים עמו לא תועדו בכתב, נחשפו בפניו עדויות שמסרו אחרים, ופרטים שונים נמסרו לו על ידי שוטרים. לבסוף, נטען כי לא הוכח רכיב ה"איום" בעבירת הסחיטה שיוחסה לוותד. לחלופין, הופנה הערעור כנגד העונש שהושת על וותד – 5 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 25 אלף ש"ח, והפעלה מאסר על תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו. 7. בשאלת מהימנות של באסל כבר עסקתי, וכאמור, לא ראיתי מקום או עילה לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו. באסל מסר כי היה עד לשיחה שהתקיימה בין אחמד וותד לגמאל, במהלכה נקשר הקשר לתבוע ממועלם סכום של 100 אלף דולר, באמתלא שאת הסכום הזה הוא נותר חייב לעבודי חרירי. באסל הוסיף ומסר, כי האזין לשיחות שקיימו המעורבים בפרשה (גמאל, כמאל וותד) בעקבות מפגשם עם מועלם, ובלשונו: "הם סיפרו שאחמד סלים (וותד) זרק שמה [בעסקו של מועלם], והתחיל להעיף שמה צלחות על הבן אדם והם סיפרו שהגיעו למסקנה איתו שהוא משלם מאה אלף שקל" (עמ' 291 לפרוטוקול). באסל נכח גם בעת שנודע לגמאל על כוונתו של מסארווה לתמוך בגרסתו של מועלם, לפיה הוא לא נותר חייב דבר לעבודי, ועל כך הגיב גמאל בזעם: "גמאל מתעצבן מתחיל לצעוק, מבקש מוויסאם ומווהבי... לצאת לטייבה. והוא אומר להם אתם לא פוגעים בו רציני, אתם פוגעים בו ברגליים... הם יוצאים, היה להם אוטו מסוג מרצדס בצבע זהוב. הם יוצאים לכיוון טייבה וחוזרים... אחרי חצי שעה, אחרי משהו כזה, חוזרים ואז אומרים לג'מאל... צפצפו שמה והוא ירד, הוא ראה אותם והוא ירד. וכשהוא ירד מישהו מהם ירד ופגע בו באמצעות היריות אז התחיל לקלל... ואז ירו עליו עוד פעם וחזרו משמה... אחרי הירי הזה אלי הכושי נכנע ומשלם" (עמ' 293). גרסה זו של באסל אומתה בראיות נוספות. הראשונה שבהן היא אמרה שנרשמה מפיו של אלי מועלם (ת/105), בה תאר את הפגישה הראשונה בה נדרש לשלם סכום של 100 אלף דולר שחב כביכול לעבודי חרירי. משהכחיש את החוב, פרץ ויכוח, שלטענת מועלם "לא הגיע לידיים". אולם גמאל, כמאל וותד שבו אליו לביקור נוסף, והפעם נלוו אליהם גם אחרים. לגרסת העד, בעקבות שיחה זו הוא החליט לשלם חלק מהסכום הנדרש, ובלשונו (ראו עמ' 2 של ההודעה): "בשביל לסגור עניין, לאחר כיומיים שלושה בא יהודה קקון מקיראון נתתי לו מאה אלף שקל, אמרתי זה לילדים של עבודי מתנה". גרסה זו אושרה על ידי יהודה קקון, שמסר כי שמע מפיו של מועלם על הדרישה שהופנתה אליו לפרוע חוב לעבודי חרירי, והוא הוסיף (ראו ת/110, עמ' 4): "אחרי כמה ימים כושי [מועלם] התקשר אלי ואמר לי בוא תיקח את הכסף... באותו הערב פגשתי את אחמד [וותד] וגמאל, אני לא זוכר אם היו איתם עוד אנשים... והבאתי להם את הכסף". מועלם גם אישר כי פנה למסארווה וביקש ממנו לאשר כי לא נותר חייב כסף לעבודי, ודברים דומים נרשמו מפיו גם בשיחתו המוקלטת עם עד המדינה (ת/106). סבורני כי החלטתו של בית המשפט להרשיע את וותד בדין יסודה. אם אכן עמד חובו של מועלם על 100 אלף דולר, מותר לתהות מדוע החליטו "הגובים" להסתפק בסכום של 100 אלף ש"ח בלבד; עצם נכונותו של מועלם לשלם סכום אחרון זה "למען ילדיו של חרירי", מלמדת כי התשלום נכפה עליו והוא היה רחוק מלהודות בקיומו של חוב; גם פנייתו של מועלם למסארווה, שאף היא הוכחה כדבעי, והחלטתו של זה האחרון להירתם למאמצי השכנוע כי מועלם אינו חייב דבר, רחוקה מלהשתלב בטענת וותד לפיה נתן את ידו לגבייתו של חוב אמיתי. הנה כי כן, הרשעתו של וותד ניצבת על בסיס איתן, ועל כן הייתי דוחה את הערעור נגדה. באשר לעונש – תקופת המאסר שהושתה על וותד אינה קצרה, אולם היא הולמת את חומרת מעשיו ועברו. לחובתו מספר ניכר של הרשעות בעבירות של אלימות, ובכללן כאלו שהופנו כלפי שוטרים. חמורה במיוחד היא הרשעתו משנת 1996, בעבירה של סיוע לרצח אותה ביצע עם אחרים כתוצאה מסכסוך ממושך הקיים בין משפחת חרירי למשפחת עבד אלקאדר. על כך נדון וותד ל-4 שנות מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי. גם אז כמו הפעם עמד נגד וותד מאסר על תנאי, ובית המשפט הלך לקראתו כאשר הורה כי ישא בו בחופף. עינינו הרואות כי מערער זה לא למד דבר מדרכי הענישה שנוסו בעניינו בעבר, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שזמן קצר ביותר לאחר שחרורו ממאסר הוא שב לפעילות עבריינית. גם את הטענה לפיה אין להפעיל את המאסר המותנה הואיל ונעדר ממנו יסוד של אלימות, לא ראיתי מקום לקבל, הואיל ובעבירות בהן הורשע קיים גם קיים יסוד של אלימות, וקביעה זו מתחייבת מהעובדות שהוכחו. בנסיבות אלו אינני סבור כי הוכחה עילה כלשהי להתערבותנו בעונש, ומכאן דעתי כי יש לדחות את ערעורו של וותד על שני חלקיו. 8. ערעורו של איאד עיאט (3269/07) איאד עיאט הורשע במספר אישומים: פרשת הסחיטה של הקבלנים נווה וברנהולץ (אישומים 5 עד 8); הצתת רכבו של הקבלן ישעיה חכשורי (אישום 9); הצתת רכבו של הקבלן אילן אוליצקי (אישום 10); הקשר לפגוע בעד המדינה באסל (אישום 15); כמו כן, הורשע איאד, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו באישום 16, ועל רכיב זה שבהרשעה הוא אינו משיג בפנינו. את השגותיו הרבות כנגד הרשעתו, שבעיקרן מופנות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, הביא איאד בפנינו בהודעת ערעור ועיקרי טיעון רחבי היקף ומפורטים, עד שנדמה כי מדובר בסיכומים בפני הערכאה הדיונית. להלן עיקר הטענות: א) איאד סבור כי עדותו של באסל לא היתה ראויה לאמון שנתן בה בית המשפט המחוזי, ומאותם טעמים שהעלו המערערים האחרים, היינו, רצונו לנקום בבני משפחת עיאט, אף במחיר של אלתור גרסה כוזבת, וזאת על רקע חבירתו למשפחת עבד אלקאדר. ב) חקירת המשטרה לקתה במחדלים אחדים: חקירתו של באסל לא תועדה בהקלטה או בצילום; לא נחקרו מעורבים נוספים שבשמם נקב באסל, ואשר היו יכולים לאמת או להפריך את גרסתו; לא נוהל יומן על הפעלתו של עד המדינה. ג) אף שלפרשת נווה – ברנהולץ יוחדו ארבעה אישומים נפרדים, בחר בית המשפט לדון בהם כמקשה אחת מבלי להקדיש לכל אחד מהם דיון פרטני; לא הוכח קיומו של קשר בין פואד עראר לאיאד; לא הוכח כלל כי אותם אנשים שהגיעו לקורבנות הסחיטה היו מטעמן של משפחות חרירי או עיאט, גם אם הציגו עצמם ככאלה; בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לסתירות שנתגלו בעדותו של באסל בכל הנוגע לסדר הצתת הרכבים; באשר למעורבותו של יחזקאל דלאל בפרשה (האיש שעל פי הנטען הצביע בפני המציתים על ביתו של נוה), נטען כי גרסתו של באסל בעניין זה היתה כבושה, ומכל מקום לא היה זה נכון לאמץ את דבריו של דלאל בת/199 ולהעדיפה על פני הגרסה שמסר בחקירתו ובעדותו בבית המשפט; באשר לבוררות שהתקיימה בין נווה לפואד עראר, נטען כי איאד לא נטל בה חלק, ומכל מקום בניגוד לגרסתו של באסל טען נעים שמריהו כי הפניה אליו לשמש בורר נעשתה מספר שנים לפני ביצוען של העבירות בהן עוסקים האישומים 5 עד 8; לא הוכח כי לאחר ההצתה נמלטו באסל ושותפו לביתו של איאד; גרסתו של באסל באשר לשיחות המאיימות גם היא מעוררת תמיהות נוכח עדותה של אוולין נווה, לפיה המאיים היה אדם אחד, בעוד שבאסל טען כי גם הוא וגם איאד שוחחו עמה; בדיקה העלתה כי השיחות המאיימות יצאו מהטלפון הנייד של אורן אלכורטי, בניגוד לגרסת באסל לפיה קוימו השיחות מטלפון ציבורי; לבסוף, נטען כי הראיות הנוספות שהוצעו על ידי המשיבה, אין בהן כדי לענות על דרישת הסיוע לעדותו של עד המדינה. ד) לעניין האישום התשיעי – נטען כי לא ברור מהראיות שהובאו על ידי המשיבה מיהו האדם שהזמין את גביית החוב מחכשורי ומהו סכום החוב, הואיל ובעוד שכתב האישום נקב בשמו של נאשם 12 (נואף אל עאצם), טען באסל ששמו של המזמין הוא עבד סאלם מילאד; כן נטען, כי על פי גרסתו של חכשורי הוא לא חש מאוים, והוא לא ידע להצביע על זהותו של האדם שירה לעברו. ה) האישום העשירי (הצתת רכבו של הקבלן אוליצקי) – נטען, כי לא הוכח ששליחיו של איאד היו אלה שביצעו את ההצתה, וכן שלעדותו של באסל לא נמצא סיוע. ו) האישום החמישה עשר (הקשר לפגוע בבאסל) – נטען כי עובדותיו של אישום זה כלל לא הוכחו ביחס לאיאד: שמו לא נזכר כמי שהזמין את באסל לשיחה שהתקיימה ביום 7.5.05 בבית משפת עיאט, ולא היו ראיות שאיאד השתתף באותו מפגש; עדותו של באסל באשר לאותו מפגש אינה ראויה לאמון ולו מן הטעם שלטענתו הוא יצא אליה ללא תיאום עם מפעילו; יתר על כן, גרסתו של באסל ביחס לאירועים של אותו יום נגבתה לאחר זמן, וגם המפעיל (אבי סילברה) לא טרח לכתוב על כך מזכר; בשיחה של באסל עם עאטף מרעב וטארק גאבר (נאשמים 6 ו-10) מיום 10.5.05 (אותה הקליט באסל), לא נזכר שמו של איאד כמי שמבקש לזמן את באסל למפגש; לא הוכח כי איאד הגיע למקום חטיפתו של תאמר ריאן, ולו מן הטעם שהרכב מסוג "ג'ימי" שעמו הגיע לזירה על פי גרסתו של ריאן, היה מוחזק אותה עת בידי המשטרה; לא היה מקום להעדיף את הודעותיו של תאמר ריאן על פני עדותו בבית המשפט הואיל ומדובר בעד לא אמין ומניפולטיבי; לבסוף, נטען כי גם באישום זה לא נמצא סיוע לעדותו של באסל. להלן אדון בפרשיות השונות, ותוך כך אעסוק גם בעניינם של מערערים נוספים. תחילה אפנה לפרשת הסחיטה של נוה. 9. כאמור בסעיף 5 של חוות דעתי, לא ראיתי מקום לדחות את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות עדותו של באסל, ומכך לא ראיתי לשנות גם נוכח טענות בא-כוחו של איאד. בעמ' 302 לפרוטוקול הדיון מסר באסל, כי באחד הימים נכח במפגש שהתקיים בבית משפחת עיאט, במהלכו ביקש פואד עראר מאיאד לסייע לו לגבות חוב מהקבלן יצחק נווה. לעניין זה ניתן אישור בדברים שהקליט באסל מפיו של פואד עראר ללא ידיעתו, לאחר שזה האחרון הכחיש כי נווה שילם סכום כלשהו על חשבון חובו (ראו ת/75, עמ' 7 ואילך): "אני באתי ואמרתי לאיאד... בן אדם עובד כל החיים שלו כמו חמור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי בגלל עשרים אלף דולר". באשר למשימת הגבייה, אותה הטיל איאד על באסל, עיסאם ועאטף, וכך תאר עד המדינה את המשך האירועים (ראו עמ' 303 ואילך): "אני עיסאם ועאטף, הגענו למשרדים של יצחק נווה. אחרי שהסביר לנו איאד איפה המשרדים נמצאים. נכנסנו, זה קומה ראשונה, נכנסנו למשרדים, ראינו שמה אדם מבוגר, הבנו שזה יצחק נווה, אישה צעירה ועוד צעיר אחד. אז אמרנו שאנחנו שליחים של משפחת חרירי, ואתה חייב לבחור בשם פואד ערר כסף ואתה חייב לשלם את הכסף הזה... אני דיברתי. אז אמרתי לו שאתה חייב לשלם את הכסף הזה, אז הוא אמר לי אני לא חייב לאף אחד. אמרתי לו אתה משלם בטוב או ברע. ואז הוא לא התייחס אלי, יצאנו... יומיים שלוש אחרי זה, אני ואיאד נוסעים לבחור בשם יחזקאל, ואיאד מבקש ממנו להדריך אותו איפה הבית של יצחק נווה, איפה הוא גר... יחזקאל זה אחד שיש לו חנות ירקות בפתח תקווה... והוא חבר של משפחת עיאט... הוא נסע לפנינו ואנחנו נסענו מאחוריו. היינו עם אוטו מאחוריו והוא נסע עם האוטו שלו לפנינו, הראה לנו את הבית, הסתובב וחזר. שבוע אחרי זה, או שבוע וחצי, או כמה ימים אחרי זה... איאד מבקש ממני ומעאטף, בשעות הערב המאוחרות... לצאת שמה ולשרוף את האוטו... כשהגענו עאטף הצביע לי על האוטו ושרפנו אותו". על האיומים שהופנו אליהם ושריפת הרכבים העידו גם קורבנות המעשים, יצחק נווה (עמ' 243 ואילך) וגיל ברנהולץ (עמ' 252). אולם הם לא היו היחידים שתמכו בגרסתו של באסל. כך עשה גם יחזקאל דלאל, שלמעשה אישר את מה שבאסל טען לו, היינו, שהוא הצביע בפניו ובפני איאד על ביתו של יצחק נווה (ראו ת/199, עמ' 2). זאת ועוד, באסל מסר כי אחת משיחות האיום למשפחת נווה נעשתה מטלפון נייד שבבעלות אורן אלקורטי. בדיקת פלט השיחות ת/125 מלמדת כי שיחה כזו אמנם קוימה, אולם אורן סרב למסור את זהותו של המטלפן. עם זאת, מפיו נלמד נתון חשוב, היינו, שאיאד הביע נכונות לסייע לו בהגנתו ("איאד אמר לי מה אתה רוצה, תקבל", ת/47, עמ' 10), ואורן השיב לו שהוא מבקש לקבל כסף מזומן ("אמרתי לו מה עניין מגיע לי, אמרתי לו אני לא רוצה עו"ד, אני אקח מהמדינה, תביא לי את הכסף, תנו לי לגמור את התיק... מה יש בעיה של 2000 דולר 2500?"). עניין נוסף התומך בעדותו של באסל הוא נתון אותו למד מפיו של איאד, והכוונה לבוררות שהתקיימה או היתה אמורה להתקיים בפני אחד, נעים שמריהו, להסדרת החוב לו טען פואד עראר. במהלך החקירה נפגש באסל עם נעים, ואלו היו הדברים שהחליפו, אליבא דבאסל (עמ' 310 לפרוטוקול): "אמרתי לו: נעים אתה זוכר מה קרה בסביבות של יצחק נווה, אתה יודע שפואד ואיאד קיבלו כסף מזה? הוא אומר לי אני לא זוכר בדיוק, אמרתי לו אבל הם הפנו אותך להיות בורר. אמר לי איאד ופואד ביקשו ממני ואז אני אמרתי לא, לא מתאים להציע את עצמי. אתם צריכים, אתם ויצחק נווה, שניכם צריכים לקבל אותי בתור בורר. זה צריך שיבוא ממנו וגם מכם. אני לבד, אני לא הולך להגיד לו לשבת, כי הוא גם חבר שלי וגם אתם חברים שלי". דברים אלה נתמכו בדברים שתועדו מפיו של נעים בהקלטה ת/143, וכן בהודעה ת/142, ובלשונו: "אני זוכר שפנו אלי איאד וגם פואד וביקשו ממני להיות בורר. איאד ופואד היו ביחד, באו אלי למועדון והם דיברו איתי. אני אמרתי להם ואמרתי גם לעאדל שאני לא מעוניין להיות בורר אם שני הצדדים שמעורבים בסכסוך לא פונים אלי אישית. אני אמרתי שאם הם רוצים שאני אהיה בורר אז רק אם פואד עראר, וגם יצחק נווה וגם גיל החתן של יצחק יפנו אלי באופן אישי או בכתב אז אני אסכים ואחליט לפי העובדות שאני אשמע מהם". דברים אחרונים אלה של נעים שמריהו משתלבים היטב עם התרחיש אותו תאר באסל, כפי שגרסתם של פואד עראר ויחזקאל דלאל מלמדת כי איאד נטל חלק מרכזי ופעיל בפרשת סחיטתו של יצחק נווה. נוכח כל אלה הייתי מותיר את הרשעתו של איאד בפרשה זו על כנה. 10. פרשת חכשורי – האישום התשיעי באסל העיד (ראו עמ' 317) כי תחילתה של פרשה זו בשיחת טלפון שקיבל איאד מאחד – עבד אלסאלם מילאד, שביקשו לסייע לאחר לגבות חוב. על המשך האירועים מסר באסל כך (ראו עמ' 317): "ואז למחרת בבוקר מתקשר אלי איאד... שאני אבוא לתחנת הדלק במושב חגור. הגעתי לשמה, היו שמה עיסאם ואיאד, הסביר לנו שאתם הולכים לבנאדם, תגידו לו שהוא חייב כסף לקבלן בשם מוחמד, אני לא זוכר אם זה מוחמד או שם אחר... מלוד או רמלה... המשימה, אנחנו צריכים לצאת לקבלן הזה וקודם כל נציג את עצמנו כאילו שליחים, אנחנו משפחת חרירי, באנו לגבות ממך חוב". באסל וחבריו עשו כפי שנצטוו, וכאשר דרשו את פירעון החוב טען חכשורי באוזניהם כי הוא לא חייב דבר, וכי חנוך עצמון (נאשם 7) יודע זאת. תשובה זו לא הניחה את דעתו של באסל שהעיד על עצמו כמי שאמר לחכשורי "אם אתה לא משלם, אנחנו מוציאים לך את העיניים", ועיסאם אף הפך שולחן. לאחר זאת שבה החבורה לאיאד ודיווחה על מעשיה, ולאחר מספר ימים הורה איאד לבצע ירי לעבר רכבו של חכשורי וכך היה. בעקבות הירי נטען כי חנוך עצמון התקשר לאיאד, ובתיווכו נערך מפגש בין אחד – שלום דומרני לאיאד, וסוכם שחכשורי ישלם סכום של 100 אלף ש"ח בלבד ולאחר זאת ירפו ממנו. התשלום היה אמור להתבצע באותו ערב, אולם העניין נדחה מאחר ובתו של חנוך אושפזה בבית חולים. ביום המחרת הגיעו איאד ובאסל לבית החולים וקיבלו מידי אחיו של עצמון שיק על הסכום המוסכם. בניגוד להשקפת בא-כוחו של איאד, סבורני כי זהותו של בעל החוב לא נותרה עלומה, הואיל וחכשורי העיד כי מדובר בקבלן מהשטחים שהכיר בשם "אבו עלי" ועבד אתו בישוב אלעד, ובמהלך הדיון הצביע על נאשם 12, נואף אלעאצם, כמי שטען בפניו כי נותר חייב לו סכום של 1 מיליון ש"ח. יתרה מכך, באסל העיד כי באחד הימים נפגשו הוא ואיאד עם נאשם 12, ואיאד דיווח לאחרון שמאמצי הגבייה טרם נשאו פרי. לאותה מסקנה מובילות גם שיחות הטלפון הרבות שקוימו בימים הרלבנטיים לאישום בין המעורבים בפרשה, וביניהם, איאד נואף אלעאצם, וחנוך עצמון (נאשם 7). באשר לטענה לפיה חכשורי עצמו מסר כי לא חש מאוים, כל שאוכל לומר הוא שלאחר שעיינתי בעדותו של עד זה התקשיתי להשתחרר מהתחושה שהוא עשה מאמץ ניכר לנטרל רכיבים מפלילים בעדותו. חרף זאת, שוב אין ספק בדבר אופיו של המפגש עם שליחיו של איאד, אותו הגדיר חכשורי במלים "זאת לא היתה פגישת נימוסים" (עמ' 1385), וכיצד ניתן להגדיר את אותו מפגש אחרת כאשר היה מלווה בהתנהגות ברוטאלית שכללה העפת כסא, הרמת שולחן ואיום שאם לא ישלם את החוב יוציאו לו את העיניים. יתרה מכך, מי שאינו חש מאוים לא היה ממהר לשלם חלק מהסכום אותו הכחיש מכל וכל בגדרה של "פשרה", עליה ניתן היה ללמוד משיחה מוקלטת של באסל עם עצמון. בשיחה זו (ראו ת/47, עמ' 31 ואילך), פנה באסל לעצמון באומרו: "חנוך, אני אשאל אותך שאלה, אתה זוכר את הקטע של חכשורי... קיבלת מזה משהו?", ועל כך השיב עצמון: "כן, אני לקחתי". וכאשר באסל פקפק בדבריו ("לא נכון אני הייתי אתך, לא לקחת כלום"), הגיב עצמון במלים: "באמא שלי, כל הכסף היה אצלי ביד... הכל מזומן, אני הבאתי את הכסף אצלי ביד". לא מצאתי ממש בטענותיו האחרות של איאד ביחס לאישום זה, וגם העובדה שבסופו של יום זוכה נואף אלעאצם, בעל החוב, אין בה כדי לסייע לו. זה האחרון זוכה מאחר והשופט המלומד של בית המשפט המחוזי לא השתכנע כי ידע שהגבייה תיעשה תוך שימוש באמצעים פסולים, דבר אותו לא ניתן לומר על איאד, שהרי הוא היה היוזם, המתכנן ומי שעמד בראש מבצעיהן של העבירות. 11. פרשת אוליצקי – האישום העשירי (במסגרת זו ידון גם ע"פ 2887/07 של יריב ברק). אחזור ואזכיר את עיקרן של העובדות שנטענו באישום זה: בסוף חודש ינואר 2005 הורו גמאל ואיאד לבאסל וליריב ברק להצית את רכבו של הקבלן אילן אוליצקי, מתוך כוונה לכפות עליו לשלם סכום של כסף. באסל וברק ביצעו את המשימה שהוטלה עליהם בשעת לילה מאוחרת של תאריך 30.1.05, כאשר שפכו חומר דליק על רכבו של קורבנם ושילחו בו אש. בדרכם חזרה דיווחו השניים לאיאד על ביצוע ההצתה. וכך מצאו הדברים את ביטויים בעדותו של באסל: "התקשר אלי גמאל עיאט, ביקש ממני שאני אבוא אליו הביתה. באתי אליו... ישב שם בחור בשם יגאל קציני, שהוא חבר טוב של המשפחה שלהם, של משפחת עיאט. וישב בן אדם מבוגר, שבא עם יגאל קציני... מהשתלשלות הדברים נודע לי שהוא דוד של יגאל קציני... הוא אמר לי גמאל, אני רוצה יגאל יראה לך היום או מחר, יראה לך איזה מקום, אני רוצה שתשרוף שתי מכוניות. אמרתי לו בסדר" (עמ' 325). על המניע לפגוע ברכושו של אוליצקי למד באסל מפיו של קציני, היינו, שבדואים הפריעו לאוליצקי באתרים בהם עבד, וגמאל נהג לפשר בין הצדדים תמורת תשלום מהקבלן (עמ' 326). משנרגעו הרוחות הפסיק הקבלן לשלם לגמאל, וכאן נכנסו לתמונה באסל והאחרים: "התקשרנו אליו, הפחדנו אותו, אמרנו לו עוד פעם שאנחנו בדואים, על מנת לפנות אלינו עוד פעם לשלם". אולם משאיומים אלה לא עשו את שלהם, הוחלט להחריף את הלחץ. הפעם הוטלה המשימה על באסל ויריב ברק, המכונה "זינגו", וכך תאר באסל את המשך האירועים: "גמאל נתן לנו מאתיים שקל וביקש ממני לשמור על זינגו שיהיה רחוק מהאירוע. אמר לי תציב אותו קצת רחוק ממך, שלא יסתבך... יצאנו לכיוון תחנת הדלק כפר קאסם... מילאנו בקבוק דלק ויצאנו לשמה. שם בכיוון הוריד אותי זינגו והוא המשיך ללכת... התקדם עם האוטו... אני ירדתי לכיוון הג'יפ, שפכתי שמה דלק ואז זרקתי, לפי מיטב זכרוני זרקתי משהו ליד, או נייר או מה, ואז האוטו נדלק". באסל הוסיף ומסר (עמ' 327) שבדרכם חזרה התקשר זינגו לאיאד והודיע לו "שהכל בסדר", ובבואם לבית משפחת עיאט הם פגשו אותו ואת גמאל. משנקבע כי עדותו של באסל ראויה לאמון, לא נותר אלא לבדוק אם נמצא לה סיוע בראיות הנוספות מטעם המשיבה. על כך השיב בית המשפט המחוזי בחיוב, וסבורני כי מסקנה זו היתה בלתי נמנעת. להלן אבהיר את דברי. אל הזירה נסעו ברק ובאסל ברכבו של הראשון (ראו עדותו של באסל בעמ' 327), מסוג אאודי מס' 8814935 (ראו הודעתיו של יריב ברק ת/84 ות/85, עמ' 2). בעדותו הוסיף באסל ומסר, כי לאחר שהציתו את רכבו של אוליצקי הם עשו את דרכם לכיוון ביתה של משפחת עיאט, ובמהלך הנסיעה דיווח ברק לאיאד על ביצוע המשימה שהוטלה עליהם. ההצתה בוצעה בשעה 23:00 לערך (ההודעה עליה התקבלה בשירותי הכבאות בשעה 23:25, ראו ת/184, ובמשטרה בשעה 23:30, ת/162), ועיון בפלט השיחות ת/181 מלמד כי בסמוך לכך יצאו שלוש שיחות מהטלפון הנייד של ברק לטלפון הנייד (מירס) של איאד. לו עמדה ראיה זו בפני עצמה, אפשר שלא היה בה די כדי לענות על דרישת הסיוע. אולם, בפיו של באסל היה נתון נוסף, היינו, שכאשר הגיעו הוא וברק לכניסה לכפר קאסם, עצר אותם מחסום משטרתי לבדיקה, ולכך נמצא תיעוד ברישומי השוטרים (ת/193). במהלך החקירה נערך עימות בין באסל לברק (ת/86), ומשחזר באסל וסיפר על הבדיקה שנערכה להם בכניסה לכפר קאסם, הגיב ברק באומרו "זה לא נכון זה שקר הוא שקרן". יתרה מכך, בהודעה ת/84 טען ברק כי הוא כלל אינו מכיר את באסל, ומכך הסתייג מעט בהודעה ת/85 ("אולי בפנים אני מכיר אותו"). ברם, משהוצגה לו תמונתו של באסל, חזר ברק וטען: "לא אני לא מכיר את האיש המצולם בתמונה" (עמ' 2 של ההודעה). אולם, נראה כי ברק התקשה לבסוף ליישב בין תשובותיו לראיות שהונחו בפניו במהלך החקירה בכל הנוגע לאותה בדיקה במחסום, ועל כן עשה תפנית בעמ' 3 של ההודעה ת/85, כאשר שוב לא שלל את האפשרות שהסיע את באסל: "יכול להיות שאני לקחתי מישהו טרמפ לשם אני לא זוכר... אני לא זוכר את מי לקחתי לשם טרמפ יכול להיות שאפילו זה שהראית לי בתמונה ואני לא זוכר... אני לא מכיר אותו כל כך טוב, אני לא יודע אני לא ביצעתי איתו כלום, יכול להיות שאני לקחתי אותו טרמפ אני לא זוכר את התאריכים". אותן עובדות ששוב אין ספק בנכונותן – השיחות שיצאו מהטלפון של ברק, ובדיקת הרכב בו נהג בכניסה לכפר קאסם – מפריכות מכל וכל את טענתו של ברק בדבר האפשרות שבאסל בלבל בינו לבין אחיו התאום. יתרה מכך, סיכום לוח הזמנים של האירועים מלמד את אלה: בשעה 23:00 לערך הוצת רכבו של אוליצקי; בשעות 23:16 ו-23:35 טלפן ברק לאיאד; בשעה 23:30 עצרו שוטרים את הרכב בו נהג ברק בכניסה לכפר קאסם. לכל הפרטים הללו התואמים את גרסתו של באסל ושאתה מתקשה להשתכנע כי הם יד המקרה, לא היה בפיו של ברק הסבר, ועל כן אינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בהרשעתם של איאד וברק בעבירת ההצתה שיוחסה להם באישום זה. 12. הקשר לפגוע בבאסל (אישום 15) – (בהקשר זה יידונו גם ע.פ. 3317/07 של עיסאם טהה, ע.פ. 3429/07 של ששון בן-שמעון וע"פ 3320/07 של בהא ג'אבר). תחילתה של פרשה זו בפגישה שהתקיימה ביום 7.5.05 בבית משפחת עיאט, במהלכה נדרש באסל לפגוע באחמד ריאן, בן משפחתו. באסל סירב לעשות זאת, ואף טרח להזהיר את הקורבן המתוכנן מפני הכוונה לפגוע בו. בהמשך התעורר בלבם של בני משפחת איאט חשד כי באסל חבר למשפחה יריבה, משפחת עבד אלקאדר. לאותה טינה שהחלו רוכשים בני משפחת עיאט לבאסל נמצא יותר מאשר רמז בהודעות שמסר כמאל עיאט, וכך נרשם מפיו בת/10 (ראו עמ' 3) בתשובה לשאלה אם הוא מכיר את עד המדינה: "אני הכרתי את הבחור הזה לפני עשר או אחת עשרה שנה אפילו יותר הוא היה חבר עד אשר נרצח יחיא חרירי שהוא בן דוד שלי. פתאום הוא עבר למשפחה עוינת זהו ככה הוא דפוק. הוא עבר למשפחת עבד אל קאדר אלה שרצחו את יחיא חרירי. אני עד היום מחבב אותו ואוהב אותו רק בן אדם שאין לו כבוד מוותר על חברות של עשר שנים ואולי יותר". על דברים דומים חזר כמאל בהודעה ת/12, היינו: "אחרי הרצח של יחיא... שמענו שהתחיל ללכת עם אנשים לא בסדר וסיפרו שהוא הולך לעבדל קאדר ואנחנו זהירים ומפחדים ממנו... זה שקרן ידוע שהוא שקרן" (עמ' 3 של ההודעה). ברוח דומה התבטא אורן אלקורטי (ראו ת/133), מי שנחשב כמקורב למשפחת עיאט. הוא נשאל אם הוא מכיר את באסל והשיב (עמ' 2): "הוא היה חבר עד שעבר צד לפני כמה חודשים... היתה שמועה שהוא עבר למשפחת עבדל קאדר מאז מעצרו האחרון בגלל שהוא ממורמר על משפחת עיאט/חרירי שלא דאגו לו לקנטינות ואחרי כחודש היתה עוד שמועה שהוא סמוי". בשיחה שהתקיימה בין באסל לאורן והוקלטה, אמר האחרון לבן שיחו "זה השמועה... שאתה חצי סמוי... אומרים שבאסל סכנה ביטחונית היום... עברת צד, הנה אני מדבר איתך פתוח" (ראו ת/47, עמ' 17מ ואילך). למפגש שהתקיים ביום 7.5.05 הגיע באסל ללא תאום עם מפעילו, ועל כן לא היה מצויד במכשיר הקלטה. לדברי באסל, דיווח למפעיליו על הפגישה מיד כשזו הסתיימה משום שחש מאוים. חרף אותו מחדל, ועל אף שאותה פגישה היתה כרוכה בהפרת תנאי מעצר-הבית בהם היה נתון באסל, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתו. אותה גרסה זכתה לאמון גם משום שמפעילו של עד המדינה, אבי סילברה, העיד על שיחת טלפון שהתקיימה ביניהם, במהלכה נודע לו כי באסל נמצא בבית משפחת עיאט בג'לג'וליה וחש מאוים, ועל כן ביקש שיישלח אליו צוות כדי לחלצו. בעקבות כך יצא סילברה עם אחרים למקום, ושם פגשו את באסל. מעדותו של באסל עלה עוד, כי מספר ימים לאחר אותה פגישה ולמען הדיוק ביום 10.5.05, הגיעו עאטף וטארק לביקור בדירתו בפתח-תקווה, והשיחה שהתנהלה בין השלושה הוקלטה. מתוך תמליל ההקלטה ת/39 עולה כי באסל נחשד ב"בגידה", והשניים, שפעלו בשליחותם של אחרים ("שמע, רוצים לשמוע אותך... בלי ויכוח בלי כלום... הבעיה שלך לא איתנו"), ביקשו ממנו ללכת עמם כדי לסלק את החשד ("אתה חייב להסביר להם... שאין לך איתם בעיה"). האירוע הנוסף אליו הפנתה המשיבה להוכחתו של אישום זה התרחש עובר ליום 6.8.05, וכוונת הדברים לחטיפתו של תאמר ריאן. תאמר העיד לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, ובעדותו הציג גרסה שונה מזו שמסר בחקירתו במשטרה, ועקב כך הוכרז עד עוין. הודעתו הוגשה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, ובית-משפט קמא העדיף אותה על פני עדותו (הכרעת הדין, עמ' 223). באותה הודעה (ת/205) מסר תאמר תאור מפורט של האירועים לרבות שמות המעורבים בו, מקום מגוריהם, השימוש שעשו במכשירי מירס, הרכבים בהם נסעו, ועוד. הוא מסר כי כחודש לפני מסירת ההודעה, היינו, בסוף חודש יולי או תחילת חודש אוגוסט 2005, הוא הגיע לג'לג'וליה וזמן קצר לאחר זאת עצר לידו רכב ממנו ירדו בהא ג'אבר ועאטף מרעב, אשר דרשו ממנו "לעוף מהשוק". בעקבות כך החליט תאמר להתקשר לבאסל, אותו הגדיר כ"חבר טוב שלי", מתוך תקווה שיסייע לו הואיל והוא גם חבר שלהם. בשלב זה נטל עאטף מידי העד את מכשיר הטלפון, ולאחר שהבין כי הוא התקשר לבאסל, דחף אותו לתוך הרכב והסיעו לביתו של אחיו, כמאל, שם החלו עאטף ובהא להכותו ודרשו ממנו לעזוב את ג'לג'וליה. תאמר החל להתרחק מהמקום, אולם אז הגיע ג'יפ מסוג "ג'ימי" ממנו ירדו איאד, גמאל וטארק ג'אבר. איאד פנה לתאמר ואמר לו כי הוא יודע שהגיע לג'לג'וליה בשליחותו של באסל כדי לראות מה מתרחש, והזהירו "שאם הוא ישמע שאני נכנסתי לג'לג'וליה הוא יהרוג אותי בעצמו. ואז איאד אמר לי תעוף מפה ואל תחזור בחיים שלך לג'לג'וליה", עמ' 3 להודעה). תאמר נשאל במהלך חקירתו מדוע תקפו אותו בהא ועאטף, ועל כך השיב: "הם כל הזמן שאלו אותי איפה באסל נמצא, אמרתי להם שאני לא יודע. הם אמרו לי שהם לא מאמינים לי כי אני כל הזמן עם באסל... איאד... אמר לי למסור גם לבאסל שיותר טוב שלא יבוא לג'לג'וליה כי הם יהרגו אותו". כאמור, בית המשפט המחוזי החליט להעדיף את גרסתו של תאמר במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, ואינני סבור כי נפל פגם בהחלטה זו. אדרבא, תאמר, שלא הסתיר כבר בחקירתו את חששו מפני עימות עם בני משפחת עיאט ו"חייליהם", לא שש להעיד בבית המשפט ועשה זאת רק לאחר שהדבר נאכף עליו. יתר על כן, תאמר הוקלט ללא ידיעתו במהלך שיחת טלפון שקיים עם באסל (ת/205א), והוא חזר על הגרסה המפלילה שנרשמה מפיו בת/205. הוא גולל פעם נוספת את סיפור חטיפתו, תוך שהוא מאשר כי תוקפיו עשו זאת תוך שימוש כוח. בטיעון בפנינו הפנו המערערים, מתוך כוונה להצביע על אי-מהימנות גרסתו של תאמר בחקירתו, לכך שהג'יפ מסוג "ג'ימי" שעל פי גרסתו של תאמר הגיעו עמו גמאל ואיאד לזירה, היה מוחזק באותם ימים בידי המשטרה. אולם, גם זאת ראוי להדגיש, כי זיהוי הג'יפ על ידי תאמר סויג במלים "אני חושב", ומכל מקום אין זה מן הנמנע שלרשותם של איאד וגמאל עמד רכב נוסף מסוג זה. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 6.8.05 נודע לגמאל, כמאל ואיאד כי באסל שוהה בכפר ברא. בעקבות כך הם ציידו את עיסאם טהה ושניים אחרים ברובה מסוג M16, והורו להם לפגוע בבאסל. השלושה יצאו לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, ופגשו את קורבנם יושב ליד בנין המועצה עם אחדים מחבריו. בעקבות כך יצא עיסאם טהה מהרכב, ומהרובה שבידו ירה צרור לעבר באסל במטרה לפגוע בו. כתוצאה מכך החל באסל נמלט על נפשו, אולם מעד, ואז התקרב אליו עיסאם שעטה כובע גרב על פניו וניסה לירות בו, אולם לא הצליח לתפעל את הנשק ונמלט עם חבריו מהזירה. זיהויו של עיסאם טהה כאדם שירה לעבר באסל הסתמך על עדותו של באסל. זה היה משוכנע כי לא שגה בזיהוי: "אני רואה את עיסאם ואני אומר לך שזה עיסאם כי אני מכיר את הבנאדם הזה, גדלנו ביחד... האף שלו, הגובה שלו, אני מכיר אותו. שנפלתי... הבנאדם עמד חצי מטר ככה לידי... הילד הזה אני מכיר אותו מגיל ארבע עשרה. אני ישנתי איתו, אכלתי איתו" (עמ' 346). בית המשפט המחוזי קיבל את דבריו של באסל כי זיהה את היורה, ולמסקנה זו נמצאו מספר חיזוקים: עיסאם נעצר בליל האירוע בבית משפחת עיאט, ובדיקת מעבדה העלתה כי על חולצתו נמצא חלקיק ירי (ת/187); בניגוד לגרסתו של עיסאם לפיה שהה בעת האירוע בשכונת פג'ה בפתח תקווה, אוכן הטלפון הנייד שלו בשעת הירי לעבר באסל בכפר ברא; באסל העיד כי הירי לעברו בוצע מרובה מסוג M16, ותרמילי כדורים מסוג זה נמצאו בזירה; עד המדינה האחר, סוהיל, מסר כי לאחר חודש אפריל 2005, בעת שנסע ברכבו של ששון בן-שמעון, הבחין בשלוש מחסניות מלאות בכדורים של רובה מסוג M16, והבין מבן-שיחו כי הוא נתבקש על ידי גמאל ואיאד לספקן להם. סוהיל העיד עוד, כי כאשר הגיעו לג'לג'וליה ובן שמעון מסר את המחסניות לגמאל ואיאד, שמע את עאטף מרעב אומר "צריך לפרק את הבן זונה הזה באסל שהוא משתף פעולה עם משפחת עבד אלקאדר" (עמ' 38). סבורני כי מארג הראיות שתואר לעיל הצדיק, ובמידה הנדרשת בפלילים, את הרשעתם של עיסאם (בחבלה בכוונה מחמירה), בן-שמעון (עבירה בנשק), בהא ג'אבר (תקיפה וחטיפה) ואיאד (קשירת קשר לביצוע פשע, וחבלה בכוונה מחמירה). כך או כך, מדובר בהכרעה בסוגיות של עובדה ומהימנות בהן דנה הערכאה הראשונה בפרוט רב בהכרעת דינה, ואינני סבור כי הוכחה עילה לשנות מממצאיה. 13. ניסיון השוד בקזינו (אישום 14) (ובמסגרת זו יידונו ע.פ. 3429/07 של ששון בן שמעון וע.פ. 3313/07 של כמאל עיאט). באישום זה נטען, כי בסוף חודש מרץ 2005, בביתו של באסל בפתח תקווה, הורה כמאל עיאט לבן-שמעון ולעדי המדינה באסל וסוהיל, ללכת לקזינו המצוי ברח' הברזל בתל-אביב, לקחת את הכסף שיימצא שם, ולעקור את הרכיב האלקטרוני של מכונות המשחקים ("המוח"), מתוך כוונה לעשות בו שימוש או למכרו. עוד נטען, כי כמאל הנחה את שלוחיו לנקוט באלימות ככל שיידרש, והבטיח סכום של 10 אלף ש"ח לכל אחד מהם. הואיל ובאותם ימים כבר שיתף באסל פעולה עם המשטרה, הוא מסר את המידע על השוד המתוכנן למפעיליו, ובעקבות כך הורתה המשטרה לסגור את הקזינו. בתאריך 28.3.05, בשעת לילה מאוחרת, הגיעו הקושרים לזירה ומשראו את העסק סגור, הם שבו על עקבותיהם מבלי לבצע את זממם. בית המשפט המחוזי הרשיע את כמאל ובן-שמעון בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון שוד, וכנגד קביעה משיגים השניים. לשלמות התמונה אזכיר כי בן-שמעון הורשע גם באישום 15 (בו כבר עסקתי), ואישום 11 שכנגדו אין הוא מערער. דרכה של המשיבה להוכחתו של הרכיב העובדתי באישום זה היתה קלה יחסית. בראש ובראשונה היא נסמכת על עדותו של באסל שמסר (ראו עמ' 339) כי בפגישה אליה הגיע כמאל עם עבדלראוף הוא נתבקש "ללכת לאיזה מקום הימורים ולשבור את המקום ולקחת משם את התוכנות... להפחיד את הבנאדם ולהביא את התוכנות אלי והוא יקח את התוכנות, שכל תוכנה עולה 500 דולר. הוא גם אמר שיש שמה את הקופה שיש בה כסף, גם לקחת אותה". גרסה דומה נשמעה מפיו של עומאר סוהיל, שמסר בעדותו (ראו ת/33) כי "כמאל אמר שיש לי קזינו ברחוב הברזל בתל-אביב... המקום הזה יש בו הרבה תוכנות, הרבה כסף. אתם יכולים להוציא את הכסף הזה משמה, להוציא את התוכנות... את יכולים לקחת את הכסף מהתוכנות ולצאת, כל תוכנה שווה בין 300 או 400 דולר, משהו כזה ואני יכול למכור לכם את התוכנות". גרסה דומה תועדה בהקלטה בסתר מפיו של כמאל עצמו, והכוונה לתמליל ת/9א. בשיחה שהתקיימה בנוכחות כל הקושרים נשמע סוהיל אומר (ראו עמ' 3): "נכנסים למקום לוקחים את הכסף לוקחים את המוחות של המקום והולכים", ובהמשך נרשמו דבריו של כמאל: "כל תוכנה במקום שש מאות חמישים חמש מאות מזומן... יש לך שישים תוכנות כפול חמש מאות... לא צריך טכנאי תורן, תהפוך אותו מבפנים ותעבוד לפי הנוחיות שלך... חמש מאות דולר... באסם אין לו עבודה, אני הייתי נותן להם גב... שילך לפרק אותם... יש ילד שמה טמבל... אם האשה שמה בעיה אבל אם לא האישה שם זה סבבה... יקח זמן עד שיפתחו לך, תדפוק, תדפוק עד שיפתחו לך, פותחים, לא פותחים תיתן לו בעיטה ברגל... יש שתי בנות או שלוש... הקופה אצלם. תביא את הכסף". במהלך משפטו התגונן כמאל בטענה כי למעשה היה שותף באותו קזינו, וכל שביקש מחבריו היה להביא לו את התוכנות השייכות לו. ברם, גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ראשית, הואיל והיא כלל לא הועלתה על ידי כמאל בחקירתו וגם לא בשיחתו המוקלטת עם שותפיו למעשה. שנית, כיצד ניתן ליישב גרסה תמימה זו עם הדברים שהוקלטו מפיו בת/9א, שמשמעותם היא אחת - לבצע שוד תוך שימוש בכוח. והרי כך בדיוק התרשם סוהיל, שטרח אף לשאול את כמאל אם לביצוע זממם יצטרכו להצטייד בנשק (עמ' 33 לפרוטוקול), ותשובתו של כמאל היתה שהם לא צפויים להיתקל בהתנגדות של ממש (ת/9א). כמאל ובן-שמעון הוסיפו וטענו, כי לא היה מקום לקבוע שביצעו "ניסיון שוד", הואיל וכל שעשו לא היה בו כדי לענות על הדרישה של "תחילת ביצוע". לטענה דומה התייחסתי בע"פ 9849/05 מדינת ישראל נ' ראובן ברויאר, פסקה 8, (טרם פורסם) (23.11.06), והדברים שנאמרו שם יפים לענייננו: "ניסיון לבצע עבירה עשוי להתקיים כבר מהרגע שבו גמלה בלבו של המבצע החלטה סופית לבצע עבירה והוא ניגש לביצועה בפועל (ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 687, 694). רציפותם של המעשים היא פרמטר חשוב לעניין זה, שכן היא עשויה לרמז על "קפיצה איכותית" המבחינה בין מעשי "הכנה" למעשים של ביצוע (גור-אריה, בעמ' 528). יובהר, כי התיבה "תחילת ביצוע" אינה מתייחסת בהכרח לתחילת ביצועה של ההתנהגות האופיינית לעבירה, על-ידי תחילת ביצוע היסוד-העובדתי שלה דווקא, אלא די בכך שהעבריין ניגש לביצוע העבירה, במובנו הרחב של מונח זה (מ' קרמניצר, "על היסוד ההתנהגותי ב'אקטוס ראוס' של הניסיון", משפטים ט (תשל"ט) 274, 283). נקבע, כי 'היסוד העובדתי של הניסיון הוא אותה התנהגות אשר מגדר הכנה יצאה ולגדר השלמת העבירה המוגמרת לא הגיעה. המאפיין התנהגות זו, שהיא ביטוי התנהגותי, המהווה חולייה בשרשרת חוליות התנהגותיות מתאימות שהיו מוליכות להשלמת היסוד ההתנהגותי אלמלא הופסקו' (דברי הנשיא ברק בע"פ 5447,5150/93 סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183, 186)... מותר גם להניח, כי ככל שמדובר בסדרת פעולות ארוכה יותר שהמבצע הספיק לבצע בטרם נתפס, או ככל שזיקתן של הפעולות שנעשו לשם הגשמת העבירה המיועדת היא הדוקה יותר, כך גדלה הנטייה לראותו כמי שהחל בביצוע. אולם, כפי שהראיתי, בתחילת הביצוע לא די, ויש לבחון בנוסף לכך כי מעשיו של המבצע משקפים (באופן חד-משמעי) את כוונתו". מבצעיו של השוד המתוכנן תודרכו על ידי כמאל בכל הנוגע ליעד השוד והשלל הצפוי, והם גם קיבלו הסבר מפורט כיצד להגיע למקום ולחדור לתוכו. הגעתם בתאריך 28.3.05 בשעת לילה מאוחרת (03:20) לקזינו, מלמדת כי הם סיימו זה מכבר את שלב "ההכנה", והחלו בשלב הביצוע והיו נחרצים בדעתם לבצע את זממם, לולא נמנע מהם הדבר עקב סגירת המקום על ידי המשטרה. סבורני, כי בנסיבות אלו לא נפל פגם כלשהו בהרשעתם של כמאל ובן-שמעון, ולפיכך הייתי דוחה את ערעוריהם כנגד ההרשעה. 14. הערעורים כנגד העונש השופט המלומד של בית המשפט המחוזי הגדיר את גמאל ואיאד כ"נאשמים הדומיננטיים, 'המפקדים'... ההוגים... המתכננים, הם שבוחרים את היעד, הם שמורים על הביצוע, אופן הביצוע, עיתוי הביצוע וזהות 'החיילים' המשתתפים בו. הם שמציידים בנשק ובכסף, הם המשלחים והם אלה שבפניהם מחויבים לאחר מכן כל אותם שליחים לדבר עבירה לדווח על מעשיהם... הם גם אלה הנהנים העיקריים מן העבירות, כאשר את אותם 'החיילים' שנשלחים לביצוע 'קונים' בנזיד עדשים, מי באלפי שקלים, מי במאות שקלים, מי באוכל ובסיגריות". להשקפתי, דברים אלה מתארים נכונה את מעמדו של איאד, ולנוחיות הקורא אשוב ואזכיר את האישומים בהם הורשע: סחיטתם של הקבלנים נווה וברנהולץ שהיתה מלווה בשריפת רכבים שבבעלותם; סחיטתו של הקבלן חכשורי אשר כללה גם ירי מנשק חם לעבר מכוניתו; סחיטה בכוח של הקבלן אילן אוליצקי והצתת רכבו; והניסיון לפגוע בבאסל תוך שימוש בנשק חם. התמונה המצטיירת מכל אלה היא שאיאד עמד עם אחרים בראשה של התארגנות עבריינית אשר הפילה את חיתתה על רבים, תוך שאלה הנמנים עליה אינם בוחלים באמצעים כדי לכפות את רצונם על קורבנותיהם. למרבה הדאבה, עבירות מסוג זה שוב אינן נדירות במקומותינו, אלא שהפעם מדובר בחבורה מאורגנת שלצד מנהיגיה פעלו "חיילים" צייתנים, אשר על פי מצוות שולחיהם הציתו רכוש, השמיעו איומים, חטפו קורבנות תמימים, ואף לא היססו להשתמש בירי מנשק חם כדי להשליט את רצונם. מדינה מתוקנת בה שלטון החוק עומד בבסיס הווייתה, אינה יכולה להשלים עם תופעה זו, ומצווה להילחם בה מלחמת חורמה. ברם, חשיפתה של עבריינות בתחום זה כרוכה במלאכה קשה של איסוף ראיות, הואיל ורבים מן הקורבנות מעדיפים למלא פיהם מים ולציית לדרישות הסוחטים, בהנחה שהרשויות יתקשו להגן עליהם אם יתלוננו. לפיכך, מקום שעבריינות כזו נחשפת, ובמיוחד כאשר מתברר היקפה וחומרתה, הענישה חייבת להיות קשה ושיהיה בה מסר מרתיע הן למבצע והן לרבים. הדברים נכונים בבחינת קל וחומר ביחס לרבים מהמערערים שבפנינו, הנושאים על גבם מטען של הרשעות קודמות. נוכח האמור, וחרף העונש הקשה שהושת על איאד (14 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 50 אלף ש"ח), סבורני כי הוא ראוי והולם את העבירות בהן הורשע, ועל כן הייתי דוחה את ערעורו. 15. כאמור, בעקבות דחיית ערעוריהם של וויסאם אגברייה ווהבי עיאט כנגד ההרשעה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שישוב ויגזור את העונש לאחר קבלתם של תסקירי מבחן. בסופו של יום הוחלט להותיר את העונשים שנגזרו בראשונה על כנם, לאמור, אגברייה נדון ל-11 שנות מאסר בעוד שווהבי נדון ל-6 שנות מאסר. כמו כן, נגזרו לשניים שנתיים מאסר על תנאי. אגברייה סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, אף שקבע כי הוא אינו נמנה על ההנהגה של ההתארגנות העבריינית, אלא שימש כאחד מ"חייליה" בלבד. כמו כן, הפנה אגברייה לכך שמעורבותו בפרשה זו הצטמצמה לשנת 2001 בלבד, וכן לגילו הצעיר ולעובדה שמאז היותו בגיל רך הוא חי בתנאי עזובה ונטישה. גם ווהבי עיאט סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו אף שמעמדו שאותה התארגנות היה שולי, וכאשר מדובר באירוע שהתרחש שנים רבות לפני מתן גזר הדין. ווהבי מלין על כך שבית המשפט לא נתן משקל ראוי לאמור בתסקירו של שירות המבחן, ובעיקר לתפקודו התקין בכלא ולכך שמסתמנת אצלו עייפות מאורח חיים עברייני. אשוב ואזכיר בתמצית את האירועים בהם הורשעו מערערים אלה. שמם נזכר בפרשת הסחיטה בה עוסק האישום הראשון (הסחיטה של מועלם). כזכור, בצר לו פנה מועלם לאנוואר מסארווה וביקשו לאשר באוזני בני משפחת עיאט כי לא נותר חייב דבר לעבודי חרירי. בעקבות כך, ולאור נכונותו של מסארווה לאשר את דבריו של מועלם, החליט גמאל לפגוע בו ואת המשימה הטיל על ווהבי ואגברייה. הוא צייד את השניים באקדח, ואלה הגיעו לביתו של קורבנם בשעת לילה מאוחרת, קראו לו לצאת מביתו, וכאשר עשה זאת ירו לעבר רגליו 8 יריות ופצעו אותו. נדמה כי אין צורך לומר עד כמה חמור אירוע זה, אולם מתברר כי הוא אינו היחיד בו חטא אגברייה. בתאריך 24.5.01, ועל פי הוראתו של גמאל (ראו האישום הרביעי) הוא הגיע לחדרה מלווה באחר, ומאקדח שהחזיק בידו ירה לעבר בית הקפה של אזולאי 6 יריות. אכן, אותן יריות גרמו נזק לרכוש בלבד, אולם אותה שעה הסבו באותו מקום לקוחות תמימים, ועל כן נראה כי אך בדרך נס לא נגרמו גם פגיעות בנפש. לבסוף, אגברייה נטל חלק גם באירוע בו עוסק אישום 12 (הירי לעבר יוסף עיסאווי). גם הפעם הטיל גמאל את המשימה על מערער זה שיצא לזירה מלווה באחר. הם ארבו לקורבנם, ושעה שהבחינו בו ירה אגברייה לעברו מספר יריות שהחטיאו את מטרתם ופגעו ברכב בו נסע עיסאווי. ווהבי ואגברייה הוגדרו על ידי בית המשפט המחוזי כ"חיילים בכירים ונאמנים" באותה התארגנות עבריינית שהונהגה על ידי אחדים מבני משפחת עיאט. כפי שעינינו רואות, הם מילאו אחר ההוראות שניתנו להם בדבקות, גם אם היתה זו הוראה לירות לעבר אדם על כל התוצאות הנלוות לירי שכזה. חמורה במיוחד היא התנהגותו של אגברייה, שהוכיח פעם אחר פעם כי ידו קלה ללחוץ על ההדק, תוך שהוא אינו רואה את עצמו נתון למרות החוק אלא רק לחובה למלא את המשימות שהוטלו עליו במלואן. ואם נותר ספק בעניין זה, די לעיין בכתב אישום נוסף בו הורשע אגברייה (תפ"ח 1099/05 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב), בו נטען כי בחודש אפריל 2005, בשעות הבוקר, הוא נסע ברכב כאשר ברשותו רוס"ר מסוג גליל, ובסמוך לסניף הדואר בטייבה ירה ממנו מספר יריות. להשלמת התמונה אוסיף, כי בעניינו של ווהבי אין מדובר באירוע ירי יחיד בו נטל חלק, הואיל ומגיליון הרשעותיו עולה כי בחודש מרץ 2003 הוא היה מעורב בעבירה דומה אותה ביצע עם אחר, ועליה נדון לשלוש שנות מאסר. בנסיבות אלו, סבורני כי העונש אותו השית בית המשפט המחוזי על שני המערערים הנו ראוי ומאוזן, ולפיכך הייתי מותיר אותו על כנו. 16. עיסאם טהה הוגדר אף הוא על ידי בית המשפט המחוזי כ"חייל בכיר ונאמן", ומבחינה זו מעמדו דומה לזה של אגברייה ווהבי עיאט. לתואר זה הוא זכה נוכח קרבתו למשפחת עיאט, ובעיקר נכונותו למלא עבורה שליחות גם אם הדבר כרוך בשימוש בנשק. מערער זה היה האדם שירה צרור לעבר עד המדינה באסל, ומשזה החל נמלט דלק אחריו עד אשר נפל, אולם למרבה המזל הוא לא הצליח לחזור ולתפעל את הנשק עקב תקלה. נדמה כי אין צורך בדמיון רב כדי לשער מה היה קורה לולא אותה תקלה, ובמיוחד חמורה העובדה שמערער זה ביצע את העבירות בגינן נקרא לתת את הדין, שבועיים בלבד לאחר ששוחרר ממאסר והיה במעמד של אסיר ברישיון. בנסיבות אלו סבורני כי בעונש שהוטל עליו (5 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי) אין חומרה המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור. 17. ששון בן שמעון הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון השוד של הקזינו בתל-אביב (אישום 14), ועבירה בנשק (אספקת תחמושת) (אישום 15). כמו כן, הורשע מערער זה באישום נוסף עליו לא ערער (אישום 11), בו נטען כי על פי מצוותו של איאד הוא הגיע עם סוהיל לגבעת שמואל כשהם רכובים על אופנוע, ומאקדח שהחזיק בידו ירה לעבר מכונית פורד בצבע כסף. על כל אלה דן אותו בית המשפט המחוזי לחמש שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי, וגם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושבתי ועיינתי, לא מצאתי מקום להמליץ לשנות מן העונש. 18. באשר לערעור כנגד העונש שהושת על יריב ברק (24 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על תנאי) – כל שאוכל לומר הוא כי עונש זה הנו מתון ביותר. בחודש אפריל 2004 הורשע ברק במסגרת תיק אחר בעבירה של החזקת נשק (רובה מסוג M16) שלא כדין. אולם, נראה כי אותו הליך כמו גם העונש שהושת עליו לא הותירו עליו את רישומם, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר כתב האישום הנוכחי, ממנו עולה כי זמן לא רב לאחר הרשעתו הוא שב לעסוק בפלילים. 19. גם בערעורו של בהא ג'אבר כנגד העונש לא מצאתי ממש. הוא הורשע בגין חלקו באירועים בהם עוסק אישום 15 - חטיפתו של תאמר ריאן בג'לג'וליה ותקיפתו. כמו כן, צרף המערער תיק נוסף בו נטען כי בחודש אוקטובר 2006 הבחין בו קצין משטרה נוהג ברכב אף שאותה עת נשא בעונש פסילה. המערער נמלט בנסיעה מהירה תוך חצייה של צמתים ברמזור אדום, ובהמשך התנהל אחריו מרדף ברחובות העיר פתח תקווה תוך סיכון משתמשים אחרים בדרך. ועוד נטען, כי לאחר אותו אירוע קשר המערער עם אחר כדי שיטען כי הוא (ולא המערער) היה זה שנהג ברכב הנמלט. בגין כל אלה נדון המערער לשלוש שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והופעל מאסר על תנאי בן שנתיים שעמד נגדו, מחציתו במצטבר. בעונש זה אין חומרה כלשהי, והדברים נכונים שבעתיים נוכח עברו הפלילי המכביד (11 מעשי שוד של נהגי מוניות עליהם נדון לתשע שנות מאסר). 20. לסיכום, אני סבור כי יש לדחות את הערעורים כולם. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ברצוני לציין, למען הסר ספק, כי הסכמתי זו נוגעת רק למערערים הנדונים כאן ולאמור לגביהם בלבד, ואין לפרש הסכמתי זו כמשליכה על עניינם של מערערים אחרים במכלול זה, שערעוריהם נשמעו בנפרד, בהרכבים אחרים שבהם ישבתי - בהסכמתם של אותם מערערים אחרים. טענותיהם של מערערים אחרים אלה - וכן של המשיבה - שמורות להם, כמובן, והתייחסות אליהן תבוא בפסקי דין הנפרדים בערעורים האמורים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ח (28.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07028870_O14.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il