חסין חושיה נ' הבטחון ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 28811-09-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותר: יוסף אבראהים חסין חושיה נגד המשיבים: 1. משרד הבטחון 2. שר הבטחון 3. צבא הגנה לישראל 4. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 5. אלוף פיקוד מרכז 6. המינהל האזרחי 7. היועץ המשפטי איו"ש עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד מאג'יד חמדאן בשם המשיבים: עו"ד יעל קולודני ערבה פסק-דין השופטת רות רונן: העותר הוא בעל מקרקעין בכפר קביבה, בהם מצויים מבנים בלתי-חוקיים בגינם נפתחו תיקי בב"ח ע' 61/25 וע' 62/25 (להלן: המבנים). בחודש אפריל 2025, הגיש העותר בקשה למתן היתר בניה למבנים – אשר טרם ניתנה בה החלטה, והיא תלויה ועומדת. לכן – וכפי שיובהר להלן כך עולה גם מתגובת המשיבים – הליכי האכיפה בעניינם של המבנים מעוכבים על פי דין עד למתן החלטה בבקשת ההיתר שהגיש העותר. במוקד העתירה ניצבת הטענה כי תושבי הכפר קביבה קיבלו הודעות למכשירי הטלפון שלהם (להלן: ההודעות) – שלפיהן על רקע פיגוע הטרור הנורא שבוצע בצומת רמות בירושלים ביום 8.9.2025 על ידי שני מחבלים תושבי הכפרים קביבה וקטנה, בו נרצחו שישה ישראלים ונפצעו רבים אחרים, כל המבנים בכפרים שאין להם היתר בניה – ייהרסו. העותר טוען כי על רקע ההודעות, צפויים המשיבים להרוס את המבנים, והוא ביקש לכן בעתירה כי בית המשפט יורה למשיבים לחזור בהם מההודעה בדבר כוונתם להרוס את המבנים שבבעלותו; וכן התבקש צו ביניים וצו ארעי שיורו למשיבים לחדול מהריסת המבנים האמורים. העותר מדגיש כי לא עבר כל עבירה ואין לו קשר למחבלים או לפיגוע. נטען כי מדובר בענישה קולקטיבית של תושבי הכפר – שהיא אסורה הן לפי דיני העונשין הן לפי הדין הבינלאומי. העותר סבור כי ההודעות נשלחו בחוסר סמכות, וכי הריסת המבנים שנמצאים במקרקעין שברשותו תפגע בזכויות יסוד שלו בלא הליך הוגן – מבלי שמוצה ההליך למתן היתר בניה בהתאם לנהלים; בהיעדר זכות טיעון ושימוע; ובאופן בלתי-מידתי. למחרת הגשת העתירה, הגיש העותר הודעה נוספת, ובה ביקש ליידע את בית המשפט כי המשיבים החלו להרוס מבנים אחרים בכפר – בהתאם לאמור בהודעות. ביום 12.9.2025, הוריתי למשיבים להגיב לבקשה למתן צו ביניים. בתגובתם טוענים המשיבים כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות. זאת מאחר שאין בכוונת המשיבים לבצע הריסה של המבנים הבלתי-חוקיים של העותר בשלב זה – כאשר הליכי האכיפה נגדם מעוכבים על רקע הבקשה להיתר הבניה שהגיש העותר בקשר אליהם. משכך, הטענות בעתירה הן מוקדמות, והעתירה שהגיש היא נעדרת עילה בשלב זה. עוד נטען כי לעותר עומד סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מינהליים (ככל שהוא מבקש להעלות טענות כנגד האכיפה מכוח סעיף 38 לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966); וכי עובר להגשת העתירה – העותר לא ביצע פנייה מוקדמת למשיבים לטובת מיצוי הליכים. בהמשך, הגיש העותר בקשה נוספת למתן צו ארעי, ובה טען כי אין בתגובת המשיבים התייחסות להודעות שנשלחו לתושבי הכפר או אמירה מפורשת כי ההודעה שהגיעה לעותר לא תחול עליו. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים לבקשה למתן צו ביניים, אני סבורה כי דין העתירה להידחות. כפי שהובהר לעיל – הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא להורות למשיבים להימנע מהריסת המבנים. אלא שלעמדת המשיבים, אין כוונה להוציא לפועל את צווי ההריסה בעניינו של העותר בשלב זה ובטרם ימוצו ההליכים בבקשה למתן היתר בניה שהגיש העותר, כאשר עד אז מוקפאים הליכי האכיפה נגד המבנים על פי דין. מהאמור עולה כי בפועל לא התקבלה החלטה מנהלית להריסת המבנים נושא העתירה; ואין ללמוד מההודעות שנשלחו לתושבי הכפר על החלטה קונקרטית לבצע הריסה של מבני העותר חרף עיכוב הליכי האכיפה ביחס למבנים אלה. נקודת המוצא לכל ביקורת שיפוטית היא קיומה של החלטה מינהלית; כאשר על העותר להוכיח כי ההחלטה המינהלית התקבלה תוך הפרה של כלל משפטי (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1874-1873 (2014)). לפיכך, ככלל, בית משפט זה לא יושיט סעד לעותר אשר לא הצביע על החלטה מינהלית קונקרטית שאותה ניתן להעביר תחת שבט ביקורתו (בג"ץ 38636-02-25 תאטרון אלסראיא (ע"ר) נ' משטרת ישראל (24.2.2025); בג"ץ 4450/24 פלוני נ' שר הפנים (8.7.2024)). אמנם, במקרה דנן אין לומר כי בנסיבות העניין חששותיו של העותר היו משוללי בסיס, שהרי ההודעות מטעם המשיבים נשלחו לדבריו גם למכשיר הטלפון שלו. עם זאת, מתגובת המשיבים עולה כי ביחס למבנים דנן – לא התקבלה החלטה להרוס אותם כל עוד לא מוצו ההליכים בבקשתו להיתר, וכי לכן מבנים אלה לא צפויים להיהרס בשלב זה. משכך, דין העתירה להידחות בהיעדר תוחלת להמשך הדיון בה. דומה כי העתירה הוגשה למרות שבפועל לא היה בסיס עובדתי לחששותיו של העותר, מאחר שהעותר פנה לבית המשפט בלא פנייה מוקדמת למשיבים. כידוע, הכלל הוא כי בטרם פנייה לבית משפט זה, על העותר לפנות לרשות המוסמכת ולשטוח את טענותיו בפניה (בג"ץ 43056-08-25 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 2 (21.8.2025)). יצוין כי החובה להקדים ולפנות לרשות חלה ככלל גם במקרים שבהם נחזה כי יש דחיפות בהגשת העתירה, כדוגמת עניינו של העותר. הגם שהיקפה של החובה מצטמצם כאשר יש חשש ממשי כי עיכוב בהגשת העתירה יוביל להיווצרות של מעשה עשוי, אין לומר כי העותר פטור כליל בנסיבות אלה מכל פניה לרשות המוסמכת (בג"ץ 19764-01-25 סיעת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן נ' ועדת הכספים של הכנסת, פסקה 26 (27.7.2025)). אחת התכליות שעומדת ביסוד חובה זו – היא האפשרות של פנייה מוקדמת לייתר את ההליך המשפטי או למקד את המחלוקת בין הצדדים (בג"ץ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי, פסקה 5 (25.7.2011)). ואכן במקרה דנן פנייה מוקדמת לרשות עשויה הייתה לייתר את ההתדיינות. אילו היה העותר פונה במישרין למשיבים (ולו גם בעל פה) בטרם הגשת העתירה – קרוב לוודאי שהיה מתברר לו כי לא התקבלה ולא צפויה להתקבל החלטה להרוס את ביתו בטרם מיצוי ההליך בבקשת ההיתר שהגיש, כך שהגשת העתירה במתכונתה הנוכחית על הסעד שהתבקש בה – הייתה נחסכת. לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. משכך, לא ראיתי צורך לבחון לגופן את טענות העותר לפיהן ההודעות מעידות על כוונת המשיבים להעניש את תושבי הכפרים בענישה קולקטיבית שלא כדין, טענות שהמשיבים לא הגיבו להן לגופן ולכן אין מקום לקבוע מסמרות לגביהן. סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"ה (17 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת