מאיר לוין נ. אהרון בלום

פסק-דין בתיק ע"א 288/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 288/08 ע"א 289/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערערים בע"א 288/08 והמשיבים בע"א 289/08: 1. מאיר לוין 2. יוסף שפירא 3. אברהם פישמן 4. מאיר שפירא נ ג ד המשיב בע"א 288/08 והמערער בע"א 289/08: אהרון בלום המשיבים בע"א 288/08 ובע"א 289/08: 1. מאיר לוין 2. יוסף שפירא 3. אברהם פישמן 4. מאיר שפירא 5. ANSTAINT KOJAN 6. פסגת גאולה (2000) בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 6095/04 שניתן ביום 26.11.07 על ידי כבוד השופט מ' דרורי תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התש"ע (02.11.09) בשם המערערים בע"א 288/08 והמשיבים בע"א 289/08: עו"ד ישראל גבל בשם המשיב בע"א 288/08 והמערער בע"א 289/08: עו"ד עדי קידנר בשם המשיבים בע"א 288/08 ובע"א 289/08: עו"ד שי אלמוג פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 26.11.07 בת"א 6905/04. העובדות הצריכות לעניין והנפשות הפועלות 1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מגולל מערכת עסקית סבוכה שהתנהלה בין הצדדים ונעמוד להלן, בתמצית שבתמצית, על עיקרי הדברים. המערער בע"א 289/08 (להלן: בלום), המשיב מס' 1 (להלן: לוין) והמשיבה 5 (באמצעות בעל השליטה בחברה עו"ד ירון רבינוביץ), התקשרו ביום 10.6.98 בהסכם להקמת מיזם משותף לבניית בתי מגורים על קרקע של הקדש (להלן: ההסכם המשולש). בהסכם המשולש נקבע כי לוין ידאג למימון הפרוייקט, בלום, קבלן בעיסוקו, ידאג להריסת המבנים הקיימים ולביצוע הבנייה, ועו"ד רבינוביץ יתן את הגיבוי המשפטי בכל הנוגע להסכם. כן הוסכם כי לצורך הפרוייקט תוקם המשיבה 3 (להלן: החברה), לוין יחזיק ב-40% ממניות החברה, ובלום והמשיבה 5 יחזיקו ב-30% מהמניות כל אחד. לוין התחייב להעמיד לרשות החברה סך של 750,000 דולר לשם רכישת הזכויות מההקדש, ונקבע מנגנון שהבטיח החזר השקעותיו של לוין וחלוקת הרווחים בין שלושת השותפים על פי יחס אחזקותיהם במניות. בהמשך נתברר כי על מנת לזכות בקרקע, יש לשלם להקדש סכום של 1,005,000 דולר ולא 750,000 דולר כפי שסברו הצדדים. ביום 14.4.00, ועוד טרם הוקמה החברה, חתמו לוין ובלום בשם החברה בייסוד וכערבים לה, על הסכם עם ההקדש לתשלום הסכום הנ"ל. בו ביום העביר בלום להקדש סכום של 1,005,000 דולר בשיק בנקאי המשוך מחשבונו האישי בבנק דיסקונט, סכום שאותו נטל כהלוואה מהבנק. 2. כחמשה חודשים לאחר מכן, ביום 18.9.00 הוקמה החברה, אך חלוקת המניות השתנתה לעומת מה שנקבע בהסכם המשולש. הצטרפו דמויות נוספות, כך שאחזקת המניות נחלקה כלהלן: לוין – 32%, המשיב 2 והמשיב 3 (יוסף שפירא ופישמן) המזוהים עם לוין – 6% כל אחד, בלום – 24% מהמניות, המשיב 4 (להלן: עו"ד שפירא) – 8%, והמשיבה 5 – 24%. הנה כי כן, שיעור חלקה של קבוצת לוין במניות החברה הוגדל ב-4%. 3. במהלך שנת 2002 נתגלע סכסוך בין לוין לבין בלום, שהביא לשיתוקה של החברה. לוין טען כי בלום נטל לשימושו מהכספים שהועברו אליו לצורך הפרוייקט ובלום טען כי לוין לא העביר לקופת החברה את הסכום לו התחייב. בעקבות זאת הגישה קבוצת לוין בקשה לפירוק החברה והביעה הסכמתה כי במקום פירוק יבוצע הליך של התמחרות פנימית בין בעלי המניות. בלום הסכים להצעה זו, אך בסופו של דבר נפסק כי יש לפרק את החברה (פסק דין מיום 12.8.04 בתיק פש"ר 764/03 בבית המשפט המחוזי בירושלים. ערעור על פסק הדין נדחה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 16.11.05 בע"א 9260/04). 4. ויהי אחר הדברים האלה, הוגשו תביעות הדדיות על ידי הצדדים. בלום טען כי על אף שלוין התחייב להעביר לחברה את מלוא הסכום שנדרש לרכישת הזכויות בקרקע מההקדש, בסך של 1,005,000 דולר, הוא לא עמד בהתחייבותו והעביר 284,681 דולר בלבד. לטענת בלום, בשל כך נאלץ ליטול מבנק דיסקונט הלוואה בסך 1,005,000 דולר, בעוד שלוין ערב בלבד להלוואה, מה שמוכיח כי לוין לא היה מסוגל להעמיד את המימון לו התחייב. לאור זאת, עתר בלום לסעד הצהרתי כי לוין הפר את ההסכם המשולש ועל כן ההסכם בטל, ולהורות לקבוצת לוין ולעו"ד שפירא להעביר לו את כל מניותיהם בחברה כנגד השבת הסכום שהועבר אליו. לחילופין, עתר בלום כי בית המשפט יורה על הקטנת שיעור החזקות קבוצת לוין ועו"ד שפירא בחברה כדי שיעור הסכומים ששילמו, כך שהחזקותיהם יעמדו על כ-9% בלבד, ובהתאם לכך להורות על שינוי תקנון החברה ומסמכיה. מנגד, טען לוין כי לאחר שנתברר שהסכום הנדרש על ידי ההקדש עומד על 1,005,000 דולר, הוסכם בין הצדדים כי עו"ד שפירא ייכנס לפרוייקט ויזרים לחברה סכום של 100,000 דולר תמורת הקצאת 8% ממניות החברה. במקביל, שיעור השקעתו של לוין יפחת לסך של 650,000 דולר, וביתרה בסך של 255,000 ישאו הוא ובלום במשותף, על ידי לקיחת הלוואה מהבנק והחזרתה במשותף. לטענת לוין, הוא ועו"ד שפירא עמדו בהתחייבותם והעבירו לבלום סכום כולל של 750,000 דולר, ולוין נשא במחצית מריביות ההלוואה שניטלה. דא עקא, שבלום נטל סכום של 450,000 דולר לכיסו ולא העבירו לחשבון הנאמנות של החברה. בשל כך, סכום הבטחונות שהופקד בבנק עמד על כ-300,000 דולר, מה שגרם לייקור הריבית על ההלוואה ולתשלום יתר של ריבית על ידי לוין. לאור זאת, עתרו לוין ועו"ד שפירא בתביעה שכנגד, לחייב את בלום להשיב הסך של 450,000 דולר לטובת הפרוייקט ולחייבו בתשלום הפרשי הריבית שנאלץ לוין לשלם לבנק. פסק דינו של בית משפט קמא 5. בית משפט קמא עמד על כך, שהסכסוך בין הצדדים הוא אך קצה הקרחון של מערכת עסקית עניפה שהתנהלה בין הצדדים, שהיו שותפים ומעורבים בפרוייקטים של בנייה במקומות שונים. בית המשפט בחן תחילה את התביעה העיקרית של בלום. לוין הודה כי התחייב לשלם 750,000 דולר וטען כי עמד בהתחייבותו, ואילו בלום טען כי לוין התחייב לשלם 1,005,000 דולר ושילם רק כ-284,000 דולר. נקבע כי נטל ההוכחה באשר לסכומים השנויים במחלוקת, מוטל על בלום, מבלי שנעלם מעיני בית המשפט כי להוכחת עובדה שלילית של אי תשלום, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר. בית המשפט ניתח את הראיות שבפניו והגיע למסקנה כי בשלב הקמת החברה והשינוי בחלוקת אחוזי המניות, היה זה דווקא בלום שדרש כי עו"ד שפירא ייכנס לפרוייקט, כך שבאותו שלב, לא היה עו"ד שפירא חלק מקבוצת לוין. הגדלת האחזקות של קבוצת לוין מ-40% על פי ההסכם המשולש ל-44% בעת הקמת החברה, עולה בקנה אחד עם העובדה שלוין נדרש לממן יותר מהסכום המקורי של 750,000 דולר על פי ההסכם המשולש. העובדה שבלום ולוין שילמו יחדיו את ריביות ההלוואה שנלקחה על ידי בלום מהבנק, תומכת בגרסת לוין כי הוסכם שהוא ובלום ישאו במשותף בהפרש בסך 255,000 דולר. בלום טען כי לוין העביר סך של 284,681 דולר בלבד, אך בית המשפט מצא כי הסכום הכולל שהועבר לחשבון הנאמנות באותה עת עמד על 339,795 דולר כטענת לוין, וההפרש בסך של 55,114 דולר, נמשך על ידי בלום מחשבון הנאמנות בשלושה שיקים לפקודת צדדים שלישיים. בית משפט קמא הצביע על ארבע גרסאות שונות שהעלה בלום לגבי הסכומים שהועברו לו על ידי לוין, מה שמערער את אמינותו, וכלשונו: "תשובותיו המתפתלות של בלום, שעה שעומת עם הפער שבין הגירסאות השונות – ואשתמש בלשון עדינה – אינן משכנעות....". לכך יש להוסיף, כי בלום השתהה עם תביעתו, ואפילו בהליכי הפירוק הסכים להתמחרות על בסיס חלוקת מניות שלשיטתו אינה משקפת נכוחה את השקעתו של לוין. מתשובתו של בלום לתמיהה זו עולה כי הוא המתין להיווכח לראות מה חומר הראיות שבידי לוין, מה שמעלה חשש כבד כי "תפר" את גרסתו על פי הראיות שסבר שישנן בידי לוין. את גירסת בלום בשאלה המרכזית כמה כסף קיבל מלוין, הגדיר בית משפט קמא כגירסה "העומדת על כרעי תרנגולת". משכך, נקבע על ידי בית משפט קמא, כי בלום לא עמד בנטל ההוכחה ודין תביעתו להידחות. 6. מכאן עבר בית המשפט לבחינת התביעה שכנגד של לוין ועו"ד שפירא, המבוססת על הטענה כי העמידו יחדיו לזכות הפרוייקט סכום של 750,000 דולר, בשלוש "קבוצות" של סכומים כלהלן: קבוצה ראשונה – סכום של 339,795 דולר. סכום זה כולל הסך של 284,681 דולר שבלום הודה בקבלתו (לאחר שהסתבך במספר גרסאות בקשר לכך) וסכום נוסף של 55,114 דולר שאת קבלתו הכחיש בלום. בית המשפט מצא כי הוכח שסכום זה אכן הועבר לבלום. קבוצה שניה – סכום של 100,000 דולר. בית המשפט קמא קיבל את גירסתו של עו"ד שפירא, כי סכום זה שולם על ידו בשיק על סך 297,792 ש"ח (70,000 דולר) לפקודת בלום, ובשיק נוסף על סך 110,000 ש"ח (30,000 דולר) שלבקשת בלום, נמשך לפקודת אחד בשם ציידל. קבוצה שלישית – סכום של 310,000 דולר הכולל את הסכומים הבאים שלטענת לוין הועברו אל בלום על ידו ועל ידי אנשים מטעמו: א. 38,800 דולר – לטענת לוין, הסכום הועבר במזומן לבלום ע"י אחד בשם יגלניק, חלפן כספים במקצועו, שהיה חייב כסף ללוין. למרות שיגלניק תמך בעדותו בגרסת לוין, קבע בית משפט קמא כי בהיעדר אסמכתא בכתב, ובהיות יגלניק עד מעוניין, לא הרים לוין נטל ההוכחה כי סכום זה אכן הועבר לבלום. ב. 93,250 דולר – לטענת לוין, סכום זה הועבר לבלום ע"י מר דב פוקס במזומן ובשיקים המשוכים על שם צדדים שלישיים. מתוך סכום זה, הועבר לבלום סך של 54,000 דולר בעת שהותו של בלום בניו-יורק, על ידי אחד בשם צבי לפה, לבקשתו של פוקס. למרות שפוקס ולפה תמכו בעדותם בגרסת לוין, קבע בית משפט קמא כי בהיעדר אסמכתא בכתב, ונוכח סתירות-מה בעדותם, לא הרים לוין נטל ההוכחה כי סכום זה אכן הועבר לבלום. ג. 110,000 דולר – לטענת לוין, סכום זה הועבר לבלום בהמחאה שהוצאה מחשבון הבנק של אשתו של פישמן. ההמחאה הוצאה ע"י אדם בשם הלל שוורץ, על פי יפוי כוח שניתן לו ע"י אשתו של פישמן, ולבקשתו של בלום נעשתה ההמחאה לפקודת חלפן כספים בשם בריזל. למרות ששוורץ תמך בעדותו בגרסת לוין וסיפר כי משך את השיק לפקודת בריזל לפי בקשתו של פישמן, קבע בית משפט קמא כי בהיעדר אסמכתא בכתב, ומשלא הובאו פישמן ובריזל לעדות, לא הרים לוין נטל ההוכחה כי סכום זה אכן הועבר לבלום. ד. 37,000 דולר – לטענת לוין סכום זה הועבר על ידו לבלום במזומן. בית משפט קמא קבע, כי בהיעדר אסמכתא בכתב, לא הוכח שסכום זה אכן הועבר לבלום. ה. 30,000 דולר – לטענת לוין, סכום זה הופקד על ידו ישירות לחשבונו הפרטי של בלום בבנק דיסקונט. לגבי סכום זה, שנתמך במאזן החברה ובדף חשבון בנק, ונוכח תשובותיו המפותלות של בלום בעניין זה, קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את גירסתו של לוין ולדחות את הכחשתו של בלום. סיכומו של דבר, שבית המשפט קבע כי לוין ושפירא הוכיחו שהעבירו לבלום סכום של כ- 470,000 דולר, אך לא עמדו בנטל להראות פוזיטיבית כי העבירו את מלוא הסכום של 750,000 דולר. לכן, דחה בית המשפט את תביעת לוין להפרשי הריבית ששילם ביתר. על דחיית התביעה העיקרית ועל דחיית התביעה שכנגד, נסבים שני הערעורים בפנינו. טענות הצדדים 7. לטענת בלום, התוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה סבירה – מחד, נקבע כי הוא לא עמד בנטל להוכיח עובדה שלילית כי סכום מסויים לא שולם, ומנגד, נקבע כי לוין לא הוכיח ששילם את מלוא הסכום. 8. לוין הצביע בערעורו על שורה של עובדות, אותן נזכיר בהמשך, שלטענתו יש בהן כדי לחזק את גרסתו לגבי הסכומים שהועברו לבלום, והצביע על כך שבית משפט קמא מצא את עדותו של בלום כבלתי מהימנה לחלוטין. לטענת לוין, היה על בית משפט קמא לקבל את עדותו של מר שוורץ בקשר להמחאה של 110,000 דולר, ולו מן הטעם שהנושא עלה כבר בהליך הפירוק, ומשהוכח כי בלום השתמש בשירותיו של החלפן בריזל, שלפקודתו נמשכה ההמחאה. כך גם לגבי עדותם של העדים לפה ויגלניק, שאינם בעלי עניין ולא היו קשורים כלל לפרוייקט. דיון והכרעה 9. למרות שהצדדים ניסו לעטות מחלצות משפטיות על טיעוניהם, הערעורים שלפנינו נסבים על ממצאים שבעובדה. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא, אלא בנסיבות מיוחדות, כאשר מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא, כגון כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאומצה, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של הגיון ושכל ישר – ע"א 9070/04 חסן נ' חסן (לא פורסם, 11.3.2007); ע"א 8837/05 מרשוד נ' אל שורטי (לא פורסם, 11.1.2009). "בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא 'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין' – ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 21.2.2007) והאסמכתאות שם. כך עשה בית משפט קמא, שנכנס לפני ולפנים הראיות שהובאו בפניו, ואיני רואה מקום להתערבות בממצאי העובדה שנקבעו בפסק הדין. 10. ערעורו של בלום אינו יכול לעמוד ולו מן הטעם שהערכאה הדיונית לא רחשה אמון, בלשון המעטה, לגרסתו. הוכח פוזיטיבית כי הועברו אליו סכומים שהתכחש לקבלתם ונוכח שלל גרסאותיו ותשובותיו המפותלות על דוכן העדים, רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה כי לא ניתן לסמוך על דבריו ולדחות את תביעתו. 11. לא אכחד כי שקלתי אם יש לקבל את הערעור של לוין נוכח התמיהות הבאות: ( - ) העובדה כי גירסתו של בלום, לפיה קיבל רק 284,681 דולר נמצאה לא אמינה, והוכח כי קיבל סכומים גבוהים יותר. ( - ) בלום עתר בתביעתו להורות על שינוי בשיעור אחזקת המניות בחברה, נוכח טענתו שלוין לא העביר את מלוא הסכום בסך 1,005,000 דולר. העברת הכסף להקדש נעשתה ביום 14.4.00 והחברה הוקמה בספטמבר 2000. ניתן היה לצפות כי משהפר לוין את התחייבותו להעמיד את מלוא סכום המימון, בלום יעלה את הדרישה להקטין את שיעור אחזקותיו של לוין בחברה בזמן אמת, בעת הקמת החברה. אך לא רק שאחוז המניות שלוין החזיק בחברה לא הוקטן, אלא שקבוצת לוין נרשמה כבעלים של 44% מהמניות במקום 40% כפי שנקבע בהסכם המשולש. ( - ) באסיפת בעלי מניות שנוהלה על ידי בלום, אישר בלום כי אין רוב להצעה שהועלתה על ידו, ובתיק הפירוק הסכים להתמחר על פי שיעור אחזקותיהם של הצדדים במניות החברה. הדבר מצביע על כך, שבלום סבר וקיבל את חלוקת המניות בחברה, מה שלא עולה בקנה אחד עם תביעתו לשנות את שיעור האחזקות בחברה נוכח הפרת ההתחייבות על ידי לוין. ( - ) בלום הכחיש כי קיבל כספים במזומן, אך הוכח כי קיבל סכום במזומן ממר דב פוקס, אחד העדים מטעמו של לוין, עבור פרוייקט אחר. כן הוכח כי קיבל כסף במזומן מעו"ד שפירא. 12. למרות כל אלו, איני רואה להתערב במסקנה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. הרושם המתקבל מהחומר שבפנינו, כי לצדדים עסקים מסועפים המתנהלים בדרך לא דרך, ללא תיעוד מסודר, מה שמקשה, מטבע הדברים, לעמוד על "נתיב הכסף". בית משפט קמא לא הסתיר בפסק דינו את תחושתו כי לא כל הנסתרות נגלו נגד עיניו, וכי הצדדים בחרו שלא לחשוף את מלוא התמונה, כך לדוגמה, תמיהה היא, מדוע נטלה החברה הלוואה על מלוא הסכום של 1,005,000 דולר אם היה בחשבונה של החברה סכום של כ-285,00 דולר לשיטתו של בלום, או סכום של 750,000 דולר לשיטתו של לוין. התשובות שניתנו על ידי השניים בנקודה זו, לא היו משכנעות, ובית משפט קמא סבר כי המניעים האמיתיים ללקיחת הלוואה בהיקף זה הוסתרו מעיני בית המשפט. לוין נטל על עצמו סיכון כאשר העביר כספים ללא אסמכתאות לבלום, ואין לו אלא להלין על עצמו. מכל מקום, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין לגבי לוין היא זניחה ביחס להיקף הפרוייקט, ומתבטאת לשיטתו בכך ששילם ריבית יתר בסכום של כ-110,000 ש"ח בשל אי העמדת הבטחונות הנזילים שהעביר לטענתו לבלום. חלקים נוספים של התביעה התייתרו גם לשיטתו של לוין (סעיפים 29-28 לסיכומי לוין בערעור בפנינו). מטעמים אלה, אף איני רואה להידרש לנושאים הנוספים שהועלו על ידי לוין ועו"ד שפירא בערעורם, כמו התביעה הנגדית של עו"ד שפירא בקשר לחשבון שלטענתו נוצל על ידי בלום לצרכים אחרים ולזכויות במניות הרשומות על שם בלום. בית משפט קמא ביקר במהלך הדיון את התנהלותו של עו"ד שפירא לגבי חשבון הנאמנות, ודומה כי לא בכדי לא בחר להתייחס לתביעתו. 13. בית משפט קמא חייב את שני הצדדים בהוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, מן הטעם שניהלו משפט סבוך וממושך, ולא הציבו את האמת כנר לרגליהם. ברם, בהתחשב בכך שתביעתו הנגדית של לוין כללה גם תביעה כספית בהיקף של מליוני שקלים לגבי פרוייקט אחר שהתנהל בין הצדדים, והצדדים הגיעו לפשרה בקשר לחלק זה של התביעה כבר בתחילת הדרך, לא ניתן לומר כי הגשת התביעה שכנגד מצידו של לוין הייתה מיותרת וחסרת בסיס. כך, גם לא היה מקום לחייב את עו"ד שפירא בהוצאות, שהרי עיקר טענתו כי העביר לבלום 100,000 דולר נתקבלה על ידי בית המשפט. לכן, אמליץ לחברי לקבל חלקית את ערעורם של לוין ועו"ד שפירא בנקודה זו, ולהפחית את הוצאות המשפט שהושתו עליהם לסכום של 20,000 ש"ח. סופו של דבר, ולמעט הפחתת ההוצאות שהושתו על המערערים בע"א 288/08, דין שני הערעורים להידחות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית. שורש הרע במערך עסקאות מסוג זה שנגלה - נגלה חלקית - במשפט זה הוא, כפי שציין חברי, היעדר תיעוד ופתלתלות הנתיבים בהם עברו הכספים. הדעת נותנת, כי אנשים ישרי דרך ינהלו עסקיהם, לא כל שכן מקום שמוקמת חברה בע"מ ובמיזם רחב יריעה, באופן מתועד כראוי, ובמיוחד לא במזומן. מזומן ועסק "נקי" הם לא אחת, בעולם דהאידנא של כרטיסי אשראי ושיקים, תרתי דסתרי. המזומן יישמר ככלל לסוג העסקות הפשוט, כמו נסיעה באוטובוס או רכישות קטנות יחסית, ולא ישמש במיזם גדול כגון דא. מעבר לכך, החשש הוא, כי "אם יהיו עסקיכם במזומן, כעב ישחירו". לא בכדי נאבק השופט קמא עם פרטי הפרטים של הגרסאות ואף שיכול להן, האמין כי לעיניו גילוי טפח ושלא לעיניו כיסוי טפחיים. כאמור, מצטרף אני לחברי השופט עמית. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"א בחשון תש"ע (8.11.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08002880_E05.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il