פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2879/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2879/14 ע"פ 3469/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 2879/14: פלוני המערער בע"פ 3469/14: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים בת"פ 36678-08-13 שניתן ביום 18.03.2014 תאריך הישיבה: ו' באלול התשע"ד (1.9.2014) בשם המערער בע"פ 2879/14: עו"ד טארק ברגות בשם המערער בע"פ 3469/14: עו"ד משה סרוגוביץ; עו"ד וסים דראושה בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון בשם שירות המבחן לנוער: גב' שולמית מרדר פסק - דין (נימוקים) השופט נ' הנדל: כנגד שני המערערים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (סעיפים 380 ו 382 לחוק) והיזק לרכוש בזדון (סעיף 452 לחוק). על מערער 1 הושת עונש מאסר בפועל של ארבעה עשר חודשים, ועל מערער 2 מאסר בפועל של אחד עשר חודשים, בניכוי הימים בהם שהה במעצר. בנוסף, הוטל על כל אחד מהמערערים מאסר על תנאי למשך תשעה חודשים לבל יעבור עבירות דומות במשך שנתיים ימים מיום שחרורו. לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון לפנינו, פסקנו כי יש לקבל את ערעורם של המערערים ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים בת"פ 36678-08-13 (מפי כב' השופט א' כהן) ותחת זאת לזכות את שניהם מחמת הספק. ואלו נימוקינו לזיכוי. הרקע 1. בתאריך 17.7.2013 נכנס נהג הסעות ברכב "מרצדס" בצבע לבן לכביש שמוביל מהגבעה הצרפתית בירושלים לשכונת עיסאוויה. הנהג חבש כיפה לבנה, כך שזהותו היהודית הייתה ניכרת לכל. משהוזהר על ידי עובר אורח על הסכנה בנסיעה בכביש המדובר, ביקש לשוב על עקבותיו. מספר נערים שראו את הרכב החלו זורקים אבנים לעברו, וכתוצאה מיידוי האבנים נופצו שמשות הרכב, והנהג נפגע. הוא הצליח להימלט מן המקום עד לגן סאקר, ומשם פונה על ידי אמבולנס. בעקבות מידע מודיעיני עצרה המשטרה שני קטינים – א' וב'. א' נחקר שלוש פעמים כחשוד במעשה. בשתי החקירות הראשונות הודה כי הוא וב' יידו אבנים על הרכב, אולם הכחיש כל ידיעה לגבי זהות הנערים האחרים שהיו עימו. אולם, בחקירתו השלישית נקב א' בשמותיהם של שני המערערים כשותפיו ליידוי האבנים. בעקבות אימרה זו הוגש כנגד המערערים כתב אישום כמתואר לעיל. א' העיד בפני בית המשפט, ובעדותו הכחיש כי נקב בשמות המערערים בחקירה, וכי הם יידו עמו אבנים על הרכב. בעקבות שינוי הגרסה הוכרז כעד עוין, והודעותיו במשטרה הוגשו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. ב' לא הפליל את המערערים בעדותו בחקירה או בבית המשפט. א' וב' הודו בבית המשפט בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, ובו בין היתר, צויינו שמותיהם של המערערים כשותפים לפשע. על א' וב' נגזרו תשעה ושנים עשר חודשי מאסר בפועל, בהתאמה (כב' השופט י' נועם בת"פ (ירושלים) 36621-08-13). בחקירה המשטרתית ובמהלך משפטם הכחישו המערערים מכל וכל את מעורבותם באירוע. בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסאותיהם, והרשיע את שניהם בעבירות המפורטות בכתב האישום. ההרשעה התבססה על הקביעה שהודעותיו של א' בחדר החקירות קבילות בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, וכי הודעות אלו עדיפות על פני עדותו בבית המשפט. בנוגע לתוספת הראייתית הנדרשת מסעיף 10א לפקודת הראיות, ומסעיף 54א(א) לפקודה – "דבר לחיזוק", קבע ביהמ"ש קמא כי דרישה זו מתמלאת ע"י שלושה פריטים שונים. הראשון – עצם ידיעת פרטים מוכמנים על ידי א': מתי נזרקו האבנים, צבעו של הרכב המעורב, ועובדת היות הנהג יהודי חובש כיפה. השני – הודאת א' וב' בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, ובו נרשם כי המערערים היו שותפים לפשע. השלישי – שיחת טלפון שהתקיימה בין המערערים בעת מעצרם, ובה אמר מערער 1 למערער 2: "אני לא מכיר אותך בחקירה. בן דוד שלי, אבל אנחנו לא מתערבבים ביחד". השאלה האם החיזוקים שהוצגו עומדים ברף הנדרש של "דבר לחיזוק" מהווה את נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים. לדברי הסניגורים, החיזוקים אינם מצליחים להקים את הרף הראייתי הנדרש לשם עמידה בדרישת החיזוק, ואילו לטענת התביעה – החיזוקים מספיקים לכך. דיון והכרעה 2. טרם נתייחס למקרה לגופו, נפתח בארבע הערות כלליות. האחת כי הדרישה לדבר חיזוק בענייננו מקורה בשני סעיפים שונים. הסעיף הראשון הינו סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, שדן בעדות שותף לדבר עבירה, ובו נקבע כי "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה". דרישת החיזוק השניה מצויה בסעיף 10א לפקודת הראיות, שדן באמרת עד מחוץ לבית המשפט, שתוכנה שונה באופן מהותי מעדותו בבית המשפט. גם סעיף זה קובע כי "לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה." ברי כי מדובר בשני ראציונלים שונים לדרישה לדבר לחיזוק. סעיף 54א(א) מבטא את הקושי בקבלת עדות השותף בעבירה. הלה ביצע עבירה, וייתכן ששיקוליו בהפללת האחר אינם מצומצמים לאמירת האמת. כך, למשל, הרצון להטיל את האחריות על האחר כדי "לסגור חשבון" זה או אחר עם הזולת. לכן, ישנם חששות מובנים בדבר האמינות שניתן להעניק לעד שכזה, המצדיקים את הצורך בחיזוק ראייתי. לעומת סעיף 54א(א) הנ"ל, סעיף 10א דן באמרת עד מחוץ לבית משפט. הווה אומר שהאמרה המפלילה לא נמסרה בפני בית משפט כך שיוכל להתרשם ישירות מאמיתות תוכנה. לצד זאת, בבית משפט מסר העד גרסה שאינה מפלילה או למצער, נמנע מלמסור גרסה בכלל. לפיכך, אמינותה של האמרה המפלילה מתערערת, ועולה ההצדקה לדרישת חיזוק ראייתי. קושי נוסף הקיים במקרים אלו, הוא שהסניגור אינו יכול לחקור את העד בחקירה נגדית בעת מסירת העדות המפלילה. אי יכולת זו מקשה על בירור האמת בתיק שנדון, ומצדיקה ביתר שאת את דרישת ה"דבר לחיזוק". אלו הם הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, וחלק מן הראציונלים המצדיקים את דרישת החיזוק. ההערה השניה עניינה שתי שאלות נוספות שמתעוררות במקרה שלפנינו: הראשונה – האם בשל כך שהדרישה לדבר לחיזוק מקורה בשני סעיפים שונים, יש בכך כדי להביא לשינוי הדרישה עצמה. והשניה – מהי מהות הדרישה של דבר לחיזוק. שאלות כלליות אלו נדרשות לשם הכרעה בתיק זה. באשר לשאלה הראשונה – לסוגיה זו התייחסתי בעניין גורש. הובעה שם העמדה לפיה החיזוק הנדרש משני מקורות בדין איננו "עולה כיתה", מבחינה איכותית פורמאלית, עד כדי דרישת סיוע. הוראה כזו לא נקבעה בדין או בפסיקה. בהינתן כך, מצד אחד, ולנוכח הדרישה הכפולה לחיזוק בתיק זה, מצד שני, דעתי היא כי החיזוק חייב להיות ממשי ומשמעותי, ותואם את המבנה של התיק הקונקרטי. זהו עיקר, ולא הגדרות פורמאליות חדשות. כפי שנכתב שם: "...לא די בהתמקדות במשקל התוספת – "חיזוק פלוס" או "סיוע מינוס" – אלא יש לבחון את המטרה. על בית המשפט לבדוק מה הקושי בתיק המסויים, ובהתאם – לבחון את טיב החיזוקים המצויים באמתחת התביעה במקרה הנדון. מבחינה פורמאלית, מהות התוספת נקבעה על ידי המחוקק – דבר מה נוסף, חיזוק, או סיוע. מבחינה מהותית, יש להדגיש שני שיקולים. האחד - קיומם של קשרי גומלין בין הראייה העיקרית לראיית החיזוק. האחר – הקושי הקונקרטי בראייה העיקרית בתיק מסויים, יצביע לא רק על הצורך לבחון את כמות החיזוק הנדרשת, אלא גם את איכותו של החיזוק. יושם אל לב כי שני השיקולים נועדו למקרה הקונקרטי. כך על בית המשפט לנהוג. תחילה הבדיקה הפורמאלית לקיומה של תוספת ראייתית כנדרש על ידי המחוקק. בהיעדר תוספת – הדין מחייב זיכוי. בהתקיים תוספת ראייתית – מחוייב בית המשפט להפעיל שיקול דעתו תוך רגישות מירבית לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המונח לפניו. זהו המעבר מבחינת האפשרות להרשיע בשל קיומה של תוספת כנדרש, לבין ההכרעה אם להרשיע אם לאו." (ע"פ 4523/09 חזקיהו גורש נ' מדינת ישראל (26.05.2011); וראו את דבריו של השופט גולדברג בע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987); והשוו ע"פ 8469/99 אביגדור אסקין נ' מדינת ישראל, נה(2) 65 (2001)). לפיכך, המבחן הוא – האם די בתוספת הראייתית שהוצגה בנסיבות התיק, על מנת לספק את החיזוק שיצדיק מתן משקל מחייב לעדות שנגבתה מחוץ לבית המשפט. באשר לשאלה השניה – מהותה של דרישת הדבר לחיזוק – נפסק: "מקובל בפסיקה כי "דבר חיזוק" נועד להצביע על אמינות העדות. דבר חיזוק מהווה "ראיה מאמתת", שאינה חייבת להגיע לרף של דרישת ה"סיוע" – "ראיה מסבכת" המתייחסת לסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים [...] בעניין אקספור המאפיינים של תוספת דבר לחיזוק הוצגו כך: "החיזוק [...] אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה. הוא נועד להצביע על כך שדברי העד, בעומדם בפני עצמם, הם דברים אמינים. על-כן, אין הכרח שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני בין הנאשם לבין העד – השותף לעבירה" (ע"פ 238/89 אקספור נ' מדינת ישראל, פ''ד מג (4) 405, 411 (1989); ראו גם: ע"פ 4523/09 חזקיהו גורש נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (2011); ע"פ 949/80 שוהמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 71 (1981); ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65, 76 (2001); ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62, 71 (1993); ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 181, 193 (1996))." (ע"פ 9608/11 מדינת ישראל נ' פלוני (07.07.2014)) הערה שלישית – החוק קבע, כאמור, את נחיצותה של דרישת התוספת הראייתית "דבר לחיזוק" במקרים מעין אלו, וטעמיו בצידו. אין מדובר בדרישה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאמור, בית משפט אינו רשאי על פי דין להרשיע נאשם אף אם האמין לעדותו של העד המפליל – בין היותו שותף ובין אם ההפללה נעשתה מחוץ לכתלי בית משפט, אלא אם לעדות זו התווסף דבר לחיזוק. זהו תנאי סף בחוק, שמחייב אף את בית המשפט. הערה רביעית – מדובר במקרה בו מופעל לחץ נפשי רב על קטין (א'), בן פחות משש עשרה. אינני אומר כי נתון זה כשלעצמו יוצר דרישה עצמאית לחיזוק מסוג זה או אחר, ברם, הזהירות מתבקשת. שתי ההערות האחרונות קשורות זו לזו. 3. ומן הכלל אל הפרט – נבחן כעת את שלושת דברי החיזוק שצויינו בהכרעת הדין של בית משפט קמא: החיזוק הראשון – ידיעת הפרטים המוכמנים על ידי א'. הלה העיד מתי נזרקו האבנים, וכי מדובר היה ברכב לבן ובו נהג יהודי חובש כיפה. בהנחה שידיעות אלו לא נמסרו לא' על ידי אחר, יש בחיזוק כדי לבסס מעורבותו בעבירה. דהיינו – הוא היה במקום ובזמן הרלוונטיים. ממילא, הוא הודה והורשע על ידי בית משפט בביצוע המעשה. ואולם, אין בכך לחזק באופן ישיר, או אפילו באופן עקיף, את מעורבותם של המערערים במעשים שמיוחסים להם. למעשה, ידיעת הפרטים המוכמנים שפורטו רק מלמדת אותנו את שכבר ידענו – כי א', בהיותו מבצע העבירה, מכיר פרטים שהתרחשו במקום האירוע. ברי כי אין בראיה זו כדי לחזק באופן מספק את העדות המפלילה של א' באשר למעורבותם של המערערים. ודוק: מוכן אני להניח כי החיזוק הראשון אכן חיזוק הוא. אך סבורני כי משקלו מועט בנסיבות תיק זה. הפריט השני מתייחס להודאת א' וב' בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, ובו מצויין כי שני המערערים היו יחד עימם בביצוע המעשים. גם פריט זה אינו מהווה חיזוק. דרישת החיזוק נועדה להוסיף משקל נוסף לאמרה המפלילה של א' כלפי שני המערערים. אם כך, בפועל, איזו תוספת יש בעובדה כי א' הפליל את המערערים במשפטו? אין בכך כל חידוש, שהרי מטרת הדרישה היא להוסיף אמינות לאמרה המפלילה על סמך יסוד נוסף. חיזוק זה אינו מגלה שום פרט חדש. באשר לב', כפי שצויין, בניגוד לא', הוא לא הפליל את המערערים במהלך חקירתו במשטרה או במהלך משפטם, ואף לא נשאל ישירות בדבר מעורבותם בעדותו בבית המשפט. המסקנה היא כי אף אין בפריט השני בכדי לחזק את אמינות אמרת החוץ של א' כלפי המערערים. הפריט השלישי הינו השיחה שנערכה בין מערער 1 למערער 2, ובה נאמר "אני לא מכיר אותך בחקירה. בן דוד שלי, אבל אנחנו לא מתערבבים ביחד". כאן כבר מדובר באמירה שמגבירה את החשד כלפי המערערים, ואין ספק שהיא רלוונטית לענייננו, ויכולה לחזק את דבריו של א'. ניסיון להכחשת קשר קודם בין השנים עלול לרמז על הרצון להסתיר מעורבות משותפת במעשה העבירה. ברם, נדמה כי גם ראיה זו אינה מספקת כ"דבר לחיזוק", ובמיוחד נכון הדבר בעקבות הצורך בחיזוק בעל משקל רב יותר בתיק זה, כפי שנכתב לעיל. אחת מן האפשרויות להבין אמרה זו הינה כשותפות בדבר עבירה, אולם זו רק אפשרות אחת, שאינה ברורה מאליה. אין ספק כי שני קטינים שנעצרים על ידי המשטרה חוששים לעתידם, ואינם רוצים להסתבך עם גורמי אכיפת החוק. אין באמירה שום אזכור לקשר משותף במעשה פשע, או לפרטים הקשורים לדבריו של א'. אכן, האמרה מביעה נכונות לשקר בדרך של הכחשת הקשר בין השניים. אולם, מכאן ועד קשירתם לפשע שלפנינו בדרגה שאמורה לספק את דרישת הדבר לחיזוק – עוד רחוקה הדרך. 4. ניתן לסכם את הדברים באופן הבא: שני הפריטים הראשונים אינם בעלי משקל, לא בנפרד ואף לא במצטבר. הפריט הראשון – ידיעת פרטים מוכמנים אודות המקרה, מלמד כי א' עבר את העבירה. נתון זה עומד בליבת עדותו, אך אין בו, בנסיבות העניין, כדי לחזק בפועל את המסקנה כי המערערים היו שותפים למעשיו. כזכור, הפרטים המוכמנים מפנים כלפי מעשיו – מתי נזרקו האבנים, ולנתוני נפגע העבירה – צבע רכבו והיותו בעל כיפה. הפריט השני בפועל אינו אלא חזרה על האמרה המפלילה, שהיא זו הדורשת חיזוק. צא ולמד כי שני הפריטים אינם עומדים בתכלית הדרישה של דבר לחיזוק – כך בוודאי מבחינה מהותית עניינית. נותרנו עם הפריט השלישי. נושאו, אמרה שמעוררת חשד מטעם מערער 1 שאומר למערער 2 שהוא לא מכיר אותו. פריט זה אכן מהווה דבר לחיזוק בעל משקל, אך עדיין ניתן להסבירו באופן אחר, ולפיכך משקלו אינו מספק בנסיבות תיק זה. זאת במיוחד כאשר מדובר בשני קטינים, ובחוסר בהנמקת ההכרעה בערכאה קמא, כפי שיידון בהמשך. כפי שנכתב, שלושת הפריטים שהובאו אינם מספקים חיזוק מספק לצורך הרשעה בעבירות הנקובות כל אחד בנפרד, והדבר נכון גם בהיותם במצטבר. לפיכך, הרף הראייתי הנדרש מהתביעה על מנת להרשיע את המערערים בעבירות על סמך אמרת החוץ של א' – לא הורם. למעלה מן הצורך נציין כי אף אם הייתה התביעה מציגה לבית המשפט ראיות שיעמדו ברף הנדרש, ואף אם היה זה חיזוק בדרגה משמעותית, עדיין שמורה לביהמ"ש האפשרות שלא להרשיע את הנאשמים, באם לדעתו קיים ספק סביר באשמתם. הרף הקבוע בחוק הינו הרף המינימלי, שאי עמידה בו אינה מאפשרת להרשיע. אולם, אף בהתקיים הגבול התחתון – אין לגזור מכך כי ביהמ"ש השתכנע מעבר לספק סביר, ולעיתים יזוכה הנאשם גם במקרים אלו. 5. לאי העמידה בתנאי הסף הראייתיים מצטרך שיקול נוסף, והוא כאמור חוסר ההנמקה של ביהמ"ש קמא לגבי מסקנתו. חובת ההנמקה יורדת לשורשם המשותף של כלל ענפי המשפט. כפי שנקבע בפסיקה: "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד י"ז 2503, 2516 (1963)). חובת ההנמקה במשפט האזרחי מיוסדת בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיא דורשת כי פסק הדין יכיל את "ההחלטה ונימוקיה". חובת הנימוק בהכרעת הדין בהליך הפלילי, מצויה בסעיפים 183-182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. חובת ההנמקה חשובה לא רק כדי שהבסיס להכרעה יהיה שקוף ופומבי לצדדים ולציבור, אלא היא מהווה גם כלי הבהרה לבית משפט עצמו. זהו כלי המסייע לו לגבש את מסקנתו, ולפיכך מהווה חובה בסיסית, החלה על כל שופט. נדמה כי היא מקבלת משנה תוקף בתיקים פליליים, בהם יש להקפיד עשרת מונים טרם יורשע נאשם מעבר לספק סביר. רגליים לחובה ניתן למצוא גם במקורות המשפט העברי. אמנם, יש לציין כי בספרות התלמודית לא הייתה קיימת חובת הנמקה לדיינים, למעט במקרים בהם מבקש זאת אחד מבעלי הדין (בבלי, סנהדרין לא, ע"ב – ביחס לדיני ממונות). אולם בספרות הרבנית המאוחרת יותר, ניתן למצוא הרחבה משמעותית של חובה זו. ואכן, להלכה נפסק בשולחן ערוך שחובת הנימוק חלה לעיתים גם ללא בקשת אחד מהצדדים: "יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו - צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יד, סעיף ד). ובמאה ה-20 מציג ערוך השולחן את הדרישה כחובה, שחלה "אפילו אם הם גדולים בחכמה" (שם, סעיף ט'). הדבר עולה מדבריהם של פוסקים נוספים, כגון המהר"ם מרוטנברג שקובע (בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג, תתקי"ז)) שהמקור לכך הינו החובה "והייתם נקיים מה' ומישראל", ומפסקי הלכה נוספים (שו"ת יכין ובועז, חלק ב', סימן מה; שו"ת חוות יאיר, סימן קסה; וראו את דיונו הנרחב של א' שוחטמן בעניין, "חובת ההנמקה במשפט העברי" שנתון המשפט העברי ו-ז 319 (התשל"ט-תש"ם)). בימינו ובמקומנו אנו – מצטרפים לדברים שני נימוקים נוספים ומשתלבים ביחס לבתי הדין הרבניים. הראשון – קיומה של ערכאת ערעור (והכלל מופיע לפני מאות שנים, ביחס לאפשרות פניה לבית דין גדול יותר מזה שנתן את ההכרעה (שו"ת נודע ביהודה, חושן משפט, סעיף א')), והשני – הוראת מועצת הרבנות הראשית בדמות תקנה קטו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, הדורשת מהדיין לנמק את פסק דינו (וראו הדיון בהרחבה בספרו של שוחטמן, "סדר הדין בבית הדין הרבני" כרך ב', 1129-1139 (תשע"א)). ובחזרה לענייננו. הכרעת הדין של בית משפט קמא אינה מנמקת באופן מספק את מהימנות החיזוקים השונים שהובאו על ידי התביעה. אף אין דיון באם חיזוקים אלו עומדים ברף הראייתי שנדרש בחוק בכלל, ובמקרה הנדון בפרט. חוסר זה בולט ביותר בשל מאפייני התיק, כפי שהוסברו לעיל. אף לגופו של עניין, הראיות שהוצגו לוקות בחסר, בהמשך לדיון בפסקאות הקודמות. לפנינו איפה דוגמא למצב שבו יש – מבחינה פורמלית –דבר לחיזוק, אולם איכותו ומהותו אינם מספיקים לשם הרשעה. מסקנה זו מועצמת לנוכח המקור הכפול לדבר לחיזוק בתיק זה – סעיף 10א וסעיף 54א(א). 6. סוף דבר – אי עמידה כנדרש בסף הראייתי המחייב בתיק זה ביחס לתוספת הראייתית, יחד עם הנמקה לוקה בחסר של הערכאה קמא, הובילו לספק סביר בעניין אשמתם של המערערים בעבירות שבהן הורשעו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. ואלה הנימוקים לזיכויים של המערערים. הוחלט כאמור לקבל את ערעורם של המערערים, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים בת"פ 36678-08-13, ולזכותם מחמת הספק מהנימוקים שפורטו. נימוקים ניתנו היום, ב' אייר תשע"ה (‏21.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14028790_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il