פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 2878/23
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט י' אלרון
כבוד השופט ח' כבוב
העותר:
דוד חץ - החצר של צרכני וצרכניות הקנאביס
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד מחוז תל אביב
2. מפקד מרחב יפתח
3. מפקד תחנת תל אביב
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
בעתירה שלפנינו לא נתבקש צו על-תנאי כמצוות תקנה 1 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין בבג"ץ). אלא, 'הונחה' "שאלה לדיון", והיא: "האם מותר לשוטר/קצין משטרה לרמות אזרח שמגיע לבקש רישיון להפגנה על ידי דרישת רישיון עסק בלתי חוקית ואף בניגוד לחוות דעת יועמ"ש לממשלה שהמשטרה מחויבת לה".
ככל שניתן להבין מן העתירה שהגיש העותר, עו"ד בהכשרתו, ש"הינו פעיל ציבור מוביל בתחום ייצוג צרכני וצרכניות קנאביס"; הוא נתקל בדרישה כמתואר בשאלה ש'הניח' לפתחנו, ובלשון העתירה (שאין אלא להצר עליה): "כל פעם שהח"מ מגיע לתחנות המשטרה כדי לקבל רישיון הפגנה הוא נתקל ברמאי תורן עם מדי משטרה שאומר לו שכדי לעשות מחאה שכוללת השמעת מוסיקה או הופעות אמן צריך רישיון מהעירייה כי ברגע שיש מוזיקה או הופעת אמן זה כבר לא מחאה".
כך, לטענתו, אירע גם ביום 04.04.2023. עת הגיע לתחנת מרחב יפתח ומחוז תל אביב של המשטרה, והסביר כי הוא מעוניין לקיים אירוע מחאה ביום 20.04.2023. תאריך המוכר, לטענת העותר, גם כ"יום הקנאביס הבינלאומי המתקיים בכל שנה [...] ולהפוך אותו ליום של רוגע, יום ללא כעס, יום של אחדות ושמחה לכולם. בכל הארץ". יום בו, לטענת העותר, "על הפרק: קצת מוסיקה ברחוב. זהו."; ברם, העותר נתקל באותה דרישה שמוכרת לו לטענתו. לתמיכה בטיעונו המשפטי, צירף העותר, כנספח ב' לעתירתו, מסמך מאת מחלקת הייעוץ והחקיקה של משרד המשפטים, שכותרתו "התניית קיום אירוע מחאה הכולל הופעת אמנים ברישיון עסק".
לפי הנטען, בבחינת מיצוי הליכים, פנה העותר לסמל וקצין המבצעים בדרישה לאשר את האירוע המתוכנן ביום 20.04.2023 ובכללה ציין את כל האמור בעתירתו האוחזת כחמישה עמודים בלבד.
זאת ועוד. טרם חתימה ציין העותר, כי "לאור העובדה שעמדת העותר נכונה ב-100%" התבקשנו "להוציא פסק דין חד משמעי שמבהיר את הנושא כפי המפורט בחוות הדעת נספח ב', וכך ימנע בעתיד ויכוחים מיותרים ועתירות מיותרות". בנוסף התבקש בית המשפט "שלא להסתפק בפסק דין אלא לחייב את הנתבעות [כך במקור – ח' כ'] בשר טרחה והוצאות משפט בסכום משמעותי שלא יפחת מ-50,000 ₪". שהרי "לא יכול להיות שהנתבעות יפרו חוקים שהעונש עליהם הוא מאסר ומהווים עוולות אזרחיות שהדין מקנה בגינן פיצויים ללא הוכחת נזק של 50 אלף ₪ ויותר – ובסופו של דבר [...] כל ההוצאות יהיו על חשבון העותר, שאף לא יקבל תמורה על עבודתו המשפטית שמתקנת את ההתנהלות העבריינית של בעלי מדים [...]".
לאחר עיון מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מכיוון שהיא לוקה, בראש ובראשנה, בחוסר בהירות ובכוללניות; בהיעדר תשתית עובדתית ומשפטית, ולו מינימלית. ודוק – אין אפשרות להלום את נוסח העתירה, שעומד בניגוד לתקנות סדר הדין בבג"ץ וכן להלכה הפסוקה, לפיה בית משפט זה אינו נוהג להעניק סעדים כלליים וגורפים (ראו: בג"ץ 6029/99 פולארד נ' ראש הממשלה ושר הביטחון, פ"ד נד(1) 241, פסקה 11 (2000)).
בהינתן האמור, ברי כי אין כל אפשרות ממשית לברר את העתירה ודינה להידחות על הסף (ראו והשוו: בג"ץ 955/23 פלוני נ' מדינת ישראל (07.02.2023)).
העתירה נדחית בזאת. לפני ולפנים משורת הדין, ובפרט בשים לב לאמור בסעיף 17 לכתב העתירה – אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ו בניסן התשפ"ג (17.4.2023).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
23028780_C01.docx אל
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il