מאיר אליהו נ. עזבון סמי שמואל עזריהו ז"ל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2878/22 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער והמשיב 1 בערעור שכנגד: מאיר אליהו נ ג ד המשיב 1 והמערער שכנגד: 1. עיזבון סמי שמואל עזריהו המשיבים 5-2 בערעור ובערעור שכנגד: 2. לירית יצחקוב (גולדשטיין) 3. עו"ד יוסי סופר 4. יעקב בר 5. עו"ד יצחק נתן ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט העמית יהודה פרגו) ב-ת"א 38376-07-19 מיום 20.2.2022 תאריך הישיבה: א' בטבת התשפ"ד (13.12.2023) בשם המערער והמשיבה 2: עו"ד יוסי ברקוביץ בשם המשיב 1: עו"ד מני ברנדלר בשם המשיב 3: בעצמו וע"י עו"ד תום רוזנברג בשם המשיב 4: עו"ד עוזי אוסטרליץ בשם המשיב 5: בעצמו פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינם של הערעור והערעור שכנגד שלפנינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית יהודה פרגו) בת"א 38376-07-19 מיום 20.2.2022, אשר הורה על ביטול שורה של פעולות משפטיות שבוצעו בשמו של המנוח, מר סמי שמואל עזריהו ז"ל (להלן: המנוח), על ידי המשיב 1, מר מאיר אליהו יבדל"א (להלן: מר אליהו), אשר היה איש אמונו (להלן: פסק הדין). בתמצית, הסכסוך בין הצדדים נסוב על כשרותן ותוקפן המשפטי של התחייבויות שונות שעליהן חתם המנוח עובר לחודש פברואר 2016. המנוח, יליד 1939 שנפטר בשנת 2018, היה רווק ללא ילדים ובעל עבר רפואי על רקע נפשי. אולם, כשרותו המשפטית של המנוח – אשר ניצבת במוקד המחלוקת שבין הצדדים, כפי שיובהר להלן – לא נבדקה או תועדה על ידי הגורמים המתאימים מאז שנת 1963 ועד לשנת 2016, דהיינו, במשך 53 שנים, לרבות במהלך התקופה הרלוונטית למחלוקת מושא התביעה – היא התקופה שבין השנים 2015-2014 (להלן: התקופה הרלוונטית). כך, עד לבדיקה שנערכה למנוח לבקשת שירותי הרווחה בשנת 2016, ממנה עלה כי המנוח אינו מסוגל לדאוג לענייני גופו ורכושו. על כן, ביום 15.2.2016 מינה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו את עו"ד מאיר שי לאפוטרופוס למנוח במינוי כללי וקבוע (א"פ 32272-02-16 (כב' השופטת סגלית אופק)), וזאת מבלי שהמנוח יוכרז כפסול דין. במהלך התקופה הרלוונטית, ביום 27.4.2014 נודע למנוח על היותו היורש היחיד של נכסי אחותו המנוחה שנפטרה בארה"ב כשנה קודם לכן, על פי צוואתה מיום 23.6.2011 (להלן: ירושת האחות). באותה עת, המנוח לא עמד בקשר של ממש עם מי מבני משפחתו, ולמעשה מי שטיפלו בו ודאגו לו היו בעיקר אדם בשם נמרוד פז, עמו התגורר המנוח, ומר אליהו. במהלך התקופה האמורה – אשר כזכור, אין בנמצא כל אסמכתא רפואית אשר בכוחה להעיד על מצבו הנפשי או הקוגניטיבי של המנוח במהלכה – חתם האחרון על התחייבויות שונות, ביניהן: חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת מר אליהו, אשר הסמיך את האחרון לתת כל הוראה להעברת כספיו של המנוח, בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי, ואשר חתימה שנחזתה להיות חתימתו של המשיב 5, עו"ד יצחק נתן, התנוססה עליו כאות לאישור ואימות, לכאורה (להלן: עו"ד נתן, ו-ייפוי הכוח, בהתאמה); העברה על סך של 400,000 דולר מכספי המנוח, שבוצעה על ידי מר אליהו באמצעות ייפוי הכוח האמור למר יעקב בר (המשיב 4. להלן: מר בר), וזאת לשם השקעה משותפת ברכישת חנויות בבלארוס באמצעות חברה, שמחצית ממניותיה ניתנו למנוח ולמר אליהו, ומחציתן האחרת ניתנו למר בר ולגורם שניהל את ההשקעה (להלן: ההשקעה בבלארוס); מכירתה של דירת גג אשר הייתה בבעלותו של המנוח לגב' לירית יצחקוב (גולדשטיין), בתו של מר אליהו (המשיבה 2. להלן: הגב' יצחקוב ו-עסקת הגג, בהתאמה). למען תצא התמונה שלמה יוער, כי עו"ד יוסי סופר, המשיב 3 (להלן: עו"ד סופר), הוא עו"ד אשר קיבל מהמנוח ייפוי כוח לטפל בענייני קבלת ירושת האחות וכן היה מעורב בנושאים הקשורים להשקעה בבלארוס (עו"ד סופר ועו"ד נתן יכונו יחדיו להלן: עורכי הדין). על רקע זה, ביום 16.7.2019 הגיש עיזבון המנוח (להלן: העיזבון) תביעה לבית משפט קמא נגד המשיבים. טענתו המרכזית של העיזבון הייתה כי המשיבים, ובראשם מר אליהו, נטלו חלק בדרך כזו או אחרת ברמייתו וניצולו של המנוח, באמצעות גזילת כספים, זיוף מסמכים ומעשי מרמה נוספים, אשר כל מטרתם הייתה לעשוק את המנוח, ליטול ממנו את ירושת האחות בה זכה מכוח הדין, ולהתעשר על חשבונו. כל זאת, לפי הנטען, כאשר למשיבים היה ידוע כי המנוח לא היה כשיר מבחינה משפטית לטפל ברכושו ובנכסיו, וכפועל יוצא היה נעדר כשרות לבצע את ההתקשרויות אשר הטיבו עם המשיבים, ובראשם עם מר אליהו. ביום 20.2.2022 דחה בית המשפט קמא בפסק דינו את טענת העיזבון כי המנוח לא היה כשיר לטפל בענייניו במשך עיקר התקופה הרלוונטית. יחד עם זאת, נקבע כי בהינתן מאפייניו ההתנהגותיים הייחודיים של המנוח, ומערכת יחסי האמון שנרקמה בינו לבין מר אליהו – במסגרתה איפשר המנוח למר אליהו לעשות ברכושו כרצונו – הרי שאין להכיר בתוקפן של פעולות מסוימות שבוצעו על ידי מר אליהו בשמו של המנוח, בהיותן ניצול לרעה של האמון שנתן האחרון במר אליהו, העולה לכדי כפייה ועושק. בתוך כך, לא הוכר תוקפה של עסקת הגג. בנוסף, בית המשפט קמא נמנע מלהטיל אחריות על מר בר, משנקבע כי ההשקעה בבלארוס הייתה עסקת השקעה לגיטימית, כאשר מר בר לא ידע, ולא צריך היה לדעת, על התנהלותו הפסולה של מר אליהו במסגרת יחסיו עם המנוח. לפיכך, בית המשפט ראה בהשקעה בבלארוס עסקה שבוצעה בין מר בר למר אליהו בלבד, אשר לצורך ביצועה השתמש האחרון בכספיו של המנוח, ולכן נמנע מלהורות על ביטולה, אך קבע כי על מר אליהו להשיב את כספי ההשקעה לעיזבון. לבסוף, בית המשפט ביטל את עסקת הגג, כאמור, אך נמנע מלפסוק כל סעד אחר נגד הגב' יצחקוב, בקבעו כי היא לא הייתה מעורבת באופן אקטיבי בפעולותיו הפסולות של אביה. עוד קבע בית המשפט קמא, כי אין להטיל אחריות על עורכי הדין, וזאת לצד מתיחת ביקורת על הדרך שבה ביצעו את מלאכתם. כך, משום שפעולותיהם של האחרונים לא גרמו, בסופו של דבר, לנזק כלשהו למנוח (שכן פעולותיו של עו"ד סופר התמקדו בקיום צוואת האחות המנוחה ובנושאים שונים הקשורים להשקעה בבלארוס, אשר בפועל לא הזיקו למנוח, כמפורט לעיל; והפעולות המשפטיות שבהן עו"ד נתן היה מעורב, דוגמת עסקת הגג, בוטלו ממילא בפסק הדין). מר אליהו מזה, והעיזבון מזה, הגישו ערעור וערעור שכנגד, ביחס לקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בפסק דינו. העיזבון ממקד את טיעוניו בעיקר בהימנעותו של בית המשפט מהטלת אחריות על יתר המעורבים (למעט מר אליהו) בהונאת המנוח. כך במיוחד, בהינתן קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס לפגמים השונים שנפלו בהתנהלות עורכי הדין, כמצוין לעיל, אשר עולים, לשיטתו, לכדי רשלנות של ממש. מנגד, מר אליהו מלין על הקביעה כי הוא השפיע באופן בלתי ראוי על שיקול דעתו של המנוח באיזו מן ההתקשרויות, לא כל שכן שהוא ניצל את המנוח. לשיטתו, המנוח היה כשיר לנהל את ענייניו, ואישר את מכלול הפעולות שביצע – מרביתן, כדוגמת ההשקעה בבלארוס, מאחר שהועילו לענייניו; מקצתן, הואיל והמנוח רצה להיטיב עם מר אליהו, בעבור סיועו של האחרון וידידותו עמו. דין שני הערעורים להידחות. עיקר ההשגות המתעוררות בהן נוגעות לקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא: טרוניותיו של מר אליהו בערעורו נסובות, בין היתר, סביב הממצאים הגרפולוגיים שאומצו בבית משפט קמא; המשקל שניתן לעדותו של עו"ד נתן; כשרותו המשפטית של המנוח וטיב קשריו עם המעורבים השונים, וכיוצא באלה. אף ערעורו של העיזבון מתקיים בעיקרו במישור העובדתי, שכן אף זה מתמקד בקביעות העובדתיות ביחס למעשיהם הפסולים של המשיבים, והנזקים שנגרמו (או לא נגרמו) למנוח כתוצאה מהם. ואולם, בהינתן שקביעות אלה מבוססות על התרשמות בלתי-אמצעית של בית המשפט המחוזי מהעדויות והראיות שהוצגו לפניו, לא מצאנו מקום להתערב בהן. אכן, מערכת היחסים שבין המנוח למר אליהו, כפי שהיא מצטיירת מפסק הדין, הייתה בלתי שגרתית. מחד גיסא, המנוח, חרף מאפייניו ההתנהגותיים החריגים, לא הוכרז כפסול דין, ואף נקבע על ידי בית המשפט קמא כי היה כשיר לנהל את ענייניו לאורך עיקר התקופה הרלוונטית; מאידך גיסא, כספי ירושת האחות הועברו לשליטתו המלאה של מר אליהו, והוא הצליח לשים את ידו גם על חלק מנכסי המקרקעין שהועברו למנוח, באמצעות עסקאות תמוהות עם המנוח, שלגבי מרביתן נקבע כי הן היו כרוכות בזיוף חתימתו של עו"ד נתן כמי שאישר את חתימת המנוח. במצב דברים זה, אין לנו אלא לסמוך ידינו על התרשמותו של בית המשפט קמא, לפיה מר אליהו ניצל את אמון המנוח לרעה, על מנת להשתלט על הרכוש בו זכה מירושת אחותו. בהתאמה, אנו מאמצים את המסקנה המשפטית הנובעת מהתשתית העובדתית האמורה כי ביחסי הצדדים הללו, אין לתת לפעולות שנעשו תוקף משפטי. בצד זאת, גם לא מצאנו לנכון להתערב בקביעות לגבי כספי ירושת האחות, שבית המשפט קמא מצא כי הם התקבלו בחשבון בנק שניהל מר אליהו בהתאם לרצון המנוח. עיקרם של הכספים הללו (400 אלף דולר) הועברו בהמשך למימון ההשקעה בבלארוס, ומשנמצא כי שימוש זה נעשה שלא כדין, בית המשפט חייב ממילא את מר אליהו בהשבתם לעיזבון. באשר ליתרת כספי ירושת האחות, הרי משאין חולק כי מר אליהו העביר כספים בהיקפים משמעותיים למנוח או בעבורו (ובכלל זה על מנת להגיע להסדרת חובותיו של המנוח מול נושיו), לא ראינו מקום להתערב גם בקביעות של בית המשפט קמא לגביהם. דברים דומים אמורים ביחס לקביעות הנוגעות לאחריות יתר המעורבים. מעורבותה של גב' יצחקוב מסתכמת בהיותה "אשת קש" בעסקת רכישת דירת הגג. על כן, משזו בוטלה בקביעת בית המשפט קמא, והדירה מצויה בידי העיזבון, לא ברור איזה סעד נוסף מבוקש בעניינה. דברים דומים אמורים ביחס לעו"ד נתן, שבית המשפט קמא אומנם מצא לנכון לייחס לו "התנהגות בלתי ראויה של עורך דין" (עמ' 173 לפסק הדין), אך זאת רק ביחס לעסקת דירת הגג, שבוטלה, כאמור, במסגרת פסק הדין. בעניינו של עו"ד סופר, סבר בית המשפט קמא כי נפל פגם בהתנהלותו בקשר להעברת כספי ירושת האחות לחשבונו של מר אליהו, ואולם העברה זו בוצעה כאמור לרצונו של המנוח, ומבלי שלעו"ד סופר הייתה מעורבות פסולה באופן שבו השתמש מר אליהו בכספים. לבסוף, ביחס למר בר נקבע, כי הוא לא היה מודע למערכת היחסים הבעייתית שבין המנוח לבין מר אליהו, וממילא לא ידע ולא היה עליו לדעת על הפגמים בהתנהלות מר אליהו כנאמן על כספי המנוח (עמוד 148 לפסק הדין. כן ראו סעיף 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979). ודוק, ביקורת בית המשפט קמא כלפי מר בר התמקדה בכך שסיכם את העסקה מבלי לפגוש במנוח. גם אם יש בביקורת זו ממש, כעניין של התנהלות ראויה בניהול עסקים (ואיננו נדרשים להכריע בכך), בוודאי שאין בה כדי ללמד על הפרת חובה משפטית מצדו של מר בר כלפי המנוח, או על כך שידע או היה עליו לדעת על פגם בהתנהלות מר אליהו. קיצורו של דבר, גם ממצאים אלה נטועים עמוק במישור העובדתי, ועל כן הם אינם מצדיקים את התערבותנו. במצב דברים זה, דהיינו משקביעותיו המשפטיות של בית המשפט קמא מבוססות על ממצאים עובדתיים שלא ראינו מקום להתערב בהם, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בהינתן האמור, ובשים לב לביקורת שנמתחה על התנהלות מכלול המעורבים בפרשייה, לא ראינו מקום לעשות צו להוצאות. בתיק זה ניתן בעבר צו איסור פרסום, ואולם לאחר ששמענו את באי-כוח הצדדים בעניין זה, הגענו למסקנה שאין מקום להוסיף לחסות את שמות הצדדים וכי יש לאפשר פרסום פסק דין זה. ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשפ"ד (‏7.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22028780_Y26.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1