עוודי עווד נ. רשות הפיתוח - מחוז ת"א

5 1 בבית המשפט העליון רע"א 2875/22 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן המבקש: עוודי עווד נ ג ד המשיבים: 1. רשות הפיתוח – מחוז ת"א 2. חרוב חמיס בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קלמן ברום) ברע"א 42019-01-22 מיום 30.3.2022 בשם המבקש: עו"ד אלטוחי וסים בשם המשיבה 1: עו"ד דב גרינבוים פסק-דין ביום 20.3.2020 הגישה רשות הפיתוח (היא המשיבה 1 בענייננו; להלן: המשיבה) תביעה לבית משפט השלום לסילוק ידם של המבקש ושל המשיב 2 (הוא אחיו של המבקש) מדירת מגורים בתל אביב יפו (להלן: התביעה והנכס בהתאמה). כנטען בתביעה, המשיבה היא הבעלים של הנכס, והמבקש והמשיב 2 מחזיקים בו שלא כדין. ביום 23.9.2020 התריע בית המשפט כי התנהלותה של המשיבה עולה כדי חוסר מעש, והורה על מתן ארכה בת 30 יום לתיקון המחדל. ביום 26.10.2020 הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, בה הצהירה כי המציאה את כתב התביעה למבקש ולמשיב 2 ביום 17.7.2020; עוד באותו היום דחה בית המשפט את הבקשה, לאחר שמצא כי המועד להגשת כתב הגנה טרם חלף. בית המשפט הורה למשיבה לפרט על אודות אופן ביצוע ההמצאה, ובנוסף לצרף תדפיס עדכני ממשרד הפנים לגבי כתובתם של המבקש ושל המשיב 2. ביום 25.11.2020 הורה בית המשפט כי על המשיבה להמציא את כתב התביעה לכתובות המעודכנות עד ליום 15.12.2020, וככל שלא תימסר הודעה על ביצוע ההמצאה עד למועד זה – התביעה תימחק. משלא הוגשה הודעה עד למועד האמור, ביום 16.12.2020, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה. ביום 21.12.2020 קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה לביטול פסק הדין, תוך שציין כי הדבר נעשה לפנים משורת הדין, וקבע כי כתב הגנה יוגש עד ליום 3.2.2021. ביום 3.2.2021 הגישה המשיבה בקשה נוספת למתן פסק דין בהעדר הגנה. בו ביום ניתן פסק דין אשר הורה על פינוי הנכס (להלן: פסק הדין). בהמשך לפסק הדין פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל ובשלב זה הגישו המבקש והמשיב 2 בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה נטען, בעיקרם של דברים, כי סיכויי ההגנה במקרה דנן טובים. זאת מאחר שאמם של המבקש והמשיב 2 הייתה דיירת חוזית בהתאם להסכם שכירות שנערך בינה לבין המשיבה. נטען כי המבקש מתגורר בנכס כל חייו, ומשכך הוא זכאי למעמד בו. עוד צוין בבקשה כי המשיב 2 אינו מתגורר בנכס ואינו טוען לזכויות בו. בנוסף לאמור, נטען כי כתב התביעה לא הומצא כדין, וזאת בין היתר בשים לב לשינוי שביצעה הרשות המקומית לפני כעשור במספר הנכס, כך שכנטען, הכתובת שאליה הומצא כתב התביעה אינה הכתובת העדכנית של הנכס. ביום 6.1.2022 דחה בית משפט השלום (כב' השופט ע' יריב) את הבקשה. בפתח הדברים, קבע בית המשפט כי כתב התביעה הומצא כדין וכי לא הורם הנטל להוכחת פגם בהמצאה. בנוסף לאמור, נקבע לגבי סיכויי הגנתו של המבקש בבית המשפט, כי בקשתו להכיר בו כדייר ממשיך נדחתה על ידי ועדת האכלוס; וכי בנוסף, המשיבה הציגה פסק דין שהורה על פינוי האם מהנכס. בית המשפט קבע שמאחר שהמבקש טוען שזכויותיו בנכס הן פועל יוצא של זכויותיה של האם, נשמטת טענת המבקש למעמד בדירה. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 30.3.2022 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קלמן ברום) את הבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקש לסתור את ביצוע ההמצאה כנדרש. בין היתר, ציין בית המשפט כי המשיבה הציגה את האישורים הרלוונטיים לכך שכתבי בית הדין הודבקו על כתובת הנכס כפי שזו מופיעה בכתב התביעה. אשר לטענות שכוונו לסיכויי ההגנה של המבקש, בית המשפט קיבל את טענת המבקש כי פסק הדין שהורה על פינוי האם מהנכס, אליו הפנה בית משפט השלום בהחלטתו, בוטל. ואולם, בית המשפט קבע כי הביטול נעשה מטעמים טכניים, ולפיכך אין בביטולו להעיד על זכויותיה של האם בנכס. בית המשפט ציין כי המבקש לא צירף אסמכתאות מתאימות לזכויותיה של האם בנכס, למעט קבלות חלקיות על תשלום משנת 1992. בית המשפט הוסיף כי אין בכך שהמבקש הגיש בקשה למעמד בנכס (שנדחתה על הסף בהנמקה כי מתנהל הליך משפטי נגדו) כדי ללמד על זכויותיו בו. מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שלא הוכח פגם בהמצאת כתב התביעה. המבקש טוען שנוכח השינוי שנערך בכתובת הנכס, ככל שהודבק כתב התביעה בכתובת הרשומה במשרד הפנים, אין מדובר בכתובת הנכס העדכנית. המבקש מוסיף כי יש ליתן משקל גם לכך שההמצאה בוצעה על דרך הדבקה בלבד, כשבפסיקה הובהר כי יש ליתן לכך משקל מופחת. בנסיבות אלו, ונוכח המחלוקת לעניין ביצוע ההמצאה כדין, טוען המבקש כי בית המשפט היה צריך לאפשר לו לחקור את המשיבה על תצהיריה, בפרט מאחר שמשמעות פסק הדין הוא פינויו מדירת מגוריו היחידה. בנוסף לאמור, מוסיף המבקש וטוען כי סיכויי הגנתו טובים. המבקש טוען כי הוא דייר מוגן בנכס, וכי בקשתו למעמד נדחתה על הסף, כאשר טענותיו למעשה לא נבחנו לגופן על ידי המשיבה. המבקש מפנה לאסמכתאות המלמדות לשיטתו על ניסיונות להסדיר את מעמדו בנכס. המבקש גורס כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי החלטה לבטל פסק דין שניתן לפינוי האם נעשתה מטעמים טכניים, וטוען כי בפסק הדין נקבע כי קיימת עילת הגנה טובה לעניין זכויות האם בנכס. התבקשה תשובה. המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שאינה עומדת באמת המידה להתערבות בגלגול שלישי. אף לגופם של דברים נטען כי דין הבקשה להידחות, שעה שלא הוכח לשיטתה שנפל פגם בהמצאה וכן לא הוכח כי קיימים סיכויים טובים להצלחת המבקש בהליך. בעיקרם של דברים נטען כי ההמצאה נעשתה במקום המגורים של המבקש חרף שינוי כתובתו, כי הנטל לעדכון הכתובת הרשומה הוא על המבקש, וכי העובדה שלא עדכן את כתובתו מלמדת על היעדר מעמד וזכויות בנכס. בנוסף, טוענת המשיבה כי המבקש נעדר כל זכויות בנכס ובפרט נעדר זכות דיירות מוגנת, ולפיכך לא קמה לו טענת הגנה לתביעה. לאחר הגשת הבקשה והתשובה לה, הצדדים הגישו מספר בקשות מוסכמות לעיכוב הליכים לפרקי זמן ממושכים וזאת, בעיקרם של דברים, לשם מיצוי משא ומתן בין הצדדים ולבחינת הצורך בהעברת בקשת המבקש להעברת זכויות בדיירות מוגנת להכרעה לפני ועדת פשרות של רשות מקרקעי ישראל. ביום 7.8.2023 הודיעה המשיבה כי היא משאירה לשיקול דעת בית משפט זה האם להוסיף ולעכב את ההליכים בתיק. ביום 8.8.2023 הוריתי לצדדים לעדכן בעניין המגעים שהתנהלו בינם, ובכלל זאת בשאלה האם נדרשת בעת הזאת הכרעה בבקשת הרשות לערער. ביום 21.8.2023 הודיעה המשיבה כי על אף ניסיונות מצידה, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסדר, ומשכך היא מבקשת כי תינתן החלטה בבקשה לרשות ערעור. לשלמות התמונה יוער כי לצד הבקשות לעיכוב הליכים, הגיש המבקש שתי בקשות לצירוף ראיות. בבקשה הראשונה מיום 15.5.2022 ביקש המבקש לצרף אישור מסירה ותצהיר מטעם שליח בדבר המצאה לכאורה של אזהרה בתיק הוצאה לפועל שנפתח לביצוע פסק הדין נושא הבקשה, כמו גם תצלום של המקום שבו הומצאה אזהרה זו לדברי השליח, שמלמד לשיטתו על כך שההדבקה בוצעה בכתובת הקודמת של הנכס. בבקשה נוספת מיום 9.9.2022 ביקש המבקש לצרף הסכם שכירות שנחתם כנטען ביום 26.5.1964 בין המשיבה לבין אמו של המבקש (להלן: הסכם השכירות). בהחלטות מיום 18.5.2022 ומיום 11.9.2022 קבעתי שנוכח עיכוב ההליכים והמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, לא ראיתי להכריע בבקשות באותו השלב. ביום 7.8.2023 הותירה המשיבה את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. כפי שאפרט להלן, דין הערעור להתקבל. כידוע, ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה אפשר שיעשה באחד משני מסלולים: הראשון הוא "ביטול מחמת הצדק" בשל פגם היורד לשורש ההליך, והשני הוא ביטול פסק הדין לפי שיקול דעתו של בית המשפט (ראו: תקנה 131 לתקנות; רע"א 6730/22 נתניהו נ' אלקלעי, פסקה 11 (16.11.2022); רע"א 4740/22 איטח נ' פיינרו, פסקה 7 (18.12.2022); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (12.9.2017) (להלן: עניין פלוני); רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 5 (8.10.2015); רע"א 4163/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 5 (18.6.2013)). בענייננו, המערער העלה טענות הנוגעות לשני המסלולים האמורים: ראשית, נטען כי ביטול פסק הדין מתחייב מן הצדק, שכן לטענתו כתב התביעה לא הומצא לו כדין; שנית, נטען כי יש לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעתו של בית המשפט. אשר לטענות שלפיהן ביטול פסק הדין מתחייב מן הצדק. הן בית משפט השלום, הן בית המשפט המחוזי קבעו כי ההמצאה בוצעה כדין, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה זו ב"גלגול שלישי". לצד זאת, מצאתי להורות על ביטול פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית המשפט. אמת המידה לבחינת בקשה במסלול זה נשענת על שני שיקולים: סיכויי ההגנה בהליך, וכן הנימוק למחדל הדיוני – האם זה נבע מזלזול או כתוצאה של טעות בתום לב, אי הבנה או רשלנות. ככלל, לרכיב של סיכויי ההגנה ניתן משקל רב יותר (עניין פלוני, פסקה 12; רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 10 (22.5.2015) (להלן: עניין חלה)). איזון זה יעשה על רקע מכלול נסיבות המקרה, תוך בחינה האם מתן פסק הדין במעמד צד אחד היה מידתי בנסיבות העניין, או שמא ניתן היה להסתפק, חלף זאת, בהשתת הוצאות (רע"א 7127/22 אלחי נ' מנסור, פסקה 22 (29.1.2023) (להלן: עניין אלחי); עניין חלה, בפסקה 11; רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פד נו(4) 61, 65 (2002); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 426 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). זאת, בשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו (רע"א 3269/16 השרון שירותי טקסי בע"מ נ' מוניות קו 51 בע"מ, פסקה 22 (14.6.2016); רע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה, פסקה 12 (27.11.2014); עניין חלה, בפסקה 15; בן נון וחבקין, שם). סבורני כי יישום האמור בעניין שלפנינו מוביל למסקנה שיש מקום לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין ולאפשר למערער להגיש כתב הגנה. בבחינת סיכויי ההגנה של המערער, נקבע כי אין צורך בהוכחת הגנה איתנה, ודי בכך שהמבקש הצביע על קיומה של הגנה לכאורית (רע"א 1059/23 חברת אחים משהור בנין ופיתוח בע"מ נ' ארלנגר בע"מ, פסקה 20 (16.7.2023) (להלן: עניין חברת אחים משהור); עניין אלחי, בפסקה 14; רע"א 9569/09 מרגוליס נ' גנץ, פסקה 8 (10.8.2010)). בענייננו, קביעתו של בית משפט המחוזי לעניין סיכויי ההגנה של המערער התבססה, בין היתר, על כך שביטול פסק הדין שהורה על פינויה של האם מהנכס נעשה מטעמים טכניים. משכך, נקבע כי אין בו לסייע לטענותיו של המערער בדבר מעמדו בנכס. ואולם, עיון בהחלטה בדבר ביטול פסק הדין מעלה כי באותו העניין ציין בית המשפט כי "המבקשים מגלים עילת הגנה בטענותיהם של העדר נטישה ותשלום דמי שכירות טענות שלא נסתרו ולפיכך, עילת הגנתם הינה טובה" (ת"א (שלום ת"א) 76611/94 חרוב נ' רשות הפיתוח (6.7.2008)). בנוסף, סבורני כי בבחינת סיכויי ההגנה של המערער, יש ליתן משקל גם לאופיו של ההליך העיקרי, שנוגע להקשר הרגיש של זכויות בנכס, שכנטען הוא דירת המגורים היחידה של המערער, בה התגורר כל חייו. בהתחשב במאטריה שבה עסקינן – תביעה לפינוי מנכס שנטען כי הוא בית מגוריו היחיד של המבקש – איני סבור כי יש לבטל את סיכויה בשלב זה בטרם בירור ראייתי (והשוו: רע"א 2616/21 לוי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל, פסקה 16 (20.6.2021); רע"א 1788/20 אברג'ל נ' אלקטרז, פסקה 12 (5.11.2020); רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח, פסקה 19 (2.6.2013)). אשר לשיקול שעניינו מחדלו הדיוני של המערער. כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, נקודת המוצא היא כי המערער התנהל באופן פגום מבחינה פרוצדורלית (ראו: עניין חברת אחים משהור, בפסקה 22). ואולם, איני סבור כי התנהלותו של המערער עולה כדי זלזול בוטה בהליך (והשוו: רע"א 2406/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 18 (22.6.2023); רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים שלי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (9.5.2016); רע"א 706/15 המועצה המקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו, פסקה 8 (22.4.2015); רע"א 7657/11 גריסרו נ' ברמן, פסקה 11 (18.6.2012)). כמו כן, יוער שכפי שתואר לעיל, אף התנהלותה של המשיבה בהליך לא הייתה חפה מקשיים. כפי שצוין, ביום 23.9.2020 התריע בית משפט השלום כי התנהלותה של המשיבה עולה כדי חוסר מעש וקבע כי אם לא תתקן את המחדל הדיוני התובענה תמחק. לכך יש להוסיף כי ביום 16.12.2020 ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה שבוטל ביום 21.12.2020 לפנים משורת הדין. על רקע מכלול הנסיבות שתוארו לעיל, סבורני כי ניתן להפעיל סנקציה מידתית יותר, בראי זכות הגישה לערכאות, בדמות של פסיקת הוצאות על המערער. על רקע האמור, סבורני כי יש לקבל את הערעור כך שפסק הדין של בית משפט השלום יבוטל, בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח תוך 60 ימים, שאם לא כן, יעמוד פסק הדין על כנו. ככל שישולם סכום זה, יבוטלו ההוצאות שהושתו על המבקש בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. משהגעתי לתוצאה האמורה, מתייתר הצורך להכריע בבקשה שהוגשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ניתן היום, ‏ו' בתשרי התשפ"ד (‏21.9.2023). המשנה לנשיאה _________________________ 22028750_M09.docx עת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1