פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

החלטה בתיק בג"ץ 287/16 בבית המשפט העליון בג"ץ 287/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיב: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים המשיבה: 2. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד אלי ביטון בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיבה: עו"ד לידיה חיות פסק דין השופט נ' סולברג: 1. העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 23.11.2015, אשר דחה את ערעור העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, לפיה אין לו, לעותר, זכויות בדירת המגורים (להלן: "הדירה") אשר בה התגורר יחדיו עם המשיבה, אשתו לשעבר, ואשר רשומה על שמה בלבד. רקע 2. אֵלו הם עיקרי הדברים הצריכים לענייננו, כפי שעלו מפסק הדין מושא העתירה: המשיבה התגרשה מבעלה הראשון בשנת 1994, וב-21.5.1995 רכשה את הדירה מכספים שקיבלה במסגרת מכירת דירה קודמת ובאמצעות משכנתא בסך 180,000 ₪. העותר, אשר היה נשוי לאישה אחרת באותה תקופה, נרשם כלווה משני בהסכם ההלוואה. ביום 4.12.1995 התגרש העותר מאשתו הקודמת, ובשנת 1997 החל העותר להתגורר עם המשיבה בדירה, בסמוך ללידת בתם המשותפת. בשנת 1997 לקחה המשיבה משכנתא נוספת לה היתה זכאית בסך 36,000 ₪ לשם הרחבת הדירה. שתי המשכנתאות שולמו על-ידי המשיבה, ואולם העותר טוען כי סייע בתשלומים אלו. 3. ביום 16.3.2009 נישאו העותר והמשיבה זל"ז כדת משה וישראל. למרבה הצער, גבה טורא בין השניים ובאוקטובר 2013 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 366177/2), וכן גם תובענה למזונות ומדור עבור הבת המשותפת בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בית הדין הרבני האזורי קיים מספר דיונים בנושא הרכוש, כאשר במסגרתם הוחלפו דברים בין הצדדים, גם כאלו שלא נרשמו בפרוטוקול, ואולם הם לא הגיעו לכדי הסכמה. הדיון האחרון התקיים ביום 9.6.2014, ובסופו ניתנה החלטה בזו הלשון: "ביה"ד מקציב לצדדים 7 ימים טרם מתן החלטתו להגשת כל מסמך או בקשה, ולאחר מכן ייתן ביה"ד החלטתו". לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם כאמור, נתן בית הדין האזורי את החלטתו ביום 16.9.2014, לפיה אין לעותר עוד זכות מדור בדירה, וכי עליו לצאת ממנה עד ליום 19.10.2014. בהחלטתו קבע בית הדין, כי "האשה [המשיבה – נ' ס'] באמצעות ב"כ הכניסה חומר רב המוכיח בעליל את טענתה כי הדירה רשומה על שמה, והיא אשר משלמת את המשכנתא באופן בלעדי. גם ההלוואות שנלקחו לתוספת בניה ולשיפוצים נלקחו על שמה בלבד והיא אשר פורעת אותם מחשבון בנק הרשום על שמה בלבד. נכון הדבר ששני הצדדים השתתפו בהוצאות השוטפות למחיה והחזקת הבית אך בכל הקשור לבית כל ההתחייבויות והתשלומים באו מחשבונה בלבד, דבר המלמד שגם לבעל [העותר – נ' ס'] היה ברור שאין לו שותפות בדירה". בנוסף לכך, ציין בית הדין את טענת המשיבה לפיה שולמו לעותר כספים בגין מכירת דירתו מנישואים קודמים, ואולם אלו לא הופנו לטובת התא המשפחתי. העותר השתמש בהם לשם תשלום חובות שונים והענקת מתנות לבנותיו מנישואיו הקודמים. בית הדין הוסיף וקבע כי הוא מתרשם שהטעם לסירובו של העותר להתגרש נעוץ בתביעותיו הכלכליות לחלק מהדירה, וכי הוא מחזיק בה כבקרנות המזבח. לאור זאת נקבע כי אין לעותר עוד זכות בדירה וכי עליו לעזבה, ובאשר למטלטלין המשותפים נקבע כי הצדדים יסכמו ביניהם את אופן חלוקתם. להשלמת התמונה אציין, כי ביום 22.1.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לעניין הגירושין וחלוקת הרכוש, למעט המחלוקת על הדירה. ביום 29.1.2015 התגרשו הצדדים זה מזה בגט פיטורין. 4. ביום 19.10.2014 הגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול ערעור על החלטת בית הדין האזורי ביחס לזכויותיו בדירה (תיק 1002612/2). בערעורו חזר העותר על טענותיו העובדתיות לפיהן רשומה הדירה על שם המשיבה באופן פורמאלי בלבד, ולמעשה שייכת לשניהם, כפי שמשתמע מהסכם המשכנתא שבה נרשמו שניהם כלווים בצוותא. עוד נטען, כי ברור היה לצדדים כי הם רוכשים את הדירה ביחד, וכי כאשר יקבל העותר פיצויים בעקבות סיום עבודתו יושקעו אלה בצרכי המשפחה. לאור זאת, טען העותר, הוסכם כי המשיבה תפעל לרשום את שמו במרשם, ואולם המשיבה הפרה את האמון שנתן בה ולא עשתה כן. בנוסף טען העותר כי לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון הטילה עליו המשיבה לשלם חלק מתשלומי המשכנתא, וכי ממילא גם ההוצאות שהוצאו להרחבת הדירה יצאו מכיסה המשותף של המשפחה כולה. על סמך האמור טען העותר כי יש להורות על כך שהוא מחזיק במחצית מן הזכויות בדירה. לחלופין טען, כי הדיון בבית הדין האזורי היה קצר מאד ובמסגרתו לא לובנו כל הטענות העובדתיות של הצדדים ביחס לשיתוף הכלכלי שביניהם. העותר נתכוון, לטענתו, להגיש תצהירים ולהזמין עדים, וכן לחקור את עדיה של המשיבה ולתקוף את מהימנות המסמכים שהוגשו על-ידה. דא עקא, לא התאפשר לו לעשות כן, ולמעשה לא ניתן לו יומו בבית הדין. לאור האמור, טען העותר, לכל הפחות יש להחזיר את הדיון בתיק לבית הדין הרבני האזורי ולאפשר לו להשלים את הבירור העובדתי הנדרש בסוגיה. 5. מנגד טענה המשיבה כי לא עומדת לעותר זכות ערעור ביחס להחלטת בית הדין האזורי מיום 16.9.2014, וכי ממילא הוגש הערעור בחלוף הזמן המוקצב לכך. לגוף העניין טענה המשיבה כי רכשה את הדירה באמצעות הכספים שנתקבלו ממכירת דירתה מנישואיה הקודמים, וכי נשאה לבדה בתשלומי המשכנתאות. לפיכך, לטענתה, בדין הוחרגה הדירה מאיזון המשאבים בין הצדדים, בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). עוד טענה המשיבה, כי הצדדים שמרו מאז ומעולם על הפרדה רכושית מוחלטת וקפדנית, וכי התשלומים ששילם העותר לשם השתתפות בהוצאות הם תשלומים טבעיים הנובעים מעצם מגוריו בדירה, אך אין בהם כדי ללמד על בעלותו בה. לטענת המשיבה, מעולם לא היתה כוונת שיתוף כלשהי בנכס, ומעולם לא הובטח לעותר כי יֵרשם כבעלים. לראיה, טענה המשיבה, כי העותר לא דרש כי תֵרשם לזכותו הערת אזהרה או שתינתן בטוחה אחרת, על אף שהיה מנוסה בהליכי גירושין והכיר את חשיבות הדברים. העותר גם לא צירף ולוּ מסמך אחד לתמיכה בגרסתו העובדתית. כמו כן טענה המשיבה כי העותר קיבל לידיו בשנת 2008 סכום של 180,000 ₪ מתמורת מכירת דירתו הקודמת, ואולם לא עשה שימוש בכספים אלו לצורך התא המשפחתי, אלא לשם כיסוי חובות אישיים ומתנות לבנותיו מנישואיו הקודמים. עוד נטען כי העותר לא קיבל את הסכומים להם טען כפיצויים בעקבות סיום עבודתו, וכי הכספים שימשו לפתיחת עסק עצמאי. אשר לניהול הדיון בבית הדין האזורי הפנתה המשיבה להחלטה מיום 9.6.2014 שבה הוראה לצדדים להגיש את ראיותיהם, ולכך שהעותר לא פנה לבית הדין האזורי, בשום שלב, בבקשה להשלמת ראיות או לחקירת המשיבה, על אף שבהחלטה נאמר כי ההחלטה תינתן על סמך המסמכים האמורים. 6. ביום 13.11.2015 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותר על הסף. בפסק הדין מושא העתירה דנן קבע בית הדין הגדול כי הדירה נרכשה על-ידי המשיבה בעוד העותר היה נשוי, וכי עובדה זו מצביעה על כך שלא היה שותף לרכישה. בנוסף הפנה בית הדין לסתירות בגרסתו של העותר ביחס למועד שבו החל לגור בדירה, לסכום כספי הפיצויים שקיבל ומה נעשה עמם. סתירות אלו, קבע בית הדין, מצביעות על חוסר תום לב וניסיון להטעיה מצד העותר. בית הדין הוסיף והצביע גם על כך שהדירה רשומה על שם המשיבה, וכי העותר לא הבטיח עצמו ברישום הערת אזהרה, הסכם כתוב או מסמך אחר, והדבר איננו מתקבל על הדעת. עוד נקבע כי העותר לא הרים את נטל הראיה להוכחת גרסתו, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן בבית הדין הרבני האזורי, וכי בית הדין הגדול בשבתו כערכאת ערעור איננו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים. לבסוף קבע בית הדין הרבני הגדול כי מן הנסיבות ומהוראות חוק יחסי ממון, עולה כי הדירה איננה נכס שאותו יש לאזן בין הצדדים, וכי שוכנע כי גרסת המערער חסרת כנות וניקיון כפיים, באופן המצדיק את חיובו בהוצאות משפט. ההחלטה על השתת הוצאות על המערער נתקבלה בדעת רוב, כשעמדת המיעוט סברה כי על אף דחיית הערעור, הרי שאין מדובר בערעור סרק המצדיק חיוב בהוצאות. עיקרי טענות הצדדים 7. מכאן העתירה, בגדרה מבקש העותר לבטל את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ולקבל את הערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 16.9.2014, אשר במסגרתו נושל, כלשונו, מזכותו בדירה. העותר חוזר על נימוקיו העובדתיים כפי שהובאו לפני שתי הערכאות הקודמות, וטוען כי החלטת בית הדין האזורי נתקבלה ללא דיוני הוכחות, ללא שמיעת עדים, ללא מתן זכות לחקור את המשיבה או עדים אחרים, ומבלי שנתקיימה זכותו להליך תקין והוגן. לטענת העותר, שגגה יצאה מלפני בית הדין הרבני הגדול בכך שנכנס בנעלי הערכאה הדיונית וקבע ממצאים עובדתיים תוך דילוג על דיוני ההוכחות, וכי היה עליו להשיב את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, בין היתר על מנת לדון בזכויות נוספות להן הוא טוען, כגון זכויות סוציאליות וביטוחיות. בד בבד עם הגשת העתירה, הגיש העותר גם בקשה לצו ביניים, לעיכוב תשלום ההוצאות שהוטל עליו וכן למניעת דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בעתירה. 8. מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף. המשיבה הגישה תגובה מפורטת, במסגרתה האריכה ופרשה את מלוא רוחב היריעה בנוגע ליחסי הצדדים וההליכים המשפטיים ביניהם, ואולם בנסיבות העניין אינני רואה מקום לפרט. לטענת המשיבה אין מקום להתערבות במסקנות בית הדין הרבני הגדול, הן בשל כך שבית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו, הן לגופם של דברים. המשיבה מטעימה כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי שתי הערכאות הצביעו בבירור על כך שחרף המגורים המשותפים של הצדדים במשך תקופה ארוכה, לא התקיימה ביניהם כוונת שיתוף בנכסים. לטענתה, העותר לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו, ואף כשל בדבריו וסתר עצמו מספר פעמים, באופן אשר הביא לכך שגרסתו נמצאה לא מהימנה. בהקשר זה נטען כי די בכך שהעותר לא בחר לשתפה בתמורה שקיבל בעד מכירת דירתו הראשונה, וכי המשיבה גם לא דרשה זאת, לאור ההפרדה הרכושית ביניהם. אשר להתנהלות ההליך בבית הדין הרבני האזורי, טוענת המשיבה כי מדובר בטענות סרק אשר אין בהן ממש. לטענתה, ככל שסבר העותר כי להוכחת טענותיו יש צורך בזימון עדים מטעמו, בקיום דיון נוסף שבו יֵחקרו העדים או בצירוף מסמכים נוספים, הרי שהיה צריך לפנות לבית הדין בבקשה מתאימה. כזאת לא עשה במשך חודשים ארוכים, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף מפנה המשיבה לכך כי בהתאם להסכמתם המפורשת של הצדדים עובר לגירושין, הסוגיה היחידה שנותרה במחלוקת היא הזכויות בדירה, ולפיכך אין שחר לטענה לפיה יש לדון עוד בחלוקת הרכוש הכוללת, הזכויות הסוציאליות וכיוצא באלה. גם באשר לסוגיית ההוצאות טוענת המשיבה כי מדובר בסוגיה המצויה בשיקול דעתה של הערכאה אשר דנה בהליך, וכי אין מקום להתערב בדבר, מה גם שמדובר בהוצאות אשר ממילא אינן משקפות את ההוצאות הריאליות שבהן נשאה במסגרת ההליך. 9. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני תומך בעמדתה של המשיבה, וגם לשיטתו דין העתירה להידחות על הסף. אשר לטענה בדבר הפגיעה בכללי הצדק הטבעי וזכות הטיעון של העותר, טוען המשיב כי מדובר בטענה שמוטב היה לה שלא תיטען. המשיב מפנה לכך שמן הפרוטוקולים שצורפו, עולה כי ביום 9.6.2014 התקיים דיון ממצה בנושא הרכושי, וכי ההחלטה שניתנה לאחר הדיון אפשרה לצדדים להשלים את טענותיהם וראיותיהם ככל שיימצא לנכון, וקבעה במפורש כי לאחר מכן תינתן החלטה. העותר הגיש מסמכים מטעמו ולא ראה לנכון להגיש דבר נוסף או לפנות בבקשה אחרת לבית הדין. יתרה מכך, נטען, ככל שהיה פגם בדיון הרי שזה נרפא במסגרת הדיון המפורט והעובדתי שהתקיים לפני בית הדין הרבני הגדול. לאור האמור, טוען המשיב, אין עילה להחזרת הדיון לבית הדין האזורי. המשיב אף מוסיף ומטעים כי עניינה של התביעה נגע לזכויות בדירה וסילוקו של העותר ממנה, ובכך בלבד, ומסיבה זו לא היה מקום לפסוק דבר בנוגע לסוגיות נוספות. לגוף הסוגיה טוען המשיב כי מן הממצאים העובדתיים שהתבררו בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול, עולה כי לא היתה כוונת שיתוף בנכסים בכלל ובדירה בפרט, אלא דווקא להפך. המשיב מפנה לכך שנקודת המוצא היא כי הדירה רשומה על שמה של המשיבה, וכי העותר לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש על מנת לסתור זאת, ועל מנת להקים "דבר מה נוסף" הנדרש על-פי הפסיקה הנוהגת לשם קביעת כוונת שיתוף בנכס חיצוני ספציפי; זאת, לאור ההוראה המפורשת בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, לפיה נכסים אשר הביא עמו בן הזוג לנישואין לא יֵחשבו כנכסים בני-איזון במסגרת איזון המשאבים. לטענת המשיב, העותר לא הוכיח השקעת כספים משמעותית בדירה, קיום מאמץ משותף או הבטחה מצד המשיבה למתן זכויות בדירה. כל שנותר הוא עצם התקופה הארוכה שבה ניהלו הצדדים חיים משותפים, ואולם בכך לא סגי. לאור האמור, כך נטען, לא קמה עילה להתערבות בפסק הדין. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה וכן בתגובותיהם המפורטות של המשיבים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות על הסף. 11. הלכה ידועה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, והתערבותו בהחלטותיהם תֵעשה במשורה, רק במקרים נדירים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 5 (14.12.2011); בג"ץ 1608/14 אלקסלסי נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (16.3.2014); בג"ץ 1903/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (‏29.5.2012); בג"ץ 3810/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי באשדוד, פסקה 17 (29.3.2012); בג"ץ 6641/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (22.1.2012)). הלכה זו חזרה ונשנתה פעמים רבות, וכפי שאמר השופט ע' פוגלמן, בעניין דומה: "יש להצר על כך כי הדברים לא הופנמו, וחדשות לבקרים מוגשות עתירות כגון דא לפתחנו, משל ישבנו כערכאת ערעור שלישית על בתי הדין" (בג"ץ 5512/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (22.8.2013)). המקרה דנן גם הוא אינו מצדיק את התערבותנו. 12. בתמצית, העתירה שלפנינו מבוססת על שני אדנים – האחד, הוא הטענה לפיה נפגעו זכויותיו הדיוניות של העותר, מאחר ולא התקיים דיון הוכחות כדבעי לפני בית הדין הרבני האזורי. השני, הוא הטענה לפיה עומדת לעותר זכות בדירה הרשומה על שם המשיבה, וזאת לאור הלכת השיתוף בנכס חיצוני, מחוץ למסגרת איזון המשאבים שבמסגרת חוק יחסי ממון. דא עקא, אף אחד מאדנים אלו איננו יכול לעמוד. 13. אשר לטענה לפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, לא שוכנענו כי יש ממש בטענות העותר. חשיבות יתרה נודעה בעניין זה להחלטתו המפורשת של בית הדין הרבני האזורי בדבר האפשרות להשלמת טיעון והגשת מסמכים, טרם מתן החלטה בכתב. העותר ניצל את זכותו בהתאם להחלטה והגיש מסמכים מטעמו. לאחר מכן שקט על שמריו ולא הגיש בקשה נוספת לבית הדין לשם קיום דיון נוסף, חקירת מצהירי המשיבה או כל פעולה אחרת. בנסיבות אלו, לא ניתן לטעון כי נפגעה זכותו הדיונית, וככל שלא מיצה העותר את זכויותיו, אין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף, פרוטוקולי הדיונים מעלים כי טענותיו העובדתיות של העותר נשמעו באריכות לפני שתי ערכאות בית הדין הרבני, ואף על-פי כן, נפסק באופן ברור כי טענותיו לא הוכחו כדבעי. 14. לאחר שלא נמצא דופי בהיבט הדיוני שבו התנהלו ההליכים, ובהתחשב בממצאים העובדתיים שנקבעו, סבורים אנו כי לא נפל פגם גם במסקנתו המשפטית של בית הדין. כידוע, בהיות הדירה נכס אשר הביאה עמה המשיבה לנישואין, אין מדובר בנכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון. לאור זאת, על-פי ההלכה הפסוקה, ככל שטוען העותר בכל זאת לקיומו של שיתוף בדירה, הרי שהיה עליו להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירות דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו "דבר מה נוסף", זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף. ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי שראיות רלבנטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה, מקורות המימון לרכישתה, מעמדה הרישומי של הדירה, השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה, התנהגות הצדדים והמצג שהציגו האחד כלפי רעהו, ועוד (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית, פסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (11.8.2011); בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012), פסקאות 13-16). מדובר אפוא בשאלה עובדתית תלוית נסיבות, אשר ההכרעה בה נתונה לערכאה הדיונית (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני, פסקה ו(2) (18.4.2007)). בענייננו, מעבר לעצם קיומם של חיי אישות ונישואין ממושכים בין הצדדים, לא הרים העותר את הנטל המוטל עליו. כפי שנפסק על-ידי שתי הערכאות של בית הדין הרבני, מכלול הראיות מורה דווקא על המסקנה ההפוכה, לפיה המשיבה היא זו אשר נשאה במירב העלויות בנוגע לרכישת הדירה והחזקתה. בהקשר זה השתתפותו של העותר, ככל שנעשתה, לא חרגה מהוצאות אשר היה מוציא כדייר בכל מקום אחר. עוד נזכיר את הקביעות שנקבעו ביחס לתשלום המשכנתא ביחס לדירה מחד גיסא, ולשימוש האישי שעשה העותר בכספי התמורה מדירתו-שלו, מאידך גיסא. כמו כן, המצב הרישומי של הדירה מדבר בעד עצמו, כמו גם העובדה כי העותר לא דאג להבטיח עצמו באמצעות רישום הערת אזהרה או כל מסמך אחר בכתב. מעבר לכך, וכפי שקבע בית הדין הרבני הגדול, גרסתו של העותר לא נתמכה בראיות מספקות ואף נפלו בה סתירות מהותיות, באופן שאיננו מאפשר להעניק לה משקל. 15. אשר לשאלת ההוצאות, למותר לציין כי לערכאה הדנה בהליך נתון שיקול דעת נרחב בעניין, וכי ערכאת ערעור תתערב בדבר לעיתים רחוקות בלבד, ובמקרים חריגים ביותר. כאמור, בית משפט זה ממילא אינו משמש כערכאת ערעור, ומלבד זאת דומה כי בנסיבות העניין סכום ההוצאות שהוטל כלל לא היה על הצד הגבוה. כך או אחרת, גם בהיבט זה אין יסוד להתערבותנו. 16. בחינת מכלול הדברים מעלה אפוא כי מסקנת בית הדין בדין יסודה, וכי היא אינה מקימה עילה פרוצדוראלית או מהותית להתערבותנו. אי לכך, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבים את הוצאותיהם בסך של 5,000 ₪ לכל אחד. ניתן היום, ‏י"ז באדר ב התשע"ו (‏27.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16002870_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il