פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 287/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 287/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מימים 23.8.12 ו-2.12.12 בהתאמה) בת"פ 42915-05-10 שניתנו על ידי סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ג (6.6.2013) בשם המערערת: עו"ד שי גלעד בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בתאונה שנגרמה בשל התנגשות בין שני כלי רכב ביום גשום – קטנוע ומכונית – בהרף עין, נגדעו חייו של רוכב הקטנוע. אותה תאונה הותירה אותותיה גם בשאר המעורבים בה – בנוסעת הנוספת בקטנוע שנפצעה באורח קשה, בנהגת המכונית שנפגעה בתאונה פגיעות פיזיות קלות אך מהלך חייה הושפע ממנה לנצח, ובמידה מסוימת גם בחברתה שישבה עמה ברכב. הערעור שבפנינו נסב הן על הרשעתה של הנהגת בעבירה של גרם מוות ברשלנות והן על עונש המאסר שנגזר עליה בגין הרשעה זו. עיקרי התשתית העובדתית 2. נפתח בהצגת הפרטים העיקריים, שמרביתם אינם שנויים עוד במחלוקת. ביום 25.2.2010 בסביבות השעה 21.00 רכב אסף כהן ז"ל (להלן: אסף) על קטנוע ברחוב ריינס בתל-אביב מכיוון דרום לצפון, כשנוסעת עמו על הקטנוע ידידה בשם דקלה עמר (להלן: דקלה). הקטנוע נכנס לצומת הרחובות ריינס ופרישמן ובעודו בצומת התרחשה תאונה בינו לבין רכבה של המערערת, שנהגה באותה עת ברחוב פרישמן מכיוון מזרח למערב. לצדה של המערערת ישבה באותה עת במכונית גם חברתה תמרה קרוגמן. כתוצאה מן התאונה נהרג אסף במקום. דקלה נפצעה קשה והובהלה לבית חולים וכך גם המערערת שנפצעה באורח קל. 3. חקירת התאונה התמקדה בשאלה מה הורו אורות הרמזור בצומת שבו התרחשה התאונה בעת שנכנסו אליה שני כלי הרכב. בעת התרחשותה של התאונה עצמה הורה הרמזור על אור ירוק בכיוון נסיעתו של אסף. עם זאת, חלק מרכזי מן המחלוקת שהתגלעה בנושא נגעה לשאלה מה הורה הרמזור בעת שנכנסה אליו המכונית (להבדיל מאשר בעת התאונה עצמה), היינו האם הוא הורה עדיין על אור ירוק, ולכן לא ניתן לייחס למערערת יסוד נפשי של פזיזות או קלות דעת, כנדרש בעבירת ההריגה. 4. חרף מאמצי המשטרה, לא נמצאו בשלב הראשון של חקירת התאונה עדים לה שיכלו להעיד על מראה עיניהם ב"זמן אמת". עם זאת, לאחר שמשפחתו של אסף פנתה לציבור בבקשה להגיע להעיד, הגיעו בסופו של דבר למשטרה שלושה עדים שנשאלו על האירועים, זאת כחודשיים לאחר התרחשות התאונה עצמה. עדויותיהם של עדים אלה, כמפורט בהמשך, תמכו לשיטת המשטרה בטענה שהמערערת נהגה אל תוך הצומת בעת שהרמזור בכיוון הנסיעה שלה היה אדום. ההליך בבית המשפט קמא 5. ביום 28.5.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד המערערת אשר ייחס לה אחריות לתאונה ולתוצאותיה (ת"פ 42915-05-10, סגן הנשיא ע' מודריק). בכתב האישום נטען שהמערערת נכנסה לצומת בעת שהרמזור הורה על צבע אדום, ועל בסיס זה ייחס לה את ביצוען של עבירת ההריגה תוך כדי נהיגת רכב לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ביחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה ושל העבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין. 6. עדויותיהם של עדי הראייה – עדי הראייה שעליהם התבססה התביעה היו העדים שהגיעו להעיד, כמתואר לעיל, בעקבות פניית המשפחה השכולה לציבור. העד דוד מימון (להלן: דוד) שהוא נהג העוסק בהסעת שחקנים, ובזמן האירוע שהה בקרבת הצומת, העיד כי בעת התאונה היה האור ברמזור בכיוונו של הקטנוע ירוק. העד לא השיב בבירור לשאלה האם הבחין בקטנוע ובהתאם לכך באור ברמזור עוד לפני התרחשות התאונה או רק ברגע של התאונה עצמה, נוסף, על כך, ציין דוד כי לא הבחין באי-תקינות כלשהי בפעולת הרמזור. העד יניב אלבז (להלן: יניב), חברו של דוד, היה אף הוא בסמיכות במקום. יניב העיד שבעת התאונה היה האור ברמזור ירוק בכיוונו של הקטנוע. בעדותו התייחס יניב גם למהירות נסיעתם של כלי הרכב, ובעניין זה ציין שמהירות נסיעתו של יניב הייתה שוטפת ורגילה ואילו מהירות נסיעת המכונית הייתה איטית (והוערכה על-ידו כנעה בין 4 קמ"ש ל-15 קמ"ש). העד השלישי והנוסף, מאיר בן דוד (להלן: מאיר) העיד במתכונת של "ויעוד חזותי" מן הקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס מאחר שלא הסכים להגיע לישראל במיוחד לצורך העדות במשפט. בזמן התאונה עבד מאיר בקפה-מסעדה הסמוך לצומת. הוא ניגש למכונית כדי לסייע לנשים היושבות בה, ולדבריו הוא זוכר שהנהגת אמרה לו שהיא "אשמה" מאחר ש"עברה באור אדום מכיוון שהרכב שלה החליק לתוך הצומת". 7. עדות המערערת – המערערת עצמה הכחישה את מרבית עובדות כתב האישום. באופן יותר ספציפי, הכחישה את העובדה שנכנסה לצומת באור אדום, וכן שהתייחסה לכך בדברים שאמרה לאחר התאונה. המערערת לא זכרה באיזו מהירות נסעה. עם זאת, בעדותה בחקירה במשטרה ציינה כי נסעה במהירות פחותה מ-60 קמ"ש, "אולי 40 קמ"ש", כדבריה. 8. עדויות נוספות – מלבד עדי הראיה, העידו במשפטה של המערערת מומחים רפואיים שהתייחסו לפגיעותיהם של המעורבים, השוטרים החוקרים, וכן עדים טכניים ומומחים נוספים. מרבית עדויות אלה היו חשובות לבירור השאלה האם קיימת אפשרות ששני כלי הרכב נכנסו לצומת בעת שהרמזור מורה על אור ירוק בכיוונם ובכל זאת התרחשה התאונה. לשם בירור שאלה זו צריך היה לבחון הן את השיטה שעל-פיה התנהלה החלפת האור ברמזור והן את האפשרויות השונות באשר להתקדמות כלי הרכב בנסיעה אל תוך הצומת בהתאם למהירות שניתן לייחס להם (וזאת בנסיבות שבהן אין נתונים אובייקטיביים לגבי המהירות שבה נסעו כלי הרכב, להבדיל מעדויות ראייה שכללו הערכות שונות). 9. מטעם התביעה הוגשה תעודת עובד ציבור בחתימת מנהל מרכז בקרת הרמזורים בעיריית תל-אביב. לפי התעודה במועד התאונה לא נרשמו תקלות במערכת הרמזור שבצומת. כן נקבע בתעודה כי המערכת מתוכנתת להפרש של 6 שניות בין מופע אור ירוק בכיוון הנסיעה של המערערת לבין אותו מופע בכיוון נסיעתו של אסף. הסנגור ויתר על חקירתו של עורך התעודה. 10. חישובים שונים שנעשו על בסיס ייחוס כמה חלופות מהירות למכונית ולקטנוע, כמו גם קביעת מיקום ההתנגשות המדויק בתוך הצומת, העלו שקיימת אפשרות מסוימת לכך ששני כלי הרכב היו נמצאים בצומת גם אם שניהם נכנסו אליה באור ירוק. אפשרות זו הייתה מבוססת על ייחוס מהירות נמוכה ביותר למכונית (ובמקביל לכך, ייחוס מהירות "רגילה" לקטנוע כמתואר לעיל). בהתאם למומחה של ההגנה אפשרות זו קיימת אם מהירותה של המכונית נפלה מ-10 קמ"ש. אם מהירותה נעה בין 10 קמ"ש ל-15 קמ"ש הרי שניתן לקבוע שנכנסה לצומת באור צהוב ובמהירות העולה על 24 קמ"ש נכנסה לצומת בוודאות באור אדום. 11. על בסיס עדויות וראיות אלה שלל בית המשפט קמא את האפשרות שהמערערת נכנסה לצומת באור ירוק. בפסק הדין הוסבר שייחוס מהירות נמוכה ביותר לנסיעתה של המערערת איננו סביר, וכי מהירות כה נמוכה אף איננה מתיישבת עם דבריה של המערערת עצמה בעדותה בבית המשפט באשר לכך שנכנסה לצומת במהירות "איטית ושוטפת" כמו גם עם דבריה כי בכניסה לצומת עברה מהילוך שלישי להילוך שני. לכך הצטרפה העובדה שבית המשפט קמא נתן אמון בדבריו של העד מאיר באשר לדבריה של המערערת לו מיד לאחר התאונה. עם זאת, בית המשפט קמא האמין למערערת שלא שמה ליבה לכך שהאור התחלף, ועל כן סבר שאין מקום לייחס לה את המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, כמו גם לעבירה של חבלה חמורה. התוצאה היא שהמערערת הורשעה בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, שיסודותיה הוכחו, כך נקבע. 12. על בסיס הרשעתה, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, בית המשפט קמא השית על המערערת עונש מאסר של 22 חודשי מאסר – 10 מהם לריצוי בפועל והיתר על-תנאי למשך 3 שנים מתום מאסרה, בתנאי שלא תעבור עבירה של גרימת מוות בהתרשלות או עבירת תעבורה שתוצאתה חבלה ממשית באדם. כמו כן, הוסיף וגזר בית המשפט קמא על המערערת עונש של פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה מכל סוג למשך 8 שנים. בשלב גזירת הדין, בית המשפט קמא נדרש למכלול נסיבותיה האישיות – היותה אזרחית טובה ואשת עבודה, העדר דופי בנהיגתה הקודמת (למעט כמה עבירות קנס) וההשפעה הקשה של התאונה על מהלך חייה, כפי שעלה בין היתר מחוות דעתו של שירות המבחן בעניינה. עם זאת, וגם בנסיבות אלה, בית המשפט קמא קבע, על בסיס פסיקתו של בית משפט זה, כי אין מקום להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לנוכח התוצאות הקטלניות של התאונה והצורך לתת ביטוי לחשיבות ההגנה על הערך חיי אנוש ובשל שיקולי ההרתעה הנדרשים לצורך התמודדות עם תאונות הדרכים שהפכו ל"מכת מדינה". הערעור 13. הערעור שבפנינו כוון הן כנגד עצם הרשעתה של המערערת והן כנגד גזר דינה. 14. באשר להרשעה עצמה, העלה בא-כוחה של המערערת כמה וכמה טענות – הן כנגד העדויות של המעורבים השונים והן כנגד ההנחות ששימשו בסיס לחישובים הנוגעים לנסיבות התרחשות התאונה. כמו כן, טען בא-כוח המערערת כי נפל פגם בהתנהלות בית המשפט קמא, שאפשר את ניהולו של המשפט לכל אורכו בהתייחס לעבירת ההריגה, ולא מצא לנכון להורות על תיקון כתב האישום והעברת הדיון בו לבית משפט השלום, כמתבקש לגבי העבירה שבה הורשעה לבסוף המערערת. 15. ראשית, התייחס בא-כוח המערערת לעדויות מטעם התביעה, וטען כי יש לייחס להן משקל נמוך – הן בשל חלוף הזמן ממועד התאונה ועד למועד שבו העדים מסרו לראשונה את גרסתם, והן לנוכח האפשרות שהיו נתונים להשפעה "סוגסטיבית" של משפחתו של אסף טרם מסירת עדויותיהם. שנית, בא-כוח המערערת הצביע על כך שהעדים דוד ויניב לא העידו למעשה על מה שהתרחש לפני התאונה עצמה, בעוד העובדה שהאור הורה על ירוק בכיוון נסיעתו של אסף במועד התאונה עצמה אינה שנויה במחלוקת למעשה. שלישית, העלה בא-כוח המערערת טענות באשר לעדותו של משה וטען שאין לייחס לה משקל בהתחשב בנסיבות גבייתה – מחוץ לגבולות ישראל ובתנאים שלא הבטיחו שהעד לא יושפע וייחס את מלוא המשמעות לעדותו. בנסיבות אלה, כך נטען, אין לייחס משקל גם להתייחסותו של העד לדבריה של המערערת על כך שנכנסה באור אדום. 16. עוד העלה בא-כוח המערערת מספר טענות באשר להיבטים הטכניים והחישוביים שעליהם התבססה ההרשעה. בנוגע לתקינותה של מערכת הרמזורים בצומת, טען בא-כוחה של המערערת כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח שאכן לא חל שיבוש בעבודתה. לשיטתו, אין די בתעודה המעידה על אופן התכנות של המערכת, אלא יש להוכיח שהמערכת אמנם נבדקה בפועל ובדיקה זו הורתה כי הפעלתה תאמה את אופן התכנות. הוא הוסיף וטען כי נטל זה היה מוטל על המשיבה. עוד העלה בא-כוח המערערת טענות בעניין קביעתו של מקום ההתנגשות המדויק בין כלי הרכב (שלו השלכה על המסקנות לגבי אופן כניסתם של כלי הרכב לצומת), וטען בהקשר זה כי טעה בית המשפט קמא שעה שהעדיף את חוות דעת הבוחן המשטרתי על פני חוות דעת המומחה מטעם ההגנה. בנוסף לכך, הצביע בא-כוחה של המערערת על כך שלא ניתן לקבוע באופן ברור דיו מה הייתה מהירות נסיעתה. לשיטתו, אין לפסול את האפשרות שנהגה במהירות נמוכה ביותר, גרסה התואמת אף את עדותו של אחד העדים. לדבריו, בית המשפט קמא נתן משקל רב למה שהוא תפס כניסיון חיים וידיעה שיפוטית לגבי אופן נסיעתן של מכוניות (למשל, המתאם בין מהירות נמוכה לבין ההילוך בו מצויה המכונית), בעוד שלאמיתו של דבר המדובר במידע שלא ניתן להתחשב בו, מבלי שהוכח כדבעי. 17. באופן כללי יותר, טען בא-כוחה של המערערת שערעורו מכוון במידה רבה כנגד מסקנות שאינן נוגעות להערכת מהימנות העדים – אופן הוכחת תקינותה של מערכת רמזורים והנחות לגבי מהירויות נסיעה של מכוניות – ולכן לא עומדת בדרכו ההסתייגות הרגילה באשר להתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. 18. לבסוף, בא-כוחה של המערערת העלה טענה שנסבה על כך שהמערערת נחקרה במשטרה מבלי שניתן לה לממש את זכות ההיוועצות בעורך דין, עובדה הפוגמת לטענתו בחקירה כולה ויש לייחס לה משקל. 19. באשר לגזר הדין, הצביע בא-כוח המערערת על תוצאותיה הקשות של התאונה על חייה של המערערת, כפי שפורט בתסקיר שירות המבחן, ולכך שריצוי עונש מאסר בפועל עלול להיות הרסני מבחינתה, עד כדי העלאת מחשבות אובדניות. עוד טען בא-כוח המערערת כי טעה בית המשפט קמא שעה שלא שיקלל את רשלנותו התורמת של אסף, אשר התבטאה, לשיטתו, באי- חבישת קסדה מלאה ובנהיגה שאינה מותאמת לנסיבות התאורה ומזג האוויר הקשה ששררו בזמן התאונה. 20. מנגד, בא-כוח המדינה סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא על כלל מרכיביו. לשיטתו, הכרעת הדין מבוססת היטב על מארג של ראיות שכלל עדויות של עדי ראייה ומומחים, גרסאות של המערערת עצמה ותעודת עובד ציבור באשר למערכת הרמזורים בצומת. לשיטתו, משהוגשה תעודה זו עבר הנטל לבסס טענות כנגד תקינותה של המערכת אל המערערת. בכל הנוגע לגזר הדין, הוא חזר והצביע על מדיניות הענישה המתחייבת בכל הנוגע לגרם מוות ברשלנות כתוצאה מנהיגה רשלנית, וטען כי אל מול נסיבותיה האישיות של המערערת יש להעמיד את אי-לקיחת האחריות של המערערת על מעשיה. לבסוף, הביא בא-כוח המדינה מכתב נוגע ללב מאמו של אסף, שבו היא מתייחסת לאובדן הקשה שחוו היא ומשפחתה, כמו גם לקושי שלה למחול למי שלא נטלה אחריות לקיפוח חייו של בנה. הכרעתנו 21. לאחר שבחנו את הדברים, הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות על כלל מרכיביו. פסק דינו של בית המשפט קמא מקובל עלינו, ומצאנו אותו מבוסס היטב. להלן נפרט את עיקרי הדברים בכל הנוגע לטענות שבהן התמקד הדיון בשלב הערעור. 22. במישור העקרוני, אנו מבקשים להקדים ולדחות את הטענה שנסבה על כך ששיטת העבודה של מערכת הרמזורים בצומת לא הוכחה כדבעי. התביעה הגישה תעודת עובד ציבור הנוגעת לשיטת ההפעלה של הרמזורים וכן הביאה ראיות לכך שלא נרשמו תקלות הנוגעות להפעלתה. בנסיבות רגילות, זוהי הוכחה ברמה מספקת לצורך הוכחת תקינותה של מערכת רמזורים. בהעדר אינדיקציה כלשהי המורה לכיוון ההפוך, ניתן להניח בעניין זה "חזקת תקינות" על בסיס הראיות שהובאו, כפי שנפסק בעבר גם לעניין תקינותן של מערכות אחרות, כדוגמת מכשירים לבדיקת מהירותם של כלי רכב (ראו והשוו: רע"פ 7093/10 מדינת ישראל נ' דריזין (1.7.2012)). אין בכך כדי לגרוע מכך שנטל ההוכחה מוטל על התביעה. אולם, התביעה עמדה בנטל זה בנסיבות שבהן לא היו כל אינדיקציות לכיוון האחר. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי בא-כוחה של המערערת ויתר על האפשרות שעמדה בפניו לחקור את עורך התעודה בכל הנוגע למערכת הרמזורים, ואף הימנעות זו פועלת במקרה זה לטובת התביעה. 23. כמו כן, לא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. על סמך דבריהם של עדי הראייה ניתן לקבוע כי בעת שהקטנוע היה בצומת האור בכיוונו הורה על "ירוק". דומה שעל כך אין מחלוקת. בהתחשב במהירות נסיעתו המשוערת, שוב בהסתמך על דבריהם של עדי הראייה, לא נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא כי הקטנוע נכנס לצומת באור ירוק. אי-הבהירות נוגעת לשאלה מה הורה הרמזור בכיוונה של המערערת בעת שנכנסה אליו. כאמור, אף לפי גרסת המומחה מטעמה, האפשרות שנכנסה לצומת באור ירוק מבוססת על ההנחה שנסעה באיטיות מירבית. בית המשפט קמא שלל אפשרות זו על בסיס דבריה של המערערת עצמה בחקירתה המקורית במשטרה, כמו גם בהתבסס על מצב ההילוכים ברכב ומהירות הנסיעה הסבירה באותן נסיבות. לכך הצטרפה אף עדותו של מאיר לפיה אמרה לו שנכנסה לצומת באור אדום. בא-כוחה של המערערת מבקש לשלול שלושה נדבכים אלה – הוא שולל את ההתבססות על דברי המערערת בשל כך שנחקרה ללא זכות היוועצות; שולל את ההתבססות על ניסיון החיים; ושולל את דברי העד. 24. אנו סבורים, שלאמיתו של דבר, אפילו נשללו כל שלושת המרכיבים דלעיל, די היה בעובדות שהוכחו כדי להרשיע את המערערת. זאת, משום שאם נכנסה לצומת במהירות איטית עד לאין שיעור, ללא כל סיבה נראית לעין וכאשר – בוודאות – האור הירוק לא היה בתחילתו (אף לשיטתה), הרי שנהגה ברשלנות – תוך התעלמות מן הסיכון הברור כי האור צפוי להתחלף והיא עלולה לגרום לתאונה. 25. מכל מקום, אנו סבורים שבנסיבות העניין, אין לקבל את הטענה לפיה אין לייחס משקל לעדותו של מאיר, אך משום שלא חזר לישראל, מטעמיו האישיים, לצורך העדות בלבד. כפי שהסביר בית המשפט קמא, יש לזכור כי מדובר באזרח מדינת ישראל אשר עשוי לעמוד לדין בישראל במידה וימסור עדות שקר. בנוסף, לא הונח כל בסיס לחשד כי הלה מסר עדות שקרית. 26. כמו כן, איננו סבורים שנפל פגם בהתייחסותו של בית המשפט קמא למהירות נסיעתה הסבירה של המערערת, בנסיבות העניין. ככל שמשמעות הטענה היא שהמערערת נהגה במהירות הקרובה למהירות הליכה, דומה שהסתמכות מסוימת של בית המשפט על ההערכה מהי מהירות סבירה בנסיבות אלו, אינה מרחיקת לכת. 27. אכן, נותרת אי-נחת גדולה מכך שהמערערת נחקרה מבלי שנועצה קודם לכן בעורך דין. לטענת בא-כוחה, היא ניסתה להתקשר עם עורך דינה אך לא הצליחה להשיגו, ואז נחקרה. בית המשפט קמא קבע כי למערערת ניתנה הזדמנות להיוועץ בעורך דין, אך היא לא עמדה על כך. ניתן להתרשם שאפשר היה ליתן למערערת עוד שהות מה לבדוק אפשרות זו, וניתן להפיק לקחים לעתיד מהתרחשות זו. אולם, מכל מקום, קל להיווכח כי גם מבלי להביא בחשבון את הגרסה שמסרה המערערת במשטרה, לנוכח כל האמור לעיל, הרשעתה בעבירה של גרם מוות ברשלנות מבוססת היטב. 28. בסיכומו של דבר, איננו מוצאים גם כי נפל פגם בהרשעתה של המערערת בעבירה של גרם מוות ברשלנות, חלף עבירת ההריגה. כידוע, סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), מאפשר הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. בענייננו, בא-כוח המערערת לא טען שלא ניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה בה הורשעה, אלא התרעם על התנהלות לא ראויה כביכול מצד המשיבה ובית המשפט קמא בשל כך שהייתה נתונה זמן רב תחת ה"חרב" של הרשעה בעבירה שמלכתחילה לא היה ראוי להאשימה בה. גם דין טענה זו להידחות. זיכויה של המערערת מעבירת ההריגה לא היה מובן מאליו, אלא התבסס על הבירור העובדתי שנעשה בבית המשפט קמא. על כך יש להוסיף, כי מכל מקום, התקיימו במקרה זה תנאיו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. אכן, ייתכנו מצבים שבהם התגוננות מפני עבירה בעלת יסוד נפשי של רשלנות תהיה שונה מהתגוננות מפני עבירה בעלת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, במידה אשר מחייבת הבאת ראיות שונות לעניין הגנת הנאשם (ראו למשל: ע"פ 2456/06 בוכמן נ' מדינת ישראל (20.9.2007)). אולם, לא זה היה המצב בענייננו. 29. נותר לנו להידרש, אפוא, לשאלה הקשה של גזירת הדין. אכן, התרשמנו מכך שהמערערת היא אשה אחראית ונבונה, שהושפעה באופן קשה מן התאונה. אולם, נסיבות התאונה כפי שנחשפו בפנינו מגלות שנהגה באותו אבחת רגע – ברשלנות. צר לנו על המערערת, אך לא נוכל להתעלם מן המשמעות של קיפוח חיי אדם, ולכן אין מקום שנתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא. לעניין זה יפים דבריה של המשנָה לנשיא מ' נאור ברע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (26.6.2012): "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה" (שם, בפסקה 10 לפסק דינה של המשנָה לנשיא) בענייננו, גזר הדין בעניינה של המערערת איזן היטב בין הקושי המובנה בהשתת עונש מאסר בנסיבות כאלה לבין הקושי הכרוך בהימנעות ממנו. חייו של אסף נקטפו, ולאובדן שחווה משפחתו אין שיעור. ניתן אף לקוות כי בסופו של דבר, ודווקא משום תוצאותיה הקשות של התאונה גם מבחינתה, המערערת תשכיל לנצל את תקופת המאסר כתקופה של היערכות ושיקום לקראת המשך חייה, חיים שמהרבה בחינות נותרו "עומדים" מאז התאונה, כפי שאף היא מתארת את הדברים. 30. סוף דבר, הערעור נדחה על כל מרכיביו. המערערת תישא בעונשה כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא. 31. המערערת תתייצב למאסרה ביום 18.8.2013, ביס"ר נווה תרצה, עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותה תעודת זהות או דרכון. בתקופה זו בידי המערערת להיערך לקראת תחילת ריצוי עונשה, בין השאר על-ידי יעוץ מתאים, ככל שתמצא לנכון, וחזקה על בא כוחה שינחה אותה בכך. על המערערת לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס. ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשע"ג (‏16.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13002870_A07.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il