יוסי ויצמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2869/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2869/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל המערער: יוסי ויצמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 8.2.04, בתיק פ' 929/98, שניתן על ידי כבוד שופטים: ג' גלעדי, ב' אזולאי, ח' עמר תאריך הישיבה: ה' בכסלו תשס"ה (18.11.2004) בשם המערער: עו"ד ישראל אסל בשם המשיבה: עו"ד אסף רוזנברג פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והדחה בחקירה. בגין כל אלו נגזרו למערער 21 חודשי מאסר, 30 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,000 ₪, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20,000 ₪. הערעור מופנה כנגד ההרשעה בלבד. 2. בין המערער למתלוננת שהיתה קטינה בעת האירועים, נרקמו יחסי חברות אשר כללו גם יחסי קירבה שבוצעו בהסכמה. במהלך שנת 1998 חל מפנה ביחסיהם של בני הזוג, כאשר על-פי גרסת המשיבה החל המערער כופה עליה קיומם של יחסי מין שלא מרצונה החופשי תוך שהוא משתמש בכוח, גידופים ואיומים. האירועים הגיעו לשיאם במהלך חודש אפריל 1998, כאשר שב המערער ותקף את המתלוננת, ובאחד המקרים אף גרם לה חבלה של ממש לאחר שנשך אותה בלחייה, במצחה ובכף ידה הימנית. כן נטען, כי בראשית חודש מאי של אותה שנה, פנה המערער לחברתה של המתלוננת, קטינה אף היא, והנחה אותה לפנות למתלוננת ולבקשה לחזור בה מהתלונה שהגישה נגדו במשטרת ישראל. 3. המערער כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו. הוא אישר כי קיים יחסים קרובים עם המתלוננת, אולם הכחיש שכפה את עצמו עליה. לטענתו, את התלונה בדתה המתלוננת מליבה עקב קנאתה לו. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שהעדיף על פניה את עדות המתלוננת לאחר שמצא כי זו "עמדה בחקירה נגדית ארוכה ויסודית של בא-כוח הנאשם וגרסתה לא הופרכה" (בלשון בית המשפט המחוזי בעמ' 21 להכרעת דינו). לגרסה זו מצא בית המשפט תימוכין בראיות נוספות שבאו בפניו, ועל כן הוכרעה הכף לחובת המערער. 4. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' אסל, סבור כי הרשעת שולחו תוך הסתמכות על גרסתה של המתלוננת, הנה החלטה שגויה, ולמצער מעלה תהיות, וזאת לנוכח תשובות סותרות שנשמעו מפיה של המתלוננת מאז החלו הליכי החקירה ואשר נמשכו גם במהלך עדותה בבית המשפט. בא-כוח המערער סבור עוד, כי עדותה של המתלוננת הופרכה גם בעדותו של מומחה מטעמו, אשר הזים מכל וכל את האפשרות שסימני הנשיכה, אם היתה זו נשיכה, יכול היה המערער, עקב מבנה שיניו, להטביע על גופה של המתלוננת. 5. עיינו בנימוקי הערעור בקפידה, וחזרנו ועיינו בהכרעת הדין, ולאחר שהאזנו לטענותיהם של הצדדים על-פה, מסקנתנו היא כי לא הוכחה בפנינו עילה מצדיקה התערבות בפסק-דינו של בית משפט קמא. לעניין זה נדגיש, כי הכרעת הדין היא הכרעה שבעובדה, וכידוע הלכה נוהגת עמנו זה מכבר כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מתחום זה. אולם זה אינו העיקר, הואיל ואת הנמקתו של בית המשפט המחוזי מצאנו כהגיונית ונכונה, באשר עדותה של המתלוננת נתמכת בכל אחד מאלה: א) הגשת התלונה היתה כרוכה בחשיפתם ברבים של יחסי האישות שקיימה המתלוננת, שכאמור היתה אז נערה צעירה, עם גבר המבוגר ממנה. אם נכונה טענת המערער לפיה קוימו אותם יחסים בהסכמה, ההיגיון מחייב כי המתלוננת היתה מצניעה אותם ונוצרת את הסוד בלבה. ולהיפך, העובדה שהיא פנתה למשטרה משתלבת עם האפשרות ההפוכה, לאמור, יחסי המין נכפו עליה והיו מלווים באלימות, ובאין מוצא אחר היא החליטה לפנות לרשויות החקירה, אף במחיר חשיפת הפרשה ברבים. ב) בפני בית משפט קמא נשמעה עדות חברתה של המתלוננת (אפרת), שנמצאה אמינה, ולפיה פנה המערער לעדה וביקשה לדבר על ליבה של המתלוננת לחזור ולפנות למשטרה והפעם לטעון כי שיקרה בחקירתה, ובדרך זו להביא לביטול התלונה שהגישה נגדו. התנהגות זו של המערער מפלילה היא, באשר היא אינה משתלבת עם גרסתו של מי שטוען ומאמין בחפותו. ג) המערער התגונן בהכחשה גורפת של דברי המתלוננת, ובכללם מעשי האלימות שיחסה לו. דא עקא, למעשי האלימות היו בפני בית המשפט ראיות נוספות על עדות המתלוננת, והכוונה לדברים שנרשמו מפיה של העדה כרמית בחקירתה ובבית המשפט, וכן ממצאיהם של שני רופאים אשר בדקו את המתלוננת ימים לא רבים לאחר האירוע – ד"ר ליביו לאור וד"ר בירטולון לוי. אכן, בפני בית המשפט המחוזי עמדה עדותו של רופא נוסף, ד"ר בן-ארי, לעניין הנשיכות, אולם בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לייחס לה משקל רב, הואיל והשקפתו של העד לפיה עקב מבנה שיניו לא יכול היה המערער להטביע את אותם סימני נשיכה שנמצאו על גופה של המתלוננת, לא הוצגה כלל בפני ד"ר לוי, וממילא נמנע ממומחה המשיבה להתייחס לאפשרות זו. כך או כך, בית המשפט קבע כי הראיה המרכזית המחזקת את גרסת המתלוננת לעניין האלימות שהופעלה נגדה, היתה עדותה של כרמית, אשר למצער לא ביקשה להרע את מצבו של המערער, ועדה זו מסרה כי ראתה אותו נותן מכת אגרוף בחזה של המתלוננת ובהמשך היא אף שמעה את המתלוננת צועקת ובוכה. לא נעלמה מעינינו עובדת זיכויו של המערער מעבירה של מעשה סדום, שעל פי הנטען הוא ביצע אותה בעת שהיה עם המתלוננת במשאיתו. זיכוי זה התבסס על תשובה סותרת כביכול שנשמעה מפיה של המתלוננת בעת ששוחחה עם מפעילו של גלאי-שקר, וממנה עולה כי היא שללה את ביצועו של מעשה סדום. ברם, מלשון הכרעת הדין עולה בבירור, כי בית המשפט קמא לא שלל וגם לא דחה את גרסת המתלוננת במהלך עדותה בבית המשפט, ולפיה מעשה סדום בוצע בה גם במשאית, והסתפק באמירה ממנה משתמע כי בליבו התעורר ספק, ובלשונו (ראו עמוד 25 להכרעת הדין): "בנקודה ספציפית זו, קיים לפחות ספק ומן הספק ראוי לזכות את הנאשם [המערער] מעבירה ספציפית זו ... ואולם – וזאת נבהיר – לא ראיתי באמור כדי לשלול את מהימנותה של המתלוננת ביחס ליתר האירועים נשוא יתר העבירות שבהן ראיתי להרשיע את הנאשם [המערער]" (ההדגשה הוספה). 6. לנוכח כל אלה אנו סבורים כי הרשעתו של המערער ניצבת על בסיס איתן, ואין מקום לשנות ממנה. המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום ו' בשבט תשס"ה (16.1.2005), עד לשעה 11.00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ועד אז תעמודנה בעינן הערבויות שניתנו על ידו לצורך שחרורו עד כה. ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ה (18.11.2004). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04028690_O06.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il