הועדה המקומית לתכנון ובנייה "רהט" נ. שרת הפנים

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 2861/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערערות: 1. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "רהט" 2. עיריית רהט נ ג ד המשיבים: 1. שרת הפנים 2. יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום 3. הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב 4. רשות מקרקעי ישראל 5. גונדיה סאלם אבו ע'נים 6. אמנה עבד אלכרים אזברגה 7. חסן עבד אלכרים אבו ע'נים 8. אברהים עבד אלכרים אבו ע'נים 9. מבאר אברהים אבו ע'נים 10. עבד אזברגה 11. היג'ר אזברגה 12. ח'אלד אזברגה 13. פאטמה אזברגה 14. אברהים אבו עדייה 15. עטף אבו עדייה 16. יוסף אבו עדייה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בתיק עת"מ 59547-07-22 מיום 8.2.2023 שניתן על ידי כב' השופטת העמיתה חני סלוטקי בשם המערערות: בשם המשיבים 4-1: בשם המשיבים 9-5: עו"ד שרון שטיין עו"ד קובי עבדי עו"ד מורן בוקובזה פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי) בגדרו נדחתה על הסף עתירה מחמת חוסר סמכות עניינית. 1. ענייננו בתכנית מתאר מקומית מס' 618-0556019 שקידמו המערערות בוועדה המקומית לתכנון ובניה רהט, ומטרתה הרחבת שטח בית ספר על יסודי והקמת מוסדות חינוך, בין היתר על חשבון מגרשים המיועדים למגורים. מגרשי המגורים הם חלק מתכנית שקידמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (המשיבה 3), וחלקם הוקצו על ידי רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 4) למשיבים 16-5 בפטור ממכרז ונחתם עימם הסכם פיתוח. 2. התכנית פורסמה להתנגדויות ביום 20.3.2019. זמן מה לאחר מכן הודיע יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (המשיב 2, ולהלן: יו"ר הוועדה המחוזית) לעיריית רהט כי התכנית טעונה אישור של שר הפנים מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 109(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) אשר הואצלה ליו"ר הוועדה המחוזית לפי סעיף 269 לחוק. סעיפים אלה קובעים כלהלן: סמכויות השר 109. (א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו. (ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר.  (ג) שר הפנים רשאי לקבוע סוגי תכניות בסמכות ועדה מחוזית, שהוראות סעיף זה לא יחולו עליהן. אצילת סמכויות 269. שר הפנים רשאי לאצול לאחר מסמכויותיו לפי חוק זה, למעט הסמכות להתקין תקנות בנות פועל תחיקתי, אולם מי שרואה את עצמו נפגע על ידי פעולה שנעשתה לגביו בלבד, מכוח אצילת סמכות כאמור, רשאי לערור לפני שר הפנים. 3. ביום 15.9.2019 אישרה הוועדה המקומית את התכנית, אך לאחר שהתכנית הוחזרה בהנחיית יו"ר הוועדה המחוזית לדיון בפני הוועדה המקומית, היא פורסמה בשנית ואושרה ביום 26.5.2021 על ידי ועדת המשנה לתכנון ובניה רהט. התכנית הועברה לאישורו של יו"ר הוועדה המחוזית וביום 13.10.2021 הלה החליט שלא לאשרה מכוח הסמכות שבסעיף 109(ב) לחוק, בעיקרו של דבר בהיותה "פוגעת במדיניות תכנונית שאושרה בוועדה המחוזית ובאינטרס הציבורי בהסדרת יחידות דיור בישובי האוכלוסייה הבדואית בפרט ומקודמת משיקולים זרים ע"י הועדה המקומית". 4. על החלטת יו"ר הוועדה המחוזית הגישה עיריית רהט ערר לשרת הפנים דאז (המשיבה 1, להלן גם: השרה) בהתאם להוראת סעיף 269 סיפא לחוק. ביום 13.6.2022 דחתה השרה את הערר. השרה קבעה כי אין בטענות בערר כדי לגרוע או לשנות מהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית והיא נסמכת על נימוקיו. כך, נקבע בין היתר כי אין לאשר את התכנית לאור השינוי המהותי בייעוד מגרשי מגורים שכבר שווקו ונתבקשו לגביהם היתרי בנייה; כי התכנית מפרה את האיזון הקיים בין מכלול האינטרסים התכנוניים כפי שנקבע בתכנית קודמת שאושרה על ידי הוועדה המחוזית; כי התכנית פוגעת בהתחייבויות של המדינה כלפי צדדים שלישיים; כי לא הוצגו חלופות פוגעניות פחות; כי לא נפגעה זכות הטיעון של המערערות; ועולה כי שיקול מרכזי באישור התכנית היה תרומתה לפתרון סכסוך בין גורמים ביישוב, כך שנראה כי נעשה שימוש לרעה בהליך התכנוני ונשקל שיקול זר לו. 5. על רקע זה הגישו המערערות עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים שבה עתרו לביטול החלטותיהם של יו"ר הוועדה המחוזית והשרה; ולחלופין, להחזרת הדיון בפניהם. בעתירה נטען, בין היתר, כי יו"ר הוועדה המחוזית גיבש דעה מוקדמת ואימץ באופן מלא את התנגדויות המשיבות 4-3 תוך פגיעה בזכות הטיעון של המערערות; כי עצם השימוש בסמכות בסעיף 109(ב) אינו ראוי, מפלה את המערערות ופוגע בעצמאותה של הוועדה המקומית; וכי ההחלטה בערר שגויה לגופה ממספר טעמים, ביניהם המחסור המשמעותי של שטחים למבני ציבור באזור והיעדר שטחים חלופיים לבניית מבני ציבור; ביחס למגרשי המגורים נחתמו הסכמי פיתוח בלבד ולא הסכמי חכירה, והיתר הבנייה היחיד שהוצא פקע זה מכבר; השיקול שעניינו בפתרון סכסוך הקיים בתחומי הרשות הוא נימוק חברתי שאינו שולל את הגיונה התכנוני של התכנית; והחלטת השרה מתעלמת מטענות המערערות לעניין טיבה והיקפה של זכות הטיעון שעמדה להם. 6. בפסק הדין מושא הערעור נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים 4-1 (להלן יחד: המדינה), אליה הצטרפו המשיבים 9-5, והורה על סילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בשורה התחתונה, בית המשפט דחה את עמדת המערערות כי הסמכות לדון בעתירה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים וקבע כי החלטת יו"ר הוועדה המחוזית נבלעת בהחלטת השרה, שהיא זו הנתקפת בעתירה. על כן נקבע כי לנוכח החרגת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בהחלטת שר הפנים בעניני תכנון ובניה כאמור בפרט 10 סיפא לתוספת לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן ובהתאמה: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ו-התוספת) – השגה עליה צריכה להתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק. על פסק דינו של בית משפט קמא נסב הערעור שלפנינו. 7. המחלוקת בין הצדדים ברורה וממוקדת: לטענת המערערות, הסמכות לדון בעתירה על החלטה לפי סעיף 109(ב) לחוק הניתנת על ידי שר הפנים בערר לפי סעיף 269 לחוק צריכה להיקבע בהתאם לנושא ומהות ההחלטה והתכנית הנדונה בה. לכן, העברת ביקורת שיפוטית על החלטה הנוגעת לתכנית מקומית ונקודתית, ללא השלכות רוחב, צריכה להתברר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. לשיטתן, עמדה עקרונית זו נכונה בין אם הסמכות לקבלת ההחלטה הואצלה ליו"ר הוועדה המחוזית ובין אם נותרה בידי השר הממונה. עמדתה החולקת של המדינה היא כי החלטת שר הפנים בערר לפי סעיף 269 לחוק היא החלטה סופית ועצמאית של השר, ועל פי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים ופרט 10 לתוספת, הסמכות לדון בעתירה מסורה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. היבט מרכזי בטיעוני הצדדים נוגע לפסק הדין בבג"ץ 1562/20 אברישמי נ' שר האוצר (24.5.2020) (להלן: עניין אברישמי) והשלכותיו על ענייננו. המערערות הוסיפו ותמכו את עמדתן, בין היתר, במגמה הקיימת לשיטתן בפסיקה, להרחיב את סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים, תוך הותרת נושאים מהותיים או בעלי השלכות רוחב בלבד לדיון בבית המשפט העליון; במגמה הבאה לידי ביטוי בחוק התכנון והבניה להעביר סמכויות ממוסדות התכנון המחוזיים למוסדות התכנון המקומיים, ולהוראות בחוק מהן עולה כי החלטות בעררים העוסקים במרחב התכנון המקומי נתקפים בעתירות מנהליות; בהיות הסמכות לפי סעיף 109 לחוק סמכות פיקוח ובקרה שאינה נמצאת בליבת ההליך התכנוני, ומדובר כאמור בתכנית מתאר מקומית שהשפעותיה נקודתיות ומצומצמות; ובכך שהחלטת השרה נתקבלה על בסיס החלטת יו"ר הוועדה המחוזית ו"מתכתבת" איתה, כש"גבולות הגזרה" של הדיון בערר מוכתבים מהחלטתו של האחרון. המשיבים 9-5 הגישו תגובה קצרה מטעמם ותמכו בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ובנימוקיו. 8. הערעור נקבע לשמיעת טיעונים בעל פה ליום 18.12.2023, אך זמן קצר קודם לכן הוגשה בקשת ב"כ המשיבים 9-5 לדחות את הדיון בשל המצב הבטחוני. בהחלטתנו מיום 17.12.2023 הורינו על ביטול הדיון. בנוסף, בשים לב לעמדת המערערות והמדינה, ומבלי שנעלמה מעינינו התנגדות המשיבים 9-5, קבענו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק בית המשפט, זאת בהתאם להוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 9. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. פרט 10 לתוספת הראשונה מלמדנו כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים כוללת: (א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר. לשון פרט 10 לתוספת היא אפוא מפורשת וברורה, והיא מחריגה מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים החלטות שר הפנים או שר האוצר בענייני תכנון ובניה לפי החוק. 10. החריג העוסק בהחלטות שר לפי פרט 10 לתוספת בהקשר של סמכות שהואצלה נדון בעניין אברישמי. באותו מקרה, הגישו העותרים לשר האוצר בקשה למתן ארכה להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. סמכות זו של השר הואצלה ליו"ר מטה הדיור בהתאם לסעיף 269 לחוק, ולאחר שהאחרון דחה את הבקשה, הוגשה עתירה כנגד החלטתו לבית המשפט הגבוה לצדק. בפסק הדין נקבע כי יש לדחות את העתירה מחמת אי מיצוי הליכים, שכן היה על העותרים להגיש ערר על החלטת יו"ר מטה הדיור בפני השר בהתאם להוראת סעיף 269 לחוק (פסקה 4 לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ; פסק דינו של השופט מ' מזוז). לצד זאת, חברי השופט מינץ, הוסיף והתייחס לשאלת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת לנוכח החרגת החלטות שר הפנים או האוצר בענייני תכנון ובניה מסמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים ובהינתן שמדובר בסמכות שר שהואצלה. נקבע כי יש "לפרש את הפרטים בתוספת הראשונה בהם מוחרגות החלטות המתקבלות על ידי שרים, כמתייחסים רק להחלטות המתקבלות בפועל על ידי שרים. לעומת זאת, סמכויות שהואצלו על ידי שר בעניינים הנכנסים לגדרי התוספת הראשונה יידונו בבית המשפט המנהליים" (פסקה 12, ההדגשה במקור. וראו גם בפסק דינו של השופט מזוז. לפסיקה מוקדמת לפיה אין נפקא מינה אם ההחלטה התקבלה על ידי גורם מטעמו של השר אליו הואצלה הסמכות בהקשר של סמכות עניינית ראו בג"ץ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים, פסקה 8 (7.8.2008); בג"ץ 3880/08 אלווין ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פסקה 6 (27.7.2010); בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, פ"ד נא(5) 385, 393 (1997). ראו גם דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני כרך ד 239, הטקסט ליד ה"ש 58 (2017)). 11. שלא כמו בעניין אברישמי, בענייננו שלנו, החלטת הגורם הנאצל נתקפה במסגרת ערר שהוגש לשרת הפנים ונדחה. אכן, למצב דברים זה התייחס השופט מינץ בפסק דינו, באומרו כי "הביקורת השיפוטית על החלטה זו, ייתכן ותהיה מסורה לבית משפט זה. עם זאת, גם תוצאה זו אינה הכרחית (והשוו: עניין מייזליק)" (פסקה 13). בעניין מייזליק נקבע, בין היתר, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מתאר מקומית תצא מסמכותו של בית המשפט המחוזי (הערכאה הרלוונטית עובר לחקיקת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים לפי סעיף 255א(א) לחוק התכנון והבניה), כאשר הטענה העיקרית בעתירה נוגעת לפגם בהחלטתו של השר, להבדיל מפגם בהחלטת הוועדה; וכי ככל שהטענה העיקרית היא לפגם בהחלטת הוועדה, והטענה לפגם בהחלטת השר היא טענה נגררת ומשנית, העתירה תיוותר בסמכות בית המשפט המחוזי. אולם, כעמדת המדינה וכעמדתו של בית משפט קמא, איני סבור כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים עליהם דובר בעניין מייזליק. אין מדובר בענייננו באישור גרידא של התכנית המקומית, והחלטת השרה בערר היא החלטה עצמאית, מנומקת וסופית בסוגיה. למעשה, העתירה במהותה ובעיקרה מופנית כלפי החלטת השרה, נטען כי נפל פגם בנימוקיה, ושיקול הדעת הנתקף הוא שיקול דעתה של השרה. קל להיווכח כי אלו הם פני הדברים לו היה הערר על החלטתו של יו"ר הוועדה המחוזית מתקבל ולא נדחה. כמו כן, העובדה שהשרה סמכה ידיה על נימוקי החלטת יו"ר הוועדה ואלה חופפים בחלקם לנימוקים שהובאו בהחלטתו אינה מאיינת את הפעלת שיקול דעתה העצמאי של השרה. משהוגש ערר על החלטתו של יו"ר הוועדה המחוזית ונתקבלה החלטה בערר על ידי השר – יש לראות בהחלטה הנתקפת כהחלטת שר, שהדרך להשיג עליה היא בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. טענת המערערות כי גבולות הגזרה של החלטת יו"ר הוועדה הכתיבו את גבולות הגזרה של החלטת השרה, אינה שונה מכל הליך ערעורי אחר. אמנם המערערות מבקשות להבחין בין הליך הערר הקבוע בסעיף 269 לחוק, אשר מתקיים בפני הגורם שמלכתחילה הוסמך לקבל את ההחלטה (השר), לפי אותן אמות מידה וקריטריונים (שיקול דעת תכנוני-מקצועי); לבין הליכי ערר אחרים המתנהלים בפני גוף מנהלי שונה מן הגוף שקיבל מלכתחילה את ההחלטה ומכוח מקור סמכות מנהלית שונה (הדוגמא המובאת בהקשר זה היא ערר המוגש לוועדת הערר המחוזית המוקמת מכוח סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, פסקאות 10-7 לתגובת המערערות מיום 16.11.2023). אין בכך כדי להביא למסקנה כי החלטת יו"ר הוועדה המחוזית והחלטת השר בערר הן הליך מנהלי אחד, באופן המבטל או מאיין את החלטת השר כהחלטה עצמאית. הטענה כי יש לראות בהליך של הגשת ערר לפי סעיף 269 כהליך פרוצדורלי גרידא, מעין דרישת סף שיש לקיים מול הגוף המנהלי בטרם פנייה לערכאות – אין בה ממש, ושלא כטענת המערערות, לדידי לא כך עולה מפסק הדין בעניין אברישמי. זאת ועוד, גישה הרואה בהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית כעומדת בפני עצמה תביא לעיוות מנגנון הערר הקבוע בסעיף 269 לחוק (וראו בפסקה 22 לפסק דינו של בית משפט קמא). 12. יש יסוד לטענת המערערות כי קביעה לפיה עתירה על החלטת שר בערר לפי סעיף 269 מסורה לסמכות בג"ץ, מחלישה במידת מה את הקביעה העקרונית בעניין אברשימי. זאת מכיוון שלנוכח החובה למצות הליכים ולהגיש ערר לשר, אין אפשרות מעשית להגיש עתירה מנהלית על החלטת הגורם הנאצל. ואולם, הקביעה העקרונית בעניין אברישמי הייתה לעניין סמכותו הכללית של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בהחלטת רשות לה הואצלה סמכותו של שר, ביחס לפרטים שונים בתוספת שאינם רק בענייני תכנון ובניה (וראו גם בדברי השופט מזוז). על כן, אין לתת לטענה זו משקל מכריע. 13. גישתן של המערערות לפיה הסמכות העניינית לקיים ביקורת שיפוטית על ההחלטה לפי סעיף 109 (בין אם הואצלה לגורם שאינו השר ובין אם נותרה בידו) צריכה להיקבע לפי הנושא הנדון ולאו דווקא לפי זהות מקבל ההחלטה (פסקה 4 לתגובת המערערות מיום 16.11.2023) – עומדת בניגוד ללשונו המפורשת של החוק. בעוד שבפרט 10 קיימת התייחסות בהקשר מסוים לתוכן ההחלטה (החרגת תכנית מתאר ארצית או מחוזית מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים), התייחסות לתוכן ההחלטה לא קיימת כשעסקינן בהחלטות של שר הפנים או שר האוצר, המוחרגות כשלעצמן מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ייתכן כי מבחינת הדין הרצוי, קיום ביקורת שיפוטית על החלטה בעניינה של תכנית מתאר מקומית על השפעותיה המקומיות, הולם יותר את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. זאת, בפרט כשנפסק כי הסמכות להתקין תכנית מתאר נתונה בידי ועדות התכנון, וסמכות השר לפי סעיף 109 לחוק היא סמכות ביקורת ופיקוח בלבד (בג"ץ 1733/04‏ אבו מוך נ' וועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, פסקה 13 (16.3.2006)); בהתחשב במגמה להרחיב באופן הדרגתי את הסמכויות של בתי המשפט לעניינים מנהליים; ולנוכח הגישה הכללית לפיה רק עניינים בעלי חשיבות ציבורית כללית יגיעו לפתחו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 280/21 האחים מאיה תמ"א 3 בע"מ נ' מועצת העיר פתח תקווה, פסקאות 9-8 (‏25.2.2021); עניין אברישמי, פסקה 7). ברם, יש להבחין בין הדין הרצוי לדין המצוי. המערערות מוסיפות וטוענות לחוסר הרמוניה חקיקתית שכן בעוד שהשגה על החלטת שר בעניינה של תכנית מקומית תתברר בפני בג"ץ, החלטות של מוסדות תכנון בעררים העוסקים במרחב התכנון המקומי נתקפים בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, וייתכנו מצבים שבהם אותה תכנית מקומית עשויה להיתקף בערכאות שונות (כתלות באם הוועדה המקומית אישרה או לא אישרה את התכנית). מבלי להקל ראש במשמעות של תוצאה אפשרית זאת, אין בה כדי להתגבר על לשונו המפורשת והברורה של החוק כי החלטות שר, בלא כל קשר לתוכנן, מוחרגות מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. פרשנות לפיה תקיפה מפורשת של שיקול דעת שר תידון בבית המשפט לעניינים מינהליים, גם אם ייתכן שבהקשרים מסוימים הינה רצויה, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ושינוי המצב הקיים הינו לפתחו של המחוקק. 14. לסיכום, מרכז הכובד הוא בהחלטת השרה בערר, והחלטתה היא זו הנתקפת בעתירה. על כן, ועל פי הדין הקיים, מתן הסעד המבוקש בעתירה נמצא בסמכותו של בית משפט זה ולא של בית המשפט לעניינים מנהליים. 15. אשר על כן, הערעור נדחה. בהתחשב במתכונת הדיונית שבה הוכרע הערעור, המערערות יישאו בהוצאות מופחתות בסך 5,000 ₪ לזכות משיבי המדינה ו-1,000 ₪ לזכות המשיבים 9-5 (ולא נעלמו מעיני טענות משיבים אלה בעניין ההוצאות). ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אף אני מסכימה כי בגדרי הדין הנוהג, משההליך כוון כנגד החלטת השרה, בית המשפט לעניינים מינהליים לא היה מוסמך לדון בעתירה. אין איפוא מוצא מדחיית הערעור. ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: בשים לב להלכה שנקבעה בבג"ץ 1562/20 אברישמי נ' שר האוצר (24.5.2020) שאין מקרה זה בא בגדרו – זאת שעה שבמקרה קונקרטי זה מדובר בתקיפת החלטת השרה אשר נטען כי נפל פגם בנימוקיה – אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי השופט עמית. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשפ"ד (‏22.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23028610_E13.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1