יעקב טוויל נ. סולל בונה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2861/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2861/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. יעקב טוויל 2. רחל טוויל נ ג ד המשיבים: 1. סולל בונה בע"מ 2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים 3. מקונן ומרי אלמיו 4. מנחם ודניה מסגדיאן 5. אוולין וצבי ריזה 6. משפחת טוטפישל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.3.2004 בבש"א 4983/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי בשם המערערים: עו"ד אהוד איזנברג בשם המשיבה מס' 1: עו"ד דני כביר בשם המשיבים מס' 4: בעצמם פסק-דין לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי) מיום 17.3.04 שלא לפסול עצמו מלדון בבש"א 4983/04. 1. בין המערערים למשיבה 1 (להלן: המשיבה) מתנהלת תובענה בבית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לאכיפת חוזה מכר לרכישת דירה על ידי המערערים בבניין אותו בונה המשיבה. לטענת המערערים, המשיבה הפרה את חוזה המכר, לאור פעולות שערכה כדי לשנות את היתר הבניה שניתן לה, באופן שימנע מהמשיבה לקיים את החוזה בין הצדדים. במסגרת הסכסוך בין המערערים למשיבה, הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבנות את הבניין שבו הדירה שרכשו, שלא בהתאם לתוכניות המקוריות שלפיהן נכרת החוזה בין הצדדים. בקשת המערערים נדחתה (ביום 27.1.04) על ידי בית במשפט המחוזי בירושלים (השופטת אפעל-גבאי). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה (ביום 7.3.04) מאחר שהמערערים לא צירפו את המשיבים 3-6, כמי שעלולים להיפגע ממתן סעד זמני. 2. המערערים הגישו בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. לבקשה צורפה משיבה 2, שאמורה לקיים דיון בבקשת המשיבה לשנות את היתר הבניה שניתן לה. כמו כן צורפו המשיבים 3-6 בתור רוכשי דירות בבניין. המערערים ביקשו, כי יינתן צו מניעה במעמד צד אחד. בית המשפט (השופטת אפעל-גבאי) דן בבקשה (ביום 11.3.04), דחה אותה וקבע כי יש לדון במתן הצו הזמני במעמד הצדדים. במהלך הדיון השמיעה השופטת אפעל-גבאי, לטענת בא כוח המערערים, אמירות לפיהן, "מה שהמערערים מנסים לעשות זאת "סחטנות" מן המשיבה"; "הגיע באמת הזמן שיינתן כבר ההיתר ויסתיים העניין הזה"; "היא [השופטת- א.ב.] נתנה את החלטתה הקודמת על בסיס מדיניות משפטית שהיא מאמינה בה וכי היא לא רואה כיצד תשנה את עמדתה בעניין זה"; "כי אינה יושבת כערכאת ערעור על החלטותיה". על החלטת בית המשפט, להעביר את הבקשה לדיון במעמד הצדדים, הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה נדחתה (ביום 14.3.04). 3. המערערים הגישו (ביום 12.3.04) בקשה לפסילת בית המשפט מלדון בבקשתם למתן צו מניעה זמני. בבקשתם טענו המערערים, כי התבטאויותיו של בית המשפט (מיום 11.3.04) בפני בא כוח המערערים מהוות גיבוש עמדה סופית כלפי בקשתם לסעד זמני. בית המשפט דחה (ביום 17.3.04) את בקשת המערערים לפסילתו. בית המשפט ציין, כי בהחלטתו (מיום 11.3.04) ביקש להבהיר שדחיית בקשתם הראשונה של המערערים מבוססת על ההלכה הפסוקה ולפיה לא עמדו המערערים בתנאים הנדרשים לקבלת צו זמני. בית המשפט אף ציין, כי צירוף משיבים נוספים בבקשה הנוכחית לצו זמני עשויה להביא לשינוי החלטתו הראשונה. לפיכך קבע, כי דברים אלה אינם יוצרים חשש למשוא פנים וכי דעתו לא "ננעלה". בית המשפט דחה את מועד הדיון בבקשה לצו המניעה הזמני. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענותיהם. בנימוקי הערעור מפרטים המערערים בהרחבה פגמים שנפלו בהתבטאויות השופטת ובהחלטותיה. לדבריהם, התבטאויות בית המשפט מגיעות כדי גיבוש עמדה סופית כלפי טענותיהם. כך גם החלטותיו של בית המשפט, בהליכים שנוהלו עד כה בין הצדדים, מגלות עוינות כלפי טענותיהם. לטענת המערערים, אין הם יכולים לצפות לעשיית צדק בבית משפט העוין אותם בהתבטאויותיו ובהחלטותיו במסגרת הסכסוך בין הצדדים. עוינות זו, אינה מותירה ספק באשר לתוצאות ההליך ומייתרת את הטעם בהמשך הדיון בבקשת המערערים למתן צו מניעה זמני, שכן ההליך "אבוד מראש". כמו כן הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע פעולות בניה שלא בהתאם לחוזה המכר. 5. לאחר שעיינתי בטענות המערערים, בקשתי (ביום 24.3.04) את התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענותיהם, כאמור בתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט המחוזי מסר, כי אינו זוכר את נוסחן המדויק של אמירותיו אך לא שלל את רוח האמירות כפי שהן הובאו על ידי המערערים. כמו כן ציין, כי דבריו נאמרו לאחר שנתן את החלטתו מיום 11.3.04. בית המשפט חזר על דבריו מהחלטתו (מיום 17.3.04) וציין כי אין באמירות אלה כדי למנוע ממנו לדון בבקשתם הנוכחית של המערערים באופן פתוח וללא משוא פנים. 6. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. טענות המערערים מכוונות כנגד התבטאויותיו והחלטותיו הדיוניות של בית המשפט במסגרת ההליכים המתנהלים בין המערערים למשיבה. לגבי ההתבטאויות, כפי שכבר נקבע בפסיקה, סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה התבטאותו ומן המסגרת הדיונית בה הובעה והוכרעה (ראו: פרשת גלברט, 588-589, 604-606; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625; ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם); ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עיון בהתבטאויות ובהחלטות אלה אינו מראה כי ליושב בדין עמדה סופית, באופן המגבש את הרושם לפיו "המשחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 604-605 (להלן: גלברט)). את האמירות המיוחסות לשופטת (מיום 11.3.04) יש להבין על רקע ההחלטה הראשונה (מיום 27.1.04) שניתנה בבקשת המערערים למתן צו מניעה זמני. עיון בהחלטה זו מצביע על כך שבית המשפט בחן את חומר הראיות שהובא בפניו. על בסיס בחינה זו החליט, כי בקשת המערערים לא עומדת בתנאים הנדרשים בדין לצורך קבלת סעד זמני. לאחר שהמערערים הגישו בקשה חוזרת לסעד זמני במעמד צד אחד, החליט בית המשפט לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים. במסגרת החלטה זו, בטרם החל לדון לגופה של הבקשה השניה, ציין בית המשפט כי החלטתו הראשונה בעינה עומדת וכי הוא אינו מתכוון לדון בבקשה השניה במעמד צד אחד. כלומר, האמירות המיוחסות לבית המשפט הובעו אגב ולצורך הדיון שבו הוחלט שאין לקיים את הדיון בבקשת המערערים במעמד צד אחד. מכאן שהאמירות שיוחסו לו אינן מהוות משום הבעת עמדה לגבי הבקשה העכשווית וממילא אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים. כפי שציינה השופטת בהחלטתה לדחות את הבקשה לפוסלהּ ובהתייחסותה לטענות שבפני, אין בהתבטאויות אלה כדי למנוע ממנה לשקול שוב את טענות המערערים לגוף בקשתם העכשווית לסעד זמני ולקבל החלטה בהתאם לחומר שיובא בפניה על ידי הצדדים. בהחלטתו (מיום 17.3.04) קובע בית המשפט, כי צירופם של משיבים נוספים לבקשת הצו הזמני העכשווית יכולה להביא לשינוי ההחלטה שהתקבלה בבקשה הראשונה של המערערים. גם בהתייחסותו לטענות שהועלו בערעור זה (מיום 21.4.04) מדגיש בית המשפט, כי אין בהחלטתו הראשונה (מיום 27.1.04) ובאמירות המיוחסות לו כדי למנוע ממנו לדון בבקשה העכשווית לסעד זמני בפתיחות. לפיכך, אין בהתבטאויות שיוחסו לבית המשפט משום גיבוש עמדה סופית. 7. גם בטענות המערערים כנגד החלטותיו הדיוניות של בית המשפט אין כדי לשנות. החלטות אלה מתבססות על התרשמותו מחומר הראיות בהליך ומהתייחסות עניינית לבקשות שהוגשו בפניו. המערערים לא ביססו תשתית אובייקטיבית המראה, כי דעתו של בית המשפט "ננעלה". טענות המערערים מופנות כנגד החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ניהול ההליכים. כפי שנפסק לא אחת, הדרך לתקיפת החלטות היא על ידי הגשת בקשת רשות ערעור ולא באמצעות בקשה לפסלות שופט. הביקורת צריכה להתייחס לגופה של ההחלטה (ראו: ע"א 1557/96 אלעני נ' טוויל (לא פורסם); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 8681/03 בורנשטיין נ' סטולמן (לא פורסם)). 8. הערעור נדחה. לאור תוצאה זו אין צורך להידרש לבקשת המערערים לצו מניעה זמני. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' באייר התשס"ד (28.4.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04028610_A03.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il