מוחמד אבו סריס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2860/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2860/08 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: מוחמד אבו סריס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.2.08 בת"פ 40286/07 שניתנו על ידי כבוד השופט זכריה כספי תאריך הישיבה: י"ג באייר התש"ע (27.4.2010) בשם המערער: עו"ד מנשה סלטון בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40286/07 (כבוד השופט ז' כספי ) מיום 7.2.2008, ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 14.2.2008. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה ועם נשק), לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין; עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיפים 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין ועבירה של כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. לפי הנטען בכתב האישום, המערער הכיר את פנחס ואסתר אוחנונה (להלן: המתלוננים) בעקבות עבודתו המשותפת בשיפוצים עם המתלונן. ביום 27.9.2007 הודיע המערער למתלונן כי בידיו סכום כסף המיועד לו, לצורך העברתו. הם סיכמו כי המערער יגיע לבית המתלונן בשעות הערב. המערער הוסיף וביקש מהמתלונן כי בהזדמנות זו יארח אותו ואת חבריו לארוחה בביתו. בשעה 20:00 או בסמוך לכך, הגיע המערער יחד עם שלושה אנשים נוספים (להלן: השותפים) לבית המתלונן והם סעדו יחד כמתוכנן. קודם לכך, קשרו המערער והשותפים קשר לשדוד את המתלוננים. בהמשך לכך, במהלך הערב החלו הללו לתקוף את המתלוננים, הכו אותם בכל חלקי גופם, ניפצו על ראשיהם בקבוקי שתייה מזכוכית, ניסו לחנוק ולדקור אותם באמצעות חפצים שונים. כל זאת, כאשר המערער אוחז במתלונן ודורש ממנו כי ייתן לו ולשותפיו כסף ואם יסרב, הוא ישחט אותו ואת אשתו. אז, ביקש המתלונן מהמערער שישחרר אותו בכדי שיוכל לתת להם את מבוקשם, כששחררו המערער, נמלט המתלונן למרפסת וביקש משכנו שיזעיק משטרה. בעקבות זאת נמלטו המערער והשותפים מהדירה והצליחו לברוח ואילו המערער נתפס בחצר בניין סמוך. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננים חתכים וחבלות גופניות קשות ושונות. בנוסף, בעת ביצוע המעשים האמורים שהה המערער שלא כדין וללא היתר בישראל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. ביום 7.2.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין קיבל בית המשפט את גרסת המתלוננים ודחה את גרסת המערער. כך, קבע בית המשפט כי עדותו של המתלונן הינה מהימנה, בית המשפט ביסס קביעה זאת על התרשמותו מאמינותו של המתלונן ומכך שדבריו דברי אמת, וכי הוא תיאר את הדברים כהווייתם ללא הגזמה או הפרזה. בית המשפט אף מצא חיזוקים לנקודות מרכזיות בעדותו, הן בעדותו של המערער עצמו, והן בממצאים שנמצאו בזירת העבירה: כתמי הדם על הרצפה ומיקומם אשר תאמו את עדותו, בקבוקים וכבל טלפון שנמצאו במקום ושימשו לצורך הכאה וחניקה וכן החבלות בראשו של המתלונן, בזרועו ובצווארו. כמו כן, מצא בית המשפט את עדותה של המתלוננת מהימנה. אף מעדותה התרשם בית המשפט כי תיארה את אשר התרחש ללא הפרזה או הגזמה. בית המשפט קבע כי דבריה קיבלו חיזוק מלא מעדותו של המתלונן, מהממצאים בזירה, הפגיעות הגופניות שנגרמו לה ולמתלונן ואף מדברי המערער עצמו. בנוגע לסתירות שנמצאו לכאורה בעדויותיהם, קבע בית המשפט כי מדובר בסתירות בעניינים שאינם מהותיים, אשר יתכן שנבעו מהמצב הפיזי והנפשי הקשה בו היו מצויים לאחר התקיפה, ומהעובדה שבמהלך האירוע הם הוכו נמרצות והופלו ארצה ועל כן התקשו להבחין במדויק בכל פרטי התרחשות האירוע. מאידך, דחה בית המשפט את גרסת המערער וקבע כי אינה מהימנה. שכן כבר בראשית הודעתו (ת/1) במשטרה מסר המערער דבר שקר בנוגע למספר האנשים שהתלוו אליו לבית המתלונן. בנוסף, הוא טען בהודעה זו כי הסיבה לחבלות שנגרמו למתלוננים היא קטטה בין המתלונן לשותפים. כמו כן, אף טען כי בא לעזרת המתלוננים והגן עליהם, בין היתר בכך שאחז במתלונן על מנת שהשותפים לא יהרגוהו ומשום ש"יצא הרבה דם" מהמתלונן. בית המשפט קבע כי הסברים אלו הינם שקריים ומעוותים את האופן בו התרחשו הדברים ואינם מתיישבים עם התנהגותו של המערער עצמו, שכן אם מעשיו היו לשם הגנת המתלונן מדוע אחז בו ולא בחבריו התוקפים אותו, וכן מדוע נמלט מן הדירה ולא הזעיק כל עזרה. כמו כן, ראה בית המשפט בהודעתו ת/11 בה הודה כי הורה למתלונן לתת כסף לשותפיו, כחושפת את תכליתה של התקיפה ובהודאתו כי נטל חלק של ממש, לפי דבריו, בשכנועו של המתלונן למסור להם את הכסף בו חפצו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי הוכח בפניו כי המערער נטל חלק מרכזי בביצוע עבירת ניסיון השוד. בנוסף לכך, נקבע כי בחינת מכלול נסיבות המקרה מצביעה באופן ברור ומובהק שקדם לביצוע השוד קשר ותכנון מוקדם, מבין הנסיבות שמנה בית המשפט לעניין זה: (א) המערער הוא שפנה והפציר במתלונן לארח אותו ואת השותפים בביתו לארוחה משותפת, שעה שעילת הביקור מצידו היתה תשלום שכר עבודה למתלונן. על כך אמר בית המשפט "אי אפשר לראות סיבה עניינית אחרת לבקשה זו של הנאשם, אלא כדי לנצל את האירוח הזה, לצורך ביצוע פשע". (ב) המערער והשותפים זכו לאירוח נאה ומכובד בבית המתלוננים, ולא היתה סיבה נראית לעין כי מי מהנוכחים יתקוף את המתלוננים באופן כה קשה ואכזרי, אלא אם תכננו זאת מראש. (ג) האופן בו תפס כל אחד מן השותפים את מקומו בבית המתלוננים, באופן נפרד ומרוחק מחברו, כולל ליד דלת הכניסה. יחד עם הבקשה מצד השותפים להפעיל את מערכת המוזיקה לצורך ריקוד, כביכול, אשר עם התפתחות האירוע שימשה כדי להבליע את צעקותיהם של המתלוננים, מהוות תמיכה לכך שמדובר בביצוע של תוכנית שתוכננה מראש. 3. ביום 25.9.2007 גזר בית המשפט על המערער שבע שנות מאסר בפועל; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות או רכוש; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ופיצוי כל אחד מהמתלוננים בסך של 20,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים, שכן נוסף על האלימות והאכזריות הרבה בה נהגו כלל השותפים במתלוננים, המערער מילא תפקיד מרכזי בתכנון הארוחה המשותפת ובהובלת השותפים לבית המתלוננים וכל זאת כאשר הוא מנצל את היכרותם ואמונם של המתלוננים בו. מכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין. טענות הצדדים 4. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות ובמסקנות שהסיק על בסיסן שכן הן נעדרות עיגונים בחומר הראיות, בכלל זה טוען המערער: (א) לעניין קיומו של קשר בינו לבין השותפים לשדידת המתלונן, טוען המערער כי לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה ישירה או נסיבתית ממנה ניתן ללמוד ולהסיק על קיומו של קשר זה. בייחוד שעה שהשותפים כלל לא אותרו ונחקרו על ידי המשטרה. יתרה מכן, לטענתו קיימות אינדיקציות כי המתלונן עצמו הוא שפנה אל המערער וביקש ממנו כי יסור לביתו בכדי למסור לו את שכר עבודתו. זאת ועוד, טוען המערער, כי הוא כלל לא התכוון מלכתחילה לבוא לבית המתלונן עם השותפים כי אם בלוויית אנשים אחרים. את השותפים לטענתו, הוא פגש באופן אקראי והם שקשרו קשר לביצוע השוד והוא עצמו לא ידע כך דבר. (ב) לעניין הרשעתו בניסיון שוד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, טוען המערער כי לא הוכח כי דרש כסף או חיפש כסף, או שהיה לו עם המתלוננים כל סכסוך כספי, ואף בפועל לא נלקח דבר מבית המתלוננים. יתרה מכך, טוען המערער, כי לא ניתן להצביע על כך כי היתה לו כוונה או מניע לשדוד את המתלוננים זאת לנוכח ההיכרות הארוכה וקשרי החברות ביניהם. לטענתו, רק במהלך התרחשות הדברים הבין את כוונת השותפים וסברתם כי בידי המתלונן מצויים סכומי כסף גדולים, וכי האמירה אותה אמר לכאורה במסגרת הודעתו הראשונה במשטרה, לפיה דרש מהמתלוננים כסף, קשורה לאי הבנת השפה העברית על בוריה וקשיי התנסחות. בנוסף, טוען המערער, כי אין אינדיקציות ראייתיות לכך שניסה לדקור את המתלוננים באמצעות מזלג, ניפץ בקבוקים על ראשם ואחז בסכין שכן לא נלקחו טביעות אצבע מן החפצים. לשיטתו, אכן למתלוננים נגרמו חבלות חמורות אך לא הוכח כי הוא נטל חלק במעשים אלו. (ג) כמו כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט משייחס לו תפקיד של מוביל ביצוע השוד, לטענתו, קביעה זאת נובעת מהיקש מוטעה אותו ביצע בית המשפט בין מעמדו בין השותפים במסגרת העבודה לתפקידו לכאורה בביצוע השוד, ומסתמכת על גרסת המתלוננים לפיה הוא חילק בזמן האירוע פקודות בשפה הערבית לשותפים, שעה שהללו אינם מבינים את השפה על בוריה. יתר על כן לטענתו, קיימות סתירות רבות ומהותיות בכל הנוגע להבנת האמירות, לטענתו, כל שאמר לשותפים היה לחדול ממעשיהם וללכת הביתה. (ד) עוד טוען המערער, כי מתגלעות בגרסאות המתלוננים סתירות רבות ומהותיות היורדות לשורשו של עניין. כך ניתן למצוא בגרסת המתלונן סתירה בנוגע לזהות השותפים, כאשר בהודעתו הראשונית מסר כי אינו יודע את שמות כל השותפים, בהמשך מסר כי הוא מכיר את כולם ואילו בבית המשפט מסר את שמות כל שלושת השותפים. כן, לטענתו מצויות סתירות בנוגע לשאלה האם המתלוננת הכירה את המערער, בגרסת המתלונן עצמו ואף בין גרסת המתלונן לגרסת המתלוננת. יתרה מכך טוען המערער, כי המתלונן הציג גרסאות שונות לאופן השתלשלות האירוע כמו גם לשאלה האם הוא שתה משקאות אלכוהוליים במהלכו. לטענת המערער, סתירות נוספות בעדות המתלוננת קיימות בנוגע לשאלה האם המתלוננת מבינה את השפה הערבית. (ה) המערער אף משיג על קביעת בית המשפט לפיה עדותו אינה מהימנה. במסגרת טענה זאת שב המערער וכופר במעשים המיוחסים ובכללם איום ותקיפת המתלוננים באמצעות מזלג ובקבוקי זכוכית. עוד טוען המערער כי עם הגעת כוחות המשטרה הוא הרחיק עצמו ממקום האירוע בשל חששו להיתקל במשטרה שעה שהוא שוהה באופן בלתי חוקי בישראל ובשל חששו כי יקשר למעשים אשר נעשו במתלוננים. לנוכח כל אלו טוען המערער כי לא הורם נטל ההוכחה מעבר לספק סביר כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט משהתעלם ממחדלים בחקירת המקרה אשר בעטיים נגרם לו "היזק ראייתי", המחדלים להם טוען המערער: לא נעשו די פעולות לאתר ולחקור את השותפים, לא נבדק פירוט השיחות של מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלונן, לא נחקרו אנשים נוספים אשר המערער טען כי הם היו אמורים מלכתחילה להתלוות אליו לבית המתלונן, לא תוחקר בעל המקום אשר לטענת המערער שם פגש בשותפים שבסופו של יום הלכו עמו לבית המתלונן וכן לא בוצעו בדיקות אלכוהול למתלוננים ולמערער. לחלופין, טוען המערער לעניין חומרת העונש, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נימק בגזר דינו, האם עונש המאסר אשר הושת על המערער הינו הן בגין עבירת קשירת הקשר והן בגין העבירה העיקרית. לשיטתו, ספק זה צריך לפעול לטובתו. כן טוען המערער כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, את היותו תושב השטחים, מה שעשוי להשפיע על הביקורים והחופשות בתקופת ריצוי מאסרו, וכן כי הוא בעל משפחה גדולה, בעלת צרכים שונים וכי הוא המפרנס היחיד. 5. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הכרעת הדין מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות אשר אין מקום במקרה דנן לערכאת הערעור להתערב בהם. לטענתה, בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי המתלוננים הינם דוברי אמת ואף מצא תמיכה לעדותם בדברי המערער עצמו. בנוגע לסתירות בגרסאותיהם, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי היה ער להן, וקבע כי לא מדובר בשינויים מהותיים, אשר נבעו מכך שבעת מסירת ההודעות המתלוננים היו במצב פיזי ונפשי קשה כתוצאה מן המעשים הקשים שנעשו בהם. כמו כן, המשיבה דוחה את טענות המערער ביחס לקיומם של מחדלי חקירה ובכלל זה את הטענה לפיה לא נעשו מאמצים לאיתור וחקירת השותפים. לעניין העונש סבורה המשיבה כי מדובר במעשים שחומרתם רבה, יסוד האלימות טבוע בהם ושנעשו תוך שהמערער מנצל את היכרותם ואמונם של המתלוננים בו. דיון ערעור על הכרעת דין ממצאי עובדה ומהימנות 6. עיקרן של טענות המערער המועלות במסגרת ערעור זה, הינן השגות רבות ומגוונות על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 6 לפסק הדין (טרם פורסם, 23.6.2010) ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם" (ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)). בחינה מעמיקה של חומר הראיות ובכללו ההודעות השונות שנמסרו, הממצאים בזירת העבירה, העדויות שנתנו בפני בית המשפט, מלמדת כי הממצאים והקביעות אותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות ובעדויות השונות שהובאו בפניו. על כן, איני מוצא עילה להתערבות בקביעות אלו. המערער בטענותיו מבקש לערער את מהימנות גרסת המתלוננים בשל אי דיוקים וסתירות לכאורה המצויות בגרסתם. אכן, על בית המשפט לבחון בדקדקנות את העדויות המובאות ולתור בהן אחר אותות אמת. אולם, אין לצפות מאדם שעבר אירוע טראומטי כי יזכור אותו לפרטי פרטים כאילו תיעד אותו בזמן אמת. לכן השאלה אינה האם העדות נעדרת לחלוטין אי דיוקים ואי התאמות, אלא האם המכלול הנלמד מהעדות הינו אמין והאם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2005)). בענייננו, מההודעות שנגבו מהמתלוננים ומעדותם בבית המשפט עולה תמונה ברורה ועקבית בנוגע לאופן בו התרחשו הדברים. אי הדיוקים להם טוען המערער הינם בשולי הדברים. כך בין היתר, טוען המערער כי ניתן למצוא גרסאות שונות בדברי המתלונן בנוגע להיכרותה של המתלוננת את המערער. אולם, תמונה שונה עולה מדברי המתלונן בעניין זה בבית המשפט: "ש: האם אשתך מכירה אותו? ת: אשתי לא מכירה אותו, היא עשתה לי כבוד. אולי היא הכירה אותו מזה שעשה לי ריצוף בבית. אבל היא לא חברה שלו היא יודעת שזה אחמד. לא היה לו קשר עם אשתי היא יודעת שזה אחמד שעשה את הריצוף בבית. לגבי ההלוואה היא יודעת. היא ידעה על ההלוואה אחר כך נתתי לו בלי רשותה" (עמ' 17 לפרוטוקול). כמו כן, טוען המערער כי המתלונן הציג שלוש גרסאות שונות לאופן התרחשות האירוע, אולם אין בטענה זו דבר. מהודעות המתלונן ועדותו עולה תמונה ברורה ועקבית לאופן בו החלה התרחשות הדברים: לאחר הסעודה המשותפת החלו השותפים לרקוד, אז תפש בו המערער והחל לחנוק אותו והפילו. העובדה שאין חפיפה מלאה בהודעות השונות בין כל הפרטים אינה יוצרת במקרה זה, סתירה בין הגרסאות. יתרה מכך, בעת התרחשות האירוע המתלוננים הוכו נמרצות, נחנקו והופלו ארצה, יתכן כי לא הבחינו בכל פרט ופרט, או שהתבלבלו בסדר הדברים המדויק, אך אין לראות בכך כמערער את אמינות גרסתם. בנוסף, בית המשפט מצא כי עדויות המתלוננים מהוות חיזוק מלא אחת לרעותה, כן נמצא חיזוק בחבלות הגופניות שנגרמו למתלוננים ואשר תאמו את גרסתם, יחד עם חיזוק מן הממצאים השונים שנמצאו בזירת האירוע. לפיכך, משניתן אמון בגרסת המתלוננים נשמטת הקרקע תחת מרבית טענות המערער שעיקרן הוא העדרם של ממצאים ראייתים הקושרים אותו למעשים המיוחסים לו, שכן עדותם של המתלוננים על אשר ראו עיניהם וחוו על בשרם, אשר כאמור בית המשפט נתן בכך אמון, מהווה ראיה לכל אלו, יחד עם החיזוקים הנוספים עליהם עמד בית המשפט. בכלל זה, אף טענתו של המערער כי לא הוכחו כנגדו יסודות עבירת ניסיון השוד, דינה להידחות. שכן בית המשפט קיבל את גרסת המתלוננים, לפיה במהלך האירוע האלים המערער דרש מהם כסף, ואף נימצא לכך חיזוק בדברי המערער עצמו. כן, אין רלוונטיות לטענת המערער כי בסופו של יום לא נלקח דבר מביתם של המתלוננים, שכן הוא הועמד לדין בגין עבירה של ניסיון לשוד ולא בגין העבירה המושלמת, שכן ביצוע העבירה לא הושלם בשל תושיית המתלונן. עבירת קשירת קשר 7. בית המשפט המחוזי קבע כי ממכלול נסיבות המקרה עולה כי קדמה לביצוע ניסיון השוד קשירת קשר. בפנינו טען המערער כי לא הובאה ראיה לקיומו של קשר זה. עבירת קשירת קשר קבועה בסעיף 499 לחוק העונשין: קשר לפשע או לעוון 499. (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו — (1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר; (2) ... (ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'. ביסוד עבירת הקשר עומדת התחברות בין שני אנשים או יותר אשר נועדה להביא לביצועו של פשע או עוון (ראו ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש, פס' 50 לפסק הדין (טרם פורסם, 9.6.2010); ע"פ 3338/99 פקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 705 (2000); ע"פ 388/78 ווזווז נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 373, 375 (1979)). על תכליתה של עבירת הקשר עמד בית המשפט בע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 51 (2005): "תכליתה של עבירת הקשר היא לתפוס את השלב שבו ההתארגנות המוקדמת לביצוע עבירות יוצאת מדל"ת אמותיו של היחיד, ומתגבשת בצורת הסכמה למעשה בין כמה אנשים. להפללת שלב ראשוני זה בהתארגנות העבריינית הצדקות שונות, שעיקרן הסיכון המיוחד שנוצר לחברה עקב ההתקשרות בין כמה אנשים לביצוע משותף של עבירה, הן מבחינת החמרת האפשרות לביצוע העבירה נושא הקשר (לאור העצמת המוטיבציה והמחויבות של הקושרים, וההקלה המעשית נוכח שיתוף הפעולה); הן לאור הסיכון העצמאי הנובע מקיומן של התקשרויות עברייניות בחברה". על כן, מדובר בעבירה עצמאית העומדת על רגליה שלה, ואינה עבירה הנגזרת מהעבירה המושלמת (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, פס' 21 לפסק הדין (טרם פורסם, 12.7.2010); ע"פ 441/72 מרדכי בשן (אגמי) נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 141, 150 (1973)). הוכחת קיומו של הקשר תעשה באמצעות ראיות ישירות או באמצעות ראיות נסיבתיות, המאוחרות להיווצרותו של הקשר אשר בכוחן ללמד על התקיימותו. לעניין הוכחת קיומו של קשר באופן של למידה והסקה מהתרחשות המאוחרת לו אמר בית המשפט: "קשר פלילי אינו נעשה בדרך כלל בפרהסיה ובנוכחות עדים. במקרים שלא ניתן ללמוד על קיומו מפיו של מי מהקושרים, הראיות שניתן להעזר בהן להוכחתו הן ראיות נסבתיות. כמו הוכחת כל עבירה על יסוד ראיות נסבתיות, כך גם לגבי היות נאשם צד לקשר, יכולה המסקנה הסופית להתקבל על יסוד צרופן של כמה ראיות נסבתיות, אפילו שכל אחת מהן לבדה אין בה לשכנע בכוון אשמתו" (ע"פ 160/89 דג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 793, 797 (1991)). בענייננו, המערער יצר קשר עם המתלונן, קבע עימו להיפגש בביתו וביקש להביא עימו אנשים נוספים. ואכן כך קרה, לאחר שסעדו, ביקשו השותפים לשמוע מוזיקה ולרקוד וללא כל סיבה נראית לעין וללא חילופי דברים שינו השותפים את סדר ישיבתם, תוך שהם מתפרשים בחדר וליד דלת הכניסה. אז, ללא כל אמתלה החלו הנוכחים לתקוף באלימות רבה את המתלוננים, תוך שהמערער נותן הוראות והם יודעים במה מדובר ומה לבצע. מכלול נסיבות אלו מלמד כי המערער והשותפים פעלו יחד, באופן ידוע מראש ומוסכם ואין אלא להסיק מכל אלו כי קודם לבואם לבית המתלוננים, נדברו הללו ביניהם והחליטו על ביצוע המעשים ודרך הפעולה. על כן, איני מוצא מקום להתערב בהרשעתו של המערער בעבירה של קשירת קשר. מחדלי חקירה 8. המערער טוען כי מחדלים בחקירת האירוע הסבו לו נזק, ופגעו בהגנתו. אכן, מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)). עם זאת, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה להביא לזיכויו של נאשם. אלא, בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק הדין (23.6.2010); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009)). בענייננו המחדלים להם טוען המערער הינם מינורים לעומת התשתית הראייתית העומדת לחובתו. אומנם, עדיף שלא היו מתרחשים מחדלים אלו כלל, אך אין בהם כדי לפטור את המערער מהאחריות למעשים אשר הוכח מעל לספק סביר כי ביצע. ערעור על גזר הדין 9. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה דנן לא מצאתי כל סטייה המצדיקה את התערבותנו. כמו כן, בית המשפט המחוזי כבר נתן דעתו לכל אותן הנסיבות האישיות עליהן הצביע המערער בפנינו, ולא ראה בהן כנסיבות המצדיקות הקלה בעונשו, איני מוצא מקום להתערבות בקביעה זאת. בנוסף, המערער טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לנמק בגזר דינו האם עונש המאסר שהוטל עליו הינו הן בגין עבירת הקשר והן בגין העבירה המושלמת ומשלא עשה כן, יפעל הספק לטובתו. אומנם, כבר נקבע כי ניתן להרשיע נאשם, הן בעבירת הקשר והן בעבירה המושלמת אך יוטל עונש אחד על הפרשה כולה (ע"פ 9995/05 מדינת ישראל נ' רבינוביץ, פס' 9 לפסק הדין (לא פורסם, 15.2.2007); ע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 701, 720 (1978)). אולם גם בנסיבות אלו לנוכח חומרת המעשים שבוצעו בפועל, האכזריות והאלימות שנלוותה להם ותפקידו המרכזי של המערער בביצועם העונש שהוטל על המערער הינו ראוי ומאוזן. סוף דבר 10 . מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ז באב התש"ע (28.7.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08028600_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il