בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2856/00
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
המערער: הרצל
שקוי
נגד
המשיבים: 1.
הדר חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח
נפגעי רכב בע"מ
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 6.3.00 בת.א. 1159/96
שניתן
על ידי כבוד השופט י' עדיאל
תאריך הישיבה: כ"ח בסיון תשס"א
(19.6.2001)
בשם
המערער: עו"ד יורם קמין
בשם המשיבים: עו"ד משה עבדי
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
1. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים") הוא ביסודו חוק סוציאלי. אך,
לעיתים קורה כי תאונת דרכים מעניקה לנפגע זכויות גם על פי חוקים סוציאליים אחרים,
כגון חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-, וחוק התגמולים לנפגעי
פעולות איבה, תש"ל1970- (להלן: "חוק התגמולים"). הסדרי התאום בין
הזכאויות השונות אינם אחידים. כך, נפגע הזכאי לזכויות על-פי החוק הביטוח הלאומי
ועל-פי חוק התגמולים רשאי לבחור בין שתי הזכאויות השונות; ראה סעיף 16 לחוק
התגמולים. לעומת זאת, בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים משנת 1990 החליט המחוקק לשלול את
הזכאות על פי החוק הפיצויים, אם תאונת הדרכים נגרמה כתוצאה מפגיעת איבה. במקרה
שלפנינו, המערער נפגע בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, אך נוצרה מחלוקת לגבי
השאלה האם היא אף בבחינת פגיעת איבה.
2. אתאר תחילה את עובדות המקרה. ביום 14.4.91,
בשעת צהריים מוקדמת, נהג המערער ברכב מסוג טרנזיט בשומרון, באזור שכם. המערער נסע
מכיוון אריאל לכיוון אלון-מורה, דרך הכפר הערבי חווארה. בשלב כלשהו של הנסיעה בכפר
חווארה סטה רכבו של המערער לצד שמאל, חצה את הנתיב הנגדי ואת שולי הכביש והתנגש
בגדר אבנים המרוחקת מספר מטרים מהכביש, מן העבר השמאלי של כיוון נסיעת הרכב.
כתוצאה מן הפגיעה התפוררה גדר האבנים. הרכב התהפך על צידו, נגרמה לו פגיעה חזיתית
קשה וכל חלקו הקדמי-השמאלי נמחץ. השמשה הקדמית התנפצה בפינה השמאלית והדלת הקדמית
של הנהג התעקמה כלפי פנים.
3. כוחות צבא שהגיעו אל מקום האירוע מצאו את
המערער לכוד ברכב, פצוע קשה, בהכרה מעורפלת. עם חילוצו מן הרכב, הוא הועבר לבית
החולים תל-השומר. המערער אובחן כסובל מפגיעה באגן ומקרעים בסיגמה, הוא נותח ואושפז
במשך מספר שבועות. הרופא, אשר סייע בחילוצו של המערער מן הרכב, העיד במשטרה כי
בראשו של המערער מצד שמאל הייתה פגיעה המתאימה לפגיעת אבן. יצוין כי הרופא לא העיד
בפני בית המשפט, שכן המערער לא הצליח לאתרו בישראל. מלבד דברי הרופא, אין עדות
בחומר הרפואי לכך שהמערער נפגע בראשו. המערער לא ידע למסור פרטים כלשהם על נסיבות
התאונה. הוא זכר כי נכנס למבואות חווארה ואחר-כך כשהתעורר מצא עצמו בבית חולים.
4. כוח המשטרה שהגיע למקום האירוע בסמוך לאחר
חילוצו של המערער, ניסה לברר את נסיבות האירוע. בבדיקת הרכב נמצאה בחלקו האחורי,
מתחת למושב האחורי, אבן חלקה בגודל אגרוף. על האבן לא נמצא כל סימן, כגון דם, שער
או רקמות, המעיד כי פגעה במערער. כן התברר מבדיקת הרכב כי החלון אשר לצידו השמאלי
של הנהג היה פתוח למחצה. יצוין, כי חלונותיו של הרכב היו ממוגנים מפני פגיעות
אבנים. בדו"ח זכרון הדברים, שערך ביום האירוע רס"ל רחמים אהרון, נכתבו
הדברים הבאים:
היום
בשעה 12:30 קיבלתי הודעה על רכב שהתהפך בכביש הכניסה הצפונית בחוורה ושהנהג לכוד.
יצאתי למקום ביחד עם סמר גמאל שקיר וסמש אלי אלימי. בהגיעי למקום ראיתי רכב מסוג
טרנזיט שמספרו 2202458 כשהחלק הקידמי שמאלי שלו פגוע מפגיעה בקיר אבן שהתפורר.
במקום היו הרבה חיילים. ביררתי מי היה במקום בזמן הארוע אך אף אחד לא ידע. אחד
הקצינים סרן סאלח שהוא ק. ה... בממשל מסר לי שהוא הראשון שהגיע למקום וראה שהרכב
הפוך על צידו הימני ויחד עם חיילים נוספים העמידו את הרכב וחילצו את הנהג מתוך
הרכב היות והוא היה לכוד. ביררתי אם מישהו לקח את פרטי הפצוע היות והגעתי והוא כבר
לא היה והוברר שפרטיו הם שקוי הרצל ... לציין שחלון דלת הנהג היתה פתוחה עד החצי
ותפוסה ודושת הבלם יצאה תחת לכיסא הנהג וכן סימן דם בחלון הימני ליד הנהג. כל חלקו
הקידמי שמאלי של הרכב מעוך. הוזמן בוחן למקום וכן גרר. הבוחן סוביל הגיע ובדק את
המקום וכן הוזמן איש מז"פ איתן שצילם את המקום. לציין שבחיפוש בתוך הרכב
נמצאה בחלק האחורי של הרכב מתחת לכיסא אבן בגודל אגרוף חלקה. האבן נתפסה בפיסת
נייר והוכנסה לשקית ניילון ...
5. למקום האירוע הגיע גם בוחן תנועה משטרתי.
על-פי רישומי בוחן התנועה, ביום התאונה מזג האויר היה נאה והראות הייתה טובה.
הכביש בו נסע המערער היה כביש דו-סיטרי בעל שוליים די רחבים. קטע הכביש בו ארעה
התאונה היה ישר ופתוח. צמיגי הרכב נמצאו תקינים. על הכביש לא היו סימני בלימה או
מימצא אחר המצביע על ניסיון בלימה. כמו כן, לא נמצאה כל ראיה למעורבותו של רכב אחר
בתאונה.
6. חוקרי תחנת המשטרה בשכם חקרו את האפשרות כי
התאונה נגרמה כתוצאה מיידוי אבן שפגעה בראשו של המערער. ואולם בסופו של דבר מאמצי
החקירה לא נשאו פרי, ובהעדר ראיה ישירה המצביעה על יידוי אבנים הועבר התיק למחלקת
תאונות דרכים במשטרה. עם זאת, לבקשת המערער נאותה משטרת ישראל להכיר באירוע כפעולת
איבה. ואמנם, ביום 4.8.91 הוציאה המשטרה טופס אישור בזו הלשון:
אל:
הרצל שקוי/כל המעונין
הנדון:
אישור הודעה על גרימת נזק לנכס כתוצאה מפעולות מלחמה/איבה נגד ישראל
1.
הנני מאשר כי בתאריך 14.4.91 הודיע מבצעים חטיבת שומרון... כי בתאריך 14.4.91 נגרם
נזק לנכס שלו בנסיבות כדלקמן: (פרט סיבת המצאות המתלונן באזור, תאריך, שעה, מקום
הארוע, עדים וכיו"ב).
בעת
נסיעה בכביש תפוח שכם הנ"ל (הרצל שקוי) נהג ברכב מספר 2102458 ונכנס בקיר
ונפצע באורך קשה והועבר במצב ללא הכרה לבי"ח תל השומר.
2.
נערך דו"ח ביקור במקום/נבדק הרכב, להלן תיאור הנזק: בתוך הרכב נמצאה אבן. ...
3.
הערות: נגבתה הודעה מהרצל שקוי הנ"ל מוסר שאינו יודע מה קרה אך זוכר כשהתעורר
מצא עצמו בבי"ח.
יונה בגש - פקד
רמ"ח תחנת שכם
[-]
יש
חשד סביר כי פעולת המלחמה/איבה נגד ישראל בוצעו על ידי אירגון עויין, כוחות צבאיים
זרים מסתננים.
7. בהסתמך על אישור משטרת ישראל, הגיש המערער
למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בו כנפגע פעולת איבה, על-פי חוק התגמולים. תביעתו
התקבלה. כמו כן הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי.
לאחר שהמוסד לביטוח לאומי הסביר למערער את אפשרויות הבחירה, על רקע קביעת דרגת
הנכות, בחר המערער בקצבת נכות מעבודה. בהתבסס על האישור המשטרתי הנזכר קיבל המערער
גם פיצויים בגין הנזק שנגרם לרכבו, בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים,
תשכ"א1961-.
8. והנה, בשנת 1996 הגיש המערער תביעה לבית המשפט
המחוזי בירושלים, לפי חוק הפיצויים, נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד
ביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "המבטחים"). המבטחים כפרו
בחבותם לפצות את המערער, בטענה כי המערער נפגע מפגיעת איבה, דבר השולל את זכאותו
על-פי חוק הפיצויים.
9. נקודת המוצא למחלוקת מצויה בהגדרה של
"נפגע" בסעיף 1 לחוק הפיצויים, הקובעת בזו הלשון:
"נפגע"
- אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק
התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-;
"פגיעת איבה" בסעיף 1 לחוק התגמולים מוגדרת כך:
(1)
פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים-למחצה או בלתי סדירים של מדינה
עויינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך
סיוע לאחד מאלה בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם ...
לצד ההגדרה הנזכרת, נקבעה בסעיף 2 לחוק התגמולים "חזקת
פגיעת איבה". וזו לשון הסעיף:
2.
חזקת פגיעת איבה
נפגע
אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת
איבה אם לא הוכח אחרת.
10. המחלוקת המרכזית בבית המשפט המחוזי נגעה לשאלת
ההוכחה של קיום "פגיעת איבה". במסגרת השאלה העובדתית הזו נתגלעה מחלוקת
משפטית הן לגבי נטלי ההוכחה, הן לגבי כמות ההוכחה. עם זאת, הכל מסכימים כי נטל
השכנוע בדבר קיום "פגיעת איבה" מוטל על הטוען זאת, במקרה שלנו -
המבטחים. ואמנם, עקרון זה נתקבל - לאחר ספקות מסויימים - הן בפסיקה של בית משפט
זה, הן בספרות. ראה ע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ,
פ"ד נ(3) 532, 558; א' ריבלין, תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים
(מהדורה חדשה ומעודכנת, ירושלים, תש"ס 1999-), 136.
11. אולם, בדבר כמות ההוכחה, טוען בא-כוח המערער כי
כמות ההוכחה הדרושה מצד הטוען לקיום "פגיעת איבה" גדולה מהכמות הדרושה
במשפט אזרחי והיא מתקרבת למידת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי. אומר מיד כי לטענה זו
אין בסיס בדין, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי במקרה הנדון, מפי השופט י' עדיאל.
הכמות הדרושה כאן היא עודף הסתברות רגיל, כמקובל במשפט האזרחי. המחלוקת המשפטית
הנוספת סובבת סביב השאלה האם יש להיזקק, במסגרת שאלת קיומה של פגיעת איבה לצורך
שלילת הזכאות במסגרת חוק הפיצויים, לחזקת פגיעת איבה המצויה בסעיף 2 לחוק
התגמולים, המסתפקת בקיום נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח פגיעת איבה.
12. לפני שאגע בשאלה המשפטית בדבר תחולתה של חזקת
פגיעת איבה במסגרת חוק הפיצויים, מן הראוי לדון במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה
הוכיחו המבטחים בעודף הסתברות את קיומה של פגיעת איבה. כי הרי אם כך הוא הדבר,
מתייתרת שאלת תחולתה של הוראת סעיף 2 לחוק התגמולים. בבחנו את הראיות הנסיבתיות
מצא בית המשפט המחוזי כי מספר עובדות תומכות במסקנה כי תאונת הדרכים ארעה עקב
יידוי אבן חבלני לעברו של המערער. ראשית, מציאת אבן חלקה בתוך הרכב לאחר התאונה.
אמנם, בית המשפט לא שלל באופן החלטי את האפשרות שהאבן חדרה לרכב במהלך ההתנגשות עם
קיר האבנים, אך קבע שהסיכוי להתרחשות מעין זו הוא נמוך. בית המשפט הוסיף בהקשר זה
כי אינו סבור שכתוצאה מהפגיעה חייבת היתה האבן להיות מוכתמת בדם. שנית, העובדה כי
התאונה אירעה בשנת 1991, בתקופת האינתיפאדה, בסמוך לשכם, באזור המיושב באוכלוסייה
ערבית, גם היא תומכת בהסתברות של פגיעת איבה. שלישית, בית המשפט ייחס משקל ראייתי
לאישור המשטרתי מיום 4.8.91 לפיו "יש חשד סביר כי פעולת המלחמה/איבה נגד
ישראל בוצעו ע"י ארגון עוין, כוחות צבאיים זרים מסתננים". בית המשפט
ציין כי האישור הוגש כראיה ללא הסתייגות וכי למשטרה נסיון רב באירועים מסוג זה
והיא משמשת אף כרשות המאשרת של משרד הביטחון לצורך חוק התגמולים ולה היכולת היותר
מוסמכת להעריך את נסיבותיו וסיבותיו האפשרויות של אירוע מעין זה. אמנם, מרישומים
מסוימים בתיק המשטרה עולה כי במשטרה הייתה התלבטות מסוימת בענין, אך בית המשפט מצא
רישומים אחרים בתיק המשטרה, המצביעים, וביתר החלטיות, על כך שמדובר בפגיעת איבה.
רביעית, משמעות ראייתית מסוימת ניתנה גם לעובדה שהמערער הגיש תביעה לפיצויים עקב
פעולת איבה הן על-פי חוק התגמולים, הן על-פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים. על יסוד
ראיות נסיבתיות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי יש בהן "כדי להביא, בדרגת
ההסתברות הנדרשת לצורך הוכחה במשפט אזרחי, למסקנה כי התאונה הינה 'פגיעת איבה',
כהגדרתה בסעיף 1 לחוק התגמולים".
13. על מסקנה זו חולק המערער בערעורו שלפנינו.
לדבריו, אין הנסיבות יכולות לשמש בסיס למציאת מימצא חיובי, על פי עודף ההסתברות.
כעקרון, אין בית משפט זה מתערב במימצאיה של ערכאת הדיון. עם זאת, כאשר המסקנה אינה
מבוססת על מימצאי מהימנות, אלא על שיקולים שבהגיון ענייני, הקביעה חשופה לביקורתה
של ערכאת הערעור. ראה ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' יהודית שטיל,
פ"ד נא(4) 769, 780; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול
רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, 249.
14. ואמנם, לטעמי, העובדות שהוצגו בפני בית המשפט
המחוזי, שעיקרן תיק החקירה של האירוע במשטרה, אינן מובילות למסקנה כי הוכח בעודף
הסתברות קיומה של פגיעת איבה. המשטרה בעצמה מודה, כי על אף מאמציה לא עלה בידה
לברר את הנסיבות המדויקות של האירוע. לא נמצאה ראיה ישירה המצביעה על יידוי אבנים;
לא הוברר מקורה של האבן שנמצאה ברכב. אין ראיה ממשית - רפואית או אחרת - כי אבן זו
פגעה בראשו של המערער. לכן, איני יכול לקבל את מסקנתו של בית המשפט, כי האפשרות שהתרחשה
"פגיעת איבה" מסתברת יותר מהאפשרות שתאונת הדרכים נגרמה בשל גורם אחר,
כגון הירדמות המערער, טעות בנהיגה או תקלה מכנית. סבור אני כי אין באישור המשטרתי
מיום 4.8.91 כדי לשנות את התמונה הכללית. במסמך לא מפורטות נסיבות האירוע, מלבד
עצם העובדה כי המערער נפצע באורח קשה. האישור מדבר על "חשד סביר כי
פעולת המלחמה/איבה נגד ישראל בוצעו על ידי אירגון עויין, כוחות צבאיים זרים
מסתננים". "חשד סביר" אינו בבחינת עודף הסתברות וקביעה זו משתלבת
עם מגמת חוק התגמולים להקל עם אנשים שנפגעו בנסיבות שלא נתבררו עד תומן. אין
באישור זה כדי לקבוע מימצא חיובי. גם העובדה שהמערער הגיש תביעות לתגמולים
ולפיצויים מרשויות מס רכוש, אין לראות בה משום "הודאה" מצידו בקיום
"פגיעת איבה". המערער עצמו התמיד בעמדתו כי אינו יודע את נסיבות
התאונה.
15. מן האמור עולה שאין לקבל את מסקנתו של בית
המשפט המחוזי כי המבטחים הרימו את נטל ההוכחה והוכיחו באופן חיובי, בעודף הסתברות,
כי התאונה נגרמה כתוצאה מ"פגיעת איבה". בכך אנו חוזרים לשאלה אם אין
מקום להיזקק ל"חזקת פגיעת איבה", הקבועה בהוראת סעיף 2 לחוק התגמולים,
ואשר מסתפקת בכמות הוכחה פחותה לשם הענקת זכאות לנפגע. על פי הוראה זו, די בכך
שאדם נפגע בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה. סבור אני - ולמעשה
אין דבר זה שנוי במחלוקת - כי נסיבות המקרה, גם אם אין בהן משום עודף הסתברות
לקיומה של פגיעת איבה, יש בהן כדי להניח יסוד סביר לקיומה. השאלה העומדת בפנינו היא
אפוא האם עצם קיומה של זכאות על פי חוק התגמולים - גם אם היא באה מכוח חזקת פגיעת
איבה - די בה כדי לשלול את זכאות הנפגע על פי חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי גרס
כי אמנם כן: זכאותו של נפגע על פי חוק התגמולים מוציאה אותו מזכאות על פי חוק
הפיצויים. ואלה דבריו של בית המשפט, מפי השופט י' עדיאל:
לדעתי,
"פגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה" כמשמעו של
ביטוי זה בחוק הפיצויים, היא אותה פגיעה המוכרת כ"פגיעת איבה" על פי חוק
התגמולים. דהיינו, פגיעה המתרחשת ב"נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע
פגיעת איבה" כמשמען בסעיף 2 לחוק. קבלת פרשנותו של ב"כ [המערער],
המבחינה בין נטלי ההוכחה לפי שני החוקים, עשויה להביא לתוצאה לפיה עשוי אדם להיות
מוכר כנפגע פעולת איבה לפי חוק התגמולים, אך לא ייחשב ככזה לפי חוק הפיצויים. לשון
אחר, נפגע יהא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים חרף העובדה שהוא זכאי לתגמולים לפי
חוק התגמולים. תוצאה כזו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה שנועדה להסיר את
ה"עול (ה)כבד (המוטל) על ציבור הנהגים החייבים בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח
פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי", בכלל זה, "נפגעי ... פעולות איבה,
שפיצויים מוסדר בחוקים ספציפיים". (הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
(תיקון מס' 8), התש"ן1989-, הצ"ח 1962, כ"ז בכסלו התש"ן,
25.12.1989).
16. אין ספק כי צדק בית המשפט המחוזי בתארו את
תכליתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים כמכוונת לשחרר את ציבור הנהגים מנשיאת העול
הכספי של פגיעות איבה שאינן קשורות לסיכון תחבורתי. אולם, אין בתכלית זו, כשלעצמה,
כדי להחיל את חזקת פגיעת איבה גם על שלילת הזכאות לפי חוק הפיצויים. לסוגיה יש
היבט חשוב נוסף שבעיניי הוא מכריע: הזכאות לפי חוק התגמולים עשויה להיות נמוכה
במידה ניכרת מזכאותו של נפגע על פי חוק הפיצויים, שתקרתו בגין אובדן השתכרות היא
שילוש המשכורת הממוצעת. יש להניח כי גם במקרה שלפנינו סיבת עמידתו של המערער על
תחולתו של חוק הפיצויים נעוצה בפיצוי מלא יותר על נזקי גופו. נמצא, כי שלילת
הזכאות על פי חוק הפיצויים, יש בה משום גריעה בזכותו של נפגע לקבל פיצויים על נזקי
גוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש להעדיף
פרשנות של חוק השומרת על מירב זכויותיו של נפגע לקבלת פיצויים בשל נזקיו.
17. יצוין, כי מטרתה של חזקת פגיעת איבה בסעיף 2
לחוק התגמולים היא להקל על נפגעים, אשר נפגעו בנסיבות שלא הובררו עד תום. קורה
לעיתים כי אין בידי הנפגע בפעולות איבה תשתית ראייתית מספקת כדי להוכיח הוכחה
חיובית את נסיבות הפגיעה. והנה, החלה של הוראת חוק, שמטרתה לעזור לנפגעים לקבל
פיצויים, עשויה להביא - באופן פרדוקסלי - לידי גריעת זכויות במסגרת חוק אחר. תוצאה
מעין זאת אינה רצויה ולכן יש לאמץ פרשנות שבכוחה למונעה. ואמנם, כפי שטוען המערער,
ההפנייה בסעיף 1 לחוק הפיצויים אל חוק התגמולים מוגבלת למשמעותו של המונח
"פגיעת איבה". אין הפנייה ליתר ההוראות של חוק התגמולים, ולכן אין תחולה
להוראת סעיף 2 שעניינו נטל הראיות. כאמור, תוצאה זו מתיישבת עם שמירת זכויותיו של
נפגע: אין לשלול את זכאותו על פי חוק הפיצויים, כל עוד לא הוכח במידה הדרושה במשפט
אזרחי, דהיינו, בעודף הסתברות, כי לפנינו פגיעת איבה.
18. התוצאה עשויה להיות כי הנפגע זכאי, עקרונית,
לקבל פיצויים על פי שני החוקים, חוק התגמולים וחוק הפיצויים. מצב דברים זה אינו
יוצא דופן, והמחוקק דאג להסדירו בהוראת סעיף 17(ב) לחוק התגמולים:
זכאי
עקב מאורע אחד לתגמול לפי חוק זה ולפיצויים לפי פקודה הנזיקין (נוסח חדש) או לפי
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- יחולו עליו, בשינויים
המחוייבים, הוראות סעיף 36 לחוק הנכים או סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, לפי הענין.
סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב],
תשי"ט1959-, קובע את העקרון, לפיו אדם הזכאי לפיצויים משני מקורות חוקיים
רשאי לנקוט צעדים משפטיים למימוש זכויותיו על פי שני החוקים, אך הוא לא יגבה
פיצויים משני המקורות. ראה ע"א 1162/96 הילה וייס ואח' נ' אביעד יוסף מאק
ואח', פ"ד נג(2) 79. יצוין כי במקרה הנדון, המערער כלל לא מימש את זכאותו
לפיצויים מכח חוק התגמולים, כך שבפועל אין חשש לכפל פיצוי.
19. העולה מן האמור, כי בנסיבות המקרה הנדון לא
הוכח במידה הדרושה במשפט אזרחי כי הפגיעה במערער נגרמה כתוצאה מפגיעת איבה. נמצא,
כי המערער זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
אי לכך, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט
המחוזי מתבטל. הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שיברר את היקף הפיצויים המגיעים
למערער בגין תאונת הדרכים. המשיבים ישלמו למערער שכר-טירחת עורך-דין בסך 20,000
ש"ח והוצאות משפט על פי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
מצרף אני דעתי לדעתו של חברי השופט י' אנגלרד,
כי המבטחים הם החייבים לשאת בנטל ההוכחה, כי למערער נגרם נזק גוף כתוצאה מפגיעת
איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970- (להלן: חוק
התגמולים). גם אני סבור, כי המבטחים לא הרימו במקרה זה את נטל ההוכחה, ולא הוכיחו,
בעודף הסתברות, כי התאונה בה נפגע המערער נגרמה כתוצאה מפעולת איבה. גם אני סבור,
כי החזקה הקבועה בהוראת סעיף 2 לחוק התגמולים, אפילו היא מסתפקת בכמות הוכחה פחותה
לשם הענקת זכאות לנפגע, מכוח אותו חוק, אין בה כדי לשנות מן התוצאה.
זכאותו של הנפגע בתאונת דרכים לתגמולים, מכוח
חוק התגמולים, היא תנאי הכרחי לשלילת זכאותו לפיצויים, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי
תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים); זהו תנאי הכרחי אך אין זה
תנאי מספיק. נפגע בתאונת דרכים שאינו זכאי, בפועל, לתגמולים לפי חוק התגמולים יהא
זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים; אולם זכאות לתגמולים, הקמה מכוח החזקה הקבועה
בסעיף 2 לחוק התגמולים, כשלעצמה, אין בה די כדי לשלול את זכאות הנפגע לפיצויים
על-פי חוק הפיצויים. רק משיוכח, בעודף הסתברות, כי התאונה בה נפגע נגרמה כתוצאה
מפגיעת איבה, יבוא הנפגע בגדר החזקה הממעטת הקבועה בהגדרת "הנפגע"
שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. חברי השופט אנגלרד, מציין כי לאפשרות זו עצמה, שהנפגע יהא
זכאי לפיצוי הן על-פי חוק הפיצויים והן על-פי חוק התגמולים, נותן המחוקק דעתו
בסעיף 17(ב) לחוק התגמולים, הדובר במי שזכאי עקב מאורע אחד לפיצוי הן לפי אותו חוק
והן לפי חוק הפיצויים. הוראה זו אמנם נחקקה טרם שהוצא נפגע פעולת האיבה מגדר
הנפגעים, הזכאים לפיצויים על פי חוק הפיצויים (תיקון מס' 8 לחוק), אך משלא תוקנה,
ונותרה בעינה, הרי היא מציבה, גם היום, הסדר משפטי המכיר בזכאות הכפולה. אשר על
כן, גם לדעתי דין הערעור להתקבל.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה לפסק-דינו של חברי השופט אנגלרד
ומצטרפת להערותיו של חברי השופט ריבלין.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
אנגלרד.
ניתן היום, א' בשבט תשס"ב (14.1.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00028560.Q04 /שב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il