שלומי יעקב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2855/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2855/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: שלומי יעקב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום 12.3.08, בת.פ. 40054/06, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: י"ח בטבת התשס"ט (14.01.09) בשם המערער: עו"ד עמיקם לויתן בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דגנית כהן-וילאמס גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. בתום שמיעתן של ראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את המערער בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה ורכב ברי-תוקף, לפי סעיף 10(א), 38(1), 2 ו-62(1) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בעקבות ההרשעה נדון המערער ל-6 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 12 שנים. כמו כן, חויב המערער לשלם פיצוי בסכום של 25,000 ש"ח. האישום 2. המערער נקרא לתת את הדין בעקבות תאונה בה היה מעורב. על פי הנטען בכתב-האישום, הוא נהג בתאריך 27.10.05, בשעה 16:00 לערך, באופנוע ברחוב דרך לוד בתל-אביב, ממערב למזרח. נטען, כי נפח המנוע של האופנוע היה 600 סמ"ק, בעוד שהמערער היה מורשה לנהוג באופנוע עד 500 סמ"ק. ועוד נטען, כי מדובר באופנוע שמצבו לא היה תקין, ונאסר השימוש בו מאז חודש ספטמבר 2005. להשלמת התמונה העובדתית אביא להלן את נתוני הזירה. דרך לוד הנה כביש דו-סטרי, בעל שני מסלולים, ובכל אחד מהם שני נתיבי תנועה לאותו כיוון. בין המסלולים מפריד אי-תנועה בנוי ובו גדר ועליה צמחיה בגובה 1.2 מ'. מעבר החצייה אינו מסומן על פני הכביש, כי אם בתמרור-עילי מסוג ג-7, ופנסים מהבהבים באור צהוב מסוג ה-8. מדידה שבוצעה בזירה לימדה כי ניתן להבחין בתמרורי המעבר ממרחק של 150 מ', כיון נסיעת המערער. מהירות הנסיעה המותרת באותו מקום היא 50 קמ"ש, ובשעת התאונה הכביש היה יבש ותקין, היה אור יום והראות היתה טובה. 3. בכיוון נסיעת המערער היה מעבר חצייה מסומן על ידי תמרורים מוארים. במעבר זה חצה שי סולימני ז"ל, נער יליד שנת 1991, עם אופניו, והמערער שלא הבחין בו במועד, פגע בו, העיפו לכיוון מזרח, בעודו גורר עמו את האופנים. המערער נעצר במרחק של כ-116 מ' ממקום התאונה, והוא נחבל בראשו ובידו. תוצאת התאונה היתה קשה ומחרידה פי כמה, הואיל ובמהלכה נגרם מותו של שי, והוא בן 14 שנים בלבד. המשיבה טענה כי התאונה נגרמה עקב "אדישותו, חוסר זהירותו וקלות דעתו של המערער לחייהם ולשלמות גופם של המשתמשים בדרך" (ראו סעיף 4 לעובדות), ואת זאת הסיקה מכל אחד מאלה: הוא לא שם לב לדרך שלפניו ונהג בחוסר זהירות ובפזיזות; הוא נהג בדרך עירונית ללא רישיון נהיגה תקף לסוג זה של אופנוע, תוך שהוא נוסע במהירות העולה במידה רבה על זו המותרת; הוא התקרב למעבר החצייה בנסיעה רצופה, במהירות גבוהה ומבלי לנקוט באמצעי הזהירות המתחייבים; הוא נהג באופנוע לא תקין. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 4. בהליכים שהתקיימו בפני בית המשפט המחוזי לא הכחיש המערער את מעורבותו בתאונה, ולמעשה אישר רבות מן העובדות שיוחסו לו. עם זאת, טען כי רוכב האופניים המנוח הפתיע אותו כאשר התפרץ לתוך נתיבו. להשקפת המערער, התאונה היתה בלתי נמנעת, ועל כן אין אשם הרובץ לפתחו. גרסת המערער לתאונה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שאת מסקנותיו במישור העובדתי הביא בעמוד 15 להכרעת-הדין, ולהלן תמציתם: עובר לתאונה נסע המערער במהירות של כ-115 קמ"ש, והבחין במנוח חוצה את הכביש עם אופניו בעת שהיה במרחק של כ-45 מטרים ממנו; המערער מתגורר בשכונה בה התרחשה התאונה, והיה ער לקיומו של מעבר החצייה להולכי רגל; הוא ידע מבעליו של האופנוע, אורן חכים, כי נפח מנועו הוא 600 סמ"ק, וכן ידע כי לאופנוע אין רישיון רכב וממילא גם לא ביטוח תקף. נוכח ממצאים אלה הוסיף בית המשפט וקבע, כי "מתקיים קשר סיבתי חד-ערכי בין הנהיגה המהירה שלא הותאמה לנסיבות במקום שחציית הכביש במעבר של הולכי רגל צפויה לבין התאונה על פרטי התרחשותה ותוצאותיה" (עמ' 16). בית המשפט דחה את הטענה בדבר תרומה של המנוח לתאונה, ועם זאת סבר כי גם אם חטא המנוח ברשלנות, לא היה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לתאונה, עקב המהירות בה נהג, ומבלי שנקט באמצעי זהירות בהם היה חייב בהתקרבו למעבר חצייה. עוד נקבע, כי המערער היה מודע לדרך נהיגתו האסורה, כפי שהיה מודע לאפשרות שהולך רגל יפתיע אותו במעבר החצייה, ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי המערער היה ער לתוצאה הקטלנית האפשרית, ולכך שהוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, אף שקיווה כי לא יתממש. 5. נימוקי הערעור בא-המערער סבור כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שגויה, ולכך מנה מספר טעמים: לא הוכח כי שולחו התרשל בדרך נהיגתו או שהיה בידו למנוע את התאונה; רשלנות המנוח, שהתפרץ לכביש, ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער, ככל שהיתה, לגרימת התאונה ותוצאתה הקטלנית; קביעת מהירות נסיעתו של המערער, ומהירות תנועתו של המנוח אינה מבוססת דיה; בצילומים שערך הבוחן המשטרתי בזירה, אין זכר לסימני הבלימה עליהם ביסס את חישוביו, והבוחן הוסיף וחטא בכך שלא מדד את רוחב סימני הבלימה ורוחב הצמיג, כדי לוודא שאת אלה הותיר האופנוע עליו רכב המערער. לחלופין, נטען כי לכל היותר הונח בסיס להרשעת המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות, הואיל והוא לא היה מודע לתוצאה הקטלנית ולסיכון שהוא נוטל על עצמו. לבסוף, נטען כי יהא זה נכון להקל בעונשו של המערער, באשר הוא חורג מרמת הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ובכללן, היותו סובל מפגיעה מוחית, אובדן מוחלט של הזיכרון ושרוי במצב דכאוני קשה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי הפריז באורכה של תקופת הפסילה. המשיבה סבורה כי לא נפל פגם בהרשעת המערער ובעונש שהושת עליו, ועל כן היא עותרת לדחות את הערעור. דיון 6. במהלך עדותו בבית המשפט נשאל המערער כיצד התרחשה התאונה, וכך השיב (ראו עמ' 79 לפרוטוקול): "נסעתי בכביש בנתיב השמאלי, נסעתי... רגיל ככה, 50 קמ"ש... בצד שמאל של הכביש. בנתיב השמאלי. ואז איך שאני מגיע משהו התפרץ מהשיחים התלבש עלי... הילד רוכב האופניים, ראיתי אותו עלי, והמשכנו ככה עם האופנוע והוא עלי ואז נפלנו. לא זוכר אם עצרתי כשהוא עלה עלי. הוא דרס אותי עם האופניים עלי... מתוך כל השיחים הוא יצא עלי. אני נסעתי מרחוק לא היו אנשים עומדים על המדרכה המשכתי לנסוע. הסתכלתי על הכביש, על צדדים של המדרכה, לא עמד אף אחד. הסתכלתי כי אני מסתכל לשם כי יש שם מעבר". הנה כי כן, מדבריו של המערער עולה, כי המנוח הפתיע אותו כאשר יצא מבין השיחים, ולטענתו, עובר לתאונה הוא הקפיד להסתכל לעבר הדרך שלפניו וגם לנעשה על המדרכה, הואיל והיה ער לקיומו של מעבר החצייה להולכי רגל. לעניין המהירות בה נהג, התייחס המערער גם בהודעה ת/9 בה נרשם מפיו: "נסעתי לאט לאט לא יותר מ-50 קמ"ש". גרסה אחרונה זו באשר למהירות הנסיעה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ולהשקפתי כך נכון היה לעשות נוכח ממצאי הזירה. בוחן התנועה פנחס תרם (להלן: תרם), הגיע לזירה כ-50 דקות לאחר התאונה, ואת ממצאיו תיעד בדו"ח ת/4 והתרשים ת/2. מאלה, ומעדותו בבית המשפט (ראו עמ' 18 לפרוטוקול) עולה, כי הוא מצא על פני הכביש סימני בלימה באורך 25 מ' (מתוכם כ-11 מ' לפני מקום הפגיעה במנוח), וסימני החלקה–חריצה באורך 112מ'. 11 מ' מתוך סימני החריצה נמצאו מקבילים וחופפים לסימני הבלימה, ולפיכך, הנתון ששימש את הבוחן לצורך חישוביו היה סימני חריצה באורך של כ-101 מ'. על פי הסימנים שנותרו על פני הכביש (בלימה לפי מקדם חיכוך של 0.7, וחריצה לפי מקדם 0.35), ועל בסיס זמן התגובה 1.05, ערך תרם חישוב משולב של מהירות האופנוע ומצא כי עובר לתאונה היא היתה כ-116 קמ"ש (ראו ת/3). בהמשך, ערך תרם חישוב של המהירות על פי סימני החריצה בכביש בלבד, ומצא כי היתה כ-100 קמ"ש. על אף שסימני הבלימה אינם נראים בתצלומים נ/6 (סימן החריצה נראה גם נראה), לא ראה בית המשפט המחוזי לפקפק בנתונים שמסר תרם, ובלשונו (ראו עמ' 10 להכרעת הדין): "זו עובדה שהבוחן הגיע למקום התאונה בתוך 50 דקות לאחר התרחשותה. הזירה היתה עדיין 'אותנטית' ואין לי שמץ של ספק שהבוחן היה מסוגל לאתר ואיתר את סימני הבלימה והחריצה ושאר שברים וחפצים שנמצאו במקום ושהיו שייכים לתאונה". בממצאי עובדה מסוג זה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, אולם לא רק מטעם זה אני מציע לחברי שלא נשנה מהממצא בדבר מהירות נסיעת האופנוע כפי שנקבע על ידי תרם, אלא בעיקר משום שבפני בית המשפט היו ראיות נוספות עליהן היה יכול לבסס את אותו ממצא. כוונת הדברים לכך ששוב אין ספק כי לפחות החריצה בכביש מקורה בתנועה המשותפת של האופנוע והאופנים של המנוח. על פי ממצאו של תרם, שלא נסתר, האופנוע נמצא מוטל בסופו של הקו שנחרץ בכביש ולצדו היו מוטלים האופניים (ראו ת/6, תצלום 18). יתרה מכך, לאורך אותו קו החריצה נמצאו אביזרים שונים וחלקים של הרכבים שהיו מעורבים בתאונה (ראו ת/6, תצלומים 13, 16, 17, 18), ואף בכך יש כדי לסלק כל ספק שהנתון אשר שימש את תרם לצורך חישוב המהירות לא היה שגוי. וכאן המקום להדגיש, כי גם אם נתעלם מסימני הבלימה מאותו טעם שהם לא תועדו בצילום, די בסימני החריצה שגם על פיהם ערך תרם את חישוב המהירות, ומצא כי מהירות האופנוע היתה לפחות כ-100 קמ"ש (במקום שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 50 קמ"ש!). 7. שאלה נוספת בה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע, היתה הדרך אותה עשה המנוח עד לנקודת הפגיעה ומהירות תנועתו. לעניין זה יש לזכור כי אף שמדובר בקטין, היה המנוח בוגר דיו כדי להבין את הסכנה שבחציית דרך לוד בנסיעה רצופה. מסקנה זו נלמדת גם מעדות אביו, שמסר (ראו עמ' 34 לפרוטוקול): "הילד שלי... פחד לנסוע על הכביש, את המסלול הזה עשה איתי כמה פעמים, ידע שהכביש סואן, הוא נסע רק על המדרכה. היה חוצה את הכביש, וידע כי הכביש הזה מועד לפורענות והוא על כן נזהר". בנסיבות אלו אינני רואה מקום לשנות מממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיו המנוח לא הגיח לפתע מבין השיחים שעל אי-התנועה וחצה את הכביש בנסיעה רצופה. על כן, מקובל עלי גם הנתון הנוסף ששימש את תרם לצורך חישוביו, היינו, שמהירות תנועתו של המנוח היתה כ-4.7 מטר בשנייה, ועל כן עד לפגיעה הספיק לעבור כ-3.6 מ' על פני הכביש, ואת זאת עשה ב-0.76 שנייה. 8. העולה מהאמור הוא שבכל הנתונים אשר שימשו את הבוחן המשטרתי לצורך קביעת המרחק בו נמצא המערער כאשר הבחין לראשונה במנוח (44.7 מטרים - ראו ת/3, עמ' 2)), לא נמצא פגם. לא נעלמה מעיני חוות הדעת שהוגשה מטעם ההגנה עליה חתום מר חיים אריאל, אולם, אין בידי לייחס לה משקל, הואיל והנתון המרכזי עליו היא נסמכת הוא שמהירות המערער עובר לתאונה היתה 50 קמ"ש, וזהו נתון שהוכח במידה הנדרשת בפלילים כי הנו שגוי. המסקנה המתחייבת מהמרחק בו הבחין המערער לראשונה במנוח היא אפוא, שלו רק נהג במהירות המותרת באותו מקום (50 קמ"ש), היה יכול למנוע את התאונה, הואיל ומרחק העצירה שהיה דרוש לו (תגובה + בלימה) היה כ-29 מ'. ואם התאונה על תוצאתה הקשה התרחשה, היה זה משום שלעצירה במהירות של 115 קמ"ש, בה נסע המערער, היה דרוש מרחק של כ-74 מ', ומרחק זה לא עמד לרשותו. נהיגה רשלנית זו קשה היא, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח היכרותו של המערער עם הזירה, והכוונה, לסכנות הטמונות בנהיגה בדרך לוד, ולקיומו של מעבר חצייה להולכי רגל. לעניין זה לא למותר לחזור ולהדגיש את הוראותיהן של תקנות 52(6) ו-67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961: "52. בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה... בהתקרבו למעבר חצייה". "67(א). נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך". 9. כידוע, המחשבה הפלילה לעניין עבירת "הריגה" מחייבת קיומה של מודעות לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית (ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 954, 957 (2004). והואיל וקשה לתהות על הלך נפשו של אדם, נסמכת הפסיקה לעתים על חזקות כדי לקבוע אם אותה מודעות מתקיימת בנאשם העומד לדין. וכך לדוגמה נקבע, שכאשר פוגע רכב בהולך רגל במעבר חצייה, והנסיבות מלמדות כי הנהג ידע על קיומו של מעבר החצייה, והאפשרות כי יימצאו עליו הולכי רגל, ניתן לקבוע כי הוכחה מודעותו לתוצאה הקטלנית (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 523 (2003); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 89 (2000). ומן הכלל אל הפרט - כאמור, המערער הוא תושב השכונה בה אירעה התאונה, הוא ידע על קיומו של מעבר החצייה, והיה ער לאפשרות כי יימצאו עליו הולכי רגל. חרף כל אלה, ובמקום להקדים ולנקוט באמצעי זהירות כדי לקדם את פני הסכנה, נמצא המערער נוהג במהירות שמעל 100 קמ"ש, אותה לא האט גם כאשר התקרב למעבר החצייה, דבר שהיה חייב לעשותו הן מכוח ההיגיון והשכל הישר, והן מכוח מצוותן של תקנות התעבורה. בין רכיבי הרשלנות שייחסה המשיבה למערער, היתה גם הטענה לפיה נהג באופנוע בעל נפח מנוע של 600 סמ"ק, בעוד שרישיונו מוגבל לנהיגה של אופנוע בעל נפח מנוע של 500 סמ"ק בלבד. לא ראיתי מקום לעסוק בסוגיה זו, הואיל ואת העיקר ראיתי באותו עניין בו עסקתי בהרחבה – נהיגה במהירות אסורה ובלתי סבירה חרף התוצאה הקטלנית לה היה מודע המערער. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור על ההרשעה. 10. הערעור כנגד העונש – העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי הנו הולם וראוי נוכח הקטל הנמשך בדרכים, ותרומתו המכרעת של מה שנוהגים לכנות "הגורם האנושי" למצב נורא זה. המקרה שבפנינו הוא דוגמה מובהקת ושיעור מאלף לכך שבמעט תשומת לב והחלטה לנהוג על פי מצוות המחוקק, היתה נמנעת התאונה הקטלנית בה קופד פתיל חייו של שי סולימני ז"ל, נער תמים, שבטרם טעם את טעמם של החיים וכבר אינו עמנו. מנגד, עניין לנו עם מערער צעיר, נורמטיבי, שמעולם לא התנסה בפלילים, ושהתאונה גרמה לו פגיעה רב-מערכתית ובכללה פגיעה מוחית ואובדן הזיכרון. יתרה מכך, נראה כי הענישה ככל שנועדה כדי להרתיע אותו, שוב אין בה צורך, הואיל ועל פי התיעוד שהונח בפנינו הוא מתייסר בתחושת אשם, ומצר על האובדן והאסון שהמיט על משפחת הקורבן ועל משפחתו-שלו. בנסיבות מיוחדות אלו, ולא משום שסברנו כי העונש נוטה לחומרה יתרה, החלטנו להקל מעט בתקופת המאסר בה ישא המערער, ואנו מעמידים אותה על 5 שנים. יתר רכיביו של גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ג באדר התשס"ט (09.03.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08028550_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il