ברקאי (אסיר) נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2852/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן העותר: יוחנן ברקאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ד' מינץ: בשנת 2007 הורשע העותר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה של רצח בכוונה תחילה. הוא נידון למאסר עולם וחויב בתשלום פיצוי לשלוש בנות משפחה של המנוח בסך כולל של כ-680,000 ש"ח לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). לטענת העותר, בשנת 2016 קבע בית משפט זה כי סכום הפיצוי המירבי שניתן לפסוק מכוח סעיף 77 לחוק הוא 258,000 ש"ח, ללא תלות במספר נפגעי העבירה (ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל (7.6.2016) (להלן: עניין טווק)). על כן לטענת העותר הפיצוי שהושת עליו מוגזם, בלתי סביר ונוגד את עקרון השוויון. העותר מציין כי בעת הנוכחית עומד סכום הפיצוי על סך של 2 מיליון ש"ח, כי הוא חסר כל ואין באפשרותו לעמוד בתשלום וכי אי-התשלום מונע ממנו את האפשרות שעונשו ייקצב וגוזר את דינו להמשך חייו בכלא. זאת כאשר רשות האכיפה והגביה לא מאפשרת לו להגיע להסדר בגובה חוב שכזה. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, כפי שנקבע לא אחת, אי-צירוף משיב נדרש לעתירה מהווה עילה לדחייתה על הסף. זאת נוכח הפגיעה ביכולתו של אותו משיב להגן על זכויותיו, כמו גם ביכולתו של בית המשפט לבסס את החלטתו על מכלול הנתונים הצריכים לעניין (בג"ץ 7970/22 אביעד נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (21.2.2023); בג"ץ 331/19 מלכה נ' המרכז לגביית קנסות (24.1.2019); בג"ץ 4367/12 שיבלי נ' המרכז לגביית קנסות, פסקה 5 (24.6.2013)). בענייננו, הסעד המבוקש על ידי העותר הוא הפחתת הפיצוי שהושת עליו לטובת נפגעות העבירה, בנות משפחתו של המנוח. נפגעות העבירה אשר עשויות להיפגע מהסעד המבוקש בעתירה לא צורפו כמשיבות לה, ודי בטעם זה לבדו כדי להצדיק את דחייתה. לכך יש להוסיף כי עתירתו של העותר נסמכת כולה על פסק הדין בעניין טווק, שניתן על ידי בית משפט זה כבר בשנת 2016 (עתירה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה בשנת 2017: דנ"פ 5625/16‏ אסרף נ' טווק בוקובזה (13.9.2017)). ברם, הגשת העתירה בחלוף כ-7 שנים ממועד מתן פסק הדין עומדת לעותר לרועץ (בג"ץ 6612/22 ‏מבחן בד בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הכלכלה‏, פסקה 10 (21.2.2023); בג"ץ 7189/22 עלי נ' עו"ד דורון זר, כונס הנכסים, פסקה 7 (20.12.2022); בג"ץ 1096/21 ‏עמותת "חוזה חדש" נ' היועץ המשפטי לממשלה – ד"ר אביחי מנדלבליט, פסקה 3 (24.2.2021); בג"ץ 166/20 חברוני נ' היועמ"ש, פסקה 19 (17.8.2020)). יתר על כן, מבלי להביע עמדה לגופה של הטענה על פיה יש להפחית את סכום הפיצויים שהושת על העותר, מכוח הלכת טווק – דיונית ומהותית כאחד – הרי שעל פניו תרופתו של העותר מצויה באכסניה דיונית אחרת, מלבד בית משפט זה. ומעל לכל האמור, לא ניתן להתעלם מכך שהעותר עשה דין לעצמו בכך שמאז מועד מתן גזר הדין בעניינו בשנת 2007 ועד למועד פסק הדין בעניין טווק, חלפו 9 שנים שבהן לא טרח לבצע ולוּ תשלום חלקי לנפגעות העבירה (יוער כי העותר הגיש אמנם ערעור לבית משפט זה, אולם הערעור נסוב על הרשעתו בלבד (ע"פ 9623/07)). טענת העותר כי "התייאש מהתשלום" נוכח מצבו הכלכלי אינה מצדיקה את התנהלותו, וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה על הסף (בג"ץ 948/21 מחאגנה נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פסקה 5 (9.3.2021); בג"ץ 967/14 ‏בכר נ' המרכז לגביית קנסות ואגרות, פסקה 11 (22.5.2014)). נוכח כל האמור העתירה נדחית. ניתן היום, ‏י"ב באייר התשפ"ג (‏3.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23028520_N03.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il