אילן סויסה נ. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון

פסק-דין בתיק עע"מ 2851/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 2851/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אילן סויסה נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה, השופט א' יעקב) מתאריך 31.01.2013 ב-עת"מ 25706-05-11 תאריך הישיבה: י' באדר א התשע"ד (10.02.2014) בשם המערער: עו"ד גליה חלפי בשם המשיב: עו"ד אבישי קראוס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' סגן הנשיאה, השופט א' יעקב) מתאריך 31.01.2013 ב-עת"מ 25706-05-11, בגדרו נדחתה עתירתו של המערער, בגדרה התבקש בית המשפט קמא הנכבד לקבוע כי המערער הוא "דייר ממשיך" בדירה מספר 4 ברחוב יוספטל 103 בבת-ים (להלן: הדירה). הרקע העובדתי להליכים פורט בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד ולכן אציג פה רק את הפרטים הנדרשים להכרעתנו. רקע עובדתי 2. אביו של המערער, מר יוסף סויסה ז"ל (להלן: סויסה ז"ל), התגורר בדירה כדייר בדיור ציבורי מאז שנת 1967 ועד לפטירתו בתאריך 21.06.2006. במהלך השנים 2002 ו-2003 נערכו בביתו של סויסה ז"ל ביקורים של נציגי המשיבה ונערכו "דו"חות מעגל", במסגרתם התרשם עורך הדו"ח כי אביו של המערער מתגורר בדירה בגפו. באותו הזמן המערער שהה בכלא והוא השתחרר ממנו בתאריך 23.11.2003. בביקורים של נציגי המשיבה שנערכו במהלך השנים 2004 ו-2005 – אביו של המערער סירב לשתף פעולה עם עורכי "דו"ח המעגל". זאת ועוד – לאורך שנות מגוריו של אבי המערער בדירה, הוא הצהיר כי הוא מתגורר לבדו בדירה, ולכן שילם שכר דירה מופחת בשל הנחה מקסימאלית הניתנת לדייר יחיד. 3. מעיון ברישום כתובות מגוריו של המערער עולה כי מאז שנת 1982 הוא לכאורה לא התגורר בדירה וכי לאורך השנים הוא החליף מספר כתובות, לרבות השינוי האחרון, שנעשה ב-2005 – למען בדירת אמו (יצויין כי הוריו של המערער התגרשו). 4. לאחר מותו של האב סויסה ז"ל – ביקש המערער כי יוענק לו מעמד של "דייר ממשיך" בדירה, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי, או החוק). בקשתו של המערער נדחתה וכך גם ערעוריו על החלטה זו בפני ועדת האכלוס העליונה של המחוז (להלן: הועדה). נוכח דחיית בקשתו פנה המערער לבית המשפט קמא הנכבד בעתירה, מושא הערעור דנן. 5. בית המשפט קמא הנכבד דחה כאמור את עתירתו של המערער בקובעו כי המערער לא עמד בתנאים הקבועים בחוק הדיור הציבורי כדייר ממשיך וכי החלטותיה של הועדה לא חרגו ממתחם הסבירות. על פסק דינו זה של בית המשפט קמא הנכבד הוגש הערעור שבפנינו, ובדיון הסתבר כי המערער שוב נתון במאסר. טענות הצדדים 6. בהודעת הערעור ובדיון בפנינו העלתה באת-כח המערער טענות שונות. היא הציגה השגות ביחס לשקיפות התנהלותה של חברת "עמידר" וציטטה בהקשר זה מדו"ח מבקר המדינה על חברת "עמידר" – ואולם לאלה אינני רואה מקום להתייחס, שכן אין להם רלבנטיות למקרה דנן, המתמקד בשאלת הגדרתו האישית של המערער כ"דייר ממשיך". יתר על כך הפניה לדו"ח המבקר – איננה אפשרית לנוכח הוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח – 1958 הקובעת שדו"ח שכזה לא ישמש כראיה בהליך משפטי. 7. את יתר טענותיה של באת-כח המערער ניתן לחלק לשני ראשים עיקריים: הראשון – באת-כח המערער טענה כי למרות שהמערער לא התגורר בדירה עם אביו במשך שלוש שנים רצופות טרם פטירתו של האב, כפי שדורש החוק – אין לראות בחמשת החודשים בהם שהה בכלא בתחילתה של תקופה זו כשוללים ממנו את זכאותו להיות "דייר ממשיך". השני – באת-כח המערער גרסה כי לא ניתן לומר כי ההחלטה של הועדה היתה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת וכי היא סבירה. לטענת באת-כח המערער – הועדה לא היתה יכולה להעדיף את "דו"חות המעגל", או את רישומי מרשם האוכלוסין ואת הצהרותיו של אבי המערער כי הוא מתגורר בגפו, על פני התצהירים שהוגשו על ידי מכרים ושכנים של אבי המערער, בהם נאמר כי המערער התגורר בדירה (למעט בתקופות מאסרו). 8. בא-כח המשיבה ביקש מנגד לסמוך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, על קביעותיו העובדתיות ותוצאתו. בא-כח המשיבה טען כי מאסרו של המערער במהלך תקופת שלוש השנים בה היה צריך להתגורר עם אביו כדי להיות זכאי למעמד של "דייר ממשיך" – שוללת את זכאותו. מעבר לכך נטען כי – החלטת המשיבה שלא להעניק למערער את המעמד של "דייר ממשיך" היתה סבירה נוכח הראיות הבאות: הרישומים במירשם האוכלוסין לפיהם המערער החליף את כתובת מגוריו מספר פעמים, אך לא נרשם כגר בדירה מאז שנת 1982; הצהרותיו של אבי המערער בפני המשיבה כי הוא מתגורר בדירה בגפו (כדי לקבל את ההנחה המקסימאלית בשכר הדירה) ו"דו"חות המעגל", מהם עולה כי אבי המערער התגורר בדירה לבדו. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ושמיעת באי-כוחם בדיון שהתקיים בפנינו –הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אמליץ לחברי שנעשה. הטעמים למסקנתי זו יובאו מיד בסמוך. 10. חוק הדיור הציבורי מגדיר, בסעיף 1 שבו, "דייר ממשיך" כך: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; (ההדגשות שלי – ח"מ) 11. לצורך יישום הוראת החוק הנ"ל קבעה המשיבה נוהל פנימי באשר למעמד של "דייר ממשיך". בסעיף 2.10.2 לנוהל "הסדר זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (הוראה מספר 08/19 – בתוקף מתאריך 01.02.2002) נקבע: "דייר ממשיך"- עומד בכל התנאים האלה: בנו/בתו של דייר חוזי שנפטר... גר לפחות 3 שנים ברציפות עם הדייר החוזי (הזכאי) בסמוך לפני פטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי. הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי." עינינו הרואות כי לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: קירבה משפחתית לזכאי ומגורים במשך שלוש שנים רצופות עם הזכאי, מלבד היעדרויות קצרות וארעיות במהותן. 12. הנה כי כן נוכח העובדה כי אביו של המערער נפטר ביוני 2006 – על המערער היה להראות כי הוא התגורר ברציפות בדירה מאז יוני 2003. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער השתחרר מבית הסוהר במהלך חודש נובמבר 2003 ולכן לא התגורר 3 שנים רצופות עם אביו בדירה טרם פטירתו של האב. המחלוקת בין הצדדים נסובה איפוא, בין היתר, סביב השאלה האם שהותו של המערער במאסר יכולה לבוא בגדר: "היעדרות קצרה וארעית כגון שירות מילואים או אישפוז לטיפול רפואי" (ההדגשה שלי – ח"מ). בענין זה דעתי כדעת בית משפט קמא הנכבד כי על דרך הכלל – שירות מילואים וטיפול רפואי נבדלים משמעותית ממאסר ולכן מאסר לרוב איננו בגדר דוגמא נוספת להיעדרות קצרה וארעית במהותה, בשונה משירות מילואים וטיפול רפואי, שהם אמנם, במרבית המקרים, זמניים מטבעם ובדרך כלל אין הם נתונים לבחירה. בנוסף לכך – מבחינת האינטרס החברתי יש מקום לתמרץ את מי שמתגוררים בדיור הציבורי לשרת במילואים ולקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים. מכאן שאם תיקטע זכאותם לדיור ציבורי, במידה ויפנו לטיפול רפואי, או יצאו לשירות מילואים – הם עלולים לנסות להימנע מאלה. תוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת ולכן בצדק קבעה המשיבה בנוהל הפנימי שלה כי היעדרות לצורך טיפול רפואי או שירות מילואים לא תקטע את רציפות המגורים לצורך קבלת מעמד של "דייר ממשיך". לעומת זאת את ההתנהלות העבריינית בגינה נשלח המערער למאסר (עיינו: ת"פ 12035-03-12 מדינת ישראל נ' אילן סוויסה בבית המשפט השלום בתל אביב) – אין כל אינטרס ציבורי לתמרץ ולכן אין הצדקה לראות בתקופת מאסר ככזו שאיננה קוטעת את הדיירות הרצופה הנדרשת. למען הסר ספק אבהיר כי אינני קובע מסמרות בשאלה האם כל תקופה מאחורי סורג ובריח אפילו מדובר בימים או שבועות ספורים – ובכל הנסיבות – לא תוכל להיחשב היעדרות ארעית במהותה. מבחינה רעיונית, ייתכנו מקרים בהם יראו הוועדה או בית המשפט לנכון לראות בהיעדרות בשל שהות בבית האסורים כהיעדרות זמנית. דוגמא אפשרית למקרים כאלו היא כשמדובר במעצר שלא הוביל להרשעה, או מאסר לתקופה קצרה בסיטואציות שאינן פליליות מובהקות וייתכנו מקרים נוספים. אולם בנסיבות שלפנינו, נוכח משך תקופת ההיעדרות, עילתה וחלקה המשמעותי מתוך התקופה הכוללת הנדרשת להקניית הזכות, כמו גם שילובם של יתר הנתונים במכלול – אין הצדקה לקחת בחשבון את חמשת חודשי שהותו של המערער בכלא כהיעדרות ארעית, הדומה למילואים או לטיפול רפואי. 13. דיוק נוסף מתבקש פה בהקשר לטענה שהשמיעה באת-כח המערער בהקשר לפסק הדין ב-רע"א 798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12.05.2008) (להלן: ענין זריהן). לגישתה ניתן ללמוד מפסק דין זה כי רק תקופת מאסר ארוכה מאיינת את זכויותיו של "דייר ממשיך", אך, לשיטתה, תקופת מאסר קצרה שונה והיא לא מבטלת את זכויותיו של "דייר ממשיך". מכך ביקשה באת-כח המערער ללמוד כי חמישה חודשים הם תקופה קצרה ולכן חודשי מאסרו של המערער אינם שוללים את זכותו של המערער כדייר ממשיך. הטענה האמורה איננה מבוססת, שכן פסק הדין בענין זריהן עסק בשאלה האם מי שכבר הוכר בתור "דייר ממשיך" יאבד את זכויותיו במידה וישלח למאסר ארוך. הצדדים בענין זריהן הסכימו להניח כי בעת כניסתו למאסר היה זריהן זכאי למעמד של "דייר ממשיך", זאת בניגוד למקרה דנן, בו המחלוקת היא האם הוקנתה למערער הזכות להיות "דייר ממשיך". כשהמדובר במקרה של מי שיש לו זכות לדיור ציבורי, הוצאתו מביתו בשל תקופת מאסר קצרה נראית אמנם כתוצאה קשה ובלתי מוצדקת. שונה המצב כשמדובר במי שכלל לא רכש את הזכות מלכתחילה ואין סיבה להקנות לו את הזכות אם הוא איננו עומד בתנאים לקבלתה (שלוש שנות מגורים רצופות טרם פטירתו של המזכה), מה גם שלא מדובר בפער של ימים ספורים, אלא חלק ניכר מהזמן שנדרש כדי לקנות את הזכות. 14. משהגעתי למסקנה כי תקופת מאסרו של המערער איננה יכולה להחשב בגדרי מגורים רצופים עם אביו – אינני רואה להידרש לשאלת תצהיריהם של שכניו ומכריו של המערער, שלא נחקרו על תצהיריהם בבית המשפט קמא הנכבד, לרבות לגבי ההתנגשות האפשרית בין תצהיריהם של אלה לבין "דו"חות המעגל" של המשיבה. הנה כי כן, גם אם אקבל את הכתוב בתצהירים שהוגשו מטעמו של המערער – לא יהיה בכך כדי להתגבר על חמשת החודשים החסרים למערער כדי לעמוד בתנאים הדרושים לשם זכיה במעמד של "דייר ממשיך". 15. למעלה מן הנדרש אוסיף עוד הערה, המחזקות את המסקנה כי אין לקבל את הערעור: באת-כח המערער ביקשה כי נתעלם ממה שמופיע במירשם האוכלוסין ביחס לכתובת מגוריו של המערער, שכאמור לא נרשם כמתגורר בדירה מאז שנת 1982, משום שמענו של המערער שונה, לטענתה, לעיתים קרובות כדי להתחמק מנושיו של המערער ומההליכים בהוצאה לפועל שננקטו כנגדו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 – הרישום של המען במרשם הוא בבחינת ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום האמור. רישום המען מכוון למטרות שונות ובין היתר הוא משמש לצורך ניהול הליכים משפטיים והליכי גביית חובות באמצעות המנגנונים הממשלתיים. המערער שינה את כתובתו מספר פעמים כדי להקשות על ההתחקות אחריו. הוא איננו יכול איפוא להנות מכל העולמות – מחד גיסא להסתיר עצמו מפני רשויות המדינה (ומאחרים) ומאידך גיסא לבקש מגוף אחר של המדינה לזכותו בהטבות, שיכול היה לקבל לולא היה נוקט בדרך פתלתלה זו. ויובהר אין מדובר ב"הענשתו" של המערער בגין שינויי כתובתו (שלא שיקפו את מקום מגוריו האמיתי), אלא בתוצאה משפטית מתחייבת בעקבות בחירותיו הוא. הנה כי כן לו היה המערער נרשם כמתגורר בדירה יחד עם אביו במשך כל תקופת מגוריו שם, אזי היה נחסך הדיון בהתנגשות שבין "דו"חות המעגל" לבין תצהיריו של המערער. 16. לבסוף – לא מצאתי ממש אף בטענות באת-כח המערער בדבר המשקל הנמוך שיש לייחס ל"דו"חות המעגל" שנערכו בשנים 2004 ו-2005 משום שאבי המערער לא שיתף פעולה עם עורך הדו"ח ולכן לא ניתן ללמוד מהם כי אבי המערער התגורר בגפו. אבי המערער והמערער, שלטענת האחרון היום, התגוררו יחד באותו זמן בדירה – הסתירו במכוון מידע מהמשיבה, תוך הפרת ההתחייבות החוזית כלפיה וכדי שהאב יוכל לזכות בהנחה המקסימאלית בשכר הדירה. הסתרה זו בוודאי איננה יכולה לפעול לטובתו של המערער ואם יש לייחס לה משקל – אזי ההיגיון אומר כי זו תפעל לרעתו. הניסיון להיבנות כיום מאותה הסתרה – אין בו תום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית. 17. לבסוף אציין כי האינטרס הנוגד אותו העלה המשיב במקרה דנן בדבר הוגנות ויעילות השימוש בדיור הציבורי הינו בעל משקל משמעותי נוכח הביקוש הרב לדירות בדיור הציבורי, בעיקר לאור גודל הדירה בה מדובר והיותה ממוקמת בקומת קרקע. לפי הנתונים שהובאו בפנינו, הדירה מיועדת למגוריה של משפחה בת 7-5 נפשות, שאחד או יותר ממרכיביה סובל מנכות רפואית המחייבת מגורים בקומת קרקע, כל זאת בעוד שהמערער התגורר על פי טענתו בדירה בגפו, לאחר פטירת אביו. יצוין כי רק בעיר בת ים לבדה ישנן כיום 39 משפחות, הזכאיות על פי החוק, לדיור ציבורי ומחכות שדירה כגון הדירה מושא הערעור תתפנה. הנה כי כן נוכח העובדה שמדובר במשאב ציבורי מוגבל בביקוש גבוה, כשכל דורשיו נמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך – על המשיבה לנקוט בשוויון בחלוקתו ועל בית המשפט למנוע ביצוע מחטפים בחלוקתו ובשימוש בו. כפי שצויין בעניין זריהן: "(3) מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו (ראו גם עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר (16.12.2007))." 18. נוכח כל האמור לעיל – אני סבור כי החלטת בית המשפט קמא הנכבד בדין יסודה ואין הצדקה להתערבותנו בה ועל כן אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור. מהנתונים שהובאו בפנינו עלה כי מועד שחרורו של המערער מבית הסוהר חל במהלך חודש יוני 2014. על כן אמליץ לחברי כי ניתן למערער אפשרות למצוא מדור חלופי תוך 90 יום ממועד מתן פסק דיננו זה, ככל שהוא זכאי לכך – בסיוע הרשות לשיקום האסיר. בתום 90 ימים אלו יבוטל עיכוב פסק הדין לפינוי (שניתן על ידי בית המשפט השלום בראשון-לציון ב-ת"א 1150/07) והמשיבה תהיה רשאית לפעול לפינוי המערער מהדירה. בשל מצבו הכלכלי של המערער – אמליץ בפני חבריי כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר. מקרה זה שב ומעלה את סוגיית הצדק החלוקתי בדיור הציבורי, שבו – על כך אין חולק – אין הקומץ משביע את הארי. "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא חוק סוציאלי, ויש ליתן את הדעת לצדק החלוקתי הנוגע למוחילים לדיור ציבורי, ולפנות מקום למימוש זכויותיהם" (מחוות דעתי ברע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר (2008), פסקה ח(2)), וכן ראו הדברים שציטט חברי בפסקה 17. בעע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון (2013), בפסקה ב' נזדמן לי לומר "מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל מאוד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע... מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה". לכך נדרש חברי בפסקה 17 לחוות דעתו, לעניין שוויוניות החלוקה ומניעת מחטפים, וידי תיכון עמו. שומה איפוא על הרשויות ובתי המשפט להידרש היטב לכל תיק, כדי להבטיח שהדיור הקיים, שזמינותו מצומצמת משמעותית – ככל הנמסר – מן הביקוש, יאוכלס בזכאים לו ככל משפטם וחוקתם; ראו גם עע"מ 1663/09 עזבון המנוח ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל (2010). ב. על רקע זה, נבחן על-ידי חברי המקרה דנא, המצוי בגזרה ספציפית של טענות הזכאות – פרשת מי שהיו אסירים, אשר נדונה בעניין זריהן הנזכר, בהקשר אחר. מצטרף אני לניתוחו של חברי בנסיבות הקונקרטיות ועל כן גם להכרעתו. תקוותי כי הרשויות יסייעו לשיקומו של המערער בדרכים הראויות לכך. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ה בסיון התשע"ד (‏23.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13028510_K13.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il