פלוני נ. משטרת ישראל- מחלקת תביעות פלילי

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2849/24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף העותר: פלוני נגד המשיבה: משטרת ישראל- מחלקת תביעות פלילי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שחר שפר בשם המשיבה: עו"ד אבי טוויג פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה למשיבה לשנות את עילת הסגירה של תיק החקירה שנפתח נגדו מעילה של "חוסר ראיות" לעילה של "היעדר אשמה". כפי שעולה מהמסמכים שהונחו בפנינו, העותר והמתלוננת הם זוג גרוש ולהם ילד משותף אחד, יליד שנת 2014 (להלן: העותר, המתלוננת ו-הילד, בהתאמה). עוד יצוין כי השניים מצויים בסכסוך בנוגע למשמורת על הילד, עניין המתברר בפני בית הדין הרבני. בבוקר יום 1.5.2022, בעת ששהה הילד בבית העותר, הגיעה לשם המתלוננת בשביל להביא לילד חוברות לבית הספר ששכח בביתה, והאחרון יצא אליה החוצה כדי לתת לה שקית עם בגדים (להלן: השקית). העותר, שהתנגד לשהות המתלוננת בשטח ביתו וחצרו, הלך בעקבות הילד לעבר המתלוננת. מפגש זה בין השלושה הסתיים בנפילת המתלוננת ארצה (להלן: אירוע הנפילה), וכפי שיתואר מיד – השאלה כיצד זה קרה מצויה במחלוקת. לאחר אירוע הנפילה, הילד הלך לבית הספר ובהגיעו לשם סיפר על מה שאירע בין הוריו. צוות בית הספר לא נשאר אדיש, והכין מזכר המתאר את דברי הילד והתנהגותו בנדון (להלן: המזכר), ובמקביל יצר קשר עם המתלוננת. בעקבות זאת, עוד באותו היום הגישה המתלוננת תלונה למשטרת ישראל נגד העותר, ובה מסרה, בין השאר, כי הוא ניסה לחטוף את השקית מהיד שלה, ומשהתנגדה, הפיל אותה לרצפה. בחלוף מספר שעות נחקר העותר באזהרה, בחשד לביצוע עבירה של תקיפה סתם של בת זוג לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות של סעיף 382(ב)(1) לחוק. בחקירתו, טען העותר כי הילד זרק את השקית לעבר המתלוננת, וזו נפלה, וכאשר השניים ניגשו אליה על מנת להרימה, לפתע המתלוננת "שִחקה אותה שנפלה" (עמ' 3 לחקירת העותר). ואולם, הגם שהוא טוען כי לא גרם לנפילתה, הוא התנצל על כך בפניה. יצוין, כי הילד לא מסר עדות בהתאם להעדפת העותר והמתלוננת, וזאת על מנת שלא לערבו בסכסוך שביניהם. ביום 10.7.2023 הודיעה המשטרה לעותר כי החליטה שלא להעמידו לדין, מאחר שלא נמצאו ראיות מספיקות לשם כך, ועל כן תיק החקירה נסגר בעילה של "חוסר ראיות". כבר עתה יובהר כי בהודעה צוינו שתי עבירות, הן עבירה של תקיפה סתם והן עבירה של שיבוש הליכי משפט, אך ציון העבירה השנייה מקורה בטעות ואין היא מופיעה ברישומי העותר במרשם המשטרתי. בחלוף כחודשיים, ביום 7.9.2023, פנה העותר למשיבה בבקשה לשנות ל"היעדר אשמה" את עילת הסגירה שנקבעה. ביום 1.1.2024, ראש שלוחת תביעות רמלה דחתה את בקשתו. העותר לא השלים עם החלטה זו וביום 8.2.2024 הגיש ערר, אשר נדחה גם הוא ביום 3.3.2024 על ידי סגנית ראש יחידת התביעות במחוז מרכז, בהתבסס על חומר הראיות הקיימת בתיק, ובכלל זה עדות המתלוננת, המזכר וכן עדות העותר. מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו, טוען העותר כי מקורו של תיק החקירה בתלונת שווא שהגישה המתלוננת במטרה להשפיע על הליך המשמורת המתנהל בפני בית הדין הרבני. בהמשך לכך, נטען כי העובדות העולות מחומר החקירה תומכות בשינוי עילת הסגירה על פי הנחיית פרקליט המדינה 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'" (24.3.2024) (להלן: הנחיית הפרקליט). כך, נטען כי אף לפי עדות המתלוננת עצמה, העותר לא נגע בה במישרין וממילא לא נגרמה לה כל חבלה; כי בעוד העותר התריע בפני המתלוננת שלא להתקרב לשטח ביתו, לרבות חצרו, המתלוננת הסיגה גבול ונכנסה לחצר, ועל כן העותר היה רשאי, לשיטתו, להשתמש בכוח סביר נגדה, הגם שלא עשה זאת; כי המזכר לא הוצג בפניו ואף לא צורף לחומר החקירה כלל; וכי הוא הסכים לבצע בדיקת פוליגרף, אך זו לא נערכה. עוד טוען העותר, כי שגתה המשטרה הן בכך שהתייחסה בהחלטתה לתיק חקירה סגור בעניינו מלפני עשור; והן בכך שפירשה לרעתו את העדפתו כי הילד לא ימסור עדות, בעוד גם המתלוננת העדיפה זאת. כמו כן, מציין העותר כי כל עוד לא תשונה עילת הסגירה, תיק החקירה ממשיך להופיע במרשם המשטרתי, ובכך טמונה פגיעה בשמו הטוב, וכן נגזרות עליו הגבלות שונות, כפי שקרה, לדוגמה, כאשר הגיש בקשה לקבלת רישיון לנשיאת נשק וזו נדחתה. בתגובתה המקדמית לעתירה, טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל אי-צירוף המתלוננת כמשיבה לעתירה, למרות היותה גורם רלוונטי להכרעה בה; וכן לנוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה בכל הנוגע לפתיחה בחקירה פלילית, לאופן ניהול החקירה ולהעמדה לדין בכלל, וכן בכל הנוגע לקביעת עילת הסגירה, אשר מצויה בליבת סמכויות התביעה, כבענייננו, בפרט. גם לגופם של דברים נטען כי יש לדחות את העתירה, שכן בראי הנחיית הפרקליט לא נפל כל פגם בהחלטת המשטרה ורשויות התביעה בנדון המגלֶה עילה להתערבות. במסגרת תשובתו לתגובה המקדמית, שהוגשה ברשות בית המשפט, שב העותר על הטענות שהעלה בעתירה, ומדגיש, בין היתר, כי לא דחף את המתלוננת, אשר, לדבריו, הסיגה גבול לביתו ומשכך ממילא היה רשאי, באופן עקרוני, לבצע "דין עצמי" בנדון. בנוסף, העותר סבור כי חפותו ברורה לכול, בעוד שמהימנות המתלוננת וכנות תלונתה לא נבדקו כראוי וממילא לא הוכחו, וכי בניהול החקירה בעניינו נפלו מחדלים רבים שלא זכו להתייחסות המשיבה בתגובתה המקדמית. כן דוחה העותר את הטענה כי היה עליו לצרף את המתלוננת כמשיבה לעתירה. לנוכח כל האמור, טוען העותר כי המקרה דנן הוא חריג במידה המצדיקה התערבות בית משפט זה. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובה המקדמית, בתשובה לה ובצרופותיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה היא עמנו כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטה בהליכים פליליים, ובכלל זה בקביעה באיזו עילה ייסגר תיק חקירה. החלטה זו אומנם איננה חסינה מביקורת שיפוטית, אך כפי שצוין בעבר, בית משפט זה "אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו", והתערבותו תהא מצומצמת בהיקפה ושמורה אך למקרים חריגים ונדירים במיוחד (בג"ץ 8829/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 3 (4.1.2023). ראו גם בג"ץ 9056/09 פלוני נ' מחלקת תביעות משטרת ישראל – שלוחת רמלה (7.3.2010); בג"ץ 1849/24 חסיד נ' פרקליטות מחוז חיפה, פסקה 4 (7.4.2024)). העתירה דנן איננה באה בגדר אותם מקרים. כידוע, שלוש הן העילות לסגירת תיק חקירה: חוסר בראיות, היעדר אשמה, או אם נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין (שבעבר כונתה "היעדר עניין לציבור"). שתי העילות הראשונות, "חוסר ראיות" ו"היעדר אשמה", עוסקות במצבים בהם התשתית הראייתית שנאספה בעניינו של הנחקר איננה מקימה סיכוי סביר להרשעתו, ועל כן אין מקום להעמידו לדין פלילי. הבחירה בין שתי העילות איננה עניין שבמתמטיקה או סטטיסטיקה, אלא תוצר של הערכת רשויות התביעה את התשתית הראייתית הקונקרטית המונחת לפניהן, והחשד שדבק בנחקר על פי אותה הערכה. בתוך כך, כאשר החומר הראייתי מלמד כי הסיכוי שהחשוד אכן ביצע את העבירה הוא נמוך מאד, התיק ייסגר בעילת "היעדר אשמה", וכאשר הסיכוי גבוה יותר – בעילת "חוסר ראיות" (סעיפים 16-13 להנחיית הפרקליט. ראו גם בג"ץ 1859/24 פרוטסוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (7.3.2024); בג"ץ 6763/23 מרג'ית נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.5.2024)). במקרה דנן, לא הוכח כי בהחלטות רשויות התביעה נפל פגם המצדיק התערבות. כמפורט לעיל, החלטת המשטרה על סגירת התיק בעילה של "חוסר ראיות" נבחנה פעמיים נוספות על ידי רשויות התביעה, והללו סברו כי יש להותירה על כנה. מהחלטות אלה עולה כי עילת הסגירה נקבעה בהלימה לחומר הראייתי הקיים בתיק: עדות המתלוננת במשטרה והמזכר, אשר תומכים שניהם בגרסת המתלוננת לפיה העותר הפיל אותה לרצפה; לצד חקירת העותר, במהלכה הועלו על ידו טענות סותרות לכאורה. בהינתן האמור, מצאו גורמי התביעה כי חומר הראיות איננו מספיק להעמדת העותר לדין, אך הוא חוצה את הרף הראייתי הנמוך המאפשר לקבוע "היעדר אשמה", שכן קיים סיכוי ממשי שהעותר אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו – ולכן התיק נסגר בשל "חוסר ראיות". מדובר, איפוא, בהחלטה מנומקת ומבוססת. לנוכח זאת, ובהינתן שמדובר בקביעה המבוססת על מומחיותן וניסיונן של רשויות התביעה בעניינים אלה ממש (בג"ץ 9443/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 20 (15.8.2017); בג"ץ 6587/21 פלונית נ' פרקליטות המדינה – מחלקת עררים, פסקה 9 (7.8.2022)), לא מצאנו עילה להתערב בהחלטה. בתוך כך, נציין כי נתנו דעתנו לכך שהמזכר לא הוצג לעותר ולא הוגש במסגרת העתירה, אולם לא סברנו כי נתון זה, כשלעצמו, מוביל לשינוי ממסקנתנו, בהינתן שאין בפי העותר טענות של ממש נגד תוכנו של המזכר. עוד יצוין, על מנת להפיס את דעת העותר, כי מסקנה זו, כפי שגם עולה מהחלטות רשויות התביעה, איננה מבוססת על התיק הסגור הקודם של העותר, ואף לא הייתה משתנה בהתעלם ממנו. זאת ועוד, אכן מצאנו פגם בכך שהמתלוננת לא צורפה כמשיבה לעתירה. לא רק שבקבלת העתירה יש פוטנציאל לפגיעה במתלוננת, אלא שצירופה היה מסייע לבית המשפט לקבל תמונה שלמה ומלאה של העניין. אף בהינתן שחקירת המתלוננת במשטרה הונחה בפנינו היה מקום לצרפה, בין היתר בשל הטענות האישיות שהעותר מעלה נגדה בעתירתו. משכך, אי-צירוף המתלוננת מטה אף הוא לעבר דחיית העתירה (ראו והשוו: בג"ץ 69/15 גדג' נ' משטרת ישראל מחוז דרום, פסקה 10 (5.1.2016); בג"ץ 2121/16 פלוני נ' מדינת ישראל (3.11.2016); בג"ץ 4341/19 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פסקה 6 (30.10.2019); בג"ץ 4308/21 עזבון פארס אבו נאב ז"ל נ' ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, פסקה 23 (18.4.2022)). בסיום הדברים, יובהר כי אין בטענותיו הנוספות של העותר כדי לשנות מהמסקנה אליה הגענו, ונתייחס לחלקן עתה בקצרה. ראשית כל, ההחלטה בדבר ביצוע בדיקת פוליגרף, או כל פעולת חקירה אחרת, נתונה לשיקול הדעת הרחב של גורמי החקירה (ראו והשוו: בג"ץ 6213/14 ארגמן נ' משטרת ישראל, פסקה 13 (1.12.2016) (להלן: עניין ארגמן); בג"ץ 4985/20 נימר זיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (21.2.2022)), ולא מצאנו הצדקה להתערב בה בעניינו של העותר. בנוסף, העותר טוען כי עלול להיגרם לו נזק עקב הותרת עילת הסגירה כמות שהיא, ויש להתחשב בכך במסגרת הנוכחית. ואולם, שיקול זה איננו חלק מסט השיקולים אותם רשאי התובע לשקול בבואו לבחור בין עילה של "חוסר ראיות" לעילה של "היעדר אשמה". אכן, לעילת הסגירה נודעת חשיבות לא מבוטלת מבחינת העותר (בג"ץ 4372/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (17.12.2015); עניין ארגמן, בפסקאות 9-8). ועדיין, ההחלטה בנדון, כפי שהובהר לעיל, צריכה להיעשות על בסיס התשתית הראייתית הקיימת בתיק. לבסוף, יוער כי טענות העותר שעניינן בהסגת הגבול הנטענת הועלו בפני גורמי החקירה והתביעה, וניתן להניח כי נלקחו בחשבון בעת בחינת המארג הראייתי הקיים בתיק וסיכויי הרשעת העותר, אשר בסופה הוחלט על סגירת התיק בעילת "חוסר בראיות". מסקנה זו נותרה על כנה גם לאחר שנבחנה פעמיים נוספות, כמפורט לעיל, ולא ראינו טעם מבורר להתערבות בנדון. כך, גם מהטעם שהשאלה אם המתלוננת באה בגדר מסיגת גבול בביתו של העותר היא רק נסיבה אחת אותה יש להביא בחשבון במכלול השיקולים לעניין סיכויי ההעמדה לדין – ובוודאי אינה חזות הכל. סוף דבר: לנוכח האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' בחשון התשפ"ה (‏6.11.2024). יוסף אלרון שופט יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט